משכורת מלצרית חצי משרה

1. ביום 10.4.03 הגישה התובעת, באמצעות בא כוחה, כתב תביעה לתשלום שכר עבודה (הפרשי השכר הנתבעים הם בסך 36,370 ₪ בגין שכר מינימום), הפרשי שכר (בגין עבודה בשבת), דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר נסיעה ופיצויי פיטורין, וסה"כ 58,982 ₪. התובעת טוענת כי עבדה אצל הנתבע כמלצרית בהיקף כחצי משרה, במסירות ובנאמנות, מאמצע דצמבר 2000 ועד לסוף מרץ 2003 עת נאלצה להתפטר, לאחר שהנתבע יצר נסיבות שלא איפשרו המשך עבודתה ופניותיה לתיקון המעוות לא הועילו. הנתבע נמנע מלדווח לרשויות כחוק על העסקתה, נמנע מלשלם לה שכר כלשהו, מלשלם גמול עבור עבודתה בשבתות, ויתר הזכויות הנתבעות. טוענת התובעת כי מאחר ושכרה הולן באופן שיטתי, הרי תקופת ההתיישנות לפיצויי הלנה היא 3 שנים, והתובעת אף עתרה לפיצויי הלנה מוגדלים עפ"י חוק שכר מינימום. הנסיבות שצויינו הביאו להתפטרותה, שכן הציבו אותה בפני קרקע חרוכה ומבוי סתום. פניות ב"כ התובעת לנתבע צורפו לתביעה. עוד עתרה לחיוב הנתבע לדווח על העסקתה כחוק ולשלם למל"ל דמי ביטוח כמתחייב. 2. בכתב הגנתו מ-25.5.03 טען הנתבע כי התובעת הועסקה בתקופה שבין 3.01 ועד תחילת 3.03 ודחה טענותיה לפעולות מרמה כאלה או אחרות. טוען הנתבע כי התובעת והוא מכירים שנים ועקב קשייה הכלכליים ביקשה לעבוד אצלו מספר שעות בשבוע, ללא יחסי עובד-מעביד, בהיותה חד הורית, מתוך רצון שלא לפגוע בהטבותיה ככזו. הכנסתה למשמרת בת 5-5.5 שעות הושלמה ע"י הנתבע ל-120 ₪, במקרים הנדירים בהם לא הגיעה לסכום זה, אף כי בדר"כ הכפילה ושילשה סכום זה. התובעת לא היתה מעוניינת לעבוד בשבתות. במידה והתשר לא הגיע ל-300 ₪ (6-5 שעות בשבת), השלים לה 70 ₪. משכך, לא התקיימו בינו לבינה יחסי עובד-מעביד, מה גם שהרוויחה מעל לשכר המינימום. בדר"כ עבדה שתי משמרות שבועיות, ומשכך, בשל יחסי הידידות שביניהם (ואף שלא שררו יחסי עובד-מעביד) מוכן היה לשלם דמי חופשה יחסיים לפי רבע משרה, וכך גם ביחס לדמי הבראה. התובעת מתגוררת 10 דקות הליכה מהמסעדה, מעולם לא הגיעה במונית, בדר"כ חברה לחיים הביא אותה. משלא התקיימו יחסי עובד-מעביד ומשעזבה בפתאומיות ללא הודעה, ואף לא ענתה להודעותיו - אין היא זכאית לפ"פ, ואין הוא תובע פיצוי בשל יחסי הידידות ביניהם. 3. ביום 10.6.03 הגישה התובעת כתב תשובה בו חזרה על טענותיה, הבהירה כי אכן הכרות ארוכת שנים ביניהם, אך לא ידידות, כי מעולם לא ביקשה כי לא ישררו יחסי עובד-מעביד, ואף לא קיבלה עזרה מהמל"ל. התובעת השתלבה בעסק הנתבע, ביצעה המטלות שהוטלו עליה עפ"י הוראות הנתבע ופקוחו, הודיעה על העדרות, קיבלה מתנות חג. כבר נקבע כי תשר אותו משלם הלקוח אינו שכ"ע (התובעת מפנה לעב 300407/94 סולי בוזגלו נ' רוזט (שושנה) בן חמו - מספרת רוזוליאן; עב (תא) 300357/97 עינת כהן נ' טל מורקוביץ). התובעת עבדה כמעט בכל שבת וחג, לרבות מוצאי יום כיפור. התובעת זכאית לדמי חופשה