דמי אבטלה ועבודה נוספת

דמי אבטלה ועבודה נוספת 1. התובע חבר המושב השיתופי "שדמות מחולה" ועבד בעבר כ"עובד חוץ". עם פיטוריו מעבודתו האחרונה - הגיש תביעה לתשלום דמי אבטלה - ואלה שולמו לו. לאחר שנה הגיש תביעה נוספת, ולאחר שנדחתה בגין טענה בדבר העדר זכאות לדמי אבטלה לחברי קיבוץ ומושב שיתופי שינה הנתבע את עמדתו בעניין זה - ודמי האבטלה שולמו הגם שבאחור. גדר המחלוקת שנותר בין הצדדים לאחר אישור תביעתו האחרונה של התובע, ותשלום דמי אבטלה בהתאם, נוגע בשתי שאלות עיקריות: האם צדק הנתבע בנכותו מדמי האבטלה ששולמו לתובע את הסכום המופיע כ"הכנסה" של התובע מכוח היותו חבר מושב שיתופי המועסק מחוץ למשק. האם, לאחר ביצוע כל החישובים של דמי האבטלה שבוטלו והושבו וקוזזו, ולבסוף שולמו באיחור - קיבל התובע את הפיצוי המגיע לו, כדין, בהתחשב במועד המאוחר בו שולמו לו דמי האבטלה. 2. האם מותר היה לנתבע לבצע קיזוז מדמי האבטלה ששולמו לתובע, בהתבסס על עובדת היותו חבר מושב שיתופי עובד חוץ: הנתבע, בסיכומיו, הסביר את הרקע והבסיס לביצוע הקיזוז האמור באופן הבא: "הנתבע אכן החליט לקזז מתשלומי דמי אבטלה את הסכום המופיע כ"הכנסה" של התובע כסוג 05 לעניין דמי ביטוח. חבר מושב שיתופי המועסק מחוץ למשק (להלן:"עובד חוץ") - סוג 05, משלם דמי ביטוח מהכנסתו כשכיר ומשתלמים בעדו דמי ביטוח בגין 10% בלבד מגובה דמי המחייה הרגילים המשתלמים לחבר מושב שיתופי העובד במשק - סוג 01. דמי ביטוח לפי סוג 05 משולמים לכל הענפים למעט ביטוח אבטלה, היינו כל הענפים בהם מבוטח חבר קבוץ/מושב שיתופי אך כאמור לפי עשירית הבסיס שנקבע לחברי קבוץ/מושב שיתופי העובדים במשק - סוג 01. התוצאה היא איפוא כי עובד חוץ החוזר למושב שיתופי לאחר יום עבודה עפ"י התקשרות אישית חוזר להיות כפוף למושב שיתופי לעניין ביצוע משמרות או תורנויות או מילוי תפקיד בועדה וכיו"ב (להלן:"העבודה הנוספת") המתחייבות מהיותו מושב שיתופי "אגודה חקלאית להתיישבות שהיא ישוב נפרד, שמטרותיה כוללות בעלות האגודה על אמצעי הייצור החינוך והשוויון בצריכה..." (ר' הגדרה בתק' 1(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג - 1973). הכנסתו של חבר מושב שיתופי עבור העבודה הנוספת כאמור מוערכת בעשירית הבסיס שנקבע כהכנסה מוערכת של חבר מושב שיתופי העובד במשק. התובע שילם בהיותו "עובד חוץ", בנוסף לדמי ביטוח מההכנסה ששולמה לו בעבודתו מחוץ למושב השיתופי, דמי ביטוח נוספים לפי סוג 05 בגין העבודה הנוספת. שעה שהתובע הפך למובטל ולא נמצאה לו עבודה במסגרת סידור העבודה של המושב אין לראות בו כמי שמעמדו נשתנה בתקופת אבטלתו, וזאת מהטעמים הבאים: תקופת תשלום דמי אבטלה נועדה "לגשר" בין תקופות של עבודה, ויש בה משום המשך ישיר לתקופת עבודתו של העובד. האמור לעיל עולה בקנה אחד עם הדרך בה נקט הנתבע לגבי אשה עובדת שהפכה מובטלת (לגביה נקבע כי אינה חוזרת למעמד של "עקרת בית" כל עוד משולמים לה דמי אבטלה). באופן דומה נקבע לעניין הגדרת "משתכר" שבתקנות בל"א - שרותים מיוחדים, כי עובד שחלה הפסקה זמנית בעבודתו והוא זכאי לגימלה מחליפת שכר (דוגמת דמי אבטלה) ממשיכים לראות בו כאילו היה משתכר. במהלך עבודתו נמנה חבר קבוץ/מושב שיתופי על סוג 05 ורואים בו כמי שמשתלמים לו 10% מדמי המחייה הרגילים. גם אם בתקופת האבטלה החבר אינו משולב בסידור העבודה ואין לסידור העבודה שם עבודה להציע לו, הרי שלא חל שינוי של ממש במעמדו כחבר קיבוץ/מושב שיתופי המחוייב לבצע עבודה נוספת. גם על ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ" (להלן:"ברית פיקוח") מקובל ש"המשמעות של דיווח ותשלום דמי ביטוח בתקופת האבטלה בסוג 05 היא, קיזוז מדמי האבטלה על פי סעיף 176 א' לחוק הביטוח הלאומי עשירית מבסיס הקיבוץ (ולא בסיס מלא)" . יש לזכור כי לברית פיקוח מעמד של מי שאמור "לדאוג לבקורת החשבונות של האגודות השיתופיות שהן חבריה" ולכן יש משקל רב לקביעתה כי הבסיס לתשלום דמי ביטוח לפי סוג 05 הוא בגדר הכנסה לפי סעיף 176 (א) לחוק הביטוח הלאומי. התובע מחוייב לאמור בדין וחשבון של המושב לעניין דמי ביטוח הן מכוח היותו חבר המושב והן מכוח האמור בתק' 5 ב' לתקנות בל"א (גביית דמי ביטוח) התשי"ד - 1954". התובע, מצידו, הגיש סיכומים בכתב, מנוסחים בבהירות, הכוללים בעיקר טרוניה כנגד ישום דבקני של הוראות הדין הנוגעות לחבר מושב שיתופי - נוכח המציאות המשתנה והעובדה שמרבית המושבים השיתופיים כיום, והמושב בו הוא חבר בפרט, כבר אינם פועלים כפי שפעלו בעבר בכל הנוגע למערכת היחסים בינם לבין חבריהם בענייני סידור עבודה ותשלום דמי קיום. וכך נטען, בין היתר, בסיכומי התובע:- "הנתבע במכלול טענותיו הצליח לשכנע כי הקיבוץ במתכונתו הבסיסית והאידיאלית אכן אחראי על חבריו גם בשעת אבטלתם. אין להתעלם מהעובדה כי כיום, אחריות זו הינה אוטופיה בקיבוצים רבים בכלל, ובמושב שדמות מחולה בפרט. אכן המושב שילם לנתבע, דמי ביטוח גם בעבור התובע אולם תשלום זה נובע מחוסר רצון ויכולת המושב להתמודד עם הנתבע - שהינו חלק ממערכת השלטון המרכזי, וביכולתו לאכוף את רצונותיו על האזרח הקטן - לגבי הצדק שבדרישה זו לכלל חברי המושב והעובדים בחוץ, סיווג עובדים אלו בקוד מיוחד, והקטנה משמעותית של דמי הביטוח המשולמים בנוסף לתשלומים הרגילים של אותם עובדים, מקל על "הרמת הידיים" בסוגיה זו. עובדי החוץ חברי המושב שדמות מחולה, ובהם אף התובע, לא מחוייבים כלפי האגודה בשום עבודה לרבות כל תורנות מכל סוג ואופן. אין איפה לחברי שדמות מחולה כל "הכנסה" נוספת הנובעת מעבודה (שאינה קיימת). אין לראות בעצם תשלום דמי הביטוח עי האגודה, כל הכרה של האגודה במחויבותה לבטח את החבר עובד החוץ מכוח חובותיו כלפיה (שכאמור לא קיימים) אלא כתשלום חובה שרירותי המשולם לשלטון. עובד חוץ במושב השיתופי שדמות מחולה הינו מובטל לכל דבר ועניין, בתקופה זו לא נמצאת בעבורי עבודה במושב, מנגד, על פי הכללים הנהוגים במושב, לא היה המושב חייב באחזקתי, ועל כן אין בתשלום דמי הביטוח הלאומי בגיני כדי לטעון מאומה זולת הכפיה השלטונית כפי שהצגתי לעיל. על הנתבע היה לברר את אופי התנהלות היחסים בין החבר לאגודה, בתקופה בה אגודות רבות משנות את חובותיהן כלפי החבר ככורח כלכלי ולמרות הרצון האמיתי באידיאלים שכנראה אבד עליהם הכלח. הישגה הגדול של "ברית הפיקוח" בדיוניה (בסוגית קצבת האבטלה מול הנתבע), הינו שינוי מדיניות הנתבע לעצם הזכאות. הויתור (הזמני) בדבר הקיזוז הקטן יחסית, הינו וויתור טקטי במהלך מו"מ, ומאפשר לקיבוצים ולחבריהם לקבל את מרבית הקצבה, ללא צורך לפנות לערכאות. הפיסקה המצוטטת ע"י ב"כ הנתבע מנספח 5, מתכוונת לאמר כי "המשמעות של תשלום בסוג 05 היא קיזוז [רק] עשירית מבסיס הקיבוץ" לאמור ברית פיקוח הצליחה לחסוך ללקוחותיה תשע עשיריות מהקיזוז שנעשה ע"י הנתבע. יש לזכור כי אותה ברית פיקוח דואגת לעשרות רבות מאוד של אגודות שיתופיות, ברובן קיבוצים, השונות בין האגודות רבה, וברית הפיקוח מחוייבת לכלל אשר ברובו עדיין מחזיק את חבריו מחוסרי העבודה. בשוליים ישנן אגודות אשר יחסי "חבר אגודה" מתקיימים בהם באופן השונה מהכלל. קשת האפשרויות נעה בין ערבות הדדית גבוהה, לבין ערבות מינימלית, המתבטאת בחיזוקים חברתיים אך לא כלכליים פיננסים. כזה המצב בשדמות מחולה. הנתבע מאריך ומביא פסיקה והסברים שאינם רלוונטיים המבליטים את ניתוקו המוחלט מהמציאות דהיום. אין במושב חובת שטיפת כלים ודברי הכנסת שנכתבו לפני שלושים שנה, נקראים בשמץ חיוך סלחני. דעות אלו רלוונטיות למציאות כיום פחות משלג דאשתקד.(?) סידור העבודה הינו מוסד ארכאי שאין ביכולתו לחייב את החבר במאומה. אשר לנושא מס הכנסה : רשויות המס קבעו כללי השתתפות שונים לגבי קיבוצים שהנהיגו שכר דיפרנציאלי. יש לדרוש מזרועות השלטון המרכזי אחידות, לא ייתכן שלגבי נציבות המס התובע יחשב כנישום יחיד (חף מכל זכות המוקנית לו מתוקף היותו חבר אגודה שיתופית) ואילו הנתבע, שאף הוא הינו זרוע שלטון מרכזי, יראה בתובע חבר מלא חובות - בחברה אשר מטרותיה שוויון ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך. 3. א) אין חולק שהתובע הוא חבר מושב שיתופי. הגדרת מושב שיתופי בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג 1973 הינה "אגודה חקלאית להתיישבות שהיא ישוב נפרד שמטרותיה כוללות בעלות האגודה על אמצעי היצור, השיוויון והקנין הציבורי, המקיימת שיתוף בכל שטחי הייצור והחינוך ושוויון בצריכה, והרשם סיווג אותה כמושב שיתופי. יכול מושב שיתופי לכלול בין המטרות בתקנותיו הוראה המאפשרת לחבר האגודה להחזיק ברכוש פרטי ולקבל אמצעי צריכה בהתאם לתקנותיו וכן לחייב אותו לקיים את עקרון העבודה העצמית". (ראה גם סעיף 2(2) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) התשנ"ו 1995. ב) הבסיס החוקי עליה מבסס הנתבע פעולותיו נשוא תביעה זו, מפנה לסעיף 176 (א), לחוק הביטוח הלאומי , נוסח משולב התשנ"ה- 1995, (להלן:"החוק"), שלשונו כדלקמן: א. "הזכאי לדמי אבטלה ובעד אותו זמן יש לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד, תנוכה ההכנסה הממוצעת היומית מהעבודה או ממשלח היד מדמי אבטלה המגיעים לו ליום". וכן על תקנה 5 ב' לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), השתי"ד 1954 (להלן:"התקנות") שלשונה כדלקמן: (1) שוויה של אספקת המחיה ושווין של שאר הנאות שנתן הקיבוץ מכוח החברות לחבריו ולמי שהחברים היו זכאים בעדם לנקודות זיכוי על פי סעיף 37 לפקודה או לנקודות קיצבה על פי סעיף 40 לפקודה בשנה השוטפת, מחולק במספר כלל חברי הקיבוץ בגמר אותה שנה (להלן - "ההכנסה הנקיה). (2) סכום אשר אילו היה חבר הקיבוץ עובד אצל מעביד, היה המעביד מנכה בשנה השוטפת מהכנסת העבודה שלו לזכות קופת גמל כמשמעותה בסעיף 180 לחוק, והכנסת העבודה היתה בסכום ההכנסה הנקיה בתוספת סכום הניכוי כאמור. (3) סכום אשר אילו היה חבר הקיבוץ עובד אצל מעביד, היה המעביד מנכה בשנה השוטפת לפי דיני מס הכנסה מהכנסת העבודה שלו, והכנסת העבודה היתה בסכום המתקבל לפי פסקאות (1) ו- (2) בתוספת סכום הניכוי לפי פסקה זו. 3. עיננו הרואות כי הנתבע מקזז, מדמי האבטלה שהוא משלם לחבר מושב שיתופי, קיזוז אשר מבוסס על מעין "הכנסה רעיונית", שעצם קיומה הוא מסיק, מהיותו של המבוטח חבר באגודה שיתופית, שבהגדרתה נכללות בין מטרותיה "שיתוף בצריכה". איננו מקבלים גישה זו. ראשית- איננו סבורים כי ההנחה בדבר "ההכנסה הרעיונית" עצמה, מתיישבת, בהכרח, עם הגדרתו של מושב שיתופי כפי שפורטה לעיל, שמעידה על אפשרות לשונות בין מושב שיתופי אחד לרעהו, ומאפשרות לכל אגודה שיתופית כזו חופש הגדרה של חלוקת "אמצעי הצריכה". אין מדובר בקיבוץ, אשר חזקה שמספק לחבריו דמי קיום ברמה זו או אחרת (וגם באשר לקיבוצים חוזים אנו בתופעת ההפרטה אשר משנה כליל את אופיה של מערכת היחסים הכלכלית בין הקיבוץ לחבריו), אלא באגודה שיתופית אשר השאלה אם מספקת היא הכנסה לחבריה - הכנסה אמיתית, בפועל, טעונה הוכחה. בעניננו - התובע הדגיש וחזר והדגיש, כי אינו מקבל בפועל המושב בו הוא חבר, כל הכנסה שהיא, והנתבע לא חלק על טענתו זו. שנית - נפנה לכך שגם באשר לחברי קיבוץ, ידע מתקין התקנות להעריך את הכנסתם לצורך דמי ביטוח. לעומת זאת, לא מצאו המחוקק ו/או מתקין התקנות לנכון לקבוע, שיש לראות חבר קיבוץ מובטל, (שאינו עובד בסידור העבודה) כמי שיש לו הכנסה שאותה ניתן לקזז מדמי אבטלה. משכך - ומכוח קל וחומר, אין מקום, לדעתנו, לבצע קיזוז מדמי אבטלה המשולמים לחבר מושב שיתופי מובטל (שאינו עובד בסידור העבודה במושב) אך ורק מכח עצם העובדה שהאגודה השיתופית מחוייבת בתשלום דמי ביטוח בגינו. שלישית: נזכיר, כי יש להבדיל בין כוונת המחוקק לגבי מטרת דמי אבטלה, היינו, תשלום שנועד להחליף הכנסה של מבוטח שנפסקה, לבין המטרה העומדת בבסיס תשלום גימלת הבטחת הכנסה, למשל, בה נלקחות בחשבון, בין היתר, ההכנסות מהמקורות המפורטים בס' 2 לפקודת מס הכנסה לרבות המקורות המפורטים בס' 9 לחוק הבטחת הכנסה ולמעט הכנסות שפורטו בס' 10 לחוק הנ"ל לרבות אלה שפורטו בתקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב. אין מחלוקת, כי היקף ההכנסות הנלקחות בחשבון לצורך זכאות לגימלת הבטחת הכנסה הינן רחבות מאלה הנלקחות בחשבון לצורך חישוב דמי אבטלה. 4. א) סיכומו של דבר, ונוכח האמור לעיל, אנו קובעים שטעה הנתבע בקזזו מדמי האבטלה ששולם לתובע, מכח "ההכנסה הרעיונית" שיחס לו, ועל כן עליו לשלם לתובע את הסכומים שקוזזו. ב) אשר לטענות התובע בדבר ה"פיצוי" שלא שולם לו כראוי בגין העיכוב בתשלום דמי האבטלה - מקבלים אנו את טענת הנתבע לפיה - "עפ"י החישובים, סכום הנטו המגיע לתובע בעבור שתי תקופות הזכאות הוא 48,774 ש"ח ואלו בחשבונו הופקדו סכומים המסתכמים ב- 50,781 ₪. ההפרש של כ- 2000 ₪ נובע מהפרשי "הצמדה" או הפרשי "עידכון" כלשון חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד - 1984 (להלן:"חוק הקצבאות"). בגלל המספר הרב של פעולות הזכות והחובה שבוצעו בחשבון אין אפשרות לשחזר בצורה מדוייקת את חישובי "העידכון" אך חזקה שהם נכונים כי מדובר בנוסחאות חישוב קבועות שבמאגר המידע של הנתבע ונטל ההוכחה על מי שטוען אחרת (ר' בעניין תק' 5 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגימלה ואופן תשלומה), התשנ"ח - 1998. בהתאם לאמור בס' 8 לחוק הקצבאות, חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961. לא חלק לעניין קצבה". התובע ביקש שביה"ד יחייב הנתבע לשלם לו המגיע לו בגין "סחבת" שנקט הנתבע לפי מדדים של "צדק והגינות". לא מצאנו שמדובר ב"סחבת" אלא בדיונים ממושכים בסוגיה בלתי פשוטה, אשר בסופם שונתה מדיניותו של הנתבע, ואיננו סבורים שבשיטת החישוב הנובעת מחוק הקצבאות נעדרים שיקולים של "צדק והגינות". 5. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. 6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. עבודה נוספתדמי אבטלה