1. תביעה לנזקי גוף בשל תאונת דרכים. 2. רקע עובדתי. א. התובע, יליד שנת 1959, נפגע לטענתו, בתאונת דרכים שהיה מעורב בה ביום 3.5.94 תוך כדי נהיגה, כך טען, נפתח לפתע מכסה המנוע. התובע, שנהג ברכב, אבד את השליטה על רכבו וכתוצאה סבל נזקי גוף אליהם עוד אשוב להלן. ב. ממקום התאונה הועבר התובע לבית חולים פוריה, שם אובחן שהוא סובל מחבלות בראש, בצואר ובגב. כן התלונן שם על כאבי ראש, סחרחורות, בחילות וכאבים בצואר ובגב המותני. יכול אולי שהיה אובדן הכרה. מכל מקום, התובע, לטענתו, אינו זוכר את פרטי הארוע. התובע שהה בבית החולים פוריה ארבעה ימים. ביום 6.5.94 הועבר לבית החולים רמב"ם שבחיפה. כאן אובחנה, בין היתר, ירידה בתחושה בפלג השמאלי של הגוף. התובע שוחרר לביתו ביום 8.5.94עם המלצות למנוחה וביצוע של בדיקות שונות שפורטו בגליון סכום המחלה. התובע אושפז שנית בבית החולים רמב"ם לחמישה ימים מיום 26.10.94 ולאחר מכן בבית החולים מקאסד שבירושלים לשלושה ימים מיום .24.7.95 ג. הנתבעת מכחישה כי ארעה לתובע תאונת דרכים. הנתבעת טוענת כי נזקיו של התובע הם פועל יוצא של ארוע מוחי, שארע לו עובר לקרות התאונה. אשר על כן הוא אינו זכאי לפיצויים מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. 3. שתים הן השאלות המקדמיות הצריכות הכרעה. א. האם ארעה לתובע תאונת דרכים, ויהיה הגורם לכך אשר יהיה, או שמא לא היו דברים מעולם. לאמור: התובע סבל מארוע מוחי, ואת תוצאות הארוע הוא מבקש ליחס לתאונת דרכים שלא נולדה. ב. בהנחה שאכן ארעה תאונת דרכים בה נפגע התובע, האם עיקר פגיעות שנפגע, הם פועל יוצא של תאונת הדרכים בה נפגע כאמור, או שמא תוצאה של ארוע מוחי שסבל תוך כדי נהיגה, והמלאך המשחית, מה לי הכא מה לי התם. 4. בחינה של חומר הראיות מעלה כי התובע אכן היה מעורב בתאונת דרכים. יכול בשל ארוע מוחי עובר לתאונה, יכול בשל גורמים אחרים. בשניהם, לענין עצם ארוע התאונה, להבדיל מתוצאותיה, חד הם לי. את קביעתי זו אני למד מתוך מסמכים שנרשמו בבית החולים פוריה, בבית החולים רמב"ם וכן מדו"ח הנט"ן [ניידת טפול נמרץ]. בבית החולים פוריה נרשם [מסמך ז']: "פגיעה עקב תאונת דרכים. נחבל בראש, צוואר, ובגב, מתלונן על כאבי ראש, סחרחורת, בחילות, כאבים בצוואר ובגב מותני. היה אובדן הכרה. אינו/ה זוכר/ת פרטי האירוע. לא הקיא/ה". בסיכום מחלה של מרכז רפואי רמב"ם נרשם [מסמך ז (1)]: "החולה בן 35, נשוי ואב לשלוש. התקבל למחלקתנו עקב חולשה בגפיים משמאל שהופיעה לאחר שהחולה נפגע בתאונת דרכים. לא זכר את פרטי הטראומה, היה איבוד הכרה. התאונה התרחשה בתאריך .3.5.94הופנה לבית חולים פורייה. באותו יום עבר בירור בבית החולים רמב"ם עקב המיפרזיס משמאל וירידה בתחושה בפלג גוף שמאל אשר הופיעו מיד לאחר הטראומה". דו"ח נט"ן (ניידת טיפול נמרץ) מיום 3.5.94: "נפגע כנהג בתאונת דרכים, לא אבד הכרה אך אינו זוכר היטב מה שקרה. מבולבל בגילו". 5. אני קובע איפוא שהתובע היה מעורב בתאונת דרכים שארעה ביום .3.5.94 אל הקשור לנזקיו, כתוצאה מאותה תאונת דרכים, אשוב להלן. 6. בית המשפט מנה לתובע שני מומחים רפואיים. את פרופ' רפופורט, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית, מרכז רפואי על שם רבין, פתח תקוה, בתחום הנוירוכירורגי, ואת ד"ר עצמון צור בתחום השיקומי. שני מומחים אלה לא היו תמימי דעים בעמדותיהם. פרופ' שפירא נוטה לקבוע שהתובע נפגע בתאונת הדרכים, ופגיעות אלה הם שהולידו את התוצאות מהן התובע סובל. קרוב יותר להניח כי לא בארוע מוחי הכתוב מדבר, אלא בפגיעות פיזיות שונות עקב התאונה, והן שהולידו את התוצאה. ובלשונו בחוות דעתו: "... סבל מזעזוע מוח מוחי והמיפרזיס משמאל. האבחנה המבדלת היתה בין פגיעה מוחית או צוארית. צילומי ctשל שני האזורים לא הראו פתלוגיה. האבחנה נעשתה בתאריך 14.8.94על ידי צלום :ב...mri" ובתשובה לשאלות בחקירה נגדית: "ת. בשני המצבים התמונה הנוירולוגית היא קלסית. אם היה מדובר באוטם מוחי, הייתי מצפה גם לראות חולשה בשרירי הפנים. כי המוח שולט על כל הצד הנגדי של הגוף כולל הפנים. כמו כן הייתי מצפה לראות ירידה בתחושת כאב בצד הנגדי של הגוף. הממצא הזה לא היה קיים וזאת הסיבה שגם הרופאים המטפלים התקשו להגיע לאבחנה ברורה סמוך לזמן הפגיעה. ש. נכון יהיה לומר שבשביל לתת חוות דעת לגבי מקור הבעיה היה יותר נכון אם היתה בפניך בדיקת אם אר אי למוח. מדוע לא ביקשת שהתובע יבצע בדיקה כזו ושהיא תמצא בפניך: ת. היה אם אר אי צווארי ממצא, שיכול להסביר את התמונה הקלינית. אמנם עם בעיתיות מסויימת כלפי נושא של הצדדיות של תחושת הכאב. אבל בהעדר סימנים של מעורבות הפנים, האפשרות של אוטם מוחי לא היה נראה לי מספיק גדול כדי להצדיק ביצוע אם אר אי. אני טוען לכיוון שהיה מדובר בארוע צווארי. היתה לנו פתולוגיה מוכחת באם אר אי, ולא היתה מעורבות של הפנים... כאן היתה חבלה. הוא התלונן על כאבי ראש, צוואר, גב ועכוז. חולה שיש לו אוטם מוחי לא מתלונן בדרך כלל על כאבים באזורים שונים של הגוף". 7. ד"ר עצמון צור, שנתמנה להיות מומחה שיקומי לבדיקת צרכי שיקומו של התובע, קובע בחוות דעתו כי קיים חוסר התאמה בין הכמעט שיתוק, כפי שאובחן בבדיקת רגלו השמאלית של התובע במצב שכיבה, לבין יכולתו לשאת משקל, להלך בתמיכה לא רבה ואף להשתמש במדרגות. לנוכח ממצאים אלה, מציין המומחה, קשה להתרשם מקיום נזק אורגני במערכת העצבים המרכזית או ההקפית, ולא ניתן לשלול פגיעה מסוג אחר, המומחה ממשיך ובלשונו: "לאור ממצאי בדיקתי מטיל אנכי ספק בקיום נכות מוטורית ותחושתית כפי שהוצגה בפני, אולם בשל העובדה שבדיני נפשות עסקינן, יש מקום להשלים הבירור הרפואי כמומלץ בסעיף הדיון, ורק לאחר מכן יהיה מקום לקבוע באם נותר התובע נכה בגין תאונת הדרכים האחרונה או לא". בדיקת אם אר אי לא בוצעה, בשל סרובו של התובע לעבור בדיקה אשר כזו. יודגש, בדיקה אשר כזו אינה פולשנית ואינה מסוכנת. על אף כן אין אני מסיק מסרוב זה מסקנה נחרצת לחובת התובע ,וכל זה לאורם של דברים ששמענו בנושא זה מפיו של פרופ' שפירא, שלא היה נחרץ בצורך לעבור בדיקה אשר כזו. 8. ובאותו הקשר, ביחסים שבין שני המומחים. ד"ר עצמון צור נתמנה להיות מומח בתחום השיקום. הא ותו לא. הוא לא נתבקש גם לא היה רשאי "לפלוש" לתחומים שאינם מצויים במסגרת כתב המינוי שניתן לו. בקשה לפסול את חוות דעתו נדחתה על ידי. אין כאן שאלה של מהימנות. בכגון דא ניתן להעביר "קו כחול" בין החלקים השונים של חוות הדעת. תחום השיקום במובן הרחב של מונח זה, מחד גיסא, וכל התחומים הנותרים מאידך גיסא. גם כך וגם כך. איש לא פסק נחרצות לכאן או לכאן. ומשנקבע כי פרופ' רפופורט יהיה זה שיחווה את דעתו המקצועית בכל אלה, יש להעדיף דברים שקבע על פני דברים אותם שמענו מפיו של ד"ר עצמון צור. פרופ' רפופורט בחלקתו שלו נמצא, על פי כתב המינוי שניתן לו. ד"ר עצמון צור "פלש" לחלקה לא לו ובכך חרג ממסגרת כתב המינוי שקבל. 9. והנפקות העולה מכל אלה עד הנה. אני קובע כי התובע נפגע בתאונת דרכים, וכן כל אותן פגיעות שנפגע, הן תוצאה של אותה תאונה. 10. נכות רפואית. פרופ' צ.ה. רפופורט קבע לתובע 52 אחוזי נכות לצמיתות, במישור הרפואי. אחוזים אלה הם סך כל מצטבר של 40 אחוזי נכות בשל המיפלגיה חלקית בצורה בינונית משמאל וכן 20 אחוזי נכות בשל הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה צווארי. המומחה נחקר בנושא זה ונשאר איתן בעמדתו. לא ראיתי עילה לסטות מקביעתו זו של המומחה. אני מעמיד איפוא את אחוזי הנכות הרפואית של התובע, על 52אחוזי נכות לצמיתות. 11. נכות תפקודית. א. ראשית לכל. הלכה פסוקה היא שאחוזי הנכות הרפואית אינם מעידים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הנפגע ובטיב הפגיעה בבריאותו. אכן. נכות רפואית משמשת "מפתח" לקביעה של הנכות התפקודית. ובמקביל, נכות תפקודית שאינה מגעת בחומרתה לדרגת הנכות הרפואית. ראה ע.א. 61/89, מדינת ישראל נגד אייגר [פד"י מ"ה (1) 590, 580]. ב. בשעה שאנו באים לבחון את יכולתו התפקודית של התובע, חובה ליתן את הדעת לא רק לדברים שנרשמו גם שמענו מפי פרופ' רפופורט, שנתמנה להיות מומחה בתחום הנוירולוגי, אלא גם לדברים שנרשמו גם שמענו מפי ד"ר עצמון, שנתמנה להגיש חוות דעת רפואית בתחום השיקומי. שכן גם מאלה וגם מאלה יש ללמוד על נכותו התפקודית של התובע. ג. גם כאן נחלקו המומחים הרפואיים. עיון בחוות הדעת של המומחים וכן בדברים שבאו מפיהם במהלך החקירות הנגדיות מעלה, כי פרופ' צ. רפופורט רואה את מצבו של התובע ראיה חמורה יותר. הנה כי כן מפיו של פרופ. צ. רפופורט בחקירתו מיום 8.3.98: "ש. לפי מצב היד שבדקת את התובע אז, האם נכון שהוא לא יכול למעשה לעשות שימוש ביד. למשל לכפתר או לפרום כפתור. ת. לא היה יכול לכפתר חולצה למשל. ש. האם הוא יכול לעשות שימוש תפקודי כלשהו, איזה כח תפיסה היתה לו ביד אז? ת. הוא היה יכול בעזרת היד השניה להחזיר את היד לעמדה נכונה ואז היה לו מספיק כוח כדי לתפוס דברים עם היד החלשה. אבל באופן וולנטרי רק בשימוש עם היד החלשה הוא לא הגיע לעמדה תיפקודית של כף היד. ש. ביום הבדיקה התובע הרבה לא יכל לעשות עם אותה יד? ת. זה נכון. ש. עבודה לא יכול לעשות, לתפוס דברים לא יכול? ת. זה נכון". ובמקום אחר מפי פרופ. צ. רפופורט: "המשמעות התפקודית היא שהחולה יכול ללכת ויכול להעזר עם היד לפעולות יחסית פשוטות". ד. מפיו של ד"ר צור אנו מוצאים התיחסות שונה ליכולת התובע. עדותו מיום 27.1.99: "התובע מצבו, שיש לו חולשה ביד שמאל וההנחה היא הממצאים שקבע ד"ר רפופורט, שהתובע ביד שמאל לא יכול לתפוס דברים, התובע או אדם שלא מסוגל לתפוס דברים ביד שמאל האם הוא יכול לשרוך שרוכים ביד שמאל, ואני משיב: הבחנתי חולשה בינונית שמדובר בתנועה של הגף שלא כנגד כוח הכובד, אלא כאשר הוא מונח, השרירים הנדרשים לצורך פעולת שריכה יותר על כן גם אחת ניתן לעשות. אתה שואל אותי האם הוא יכול לסגור רוכסן ואני משיב זה קל מאוד. אתה שואל אותי האם הוא יכול להכין ארוחה ואני משיב בעקרון כן, לא באותה קלות שעושה אדם בריא. אתה שואל אותי כשקבעתי בסוף חוות דעתי אמרתי שכל עוד הוא לא מבצע את הצרכים שלו אני ממליץ על בדיקות ואתה אומר שבטרם ביצוע אותם בדיקות אני לא יכול לקבוע את הצרכים של התובע, ואני משיב זה נכון שביקשתי הארכות נוספות. בהנחה שהתובע הולך בצורה ספסטית אתה שואל אם הוא יכול ללכת ככל אדם או שהוא צריך עזרה אם הוא מתלונן בקשיים הליכה, ואני משיב לעיתים הוא יכול להתהלך ללא עזרה ולעתים הוא יכול ללכת בעזרת כלי עזר, מקל 4נקודות לזקן או מקל רגיל לצעירים". ובמקום אחר: "אתה שואל אותי האם במקרה הזה אני חושב שהתובע מסוגל או נכה שיש לו את הממצאים האלה ביד או ברגל או בצוואר מסוגל ללבוש חולצה בעצמו ואני משיב אדם שסובל מהמיפריזיז קל וחומר כשהוא צעיר מסוגל להגיע לידי עצמאות מלאה בכל פעולות היום יום קל וחומר כאשר מדובר בפגיעות במחצית הגוף הלא דומיננטית. הוא מסוגל ללבוש חולצה כשם שאדם קטוע יד יכול לחתוך ביד... אפילו מי שאין לו יד יכול לקבע את היד ולאחר קיבוע הוא יכול לקחת את הסכין ולחתוך ירקות". ה. התובע מסוגל לנהוג ברכב והוא גם עושה כן בפועל (עמ' 41). ו. התובע הוא איש עמל כפיים וכוחו במעשה ידיו. ז. בין סוגריים אוסיף. לו נתבקשתי כי אז יכול שהייתי ממנה מומחה שלישי שיכריע בין שני מומחים אלה. לאחר שיקול בחרתי שלא לעשות כן מיוזמתי. ח. בשים לב לכל אלה אני מחליט להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 70 אחוזים לצמיתות. 10. הקטנת הנזק. א. לא שוכנעתי כי התובע עשה מאמץ ראוי כדי לשוב לשוק העבודה, ולו רק חלקית ולו רק במסגרת מגבלותיו. מפי ד"ר צור אנו שומעים ובלשונו: "מנסיוני, כמי שמטפל בחולים הסובלים מהמפרזיז, חולים כאלה חוזרים לשוק העבודה". בהקשר זה אצטט מספרו של קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, בעמ' 1213: "חזרה לעבודה אחרי ההחלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות. גם חובה זו,... אינה חובה שניתן לאכפה על התובע; התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות קיומה, בבחינת "אכיפה שלילית", תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות ממי שהפר אותה. נפגע, שאינו משתמש בכושורו להשתכר, איני זכאי לפיצוי בגין הפסדו, שכן הפסד זה אינו נובע מן הפגיעה". ומפי כב' השופט לוין בע.א. 449/81, בן לב נגד מגד [פד"י ל"ח (4) 70, 78]: "בהתחשב בכך שאדם אחר הוא שגרם לנזק עדיין אין זה סביר, שאדם יימנע מלשוב לעבודה במשך תקופה ארוכה וינצל את התאונה לצורך הימנעות מעבודה והטלת נטל הפיצוי על הפסד ההשתכרות על המזיק, בין אם הדבר נעשה באופן מודע ומכוון ובין אם לאו". ב. התובע לא טרח ללכת לשיקום על אף שנקרא להופיע (עמ' 15לפרוטוקול). הוא גם נמנע ככל הנראה, מלעבור טיפולים פיזיוטרפיים אשר היה בהם, לדברי פרופ' רפופורט, כדי לשפר את תפקודיות ידו של התובע (עמ' 18 לפרוטוקול). לענין הימנעות משיקום וקבלת טיפול רפואי והשלכותיה על שיעור הפיצוי, ראה קציר, שם, 1205-.1212 12. גובה הפיצויים. התובע הגיש לתיק בית המשפט תשלומי שכר לתקופה שקדמה לתאונה נשוא תביעה זו. כאן אוסיף ומיד כי התובע נפגע בתאונה אחרת ביום 24.1.94 והיה באי כושר בשל אותה תאונה עד יום .24.7.94 קרי: שלושה חודשים לאחר קרות התאונה נשוא התביעה. באותה תקופה קיבל מאת המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בעבודה. את השכר הקובע אני עורך על בסיס תלושי השכר שהוצגו, דהיינו 750, 3 ש"ח לחודש (מעוגל), ברוטו ערך ליום קרות התאונה. את הסכום הזה יש לשערך נכון ליום מתן פסק דין זה, ואני עושה כן על בסיס השכר הממוצע במשק אז והיום. מכאן ל-750, 4 ש"ח חודשי מעוגל נטו, ערך ליום מתן פסק הדין. נטו, לאמור לאחר ניכוי 25אחוז מס על פי דין. ומשבא שערוך ליום מתן פסק הדין, אין מקום לתוספת של ריבית והפרשי הצמדה, או כל תוספת אחרת שהיא. התובע טען להטבות נילוות. לא שוכנעתי בדרישה זו של התובע ואין אני מוכן להוסיף לשכרו של התובע בשל אותן הטבות נילוות שהוא טוען להן, על פי עדותו שלו בלבד. גם כך וגם כך. לא שכר נילווה יש כאן, אלא תשלום לכיסוי הוצאות בעין, בשל אותם ימי עבודה שהוא נאלץ לשהות בהם מחוץ לביתו. 13. הפסד השתכרות בעבר. בראש נזק זה אני פוסק לתובע 000, 248 ש"ח על בסיס 67 חודשי עבודה מתוכם 18 חודש אי כושר מלא ו- 49 חודש אי כושר חלקי על בסיס של 70 אחוז נכות תפקודית. 14. הפסד השתכרות בעתיד. בראש נזק זה אני פוסק לתובע 000, 700 ש"ח. הבסיס הוא נכות תפקודית בשעור בן 70 אחוז, והתקופה עד הגיע התובע לגיל 65. 15. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. לא באה ראיה שהתובע עמד וצבר לעצמו זכויות סוציאליות או הפסדי פנסיה. התובע לא צבר זכויות בתחום זה עד הנה ומכאן שגילם כל אלה בשכר שהיה מקבל לתקופה בה עבד. ומה שהיה חזקה גם שימשיך להיות בשים לב למקובל בשוק העבודה במגזר זה של האוכלוסיה. ראה בהקשר זה גם את תלושי השכר שהגיש. מלבד מניכויי חובה קרי: מס הכנסה וביטוח לאומי לא בא כל ניכוי נוסף שהוא. 16. עזרת צד שלישי. בראש נזק זה אני פוסק לתובע 000, 560 ש"ח, מתוכם 500, 67 ש"ח לתקופה בת 18 חודש בהם היה באי כושר מלא. והבסיס הוא 6 שעות עזרה ליום, על פני 5 ימים בשבוע. יתרה על בסיס של 3שעות עזרה ליום. ובסה"כ 000, 560 ש"ח עבר ועתיד גם יחד. 17. ניידות. בידוע הוא שבראש נזק זה אין התובע זכאי אלא לתגבור נסיעות וכן להפרש שבין מכונית שהוא מחזיק בה והיה ממשיך להחזיק בה, לבין מכונית אחרת המתאימה לצרכיו. והסך הכל המצטבר עולה כדי 000, 150ש"ח מעוגל, עבר ועתיד גם יחד. 18. התאמת דיור. לא באו ראיות בנושא זה בדרגה שניתן להשתית עליהן חיוב כספי. על אף כן אני פוסק לתובע בראש נזק זה, על פי אומדן, 000, 20 ש"ח. 19. הוצאות רפואיות והוצאות נילוות. בראש נזק זה באו ראיות חלקיות בלבד. על אף כן אני פוסק לתובע בראש נזק זה, על פי אומדן, 000, 15 ש"ח עבר ועתיד גם יחד. 20. נזק שאינו נזק ממון. הפרקליטים המלומדים יערכו את החשבון על בסיס המפורט בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976. לפי 52 אחוזי נכות וכן 13 ימי אישפוז. 21. אני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שפורטו בפסק דין זה על פי ראשי הנזק כאמור. מסכומים אלה יש לנכות את כל התקבולים שהתובע קיבל וימשיך לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי, בשל תביעה זו. הסכומים ישוערכו נכון ליום מתן פסק הדין. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 13 אחוז מתוך הסכום הכולל שיעלה על פי אותו חשבון, בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כדין.בדיקת אם.אר.איי (MRI)רפואה