דייר נדחה

"דייר נדחה":
מהות התביעה
תביעה פינוי מיום 23/9/2009 לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב 1972 (להלן: החוק). למרבה הצער, לאחר סיום הדיון ובטרם ניתן פסק הדין, הלך הנתבע לעולמו. לבקשת התובעים ניתן בזה פסק דין בהתאם להוראות תק' 36 סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, לאמור: "...ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין. "
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
התובעים הינם בעלי בניין ברחוב נחלת בנימין 63 בת"א הידוע כחלקה 60 בגוש 6921. בקומה ג' מצויה דירה מס' 4 (להלן: הדירה או הנכס) בה התגורר הנתבע. הנתבע היה בן זוגה של המנוחה מרים שמש רוזנפילד (להלן: המנוחה) שהיתה דיירת מוגנת בדירה. השניים נישאו בשנת 1961 והתגוררו יחדיו בנכס משנת 1960.
ביום 14.10.1954 נחתם הסכם שכירות בין הבעלים דאז לבין המנוח אהרון שמש, אחיה של המנוחה, שנפטר לפני שנים רבות (להלן: המנוח).
המנוחה נולדה ביום 2.2.1929, והתגוררה בנכס לפחות משנת 1954 ועד ליום מותה ביום 10.2.2009.
בבעלות המנוחה היה בית בהרצליה פיתוח משנת 1998.
ביום 26.8.2009 הגיש הנתבע הגיש בקשה לקיום צוואה. ביום 2.3.11 (עפ"י מידע מאתר רשם הירושות, נספח 1 לסיכומים) ניתן צו ולפיו הנתבע הוא היורש הבלעדי של עזבון המנוחה ובכלל זה זכויות המנוחה בבית בהרצליה.
טענות התביעה
התובעים טוענים כי לאחר מות המנוח הפכה המנוחה לדיירת "נגזרת" מוגנת על פי חוק, בהיותה אחותו. המנוחה נטשה את הנכס במחצית שנת 2008, עת עברה להתגורר בבית אבות. באותה עת הנתבע המשיך להתגורר בנכס בגפו. התובעים טוענים כי לא קבלו כל הודעה על נטישת הדירה על ידי המנוחה וכי לא נתנו הסכמתם לכך. התובעים לא קבלו כל הודעה על דבר פטירת המנוחה ועובדת פטירתה נודעה להם באקראי. עזיבת המנוחה את הדירה מהווה הפרת חוזה השכירות ובהתאם לסעיף ח' לחוזה הרשות בידם לבטלו ולדרוש פינוי הנכס. בנוסף, לנתבע אין כל זכויות בדירה הואיל והמנוחה היתה דיירת "נגזרת" בלבד. בנסיבות אלה לא עוברות אל הנתבע זכויות הדיירות המוגנת על פי סע' 20 לחוק. בנוסף, הנתבע אינו יכול לטעון למעמד של "דייר" לפי סע' 27 לחוק בשל קיומה של דירה אחרת למגוריו.
טענות הגנה
המנוחה לא הייתה דיירת נגזרת אלא דיירת חוזית, יחד עם הוריה, החל משנת 1936.
