מכתב השגה על חיוב בארנונה

מכתב השגה על חיוב בארנונה
1. בפניי בקשה למתן פסק-דין הצהרתי שעל-פיו יוצהר כי ההשגות שהגישה המבקשת, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו1976- (להלן – החוק), על הודעות חיוב בארנונה המתייחסות לשנים 1997-1998 דינן להתקבל, וכפועל יוצא מכך החיוב בארנונה יבוטל.
אציין כי סכום החוב בגין הארנונה שלו טוענת המשיבה עומד היום על סך של 721,904.00 ש"ח.
לשנת 1997 368,441.00 ש"ח
לשנת 1998 353,463.00 ש"ח



סה"כ 721,904.00 ש"ח
2. טענות המבקשת מתייחסות הן לדרישה לתשלום ארנונה בהתייחס לשנת 1997 והן בהתייחס לשנת 1998, ולהלן אדון בנפרד בהשגות שהוגשו על-ידי המבקשת בהתייחס לכל אחת מן השנים הללו.
3. ההשגה לשנת 1997:
(א) בתחילת שנת 1997 קיבלה המבקשת מהמשיבה הודעות בדבר חיובי ארנונה לשנה זו.
אין חולק כי המבקשת שילמה למשיבה את סכומי הארנונה על-פי הודעות אלה.
(ב) ביום 2.12.1997 שלחה המשיבה למבקשת מכתב דרישה נוסף (נספח ה' לתובענה) נושא כותרת "חיוב המחצבה בארנונה", ובו נטען על-ידי המשיבה כי מהנתונים שהוגשו לעירייה על-ידי מודד מוסמך התברר שהעירייה לא חייבה את המבקשת בארנונה בשטחים המנוצלים בפועל.
עוד עולה מהמכתב, כי החיוב האמיתי צריך להיות סכום של 295,638 ש"ח.
המבקשת נדרשה לשלם סכום זה בקיזוז הסכום שכבר שילמה בסך 19,933 ש"ח, ובסך הכול הועמד חוב הארנונה לשנת 1997 על סכום של 275,705 ש"ח.
(ג) המבקשת שלחה למשיבה מכתב השגה על שומת ארנונה זו, ובו טענה בין היתר כי הסכום הנ"ל חסר כל בסיס (להלן – ההשגה).
(ד) המשיבה שלחה למבקשת מכתב תשובה, נושא תאריך 12.3.1998, ובו נדחתה השגתה של המבקשת (להלן – מכתב התשובה).
(ה) על מכתב התשובה הגישה המבקשת ערר לוועדת ערר, ובמקביל הגישה הבקשה שבפניי למתן צו הצהרתי כמפורט לעיל.
4. לטענת המבקשת, דין השגתה להתקבל וממילא דין החיוב בארנונה להתבטל, בין היתר בשל הנימוקים החלופיים והמצטברים האלה:
(א) המשיבה לא השיבה להשגה במועד הקבוע לכך בחוק, והתוצאה הינה כי יש לראות בהשגה כמתקבלת ובחוב הארנונה כבטל.
(ב) מכתב התשובה לא יכול להיחשב ככזה מאחר שלא נערך על-ידי הרשות המוסמכת, קרי מנהל הארנונה, ולפיכך הוא בטל מעיקרו.
(ג) מכתב התשובה אינו מנומק ואינו עונה על חובת ההנמקה הנדרשת על-פי הדין.
(ד) היות שמנהל הארנונה לא מונה כדין לתפקידו זה, אין כל תוקף חוקי להחלטותיו.
5. המשיבה התייחסה לכל אחת מטענות המבקשת תוך שהעלתה טענה מקדמית, ולפיה יש לברר את עיקר טענותיה של המבקשת בפני ועדת הערר שהוקמה לצורך כך.
לטענתה, יש לדחות את התביעה ולו מהטעם שהמבקשת לא ניצלה את כל ההליכים החוקיים הנתונים לה על-מנת לערער על ההחלטות בהשגותיה, שכן תחילה יש לברר את כל טענותיה בוועדת הערר, ורק לאחר מכן בערעור על החלטת ועדת הערר בבית-המשפט המחוזי.
עוד טענה המשיבה, כי לא נפל כל פגם בהליך מתן התשובה להשגותיה של המבקשת, ועל-כן משניתנה תשובה במועד, וכדין, על המבקשת לשטוח את טענותיה בפני ועדת הערר.
6. היעדר סמכות
סעיף 3 לחוק קובע כדלקמן:
"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום
קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד
טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת
התשלום.
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כשמשמעותו בסעיפים 1 ו269- לפקודת העיריות.
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת
הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות
המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)".
(ב) אכן צודקת המשיבה בטענתה כי טענות אשר ניתן להעלות בהשגה או בערר אין להעלותן בהליך אחר, "אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה" (ראה ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו [1], בעמ' 773-772 דברי כבוד השופט בך).
ואולם על-פי נוסח סעיף 3 לחוק עולה, כי הטענות שניתן להעלותן בהליך של השגה או ועדת ערר הינן מצומצמות ומוגבלות לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד המנויים בסעיפים קטנים 3(א)(1)3-(א)(3) לחוק.
וכפי שנאמר בבג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא [2], דברי כבוד השופט בך בעמ' 799:
"לשאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכדומה, אין הוא רשאי להידרש.
אם זה הדין בסמכותו של מנהל הארנונה, ממילא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר...".
בבג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה [3] קבע כבוד הנשיא שמגר, בעמ' 446, כדלקמן:
"...לטעמי יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה".
(ג) על-אף גישה מרחיבה זו סבורה אנוכי כי אף פירוש מרחיב ביותר של סעיף 3 לחוק לא יאפשר הכנסת העילות נושא בקשה זו למסגרת הטענות המפורטות בסעיף 3 לחוק.
טענותיה של המבקשת הינן ברובן טענות הנוגעות לעצם חוקיות מכתב התשובה ו/או תוקפו ואינן נכנסות לגדר הסעיפים המפורטים בסעיף 3(א)(1)3-(א)(3) לחוק.
(ד) אשר-על-כן הסמכות לדון בטענותיה של המבקשת נתונה לבית-משפט זה (לאחר שהבקשה הועברה לדיון בפני בבית-משפט זה מבית-המשפט המחוזי שאליו הוגשה הבקשה לראשונה).
7. מועד קבלת ההשגה
(א) המבקשת טוענת כי המשיבה לא השיבה על השגתה תוך המועד הקבוע לכך בחוק, דהיינו תוך 60 יום מקבלת ההשגה, וממילא דין השגתה להתקבל.
מן הראוי לציין כי קביעה שאכן מכתב התשובה נשלח לאחר חלוף 60 יום ממועד קבלת ההשגה, תביא לתוצאה הקיצונית שלפיה חיוב הארנונה שלו טוענת המשיבה
יבוטל ללא שייבחנו טענותיה של המבקשת כנגד סכום החוב לגופו של עניין.
(ב) סעיף 4 לחוק קובע, כדלקמן:
"(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.
(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה...".
(ג) הצדדים חלוקים בפרשנות שיש ליתן לסעיף זה.
לטענת המבקשת, יחל מועד מניין 60 הימים מהיום שבו מגיע מכתב ההשגה לרשות המקומית, ואילו לטענת המשיבה, מניין 60 הימים יחל רק מהמועד שבו הגיע מכתב ההשגה לידי מנהל הארנונה.
(ד) לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובשים לב לנוסח סעיף 4 לחוק, לכללי הפרשנות הנהוגים בארץ, להגיונם של דברים ולתכליתו ומטרתו של החוק, הגעתי למסקנה כי הדרך הנכונה שיש לפרש בה את סעיף 4 לחוק הינה כי מניין 60 הימים יחל מהמועד שבו מכתב ההשגה מתקבל על-ידי מנהל הארנונה ויסתיים במועד שבו שולח מנהל הארנונה את מכתב התשובה.
(ה) למסקנה זו הגעתי, בין היתר, נוכח השיקולים והנימוקים האלה:

