התחייבות חד צדדית של ספק לתת בלעדיות 1. התובעת, JBC INDUSTRIAS S.A, היא יצרנית מוצרי הלחמה מספרד (להלן: "התובעת"). בין השנים 1995-1998 התנהלו בינה לבין הנתבעת, הד-טק הנדסה בע"מ (להלן: "הנתבעת") יחסי מסחר. במסגרתם רכשה הנתבעת מוצרים מן התובעת והפיצה אותם בישראל, לאחר שקבעה בעצמה מחיר לצרכן הישראלי. בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעת הזמינה ממנה מוצרים ונותרה חייבת סכומים אותם לא שילמה. לביסוס תביעתה היא צרפה שתי חשבוניות שלא נפרעו לטענתה: חשבונית מספר 55.775 מיום 03.09.1998 על סך 15,502.56 דולר. חשבונית מספר 56.604 מיום 21.10.1998 על סך 2,512.31 דולר. התובעת עותרת להורות לנתבעת לשלם את סכום החוב לפי שער הדולר לרכישה בבנק ישראלי ביום התשלום ובצירוף ריבית בשיעור 15%. סמוך למועד הגשת התביעה הועמד סכום החוב על סך 21,932 דולר. בסיכומיה הודתה התובעת כי יש לנכות מסכום זה זיכויים שונים. היא העמידה את סכום התביעה על סך 18,982.12 דולר ארה"ב. טענות הצדדים 2. הנתבעת התגוננה וטענותיה בקצרה הן כדלקמן: סכום החוב נמוך מהסכום הנתבע. הוא מגיע לסך 14,751.15 דולר בלבד. התובעת הפרה הסכם עם הנתבעת אשר העניק לנתבעת מעמד של מפיצה בלעדית. בחודש יולי 1998 נודע לנתבעת באקראי כי התובעת מפיצה את מוצריה בישראל גם באמצעות חברה ששמה "לילטק בע"מ". עקב הפרת ההסכם נגרמו לנתבעת נזקים שונים אשר עולים לאין שיעור על סכום החוב. היא זכאית לקזזם מהסכום הנתבע. התובעת התעשרה על חשבונה של הנתבעת. היא זכתה שלא כדין בפירות ההשקעה של הנתבעת בפיתוח שוק מוצרי התובעת בישראל. במוצרים נשוא התובענה נתגלו פגמים. לחלופין, הם סופקו לשם החלפת ו/או תיקון סחורה פגומה אחרת. לפיכך פטורה הנתבעת מלשלם עבורם. 3. התובעת השיבה לטענות אלה כדלקמן: מעולם לא הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת היא מפיץ בלעדי של מוצרי התובעת. בלעדיות ניתנה, בשלב מסוים, רק ביחס למוצר אחד של התובעת - תחנת הלחמה JT 6040. באשר לשאר המוצרים, התובעת הייתה מוכנה עקרונית להעניק בלעדיות, אולם הנתבעת לא התחייבה לרמת מכירות שמצדיקה הענקת בלעדיות. התובעת השקיעה אף היא בפיתוח שוק מוצריה בישראל. היא פרסמה את מוצריה בעצמה, העבירה לנתבעת פרטים על לקוחות על מנת שירכשו ממנה ישירות והעניקה לנתבעת הנחות שונות ברכישת מוצריה. התובעת מכחישה כי החשבוניות מתייחסות לסחורה פגומה או כזו שנועדה להחליף סחורה פגומה. היא מציינת כי הנתבעת יכלה עקרונית להחזיר מבעוד מועד סחורה פגומה, אך לא הודיעה על רצונה תוך 30 יום מקבלת הסחורה. דיון ומסקנות 4. יצוין תחילה כי הנתבעת הגישה בקשה (בשא 104191/01). היא ביקשה לקבוע כי התובעת לא תורשה להביא ראיות מטעמה, כיוון שלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה, חתום כדין. עיינתי בנימוקי הבקשה ודינה להידחות. התצהיר שהוגש מטעם התובעת נחתם על ידי נוטריון. אין צורך לאמתו בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי, שהרי צורפה לו תעודה בהתאם לתקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז- 1977. סכום החוב 5. חיבור הסכומים לתשלום המופיעים בחשבוניות מעלה כי סכום הקרן הוא 18,014 דולר. הזיכויים על חשבוניות אלה בהתאם למופיע בתצהירו של מנהל התובעת ובסיכומיה הם בסך 2,430 דולר. לפיכך סכום החוב הוא 15,584 דולר. התובעת טענה כי לסכומים אלה מתווספת ריבית בשיעור 15% לשנה מיום 15.11.1998, ודהיינו סך 3,378 דולר (נכון ליום הגשת התביעה). היא לא צירפה לכך כל אסמכתא. לא הוצג חוזה אספקה, טופס הזמנה וכיוצ"ב ממנו ניתן להסיק כי שיעור ריבית של 15% הוא חלק מתנאי העסקה המוסכמים בין הצדדים. כמו כן לא הביאה התובעת כל ראיה על מנת להראות מהו שיעור הריבית שהיא מחויבת בו. אין כל בסיס או אינדיקציה מדוע נדרשת ריבית בשיעור של 15% דווקא. בהיעדר ריבית מוסכמת, נראה לי כי חיוב בריבית דולרית של 4% לשנה משקף את התנאים המקובלים במשק בתחום הריבית הדולרית. לפיכך אני מוצאת כי צודק וראוי לחייב את הנתבעת בריבית דולרית בשיעור 4% לשנה. הפצה בלעדית 6. המחלוקת העיקרית בתובענה זו נוגעת לשאלת הבלעדיות. הנתבעת גורסת כי התובעת הפרה את חוזה הבלעדיות הקיים ביניהן. הפרה זו והנזקים שנגרמו לנתבעת בעטייה, פוטרת אותה לשיטתה מלקיים את חיובה כלפי התובעת. מנגד, עמדת התובעת היא כי מעולם לא הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תשמש מפיצה בלעדית. מן הבחינה העקרונית, היא הייתה נכונה להעניק לנתבעת בלעדיות, אך התנתה זאת בהתחייבות מצד הנתבעת להיקף מכירות ברמה מסוימת. התחייבות שהנתבעת לא קיבלה על עצמה מעולם. 7. מהבחינה העקרונית, מקורה של זכות ההפצה הוא בקיום הסכם בין צדדים, ומעמדה נגזר מהסכם כזה (ראה: ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849, 857). הסכמי הפצה סטנדרטיים קובעים כי המפיץ יקבל את המוצרים מן היצרן, או הספק, וימכור אותם ללקוחות. בעבור מכירת המוצרים הוא יקבל עמלה בשיעור מסוים כפי שהוסכם בין הצדדים. בהסכמי הפצה אחרים הספק מעניק למפיץ הנחות שונות ברכישת המוצרים. המפיץ מכרם לצרכן, במחיר שקבע בעצמו, ונהנה מן הרווח. זכות ההפצה הבלעדית גם היא זכות חוזית שמעניקים הספק או היצרן למפיץ. על ידי חוזה הבלעדיות הספק מגביל את חופש העיסוק שלו ואת חופש ההתקשרות עם מפיצים נוספים. לאור הגבלות אלה, קבעה הפסיקה כי במידה ולא נקצב זמן לסיום ההסכם, ניתן להביאו לקיצו על ידי מתן הודעה סבירה מראש (ראה: ע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל), פ"ד מד(3) 661, 671). כמו כן יש לזכור כי בצד ההגבלות החלות על הספק, הוא נהנה ממחויבות מוגברת של המפיץ כלפיו, הבאה לידי ביטוי ברמת מכירות מובטחת ובמאמצים מוגברים לפיתוח השוק. גם המפיץ הבלעדי זוכה ביתרון כלכלי, שכן אין המתחרים נוגסים בלקוחותיו הפוטנציאלים, אך במקביל הוא נושא בחובות מוגברות כלפי הספק. הנטל להוכיח כי קיים הסכם בלעדיות הוא על הטוען לקיומו (ראה: ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114, 121). ודהיינו במקרה הנדון - על הנתבעת. 8. מבדיקת הראיות עולה כי בענייננו לא קיים הסכם בכתב המסדיר את יחסי הצדדים, או מקנה בלעדיות. בהעדר הסכם פורמלי, יש להתחקות אחר כוונת הצדדים מהתנהגותם ומנסיבות חיצוניות. בענייננו התקשורת בין הצדדים התבצעה, רובה ככולה, באמצעות חליפת מכתבים ענפה. נפנה איפא לתכתובת זו, על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים. לעניין זה יש לחלק את משך התקופה בה התנהלו יחסי מסחר בין הצדדים לשניים: 1995 עד סוף שנת 1997 - בתקופה זו התנהלו קשריה של הנתבעת עם מנהל היצוא דאז של התובעת, מר גולדסמית. בשלב מסוים, הפסיק גולדסמית לעבור אצל התובעת. מחצית 1997 ואילך - הנתבעת עמדה בקשר מול מנהלת היצוא, גב' Eva Ybarra ומול מנהל התובעת מר Jaime Benet (להלן: "מר בנט"). התקופה הראשונה - 1995 - 1997 9. טוענת הנתבעת כי ניהלה משא ומתן עם מר J.A. Goldsmith (להלן: "גולדסמית") להקמת נציגות בלעדית של התובעת בישראל. גודלסמית נתן הסכמה עקרונית למינוי הנתבעת כמפיצה בלעדית, שכן מוצריה של התובעת לא הופצו עד אז בישראל ולאור העובדה כי ישראל היא שוק קטן. בתצהיר מנהלת הנתבעת, גב' סיגל כהן-גיטלין, נאמר כי הוא התנה את הבלעדיות במספר תנאים: התחייבות לביצוע פעולות הדרושות להחדרת המוצרים לשוק הישראלי, על חשבון הנתבעת. מתן מענה לצרכי תחזוקת המוצרים, שנמכרים ללקוחות ישראלים, ותיקונם. רכישה מראש של מגוון מוצרי התובעת וכן ערכות הדגמה שלהם. יחד עם זאת, הסיכומים שבין גולדסמית לבין מנהלת הנתבעת לא הועלו בכתב. מלבד דבריה של גב' כהן-גייטלין בתצהירה הם לא נתמכו בראיות. לא צורפה תכתובת נוספת וגם מר גולדסמית עצמו לא הוזמן להעיד. ואכן כך העידה גב' גייטלין-כהן בחקירתה (עמ' 3): "שוחחנו עם גולדצמיט שסיפר שהוא יהודי ואין לו נציגות בארץ והוא ישמח מאוד לתת לנו בלעדיות...אין לי מסמך כתוב על התנאים האלה כי כל ההסכמות היו בע"פ". 10. מוסיפה הנתבעת כי במשך השנים 1995-1997 נוצר מצג לפיו היא מפיצה בלעדית. במיוחד הוא הפנתה למכתב שנשלח אל התובעת ביום 27.10.1996 מחברת "סונטרוניקס" הישראלית (נספח א' לתצהיר כהן-גיטלין). "סונטרוניקס" ביקשה להפיץ את מוצרי התובעת בישראל. התובעת שלחה עותק מן המכתב אל הנתבעת בצירוף הערה: “TO THE ATTENTION OF MR. GITLIN”. במכתב תשובה מן התובעת ל"סונטרוניקס" (נספח F1 לתצהיר מר בנט) הפנתה התובעת את "סונטרוניקס" אל הנתבעת לקבלת מידע נוסף על מוצריה. ישנו קושי לקבוע לאור אינדיקציה בודדת זו כי נוצר מצג לפיו הנתבעת היא מפיצה בלעדית. במכתב בו השיבה התובעת לא נאמר במפורש כי הנתבעת היא מפיץ בלעדי וכי התובעת מנועה מלהפיץ מוצריה גם באמצעות "סונטרוניקס". יתרה מזאת, התובעת הוסיפה ושלחה ל"סונטרוניקס" קטלוג של מוצריה. ניתן לומר כי הקטלוג נשלח כצעד ראשון לקראת התקשרות עתידית. כלומר, התובעת לא ראתה מניעה להתקשר עם מפיצים נוספים. 11. מר בנט אישר בחקירתו כי התובעת הפנתה לקוחות נוספים אל הנתבעת. הוא הבהיר כי התכוון ל"לקוחות" ולא בהכרח ל"מפיצים" מתחרים. לכן ספק אם הפניות אלו מלמדות על כוונה להעניק בלעדיות. הדברים נעשו לאור מציאות נמשכת בה שימשה הנתבעת כמפיץ של התובעת בשוק הישראלי. עצם קיומו של מצב עובדתי בו מפיץ משמש כמפיץ יחיד, אין בו כשלעצמו כדי לגבש יחסי הפצה בלעדיים בין הצדדים. למפיץ יחיד אין זכות מוקנית להפוך למפיץ בלעדי של הספק (השווה: ע"א 127/86, שם, בעמ' 118 ; ת"א (תל אביב) 458/98 החברה ליבוא נ' בריל סיגרים, תק-מח 2001(3) 1267). 12. מסקנה סבירה והגיונית היא כי התובעת שמרה גם בתקופה זו על זכותה להתקשר עם מפיצים נוספים. גם אם במשך התקופה שימשה הנתבעת בפועל כמפיץ יחיד, אין להסיק כי הנתבעת העניקה לה זכות של מפיצה בלעדית, בהיעדר הענקה מפורשת של זכות זו. בהעדר התחייבות מפורשת של המפיץ לרמת מכירות מוגדרת ולהשקעות בפיתוח השוק, אין להסיק התחייבות חד צדדית של הספק להענקת בלעדיות. במיוחד כאשר הדבר נוגד במובהק את האינטרס הכלכלי של אחד הצדדים. התקופה השניה -משנת 1997 ואילך 13. בתקופה זו נחשפו חילוקי הדעות בין הצדדים בשאלת היותה של הנתבעת מפיצה בלעדית. הנתבעת ניהלה מגעים עם התעשיות הצבאיות למכירת מוצרי התובעת. לאור דרישת לקוחות אלה, ביום 19.11.1997 היא ביקשה מן התובעת אישור כי היא מפיצה בלעדית על מנת להציגו בפני הלקוחות הפוטנציאלים: Please provide us with a formal letter stating that Head Tech Engineering Ltd. Is the official representatives of Industrias JBC in Israel (ההדגשה שלי -י.ש.). מר בנט, השיב לבקשת הנתבעת במכתבו מיום 20.11.1997 בזו הלשון: in order to give sales exclusivity we would need a purchasing commitment from your side for the forthcoming 98 year בתמורה למתן בלעדיות, הוא דרש כי הנתבעת תציג התחייבות לרכישת מוצרי התובעת בשנת 1998 בהיקף מסוים. על סמך תחזית המכירות שתציג הנתבעת, יוחלט האם להעניק לה בלעדיות. במכתבו הוסיף בנט, כי הם ממשיכים, כתמיד, להפנות לקוחות פוטנציאלים מישראל אל הנתבעת ישירות. כמו כן ציין כי אין לו התנגדות לאשר במכתב את העובדה כי הנתבעת היא מפיצה (לא בלעדית) של התובעת. הדבר מחזק את המסקנה כי אין לראות בהפניית לקוחות פוטנציאלים אל הנתבעת אינדיקציה לבלעדיות, אלא מעשה הנובע מהיותה של הנתבעת מפיץ יחיד. מכל מקום, גב' כהן-גייטלין הגיבה ביום 30.11.1997 למכתבו של בנט: I appreciate your willingness to give us exclusivity distribution in Israel...We will commit to increase business compared to 1997 ... בכך יש לכאורה הוכחה ניצחת כי בלעדיות זו עדיין לא ניתנה וכי הנתבעת הייתה מודעת לכך. הנתבעת הסבירה כי הגיבה בצורה זו על מנת לשמור על יחסים עסקיים תקינים ולהימנע מעימות חזיתי עם התובעת ועם מר בנט, שעד אז לא הייתה עמו בקשר. 14. ביום 3.12.1997 שלח מר בנט את האישור שהתבקש לצורך העסקה עם התעשיות הבטחוניות. הוא הקפיד שלא להגדיר את הנתבעת כמפיצה בלעדית: JBC states that Head Tech ...from Israel is one of our customers and distributors ... ממחלקת המכירות של התובעת הובהר שוב לנתבעת ביום 11.12.1997: ..as we informed you before, we do not give exclusivity without a commitment from distributors side..so we would be very grateful if you could forward us your foresee level of business ..for next 98. 15. ביום 03.02.1998 פנתה הנתבעת לתובעת. היא קבלה על כך כי חברת "אלישרא" רכשה ישירות מוצר מהתובעת, בעוד הנתבעת השקיעה מאמצים בקידום עסקה זו. היא הסבירה כי העסקה התעכבה מאחר והיא המתינה לאישור כי היא מפיצה בלעדית. התובעת השיבה ביום 10.02.1998 כי "אלישרא" לא קנתה ממנה את המוצר ולכן לא מגיעה לנתבעת עמלה. היא הוסיפה לגבי הבלעדיות: Regarding the exclusivity letter, just remind you that you didn’t give a firm level of business as it was a subject depending on our Advanced Series. ודהיינו שוב חזרה ודרשה תחזית מכירות בהיקף מסוים. דרישה דומה נשלחה לנתבעת גם ביום 3.11.1998. 16. בסופו של דבר הציגה הנתבעת תחזית מכירות לשנת 1998. דובר בה על 35,000-40,000 דולר, כולל את סדרת המוצרים החדשה - Advanced Series. התובעת העדיפה לדחות את ההחלטה בעניין מתן הבלעדיות, לאחר שמידת ההצלחה של המוצר החדש תבדק בשוק (ראה נספח E15 לתצהיר מטעם מר בנט). הנתבעת טענה כי בכך יש חוסר תום לב, כאשר התובעת מערימה בכל פעם קשיים ומוסיפה דרישות חדשות (ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 23.05.2001). אני סבורה כי עמדתה של התובעת אינה חורגת מהתנהגות עסקית מקובלת. בין הצדדים נדונה סדרת מוצרים חדשה, בעלת פוטנציאל מכירות לא ברור. אין להתפלא על כך כי התובעת חששה להתחייב לבלעדיות. היא לא רצתה להגביל עצמה מלהתקשר עם מפיצים אחרים, במידה ותיווצר אפשרות להגדיל את היקף המכירות. 17. הצדדים המשיכו להתכתב ולנהל משא מתן על מתן בלעדיות. הם החלו לעסוק בבלעדיות אפשרית כנגד התחייבות למכירות בשנת 1999. ביום 24.11.1998 הציעה הנתבעת את תחזית המכירות שלנת 1999 בסך 35,000 דולר: our forecast for the Year 1999 is 35,000$. This amount is based on the JT6040 as our main product (ההדגשה במקור - י.ש.). ביום 31.11.1998 השיב מר בנט: I am glad to hear that you foresee to increase your JBC sales for 99 for our item JT 6040...So, I can accept this figure 35,000 Us Dollar, yearly review for the market in Israel and hope can consider our Advanced Station for the next sales forecast. (ההדגשה שלי -י.ש.). בהזדמנות זו הוא ציין כי חשבונה של הנתבעת אצלם נמצא ביתרת חובה וכי עליהם להסדיר זאת. זו היא יתרת החובה שלא נפרעה ובגינה הוגשה התביעה דנן. 18. ניתן לראות כי תחזית המכירות של הנתבעת לשנת 1999 מתבססת על מוצר עיקרי - JT6040. כך הבין גם מר בנט, כאשר אישר את התחזית ביחס למוצר זה והביע תקוותו כי בתחזיות הבאות ילקחו בחשבון מוצרי הסדרה החדשה. לא ברור איפא מהו מקור הבנתה של התובעת כי במכתב זה ניתנה לנתבעת בלעדיות ביחס לכל מוצרי התובעת. היא חזרה ודרשה מן התובעת לאשר כי היא המפיצה הבלעדית בישראל של כל מוצריה. מר בנט השיב בנחרצות ביום 21.12.1998 כי הם אינם יכולים להיענות לדרישה זו, שכן תחזית המכירות מתבססת על JT6040 והנתבעת אינה מקדמת את כל מגוון המוצרים של התובעת. הוא שב והדגיש כי בלעדיות נוספת (further exclusivity), כלומר עבור הפצתם של מוצרים נוספים, מצריכה התחייבות לתחזית מכירות בנוגע לאותם מוצרים. 19. העולה מן המקובץ הוא כי גם משנת 1997 ואילך לא הסכימה התובעת להעניק לנתבעת בלעדיות ביחס להפצת מגוון מוצריה. גם כאשר נוהל משא ומתן ביחס להענקת בלעדיות, הוא לא הבשיל לכדי הסכמה מחייבת. התובעת התנתה מתן בלעדיות בהתחייבות מקבילה לרמת מכירות מסוימת. הנתבעת לא הייתה מסוגלת לעמוד בכך וסירבה להתחייב. אי לכך לא נכרת כל חוזה בלעדיות מפורש או מכללא. באין חוזה בלעדיות - הרי שגם לא ניתן להפר אותו. 20. אין חולק כי לאחר שניתנה התחייבות לרמת מכירות של המוצר JT6040 בהיקף של 35,000 דולר בשנת 1999, ניתנה בלעדיות ביחס למוצר זה בלבד. הנתבעת הקשתה וטענה כי התובעת הפרה הסכם בלעדיות זה. ראשית היא מכרה את מוצר לחברת "אלישרא" שלא באמצעות הנתבעת. שנית, היא הפיצה אותו בישראל באמצעות חברת "לילטק בע"מ". התובעת הכחישה ש"אלישרא" קנתה מוצרים ממנה ישירות. הנתבעת לא הצליחה להראות כי "אלישרא" רכשה מהתובעת דווקא את המוצר JT6040. יתרה מזאת, הנתבעת שלחה מכתב מחאה בנדון כבר ביום 03.02.1998. ברי איפא כי העסקה התבצעה במועד מוקדם יותר. הבלעדיות למוצר זה ניתנה רק ביום 31.11.1998. הפועל היוצא הוא כי גם אם אכן רכשה "אלישרא" את המוצר ישירות מן התובעת, התובעת לא הפרה את הסכם הבלעדיות עם הנתבעת, שכן הסכם כזה טרם סוכם. 21. אשר לטענת ההפצה באמצעות חברת "לילטק בע"מ". בסוגיה זו העידה אשת מכירות מטעם הנתבעת, גב' בתיה משאש. בתצהירה נאמר (סעיפים 19-20) כי היא גילתה על שולחנו של לקוח פוטנציאלי קטלוג של מוצרי התובעת שלדבריו נמסר לו מחברת "לילטק". כמו כן הוא ציין כי נציג של חברת "לילטק" שהציג את החברה כמי שמפיצה את מוצרי התובעת בישראל. כאמור לעיל לא נהנתה הנתבעת מבלעדיות למגוון מוצרי התובעת. אין בדבריה של הגב' משאש כדי להעיד כי "לילטק" הפיצה דווקא את המוצר JT6040. אי לכך הטענה כי התובעת הפרה את חוזה הבלעדיות למוצר JT6040 לא הוכחה כדבעי. עשיית עושר ולא במשפט 22. טוענת הנתבעת כי התובעת נהנתה מפירות השקעתה של הנתבעת בפיתוח שוק מוצרי התובעת בישראל. יש לזכור כי בטרם החלה הנתבעת בהפצת המוצרים, לא היו מוכרים מוצרי התובעת בישראל כלל. הנתבעת השקיעה מאמצים רבים בהחדרת מוצריה של התובעת לשוק הישראלי. לצורך כך היא נשאה בהוצאות פרסום, יחסי ציבור והשתתפות בתערוכות מקצועיות. הנתבעת פירטה בהרחבה בתצהירה של הגב' כהן-גיטלין (סעיפים 54-57) את חלקם היחסי של מוצרי התובעת בפעילות קידום מכירות מגוונת. בפרסום בבטאונים מקצועיים - 38,273 ש"ח. בתערוכות שונות בהן השתתפה הנתבעת - 78,806 ש"ח. בהעסקת אנשי מכירות - 112,500 ש"ח. קידום מכירות ויחסי ציבור באמצעות סיגל תקשורת בע"מ - 9,000 דולר. עלות העבודה של תיקונים עבור מוצרי התובעת בסך 5,620 דולר. תיקונים אלה היוו חלק ממערך השירות שניתן על ידם למוצרי התובעת. לשיטת הנתבעת, התובעת נהנית כיום שלא כדין וללא תמורה מהפרסום והמוניטין שיצרה הנתבעת למוצריה בארץ. לכן יש לקזז סכומים אלה מן הסכום הנתבע. ואכן יש מקרים בהם תחושת הצדק וההגינות המסחרית מחייבת לפצות מפיץ אשר בנה שוק למוצרי היצרן יש מאין (השווה: ע"א 442/85, שם, בעמ' 683-700). 23. מנגד, בתצהירו של מר בנט וכן במכתבה של מנהלת היצוא של התובעת אל הגב' דייטלין-כהן מיום 3.11.1998 נאמר כי התובעת סייעה לנתבעת בהחדרתם של המוצרים לשוק הישראלי. היא הפנתה לקוחות פוטנציאלים אל הנתבעת, פרסמה את מוצריה בכתבי עת בינלאומיים והעניקה לנתבעת הנחות שונות, כשרכשה ממנה את המוצרים. יודגש כי על אף שנתבעת העריכה מה היה החלק היחסי של קידום מוצרי התובעת בפעילותה הכוללת, הרי שמבחינה פרקטית קשה להגיע לחישוב מדויק של חלק זה. הנתבעת הפיצה מוצרים גם של חברות אחרות. היא עסקה בקידום מכירות גם עבורן. הדברים באים לידי ביטוי בחקירתה של אשת המכירות מטעם הנתבעת, גב' משאש (בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 23.05.2001): "היינו סוחרים בלעדיים של חברות אחרות משהו בסביבות 10 חברות אחרות. הייתי מציגה את המוצרים דרך הפרוספקט של החברה שלנו, אבל עיקר המוצרים שאני עסקתי בהם היו מוצרים של גי.בי.סי. ... כשהופענו בתערוכה הראנו את כל המוצרים שלנו, גם חברות אחרות. ... אני לקחתי איתי רק ערכות ההדגמה של גי.בי.סי לא של חברות אחרות, אולי דברים מאוד קטנים... בכל זאת הצגתי גם את שאר המוצרים גם אם לא היה לי בהם עמלות". 24. יתרה מזאת, הנתבעת לא הראתה כי השקעות אלה נתבקשו על ידי התובעת. טענתה היחידה של הנתבעת, לעניין הוצאותיה הגבוהות בהפצת המוצר, היא כי מר גולדסמית התנה את מתן הבלעדיות בנשיאה בהוצאות החדרת המוצר לשוק. כאמור לעיל, טענה זו לא נתמכה בכל ראיה. לא מן הנמנע כי ההשקעות וההוצאות נעשו על דעת הנתבעת בלבד. גם לה היה אינטרס משלה לקדם את המוצרים, הן על מנת להשיא רווחים והן על מנת לזכות בשלב מאוחר בהפצה בלעדית, באם תגיע להצגת נתוני מכירות חיוביים. במקרה כזה ההוצאות שהוציאה הנתבעת לפיתוח השוק מקורן בסיכון עסקי- מסחרי שלקחה על עצמה, לאור פוטנציאל השוק של מוצרי התובעת (השווה: ע"א 442/85, שם, בעמ' 704). יפים בהקשר זה דבריה של גב' כהן-גיטלין בחקירתה (בעמ' 4 לפרוטוקול): "הרווחים שלי היו יחסית גבוהים באחוזים. עשיתי סקר שוק וידעתי מה פוטנציאל השוק. עשיתי סקר שוק של פוטנציאל מליון דולר". ובעמ' 5: "הסכומים של הקניות מגי.בי.ס.י מפורטים בתצהירו של בנט על זה צריך להוסיף 20% עלויות הובלה ויבוא ועל זה היו לנו עשרות אחוזים של רווח...אחוזי הרווח היו משתנים במוצר מסויים יכלו להיות 25% במוצר אחר 50%". וכך גם בדברי הגב' משאש (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 23.05.2001): "עיקר השכר שלי היה סביב העמלות על מוצרי גי.בי.סי היה לי אינטרס לדחות את גי.בי.סי. המשכורת שלי הייתה לפי שכר בסיס + עמלות. הרווחתי די טוב על גי.בי.סי". 25. ישנו קושי לאמוד את חלקו היחסי של כל צד בהחדרת מוצרי התובעת לשוק הישראלי. קושי נוסף הוא להעריך את גודל השוק שפיתחה הנתבעת. חוג הלקוחות של מוצרי הלחמה מטבעו אינו גדול והוא מוגבל רק ללקוחות שעוסקים בהלחמות. כמו כן ישנה אי בהירות ביחס לטובת ההנאה שהפיקה התובעת כתוצאה ממאמצי הנתבעת, והאחרונה לא הצליחה להביא ראיות מספיקות לביסוס הנחותיה. יש לזכור כי הנתבעת עצמה תמחרה את מחיר המוצרים לצרכן הישראלי. היא זכתה לרווחים נאים בגין המכירות. רווחים של 50% אינם דבר שגרתי בעולם העסקים. רווחים כאלה אמורים לכלול בחובם מרווח שנועד להספיק עבור עלויות פרסום ושיווק. היה על הנתבעת לקחת בחשבון את העלויות השיווק וההוצאות יש לה במסגרת העסקה. הנה כי כן, מאמצי השיווק והפרסום של הנתבעת הניבו לה פירות. באפשרותה היה להוסיף ולקצור את פירות השקעותיה גם ללא בלעדיות, שכן הלכה למעשה היא נהנתה ממעמד דומיננטי של מפיץ יחיד או כמעט יחיד. יכולת המכירה שלה בשוק הישראלי היתה תלויה בה עצמה, במיוחד לאור העובדה כי היא הייתה בתנאים של חוסר תחרות במשך זמן רב, וגם בהמשך לא מנעה ממנה התובעת להמשיך ולהפיץ את מוצריה. לאור מכלול השיקולים לעיל אני מוצאת שאין מקום לפסוק לנתבעת פיצוי מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט. פגם במוצר 25. הנתבעת טענה כי המוצרים שרכשה מן התובעת היו פגומים. יחד עם זאת, במשך חודשים היא לא פנתה אל התובעת ולא ביקשה להחזירם. ביום 27.10.1998 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת ובו הודיעה שחלק מן הסחורה המתייחסת לחשבונית מס' 566.04 ניזוקה. התובעת אכן זיכתה את הנתבעת בגין מוצרים אלה. הנתבעת לא הודיעה בהזדמנות זו על סחורה פגומה נוספת ולא ביקשה זיכויים נוספים. הנתבעת לא הראתה כי פנתה תוך זמן סביר אל התובעת בדרישה להחליף את המוצרים. התובעת טוענת כי הדרישה עלתה רק לאחר חודשים ומשפנתה התובעת לגביית החוב באמצעים משפטיים. לחלופין, טענה הנתבעת כי הסחורה שסופקה לה נועדה להחליף ו/או לתקן סחורה פגומה שסופקה קודם לכן. מלבד אמירה בעלמא זו, לא נתמכה הטענה בתיעוד ראיות או פירוט עובדתי ממשי על ידי המצהירים. אי לכך הטענות בעניין זה - נדחות. סיכום 26. לאור האמור לעיל הוחלט כדלקמן: על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,584 דולר בצירוף ריבית דולרית בשיעור 4% לשנה מיום 15.11.1998 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת תשא בהוצאות התובעת וכן תשא גם בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכם בלעדיות