נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים התובעים הם בעלי 1/6 מהזכויות בבניין המצוי ברח' אגריפס 66 בירושלים, הידוע כגוש 30073 חלקה 25 (להלן: הבניין). אין מחלוקת כי בדירה 2 בבניין זה גרה סבתו המנוחה של הנתבע עד להסתלקותה מן העולם (להלן: הדירה). אין גם מחלוקת כי כיום מתגורר בדירה הנתבע. התובעים דרשו מהנתבע לפנות את הנכס, ומשסירב לעשות כן, הגישו תביעה זו, בה הם עותרים לסילוק ידו מהנכס. הנתבע אישר בכתב הגנתו שהתובעים הם בעלי 1/6 מהזכויות בבניין (וכך טען גם בתצהיר העדות הראשית), אלא שלטענתו התגורר בדירה עם המנוחה למעלה משנה טרם פטירתה ולפיכך קנה זכויות בנכס כדייר מוגן. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע שאף אם לא ניתן יהיה לקבל את הטענה בנוגע לזכותו של התובע 1 בנכס, הרי שלא הוכחה זכותם של יתר התובעים בדירה. לשיטתו, לא די בכך שאחד מהתובעים הוא מנהל העיזבון ששמו מופיע בנסח הטאבו, ואם אין בידי התובעים ראיות לבעלותם בנכס, הרי שאין באפשרותם לדרוש את סילוק ידו של הנתבע. טענה זו אין לקבל. סעיף 31 לחוק המקרקעין קובע כי כל שותף בבעלות במקרקעין זכאי לעשות "כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם במקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם". מכאן שלכל אחד מהבעלים בנכס עומדת הזכות לדרוש סילוק ידו של פולש לנכס, כפי שעולה גם מהוראות סעיפים 15 - 19 לחוק המקרקעין. דברים אלה נאמרים מבלי לפגוע בעובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה הודה הנתבע בכתב הגנתו בבעלות של התובעים ב-1/6 מהזכויות בנכס. משדורשים הבעלים סילוק ידו של מחזיק בנכס, הרי שעל המחזיק להוכיח כי הוא מחזיק בנכס כדין. במקרה דנא נשענת טענתו של המשיב על הוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, הקובעת כי בעת פטירתו של דייר מוגן "יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". כאמור, הנתבע טוען כי התגורר עם סבתו למעלה משנה טרם פטירתה, ולשיטתו די בכך כדי לקבוע שזכאי הוא למעמד של דייר מוגן בדירה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת עובדתית בנוגע לשאלת מועד כניסתו של הנתבע לנכס, ולשאלה זו נוספו שאלות משפטיות הנוגעות לזכאותו של נכד שהוריו בחיים לקבל מעמד של דייר מוגן מכח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ולהתקיימות יתר תנאי הסעיף. ההלכה הברורה בעניין זה היא שנטל הראיה להוכיח כי התקיימו תנאי ו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר מוטל על שכמו של המבקש לקנות מעמד של דייר מוגן (ע"א 35/62 אנג'ל נ' הורביץ, פ"ד טז 1515; ע"א 300/65 עזבון מוטילוב נ' לונייבסקי פ"ד יט(4) 73; רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון שדזו'נסקי, מיום 7.2.2000). ממילא מוטלת על הנתבע החובה להוכיח כי התקיימו כל תנאי סעיף 20, דהיינו: הוא התגורר עם סבתו לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתה, ולא היתה לו בזמן פטירת סבתו דירה אחרת למגוריו. כאמור, התובעים טוענים שהנתבע אינו כלול כלל ברשימת הזכאים הפוטנציאליים על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. טענה זו מושתתת על הגדרת "ילד" בסעיף 1 לחוק, לפיו כולל ילד "נכד שהתייתם מהוריו". לשיטת התובעים, יש לקרוא לתוך סע' 20 לחוק אמירה לפיה ילדי הדייר אינם אלא הילדים או הנכדים שהתייתמו מהוריהם, ואילו יתר הקרובים הנזכרים בסעיף הם כל אותם קרובים שאינם ילדים ואינם נכדים. פרשנות זו אין לקבל. לענין זה נקבע ברע"א 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד לט(2) 441, כי ילד לענין סעיף 20 כולל גם נכד, ללא שקביעה זו סוייגה. מכל מקום, הפרשנות המיוחסת להוראות סעיפים אלה אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, שכן מעניקה היא לקרובים שאינם נכדים זכות עדיפה על נכדים שזכו והוריהם נשארו בחיים. מאחר ואין כל מחלוקת שקרובים אחרים זכאים לרכוש מעמד של דייר מוגן מכח החוק, הרי שפרשנות המאיינת את זכותם של הנכדים דווקא אינה מתיישבת עם הגיונו של החוק. לעניין זה אין לי אלא לצרף דעתי, במלוא הצניעות, לקביעה שבע"א (ת"א) 1529/06 מעוז נ' רסיס טל, מיום 5.10.08, על שלל ההנמקות שהובאו בהקשר זה בפסק הדין. לפיכך, אין מניעה עקרונית לפיה יזכה נכד שהוריו בחיים למעמד של דייר מוגן, אם עמד ביתר תנאי הסעיף. על הטוען לזכות הדיירות המוגנת להוכיח, בין היתר, כי לא היתה לו באותה עת "דירה אחרת למגוריו". לענין זה נקבע כי די בכך שלרשות הדייר עומדת דירה אחרת שמבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר בה (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99). לפיכך היה על הנתבע להוכיח שלא עומדת לרשותו דירה אחרת למגוריו, וכי הוא ניתק כל קשר עם דירת הוריו. לא הובאה כל ראיה לענין זה, ומשנשאל הנתבע במהלך עדותו בהקשר זה השיב שעבר לירושלים ולפיכך עזב את דירת הוריו בצפון. תשובה מעין זו אין בה כדי לקיים את התנאים שנקבעו בע"א 712/76 הנ"ל, ובוודאי שלא ניתן להסתפק באמירות עמומות מעין אלה לנוכח מגמתה הנוכחית של הפסיקה המחמירה בפרשנות הוראות החוק ובנטלים המוטלים על הטוען לזכות דיירות מכח החוק. יש לזכור כי כיום מצוקת הדיור אינה קשה כבשעה שחוקק החוק, ומטעם זה נקבע לא פעם כי הפרשנות תהיה פרשנות מצמצמת (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב, מיום 14.10.04, ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580 והאסמכתאות שם). דומה שדי בקביעה זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענותיו של הנתבע. על הנתבע הוטל להוכיח כי התגורר בדירה עם סבתו לכל הפחות 6 חודשים בטרם פטירתה. לבית המשפט לא הוגשה ראיה בנוגע למועד הפטירה, אולם נראה שאין חולק שהמנוחה הלכה לבית עולמה בשלהי חודש מרץ 2010. מטעמו של הנתבע נשמעה עדותו לבדה, כאשר הוא מבקש לתמוך אותה בכך שהגיש בקשה לשינוי כתובת מגוריו בשנת 2009 וזו נרשמה בכתובתה של המנוחה כבר ביום 16.8.09. עצם הגשת הבקשה לשינוי כתובת, אין בה משום ראיה לכך שאדם התגורר בכתובת הרשומה, ובוודאי שאין בה משום ראיה למגורים רצופים ויחודיים כפי שנדרש על פי הוראות חוק הגנת הדייר. מאחר ומדובר בהליך אזרחי, הרי שמכח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות על בעל הדין להציג "סיוע" כלשהו לעדותו כדי שניתן יהיה לבסס עליה את ההכרעה, ואם לא עשה כן, יש צורך בנימוקים מיוחדים כדי לבסס את הקביעה על בסיס עדותו לבדה. כאמור, מטעם הנתבע לא הוגשה כל ראיה נוספת. במצב דברים זה, וכאשר עדויות התובעים לכל הפחות עמדו בסתירה לעדותו ונראה שכפות המאזניים הן לכל הפחות מעויינות, לא ניתן לקבוע שהנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התגורר בנכס יחד עם המנוחה במשך שישה חודשים עובר לפטירתה. יובהר כי לא די בהבל פיו של אדם להוכיח טענות מעין אלה, והמעט שניתן היה לצפות לו הוא שיובאו עדים מספר להוכיח את הטענה, ויוצגו ראיות חפציות שונות בדמות חשבונות שסולקו, פניות לרשויות המקומיות וראיות מעין אלה, אף שספק אם גם באלה האחרונות היה די כדי להוכיח מגורים רצופים ויחודיים בדירה (במובחן ממגורים בדירה בעת שברשות הנתבע עומדת גם הזכות להתגורר בדירה אחרת). לנוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שרכש את המעמד של דייר מוגן בנכס מכח הוראת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. מאחר ובפי הנתבע אין כל טענה בנוגע לזכות אחרת העומדת לו למגורים בנכס, אני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידו של הנתבע מהנכס לאלתר. הנתבע ישא בהוצאות המשפט של התובעים ובשכר טרחת עורך דינם בסכום של 10,000 ₪. אני נעתר לבקשת התובעים לפיצול סעדים. #17# ניתנה והודעה היום י"ד אייר תשע"א, 18/05/2011 במעמד הנוכחים. רם וינוגרד, שופט חלטה 1. אני מורה על עיכוב הביצוע של סילוק היד עד לתום הדיון בערעור בכפוף לכך שהערעור יוגש בתוך 30 יום מהיום. מובן שאין בכך כדי למנוע הגשת ערעור במועד הקבוע בחוק, אלא שהגשתו במועד מאוחר יותר משנקבע לעיל, תביא לכך שעיכוב הביצוע יפקע. 2. החיוב בהוצאות אינו מעוכב. אם ההוצאות לא ישולמו בתוך 30 יום מהיום, הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)