  1. בלשון הסעיפים 3(א) ו4-(א) לחוק נאמר מפורשות כי את ההשגה על דרישת תשלום הארנונה יש להשיג "לפני מנהל הארנונה", וכן נקבע כי מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך 60 יום "מיום קבלת ההשגה".
  2. מטרת סעיף 4 לחוק הינה למנוע ממנהל הארנונה "סחבת" במתן התשובה וזלזול בחובתו זו.

לכן גם קבע המחוקק סנקציה כה קשה מבחינת הרשות המקומית, ולפיה, אם לא השיב מנהל הארנונה במועד הנ"ל, ייחשב כמי שהחליט לקבל את ההשגה.
אכן, התוצאה מבחינת הרשות המקומית הינה קשה ביותר, ויכולה להביא במקרים מסוימים לכך שיבוטלו חובותיהם של אזרחים אף שלא הייתה הצדקה לכך לגופו של עניין אך ורק משום שמנהל הארנונה איחר, ולו ביום אחד, במתן תשובתו להשגות אלו.
אולם זהו מחיר ראוי מבחינה ציבורית, שכן הוא נועד לשמור על מינהל תקין ומונע חוסר התייחסות וזלזול כלפי האזרח מצד מנהל הארנונה.
עם זאת עקב הקיצוניות של הסנקציה והשלכותיה יש להפעילה בזהירות יתרה ובמקרים הברורים בלבד.
אני בדעה כי יהא זה בלתי הוגן (כלפי הציבור, שכן כספי הארנונה הינם בסופו של דבר כספי ציבור) ובלתי ראוי "לקנוס" את מנהל הארנונה בשל נסיבות שאינן תלויות בו, ונדמה לי כי המחוקק לא התכוון לתוצאה שכזו.
חישוב מניין 60 הימים מרגע שההשגה מתקבלת ברשות המקומית (אך לאו דווקא לידי מנהל הארנונה) ועד המועד שבו מקבל האזרח את התשובה יביא לתוצאה בלתי סבירה ובלתי ראויה זו (שהרי למנהל הארנונה אין כל שליטה על גורלו של מכתב ההשגה לפני שהוא מגיע אליו או מרגע שהוא יוצא מרשותו).
(ו) תימוכין לדעתי זו מצאתי בפסק-הדין ה"פ (חי') 30151/97 שטראוס מחלבות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית נהריה [6], בעמ' 360 כתב כבוד השופט ביין, כדלקמן:
"בשנים האחרונות ניכרת מגמת המחוקק לחסל את תופעת 'הסחבת' בשירות הציבורי ולחייב את נושאי המשרה השונים אשר להם נמסרה הסמכות להכריע בנושאים שונים הנוגעים לכיסו של האזרח, ליתן את החלטתם תוך זמן קצוב".
מדברים אלה אני למדה כי פרק הזמן נקצב לנושא המשרה ליתן את תשובתו ולא לרשות המקומית.
כמו כן ראה ע"ש (נצ') 485/98 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' מנהל הארנונה [7]). כבוד השופט ח'טיב כתב, כדלקמן:
"המחוקק קצב בהתאם לסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976-, למנהל הארנונה ברשות מקומית, פרק זמן של 60 יום מיום שקיבל את ההשגה...".
ובהמשך:
"על מנת שטענותיו של המבקש בענין זה תתקבלנה עליו להניח תשתית עובדתית מתאימה, בראש וראשונה עליו להוכיח את המועד בו הגיעה השגתו לידי מנהל הארנונה...".
כלומר, המועד הקובע הוא המועד שבו הגיעה ההשגה לידי מנהל הארנונה ולא לידי הרשות המקומית.
(ז) בשים לב לשיקולים ולנימוקים לעיל וכדי להימנע ממצבים אבסורדיים שאינם מתיישבים עם שורת הצדק, אני קובעת כי יש למנות את מניין 60 הימים מהיום שבו הגיע מכתב ההשגה לידיו של מנהל הארנונה ועד ליום שבו הוא יוצא מידיו.
(ח) בשולי הדברים מצאתי לנכון להעיר כי גם אם טועה אנוכי בקביעה כי מניין הימים מתחיל מהמועד שבו מגיע מכתב ההשגה למנהל הארנונה ולא אל הרשות המקומית, הרי שבנסיבות המקרה שבפנינו, שבו הפנתה המבקשת את ההשגה לראש-העירייה (בניגוד מוחלט לדרישת סעיף 3 לחוק הקובע כי יש להפנות את מכתב ההשגה למנהל הארנונה), יש לקבוע כי המועד יתחיל רק מרגע שמכתב ההשגה הגיע למנהל הארנונה.
(ט) לאור קביעתי לעיל אבחן את טענות הצדדים ואת השאלה השנויה במחלוקת, אם אכן חלפו 60 יום ממועד קבלת ההשגה ועד מועד מתן התשובה.
לטענת המבקשת, מכתב ההשגה שמוען לידי ראש-העירייה נמסר ביום 8.1.1998 באופן אישי וידני לידי מזכירה או עובדת של המשיבה אשר ישבה באותה עת סמוך ללשכתו של ראש-העירייה.
לטענת המשיבה, המכתב לא נמסר לידיה במועד הנטען, כמו כן לטענתה אין מזכירה כלל לראש-העירייה.
נוטה אני לקבל את גירסתה של המשיבה בעניין זה, שכן אני סבורה כי המבקשת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה ולא הוכיחה את מסירת המכתב במועד הנ"ל.
(דומני כי לו אכן הייתה יושבת מזכירה בלשכת ראש-העירייה, היה ניתן בנקל להוכיח זאת).
ואולם נוכח קביעתי כי מניין 60 הימים מתחיל מהמועד שבו ההשגה מגיעה לידי מנהל הארנונה, הרי מתייתר הצורך להכריע בשאלת מסירת ההשגה למזכירה, שכן השאלה היחידה הרלוונטית היא מהו המועד שבו נמסרה ההשגה לידי מנהל הארנונה ולא לידי המזכירה.
(י) לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר ששקלתי את כל טענותיהם, שוכנעתי כי ההשגה הגיע לידי מנהל הארנונה ביום 17.1.1998, ואנמק:
המבקשת טענה כי גם אם תידחה טענתה שלפיה מכתב ההשגה נמסר ביום 8.1.1998 לידי המשיבה, כי אז הוכח על-ידיה שהמכתב נמסר למשיבה לכל המאוחר ביום 10.1.1998.
לטענתה, בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה על-ידיה כראיה, עולה כי בתאריך 10.1.1998 הגיע מכתב רשום (ההשגה) שמספרו 39823 לבא-כוחה של העירייה.
לעומת זאת, לטענת המשיבה, המכתב התקבל אצלה רק ביום 17.1.1998, כפי שמוטבע בחותמת המשיבה על גבי מכתב ההשגה.
גם מנהל הארנונה אשר העיד בפניי ביום 7.7.1998 טען כי קיבל לידיו את מכתב ההשגה רק ביום 17.1.1998.
בא-כוח המשיבה טען בסיכומיו כי האמור בתעודת עובד ציבור אינו יכול לשמש כראיה, שכן לטענתו, לתעודת עובד ציבור לא צורף אישור המסירה הסטנדרטי לדואר רשום של רשות הדואר, אלא טופס אחר של "הצהרה בדבר אי קבלה (או קבלה) של דבר דואר". בתחתיתו של טופס זה מצויה משבצת לחתימה, ובה מצויה חתימה לא מזוהה, שלצדה אין מצוינת זהות החותם ותפקידו אף שכידוע, בעת מסירת מכתבים רשומים, ובייחוד אם אינם נמסרים לנמען, אלא למיופה-כוח כלשהו, יש צורך בציון פרטים אלה.
אכן הצדק הוא עם בא-כוח המשיבה, שכן אין באישור הנ"ל כל פרט לגבי זהות מקבל האישור, בניגוד למקובל ובניגוד לאישור שצורף כנספח א' לתעודת עובד הציבור שם מפורט שמו המלא של מי שקיבל את דבר הדואר מטעם הרשות המקומית ותפקידו.
זאת ועוד, אישור זה אינו מתיישב עם התאריך שהוטבע על-ידי המשיבה על גבי המכתב.
אציין, כי במועד הטבעת החותמת על המכתב לא יכלה המשיבה לצפות את השתלשלות העניינים בתיק זה ואת המשמעות שתהיה בעתיד למועד שמוטבע על גבי המכתב, ואין להניח כי הטבעת החותמת הנ"ל נעשתה בחוסר תום-לב ו/או כדי לטשטש את העובדות לאשורן.
על-כן הנני קובעת כי משלא הוכח בפניי זהות החותם על דבר הדואר הרשום ותפקידו, אין בפניי ראיה של ממש כי המשיבה קיבלה את דבר הדואר הרשום ביום 10.1.1998. על-כל-פנים, ודאי וודאי שאין באישור הנ"ל ראיה כי במועד הנ"ל קיבל לידיו מנהל הארנונה את ההשגה (ובהתאם לקביעתי לעיל, רק מועד זה רלוונטי), ועל-כן אני קובעת, תוך הסתמכות על החותמת שהוטבעה על מכתב ההשגה, ועל עדותו של מנהל הארנונה בפניי, כי מכתב ההשגה התקבל בידי מנהל הארנונה ביום 17.1.1998, ורק ממועד זה יחלו 60 הימים.
(יא) בשל כל האמור לעיל אני קובעת כי מניין 60 הימים התחיל ביום 17.1.1998. ובהתאם, חלוף 60 הימים הסתיים ביום 19.3.1998.
8. מועד מתן מכתב התשובה
(א) מכתב התשובה נושא תאריך 12.3.1998 ונחתם על-ידי מר וליד דיאב, מי שהיה ממלא-מקום ראש-עיריית תמרה. בהתאם לעדותו בפניי, הוא שלח את המכתב ביום 12.3.1998.
בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה כראיה, עולה כי המכתב התקבל בסניף הדואר במקום מענה של המבקשת ביום 17.3.1998.
(ב) הצדדים חלוקים גם בעניין מועד מתן התשובה.
לטענת המבקשת, המועד שבו נשלח המכתב הינו 17.3.1998, ולטענת המשיבה המועד הינו 12.3.1998.
(ג) איני מוצאת צורך להכריע בשאלה זו, שכן משקבעתי כי מועד תום מניין 60 הימים חל ביום 19.3.1998, הרי שאף ביום 17.3.1998 טרם חלף המועד למתן התשובה.
סופו של דבר, אני קובעת כי מכתב התשובה נשלח למבקשת במועד הקבוע לכך בחוק.
9. זהות החותם על מכתב התשובה
(א) המבקשת טענה כי מכתב התשובה אינו יכול לשמש ככזה כיוון שעל המכתב חתום ממלא-מקום ראש-העירייה ולא מנהל הארנונה.
לטענת המשיבה, יש לדחות את טענתה זו של המבקשת, שכן היא זו אשר בחרה להפנות את המכתב אל ראש-העירייה ולא אל מנהל הארנונה.
(ב) לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי כל טענותיה של המבקשת בעניין זהות החותם על המכתב דינן להידחות.
סעיף 3 לחוק קובע כי את מכתב ההשגה יש להפנות אל מנהל הארנונה.
המבקשת פעלה בניגוד לאמור בחוק והפנתה את מכתב ההשגה אל ראש-העירייה.
ספק בעיניי אם ניתן לראות בהשגתה של המבקשת בנסיבות אלה כ"השגה" על-פי החוק.
ואולם גם אם תיחשב פנייתה כהשגה, הרי שאין לאפשר למבקשת לתפוס את החבל בשני קצותיו באופן שמחד, השגתה תוגש בניגוד לאמור בחוק ותופנה לאדם שאין זה מתפקידו להשיב להשגות, ומאידך, תישמע טענתה כי מכתב התשובה חסר תוקף מאחר שלא נחתם על-ידי האדם המוסמך לכך בחוק.
אם אקבל את טענתה של המבקשת כי אין לקבל את מכתב התשובה מאחר שלא נחתם על-ידי האדם המוסמך לכך, אזי אאלץ לקבל את טענת המשיבה כי המבקשת לא הגישה כלל השגה, ואזי אין השגה ואין תשובה.
אשר-על-כן אני קובעת כי המבקשת מנועה מלהעלות כל טענות שהן בעניין זהות החותם על ההשגה שעה שהתשובה באה מהנמען שאליו הופנתה ההשגה.
(ג) המבקשת טענה עוד כי לא רק שמנהל הארנונה לא חתם על מכתב התשובה, אלא הוא אף לא הפעיל כל שיקול-דעת בעניין זה.
גם את טענתה זו של המבקשת יש לדחות, שכן מנהל הארנונה העיד בעמ' 13 שורה 17 לפרוטוקול, בישיבה מתאריך 7.7.1998, כי החתימה של ממלא-מקום ראש-העירייה על גבי מכתב התשובה הייתה לאחר ההחלטה שלו.
המבקשת הצביעה על סתירות כלשהן שלכאורה עולות מעדותו של מנהל הארנונה בעניין מעורבותו בהליך קבלת ההחלטה בהשגה.
לאחר שעיינתי בפרוטוקולי הדיונים, ובשים לב לרושם שהותיר עליי מנהל הארנונה, הגעתי למסקנה כי אני מקבלת את עדותו שלפיה היה מעורב בקבלת ההחלטה, ואני סבורה כי אי-הדיוקים בעדותו מקורם בעובדה שמכתב ההשגה לא הוגש ככזה לרשות המקומית, אלא כמכתב שמוען כאמור לראש-העירייה, ועובדה זו יצרה אצלו את הספקות בעניין זיהוי מכתב זה כהשגה ואת אי-הדיוקים.
10. היעדר הנמקה:
המבקשת טענה עוד כי יש לפסול את מכתב התשובה מאחר שלא היה מנומק די הצורך.
במכתב התשובה מתאריך 12.3.1998 נאמר, כדלקמן:
"העירייה עומדת מאחורי מכתבו ועמדתו של מנהל מחלקת הגביה מיום 2/12/97 לחייב אותכם בארנונה כמפורט במכתב הנ"ל, וכי כל הנתונים שהופיעו בו נכונים, אמיתיים וסופיים".
במכתב מיום 2.12.1997 הנ"ל, שעליו מסתמך מנהל הארנונה בתשובתו, מפורטים נתוני שטח המחצבה כפי שהוגשו על-ידי המודד המוסמך מר זידאני גסאן לעירייה.
כבר נפסק לא אחת כי ההנמקה הנדרשת מהרשות הציבורית יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית (ראה בג"ץ 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי [4]).
בבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים [5], דברי כבוד השופט זמיר, בעמ' 89 נקבע, כי:
"היעדר הנמקה הוא פגם בהחלטה. עם זאת, בדרך-כלל אין די בו, כשלעצמו, כדי שבית-המשפט יבטל את ההחלטה. כך, בין היתר, משום שבפני בית-המשפט מתגלים הנימוקים להחלטה, ובית-המשפט יכול וצריך לבקר את ההחלטה לגוף העניין. גם כאשר חובת ההנמקה מוטלת לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), הפרת החובה אינה פוסלת את ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה, בביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המינהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין".
בהתבסס על האמור לעיל אני קובעת כי בנסיבות המקרה אימוץ חוות-דעתו של המודד (שפורטה במכתב מנהל הגבייה) די בה כדי להוות את ההנמקה הנדרשת בנסיבות העניין, ולא היה כל צורך לחזור על האמור בחוות-הדעת ולפרט את פרטי המדידות.
11. מינוי מנהל הארנונה:
(א) לטענת המבקשת, מנהל הארנונה לא מונה כדין לתפקידו זה, כיוון שמונה לתפקידו על-ידי ראש העירייה ולא על-ידי מועצת העירייה, בניגוד לאמור בסעיף 2 לחוק שבו נקבע כי המועצה של הרשות המקומית היא זו שממנה את אחד מעובדיה להיות מנהל הארנונה, ולפיכך לא ניתן לראות במכתב התשובה של המשיבה מכתב תשובה תקף.
לטענת המשיבה, לראש-העירייה סמכות מקבילה לסמכותה של המועצה, למנות את אחד מעובדי הרשות המקומית לשמש כמנהל הארנונה, ועל-כן מינויו של מנהל הארנונה נעשה כדין.
(ב) דעתי היא כדעת המשיבה.
אכן, סעיף 2 לחוק קובע כי המועצה תמנה את אחד מעובדיה להיות מנהל הארנונה לעניין חוק זה.
ואולם בחוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 24), תשל"ט1978- (להלן – חוק התיקון) תוקן סעיף 170 לפקודת העיריות [נוסח חדש], כדלקמן:
"(א) ראש העיריה רשאי למנות לעיריה עובדים שלא הוזכרו בסעיף 167 למשרות שיש עליהן הקצבה בתקציב המאושר".
משרת מנהל הארנונה לא הוזכרה בסעיף 167 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ועל-כן בהתאם לאמור בחוק התיקון לעיל, רשאי גם ראש-העירייה למנות את מנהל הארנונה (חוק התיקון מאוחר מהחוק).
בסעיף 170(ב) לפקודת העיריות [נוסח חדש] נקבע, כדלקמן:
"לא יתמנה אדם לעובד עיריה לפי סעיף קטן (א) אלא לאחר שראש
העיריה או מי שהוא הסמיך לכך הכריז על המשרה בפומבי על פי כללים לפי סעיף קטן (ג)".
לא נטען על-ידי המבקשת כי ראש-העירייה לא פעל בהתאם לאמור בסעיף קטן (ב) לפקודת העיריות [נוסח חדש], ולא הובאו כל ראיות לכך כי מנהל הארנונה מונה על-ידיו שלא כאמור בסעיף זה.
בהיעדר טענות לעניין פעולותיו של ראש-העירייה יוצאת אני מתוך נקודת הנחה כי ראש-העירייה פעל כדין, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף קטן (ב) לפקודת העיריות [נוסח חדש], ועל-כן אני קובעת כי מנהל הארנונה מונה כדין.
12. תקיפות תצהירי המשיבה:
(א) לטענת המבקשת, תצהיריהם של עדי המשיבה שאושרו על-ידי מר כמאל יסין, ראש-העירייה דאז, פסולים ובלתי קבילים, ואין להסתמך עליהם.
לטענתה, ראש-העירייה, אשר אישר את חתימותיהם של המצהירים, לא נהג כדין, וזאת בהתאם לעדותו שלפיה עולה כי הוא לא הזהיר את המצהירים שעה שאישר את חתימתם על התצהיר, ובהיעדר האזהרה נשמט הבסיס לקבילות התצהיר כראיה.
(ב) דין טענתה זו של המבקשת להידחות אף שנפל פגם בעריכת התצהירים, שכן מי שאישר את החתימה לא הזהיר את המצהירים כנדרש על-פי התקנות.
ואולם פגם זה נרפא עם חקירתם של המצהירים על תצהיריהם במהלך הדיון בפניי שבו הוזהרו כדין על-ידי בית-המשפט ואישרו את תצהיריהם.
אזהרה זו ריפאה את הפגם שנפל בתצהירים, ולמעשה, משחזרו על האמור בתצהיריהם במהלך עדותם בהזהרה, תוקן הפגם.
13. סופו של דבר, לא מצאתי כל פגם של ממש שנפל בהליך מתן התשובה להשגה לשנת 1997, ועל-כן אני דוחה את טענותיה של המבקשת בעניין זה.
14. ההשגה לשנת 1998
(א) בינואר 1998 נשלחה למבקשת הודעה בדבר שומת הארנונה לשנת 1998 בסך 297,548 ש"ח.
לטענת המבקשת, היא הגישה מכתב השגה למשיבה המתייחס לחיוב הארנונה לשנת 1998, וזה נמסר למשיבה ביום 24.3.1998 (להלן – מכתב ההשגה).
אין חולק כי רק ביום 21.7.1998 ניתנה תשובת המשיבה למכתב ההשגה (להלן – מכתב התשובה).
בשל כך טוענת המבקשת כי מכתב התשובה ניתן לאחר חלוף המועד החוקי, דהיינו לאחר חלוף 60 יום מקבלת מכתב ההשגה, ועל-כן דין ההשגה להתקבל.
לטענת המשיבה, מנהל הארנונה קיבל לידיו את מכתב ההשגה רק בעקבות הדיון המשפטי שהתנהל בפניי בתחילת יולי 1998, ומיד כשנודע למנהל הארנונה על מכתב ההשגה השיב למבקשת תוך המועד הקבוע בחוק.
(ב) לאחר שעיינתי בחומר הראיות בהתייחס להשגה זו, ולאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי היטב את טענותיהם, הגעתי למסקנה כי המועד שבו הגיע מכתב ההשגה אל מנהל הארנונה לא הוכח בפניי ונשאר עלום.
המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה כי אכן חלפו 60 יום מהמועד שבו קיבל מנהל הארנונה את מכתב ההשגה לידיו ועד המועד שבו שלח את מכתב התשובה, ואנמק.
(ג) מנהל המבקשת הודה בחקירתו הנגדית ביום 7.7.1998 כי הוא שלח את מכתב ההשגה אך ורק אל מנהל הגבייה ברשות המקומית, ולא שלח את המכתב למנהל הארנונה אף שהיה מכותב במכתב.
הסברו של מנהל המבקשת כי הוא לא שלח למנהל הארנונה את המכתב כי "קשה מאד היה להגיע אליו כי לא ידעתי מיהו מנהל הארנונה" הינו קלוש ביותר ובלתי מתקבל על הדעת.
משכך הם פני הדברים, הרי שהאישור המעיד על קבלת מכתב ההשגה על-ידי הרשות המקומית, שהציגה המבקשת, אינו מהווה כל ראיה למועד שבו הגיע מכתב ההשגה לידי מנהל הארנונה בשים לב לכך שמלכתחילה לא נשלח כל מכתב שכזה אל מנהל הארנונה.
(ד) מנהל הגבייה, שאליו נשלח המכתב, הסביר במהלך עדותו בפניי כי הוא לא ראה כל צורך להעביר את מכתב ההשגה אל מנהל הארנונה מאחר שסבר כי אף הוא קיבל עותק של המכתב מאחר שהמכתב היה ממוען אף אליו.
(ה) במהלך עדותו של מנהל הארנונה במועדים השונים בפניי התגלו סתירות באשר למועד קבלת ההשגה (אציין כי איני מקבלת את דעתו של מנהל הארנונה כי הוא לא ראה במכתב זה מכתב השגה, שכן על גבי המכתב צוין מפורשות כי הוא מהווה השגה, והאמור במכתב מצביע על אופיו כמכתב השגה באופן ברור).
תחילה העיד מנהל הארנונה כי הוא אמנם אינו יודע מתי קיבל את מכתב ההשגה (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 7.7.1998), ואולם לטענתו, הוא השיב למכתב ההשגה ביום 15.6.1998 (עמ' 11 לפרוטוקול מאותו יום).
בשלב מאוחר יותר טען כי את ההשגה לשנת 1998 הוא לא קיבל (עמ' 14 לפרוטוקול).
בעדותו מיום 23.2.1999 (עמ' 16 לפרוטוקול) הסביר מנהל הארנונה כי כוונתו בעדותו לעיל ובסעיף 39 לתצהירו (שבו מודה כי קיבל את מכתב ההשגה) הייתה למכתב אחר של המבקשת מיום 9.6.1998 שאליו צורף שיק על חשבון תשלום דמי הארנונה.
(ו) עקב סתירות אלה לא ניתן לקבוע בוודאות מהו המועד שבו הגיע מכתב ההשגה לידי מנהל הארנונה, ואולם גם אם אקבע כי מכתב התשובה מיום 15.6.1998 שהוזכר בעדותו של מנהל הארנונה, אכן נשלח כתגובה למכתב ההשגה, הרי שסביר להניח כי מכתב ההשגה הגיע לידי מנהל הארנונה סמוך למועד זה, דהיינו במהלך חודש יוני 1998, ואם כך הם פני הדברים, הרי שהיות שהשיב מנהל הארנונה על מכתב ההשגה ביום 21.7.1998, התשובה ניתנה במועד הקבוע לכך בחוק.
(ז) נטל ההוכחה להוכיח את מועד קבלת מכתב ההשגה על-ידי מנהל הארנונה מוטל על המבקשת (ראה גם לעניין זה ע"ש 485/98 הנ"ל [7]), והמבקשת לא הרימה נטל זה, ולמעשה, כמפורט לעיל, לא ברור מהו היום המדויק שבו הגיע מכתב ההשגה אל מנהל הארנונה.
(ח) אשר-על-כן אני קובעת כי לא הוכח על-ידי המבקשת שהמשיבה לא השיבה במועד הקבוע בחוק על מכתב ההשגה המתייחס לשנת 1998.
15. אסיים במה שפתחתי ואומר, כי מאחר שהסנקציה הקבועה בסעיף 4 לחוק הינה קיצונית מבחינת הרשות המקומית ומבחינה ציבורית, יש להפעילה אך ורק במקרים הברורים.
אני סבורה כי המקרה הנדון בפניי אינו נופל בגדר אותם מקרים ברורים, וכי הספקות שהתעוררו בהתייחס למועדים, כמפורט בהרחבה לעיל, די בהם כדי לקבוע כי אין מקום להפעיל את הסנקציה ויש לברר לגופו של עניין את טענות המבקשת בפני ועדת הערר.
16. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת כי מכתבי התשובה לשנים 1997 ו1998- ניתנו במועד הקבוע לכך בחוק, וכי לא נפל כל פגם הן בהליך מתן התשובה והן בתוכן מכתבי התשובה.
17. מאחר שהמבקשת לא הגישה ערר על דחיית השגתה בהתייחס לשנת 1998, יש לצפות כי בנסיבות העניין לא תתנגד המשיבה להארכת המועד להגשת הערר כאמור.
18. התוצאה היא כי יש לדחות את המרצת-הפתיחה.
המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסכום של 3,000 ש"ח + מע"מ.
ניתן היום, כ"ט בניסן תש"ס (4.5.2000), בהיעדר הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה על פאב

  2. ארנונה על מכבסה

  3. ארנונה על רפתות

  4. ארנונה על מספרה

  5. ארנונה על מחסנים

  6. ארנונה על ממגורה

  7. ארנונה תחנות דלק

  8. ארנונה על בית ריק

  9. ארנונה על שטח פתוח

  10. תביעת השבה ארנונה

  11. מהי מטרת הארנונה ?

  12. הוצאות אכיפה ארנונה

  13. ארנונה על גן לאומי

  14. ארנונה שימוש מעורב

  15. חיוב אישי בארנונה

  16. הנחה בארנונה בטעות

  17. חוב ארנונה במטולה

  18. ארנונה על בית אבות

  19. ארנונה על אדמת מרעה

  20. ארנונה על בית מלאכה

  21. האם ארנונה היא מס ?

  22. תשלום ארנונה עודפת

  23. השגה למנהל הארנונה

  24. תעריף ארנונה מדורג

  25. ארנונה לפני טופס 4

  26. הבטחה שלטונית ארנונה

  27. ארנונה על מעון ילדים

  28. חוב ארנונה של השוכר

  29. ממתי משלמים ארנונה ?

  30. ארנונה על שטח חקלאי

  31. ארנונה על שטחי שירות

  32. ארנונה מספרות תל אביב

  33. ארנונה על שטחי ביטחון

  34. חוב דמי שילוט ארנונה

  35. תעריפי ארנונה השוואה

  36. ארנונה על אולם אירועים

  37. ארנונה על מבנה תעשייה

  38. ארנונה על שטחים טכניים

  39. הגדלת שטח לחיוב ארנונה

  40. התחייבות להפחתת ארנונה

  41. איך מערערים על ארנונה

  42. טעות במדידה החזר ארנונה

  43. תשלום ארנונה פתח תקווה

  44. חוב שנוי במחלוקת ארנונה

  45. השגה על ארנונה תחנת דלק

  46. חובות ארנונה של יורשים

  47. חוב ארנונה לעיריית חיפה

  48. אינטרס ההסתמכות - ארנונה

  49. קבלת תשלום ארנונה בחזרה

  50. החזר ארנונה אולם אירועים

  51. נטישת מושכר חיוב בארנונה

  52. תשלום תחת מחאה – ארנונה

  53. החזר הארנונה שנגבתה ביתר

  54. שינוי ארנונה רטרואקטיבי

  55. ארנונה על מחסן חלק מדירה

  56. חיוב רטרואקטיבי בארנונה

  57. שינוי ארנונה לאחר 10 שנים

  58. מכתב השגה על חיוב בארנונה

  59. שינויים בהגדרות צו ארנונה

  60. סיווג מרפאות לצורך ארנונה

  61. הקלה בארנונה למבנים חקלאים

  62. תשלום ארנונה בניה ללא היתר

  63. תשלום ארנונה על כניסה לעסק

  64. חובות ארנונה מלפני 20 שנה

  65. חוקיות הטבה בארנונה לחברות

  66. ארנונה למשפחה מעל 8 ילדים

  67. גביית ארנונה מחברה שהתפרקה

  68. הבטחה שלטונית לפטור מארנונה

  69. תשלום ארנונה באחוזת ראשונים

  70. ערעור על החלטת מנהל הארנונה

  71. חוב ארנונה לעיריית תל אביב

  72. אי קבלת תשובה להשגה בארנונה

  73. תביעה בגין ארנונה ומים - עיריית בת ים

  74. סיווג ''תעשיה'' לצרכי ארנונה

  75. גביית ארנונה מהבעלים של החברה

  76. שינוי סיווג ארנונה מחסן לעסק

  77. ארנונה על מחסן בגובה מטר וחצי

  78. חוב ארנונה לעיריית פתח תקווה

  79. מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה

  80. אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

  81. ארנונה על מפעלים במועצה אזורית

  82. איחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה

  83. מחזיק מטעם הממשלה לצורך ארנונה

  84. תביעה לתשלום החזר תשלומי ארנונה

  85. תעריפי ארנונה שונים באותו אזור

  86. אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

  87. השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

  88. ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

  89. ארנונה על מרתף שאינו ראוי לשימוש

  90. גביית ארנונה בזמן הליכים משפטיים

  91. ארנונה על מבנה שאינו ראוי לשימוש

  92. תביעה כספית בגין חוב ארנונה בשכירות

  93. ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

  94. אי שימוש במחסנים 6 חודשים - ארנונה

  95. מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

  96. הליכי גבייה בשל חובות ארנונה שקיומם הוכחש

  97. שינוי סיווג ארנונה מ"בית פרטי" ל"בית משותף"

  98. האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ?

  99. טענת אי מגורים בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה

  100. האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

  101. סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

  102. ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ?

  103. האם מותר לחייב אוטומאטית בריבית פיגורים על ארנונה ?

  104. השגה על הארנונה, בטענה כי שטחו בפועל קטן מהשטח המדווח

  105. סיווג מבנים לצורכי ארנונה - מבנה חקלאי - מבנה תעשייתי

  106. האם צריך לשלם ארנונה על "בריכה פתוחה" לא פעילה בחורף ?

  107. האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

  108. עתירה לביטול דרישת ארנונה בנכסים המשמשים בבניית מסילת ברזל

  109. חיובי ארנונה ששולמו ביתר עקב כך שכל חלק ממ"ר חויב כמ"ר שלם

  110. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני ארנונה בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות

  111. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון