פנסיית שאירים מחברת מבטחים כידועה בציבור תביעתה של המערערת לקצבת שאירים, כמי שהייתה הידועה בציבור של המנוח מרדכי ביטון ז"ל (להלן: "המנוח"), נדחתה על ידי בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט משה טוינה; בל 1931/2008). על פי קביעת בית הדין האזורי, אין המערערת עונה על הנדרש להכרה בה כידועה בציבור של המנוח, באשר לא הוכח קיומה של מערכת יחסים זוגית במקום מגורים משותף טרם מות המנוח. על כך הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי, כפי שעולה מתיק בית הדין האזורי, הינו כדלהלן: א. המערערת נישאה למנוח בשנת 1956. בני הזוג התגרשו ביום 29.12.1994 בבית הדין הרבני באשדוד. ביום 14.3.1999 נפטר המנוח. ב. ביום 20.1.2002 הגישה המערערת תביעתה לקצבת שאירים למוסד לביטוח לאומי, בה ציינה, כי בסמוך לאחר גירושיהם חזרה להתגורר עם המנוח, והתגוררה עימו עד לפטירתו. המערערת ציינה כי הגישה תביעתה למוסד באיחור, מן הטעם שרק בשנה זו נודע לה אודות זכותה לקבל קצבת שאירים מן המוסד. תביעת המערערת נדחתה בסמוך לאחר מכן. כנגד החלטה זו לא הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי. ג. במהלך שנת 2006 ניהלה המערערת הליך משפטי כנגד מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי בע"מ, במסגרתו תבעה קצבת שאירים ממבטחים (עב' (ירושלים) 2502/04). ביום 15.10.06 ניתן פסק דין בעניינה של המערערת, בו נקבע כי המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח, וכי היא זכאית לקבל פנסיית שאירים ממבטחים. ד. במהלך שנת 2006 שבה המערערת ופנתה למוסד לביטוח לאומי בעניין זכאותה לקצבת שאירים. בהחלטתו מחודש דצמבר 2007 שב המוסד ודחה את תביעתה של להכיר בה כידועה בציבור של המנוח. בעקבות החלטה זו הוגשה בחודש יוני 2008 לבית הדין האזורי תביעת המערערת מושא ערעור זה. ה. בין המערערת לבין המנוח נחתם בשעתו הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. בין היתר נקבע בהסכם כי "הדירה של הצדדים תוצע למכירה ותמורתה תחולק בין הצדדים בשווה לאחר ניכוי החובות על הדירה וזאת תוך 60 יום מהיום". דירתם המשותפת של בני הזוג נמכרה במהלך שנת 1997, כשנתיים לאחר הגירושים. ו. לאחר פטירת המנוח הוצאו שני צווי ירושה. על פי הצו הראשון לא היה למערערת כל חלק בירושת המנוח. בצו ירושה מתוקן שהוצא בשנת 2005 נקבעה המערערת כיורשת של 50% מרכושו של המנוח ז. בשנים 1996-1998 שולמה למערערת גמלת הבטחת הכנסה כ"יחיד", ובשנת 1998 שולמה לה תוספת קצבת זקנה על פי הרכב משפחה ליחיד. ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין 3. המערערת טענה בפני בית הדין האזורי כי על אף שהתגרשה מבעלה המנוח, היא שבה להתגורר עימו. לדבריה, היא "ניהלה חיי משפחה עם המנוח ברצף עד פטירתו במובן של קיום מערכת יחסים המושתתת על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל". כמו כן, טענה המערערת כי ניהלה עם המנוח "משק בית משותף, כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני". על כן לטענתה, היא זכאית לקבלת קצבת שאירים כידועה בציבור של המנוח, כמשמעות המונח בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995. בבית הדין העידו המערערת עצמה, בנה מר בני ביטון, ושכנתה הגב' רחל בן דוד. 4. לאחר שבחן את חומר הראיות שהובא לפניו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא עלה בידי המערערת להוכיח קיומה של מערכת יחסים זוגית, ומגורים משותפים כנדרש לצורך זכאות לקצבה. בית הדין האזורי קבע כי הגירושים בין המערערת למנוח לא היו למראית עין. בני הזוג הגיעו להסכם גירושים אשר קיבל תוקף של פסק-דין על ידי בית הדין הרבני, בו הוסכם למכור את דירת המגורים של בני הזוג ולחלק את תמורתה ביניהם בסמוך למועד הגירושים, ותוך פרק זמן קצוב. עובדה זו מעידה על רצינותם בעניין פירוק השיתוף ביניהם. לדעת בית הדין האזורי, יש בהסכם זה כדי לשלול את טענת המערערת כי חזרה לנהל משק בית משותף עם המנוח כבני זוג כבר בסמוך לאחר הגירושין. בית הדין הוסיף ועמד על צווי הירושה שהוצאו בעקבות פטירת המנוח. בצו הירושה הראשון נקבע כי למערערת אין חלק בעיזבון המנוח. הדבר מעיד על כך שצו הירושה שניתן משקף את המציאות כפי שהייתה בין המערערת לבין המנוח טרם פטירתו. מנגד, צו הירושה המתוקן שניתן בשנת 2005 "ניתן בהסכמת ילדי המערערת, אשר ניהלה באותה עת הליכים משפטיים לקבלת פנסיית שאירים מחברת מבטחים כידועה בציבור של מר ביטון. על רקע זה, מקום שהצו המתוקן לא ניתן על יסוד בחינה עובדתית של העובדות אין בו כדי ללמד על מהות היחסים שבין המנוח והתובעת בזמן אמת." בנוסף, העדיף בית הדין האזורי את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה מטפסים לתביעת קצבת זקנה שהגישו המערערת והמנוח למוסד עולה כי בתקופה שבמחלוקת הם התגוררו בדירות נפרדות, "עובדה שאף היא עומדת בסתירה לטענתה של התובעת כי חזרה להתגורר יחד עם המנוח, בסמוך לאחר הגירושין". בית הדין האזורי אף קבע כי "התובעת והמנוח ניצלו את זכויותיהם כנפרדים מול הנתבע. כך בשנים 1996-1998 שולמה לתובעת גמלת הכנסה כיחיד. משנת 98' שולמה לתובעת תוספת גמלת זקנה על-פי הרכב משפחה ליחיד. עובדות שיש בהן כדי ללמד שהשניים, לא זו בלבד שהתגוררו בנפרד, אלא ניצלו את זכויותיהם כפרודים." כמו כן נקבע, כי לא התקיים שיתוף כלכלי בין המערערת לבין המנוח, מה גם שחשבונות הבנק שברשותם נוהלו בנפרד. בית הדין הוסיף וקבע, כי שיהוי המערערת בהגשת תביעה כנגד קביעת המשיב מצביע על כך שהיא השלימה עם קביעתו לעניין אי זכאותה לקצבת השאירים. לבסוף, קבע בית הדין האזורי כי משעה שהמוסד לא היה צד להליכים המשפטיים בין המערערת לבין מבטחים, אין בפסק הדין מיום 15.10.06 כדי לשנות מן המסקנה בנוגע למעמדה של המערערת. 5. נוכח כלל האמור, פסק בית הדין האזורי כי התמונה העולה מתוך כלל העובדות שוללת קיומה של מערכת יחסים בין המערערת לבין המנוח כידועים בציבור ואת קיומם של מגורים משותפים. משכך, נדחתה התביעה. תמצית טענות הצדדים בערעור 6. לטענת המערערת, עניינה נכלל באותם מקרים נדירים בהם על ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. לגישתה, שגה בית הדין האזורי בכך שלא נתן משקל לכך, שגם במהלך נישואיהם שמרו היא והמנוח על הפרדה רכושית מסוימת, ולאחר הגירושין נותר אורח חייהם ללא שינוי. לטענתה, כוונת הצדדים להתגרש בעת עריכת הסכם הגירושין ביניהם אינה סותרת את העובדה שלאחר מעשה נמלכו הצדדים בדעתם והחליטו לחזור ולחיות יחד. כמו כן, המערערת חולקת על קביעת בית הדין האזורי שצו הירושה המקורי משקף את המציאות כהווייתה בזמן אמת בינה לבין המנוח. זאת, משום שהוסבר לבית הדין האזורי כי "צו הירושה המקורי למעשה הוצא ללא ידיעתה וזאת לאחר שבנה של המערערת הוטעה לחשוב שאין למערערת זכויות בירושה (של המנוח, ר.ר.) מאחר והיא הייתה גרושה של המנוח". בנוסף, טוענת המערערת כי אין במגוריה בנפרד מן המנוח בחלק קטן מן התקופה שבמחלוקת כדי לסתור את הטענה, שגם בתקופה זו הם נפגשו מידי יום וגרו זה בדירת זה. על כן, אין הדבר מהווה ראייה לפירוד במשך כל התקופה דנן. בהקשר זה טענה המערערת כי בית הדין האזורי לא נתן משקל מספיק לגילם המתקדם של הצדדים, ולמצבו הבריאותי של המנוח. אלה היוו גורם לכך, שהמערערת שבה למערכת יחסים ולקיום משק בית משותף עם המנוח לאחר הגירושין. לבסוף, טוענת המערערת כי בית הדין האזורי לא נתן משקל ראוי לפסק הדין שניתן בעניינה בתיק עב 2502/04 הנ"ל, בו נקבע כי המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח. לשיטתה, היה על בית הדין האזורי לראות את פסק הדין כהנחיה ולא לסטות מהאמור בו אלא על בסיס ראיות חזקות. 7. מנגד, טען המוסד לביטוח לאומי, כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי, ולאשרו מטעמיו. לדידו, הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, בהן ערכאת הערעור לא תתערב אלא במקרים חריגים וקיצוניים. שנית, מצביע המוסד על כך כי המערערת התגוררה במהלך התקופה שבמחלוקת בכתובות שונות; כי קיבלה קצבת הכנסה בין השנים 1996-1998 על פי הרכב הכנסה של יחיד; כי בטופס תביעתו של המנוח לקצבת זקנה מצוין כי הוא גרוש וכי אין לו בת זוג. עוד טוען המוסד כי בדיון בבית הדין האזורי נגלו סתירות בעדותה של המערערת לעניין מועד חזרתה למגורים משותפים עם המנוח. המוסד נסמך על קביעותיו של בית הדין האזורי לעניין צווי הירושה, ומדגיש כי אין בצו הירושה המתוקן כדי להעיד על מהות מערכת היחסים בין המערערת לבין המנוח, ואין הוא מלמד על קיום משק בית משותף. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שותפות גורל עם גרושה המנוח, ולא הביאה ראשית ראיה לכך שעל אף ההפרדה הרכושית ביניהם, היו היא והמנוח ידועים בציבור. לעניין זה טוען המוסד, כי אין בפסק דין של ערכאה מקבילה כדי לחייבו, שעה שלא היה צד להליך שניהלה המערערת כנגד קרן 'מבטחים'. לבסוף, עומד המוסד על כך שהתנהלות המערערת לוקה בשיהוי רב ומנעה ממנו לבחון את מצב הדברים בזמן אמת. דיון והכרעה 8. נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מנימוקי הערעור עולה, כי במסגרת הערעור מתבקשת בעיקר התערבות בממצאים עובדתיים. ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים שכאלה אלא בנסיבות חריגות, ונסיבות שכאלה לא התקיימו במקרה דנן. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. 9. על פי הוראת סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995, קמה זכאות לגמלת שאירים לאלמנתו של מבוטח שנפטר. "אלמנה" כהגדרתה בסעיף 238 לחוק היא "מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו". על פי הוראת סעיף 1 לחוק "אשתו" של מבוטח היא "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו". הנה כי כן, התובעת גמלת שאירים על פי החוק כ"ידועה בציבור", תחשב כ"אלמנה" בהתמלא התנאי כי בעת פטירתו של המבוטח, היא הייתה ידועה בציבור כאשתו, והיא גרה עימו (עב"ל 731/07 ליובוב קירשנר - המוסד לביטוח לאומי (6.9.09), בפסקה 8, וההפניות שם, להלן- עניין קירשנר). 10. השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. הנטל להוכיח כי אכן התקיים באישה הנדרש על מנת להוכיח מעמדה כידועה בציבור, מוטל על הטוען כך. בקשר לכך נקבע כי "יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין" (ראו דב"ע ל/0-19 המוסד לביטוח לאומי - מנו, פד"ע ב' 72, 80; דב"ע נג/7-6 בטר - קרן הגמלאות המרכזית פד"ע כ"ז 135, 141; דב"ע נ"ד/1-6 דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, עבודה ארצי, כרך כ"ז (2) 13, בפסקה 17, וכן, ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית, מיום21.6.2001 ). ברוח הדברים הללו נקבע כי: "המבחן להכרה בידועה בציבור כאשתו של פנסיונר הוא כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של ניהול וכדאיות כספית או סיכום עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים....." (ע"ע 6-37/97 פוגל - מבטחים, פד"ע לב, 372 בעמ' 377-376 וההפניות שם). באשר לתנאי המגורים המשותפים נקבע כי: "דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי והיא באה להדגיש את הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב"ל 241/05 זאמארא מירי- המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף"( ע"ע 513/06 קריסלדה קסיסיד- מבטחים (3.5.07) להלן- עניין קסידסיד). 11. אך מובן הוא, כי הנטל להוכיח קיומה של מערכת יחסים זוגית שכזו הופך להיות מורכב יותר, בבני זוג שנפרדו בהליך פורמאלי של גירושים, וחזרו לקיים מערכת יחסים זוגית כידועים בציבור. במקרה שכזה על הטוען כך מוטל הנטל להוכיח כי פרידת בני הזוג כפי שבאה לידי ביטוי בהליך הפורמאלי של גירושיהם, אינה משקפת נאמנה את מערכת היחסים ביניהם, שבפועל היא מערכת של שיתוף וקשירת גורל, ולרבות קיום משק בית משותף (ראו שם בעניין קסידסיד). 12. בעניינינו כאן, לא עלה בידי המערערת להוכיח טענתה כי הייתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח, וכי חזרה להתגורר עימו זמן קצר לאחר שהתגרשו. המערערת העידה בפני בית הדין האזורי, וכן נשמעו בבית הדין עדויותיהם של בנה ושל שכנתה. בפני בית הדין הוצגו גם הראיות השונות - בין בדבר תביעת הבטחת הכנסה שהגישה למוסד לביטוח לאומי כבודדה, ובין טופסי התביעה שהגישו היא והמנוח לקצבת זקנה כיחידים. קביעות בית הדין האזורי התבססו במידה רבה על התרשמותו ממהימנות גרסתה של המערערת, ובקביעות מעין אלה ערכאת הערעור כרגיל לא תתערב. לפי העולה מן התיק, המערערת בקשה לבסס טענתה בדבר היותה הידועה בציבור של המנוח בעיקר על מגוריה יחד עם המנוח גם לאחר הגירושים. אלא שגרסת המגורים במשותף, ובנוגע להיותה הידועה בציבור של המנוח, לא הייתה ברורה ולא הייתה עקבית. אף עדות העדה שהעידה מטעמה של המערערת מעוררת לא מעט תהיות בדבר מהימנות הגרסה. כמו כן, המערערת לא הבהירה הכיצד ביקשה לקבל גמלת הבטחת הכנסה כיחידה, אף שלדבריה חיה עם גרושה המנוח כידועה בציבור. גם לא התברר מדוע, על אף שלפי גרסת המערערת היא חזרה להתגורר עם בעלה בסמוך לאחר הגירושים, נמכרה דירתם המשותפת, כשנתיים לאחר הגירושים, על פי הסכם הגירושים. 13. כמו כן צדק בית הדין האזורי בקובעו כי בפסק הדין שניתן בהליך אותו ניהלה המערערת כנגד מבטחים, בו הוכרה כידועה בציבור של המנוח, אין כדי לשקול בהליך כנגד המוסד לביטוח לאומי. המוסד לא היה צד להליך שניהלה המערערת כנגד מבטחים, ומשכך, אין המוסד מחויב בקביעותיו (ראו לצורך השוואה בעניין קירשנר בפסקה 8(ז) לפסק דינו של השופט פליטמן). זאת מה עוד, שההכרעה בתביעת המערערת כנגד מבטחים הושארה על ידי מבטחים לשיקול דעתו של בית הדין האזורי, ופסק הדין שם ניתן ללא הנמקה. אף מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי שלא מצא כי יש בצו הירושה המתוקן שהוצא 6 שנים לאחר פטירת המנוח, ובמהלך ההליכים המשפטיים שניהלה המערערת כנגד מבטחים, כדי לשנות מן התוצאה כפי שהתבררה לפניו. 14. הנה כי כן, לאור כל האמור לא נותר אלא לקבוע כי דין הערעור להידחות. סוף דבר 15. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.פנסיהמבטחים (פנסיה)ידועים בציבור