והבראה עפ"י הדין, ומרחק ההליכה לעבודה מביתה הוא כ-30 דקות. 4. ההליך הועבר לגישור מכח הסכמת הצדדים. ביום 9.9.03 התקיים דיון מנ"ת בפני כבוד השופטת א. סלע, נקבעה מערכת מוסכמות-פלוגתאות, תוך שלא הוצבה כפלוגתא שאלת יחסי עובד-מעביד. מטעם התובעת הוגש תצהיר עובדת נוספת (להלן: "יוליה") וכן תצהיר ידיד לתובעת (להלן: "עופר"). עדות הנתבע (שלא היה מיוצג עד לדיון) נשמעה בעל פה וכך עדות מר רפאל פרס (בפרוטוקול: "פרץ"), אחראי במסעדה (להלן: "רפאל"). עדויות הצדדים נשמעו בפנינו ב-23.9.03. סיכומי תובעת הוגשו לבקשתם בכתב: סיכומי תובעת ב-12.10.03 וסיכומי נתבע ב-9.11.03. סיכומי תשובה הוגשו ב-9.12.03. ביום 12.10.03 הגישה התובעת בקשה לתיקון פרוטוקול, ולאחר שהוגשו עמדות הצדדים - ניתנה ב-15.3.04 החלטה על תיקון הפרוטוקול. 5. לאחר עיון בכל החומר שבפנינו - להלן הכרעתנו: א. כאמור, נזנחה עוד בדיון המנ"ת הטענה כי לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. ואם ספק נותר בענין זה, הרי בסיכומיו (עת מיוצג הוא) אין טוען עוד הנתבע בעניין זה. נאמר - למען הסר ספק - מששימשה התובעת כמלצרית במסעדה שבבעלות הנתבע, כגורם הכרחי בפעילותה - אין חולק מהעדויות שבפנינו כי עסקינן ביחסי עובד-מעביד. ב. תקופת העבודה - התובעת טוענת כי עבדה ממחצית 12.00 ועד סוף 3.03. הנתבע טען כי עבדה מ-3.01 ועד 3.03. יוליה טענה בתצהירה כי היא עצמה החלה לעבוד ב-9.01 וכי התובעת החלה לעבוד כ-9 חודשים קודם. אין היא מסבירה / נותנת גירסה על בסיס מה כך טענה. את התובעת מכירה היא עוד לפני שהחלה לעבוד אצל הנתבע, 10-12 שנה שהן חברות. זוכרת את זה שהתובעת התחילה לעבוד 9 חודשים לפניה, אינה יכולה לומר אם זה 8 או 9 חודשים, אבל זו תקופה ארוכה. לא נכחה בקבלתה לעבודה. עופר, ידיד לתובעת, יודע מהתובעת שהיא עובדת אצל הנתבע למעלה משנתיים, כי היא סיפרה לו. התחילה לעבוד ב-2001, משהו כזה. לפני שנתיים או שנתיים וחצי, משהו כזה (מעדותו, שנשמעה בספטמבר 2003). התובעת לא נשאלה בעניין זה, אלא רק בהתייחס ל-ת/1, רישומים במחברת שבהם רישום הימים שעבדה. הנתבע העיד כי התובעת החלה לעבוד ב-2001, אינו זוכר יום מדוייק, לא ניהל רישום, שבוע-שבועיים אחרי פסח, וסיימה בתחילת 2003, עד תחילת מרץ 2003. לא עבדה עד 15 למרץ (כאמור ברישומיה). הכחיש הרישומים בת/1. המלצריות עשו ביניהן סידור עבודה, וגם אם בסידור נרשמה מלצרית מסויימת - זה לא אומר שאכן עבדה באותו יום. רפאל העיד כי עבד ממרץ 2002, המלצריות היו מכינות סידור עבודה, עד שהיה בלגן ואז התובעת היא שהכינה סידור העבודה, והתובעת ויוליה היו מתחלפות ביניהן. ראוי להסיר אבן נגף אחת - אין מוטלת על הנתבע, במועד התחלת העבודה - החובה שבחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002. אליבא דשני הצדדים - קדמה התחלת העבודה לחיקוק. אין חולק עם זאת כי חובה על הנתבע לנהל פנקס שכר, כמו גם לדווח על עובדיו לשלטונות מ"ה ומל"ל. אין חולק גם כי גירסת הנתבע בעניין אינה קונקרטית. מנגד - אין די, לטעמנו, בגרסת התובעת, עליה הנטל להוכיח תקופת העבודה. בהקשר זה נדרשים אנו לת/1 - מדובר ברישום בכתב ידה של התובעת. רישום שאיננו רישום מקורי, ואיננו מזמן אמת. מדובר בהעתקת רישום, רישום שהיה אותנטי - רישום שמשום מה לא ראתה התובעת להגיש בפנינו (ובפועל, כטענתה, אף לא לבכ"י). גם בתביעתה, אף שטענה לשעות עבודה מדי חודש - לא צורף מוצג / מסמך מהותי זה! מדוע לא הוגש רישום המקור? - לכך, אין בפנינו גירסה ברורה. יוליה הסבירה כי היו רשימות של כל יום שעבדו, לה את שלה ולתובעת את שלה. אין היא יודעת על מה רשמה התובעת את שעות עבודתה - וממילא, לא יכלה לאשר את ת/1. אף פעם לא ראתה את רשימות התובעת, ואינה יודעת מתי ביצעה אותם. התובעת טענה כי הייתה רושמת על לוח את שעות העבודה, וזרקה את הלוח. על הלוח היו כתובים גם דברים אחרים. התובעת נמנעה מלציין בתצהירה כי ת/1 הוא העתקה של רישום אותנטי. עיון בת/1 מעלה די בברור כי הוא רישום בהעתקה, ואין הוא נחזה להיות רישום עתי, מדי יום וכו'. נזכיר כי הרישום שבפנינו הוא צילום מדפי שורה, שנכתבו (לכאורה) בכלי כתיבה אחד. התובעת אינה טוענת בפנינו - מתי העתיקה רישומים אלה. נזכיר כי התובעת טוענת לסיום עבודתה בסוף מרץ. יפוי הכח נחתם על ידה (7 ימים אח"כ), ב-7.4.03, והתביעה הוגשה 3 ימים אח"כ! מכתבו הראשון של בא כוחה הוא מ-16.3.03 (נשלח למחרת). בעת זו, ודאי היו בידי התובעת רישומיה המקוריים, לפחות מחודש עבודתה האחרון - כשיטתה! נוסיף ונאמר כי לא ניתן לשלול טעות בהעתקה או אי דיוק בה, ודאי לאור הרישומים (הפוזיטיביים) לפיהם ביום מסויים או ימים מסויימים לא עבדה (רישומים מיותרים לאור העובדה כי תובעת היא תשלום אך על ימים בהם עבדה בפועל). הנה כי כן - משלא שוכנענו באותנטיות הרישום, משהתובעת אף לא אישרה אמיתותו - אין הוא משקף לטעמנו את תקופת עבודתה, ונוסיף ונאמר - גם לא את המשמרות והשעות בהן עבדה. אך למען סַבר האוזן נוסיף ונאמר - ממכתב בא כוחה מ-16.3.03 ניתן, לכאורה, להבין כי התובעת עדיין עובדת (ראה: לשון הווה בסעיף 1, 2, 3, 6). כך ניתן גם להבין ממכתבו מ-31.3.03 (ת/3), קרי כי הפסקת העבודה הייתה בין 16.3.03 / 23.3.03 ועד 31.3.03. מנגד, מת/1 עולה כי עוד טרם קיבל הנתבע מכתב ב"כ - לא הוכחה עבודתה! ובהערת אגב - עד לעת זו, לא הוצג בפנינו מכתב ב"כ התובעת לנתבע מ-23.3.03, שמא ניתן היה ללמוד ממכתב זה על עיתוי הפסקת העבודה. נבהיר עוד כי לא מצאנו "סתירה" בעדות הנתבע, עת טען כי סיימה לעבוד בתחילת 2003 - מול גרסתו בעדות כי בתחילת מרץ סיימה עבודתה. משכך - משלא הוכח בפנינו כי התובעת החלה עבודתה ב-12.00 ואף לא כי סיימה עבודתה ב-31.3.03 - לא הוכחה בפנינו כדבעי תקופת עבודתה, כטענתה. מנגד, אף הנתבע אינו נותן גירסה ברורה בהקשר זה, ודאי לא כמעסיק המחוייב ברישום מדוייק של תקופת העבודה, שלא להזכיר תנאיה האישיים (כמתחייב עפ"י הוראות המס!). אכן אין תחולה לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ד-2002 (ודאי משלא שמענו מהתובעת, כנדרש בסעיף 10), אך לא הוצג בפנינו אישור הנתבע כמתחייב מסעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. נוסיף ונבהיר עוד כי התרשמותנו היא כי אכן עסקינן בתקופה של כשנתיים, וכך היא קביעתנו (2001-2003). ג. היקף המשרה - התובעת טענה כי עבדה בחצי משרה (פלוגתא 1). בכתבי טענותיה לא טענה כך, אלא טענה ל"כחצי משרה". הנתבע טען כי עבדה מספר שעות בשבוע בלבד. לא יכול להיות חולק, עפ"י עדת התביעה (יוליה) כי מדובר במשמרת בת 5.5 שעות בלבד לעבודת התובעת. אין חולק גם כי יוליה החליפה את התובעת במשמרת בשבת, וכי ראתה אותה, שכן לפעמים היתה "מקפיצה אותה לעבודה, לא כל הימים אני הייתי באה ורואה אותה אבל שמונים אחוז", פעמיים בשבוע החזירה אותה מהעבודה. היא והתובעת עבדו אחה"צ, (לא יחדיו) לפעמים החליפה את התובעת. מנגד, השיבה יוליה כי התובעת סיימה ב-23:45 או 23:40, כי יכול להיות ששעותיהן לא היו זהות, וכי המשמרת שלה (יוליה) הייתה מ-18 עד 24. נזכיר בהקשר זה כי לא הוצגו בפנינו רשימות עבודתה של יוליה (כנטען בתביעתה שלה) - ממילא, לא נוכל לקבוע (כטענת הנתבע) כי קיימת "עתירת יתר" לשעות עבודה, בשים לב לטענתן כי עבדו במשמרות אחה"צ לסרוגין, וכי רק לפעמים עבדו יחד בשבתות. רפאל העיד כי משמרת מתחילה ב-18:00 ומסתיימת ב-23:00. התובעת אישרה כי אף פעם לא עבדה עד 24:00. הנה כי כן - קובעים אנו כי התובעת עבדה בין 5 ל-5.5 שעות, משמתקבל על דעתנו כי מלצרית מסיימת עבודתה לא עם צאת הלקוח האחרון, אלא מעט אח"כ. אנו קובעים כי זהו היקף השעות במשמרת של התובעת (5.5-5 שעות למשמרת). ד. שכר מינימום - אין חולק כי התובעת קיבלה שכרה מ"תשר" ששולם ע"י הלקוחות במסעדה. אין חולק גם (שוב, מעדותה של יוליה, שאישרה גרסתו הראשונית של הנתבע) כי בגין כל משמרת קיבלה 120 ₪, זה היה קבוע, כי הנתבע היה משלים בגלל שהיה צריך להיות מינימום מסויים, כי פעם קיבלו תשר 60, פעם 80 וכו'. התשר היה נאסף בכוס (לא בקופה). בערב היתה התובעת לוקחת את הכסף והולכת הביתה. מה שאמרה יוליה נכון לגביה, אך לא נכון לגבי התובעת. גם הנתבע אישר בהגנה כי לעתים נדירות הוא הוסיף לה כסף. הנתבע העיד כי מעולם מלצרית לא הלכה עם פחות מ-120 ₪ למשמרת. בימי חול נדרש להשלים יותר לסכום זה, בשבתות - פחות. על שבת היה מוסיף לה 70 ₪ על עבודת שבת; בחורף השלים יותר. רפאל אישר כי הטיפים נאספו בכוס וכל המלצרים מקבלים התשר ובסוף הערב (סוף המשמרת) אם אין 120 ₪ היה הנתבע משלים לה, ואם יותר מ-120 ₪ - זה שלה. אין חולק כי אין בפנינו רישום לסכומים שהשלים הנתבע לתובעת, מהו ה"שכר" שקיבלה ממנו. אין חולק גם כי אם ה"תשר" פחות מסכום מסויים - השלים הנתבע. מעניין כי התובעת בכתבי טענותיה אינה מתייחסת כלל לטענה כי נטלה התשר שנאסף מדי סוף משמרת ואף אינה טוענת כי מעולם לא השלים לה הנתבע. טוענת היא כללית בתצהירה כי קיבלה רק תשר "בסכומים נמוכים שהשתנו...". נזכיר כי מדובר בגרסה עמומה ולא מכומתת. ואם ניהלה התובעת רישום לימי עבודתה, האמנם לא רשמה כמה קיבלה?! על עדויות אלה נוספה עדותו של רפאל, שהסביר כי גם אם נשאר לקוח (אחרי שהתובעת הלכה, וקיבלה מה שבכוס), ואם השאיר תשר - היו נותנים אותו לתובעת (למחרת). שוכנענו כי השיטה שנהגה לגבי יוליה, נהגה גם לגבי התובעת, קרי: למשמרת קיבלה 120 ₪ מתשר, או הנתבע השלים לסך 120 ₪. נותר איפוא להכריע בשאלה אם זכאית התובעת לשכר מינימום כטענתה. התובעת מפנה לפסה"ד (ענין כהן מוסקוביץ, מותב בראשות כבוד השופטת ו. ליבנה; ולעב (ב"ש) נו/1320-35 ענבל נ' ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ, כבוד השופטת י. הופמן), בהם נקבע כי תשר אינו שכר, משמדובר בתשלום של הלקוחות שלא עבר דרך קופת המעסיק. כן מפנה היא להצ"ח לתיקון חוק הגנת השכר (תיקון 20, הצ"ח 2564 התשנ"ז-1996, עמ' 80). עוד מפנה היא לעדות יוליה לפיה נודע לתובעת כי מלצריות זכאיות לשכר מינימום ומשביקשה כך מהנתבע נענתה כי הוא לא נותן ומי שלא מתאים לו, שלא יעבוד. נזכיר עוד כי לא שמענו מהתובעת גירסה מהו התשר שהיה מקובל במסעדה. הנתבע טען כי בפועל שילם מעל שכר מינימום: 120 ₪ למשמרת בת 5.5 שעות ואף אם המשרה היא 6 שעות, מדובר ב-20 ₪ לשעה, כששכר המינימום עמד על 17.5 ₪. עוד הפנה לכך כי בפס"ד שניתן ב-2.03 (עב (תא) 32225/98 סהר מוני נ' פיקאסו מסעדות ובתי מלון בע"מ, מותב בראשות כב' השופט ש. טננבוים) נקבע כי התשר התקבל בזיקה לעבודה, וכי העובד (שם) הסכים לשיטת תגמול זו ללא התנגדות, משמע, הסכים בהתנהגות לקבלת תשלום ע"י תשר בלבד. ולטעמנו - עוסקים אנו בתחיקת מגן. חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כי לעובד הזכות לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום (ס' 2 (א)). עוד נקבע כי עובד המועסק במשרה חלקית יהא זכאי לשכר מינימום חלקי עפ"י חלקיות משרתו (ס' 2 (ב)). ואם ספק בלבנו כי כך הדין - בא סעיף 3 (א) ומלמדנו "השכר שיובא בחשבון לענין סעיף 2 יהיה שכר העבודה שמשלם מעביד לעובדו בעד יום עבודה רגיל כנהוג במקום עבודתו" (ההדגשות הוספו) (נבהיר כי "כנהוג במקום עבודתו" מתייחס ל"יום עבודה רגיל" ולא לאופן התשלום). משמע, החוק קובע, ובמפורש - החובה לתשלום מידו של המעסיק לידו של העובד. לטעמנו, אין ניתן לפרש הוראות החיקוק דלעיל אחרת: לא נדע כיצד נראה בתשר הניתן ע"י לקוח, ומונח בכוס או על השולחן (בנפרד מתשלום חשבון) כתשלום של מעביד לעובדו; לא נדע גם כיצד עונה "העברת כסף" זו להגדרת "תשלום" שביצע מעסיק לעובדו. "תשר" בהכרח אינו נכנס גדר הגדרת "שכר עבודה" - משניתן הוא רק בגין שרות, לפי נדבת לב, לפי רצון הלקוח. משמע, מיניה וביה אין יכול תשלום רשות (של הלקוח) להיות תשלום חובה (שכר). איננו נדרשים בהקשר זה להצ"ח או לדו"ח הנזכר בדברי ההסבר להצעה. בהקשר זה, נכון הפנתה התובעת לכך כי הנתבע לא ניהל פנקס שכר, לא הוציא תלושי שכר וממילא, לא שולם בגין עבודתה המתחייב עפ"י דין (מס הכנסה, בטל"א). חובת הראייה על הנתבע היא להוכיח התשלום שניתן (גם עפ"י החזקה שבסעיף 7ב). מטרת החוק, חוק מגן, היא להבטיח קיום בכבוד - השתכרות מינימלית לעובד, השתכרות שהיא זהה לכל עובד, בכל תחום, בכל גיל וכל ותק, בבחינת מסד, שאין תחתיו. יכול התשלום להגיע ל"טפחות" (אינסוף), אך לא יפחת מה"מסד". נבהיר כי משעסקינן בחוק מגן - אין הצדדים רשאים להתנות עליו. "תחושת הצדק" או ה"הסכמה" (ודאי ההסכמה שבשתיקה) הנטענת - אינה יכולה, כך לטעמנו, לגבור על תחיקת מגן, ודאי לאור הוראותיו המפורשות של החוק. כך קבע סעיף 12 לחוק "איסור התנייה" על זכותו של העובד, כך, העניק המחוקק לביה"ד הרשות לחייב בפיצויי הלנת שכר מוגדלים. ערים אנו לכך כי עפ"י עדות יוליה, בערך 10-8 חודשים לאחר שיוליה החלה לעבוד אצל הנתבע (משמע, בערך כמחצית שנת 2002) פנתה התובעת לנתבע, בדיוק בעניין זה - ונענתה בשלילה על ידו! עדות זו מעניינת הן לשאלת הרכיב דנא והן לאמינות התובעת - שהרי התובעת לא טענה כלל לגרסה זו. איננו סבורים כקביעה שבעניין סהר מוני (2225/98-3) מן הטעם כי בהכרח שכר שמשלם מעסיק (לא רק בתחום זה) מקורו בתשלום שמשלם הלקוח עבור מוצר-שרות שקיבל. דא עקא, מערכת החוקים אמורה להיות הומוגנית - משמע, לא "מקור" התשלום, ה"מימון" לתשלום הוא העיקר - אלא החובה היא לתשלום שמשלם המעסיק לעובדו, תשלום שנרשם בפנקס השכר, שיצא תלוש בגינו (חוק הגנת השכר), שדווח כהכנסה (לעובד) וכהוצאה (למעסיק), שנרשם בספרי המעסיק, ששולם בגינו דמי ביטוח (מעסיק ועובד). משהחובה בחוק היא לתשלום שכר מינימום ומשלא קבע המחוקק כי באה דרישתו כדי מיצוייה ע"י קבלת שכר המינימום - ממקור שהחוק "אדיש" לו - לא קִיים הנתבע חובו כאמור. משקבענו כאמור, באים אנו עתה לחישוב זכאותה של התובעת. משקבענו כי התובעת עבדה אצל הנתבע כשנתיים ומשקבענו כי משמרת היא בת 5.5-5 שעות, ומשקבענו כי אין מקובל עלינו הדיווח שבת/1, ומשקבענו כי הנתבע השלים לתובעת תשלום לסך של 120 ₪ למשמרת - רואים אנו לקבוע בהערכה את זכאות התובעת, לפי התרשמותנו מהנתונים דלעיל, כך שהתובעת זכאית לשכר מינימום לפי ממוצע שעות חודשי בשעור 33% משרה. (התובעת טענה לכַמחצית משרה, הנתבע לרבע משרה, ועפ"י נתוני התובעת עצמה בת/1, עסקינן ב-0.4 משרה. משכך, קבענו היקף משרה בין טענת התובעת לטענת הנתבע), קרי: לפי 61.38 שעות (מול ממוצע של 76.58 מ-25 חודשי עבודה, עפ"י תביעתה), לפי 17.9 ₪ (שכר שעה אחרון שחושב ע"י התובעת) וסה"כ 26,368.84 ₪. מסכום זה יש לנכות סך מוערך ששולם (הושלם) ע"י הנתבע כהתרשמותנו, בשעור של 10% בלבד. כך קבענו, על דרך המעט, משלא קיים הנתבע חובותיו שבדין, ומשאין בפנינו ראייה ברורה ופוזיטיבית בהתייחס לכל חודש וחודשו בתקופה הנדונה. משכך - ישלם הנתבע לתובעת סך של 23,731.95 ₪ כשכר מינימום לתקופה 3.01 - 3.03. משעסקינן בקביעה ובהערכה של ביה"ד ובמחלוקת משפטית (גם בפסיקת בתי הדין) - ומשאין קביעתנו מבוססת על אמינות עדותה של התובעת - ישולם הסכום שקבענו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.03 ועד לתשלומו בפועל. בנסיבות שתוארו אין מקום לפסיקת פיצויי הלנת שכר. ה. תשלומים מתחייבים - בגין סכומי השכר שקבענו לעיל ולתקופה הנזכרת, יוציא הנתבע לתובעת תלושי שכר, תוך תשלום מתחייב (ככל שמתחייב) לשלטונות מס הכנסה ובטל"א. ו. עבודה בשבת - עפ"י שיעור החישוב דלעיל, תחושב אף הזכאות לתוספת המתחייבת לעבודה בשבתות: קרי: לפי שעור של 80% משעות השבת הנטענות, ובתוספת של 8.93 ₪ לשעה, סה"כ 375.2 שעות (80% X 469) וסה"כ 3,350.53 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.03 ועד לתשלום בפועל. כנקבע לעיל, לא ראינו להורות על תשלום פיצויי הלנת שכר. ז. חגים - התובעת טוענת לתחולת ההסכם הקיבוצי הכללי (הסכם המסגרת, לפיו זכאית היא ל-10 ימים בשנה), ועותרת ל-23 ימי חג. משקבענו תקופת עבודה בת 25 חודש, הזכאות המקסימלית בה היא ל-20.83 ימי חג. משקבענו כי התובעת עבדה בהיקף משרה של 33%, זכאית התובעת ל-6.87 ימי חג (7 ימים) לפי 5.5 שעות לפי 17.9 ₪ וסה"כ 689.15 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.03 ועד לתשלום בפועל. ח. חופשה - משקבענו כי התובעת עבדה 25 חודש (3.01 - 3.03 כולל), תחושב זכאותה בהתאם לחישוב שבסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (משקבענו כי עבדה בממוצע 38 - 61 שעות בחודש, משמע, עבדה בממוצע 11.16 ימים בחודש ובשנה 133.92 ימי עבודה). משכך, זכאית התובעת ל-19 ימי חופשה לכל תקופת עבודתה, במכפלת 5.5 שעות לפי 17.9 ₪ לשעה וסה"כ 1,870.55 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.4.03 ועד לתשלום בפועל. ט. הבראה - משעסקינן בזכאות לשנתיים אחרונות (5 ו-6 ימי הבראה) לפי חלקיות של 33% משרה זכאית התובעת ל-3.63 ימי הבראה, לפי 301 ₪ ליום הפסקת העבודה וסה"כ 1,092.63 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1.4.03 ועד לתשלום בפועל. י. נסיעות - ספק אם התובעת השתמשה בתחבורה ציבורית ואם הוציאה לנסיעותיה. מנגד, לא הוכח בפנינו כי מדובר בדקות ספורות בהליכה מביתה למקום עבודתה. נזכיר כי מדובר גם בשעות ליל, בהן אין לצפות כי תשוב לביתה דוקא בהליכה. מעדויות הצדדים שמענו כי התובעת נסעה באופן עצמאי, הוסעה ע"י יוליה / ע"י עופר. מנגד, לא נסתר נספח ת/6 לתובעת, אף כי "מועדו" מאוחר למועד הרלוונטי. בניגוד לת/6, המציין 200 ₪ - עותרת התובעת לפי 208 ₪ לחודש (ס' 12 לתצהירה). בידיעת דיינים כי עלות כרטיס חופשי חודשי בנסיעה עירונית היא שוות ערך לעלות נסיעה (הלוך חזור) לכ-15-20 יום. בעבודה פחותה מכך (כבענייננו), אין מקום לזכות העובד בעלות זו, כשזכאי העובד אך להשבת הוצאותיו. משדמי הנסיעה בנסיעה עירונית כיום עומדים על 5 ₪ X פעמיים X 11 ימי עבודה בממוצע בחודש X 25 חודש, זכאית התובעת מהנתבע לסך של 2,750 ₪ בצירוף ה"ה וריבית כחוק מ-1.4.03 ועד לתשלום בפועל. ברי, כי אין בסיס משפטי לטענה בדבר זכאות עפ"י נסיעה במונית (שלא נתבעה בפנינו, אלא נטענה כעובדה). יא. פיצויי פיטורין - התובעת טוענת כי הנתבע יצר נסיבות שלא איפשרו המשך עבודתה, תוך שרמס את כל זכויות העבודה שלה מתוך שיקולים של בצע כסף, (לאחר שפניותיה לתיקון המעוות לא הועילו ולא זכו למענה), עד שהתפטרה, בסוף מרץ 2003. מעניין לציין כי התובעת אינה נותנת גירסה עובדתית ברורה לשאלה מתי פנתה לבקש כי הנתבע יתקן המעוות - מחד ומתי בפועל התפטרה - מאידך. גרסתה עמומה ובלתי ברורה. התובעת אישרה כי לא פוטרה, הנתבע ורפאל טענו כי פשוט לא הופיעה לעבודה, ופניות אליה לשוב - לא הועילו. איננו מקבלים הטענה כי בטרם עזיבתה פנתה לנתבע לתיקון המעוות. שוכנענו, ולא מהתובעת, כי כשנה / פחות מכך, טרם הפסקת עבודתה פנתה לנתבע בעניין זה ונענתה בשלילה. אעפ"כ, לא הופנינו לפנייה אחת שלה - לשיטתה - המתריעה כי עומדת היא על זכותה לקבלת שכר מינימום (וידעה על זכותה זו כאמור כשנה טרם הפסקת עבודתה), אחרת תעזוב עבודתה. ומעבר לכך, מתביעתה עולה, לכאורה, כאילו פניות בא כוחה הן שקדמו להתפטרותה. כבר התייחסנו לעיל לעיתוי המכתב (ת/2 לתצהירה, וכאמור, לא הוצג לנו מכתב מ-23.3.03, כנזכר בת/3). משלא שוכנענו כי התובעת התפטרה, לאחר שדרשה לקבל שכר מינימום וסורבה, משלטעמנו, ידעה היא כל העת כי הנתבע אך משלים שכרה לשכר משמרת כאמור לעיל בהכרעתנו, משלא שוכנענו כי התובעת התפטרה בדין פיטורין, בשל נסיבות בהן לא ניתן היה לצפות כי תמשיך בעבודתה, ועל אף קביעתנו לעיל כי זכאית היא לשכר מינימום, ובהנתן כי מהתנהגות הצדדים עולה הסכמה לתשלום באופן שתואר, ודאי לרכיב זה (זכאות לפיצויי פיטורין) - איננו מקבלים התביעה בהנמקת התובעת. משכך - משלא שוכנענו כי התובעת התפטרה בדין פיטורין - נדחית התביעה ברכיב זה. נבהיר למען הסר ספק כי אף לוּ ראינו לקבל התביעה ברכיב זה, היה עלינו לקבוע זכאותה לפי השכר שנקבע לעיל. יב. סיכום - לאור כל האמור - נעתרת התביעה כאמור לעיל בסעיפים ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'. הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום. הנתבע ישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד התובעת בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ (הכולל אף התייחסותנו לתגובה לבקשה בבש"א 5121/03). הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום. ניתן היום ג' בניסן, תשס"ד (25 במרץ 2004) בהעדר הצדדים. נ.צ. גב' ש. צוונג נ.צ. גב' ג. כהן ש. מאירי, שופטת - אב"ד חצי משרהמשרהמלצריםמשכורת