חשד לשבר בעצם הזנב

חשד לשבר בעצם הזנב התביעה שבפני הינה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מתאונה בה נפגעה. העובדות בקצרה: התובעת, ילידת 1938, נפגעה בתאונה בתאריך 9/12/91 שעה שהלכה על המדרכה בסמוך לאתר בניה של הנתבעת 1 ברחוב יהודה הלוי 65, תל - אביב (להלן: "התאונה"). התובעת נפלה על המדרכה נחבלה בגבה ואיבדה את הכרתה. היא פונתה לבית החולים "רוקח (הדסה)" בתל - אביב, שם אובחן חשד לשבר בעצם הזנב. התובעת שוחררה לביתה עם הוראות למנוחה, המשך מעקב רפואי וצווארון. נסיבות התאונה שנויות במחלוקת ולהלן גרסאות הצדדים: לטענת התובעת, ספגה מכה משער הפח של אתר הבניה וכתוצאה ממנה נפלה לקרקע ואיבדה את הכרתה. הנתבעת 1 מכחישה אחריותה לתאונה וטוענת, כי שער הכניסה לאתר היה נעול שעה שחלפה על פניו התובעת, וכי התאונה ארעה כאשר התובעת נתקלה במדרכה ונפלה. התובעת נבדקה על ידי שלושה מומחים רפואיים: ד"ר גפשטין - מומחה בתחום האורטופדיה מטעם התובעת, אשר קבע לתובעת 51% נכות בגין הפרעות בתנועות עמוד השדרה המותני ובגין הפרעה נוירולוגית קשה (ת1/). ד"ר גורדין - מומחה בתחום האורטופדיה מטעם הנתבעות, אשר בדק את התובעת פעמיים וקבע, כי ככל הנראה הנכות ממנה סובלת התובעת בשיעור 30% לא נגרמה כתוצאה מהתאונה (נ4/, נ5/). פרופ' מלמד - מומחה בתחום הנוירולוגיה מטעם הנתבעות, אשר אף הוא בדק את התובעת פעמיים, קבע בחוות דעתו, כי בדיקתה הנוירולוגית היתה תקינה וכי תלונות התובעת אינן קשורות לתאונה (נ2/, נ3/). כלומר, המומחה הרפואי מטעם התובעת קבע לה נכות בשיעור 51% מבלי להתייחס בחוות הדעת לשאלה האם הנכות נגרמה כתוצאה מהתאונה, בעוד שהמומחים הרפואיים מטעם הנתבעות שללו את הקשר הסיבתי בין התאונה למצבה של התובעת ולא קבעו לה אחוזי נכות בגינה. מכל האמור לעיל עולה, כי הצדדים חלוקים בשתי שאלות עיקריות: נסיבות התאונה. הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות ממנה סובלת התובעת. אדון בשאלות כסדרן. נסיבות הפגיעה: כאמור בראשית הדברים, טוענת התובעת, כי נפגעה משער האתר אשר היה פתוח, ומנגד טוענות הנתבעות, כי שער האתר היה נעול, וכי התובעת נפגעה בנסיבות לא ברורות. לתמיכה בגרסתה זימנה התובעת לעדות שני עובדים של הנתבעת 1 אשר נכחו באתר בזמן התאונה, אך לא היו עדי ראיה לתאונה עצמה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 13-14 וכן עמ' 12, שורות 18-20). העדים ציינו, כי אמנם לא ראו את התרחשות התאונה, אולם שמעו מעוברי אורח במקום, כי התובעת נחבלה מהשער. לפיכך התעוררה שאלת קבילות העדויות והאמרות שמסרו העדים במשטרה בסמוך לתאונה (ת2/ ונספחים לנ1/) אשר יש להכריעה במסגרת דברים אלה. לטענת הנתבעות מדובר בעדויות מפי השמועה, אשר אינן קבילות להוכחת נסיבות התאונה. מנגד טוענת התובעת, כי אין מדובר בעדות שמועה, שכן העדים שמעו את הדברים מפי האנשים אשר נכחו במקום בזמן התאונה, ומאחר ומדובר בעובדי הנתבעת 1, הרי שמדובר בהודאת בעל דין. להשקפתי, אין מדובר בהודאת בעל דין, כפי שטוענת התובעת, וזאת מאחר ואין מדובר בהודאתם בנסיבות התאונה שניתנו בזמן אמת ועתה מוכחות בעדות על ידי מי שנכח במקום. נהפוך הוא, מדובר בעדות על אמרות של עדי ראיה לאירוע אשר אינם בעלי דין במסגרת תביעה זו (ראה י. קדמי "על הראיות" - חלק שני, עמ' 323-324). יחד עם זאת ניתן לקבל את העדויות, לרבות אלו שניתנו במשטרה (ת2/) תחת החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה המוכר כחריג "רס גסטה". מדובר באמרות של הקהל, שנכח במקום התאונה בזמן/או בסמוך להתרחשותה וציין, כי התובעת נפלה לאחר שנחבלה מהשער. דברים אלה נאמרו על ידי הנוכחים באופן ספונטני מיד לאחר שהתובעת נפלה, ואין חשש לאמיתותם הסובייקטיבית של הדברים. אשר על כן ניתן לקבל את עדויותיהם של מר חייקין ומר אמן במשטרה ובבית המשפט כראיה לאמיתות תוכנן, ולפיכך יש להתייחס למשקלן שת העדויות תחת שאלת הקבילות (ראה י. קדמי "על הראיות" - חלק שני, עמ' 303). לאחר שבחנתי את העדויות ועת גרסתה של התובעת, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את גרסת התובעת, לפיה נפלה לאחר שנחבלה מהשער. במסגרת עדותם בבית המשפט ציינו העדים, כי נאמר להם שהתובעת נחבלה מהשער, אולם כשבדקו אותו מצאו שהיה נעול (מר חייקין בעמ' 8, שורות 15-21): "ש.: כשאתה באת השער היה סגור. ת.: נכון. עמדו רק אנשים במדרכה ואמרו לי שאישה קיבלה מכה מהשער, אבל לא ראיתי את המקרה. ש.: השער לא היה נפתח (צ"ל: 'פתוח' - ש.ד.). ת.: לא. הוא היה סגור. ש.: סגור בצורה חזקה? ת.: סגור על שרשרת. השרשרת היתה נעולה" (ההדגשות שלי - ש.ד.). מר אמן בעדותו התקשה לזכור מה היה מצב השער, אולם אישר את עדותו במשטרה (עמ' 12, שורות 22-23): "ש.: בעדות שלך אתה אמרת שביקשת שיפתחו אותו. אני מבין שהשער היה סגור. ת.: אני לא זוכר. אם זה מה שכתוב אני מאשר את זה...". בעדותו במשטרה ציין מר אמן (ת2/): "הלכתי לשער ואמרתי שם שיפתחו אותו, ניגשנו החוצה ומשהו שם אמר מהמתקהלים שהיא קיבלה מכה מהשער...". כאשר נשאלה התובעת מה היו נסיבות נפילתה, השיבה, כי קיבלה מכה חזקה בכתפה הימנית וכשפונתה באמבולנס נאמר לה, כי קיבלה מכה מהשער (עמ' 14, שורות 14-21): "... באמבולנס שמעתי שמישהו אומר שזו מכה משער הברזל, אבל אני לא ראיתי שזה היה פתוח. רק הרגשתי שזה ברזל... ש.: באמבולנס מישהו אמר שקיבלת מכה מהשער? ת.: כן. ש.: משם את יודעת שזו מכה מהשער? ת.: שמעתי. אני לא יודעת מה זה. הרגשתי שזה משהו מברזל. זה כל כך חזק" (ההדגשה שלי - ש.