עיקרי עובדות וטענות הצדדים; 1. התובע מס' 1 (להלן - "התובע") הינו הבעלים והמנהל של התובעות מס' 2 ו- 3 (להלן - "התובעות") שעיסוקן בתחום מוסכי הרכב, בין השאר במגדל העמק. הנתבע מכונאי וחשמלאי רכב, המנהל כיום עסק במגדל העמק. 2. במהלך שנת 1993 התקשרו הצדדים בהסכם עבודה אשר צורף כנספח (להלן - "ההסכם") בו נקבע, בין השאר, כי הנתבע יעבוד וינהל את מוסך התובעים במגדל העמק, החל מ- 5/93. 3. ההסכם, במשתמע ועל פי כותרתו קובע תקופת התקשרות של שלוש שנים, כן מסדיר ההסכם את מחוייבות הצדדים, את תפקידהם, את תנאי התשלום וכולל הוראה לפיצוי מוסכם במקרה של הפרת הסכם. 4. על פי ההסכם במקרה של הפסקת ההתקשרות מצד הנתבע, באופן בלתי מוצדק, נאסר על הנתבע לפתוח עסק מתחרה ברדיוס של 30 ק"מ ממקום עיסקם של התובעים. 5. לטענת התובעים, התברר כי הנתבע בניגוד למצגיו, אינו בעל ידע וניסיון בניהול מוסך והתגלה בפועל כמנהל מוסך גרוע הן מקצועית והן ניהולית. התברר כי לנתבע אין ההסמכות והכישורים שטען להם. התקשרות התובעים עם הנתבע והשקעותיהם הרבות לקידום ופרסום הנתבע, התבססו על מצגים אלו, שהתבררו כמצגיי שווא. 6. לטענת התובעים הפר הנתבע את הסכם העבודה; - הנתבע במעשיו ומחדליו הוציא שם רע לתובעים ופגע במוניטין שלהם. - הנתבע חיבל במהלך התקין של העבודה וגרם לסכסוכים בין העובדים ונקט דרכים אלימות להטיל אימה על העובדים, הלקוחות ומנהלי התובעים. הנתבע פנה ללקוחות שונים ושידלם להתלונן, ולחילופין לעזוב את המוסך. - הנתבע הציב התניות בלתי כשרות להמשך עבודתו עד שבמהלך 1/94 חדל הנתבע לעבוד אצל התובעים, ללא הצדקה. - לטענת התובעים, שהועלתה רק בסיכומיהם, הפסקת העבודה הייתה ללא הודעה מוקדמת כנדרש על פי ההסכם. - הנתבע פתח עסק מתחרה לעיסקם של התובעים בניגוד להוראות ההסכם. (הוראת סעיף 6 להסכם). 7. בנוסף טוענים התובעים כי הנתבע עוול כלפיהם בעוולת גניבת עין ובניגוד לחוק העוולות המסחריות. 8. בין הצדדים התנהל הליך קודם בבית הדין לעבודה, במסגרת תביעה שהגיש הנתבע לחייב את התובעים לשלם לו יתרות כספים, המגיעים לו מכוח יחסי העבודה, עד להפסקות ההתקשרות וכן לסעדים הנובעים מהפרת ההסכם עם התובעים, לרבות פיטורי הנתבע. 9. פסק דין בית הדין לעבודה ניתן ביום 04.10.98 במסגרתו הורה בית הדין לעניין תשלומים המגיעים לנתבע. לענייננו נקבע על ידי בית הדין לעבודה, כי הנתבע הוא שהתפטר מעבודתו וכי האחריות העיקרית לכך שנוצר צורך להפסיק את עבודת הנתבע מוטלת עליו. עוד קבע בית הדין, כי אין לזקוף את הפרת ההסכם לחובת החברות, אלא לחובתו של הנתבע ועל כן אין הנתבע זכאי לפיצוי מוסכים. הוסיף בית הדין בפסק דינו כי יתכן שאילו הייתה מוגשת תביעה שכנגד מצד התובעים כאן, על אותו פיצוי מוסכם, היה מקום לקבלה. 10. בהחלטתי מיום 26.12.02 הכרעתי כי השתק הפלוגתא הקם מכוח פסק דינו של בית הדין לעבודה מצטמצם לקביעות העובדתיות הבאות; - הנתבע, איים על התובעים ובני משפחתם. - הנתבע התכוון לפתוח עסק מתחרה והזמין עובד אחר של התובעים לעבוד אצלו. - התובע הסית לקוחות של התובעים כנגדם ושכנע אותם שהמחירים הנגבים מהם גבוהים מידי. - התובע הודיע ב- 11/93 על הפסקת העבודה ושלושה חודשים לאחר מכן אכן הפסיק לעבוד. 11. בהתאמה, התנהלו הראיות בתביעה דנן, לצורך הוכחת טענות ההפרה וכן להוכחת התשתית העובדתית הנוספת לה טענו התובעים, כמפורט לעיל. 12. התובעים טענו, כי הפרות ומחדליי הנתבע גרמו להם נזק והגישו בנדון חוות דעת מומחה חשבונאי. התובעים הוסיפו ותבעו את הפיצוי המוסכם בסך 25,000$, הקבוע בהסכם בגין הפרתו. 13. הנתבע הכחיש את מכלול טענות התובעים. 14. הנתבע מפנה לשיהוי בהגשת התביעה שהוגשה, בחלוף שש שנים מתום ההתקשרות בין הצדדים. 15. הנתבע מכחיש כי הפר את ההסכם או כי עוול כלפיי התובעים. 16. לטענת הנתבע, העסק שהקים במגדל העמק, אינו מתחרה בעסקם של התובעים וכי מכל מקום, תניית הגבלת העיסוק הקבועה בהסכם, דינה להתבטל ואין ליתן לה תוקף. 17. הנתבע מוסיף, כי לא גרם כל נזק בפועל לתובעים וכי התובעים אינם זכאים לפיצוי, גם לא מכוח הוראת הפיצוי המוסכם, הקבועה בהסכם. טענות התובעים לנזק נטענו בעלמא וכי לחוות הדעת החשבונאית מטעם התובעים אין לייחס כל משקל, הן מהטעם שהינה מופרכת עובדתית ומקצועית והן מהטעם שהתובעים, בסירובם להמציא נתונים חשבונאים למומחה הנתבע, מנעו מהנתבע להגיש חוות דעת חשבונאית נגדית, כפי שפירט בעניין מומחה הנתבע בהודעתו. 18. הנתבע הגיש הודעת צד שלישי במסגרת התביעה שבנדון, אולם על פי הסכמה דיונית נמחקה ההודעה, כבר בשלבים הראשונים של בירור התביעה. 19. מטעם התובעים העידו - התובע מס' 1, גב' בר לב - אחות התובע מס' 1 שהייתה מעורבת בניהול עסק התובעים ורו"ח שיוביץ שמסר חוות דעת חשבונאית. הנתבע העיד לעצמו, כן העיד רו"ח קופרשטיק מטעמו. דיון ומסקנות 20. התשתית העובדתית, ככל שהיא דרושה לבירור טענות התובעים בדבר הפרות ההסכם, הוכרעה בחלקה על ידי בית הדין לעבודה, כשהנתבע מנוע מלחלוק עליה מכוח השתקי פלוגתא (כמפורט בהחלטתי מיום 26.11.02). 21. מובהר, כי השתקיי הפלוגתא בעננייננו מצומצמים לתשתית עובדתית בלבד; אין בקביעות בית הדין, כדי ליצור השתק פלוגתא, הקובע כי התשתית העובדתית שהוכרעה, משמעותה כי הנתבע הפר את ההסכם, או כי העובדות שהוכרעו, מקימות עילה לתבוע את הפיצוי המוסכם מהנתבע. 22. אמירות בית הדין בפסק דינו, לעניין הפרות מצד הנתבע, או כי היה בסיס לתבוע הנתבע על פי המוסכם בהסכם, אינם יוצרים השתקיי פלוגתא, בין השאר הואיל ובית הדין לא נדרש להכרעות אלו לצורך בירור התביעה והשאלות שבפניו. בהתאמה הנטל להוכחת האמור מוטל על התובעים בתביעה שבפניי. 23. בנוסף, הוטל על התובעים הנטל להוכיח את התשתית העובדתית להוכחת ההפרות והעוולות הנוספות שביקשו התובעים לייחס לנתבע, מעבר לזו שהוכרעה וככל שהיא נדרשת. 24. למותר להוסיף כי על התובעים הוטל גם הנטל להוכיח, כי הפרות ההסכם הנטענות, מצדיקות את הפעלת סעיף הפיצוי המוסכם שבהסכם ו/או כי ההפרות והעוולות גרמו בפועל נזק לתובעים, כמו גם את הוכחת שיעורו. 25. כאמור, הוכרע על ידי ביתה הדין כי הנתבע איים על מי מהתובעים והסית לקוחות בתקופת עבודתו אצל התובעים וכן כי הפסיק עבודתו מיוזמתו, תוך העכרת יחסי העובדה. התנהלות זו, הינה בגדר התנהגות שאינה מקובלת ובבחינת קיום ההסכם שלא בתום לב, מצד הנתבע ואף הפרה של חובתו כעובד וחובותיו בהסכם, אולם התנהלות זו לא באה בנסיבות, בגדר הפרה המזכה את התובעים בפיצוי מוסכם ולא הוכח נזק ממשי בגינה כלל וכלל. בגין התנהלות זו זכאים התובעים לפיצוי על פי שיקול דעת, ואף ללא הוכחת נזק ממשי כבענייננו וכך אכריע. 26. מעבר לאמור, כפי שאפרט להלן, לא עמדו התובעים בנטל המוטל עליהם ביחס למרבית חלקי התביעה, כפי שפורטו. 27. העובדה, כי התביעה הוגשה בחלוף שש שנים ויותר מהפסקת יחסי העבודה בין הצדדים וכשלוש שנים לאחר פסק דינו של בית הדין לעבודה פועלת לחובת התובעים ויש בה ללמד על שאלת ממשותה. 28. העובדה לפיה ההתקשרות בין הצדדים נמשכה חודשים מספר בלבד והתייחסה לניהול שגרתי של מוסך, הנעדר סודות מקצועיים וכדומה, כאשר לאותה תקופה גם עסקיהם של התובעים היה בשלבים ראשונים של הקמה, משמשת גם היא כרקע מכביד, כנגד טענות התובעים ובפרט לעניין פגיעה במוניטין ונזקים אחרים. 29. כפי שאפרט, הכרעתי כי התנייה בהסכם המגבילה את זכותו של הנתבע לפתוח עסק מתחרה, דינה להתבטל, לאור מבחני הפסיקה ויש לראות בה התנייה עונשית, אשר לא באה להגן על אינטרס לגיטימי של המעביד. 30. האמור מייתר דיון מעמיק בשאלה, האם פתח הנתבע עסק מתחרה לעסקם של התובעים, כאשר בנדון, הראיות החלקיות שהוצגו ומבחן הגיון החיים דווקא הוביל למסקנה כי עסק מתחרה אכן הוקם על ידי הנתבע. 31. המסקנה לפיה, היה מותר לנתבע לפתוח עסק מתחרה כאמור, גם מייתרת דיון מרכזי בשאלת הנזק שחלקו התבסס על הפרה זו. 32. לא השתכנעתי כי התובעים הוטעו באשר לניסיונו המקצועי של הנתבע. 33. הנתבע הודיע במועד, על תוכניתו לעזוב את התובעים ובנדון אף נקבע השתק פלוגתא. 34. לא הוכחה בפניי עוולת גניבת העין, שהסתמכה בעיקרה, על שמות העסק והדמיון בשילוט ובסמלים (שמות וצבעים). 35. לחוות דעת התובעים לא ראיתי לייחס משקל הן מהטעם שלא ניתן היה לבוחנה במישור המקצועי, זאת משנמנעה התובעת מלהמציא את מלוא התיעוד החשבונאי אשר עמד בבסיס חוות הדעת למומחה הנתבע, והן מהטעם שחוות דעת התובעים הייתה חסרת סבירות מקצועית ועובדתית והתבססה בעיקר על הנחות ותשתית עובדתית אשר הניחו בפניו התובעים. ובייתר פירוט לשאלות המרכזיות בלבד; לאיסור התחרות הקבוע בהוראת סעיף 6 להסכם; 36. על פי הסעיף הנ"ל במידה והנתבע החליט לעזוב את עבודתו אצל התובעים, בלי סיבה מוצדקת, לפניי תום תקופת החוזה, מתחייב הנתבע שלא לפתוח עסק לשירותי רכב, בהם עוסקים התובעים, זאת ברדיוס של 30 ק"מ ממקום עבודתו אצל התובעים. 37. על פי ההלכה הפסוקה, שיסודותיה כבר משנות ה- 70, תנייה בחוזה עבודה המגבילה את חופש העיסוק, שהינה רחבה מהנחוץ ועל מנת להגן על האינטרסיים הלגיטימיים של המעביד, דינה להיפסל והיא בטלה ומבוטלת. 38. תנייה כאמור, נוגדת את תקנת הציבור, עלולה להוציא עובדים ממעגל העבודה ולהוריד לטימיון ידע וניסיון לטובת הציבור. 39. תכלית ההוראה שבפנינו, הינה להקנות הגנה וחסינות לתובעים מפני תחרות, ללא אינטרס לגיטימי מוגן ויש לראותה כהוראה עונשית גרידא. הוראות ההסכם, שאינן אוסרות פתיחת עסק מתחרה בתום תקופת ההתקשרות או במקרה של פיטורין, די בהם ללמד כי ההגבלה שנקבעה לא נועדה על מנת לשמור על סודות מסחריים או רשימת לקוחות, (שהוכחו כאינטרסיים לגיטימיים, כפוף למבחן הסבירות והמידתיות). 40. התובעים לא הוכיחו קיומם של סודות מסחריים, או שיטות עבודה יחודיות, שהגנתם דרושה. התובעים העלו בנדון טענות בעלמא שלא הוכחו מכל וכל. ניסיון והגיון החיים, תומך במסקנה, כי עובד במוסך רכב, גם תקופה ארוכה ובוודאי מספר חודשים כבענייננו, אינו נחשף לסודות ומידעים, הראויים להגנה כאמור. 41. להוסיף, כי על דרך הכלל, ידע הרוכש עובד במהלך עבודתו, הופך לחלק מכישוריו המקצועיים ואין מקום להגביל את שימוש העובד בהם. 42. התובעים, לא הוכיחו, כי הנתבע עשה שימוש ברשימת לקוחותיהם הטענה הועלתה ללא כל ביסוס, כאשר התובעים אף נמנעו מלהציג בנדון נתונים על פי דרישת הנתבעים, הימנעות הפועלת לחובתם. 43. לסיכום נקודה זו, הואיל ולא נמצא כל חלק לגיטימי, בתניית ההגבלה בהסכם דנן, יש לראותה כבטלה וחסרת תוקף. 44. בהתאמה, הקמת העסק של הנתבע, לאחר שעזב את עסקם של התובעים, אינה בגדר הפרה. 45. האמור, מייתר דיון בשאלה, האם העסק שנפתח על ידי הנתבע, הינו בגדר עסק מתחרה; 46. לשאלה האמורה, די שאציין כי על דרך הפשט והגיון החיים, עסקו של הנתבע מתחרה בעסק התובעים; הכחשות הנתבע, לעניין תחומי עיסוקו, לא זכו לאמוני, כאשר מוצג ת/3, ישן ככל שיהיה, פועל לחובתו. זאת ועוד, טענת התובעים כי עסקם כולל מתן שירות בתחום חשמלאות הרכב, לא נסתרה, כאשר לאפשרות כי אינם מורשים לכך על ידי רשות זו או אחרת, אין לייחס משקל לשאלת התחרות בפועל, במישור ההסכמי. מכל מקום וכאמור, השאלה האמורה אינה רלוונטית בענייננו. 47. זאת ועוד, להכרעה כי לנתבע, היה מותר לפתוח עסק מתחרה, השלכה ישירה גם לדיון בסוגיית הנזק הנטען מפעולות הנתבע, כאשר חלקים מרכזיים בו התבססו על פתיחת העסק המתחרה, לרבות ירידה בהיקפי הפעילות. כישורי הנתבע; 48. לא הוכח כי הנתבע הטעה את התובעים באשר לכישוריו או כי יצר מצגים בנדון; 49. עיון בהוראות ההסכם, מלמד, כי היה ברור שהנתבע בשלבי לימוד והכשרה. 50. מעדות התובע עצמו עולה, כי למעשה ידע את תמונת ההכשרה המקצועית לגבי הנתבע לאשורה ובחר להתקשר עמו על סמך בירור ושקילה מטעמיו. לא הוכח בפניי כי הנתבע הציג בנדון מצגים שהטעו את התובע. 51. אציין כי טענת התובעים עצמם לפיה עסקו של הנתבע מתחרה בהם וגורם לבריחת לקוחות, מתיישבת יותר עם כך שהנתבע אכן איש מקצועי ראוי מאשר עם טענתם כי הנתבע התגלה כחסר כל ידע וניסיון מקצועי וניהולי. לענייננו, די שאקבע כי לא הובאו בפניי ראיות בנדון ומכל מקום לא הוכיחו התובעים כל נזק שגרם להם הנתבע, במסגרת תקופת עבודתו אצלם ושנמשכה, כאמור, מספר חודשים בלבד. עוולת גניבת העין; 52. לא הוכח, כי השם והסימונים של התובעים, מזוהים עמם באופן שהציבור התרגל לראות בהם זיהוי לציון עסקם של התובעים, באופן המבחין אותם ומייחד אותם משאר העוסקים בענף. בעניין זה אוסיף, כי עסקם של התובעים במגדל העמק נפתח סמוך מאוד לתחילת ההתקשרות עם הנתבע וסיומה. לא הוכח כי בתקופה הקצרה הנ"ל רכשו התובעים מוניטין והכרה נרחבת. 53. כמו כן, לא הוכח הקשר בין המוניטין, אם קיים כזה, שרכשו התובעים בעסקים אחרים בערים אחרות, לבין העסק נשוא הדיון דנן. בנדון הסתפקו התובעים בהעלאת הטענה בלבד. 54. מעבר לאמור, לא השכנעתי כי עסקו של הנתבע, השם שנבחר לו והשילוט לגביו מעלים חשש להטעיה וגניבת עין. 55. השימוש במילה "טכנו" הינו שימוש נפוץ ושגרתי לתיאור עסקים בתחום הטכנולוגיה לרבות מוסכים ולא השתכנעתי כי מילה זו מזוהה דווקא עם עסקם של התובעים. 56. עיון בדוגמאות השילוט שהוצגו, מבניהם וצבעיהם, אינם מלמדים גם הם על הטעייה וגניבת עין; שילוב הצבעים בשילוט התובעים, אינו חריג ואינו מזוהה עימם. הצבעים שנבחרו לשילוט הראשוני של הנתבע אינם זהים ולא מן הנמנע, כגירסתו, כי הם הוכתבו מכוח חברת המצברים "וולטה", עימה עבד. הלוגו והסימונים בשילוטים של התובעים והנתבע שונים ואין דימיון ביניהם, ובוודאי שאין בדמיון ככל שקיים כדי לגרום להטעיית ציבור הלקוחות ובפרט בעיר קטנה. השילוט המאוחר והנוסף של הנתבע, כפי שהוצג, שונה בתכלית השוני ולא מצאתי לגביו כל דימיון. שאלת הנזק; 57. כפי שפורט עד כה, לא הוכיחו התובעים, הפרות ועוולות כנגד הנתבע, למעט התשתית העובדתית שהוכרעה בבית הדין לעבודה, נשוא החלטתי מיום 26.12.02. 58. על פי התשתית העובדתית הנ"ל הנתבע איים על התובע ובני משפחתו, הסית לקוחות של התובעים כנגדם, הכל בתקופת עבודתו והתכוון לפתוח עסק מתחרה. במסגרת הדיון בבית הדין ומכל מקום בהכרעותיו המקימות השתק פלוגתא כאמור, אין פירוט באשר להיקפם של המחדלים; בהכרעות אין פירוט כדוגמא; במה התבטאו האיומים, מה היה היקפם ותדירותם, אלו לקוחות הסית, באיזה אופן ותדירות ומה היו תוצאות מעשים אלו. 59. בנדון יש להוסיף כי בסופו של יום, הפסקת ההתקשרות בפועל בין הצדדים, גם אם הנתבע היה הגורם לה, הייתה ביוזמת התובעים ושיקפה את רצונם, לרבות כעולה ממוצגי ת/8 ו- ת/9. 60. התובעים לא הוכיחו כל נזק ממשי וישיר שנגרם להם כתוצאה מהתנהלותו השלילית האמורה של הנתבע, בחלק מתקופת עבודתו הקצרה בעסקם כמתואר. מכל מקום, ברור כי לא ניתן לייחס למעשים אלו, את הנזקים הנטענים על ידי התובעים, ולגביהם הגישו חוות דעת מומחה חשבונאי מטעמם. 61. מעבר לנדרש אוסיף כי גם אילו היה מוכרע כי הנתבע הפר ועוול כלפי התובעים, כנטען על ידם, לרבות לעניין העסק המתחרה (בניגוד להכרעתי), לא היה מקום לאמץ את חוות דעת התובעים לשאלת הנזק; 62. חוות הדעת מטעם התובעים, למעשה רק מפרשת באופן סתמי, מחזורי פעילות תוך מתן פרשנות מטעם התובע לנתונים ותוך חזרה סתמית על טענות התובעים. 63. אין בחוות הדעת כל הוכחה או נתון מקצועי, המלמד על גרימת נזק כלכלי באחריות הנתבע או הנוגע לעזיבתו. לא מן הנמנע כי ירידה במחזורי התובעות וברווחים, נובעת מירידות כלליות במשק או מנימוקים אחרים. 64. המומחה, מסר גירסאות סותרות, לעניין מחזורי הפעילות בשנים 93 - 96, לרבות שלא בתואם לנתונים שפורטו באופן חד צדדי (ראה בפרט לעניין שנת 1994). 65. הטענה, כי כלל השקעות התובעים, ירדו לטימיון, הינה חסרת סבירות ובפרט לאור המשך פעילות עסקם והתנהלותן של חברות נוספות של התובעים. טענה זו גם אינה מתבססת על תיעוד וראיות שהוצגו. 66. התובעים, כאמור, נמנעו מלמסור נתונים חשבונאים מלאים לבקשת הנתבע. על פי עדות רו"ח קופרשטיק מטעם הנתבע, לא נתקבל לעיונו כל התיעוד שנתבקש (ראה מוצג נ/2), וכי המסמכים שנמסרו לו אינם מספקים, לצורך הגשת חוות דעת נגדית ומבוססת. ברור כי אין לדרוש מהנתבע והמומחה מטעמו לערוך חוות דעת נגדית, בהסתמך על חוות דעת ונתונים שמציג רו"ח התובעים, כצד מעוניין. הפיצוי המוסכם, והפיצוי המגיע; 67. מחדלי הנתבע, כפי שהוכרעו בפסק הדין של בית הדין לעבודה וכמפורט בהחלטתי מיום 26.12.02, גם אם אראה בהם הפרה ישירה של ההסכם, אין בהם להצדיק הפעלת הפיצוי המוסכם, הקבוע בהסכם. (לעניין היקף המעשים פירטתי בסעיפים 10, 25 ו- 58 לעיל). 68. נוסחה של תניי הפיצוי המוסכם מלמד כי הצדדים ראו לקבוע פיצוי מוסכם, רק בגין הפרה מהותית ומרכזית של ההסכם, בבחינת "הפרת חוזה בכללותו". 69. לציין כי הצדדים טרחו ומחקו נוסח קודם שקבע כי הפיצוי המוסכם יופעל במקרה של הפרת "אחד מסעיפיו" וציינו כאמור כי הכרח כי יופר החוזה - הינו בכללתו, בשונה מאחד מסעיפיו. 70. בענייננו, פעל התובע כאמור שלא בתום לב, פגע באמון מעבידו והתנהל בדרך בלתי מקובלת. יחד עם זאת, לא ניתן להצביע, כי פעולות אלו מהוות הפרה ישירה ומהותית של הוראות ההסכם ותניותיו, כנדרש בנסיבות להפעלת הפיצוי המוסכם. 71. מנגד, זכאים התובעים לפיצוי, בגין התנהלות הנתבע, כפי שעולה מהתשתית העובדתית שהוכרעה כאמור, גם אם לא ניתן לכמת ולהצביע על הנזקים הישירים שגרמה התנהלות זו; ברור כי עובד בכיר המנהל את עסקו של מעבידו, המועל באמונו ומסית עובדים ולקוחות כנגדו לקראת סלילת דרכו העצמאית, תוך איום על מעבידו, גורם לפגיעה ממשית במעביד ובעיסקו. לאחר שקילה ואומדן מחייב הנתבע בפיצוי כספי בסך 10,000 ₪ בגין הפרות אלו. סיכום; 72. לסיכום, מורה על דחיית עיקרי טענות התובעים, למעט זכותם לפיצוי כספי, בגין הפרות הנתבע, כפי שהן עולים מהתשתית העובדתית נשוא ההחלטה מיום 26.12.02. 74. מחייב הנתבע לפצות התובעים, יחד ולחוד, בפיצוי כספי בסך 10,000 ₪ שישולם תוך 30 יום, באמצעות ב"כ התובעים. 75. בנסיבות, משנדחתה עיקר התביעה ולאור דרך ההתנהלות, כל צד יישא בהוצאותיו. הפרת חוזהחוזהמוסך