הסכם השכירות (מיום 14.1.1954), החתום על-ידי המנוח, אינו הסכם שכירות כי אם כתב התחייבות/שטר ערבות של המנוח להתחייבות המנוחה ואימה לתשלום שכר הדירה (לאחר מות האב), כאשר המנוח אינו "דייר מקורי" כי אם ערב בלבד ואף כלל לא התגורר בנכס באותה העת. (נסח דירה בשנקין).
המנוחה לא נטשה. לאחר תקופת אשפוז בבית החולים שהתה בבית אבות במשך כשלושה חודשים למטרת התאוששות וחזרה להתגורר בדירה. בתקופת האשפוז וההתאוששות דמי השכירות שולמו כנדרש עפ"י חוזה השכירות.
הנתבע הינו דייר מוגן עפ"י חוק ויורש זכויות המנוחה עפ"י סעיף 20(א) לחוק, זאת מאחר והתגורר עימה למעלה משישה חודשים עובר לפטירתה.
הנתבע טוען כי לא היתה בידיו דירה אחרת למגוריו.
ראיות הצדדים
מטעם התובעים העיד מר תאודור לנדר; מטעם הנתבע העידו הנתבע ומר ניסים דורון מטעמו (אחיינה של המנוחה).
דיון
כללי
סעיף 1 לחוק קובע מיהו "דייר", לאמור: "...מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה..."
החוק מבחין בין שלושה סוגי דיירים מוגנים. הראשון, דייר מוגן בעל זכות מקורית ("דייר מקורי"); השני, דייר מוגן בעל זכות נגזרת מהדייר המקורי ("דייר נגזר"). השלישי, "דייר מוגן נדחה" העולה מסעיף 27 לחוק וזכותו מקבילה ל"דייר נגזר". הדייר המקורי הוא השוכר החוזי אשר הופך לאחר תום תקופת השכירות החוזית לדייר מוגן (חל גם על דייר הנכנס לדירה במסגרת הסדר דמי מפתח). "דייר נגזר" הינו מי שהופך לדייר מוגן לפי סעיפים 20 – 26 לחוק. הנפקות להבחנה זו נוגעת למקרה בו הדייר המקורי נפטר או חדל להחזיק במושכר. לו הדייר שנפטר או שחדל להחזיק במושכר הינו הדייר המקורי, אזי יחולו על הדיירות המוגנת הוראות סעיפים 20 – 26 לחוק, והדייר לפי הסעיפים הללו יהיה "דייר נגזר". לעומת זאת, לו הדייר שנפטר היה דייר נגזר, כי אז יחולו הוראות סעיף 27 לחוק והעומד בתנאי סעיף זה יהיה ל"דייר נדחה". (רע"א 1711/98, שפי נ' עזבון שדז'ונסקי, פ"ד נד(1), 394 , 398-399 (2000); בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר 298(1) (מהדורה שלישית, מרץ 2010) (להלן: בר אופיר)). חשוב להדגיש כי התנאים בהם ניתן לזכות בדיירות המוגנת אינם זהים בשני המקרים שכן הדרישות על פי הוראות סעיף 27 מחמירות יותר ומהוות חוליה אחרונה בשרשרת הסבת זכות הדיירות המוגנת.
סעיף 20 לחוק קובע כי למרות פטירתו של דייר מוגן לא אבדו זכויותיו בבית מגוריו וכי ניתן להסב אותן לבן זוגו; ובאין בין זוג – אל ילדיו; ובאין ילדים – אל קרוביו האחרים.
להלן לשון סעיף 20 לחוק:
"דייר של דירה שנפטר
20. (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".