ד.). מהאמור לעיל עולה, כי העדים והתובעת אינם יודעים מה גרם לנפילתה, אולם בהסתמך על דברי הנוכחים במקום ועל עדותה של התובעת כי נפלה כתוצאה ממכה שקיבלה, ובהעדר גרסה הגיונית אחרת לגורם הנפילה, מקובלת עלי הגרסה, לפיה גורם זה היה השער. בהקשר זה אציין, כי במסגרת עדותו ציין מר אמן, כי בבוקר התאונה נדרשו הפועלים באתר לחזק את הפחים המרכיבים את השער על ידי ניטים או ברגים, וזאת בשל מזג האוויר הקשה ששרר בלילה (עמ' 11, שורות 22-24): "... כנראה שלילה לפני כן, אני לא זוכר כל כך, אני יודע שלילה לפני זה היו סערות ובבוקר הפועלים שהיו בשטח חיזקו את הפחים שהתרופפו במשך הלילה מהרוחות". ובעדותו במשטרה ציין: "ש: הפחים על השער היו רופפים? ת: לא, הם מחוברים בניטים מהבוקר 4 פועלים עבדו לחזק את כל הפחים כיוון שבמהלך הלילה היו רופפים בגלל הרוחות החזקות. ואתה רואה כל הפחים תקינים ומחוזקים". מר חייקין התקשה לאשר את גרסתו של מר אמן, וטען, כי הוא אינו זוכר האם נעשתה פעולת חיזוק בשער לאחר מזג האוויר הסוער (עמ' 9, שורות 13-20). כלומר, עובד מטעם הנתבעת העיד, כי נעשו פעולות חיזוק של השער, ובהחלט מתקבל על הדעת, כי פעולת החיזוק לא נעשתה במלואה, כך שאחד החלקים הרופפים פגע בתובעת. לסיכום נקודה זו, מקובלת עלי גרסת התובעת, לפיה נפלה כתוצאה ממכה שקיבלה, וכך גם גרסת עובדי הנתבעת, לפיה נאמר להם, כי התובעת נחבלה מהשער, שכן סביר להניח, כי גרסתם של האנשים שנכחו במקום אמת היא. כמו כן בהעדר ראיות אחרות המצביעות על גורם הנפילה ולאור העובדה, כי העדים הודו שהיה צורך בחיזוק השער לנוכח מצבו בבוקר התאונה, יש בידי לקבל את טענת התובעת, כי הנפילה נגרמה כתוצאה ממכה שקיבלה מהשער (על אף שלגרסתו של מר אמן, הפחים נמצאו מחוזקים לאחר התאונה). לאור האמור לעיל, סבורני, כי הוכחה אחריותן של הנתבעות לתאונה, ואעבור לדון בשאלת גובה הנזק. במסגרת דיון זה יש לקבוע תחילה האם נגרמה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה. הנכות הרפואית: כאמור בראשית הדברים, קבע המומחה מטעם התובעת, ד"ר גפשטין, כי התובעת סובלת מנכות בשיעור משוקלל של 51% בגין הפרעות בתנועת עמה"ש המותני ובגין פגיעה נוירולוגית קשה (ת1/) וזאת מבלי לדון בשאלה האם נגרמה הנכות כתוצאה מהתאונה. בניגוד לקביעה זו, קבעו שני המומחים מטעם הנתבעות (לאחר שבדקו את התובעת פעמיים כל אחד), כי לא נגרמה לה נכות אורטופדית או נוירולוגית כתוצאה מהתאונה (נ2/ - נ3/, נ4/ - נ5/). לטענת התובעת יש לאמץ את קביעתו של ד"ר גפשטין, ולקבוע, כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור 51% כתוצאה מהתאונה, וזאת מאחר ובמהלך עדותו ציין ד"ר גפשטין, כי קיים קשר כלשהו בין הפגיעה בתאונה לבין הנכות שנקבעה (כפי שיפורט בהמשך). לעומת זאת הנתבעות מבקשות לאמץ את הקביעות בחוות הדעת מטעמן, לפיהן לתובעת לא נגרמה נכות כלשהי כתוצאה מהתאונה, ואין כל קשר סיבתי בין מצבה הגופני הנוכחי לבין התאונה. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת עדויות המומחים, כמו גם את המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותי, סבורני, כי הצדק עם המומחים מטעם הנתבעת, פרופ' מלמד וד"ר גורדין. במהלך עדותו, ביסס ד"ר גפשטין את קביעתו, לפיה התובעת סובלת מנכות כתוצאה מהתאונה, על סמך תלונותיה של התובעת והעובדה, כי לפני התאונה לא סבלה מכאבים בגב. ד"ר גפשטין ציין, כי הממצא הראשוני העולה מתעודת חדר המיון היה חשד לשבר בעצם הזנב, ואילו מקור הציסטות שנותחו, אשר בגינן קבע לתובעת אחוזי נכות, אינו ידוע (עמ' 25-26): "ש.: בחווה"ד אתה מייחס את הממצאים לחבלה בשנת 91'. ת.: אני הבהרתי שקשה לדעת מה מקור הציסטות האלה. אי אפשר לדעת. לכן לא קבעתי בחווה"ד בפירוש שזה הכל נגרם כתוצאה מהחבלה ולהערכתי הציסטות האלה יכול להיות שהיו גם קודם לפני החבלה, אבל להערכתי לפחות קיימת החמרה ניכרת מפני שלדבריה לא היו לה כאבים ניכרים לפני התאונה ולאחריה כן" (ההדגשה שלי - ש.ד.). ובהמשך (עמ' 26, שורות 14-16): "ש.: אני מבין מדבריך שאתה לא יכול לדעת בוודאות אם הציסטות קשורות לתאונה או לא. ת.: לא. אף אחד לא יכול לדעת". יצויין, כי ד"ר גפשטין הסתמך על תלונות התובעת ולא על הכרטיס הרפואי שלה כמקובל בנסיבות דנן, ובעדותו ציין, כי לא מצא תיעוד כלשהו להחמרה במצבה לאחר התאונה (עמ' 26, שורות 22-27) "ש.: כשאתה אומר שהיתה החמרה אתה מסתמך רק על דברי התובעת. ת.: כן. ש.: סביר להניח שאם היתה החמרה עקב הנפילה בשנת 91' היינו רואים לפחות תלונות בכרטיס הרפואי סמוך לאחר התאונה? ת.: סביר להניח שכן, אבל בסמוך לזה היא פונתה לבי"ח". המומחה מוסיף ומציין, כי לנוכח העובדה, שבמשך מספר שנים לאחר התאונה לא התלוננה התובעת, הרי שהסבירות לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנכות הוא נמוך ביותר (עמ' 27, שורות 7-10): "ש.: אם נוסיף לכך שגם בשנת 94' אין שום תלונה אתה מסכים שזה מרחיק את הסיכוי לקשר סיבתי? ת.: סביר להניח שאם לא היו תלונות במשך 3 שנים הסבירות היא נמוכה יותר" (ההדגשה שלי - ש.ד.). לאור האמור לעיל, נראה, כי ד"ר גפשטין הסתמך בחוות דעתו בעיקר על תלונות התובעת ועל העובדה, כי עברה ניתוח להוצאת הציסטות בשלב מאוחר. המומחה לא הסתמך על הכרטיס הרפואי של התובעת ועל העובדה, כי במהלך השנתיים - שלוש לאחר התאונה התובעת לא התלוננה על כאבים אשר מצאו ביטויים באחוזי הנכות שנקבעו לה. סבורני, כי אין לאמץ את קביעתו של ד"ר גיפשטין לנוכח העובדה, כי אינה נסמכת על מסמכים רפואיים רלוונטיים, אלא על תלונות סובייקטיביות של התובעת, מה גם שד"ר גיפשטין ציין, כאמור, כי הסיכוי שהציסטות נשוא הדיון נגרמו כתוצאה מהתאונה הינו קלוש. זאת ועוד, המומחים מטעם הנתבעת שללו קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לבין התאונה. ד"ר גורדין, אשר חווה דעתו לבקשת הנתבעות בתחום האורטופדי, התייחס גם הוא לקשר בין הציסטות לתאונה וקבע (עמ' 42, שורות 16-20): "ש.: הסיבה מה גרם לכך זה בתחום נוירולוג. ת.: לא. כתבתי שאין קשר בין הכאבים והציסטות לבין החבלה מ91-'. כתבתי שבכל הנוגע לתלונות לענין הציסטות והגידולים התוך שדרתיים, אז שימונה לכך נוירולוג כדי לקבוע אם יש קשר לתאונה כי אני לא מצאתי קשר לתאונה". היינו, ד"ר גורדין לא מצא קשר בין הציסטות לתאונה, אולם מאחר ותחום מומחיותו אינו נוירולוגי, פנתה הנתבעת אל פרופ' מלמד, מומחה בתחום הנוירולוגיה, אשר אישר בחוות דעתו, כי אין כל קשר סיבתי בין הציסטות לתאונה. פרופ' מלמד ציין בחוות דעתו, כי לא מצא קשר בין הציסטות לתאונה, וכך לא מצא רציפות של התלונות מאז הפגיעה במועד התאונה. בסיכום חוות הדעת נאמר: "בדיקתה הנוירולוגית האובייקטיבית הפרטנית על ידי היתה תקינה ולא מצאתי בה כל עדות לנזק אורגני שרידי במערכת העצבים כולל המוח, חוט השדרה ושורשיו העצביים. התרשמתי לעומת זאת בעת בדיקתה ממוגזמות ומופגנות יתר לא אמינות, בולטות מאוד ורצוניות. איני יכול שלא להתרשם מן הרצון המאוחר והמגמתי אצלה לקשור תלונות רבות ושונות (שגם אמינותן של רובן או כולן אינה בלתי מוטלת בספק) לחבלה משנת 1991. אני איני מוצא לכך כל הצדקה. לאור האמור לעיל, אין אני מוצא אצלה כל נכות נוירולוגית בעקבות חבלת הראש והגב התחתון. איני מוצא כל עדות לקיום תסמונת נוירולוגית או נפשית בעקבות חבלת ראש וזעזוע מוח. אין כל קשר גרימתי בין חבלת הגב לציסטות הארכנואידליות בגובה 2S - 1S. איני מוצא גם כל קשר סיבתי בין התאונה לבין הסבל הנטען הנוכחי" (ההדגשות שלי - ש.ד.). בחוות דעתו המשלימה חזר פרופ' מלמד על הדברים בציינו: "בדיקתה הנוירולוגית האובייקטיבית החוזרת על ידי היתה תקינה לחלוטין כקודמתה. גם עתה לא מצאתי כל עדות לנזק אורגני שרידי במערכת העצבים כולל המוח, חוט השדרה ושרשיו העצביים... לאור כל האמור לעיל, מסקנתי הקודמת נשארת בעינה ואיני מוצא כל מקום לשנותה. אין אני מוצא אצלה כל נכות בתחומי בעקבות התאונה הנדונה מיום 9.12.91". בעדותו נימק המומחה את קביעותיו בהתייחסו לתלונת אובדן התחושה ברגליים (עמ' 36, שורות 21-25): "ש.: מהחבלה ב91-' זה יכול להיות? ת.: אני לא מצאתי שום סיבה שיכולה לקשר. זה מופיע בחוות דעתי. לא מצאתי סיבה שיכולה לקשר בין התאונה בשנת 91' לתלונה של חוסר תחושה ברגלים. אני מזכיר שזו תלונה סוביקטיבית לחלוטין. אגב, דיסקוס בגובה L4 5 כפי שהוא הופיע לא יכול לגרום לחוסר תחושה בשתי הרגלים. מבחינה אנטומית זה בלתי אפשרי" (ההדגשה שלי - ש.ד.). בנוגע לציסטות חוזר המומחה על קביעתו, כי אין קשר ביניהן לבין התאונה (עמ' 37, שורות 8-9): "ש.: לענין הציסטות, עד כמה ששמענו פה ואנחנו יודעים שציסטות אין קשר בינן לבין חבלה. ת.: זאת גם דעתי". ובהמשך (שורות 21-23): "...כדי להוכיח קשר של חבלה צריך שתהיינה סדרות גדולות שתראינה שחבלה היא זאת שגורמת להופעת הציסטות, וסדרות כאלה אינן קיימות". פרופ' מלמד מציין, כי הציסטות הינן ממצא אקראי אשר לדעתו אינן מצריכות ניתוח, ואת תלונות התובעת יש לייחס ככל הנראה לחבלה בעצם הזנב אשר צויינה בתעודת חדר המיון (עמ' 40, שורות 15-20): "... אבל למשל, לומר שבלט הדיסק בא מאותה תאונה, או הציסטות באו מאותה תאונה, זה יהיה לי קשה מאוד לקבל, אפילו אם התלונה על כאב היתה קיימת מאז. נניח שהיתה תלונה על כאב מיד לאחר מכן, הייתי נוטה לייחס אותה לחבלה בעצם הזנב שהיא בקצה עמוד השדרה ולא לבלט דיסק בין L4 ו- L5 או לציסטות שזוהו בשנת 95'" (ההדגשה שלי - ש.ד.). במילים אחרות, לדעתו של פרופ' מלמד, הציסטות בגינן נותחה התובעת מהוות ממצא אקראי אשר אינו קשור לתאונה. יתרה מכך, את תלונותיה מיד לאחר התאונה ניתן לשייך לחבלה בעצם הזנב, ואת מצבה הנוכחי ניתן לשייך לפגיעה ממנה סבלה בשנת 95' (ראה כרטיס חולה מיום 23/5/95, נספח לנ1/ וכן בעמ' 17-18 לפרוטוקול). לאור העובדה, כי לא נמצאו ממצאים אובייקטיבים הקושרים בין הציסטות לתאונה וכי להשקפתו של המומחה, אשר לא נסתרה על ידי התובעת, הציסטות הינן ממצא אקראי אשר אינו קשור לתאונה, אני מקבלת את האמור בחוות דעתו וקובעת, כי לתובעת לא נגרמה נכות נוירולוגית כתוצאה מהתאונה. יצויין, כי אין להתעלם מהתרשמותו של פרופ' מלמד, כי התנהגותה של התובעת במהלך הבדיקות היתה מגמתית ובלתי אמינה, במיוחד לנוכח העובדה, כי תלונותיה, אשר באו לידי ביטוי בבדיקות, לא מצאו ביטויים במסמכים הרפואיים כלשהם מהתקופה שלאחר התאונה. באשר לתחום האורטופדי - בחוות דעתו התייחס ד"ר גורדין לציסטות ולתלונותיה של התובעת וקבע: "עיון בחומר שהוצג לפני מראה כי אין כל רישום על תלונות כאבי גב מיום אותה תאונה ועד שנבדקה ע"י ד"ר פטיש בתאריך 23.5.95 שאז החלה לסבול מכאבי גב קשים עם הקרנה לרגל שהחלו כשבוע לפני פנייתה לד"ר פטיש לאחר תנועת תנופה שביצעה בביתה. כלומר, הקשר לכאורה בין כאביה והציסטות באזור הסקרלי לחבלה משנת 1991 נראה קלוש ביותר" (ההדגשה שלי - ש.ד.). ובחוות הדעת המשלימה חזר המומחה על הדברים וקבע: "מכל הנאמר לעיל, המסקנה היא שאין קשר סיבתי בין החבלה ובין כאבי הגב התחתון אשר הביאו את גב' גרבוב לטיפול ניתוחי. אין קשר סיבתי, כפי שגם ד"ר גיבשטיין (צ"ל - "גיפשטין" - ש.ד.) ופרופ' מלמד סוברים, בין הציסטות על שם טרלוב ובין החבלה". במהלך עדותו ציין ד" גורדין, כי אין כל ראיה הקושרת את בלט הדיסק שנתגלה אצל התובעת בשנת 95' לבין התאונה משנת 91' בעיקר בשל העדר תלונות במשך תקופה ארוכה (עמ' 43, שורות 17-25): "ש.: בלט הדיסק לא יכול להגרם מהתאונה? ת.: בלט דיסק יכול להגרם מתאונה. אין לי שום עדות שקושרת את אותו בלט דיסק שהתגלה בשנת 95' לתאונה משנת 91'. אבל הוא יכול להגרם מתאונה. אחת מהסיבות להיווצרות בלט דיסק היא חבלה. ש.: ז"א שיתכן שיש קשר. ת.: עניתי. אמרתי שיש אפשרות שבליטת דיסק תיגרם מחבלה. במקרה זה לא מצאתי קשר בעיקר בגלל חלוף הזמן והעדר תלונות במשך כל כך הרבה זמן" (ההדגשות שלי - ש.ד.). ולראיה ראה מכתב הפנייה של קופת חולים לאומית מיום 15/11/95 בו נאמר: "הנ"ל בטיפולי מ23/5/95 עקב כאבי גב חדים שהחלו באופן פתאומי תוך תנועה חדה" (ההדגשה שלי - ש.ד.). בהמשך עדותו מציין ד"ר גורדין, כי לא מצא קשר בין תלונות התובעת על אובדן תחושה ברגליים לבין התאונה וכך אין עדות לחבלה בעמוד השדרה כתוצאה מהתאונה (עמ' 44). לבסוף חוזר ד"ר גורדין ומדגיש, כי אין כל קשר בין הציסטות לתאונה: "שאלת בימ"ש: האם קיים קשר בין הציסטות לבין התאונה? ת.: על השאלה הזו עניתי גם בחווה"ד המשלימה. גם ניסיתי לעבור על הספרות, גם דיברתי עם לפחות 4 נוירוכירורגים כולל דר' שיפר והם לא הכירו ולא שמעו על קשר סיבתי בין חבלה ובין ציסטות ע"ש טרלוב, ואני בספרות שמצאתי, גם לא מצאתי קשר כזה. המקום היחיד שמוזכר קשר אפשרי זה אותו מאמר שעמד בפני גם בעת עריכת חווה"ד של ויליאם (מסמך 8)". מהאמור לעיל עולה, כי אין תיעוד לחבלה בעמוד השדרה או לאובדן תחושה ברגליים כתוצאה מהתאונה. כמו כן אין כל ממצא הקושר את הציסטות לתאונה, ומלבד תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת אין כל ראיה לנכות אורטופדית בגין התאונה. אשר על כן אני מאמצת את האמור בחוות הדעת של ד"ר גורדין וקובעת, כי לתובעת לא נגרמה נכות אורטופדית בגין התאונה. לסיכום נקודה זו, הוכח, כי לתובעת לא נגרמה נכות כתוצאה מהתאונה ומצבה הרפואי הינו פרי חבלות נוספות שנגרמו לה בשלב מאוחר יותר, לרבות הפגיעה משנת 95'. לאור קביעה זו אעבור לדון בשאלת גובה הנזק. הפסדי השתכרות בעבר ולעתיד: אין חולק, כי עובר לתאונה, עוד בתקופה שהתובעת התגוררה ברוסיה, הפסיקה את עבודתה בשל מחלת סרטן השד בה לקתה. בעדותה סיפרה התובעת, כי כשעלתה לישראל לא חיפשה עבודה שכן היה עליה לטפל במחלה (עמ' 15-16): "ש.: נכון שהפסקת לעבוד בתור מורה בבריה"מ לפני שבאת לארץ? ת.: אז מה? ש.: בשנת 90' לפני שעלית לארץ הפסקת לעבוד בתור מורה כשהתחילו לך הבעיות? ת.: מה פתאום? עבדתי עד הסוף ואח"כ נסענו לארץ כי רק חצי שנה אני לא עבדתי כי עברתי ניתוח בחזה, ואני הרגשתי שזה ממש לא בסדר, אז פה שוב עשיתי ניתוח בחזה. זה רק חצי שנה לפני שעלינו מרוסיה לא עבדתי. זה היה ב90-'. ש.: בשנת 90' הפסקת לעבוד. ת.: כן. כי עברתי ניתוח בחזה. ש.: לפני התאונה בנובמבר 91' עוד פעם עשית ניתוח בחזה. ת.: כן. אמרתי שזו היתה המטרה שלי. אמרו לי שזה סרטן. אנחנו מיד הלכנו מרוסיה". לאור העובדה, כי התובעת הפסיקה את עבודתה עובר לעלייתה לארץ ובשל מחלת הסרטן לא החלה לעבוד בארץ, ומכיוון שלא הוכחו הפסדי השתכרות כלשהם בעבר הרי שאין לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. באשר להפסדי השתכרות לעתיד - התובעת, ילידת 1938, לא הוכיחה, כי היה בכוונתה לחפש עבודה לכשתחלים ממחלת הסרטן. כמו כן, כפי שעולה מעדותה של התובעת ומהמסמכים הרפואיים, הרי שהתובעת סובלת מתחלואים רבים נוספים אשר אינם קשורים לתאונה, ולא הוכח, כי לאור מצבה הרפואי היה מתאפשר לה לחזור לעבודה. לאור העובדה, כי לא נקבעה לתובעת נכות רפואית בגין התאונה נשוא הדיון, הרי שבהעדר הוכחות להפסדי השתכרות בעתיד, אינני מוצאת, כי יש לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. כאב וסבל: לאור נסיבות התאונה בה נחבלה התובעת מחד גיסא ובהתחשב בכך שלא נקבעה לה נכות כלשהי מאידך גיסא, אני פוסקת פיצוי גלובלי בגין כאב וסבל בסך 12,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. יצויין, כי מאחר ופסקתי פיצוי גלובלי, אינני נעתרת לבקשת התובעת לחייב בריבית מיום התאונה. עזרת צד ג': התובעת טוענת, כי לאחר התאונה תפקודה היה מוגבל כמעט לחלוטין, ובני משפחתה נאלצו לסעוד אותה במשך תקופה ארוכה (עמ' 19, שורות 20-24, עמ' 20, שורות 10-17). התובעת לא זימנה את בעלה או את בנה לעדות ואף לא הגישה תצהירי עדות מטעמם, ולא הגישה ראיות אחרות התומכות בגרסתה. כמו כן, התובעת לא פירטה מהי התקופה בה היתה באי כושר מוחלט ומהי התקופה בה היתה באי כושר יחסי, והסתפקה בטענה, לפיה מאז התאונה היא אינה מסוגלת לתפקד ללא עזרה חיצונית. במילים אחרות, התובעת לא הוכיחה את שיעור הנזק בגין עזרת צד ג', ואף לא הוכיחה, כי בני משפחתה סייעו לה באופן העולה על הסיוע הרגיל שמעניקים בני משפחה לנפגע לאחר תאונה, כך שנגרמו להם הפסדים כלשהם בפועל. יחד עם זאת כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת ככל הנראה משבר בעצם הזנב, כך שלא היתה מסוגלת לתפקד במשך תקופה מסויימת. ד"ר גורדין העיד, כי כאשר נגרם שבר בעצם הזנב הגבלת התפקוד נמשכת כחודשיים (עמ' 45, שורות 4-10): "שאלת בימ"ש: כאשר אדם נגרם לו שבר של עצם הזנב כמה זמן הוא לא יכול לתפקד? ת.: זה שונה כי ברוב המקרים זה דבר שחולף תוך 6 שבועות, חודשיים. כמו כל שבר שנרפא. יש מקרים שנשארים כאבים במקום בעצם הזנב כמצב קבוע או מצב מתמשך שיכול להימשך אפילו שנים, קוקסידניה על רקע חבלתי...". מהאמור לעיל עולה, כי לאחר התאונה קרוב לוודאי שהתובעת היתה מוגבלת בתפקודה במשך כחודשיים, אולם בהתחשב בעובדה, כי במועד התאונה היתה התובעת בת 53, סבורני, כי יש לפסוק לה פיצוי גלובלי עבור שלושה חודשים בהם היתה מוגבלת בתפקודה. אשר על כן אני פוסקת פיצוי בגין עזרה לזולת בסך 6,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה ועד למועד התשלום בפועל. כן תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הסכום שנפסק + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. כל צד ישא בהוצאות שכר המומחים מטעמו. ניתן ביום 11.5.99 והודע במעמד שרה דותן, שופטת שברעצם הזנב