חובת ביטוח שחקני כדוריד

הן על איגוד הכדוריד בישראל והן על התאחדות הספורט בישראל, מוטלת חובה סטטוטורית לבטח שחקני כדוריד. 1. בפניי תובענה להצהיר כי המבקשת, עמותת איגוד הכדוריד בישראל (עמותה רשומה 9-430-024-58) (להלן - המבקשת) אינה הנתבעת 1 בת"א 20919/91 ואינה החייבת בתיק הוצל"פ מס' 5-70-10363-01). אין חולק כי המשיב - אשר היה שחקן כדוריד פעיל בקבוצת הכדוריד מכבי קריית שרת-חולון - נפגע ביום 12.1.1989 במהלך משחק כדוריד כשחקן בנבחרת הנוער לכדוריד של ישראל וכן נפגע פגיעות נוספות מאוחר יותר, כשחקן כדוריד. בעקבות הפגיעות, הגיש המשיב בחודש מאי 1991 תביעת נזיקין כנגד ארבעה נתבעים: איגוד הכדוריד בישראל, ההתאחדות לספורט בישראל, כלל חברה לביטוח בע"מ, ואגודה לכדוריד וספורט מכבי קריית שרת-חולון - במסגרת ת"א 20919/91 (להלן - התביעה וגם הנתבעות 4-1 בהתאמה ולפי ההקשר). לטענת המבקשת, עד ליום 31.10.1995 התנהלו כל ענייני הכדוריד בישראל - כמו גם שאר ענייני ספורט - במסגרת תאגיד משפטי, הוא ההתאחדות לספורט בישראל. לפיכך, כך לטענת המבקשת, במועד הגשת התביעה דלעיל לא הייתה המבקשת קיימת ומאוגדת מבחינה משפטית. לטענת המבקשת, הנתבעת 1 בתביעה האמורה הייתה למעשה ועדת הכדוריד אשר פעלה עד ליום 31.10.1995 במסגרת עמותת ההתאחדות לספורט בישראל, וכי המשיב לא היה ער לכך כאשר ציין כנתבעת את איגוד הכדוריד בישראל, היא המבקשת בענייננו. לטענת המבקשת, לא הייתה יכולה להיות מיוצגת בהליכים המשפטיים שהתקיימו בתביעה, משום שהתאגדה רק בשנת 1995 ולא הייתה קיימת בזמן שהוגשה התביעה ולפיכך לא קיבלה מעולם את מסמכי התביעה וממילא אין שום יריבות בינה לבין המשיב. כלומר, לטענת המבקשת אין היא בר-הפלוגתא הנכון של המשיב. לטענת המשיב, מדובר בניסיון להימנע מלכבד פסק-דין של בית-משפט בישראל, בנוגע להתחייבותו של מוסד ספורט רשמי של מדינת ישראל כלפי ספורטאי בשירות המדינה, אשר נפגע כתוצאה מאותו שירות. לטענת המשיב, ביום 15.3.1998 ניתן פסק-דין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו על-ידי כבוד השופט ע' דוויק ז"ל (להלן - פסק-הדין בתביעה או פסק-הדין), שבו נדחתה התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2, ונתקבלה התביעה כנגד הנתבעות 3 ו-4. לטענת המשיב, בפסק-הדין הנ"ל, לא התייחס השופט לטענות בא-כוח הנתבעות 1 ו-2, כאילו אם תימצא חבות לאיגוד הכדוריד (היא נתבעת 1) מדובר למעשה בחבות של ההתאחדות לספורט (היא נתבעת 2). לטענת המשיב, בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי על תוצאת פסק-הדין בתביעה - ע"א (ת"א) 3030/98 דיין נ' איגוד הכדוריד בישראל (להלן - עניין דיין [2]) - נקבע ביום 12.3.2000, בין היתר, כי הייתה מוטלת חובה סטטוטורית על הנתבעים 1 ו-2 לבטח את התובע (הוא המשיב בענייננו) וכי חובה זו הופרה. מקור החובה הסטטוטורית נמצא בסעיף 7 לחוק הספורט, תשמ"ח-1988 (להלן - חוק הספורט או החוק) אשר מטיל את חובת הביטוח על ההתאחדות ועל האיגוד. לטענת המשיב, אין משמעות לניהול הפורמאלי של איגוד או התאחדות העוסקים בספורט, אין משמעות ללבוש הפורמאלי שהאיגוד או ההתאחדות בוחרים אותו לעצמם, וכי חוק הספורט דלעיל מטיל על מוסדות הספורט - ביניהם איגוד והתאחדות - לבטח את אותם ספורטאים אשר פרנסתם תלויה בספורט, הם הספורטאים המקצוענים כדוגמת המבקש. לטענת המשיב, בערעור לבית-המשפט המחוזי הוגשו עיקרי טיעון על-ידי בא-כוח המשיבות 1 ו-2, הוא עורך-דין אייל יפה, שבו משתמש האחרון במונחים "איגוד" ו"התאחדות", כפי שאלו נקובים בסעיף 7 לחוק הספורט, בלי לטעון כי מדובר בגוף אחר או בעמותה אחרת או בארגון אחר, למרות שידוע היה באותה עת כי איגוד הכדוריד (היא המבקשת בענייננו) נרשמה כעמותה בשנת 1995. טענת המשיב היא כי עורך-דין אייל יפה ידע היטב כי ההתאחדות לספורט בישראל נמצאה בתהליך של "הפרטה" באותה עת, וכי בדרך להפרטה הותירו אותה מרוקנת מכספים ומסמכויות, כאשר למעשה איגודי הספורט השונים - ובהם המבקשת בענייננו - פועלים בנפרד וללא קשר להתאחדות הספורט. לטענת המשיב, קיומו של תאגיד על-פי חוק הספורט אינו שואב את כוחו מצורת התאגדותו ואינו מותנה בהתאגדותו כעמותה. על-כן מדובר באותו גוף ממש, ובאותו איגוד כדוריד, כאשר אין משמעות להתאגדות האיגוד כעמותה, אלא מספיקה העובדה שהאיגוד עומד בקריטריונים שאותם מגדיר סעיף 1 לחוק הספורט. לטענת המשיב מנסה איגוד הכדוריד להתחמק מתשלום חוב על-פי פסק-דין, במעטה של עמותה, כאשר למעשה מדובר באותו גוף שנתבע בעניין דיין [2], ואשר כנגדו נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל, לפי פסק-הדין בעניין דיין [2]. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: (א) אני קובע כי איגוד הכדוריד בישראל הפר את החובה הסטטוטורית הקיימת בסעיף 7 לחוק הספורט ולפיה מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד "איגוד" כלפי השחקנים המשחקים במסגרתו, ולצורך הפרת חובה זו אין זה משנה כלל שלא היה מדובר בעמותה, כשאיגוד הכדוריד בישראל הינו אותו גוף שהפך לעמותה בשנת 1995 (המבקשת). בסעיף 7 לחוק הספורט נאמר: "(א) אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם. (ב) השר רשאי לקבוע בתקנות, לאחר התייעצות בממונה על הביטוח במשרד האוצר ובארגוני הספורט, את סכומי הביטוח המזעריים ואת פרטי הביטוח, לענף ספורט, כולו או מקצתו". בהגדרות שבסעיף 1 לחוק נאמר: "'התאחדות' ו'איגוד', לענין ספורט - תאגיד שלא למטרות ריווח, המרכז והמייצג ענף או ענפי ספורט בישראל ושמכירים בו הגופים הבין-לאומיים המייצגים והמוכרים באותו ענף ספורט". ניתן לראות שוב - "מועדון ספורט" מוגדר: "'מועדון ספורט' - תאגיד שלא למטרות ריווח לצורך קיום פעולות ספורט במקום מוגדר; 'פעילות ספורט מאורגנת' - פעילות ספורט המאורגנת על ידי אגודת ספורט או ארגון ספורט, התאחדות או איגוד". "'אגודת ספורט' - חבר-בני-אדם העוסק בענף או בענפי ספורט מסויימים והמסונף לארגון ספורט או הפועל כתאגיד עצמאי". בהצעת חוק הספורט, תשמ"ז-1987 (להלן - הצעת חוק הספורט) נאמר שהכוונה הייתה להבטיח את ביטוחם של העוסקים בספורט מאורגן כשההגדרות בסעיף 1 לחוק באות להבחין בין הסוגים השונים של הגופים העוסקים בספורט הן במישור המקומי והן במישור הארצי ולגבי סעיף 7 לחוק נאמר שמוצע לחייב את גופי הספורט לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות. דהיינו, גופי ספורט במובן של איגוד, ארגון ספורט וכו', ולא במובן הרגיל של אישיות משפטית של עמותה או חברה, כשהמבחן לצורך קיומם של אותם גופים הינו התאגדות שלא למטרת רווח ואיגוד הכדוריד עונה על מבחן זה. בד"כ 111 (תשמ"ח) 3768, ישיבה מיום 18.7.1988, בעמ' 3769 בעניין הצעת חוק הספורט, נאמר, בין היתר, על-ידי יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות דאז, מר נחמן רז, כדלקמן: "החוק מכיר ומחזק את תוקפם של תקנונים ותקנות פנימיים של הארגונים ושל האיגודים אשר לכללי המשמעת, ההגינות ותנאי הפעילות וכן אשר למוסדות השיפוט הפנימיים של הארגונים השונים. החוק בא להבטיח את רמתם ואת הכשרתם של המאמנים, את בריאותם ואת כשירותם הגופנית של הספורטאים, את תנאי הביטוח והבטיחות שלהם ושל המתקנים, את הקצאתם של שטחים לפעילות ספורטיבית ואת הקמתם של מתקנים מתאימים לפעילות כזאת ברשויות השונות" (ההדגשה שלי - ק' ו'). כלומר, אין מטרתו של החוק ליצור מסגרות חדשות, אלא בהכרה ובחיזוק, בין היתר, של הנהלים הקובעים של האיגודים. ניכר כי אין כלל ספק - הן בהצעת חוק הספורט והן בדברי ההסבר של הכנסת - כי האיגודים עומדים בפני עצמם, וכי יש צורך לעגן בחקיקה את החובות שהאיגודים צריכים לשאת בהן. בעניין דיין [2], הוא פסק-הדין בערעור שאוזכר לעיל, היו המשיבים 1 ו-2, בהתאמה, איגוד הכדוריד בישראל וההתאחדות לספורט בישראל. בעניין זה נקבע באופן ברור ביותר, כי הן על איגוד הכדוריד בישראל והן על התאחדות הספורט בישראל, מוטלת הייתה חובה סטטוטורית לבטח את המשיב בענייננו, כאשר בפסק-הדין התייחס בית-המשפט בנפרד ובמובדל לשני הגופים הנ"ל. כך נקבע, בין השאר, בעמ' 6, החל משורה 19, לפסק-הדין בעניין דיין [2]: "כאן נוצר כשל ביטוחי מצד איגוד הכדוריד בישראל והתאחדות הספורט בישראל אשר באים בגדרם של 'התאחדות' ו'תאגיד' כמשמעות הנודעות לביטויים אלה בסעיף 1 לחוק הספורט: ''התאחדות' ו'איגוד', לענין ספורט - תאגיד שלא למטרות ריווח, המרכז והמייצג ענף או ענפי ספורט בישראל ושמכירים בו הגופים הבין-לאומיים המייצגים והמוכרים באותו ענף ספורט;' סעיף 7 [לחוק הספורט - ק' ו'] מטיל כאמור על 'התאחדות' ועל 'איגוד' את חובת הביטוח האמורה בו, אלא שבנסיבות ענייננו הביטוח לא נעשה ובכך הפרו המשיבים 1 ו-2 [הם איגוד הכדוריד בישראל וההתאחדות לספורט בישראל - ק' ו'] את החובה החקוקה בסעיף זה. ...קביעתנו היא כי סעיף 7 מעמיד עילה נזיקית עצמאית המתהווה מכוח ההוראה הסטטוטורית שבסעיף הנ"ל, והיא מטילה חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד 'התאחדות' ו'איגוד' כלפי השחקנים המשחקים במסגרתם" (ההדגשות שלי - ק' ו'). הנה-כי-כן, התייחסות נפרדת בתכלית לשני גופים שונים, אשר שניהם, כל אחד בנפרד, הפרו את החובה הסטטוטורית דלעיל. בנוסף, ההרכב הנכבד בעניין דיין [2] קבע כי באותו ערעור ישלמו איגוד הכדוריד בישראל וההתאחדות לספורט בישראל, במאוחד ובנפרד, את הוצאות הערעור, כפי שנקבע בעמ' 8 לפסק-הדין בעניין דיין [2]: "...וכן מקבלים אנו את הערעור שהוגש על ידי דיין נגד משיבים 1 ו-2. הדיון יוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את שיעור הפיצוי המגיע למערער מהמשיבים הללו. המשיבים 1 ו-2 [הם, בהתאמה, איגוד הכדוריד בישראל וההתאחדות לספורט בישראל - ק' ו'] במאוחד ובנפרד ישלמו למערער (ויקטור דיין) הוצאות הערעור וכן שכר טרחת עו"ד..." (ההדגשות שלי - ק' ו'). עורך-דין יפה, הוא בא-כוח המבקשת, ייצג הן את איגוד הכדוריד בישראל והן את ההתאחדות לספורט בישראל בעניין דיין [2]. בעיקרי הטיעון מטעם האיגוד וההתאחדות, הייתה התייחסות נפרדת לאיגוד ולהתאחדות. כך למשל כותב עורך-דין יפה בפסקה הראשונה לעיקרי הטיעון: "המשיב 1 איגוד הכדוריד בישראל (להלן: 'האיגוד') והמשיבה 2 ההתאחדות לספורט בישראל (להלן: 'התאחדות') יטענו כי דין ערעורו של ויקטור דיין להידחות...". כלומר, אפילו לפי גישתו של בא-כוח המבקשת מדובר בשני גופים נפרדים, כאשר גם איגוד הכדוריד בישראל מיוצג בדיון, זאת בניגוד לטענתו בעניין שלפניי ולפיה לא יכלה המבקשת (היא איגוד הכדוריד בישראל) להיות מיוצגת בהליכים המשפטיים שהתקיימו בתביעה. יש לזכור כי הערעור בעניין דיין [2] הוגש על פסק-הדין של כבוד השופט ע' דוויק ז"ל בת"א 20919/91 אשר אין חולק כי החל עוד לפני שנת 1995, היא שנת ההתאגדות של המבקשת. בנוסף, אין זכר בערעור לוועדת הכדוריד בישראל, אשר לגביה נטען כאילו היא זו שהייתה הנתבעת למעשה בתביעה הראשונה. אם נפלה טעות בזהות הנתבעת, היה צריך להעלות את טענת הטעות בשלב הדיונים בתביעה עצמה, ובוודאי לא לחכות עד אחרי קבלת ערעורו של ויקטור דיין בעניין דיין [2]. בל נשכח שהמבקשת התאגדה באוקטובר 1995, כשפסק-הדין ניתן ב-1998 בלא שהמבקשת פנתה לבית-המשפט וביקשה לשנות, לתקן או להוסיף במקום איגוד הכדוריד בישראל את העמותה הרשומה והחדשה או לטעון טענות לגבי השינוי הנובע מהפיכתה לעמותה וזאת למרות שמדובר באותם אנשים ואותה פעילות. (ב) גם טענת המבקשת ולפיה לא הייתה המבקשת קיימת ומאוגדת במועד הגשת התביעה וממילא לא הייתה אישיות משפטית נפרדת, ועל-כן אין שום יריבות בינה לבין המשיב דינה להידחות. אמנם, טענות ולפיהן לא היה איגוד הכדוריד בישראל אישיות משפטית עצמאית בעת הגשת התביעה נשמעו כבר בשלבים מוקדמים יחסית. כך למשל בפרוטוקול הדיון מיום 5.11.1992 בת"א 20919/91 בעמ' 2-1: "עורך-דין יפה: ...אני מבהיר שאיגוד הכדור יד בישראל איננו אישיות משפטית אלא הוא פועל תחת ארגון גג שהוא ההתאחדות לספורט בישראל כאיגודים אחרים ואין משמעות לתביעה נגדו. ... עורך-דין יפה: אני מבהיר שאם תימצא חבות, מה שאנו מכחישים לפעולותיו של האיגוד, החבות היא למעשה של ההתאחדות לספורט". גם בעמ' 2 לעיקרי הטיעון בעניין דיין [2] עלתה הטענה שלפיה: "ה. האיגוד, אשר פעל במסגרת ההתאחדות במועד הנטען ולא היה אישיות משפטית עצמאית, וההתאחדות, ביטחו את המערער כשחקן נבחרת ישראל...". אולם, אין בכך בכדי להשפיע על חבותו לביטוח המשיב בענייננו ובוודאי שאין בכך בכדי לפטור אותו מחובתו על-פי דין ולפי פסק-הדין בעניין דיין [2]. כפי שנפסק כבר בעניין דיין [2] בשאלה זו ובעניין זה, איגוד הכדוריד בישראל חב בחובת ביטוח לפי סעיף 7 לחוק הספורט. איגוד הכדוריד בישראל בא בגדרו של "איגוד" כמשמעות הנודעת לביטוי זה בסעיף 1 לחוק הספורט אשר צוטט לעיל. חוק הספורט אינו דורש קיומה של אישיות משפטית, בצורה של חברה או עמותה לצורך החלת סעיף 7 לחוק, אלא יוצר חובה סטטוטורית המוטלת, בין היתר, על איגוד כדוגמת איגוד הכדוריד בישראל. המסקנה המתבקשת היא כי אין ממש בטענות המבקשת ככל שהן נוגעות לעניין האישיות המשפטית. יש לתמוה על העלאת הטענות הנ"ל לאחר שהרכב נכבד של בית-המשפט המחוזי פסק באופן נחרץ כי הייתה מוטלת על האיגוד אחריות כנ"ל, וכי האיגוד חייב - במאוחד ובנפרד מההתאחדות לספורט בישראל - בפיצוי המשיב. יש לציין שניתנו פסקי-דין רבים כנגד איגודים, אגודות ספורט, מועדוני ספורט לגבי חבות בביטוח לפי חוק הספורט. ראה בין השאר ת"א (י-ם) 240/94 לוין נ' אגודת ספורט שמשון תל אביב (עממה) [3]; ת"א (חי') 51/93 פטרוציו נ' בית"ר נהריה [4], המלמדים על קיומם של הליכים משפטיים ופסקי-דין נגד גופים המנויים בהגדרות שבחוק הספורט בהתאם לחבות על-פי סעיף 7 לחוק הספורט. בנוסף, גם הנתבעת 2 - ההתאחדות לספורט בישראל, לא הייתה עמותה רשומה עד לשנת 1988 לערך (ראה בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.2001 בשורות 17-9) ומעולם לא נשמעה הטענה כאילו אין חבות להתאחדות לספורט בישראל. מדוע איגוד הכדוריד בישראל, אשר אף הוא לא היה מאוגד, יהיה המצב בעניינו שונה? כאמור לעיל, חוק הספורט חל בלי קשר לאישיות המשפטית העצמאית במובנה המקובל, אלא הוא מכיל בתוכו הן "איגוד" והן "התאחדות", ודי בכך כדי לדחות את טענת המבקשת בהקשר זה. (ג) מעבר לאמור לעיל וכנימוק עצמאי לדחיית התובענה, אני קובע כי ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו בפניי עולה כי איגוד הכדוריד בישראל אשר מאוגד כיום כעמותה רשומה 9-430-024-58, הוא גוף הזהה במהותו ובאחריותו לאיגוד הכדוריד בישראל לגביו נקבע בעניין דיין [2] כי הפר את החובה הסטטוטורית הקיימת בסעיף 7 לחוק הספורט. המבקשת טוענת כי "נולדה לחיים" רק עם רישומה כעמותה, ביום 31.10.1995. לפני תאריך זה, כך לטענת המבקשת, התנהלו כל ענייני הכדוריד במסגרת ההתאחדות לספורט בישראל, ולא במסגרת האיגוד. המבקשת תומכת טענתה זו בתצהירו ובעדותו של נציג המבקשת מר פוזנר. לפי עדותו של מר פוזנר, שימש האחרון כפקיד בהתאחדות שטיפלה בכמה ענפי ספורט, ולא עסק רק בכדוריד, כאשר הגוף היחידי שטיפל בענייני כדוריד היה ההתאחדות לספורט בישראל. לדבריו היה האיגוד מעין "תת ועדה" של ההתאחדות, ולא שימש כגוף עצמאי בעל סמכויות. אינני מקבל טענות אלו של המבקשת, אשר אינן נתמכות בדבר מלבד בעדותו של מר פוזנר. טענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם מכלול העדויות כפי שהוצגו בערכאות השונות במשך השנים, בטרם הועלתה הטענה שלפיה כאילו איגוד הכדוריד בישראל דהיום איננו איגוד הכדוריד בישראל שהיה קיים בעת הגשת התביעה המקורית. אין ספק כי יש לתת משקל רב לעדויות שנשמעו טרם הועלתה הטענה לפיה איגוד הכדוריד בישראל אינו אותו איגוד שנתבע בת"א 20919/91. מעדויות אלו עולה כי אכן היה קיים איגוד כדוריד - כאשר למרות שינויים ארגוניים שבוצעו במוסדות הספורט בישראל, ביניהם "הפרטת" האיגודים המקצועיים מההתאחדות לספורט והעברת התקציבים ישירות לאיגודים המקצועיים הנ"ל - וכי איגוד הכדוריד "הישן" הוא גם איגוד הכדוריד "החדש". כך נכתב בעניין זה בספרה של ד"ר ד' פלפל הספורט בראי המשפט [5], בעמ' 33: "התפתחות נוספת שמתרחשת בימים אלה, היא הליך רישום של כל איגוד מאלו המנויים לעיל [ביניהם, שם בעמ' 31, גם איגוד הכדוריד - ק' ו'] כעמותה עצמאית. הרישום יעשה תחילה כעמותה תוך החלת התקנון המצוי של העמותות, כשהיועצים המשפטיים של ההתאחדות ישמשו כנאמני העמותות. עם הזמן תאמצנה העמותות, לפי המתוכנן, תקנון מיוחד, שיקח בחשבון את אופיה של כל עמותה ועמותה. תהליך זה יתבצע בהדרגה לאור ההבדלים שבין האיגודים השונים". בפרוטוקול הדיון מיום 9.2.1996 בת"א 20919/91 העיד עד ההגנה 2 (הוא נציג המבקשת בענייננו), מר פוזנר, כדלקמן: "אני מזכ"ל איגוד הכדוריד כ-22 שנה. זו עבודתי במשרה מלאה בשכר. אני קשור לנבחרות של האיגודים בין יתר תפקידי. הייתי מנהל נבחרת הנוער במשך 15-17 שנה, ביניהם נבחרת הבוגרים במשך תקופה חופפת. המשמעות של מנהל נבחרת - לדאוג לצד הארגוני של הנבחרת, לדאוג לאימונים..." (ההדגשה שלי - ק' ו'). עדות זו, כמובן, עומדת בסתירה לטענות שהועלו בפניי בעניין זה, כאילו מדובר בשני איגודי כדוריד שונים. מר פוזנר נדרש לסתירה האמורה בהליך הנוכחי בחקירתו הנגדית ביום 25.2.2001. כך בעמ' 4: "ש. כשהעדת בפני השופט המנוח דוויק במשפטו של ויקטור דיין, איך הצגת את עצמך?... ת. אז הייתי מזכ"ל איגוד הכדוריד. ש. במשפט הראשון שלך באותו פרוטוקול של בית-המשפט אתה אומר: 'אני מזכ"ל איגוד הכדוריד כ-22 שנה'. זה לא נכון? ת. אמרתי שאני מזכ"ל איגוד הכדוריד וצריך לעשות פסיק ועובד כ-22 שנה. ש. אני מקריא לך מעמ' 55 לפרוטוקול מיום 9.2.96. אין שום מילה לגבי שזה עכשיו איגוד הכדוריד וקודם היית בועדה. האם זה נכון מה שאמרת אז? ת. הכל נכון". אין בידי לקבל את הסברו הדחוק של מר פוזנר לעניין הטעות לכאורה בפרוטוקול. את הפרוטוקול ניתן היה לתקן לו סבר מר פוזנר או בא-כוח האיגוד כי נפלה בו טעות. לא זו אף זו, הסבר זה ממש נסתר בעדותו של מר פוזנר עצמו מיום 18.4.1996 בפני כבוד השופט דוויק, שם בעמ' 61 משיב מר פוזנר במסגרת חקירתו הנגדית כדלקמן: "...לשאלתך מניין ידוע לי שהתובע הלך לטיפולים שם אני משיב שהוא נשלח על ידי, אינני יודע אם הלך בפועל. שלחתי אותו לשם מכוח תפקידי כמזכ"ל איגוד הכדוריד וכמנהל הנבחרת. לפי החשבונות שהגיעו ידוע לי שהוא אכן היה בטיפול. שילמנו את כל החשבונות" (ההדגשה שלי - ק' ו'). אם כך, מעדותו של מר פוזנר בפני כבוד השופט דוויק עולה כי מר שלמה פוזנר היה מזכ"ל איגוד הכדוריד בעת קרות האירוע, בטרם התביעה הראשונה, כאשר לפי עדותו בפניי היה גם מזכ"ל איגוד הכדוריד בשנת 1996. לפיכך יש לקבוע כי מר שלמה פוזנר היה מזכ"ל האיגוד לפני התאגדותו כעמותה ואף לאחר התאגדותו, באופן רציף, בלי קשר לשינויים הארגוניים אותם עבר האיגוד. מסקנה דומה עולה גם מעדותו של המשיב - מר ויקטור דיין - בת"א 20919/91 מיום 9.2.1995, שם אומר מר ויקטור דיין כדלקמן: "חזרתי ארצה. צלניקר טיפל ברגל. הופניתי על ידי שלמה רוזנר [צ"ל פוזנר - ק' ו'] אליו. הוא היה יו"ר המשלחת ומזכ"ל איגוד הכדוריד" (ההדגשות שלי - ק' ו'). כלומר, לפי עדותו של השחקן הנפגע, מר פוזנר היה מזכ"ל איגוד הכדוריד גם בעת קרות התאונה, ולא מדובר בתואר חדש אשר נולד בשנת 1995 ביחד עם התאגדות איגוד הכדוריד בישראל כעמותה רשומה. קיימת אם כן המשכיות בתפקוד איגוד הכדוריד לישראל, המתבטאת, בין היתר, באיוש פונקציה בכירה בארגון על-ידי אותו אדם, ללא שינוי במהות התפקיד ו/או בתואר אותו הוא נושא. בנוסף, גם מענו של איגוד הכדוריד בישראל לא השתנה. בנספח א' לסיכומי המבקש הוצגה תעודת הרישום מיום 31.10.1995 של עמותת איגוד הכדוריד בישראל. והינה, מענה של העמותה החדשה הוא: "בהתאחדות לספורט לישראל, רחוב מרמורק 4, תל-אביב 61044". זוהי, כמובן, הוכחה נוספת לכך שמדובר באותו גוף ממש, וכי לא איגוד כדוריד חדש נמצא כאן, אלא אותו איגוד כדוריד אשר היה קיים בעת קרות האירוע נשוא התביעה המקורית, כשלא היה אף פעם איגוד או גוף אחר שריכז את פעולות איגוד הכדוריד ופעילות הכדוריד בישראל מלבד גוף זה שהפך בשנת 1995 מאיגוד לעמותה. (ד) במקרה דנן ניתן לבצע גם מעין "הרמת מסך". כשם שהדבר ניתן להיעשות במקרה של אשכול חברות מכוח מודל של הרמת מסך בין החברות באשכול החברות ומודל של שליחות בין החברות (ראה רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת [1]). הדברים מושפעים מנתונים עובדתיים כשבמקרה דנן עולה שמדובר באותם אנשים, אותה פעילות ואותו מען והדבר מחזק אפשרות זו. (ה) קשה לקבל את התנהגות המבקשת שמנסה להתכחש לחבותה כלפי "בן מבניה" - שחקן כדוריד ותיק ובעל הישגים שנפגע במהלך משחק כדוריד והמשיבה מתחמקת מלשלם את שנפסק בפסק-דין שמגיע לו כפיצוי למרות שמדובר למעשה באותו גוף, באותם אנשים ובאותה פעילות. המבקשת שנרשמה כעמותה במסגרת ארגון מחדש של הספורט בכלל וענף הכדוריד בפרט לא טרחה לפנות לבית-המשפט לפני פסק-הדין ובמהלך כל ההליכים עד לפסק-הדין בעניין דיין [2] ולבקש לתקן את שם הנתבעת 1 ולהחליפו במבקשת או להגיש בקשה מסודרת ולעמוד על קיום דיון בבקשה כגון תובענה זו. המבקשת בחרה להשתתף בהליכים באמצעות עורך-דין, ולאחר שחויבה בפסק-הדין מנסה להתנער מחבותה כלפי שחקן שנפגע במהלך משחק כדוריד, וזאת בניגוד לחוק הספורט ובניגוד לתום-לב והגינות, תוך שידור מסר שלילי ביותר לציבור הספורטאים המצפה להגנה ולביטחון של האיגוד האחראי אם ייקלע לימים קשים, כפי שקרה למשיב. בית-המשפט לא ייתן יד לניסיון התחמקות כזה, תוך ניסיון להשאיר את המשיב בפני שוקת שבורה עם פסק-דין נגד גוף שלא קיים לכאורה ונגד ההתאחדות לספורט בישראל שמצבה הכספי בכי רע. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה, וקובע כי המבקשת, עמותת איגוד הכדוריד בישראל ע"ר 9-430-024-58, היא הנתבעת 1 בת"א 20919/91 ולפיכך היא גם החייבת בתיק הוצל"פ מס' 5-70-10363-01. אני מחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.דיני ספורטתאונות ספורטפוליסהחובת ביטוחביטוח ספורט