מעמדה של המנוחה כדיירת מוגנת בדירה אינו שנוי במחלוקת. לצורך בחינת העמידה בתנאי סעיף 20(א) לחוק יש לבחון אם הייתה המנוחה דיירת מוגנת "מקורית" או דיירת "נגזרת". ככל שייקבע מעמדה כ"דיירת מקורית" כי אז לנתבע מעמד של דייר מוגן מכוח סעיף 20(א) לחוק, הואיל ואין חולק כי היה בן זוגה של המנוחה וכי התגורר איתה בנכס למעלה מששה חודשים לפני פטירתה. לעומת זאת, אם ייקבע כי המנוחה הייתה "דיירת נגזרת" בדירה, אזי יש לבחון אם עומד הנתבע בתנאים של "דייר נדחה" לפי סעיף 27 לחוק. שאלת הנטישה אינה עומדת להתברר, מאחר שהתובעים ויתרו עליה, וטוב עשו. הלכה היא כי לא בכל מקרה שאדם זקן עובר לבית אבות - הדין רואה בכך, מיד, מעשה של נטישה. הכל תלוי בנסיבות. (ע"א 669/71, חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ נ' עזבון שוורצברד, פ"ד כו(2), 205 , 206-207 (1972)).
בטרם אבחן מעמדה של המנוחה אזכיר כי בעל דין הטוען לזכות של דייר מוגן בדירה במקום דייר שנפטר, עליו הנטל להוכיח את כל התנאים המקנים לו הזכות, זו לאור ההלכה כי "הטוען לזכות למגורים בנכס שהינו בבעלותו של אחר עליו להוכיח את העובדות אשר מהן ניתן ללמוד על הזכות" (ע"א 545/82 אנגל נ' רוזנווסר, תק-על 86(4), 83 , 84 (1986)).
מעמדה של המנוחה
התובעים טוענים כי המנוחה דיירת על פי חוק וכי זכותה נגזרת מזכותו של אחיה, הדייר המקורי, על פי חוזה שכירות משנת 1954 (עותק צורף לכתב התביעה כנספח 2). מנגד טוען הנתבע כי המנוחה דיירת מקורית, זאת החל משנת 1936 יחד עם הוריה (סעיף ז' לכתב הגנה; סעיפים 1.2 – 1.3 לסיכומים). טענת הנתבעים לא נתמכה באסמכתא מכל סוג שהוא והינה טענה בעלמא שאין לה על מה לסמוך. יתירה מכך, התובעים צרפו, כנספח לעדותם, כתב הגנה שנכתב מטעם המנוחה, בהליך אחר, בשנת 1995 (להלן: ההליך האחר) שם מציינת המנוחה כי היא החזיקה בדירה ביחד עם הוריה משנת 1941 (סעיף 2.ג.7. לנספח 4 לתצהיר עדות ראשית של התובעים). ראיה זו סותרת את טענות הנתבע. בחישוב הזמנים עולה כי המנוחה אשר נולדה בשנת 1929 היתה בת 7 בשנת 1936 ובת 12 בשנת 1941. בכל מקרה, נוכח גילה הצעיר של המנוחה, עת נכנסה להתגורר בדירה עם הוריה (בין אם בשנת-1936 ובין אם בשנת-1941), לא הייתה המנוחה יכולה להיות צד לחוזה השכירות וממילא לא הייתה דיירת מוגנת מקורית על פי החוזה שנכרת עם הוריה. ניתן לקבוע כי הדיירים המוגנים על פי החוזה משנת 1936 או 1941 היו הוריה של המנוחה. עובדה זו עולה גם מחקירתו של הנתבע:

"ש: ...רעייתך בשנת 95' אומרת שהיא דיירת מוגנת?
ת: כן.
ש: אנחנו לא חולקים על זה. היא לא אמרה בחצי מילה שהיא דיירת מקורית. לך היא סיפרה משהו על זה?
ת: לא.
ש: לא, שום דבר? היא לא אמרה לך שהיא דיירת ראשונה, מקורית, יש חוזה.
ת: ידענו שאבא ואמא שלה היו הדיירים המקוריים."
(פרוטוקול, עמ' 23 ש' 25, עד עמ' 24 ש' 4)
עוד טוען הנתבע כי המסמך שכותרתו "חוזה של שכירות" שנחתם בשנת 1954 על ידי נציג הבעלים דאז והמנוח (נספח 2 לכתב התביעה) "מהווה אך ורק מקור לערבותו של מר אהרון שמש ז"ל (המנוח י"ק) לכך שמרים שמש רוזנפילד (המנוחה י"ק) ואמה תשלמנה את שכר הדירה לפי הסכום הנקוב בשטר, הנכון לשנת 1954" (סעיף 1.ו. לכתב הגנה). ומוסיף וטוען כי "באותה תקופה לא היתה קיימת בישראל השיטה בה נוהג השוכר לתת צ'ק ביטחון לבעל הנכס אשר מהווה בטוחה למקרה של הפרה או נזק, אלא השתמשו בכתבי התחייבות עם פרטי החוזה המדויקים וחתימתו של ערב חיצוני, עם גב כלכלי ואיתנות פיננסית, אשר יערוב להתחייבות אף אם הוא אינו דייר בדירה" (סעיף 1.ה. לכתב ההגנה). גם טענה זו לא הוכחה (ואף לא נעשה כל ניסיון להוכיחה). אינני מקבל טענה בעלמא נגד מסמך שכותרתו "חוזה של שכירות" שעליו חתומים נציג הבעלים דאז כמשכיר והמנוח כשוכר. אם כן, על פי חוזה השכירות משנת 1954 הדייר המוגן היה מר אהרון שמש ז"ל.
הנתבע טוען כי במועד חקיקתו של חוק הגנת הדייר, התשי"ד – 1954 (להלן: החוק משנת 1954) המנוחה היתה בגירה ומכוחו הוכרה כדיירת מקורית. אין לקבל טענה זו מאחר שאין כל בסיס לראות בשנת 1954 - נקודת זמן המצמיחה זכות יש מאין. זאת, משני טעמים: האחד, סעיף התחולה של החוק (סעיף 2) קובע כי החוק משנת 1954 חל על דירות שפקודת הדיירות חלה עליהם, כאשר "פקודת הדיירות" הינה "פקודת הגבלת שכר דירה (דיירות), 1940" (סעיף 1 לחוק). כל עוד אין לטעון לפי פקודת הדיירות כי למנוחה מעמד של דיירת מקורית אין למועד החלת החוק משנת 1954 כל השפעה לעניין שינוי מעמדה. הטעם השני, חוזה השכירות בין האח המנוח לבין הבעלים דאז שנחתם באותה שנה, 1954. אין להתעלם מכך שזוהי הראיה היחידה המעידה על מקור הזכות המוגנת של המנוחה בדירה.
נוכח כל האמור לעיל ונוכח הראיות שהובאו בפניי הנני קובע כי המנוחה אינה דיירת מוגנת מקורית כי אם דיירת נגזרת מכוח זכותו של אחיה, המנוח, שהיה הדייר המקורי. נמצא, אפוא, כי הנתבע אינו יכול "לרשת" את זכויות המנוחה בדירה לפי סע' 20 לחוק, הואיל והמנוחה לא הייתה דיירת מוגנת מקורית.
האם הנתבע דייר "נדחה" לפי סעיף 27 וזכאי להגנת החוק
הוראות סעיף 27 לחוק, שכותרתו "הפסק הגנה", קובעות באילו התנאים יזכו בהגנת החוק קרוביו של אדם שזכה לפניהם בהגנת החוק לפי סעיפים 20 עד 26 לחוק הגנת הדייר. מי שתובע זכות דיירות מוגנת מכוח הסבה נוספת, לאחר שזכות זו כבר הוסבה פעם אחת לפניו, צריך להוכיח כי נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 27(1). להלן לשון הסעיף:
"היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם –
(1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר;"

ההוראה הכלולה בסעיף 27(1) לחוק דורשת מן המבקש את הגנת החוק לעמוד בתנאים המצטברים הכלולים בסעיפים 20 ו-27 לחוק, כדלקמן:
(1) המבקש התגורר בדירה עם הדייר המקורי לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו או עת שחדל להחזיק במושכר;
(2) בעת פטירת הדייר המקורי (למעט מקרה שמדובר בבן זוג של המבקש) לא הייתה למבקש דירה אחרת למגוריו;
(3) המבקש המשיך להתגורר באותה דירה מאז שחדל הדייר המקורי להחזיק בה ועד לפטירת הדייר הנגזר;
(4) בעת פטירת הדייר הנגזר לא הייתה למבקש דירה אחרת למגוריו.
(רע"א 1711/98 דוד שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1), 394 , 405-406 (2000)).

רק מי שהתגורר עם הדייר המוגן המקורי (בענייננו: האח המנוח) יכול לזכות בהגנת החוק לאחר פטירתו, ולאחר פטירת מי שזכה בהגנת החוק אחריו, ובלבד שלדייר האחרון לא היתה דירה אחרת למגוריו בעת שהדייר שלפניו נפטר (ע"א 300/65 עזבון מוטילוב נ' לונייבסקי, פ"ד יט(4) 73 (1965)).

במקרה דנן הנתבע לא התגורר עם המנוח ואף לא פגש בו מעולם (פרוט', עמ' 16, ש' 10). לפיכך, הנתבע אינו עומד בתנאי הסף (1) ו-(3) של סע' 27(1) לחוק. למעלה מן הצורך יוכח להלן כי הנתבע אינו ממלא גם אחר התנאי הרביעי הואיל והייתה לו דירה אחרת בעת פטירת אשתו המנוחה, הדיירת הנגזרת.
התובעים צרפו נסח טאבו (נספח 3 לתצהירי עדות ראשית – עמוד 1 לנספח) ממנו עולה כי לנתבע ולמנוחה יש וילה בשטח של כחצי דונם ברחוב עוזיהו המלך 4, בהרצליה, אחד הרחובות היוקרתיים בהרצליה פיתוח . לטענת התובעים המנוחה ובעלה התגוררו בוילה לסירוגין במהלך השנים (סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית). מנגד, טוען הנתבע כי אין לו דירה אחרת למגורים. את טענתו תמך הנתבע בהסברים הבאים (סעיף 8 לכתב הגנה; סעיפים 16-19 לתצהיר עדות ראשית; סעיפים 2.7 – 2.11 לסיכומים):


בזמן שהמנוחה נפטרה לא היתה רשומה על שמו דירה אחרת.
הוילה בהרצליה שימשה כדירת נופש בלבד.
הנתבע הינו היורש היחיד על פי צוואה, ובתוך כך יורש הוא את הוילה, אך הוילה לא ניתנה לו לאור הגשת התנגדות לצו קיום הצוואה שהגיש.


בית המשפט קבע זה מכבר כי "סעיף 27(1) מתייחס לדירה אחרת היכולה לשמש למגורים ולא לדירה אחרת שהיא בבעלותו של מי שטוען לזכות לפי הסעיף האמור" (רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' אברהם בן חמו, פ"ד מה(4), 14 , 16-17 (1991)). נוסף על כך, לאור הלכת השיתוף החלה במקרה של הנתבע והמנוחה, אשר נישאו בשנת 1961 (פרוט' עמ' 14, ש' 25) הרי שהיו לנתבע זכויות בוילה עוד בטרם נפטרה המנוחה והורישה לו את כל רכושה. מעדותו של הנתבע עולה כי את הוילה בהרצליה בנו הנתבע ואשתו המנוחה בסוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80. השניים התגוררו בשני מקומות – בדירה המוגנת ובדירה בהרצליה. עת הוגשה התביעה האחרת בשנת 1995 החלו משכירים הנתבע ואשתו את הוילה לדיירים מתחלפים כאשר דמי השכירות שולמו למנוחה ועם פטירתה משולמים הם לנתבע. מדובר בסכום של 2,200$ (עמ' 21 ש' 5 עד עמ' 22 ש' 15; עמ' 26 ש' 11 עד עמ' 29 ש' 17; וכן טענת המנוחה בסע' 14 לכתב הגנתה בתביעה האחרת – צורף כנספח 4 לעדות הנתבעים). בדירת נופש נופשים ולא מתגוררים. מעדות בני הזוג, כפי שעולה מכתב ההגנה בהליך האחר ועדות הנתבע המוזכרת לעיל, ניתן ללמוד כי הנתבע ואשתו המנוחה התגוררו בדירה בהרצליה לצד מגוריהם בדירה המוגנת. גם לאור העובדה שהנתבע קיבל לידיו את דמי השכירות בגין הוילה בהרצליה כמנהג בעלים, ניתן להסיק על זיקתו לדירה ועל יכולתו להשתמש בה למגוריו כפי ששימשה אותו ואת אשתו המנוחה בעבר.
בית המשפט קבע לעניין זה:
"הקושיה היא אם יש דירה אחרת ותו לאו, היינו אם יש לבן-המשפחה חלופה למגורים, בין מועדפת או לאו. אם יש לו קורת גג חלופית קבועה - להבדיל ממעון ארעי - אינו יכול להיכנס בנעלי הדייר המנוח, לדרוש לעצמו זכויות מכוח הדייר שנפטר ולכפות עצמו על בעלי הבית כדייר מוגן מכוח החוק. חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה"
(ע"א 712/76 בתיה צ'רני נ' מאיר מורד,, פ"ד לא(2), 99 , 105-106 (1977)).

ובבר אופיר, עמ' 259:
"...כלומר מבחינה משפטית יכולה היא (הדירה האחרת. י"ק) לשמש לקרובו של הדייר המנוח לאותה מטרה שלמענה הוא ישב בדירתו, היינו למקום מגוריו הקבוע במקום הנ"ל ולא רק לישיבה שמלכתחילה מיועדת לשמש מטרה זמנית וגם עומדת לרשותו רק לזמן מעבר. משמע כי המדובר אננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נוטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע. הזיקה העובדתית בין אותו פלוני לבין דירת המגורים היא הקובעת".
כאמור, איני מקבל את טענת הנתבע כי לא היתה לו דירת מגורים אחרת.
למען השלם התמונה יוזכר כי לאור עובדת עיגון זכות הקניין כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - ינקוט בית המשפט פרשנות שאין בה כדי לפגוע בבעל זכות הקניין במידה העולה על הנדרש. חוק הגנת הדייר פוגע בזכות הקניין של בעל המושכר ויש לפרשו באופן שיצמצם פגיעה זו במידת האפשר. בית המשפט העליון קבע כי "הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם". (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב, תק-על 2004(4), 92 , 94 (2004)). המקרה שלפנינו הוא מקרה בו אין מקום להעניק לנתבע את הגנת החוק, לא על פי לשון החוק ולא על פי רוחו ומטרתו.


סוף דבר
הואיל והמנוחה לא הייתה דיירת מקורית במושכר אלא דיירת נגזרת, לא זכאי הנתבע להגנת סע' 20 לחוק. בנוסף, הואיל והנתבע לא התגורר בדירה עם הדייר המקורי (אחיה המנוח של אשת הנתבע) והואיל ובעת פטירת המנוחה הייתה לנתבע דירה אחרת למגוריו, הרי שהנתבע אינו זכאי להגנת החוק גם מכוח סע' 27(1) לחוק. מצא, אפוא, כי עם פטירת המנוחה לא הייתה לנתבע כל זכות להוסיף ולהחזיק בדירה והיה עליו להחזיר את החזקה בה לידי התובעים.
הואיל ולמרבה הצער נפטר הנתבע לפני מתן פסק הדין, אין מקום עוד למתן צו פינוי כנגדו. ככל שטרם הוחזרה החזקה בדירה לתובעים, אני מורה להחזיר את החזקה בה לידיהם תוך 7 ימים מקבלת פסק הדין כאשר הדירה פנויה מכל אדם וריקה מכל חפץ ששיך לנתבע.


הנתבע, באמצעות עזבונו, ישלם לתובעים שכר טרחת עו"ד על סך 7,500 ₪, והוצאות משפט, לרבות אגרה וזמן בטלת התובעים, בסך 2,500 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום. התשלום ישולם תוך 30 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דיני הגנת הדייר

  2. תיקונים במושכר

  3. דייר נדחה

  4. דייר נגזר

  5. עזיבת דייר מוגן

  6. פינוי דייר ממשיך

  7. שוכר משנה דייר מוגן

  8. אי קיום אסיפת דיירים

  9. דייר מוגן שימוש בחצר

  10. פינוי דייר מוגן מחנות

  11. הגנת הדייר אחזקת הבית

  12. דייר מוגן בעסק שנפטר

  13. פינוי דייר מוגן בעסק

  14. דייר מוגן נגזר ונדחה

  15. בן של דייר מוגן שנפטר

  16. זכות דיירות מוגנת בצריף

  17. חוק הגנת הדייר - נטישה

  18. נכדה של דייר מוגן שנפטר

  19. דייר מוגן שזנח בן זוגו

  20. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר

  21. מעבר דייר מוגן לבית אבות

  22. שינויים במושכר דייר מוגן

  23. פיצוי על פינוי דייר מוגן

  24. זכויות נכדים של דייר מוגן

  25. בן זוג של דייר מוגן שנפטר

  26. פטירת דייר מוגן לפני פינוי

  27. העברת זכויות של דייר מוגן

  28. פינוי משפחת דייר מוגן מחנות

  29. פינוי דייר מוגן לצורך קיומי

  30. פינוי בני משפחה של דייר מוגן

  31. האם עובר יכול להיות דייר מוגן

  32. חוק הגנת הדייר - רקע היסטורי

  33. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים

  34. נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

  35. דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות

  36. פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה

  37. דמי שכירות דיירים מוגנים בחנות

  38. פינוי דייר מוגן שלא משלם שכירות

  39. זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי

  40. התנתקות דייר ממערכת מיזוג מרכזית

  41. תביעה לפינוי דייר מוגן בתל אביב

  42. זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן

  43. מועד פינוי דייר מוגן לאחר פסק דין

  44. החלפת מנעול לדייר מוגן ללא התראה

  45. פינוי דייר מוגן - שינויים במושכר

  46. גובה דמי שכירות של דייר מוגן בעסק

  47. הגדרת ''בעל בית'' בחוק הגנת הדייר

  48. דייר מוגן בחנות בבית קרקע בתל אביב

  49. תחולת חוק הגנת הדייר על תוספת בניה

  50. ויתור על חוק הגנת הדייר בשטר משכנתא

  51. פינוי דייר מוגן שלא משלם מיסי עירייה

  52. דמי שכירות גבוהים מהמוסכם לדייר מוגן

  53. פינוי דייר מוגן לצורך תיקונים בדירה

  54. פינוי דייר מוגן עקב קבלת רישיון בניה

  55. זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

  56. פסק דין הצהרתי לגבי ירושה מדייר מוגן

  57. דירה בבעלות דייר ממשיך שגר בה דייר מוגן

  58. תביעה לתשלום דמי שכירות נגד דייר ממשיך

  59. הכרה כ"דייר ממשיך" ערעור לבית המשפט העליון

  60. צמצום היקף תחולתו של חוק הגנת הדייר בפסיקה

  61. פינוי דייר מוגן שמשכיר את הדירה בשכירות משנה

  62. פירוק שיתוף בדירת מגורים בן זוג של דייר מוגן

  63. התיקונים שבעל הבית חייב לבצע לפי חוק הגנת הדייר

  64. תניית ויתור על הגנות של סידור חלוף או דיירות מוגנת

  65. האם רכישת זכויות דיירות מוגנת בחנות כוללת את החצר ?

  66. תביעה לפנות דייר מדירה ציבורית בה התגוררה אימו המנוחה

  67. האם נרכשו זכויות בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  68. עתירה כנגד החלטה שלא למכור דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע

  69. דייר מוגן: מספיק שהיה מקום אחר להתגורר בו כדי לשלול את זכאותו

  70. תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים, מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון