התובעת, חברת ארכה בע"מ, עוסקת בייבוא שיווק ומכירה של כבלים ומוצרי חשמל ולה ארבעה סניפים בארץ. הנתבעים עסקו בשיווק חומרי חשמל לבניין ולתעשייה, וביצוע עבודות חשמל שונות.   הנתבעים, פנו אל התובעת וביקשו לרכוש ממנה כבלי חשמל וסחורות שונות.  התובעת הסכימה לספק לנתבעים סחורות כפוף להחתמתם על שטר בטחון, להבטחת התשלום בגין הסחורה. הנתבעים חתמו על שטר הבטחון ביום 1.4.93 (להלן: "שטר הבטחון" או "השטר"). השטר נחתם ונמסר להבטחת פירעון חוב הנתבעים לתובעת, עד לסכום של 100,000 ש"ח (השטר מצורף לתצהיר נתבע 1 ומסומן נ / 1). הנתבעים רכשו סחורה מהתובעת ונותרה להם יתרת חוב, לאחר התחשבנות וזיכוי, בסך 77,709 ש"ח. משיתרת החוב לא נפרעה, הוגש שטר הביטחון לביצוע ביום 11.7.99 בלשכת ההוצל"פ בת"א במסגרת תיק הוצל"פ מס' 5 - 99 - 60204 - 01. הנתבעים התנגדו לביצוע שטר החוב, ניתנה להם רשות להתגונן כאשר תצהיר הנתבע 2 הפך לכתב הגנה. התיק עבר לדיון בסדר דין רגיל. טענות התובעת:   בחודש אפריל 1993 פנו הנתבעים לתובעת, הציגו עצמם כשותפים בשותפות בשם "מאור חשמל" והביעו רצונם לרכוש סחורה מהתובעת.   התובעת דרשה וקיבלה כבטחון לתשלום עבור הסחורה, את שטר הביטחון.   מאז ועד סוף שנת 1997 רכשו הנתבעים מהתובעת סחורות שונות ושילמו תמורתן מפעם לפעם.   משנקלעו הנתבעים לקשיים ולא שילמו חובם לתובעת, הפסיקה התובעת לספק להם סחורה.   בפעם האחרונה רכשו הנתבעים סחורה מהתובעת ביום 1.12.97 בסכום של 3,966 ש"ח.   הנתבעים נותרו חייבים לתובעת סך של 122,275 ש"ח (דו"ח כרטסת הנהלת חשבונות לשנת 1997 מסומן ת / 3 ומצורף לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).   התובעת דרשה מהנתבעים לפרוע את חובם.   במטרה לפרוע את החוב, ובתחילת שנת 1998, בחודש מרץ בקירוב, התקשר נתבע 2 לנציג התובעת וביקש שיגיע עם משאית, עוד באותו יום, למקום עיסקם של הנתבעים, על מנת לקחת משם את הסחורות שנותרו במקום העסק, לקיזוז מול החוב, והוסיף כי יש לעשות זאת בדחיפות שמא נושים אחרים יקדימו את התובעת.   התובעת טוענת כי בהתאם לאותו סיכום עם נתבע 2, הגיע נציגה למקום עסקם של הנתבעים והעמיס, יחד עם נתבע 2, את כל הסחורות שנמצאו במקום, כאשר בוצעה רק ספירה של כמות הסחורות , מבלי לבדוק סוג או טיב, לכן גם צויין על גבי תעודות החזרת הסחורות "לל"ב" כלומר: ללא בדיקה.   לטענת התובעת, סוכם בין הצדדים כי התובעת תזכה את הנתבעים, לאחר בדיקת הסחורה שהוחזרה כאמור, רק בגין סחורה תקינה.   הזיכוי בגין הסחורות היה בסכום 43,195 ש"ח ולאחר ביצוע קיזוז הזיכוי כאמור, נותרו הנתבעים חייבים, נכון ליום 31.10.99, סך של 77,709 ש"ח.   משלא פרעו הנתבעים את חובם, הוגש שטר הביטחון לביצוע.   התובעת טוענת כי לאורך כל תקופת יחסי המסחר עם הנתבעים, לא חל, מבחינת התובעת, כל שינוי בהגדרת הלקוח, לא נפתח לנתבעים כל חשבון אחר, כך ששטר הביטחון שהופקד על ידם, בתחילת מערכת יחסי המסחר עם התובעת, לא פקע, ומטרתו - להבטיח את התשלום בגין הסחורה - לא שונתה.   התובעת, לאורך כל תקופת יחסי המסחר, המשיכה להוציא חשבוניות ותעודות משלוח לנתבעים, על אותו שם עסק; לאורך כל התקופה התנהל חשבון אחד ויחיד, בו הנתבעים תמיד היו ביתרת חובה.   לטענת הנתבעים, לפיה חשבון השותפות נסגר, נפתח חשבון חדש על שם חברה בע"מ ובו לא הופקדו ערבויות - משיבה התובעת, כי לא יתכן שהיתה מרעה את מצבה מבחינת הביטחונות, ולא דורשת שטר ביטחון וערבויות מתאימות להבטחת חובות של חברה בע"מ, ובמיוחד שהנוהל אצל התובעת במכירת סחורות, הוא קבלת בטחונות בדמות ערבות אישית או שטר ביטחון, בפרט ובמיוחד כאשר עסקינן בחברה בע"מ.   מוסיפה ומדגישה התובעת, כי היא אוחזת בידה שלושה שטרי חוב נוספים, חתומים בידי הנתבעים (המצורפים לתצהיר נציג התובעת ומסומנים ת / 13 - ת / 15), דבר המעיד על הקפדת התובעת לקבל בטחונות מספקים מלקוחותיה.   לפיכך דורשת התובעת מהנתבעים, לשלם לה עבור סחורה שסיפקה להם, לבקשתם, ואשר את תמורתה טרם פרעו.   טענות הנתבעים:   בתחילת יחסי המסחר שבין הנתבעים לתובעת (מאז אפריל 1993), התנהל עסקם של הנתבעים במסגרת שותפות בשם "מאור חשמל" (להלן: "השותפות").   ביום 16.12.93 החליטו הנתבעים לחסל את השותפות ולייסד במקומה חברה בע"מ, בשם "מאור חשמל (ליאני) בע"מ" (להלן: "החברה").   ממועד זה ואילך, כך טוענים הנתבעים, השותפות חדלה מלהתקיים והחברה היא זו שפעלה מול התובעת (העתק מתדפיס רשם החברות מצורף לתצהיר הנתבעים ומסומן נ / 2).   הנתבעים טוענים כי הודיעו לנציג התובעת מר אביתר צובוק על סגירת השותפות והקמת החברה, וכי מר אביתר צובוק, הוא ששימש איש הקשר מטעם התובעת עם השותפות ולאחר מכן עם החברה.   כמו כן טוענים הנתבעים, כי במסגרת הקמת החברה, הוסדר חוב השותפות לתובעת, ועקב זאת פקע תוקף שטר הביטחון.   לטענת הנתבעים, התובעת ידעה על הקמת החברה שכן, לטענתם, נציג התובעת אישר כי ממועד הקמת החברה, ההתקשרות תהא מול החברה בלבד, וכך היה.   הנתבעים מצביעים על מסמכי התאמת הכרטסות, שם התנוסס שם החברה המלא, כמו גם על שלט החברה במקום עסקה, רכביה, חולצות העובדים, מתנות שחילקה מעת לעת גם לעובדי התובעת וכו'. לטענתם, החברה אף ערכה ערב פתיחה חגיגי של בית העסק החדש, אליו הוזמנו גם נציגי התובעת.   בחודש מרך 1998 נקלעה החברה לקשיים.   על מנת לצמצם את חובות החברה לתובעת, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר החזרת סחורות וזיכוי הנתבעים במלוא ערך הסחורה, על פי התעריפים בהם חוייבה החברה, על ידי התובעת בעת רכישת הסחורה. נציג התובעת מר צובוק הגיע למקום עסקה של החברה, קיבל לידיו הסחורות השונות ויחד ובהסכמה, נערך רישום מדוייק של הסחורה שהוחזרה.   הנתבעים טוענים כי התובעת זיכתה את הנתבעים בתעריפים בהם חוייבה היא עצמה ברכישת הסחורה, ולא בתעריפים בהם חוייבו הנתבעים, וזאת בניגוד למוסכם (העתק הטבלה מצורף לתצהיר הנתבעים ומסומן נ / 7).   הנתבעים טוענים כי במסגרת הסדר החזרת הסחורה, מסרו לתובעת ציוד וסחורה בשווי 130,000 ש"ח (מצורף לתצהיר הנתבעים ומסומן נ / 8) ואילו התובעת זיכתה אותם בסך של 43,195 ₪ בלבד, כך נוצר פער בשווי הסחורה המוחזרת של כ - 86,000 ש"ח.   הנתבעים טוענים כי סברו שעל ידי החזרת הסחורה, חובם יסולק כליל, זאת בשים לב ליתרת החוב שהיתה קיימת עובר לקיזוז, אשר עמדה על כ - 121,000 ש"ח.   הנתבעים טוענים כי החוב לו טוענת התובעת סולק עם החזרת הסחורה לתובעת, וכך חשבו לתומם, עד לפתיחת תיק ההוצל"פ.   עוד טוענים הנתבעים כי אף אם קיים חוב כלשהו לתובעת, הרי שזהו חוב של החברה ולא של השותפות, לפיכך אין מקום להפעלת שטר הביטחון, שניתן כאמור להבטחת חובות השותפות בלבד.   לפיכך, עם סיום פעילות השותפות וסילוק חובותיה, פג תוקף השטר, על כן לא ניתן לממשו בגין חובות החברה לתובעת, במידה ואילו כלל קיימים.   לכן לתובעת אין זכות שבדין לדרוש את פירעון השטר נגד הנתבעים.   דיון:   המדובר בתובענה שמקורה בשטר שהוגש לביצוע.   הנתבעים טוענים למעשה טענת "פרעתי", היינו לא נותר חוב של הנתבעים לתובעת, לפיכך אינם חייבים בפירעון השטר.   הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי הנטל להוכיח טענת "פרעתי" מוטל על הטוען אותה, היינו על הנתבעים.   א. לטענת הפרעון:   אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים לגבי סכום יתרת החוב לתובעת בגין סחורה שסיפקה לנתבעים, למקום עסקם. אלא שהנתבעים טוענים כי חוב זה שולם באופן של החזרת סחורה לתובעת וזיכויים בגינה, כך שהחוב חוסל כליל.   השופט סוזמן (כתוארו אז) בע"א 333/63 פ"ד יח (1) 550 , 553, קבע כי:   "... על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. המוציא מחברו עליו הראיה: שטר יוצר "חזקה" לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר המוציא מחברו לפי סעיף 29 (א)".   מכאן שעל הנתבעים הנטל להוכיח את טענתם, היא טענת הקיזוז.   מעיון בחומר הראיות עולה כי לא הוכחה טענת הקיזוז, סכומה ושיעורה, והרי הלכה פסוקה היא כי רק קיזוז קצוב יהווה הגנה כנגד תביעה שיטרית.   הנתבעים לא הוכיחו, במידת ההוכחה הנדרשת, את מחיר הסחורה שהוחזרה. בהתאם לא הצליחו לגבש טענת קיזוז קצוב, כדין.   לא למותר לציין כי למעט בעצם הטענה לקיזוז, מתבססים הנתבעים, לאורך כל הדרך, ונותנים אמון מלא ברשום בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ובמסמכיה.   על פי מסמכי התובעת, נותרה יתרת חוב גם לאחר קיזוז שווי הסחורה שהוחזרה.   לפיכך, לאחר בחינה של חומר הראיות שהונח בפני, מצאתי כי התובעת סיפקה לנתבעים, למקום עסקם, סחורה, והחוב לתובעת, לאחר קיזוז שווי הסחורה שהוחזרה, עומד על 77,709 ש"ח.   ב. לטענה כי שטר הביטחון ניתן להבטחת חובות השותפות, ובוטל עם הקמת החברה:   ראשית, יש לציין כי ההתקשרות בין התובעת לנתבעים נוצרה באפריל 1993 ומועדה קדם להקמת החברה.   הנתבעים כשלו מלהוכיח כי בעצם הקמת החברה, היה בכדי להשפיע ולשנות את מערכת היחסים בין התובעת לנתבעים.   יאמר מייד כי התובעת מכחישה מכל וכל את הטענה כי הנתבעים או מי מהם, מסר לה, במועד כלשהו, כי השותפות הפכה לחברה, וכן כי התקבלה בידה דרישה לביטול שטר הביטחון או להשבתו, לידי הנתבעים:   מר אביתר צובוק, נציג התובעת, שבמסגרת תפקידו היה בקשר ישיר עם הנתבעים, טוען כי מעולם לא קיבל הודעה על הפסקת פעילות השותפות והקמת החברה.   הנתבע 2, מר יובל ליאני, טוען גם בעדותו, כי איפס את חוב השותפות מול התובעת, עובר "לחיסולה" של השותפות והקמת החברה במקומה, אף טוען כי כתב מכתב בנוגע לשינוי שביצע בקשר עם המסגרת בה פועל ומנהל עסקיו, אך נמנע מלצרף את המכתב לתיק ביהמ"ש, אף לא יכול היה לומר בוודאות אם כלל נשלח מכתב כזה, לתובעת.   את טענתו בדבר סילוק חובות השותפות לתובעת מבסס מר ליאני על כרטסת הנהלת החשבונות, חשבוניות ומסמכים אשר טוען כי נמצאים ברשותו, אך נמנע מהגשתם.   מר ליאני אף לא טען כי ביקש אי פעם את השבתו של שטר הביטחון, לידיו.   אציין כי גירסת הנתבעים, אשר הובאה בפני מפיו של מר יובל ליאני, היתה רצופה סתירות, גם מול תצהיר העדות הראשית; דבריו של מר ליאני היו מעורפלים, לא עקביים, לא מבוססים בראיות, תשובותיו מתחמקות וניכר ניסיון עיקש "להתאים" את המציאות לטענות ההגנה, תוך הקרבת אמירת האמת.   ככלל מצאתי את עדותו בלתי אמינה ובלתי מהימנה.   יתר על כן, הנתבעים נמנעו מלהציג בפני בית המשפט ראיות מהותיות (כרטסת הנהלת החשבונות, חשבוניות, מכתבים ואישורים) הנחוצות לביסוס טענתם - כי בידיעת התובעת ובהסכמתה, שינו את מסגרת יחסי המסחר וכי חל שינוי בסוג הביטחונות והיקפן.   הלכה פסוקה היא כי הנמנע מהצגת ראיה מהותית, פועלת ההמנעות לרעתו. (ראה: י. קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 1391; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה' (1) 736 ועוד).   מטעם התובעת העידו מר אביתר צובוק ומר אבי אהרון. מצאתי את עדותם סדורה, אמינה ומהימנה. מעדותם עולה כי מעולם לא הודע לתובעת על שינוי במערכת יחסי המסחר עם הנתבעים, על שינוי או ביטול ערבויות ובטחונות בכלל, ועל איפוס חשבון השותפות וביטול שטר הביטחון בפרט.   לא זאת אף זאת, סעיף 62 לפקודת השטרות (נוסח חדש), קובע כי: ויתור על שטר טעון מסמך בכתב למעט כאשר הוחזר השטר לחייב. דהיינו, נדרשת פעולה פוזיטיבית מצד הנתבעים בנוגע לביטול שטר הביטחון עצמו, פעולה אשר לא בוצעה (הנתבע 2 מודה בעדותו, בפה מלא, כי מעולם לא פנה לתובעת בדרישה לביטול שטר הביטחון או החזרתו).   אין די בטענת הנתבעים כי על טפסי החברה התנוסס שם החברה, כגון על פנקסי השיקים, קבלות וכרטסות, ובמיוחד שהוכח, כי לאורך כל הפעילות מול התובעת ובמסמכים שהמציאה התובעת לנתבעים, הופיע שם השותפות והנתבעים לא עשו כל פעולה לשינוי המצב, במיוחד לא פעלו לשינוי וביטול הביטחונות.   סיכומו של דבר, לאחר בדיקת מכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים כשלו להוכיח כי חל שינוי מהותי במערכת היחסים העסקית בינם לבין התובעת וכי שטר הביטחון שנועד להבטיח תשלום הנתבעים בעבור סחורה שרכשו מהתובעת - בוטל.   ג. תום לב, מצג שווא:   סעיף 39 לחוק החוזים קובע:   "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".   כב' הנשיא ברק בבג"צ 59/80 (שירותי תחבורה נ' ביה"ד הארצי לעבודה בי-ם, פ"ד לה (1) 828) קובע כי:   "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים".   הנתבעים לא טרחו להודיע לתובעת על הקמת החברה, אולי כיוון שידעו כי התובעת עלולה לשנות את תנאי ההתקשרות ולהוסיף בטחונות וערבויות. לפיכך הציגו בפניה מצג לפיו השותפות עדיין קיימת. אך משנקלעה החברה לקשיים, ניסו הנתבעים להתחמק מחובתם השטרית על ידי הטענה כי כיום עסקם שינה את אישיותו המשפטית ופועל במסגרת חברה בע"מ.   פרופ' שלום לרנר במאמרו "דיני שטרות" (שלום לרנר, דיני שטרות, ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד, תשנ"ט - 1999, עמ' 474), אומר כי: פלוני מנוע מלהעלות טענה מסויימת כלפי אחר, אם הציג לפניו מצג שונה, והלה הסתמך על המצג ושינה עקב כך את מצבו לרעה.   פרופ' גבריאלה שלו במאמרה "הבטחה, השתק ותום לב" (משפטים טז' (תשמ"ז, 295) אומרת כי אדם המציג כלפי זולתו מצג עובדתי יושתק, או יהיה מנוע מהכחשת נכונות המצג, אם נעשה בכוונה כך שהאדם שכלפיו נעשה יפעל על פיו, ואדם זה אומנם פעל בהסתמך על המצג ושינה את מצבו לרעה.   נדרש יסוד של הסתמכות על המצג העובדתי. ההשתק או המניעות מבוססים על עקרונות של צדק, יושר, היגיון והגינות, שזור בו יסוד של מוסר ויחסי אנוש תקינים.   התנאי לתחולת השתק ע"י מצג הוא נזק או שינוי לרעה במצבו של מי שפעל על סמך המצג.   ההשתק עצמו אינו עילת תביעה, ויכול לשמש כמגן ולא כחרב.   בענייננו, הנתבעים לא הודיעו לתובעת על חיסול השותפות והקמת החברה בע"מ. בהתנהגותם זו יצרו מצג שווא עובדתי שהטעה את התובעת וגרם לה לחשוב כי מצבם המשפטי של הנתבעים נותר כשהיה, וכי שטר הביטחון אותו קיבלה מהנתבעים, להבטחת חובות השותפות, עדיין משמש כבטוחה.   המסמכים שהוחלפו בין הצדדים היו על שם האישיות המשפטית הראשונה, השותפות, אשר היא זו שהתקשרה עם התובעת. על הנתבעים היה ליידע התובעת על הפסקת הפעילות במסגרת השותפות, לאפס החשבון, לדרוש חזרה את הביטחונות לרבות שטר הביטחון.   אין עולה על הדעת כי התובעת, אשר ביקשה שטר ביטחון מאת הנתבעים כאשר פנו אליה במסגרת פעילותם כשותפות, שאז מדובר בחבות אישית של השותפים, לא תדרוש כל בטוחה בהתקשרות עם חברה בע"מ, ובפרט כשהשותפות נמצאת ביתרת חוב.   לא למותר להזכיר שוב, כי בידי התובעת שטרי חוב נוספים שהפקידו בידיה הנתבעים, במסגרת יחסי המסחר בין הצדדים, המחזקים את טענות התובעת בדבר הקפדתה לקבל בטוחות מספקות מלקוחותיה - בהתאם להיקף הפעילות וסוג ההתאגדות.   טענת הנתבעים כי התובעת הסכימה להרעת מצבה, תוך וויתור על כל ביטחונות בפעילותה מול החברה - על הנתבעים מוטל נטל ההוכחה, והם לא הרימו את הנטל.       ד. אחריותם האישית של הנתבעים לפרעון החוב כלפי התובעת:   עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ הוא העיקרון השולט בכיפה. חיוב אישי בחובות חברה בע"מ הינו החריג, המיושם במקרים בהם קיים חשש לעשיית שימוש לרעה בפרגוד המשפטי של ההתאגדות.   חיוב אישי בחובות החברה יכול להתבצע באחד משני אופנים: האחד הוא בדרך של הרמת מסך, שבמהותה היא התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. השני הוא בדרך של הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, בשל פעולותיו.   בנסיבות העניין, יש להטיל על הנתבעים אחריות אישית לתשלום החוב כלפי התובעת, וזאת משום שהנתבעים פעלו בחוסר תום לב ובהתנהגות שאינה מקובלת בפעולותיהם מול התובעת, תוך יצירת מצגי שווא באשר לגורם עמו מקושרת התובעת.   ביוצרם את מיצג השווא גרמו נזק לתובעת.   הנתבעים התנהגו בחוסר תום לב, הציגו בפני התובעת מצג בו לכאורה לא שונה מצבם המשפטי; כי הם פועלים במסגרת שותפות וכי כל הביטחונות שניתנו להבטחת חובות השותפות בתוקף. מששינו את מסגרת הפעילות לחברה בע"מ, הרעו את מצב התובעת, ביחס לביטחונות, על כן מנועים ומשותקים הם מלהעלות את טענותיהם לעיל, כשמטרתם לחמוק מחבותם השטרית.   לסיכום:   לאחר בחינת כלל חומר הראיות שהונח בפני, שקלול ואיזון זכויות הצדדים וטענותיהם, הנני קובעת כי על הנתבעים לפרוע לתובעת את יתרת החוב, היינו סך של 79,709 ₪, ליום 31.10.99.   סכום זה יגבה במסגרת תיק ההוצל"פ, אשר יעודכן בהתאם.       כן ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח ובתוספת מע"מ.   ניתנה היום כ"ג באלול, תשס"ד (9 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.   המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.   דליה אבי גיא, שופטת  תביעה שטריתקיזוז