תביעה לתשלום יתרת חוב בגין עבודות נגרות זוהי תביעה לתשלום יתרת חוב בגין עבודות נגרות שביצעה התובעת על פי הזמנת הנתבעת במלון דירות שבבעלותה. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן: התובעת הינה חברה העוסקת בעבודות נגרות ובייצור רהיטים. הנתבעת, אף היא חברה בע"מ, הינה בעלת מלון "אלכסנדר" ברח' חבקוק בת"א, והיא עוסקת בהפעלתו. בשנת 1989 ביקשה הנתבעת להשלים את בנייתו של המלון אשר מבנהו עמד במצב של "שלד" במשך תקופה ארוכה, ולמטרה זו פרסמה מכרז סגור בין בעלי מקצוע בתחום הנגרות לקבלת הצעות לביצוע עבודות הנגרות במבנה (לא כולל רהיטים ניידים וריהוט השטחים הציבוריים). בין המשתתפים במכרז היתה גם התובעת אשר הציעה לבצע העבודות, על פי המפרט שהוצג לה, תמורת כ820,000- ש"ח. לאחר מיון ההצעות השונות התנהל מו"מ בין התובעת למנהל הנתבעת ובסיומו נכרת בתאריך 20.8.89 החוזה ת4/(א), לו צורף נספח כמויות ומחירים הכולל את פריטי העבודה שיסופקו, ת4/(ב) ואת המחיר בגין כל פריט ופריט. המחיר שנקבע על פי החוזה היה 670,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לאחר שהתובעת הסכימה ליתן לנתבעת הנחה בשעור של 18.8% מן ההצעה המקורית. בסעיף 6 להסכם הנ"ל נקבעו תנאי התשלום כדלקמן: מפרעה בשעור 50% בסך של 335,000 ש"ח כנגד ערבות בנקאית תשולם עובר לתחילת העבודה. 20% ממחיר היחידות שיובאו לאתר כשהן מושלמות להנחת דעת המפקח. 20% ממחיר היחידות לאחר התקנתן באתר לפי הוראות המפקח ולהנחת דעתו. 10% עם גמר ביצוע העבודה ולאחר קבלת אישורם בכתב של האדריכל והמפקח. כל התשלומים פרט למקדמה צמודים למדד תשומות הבניה של חודש יוני 1989. ההסכם אינו כולל לוח זמנים לשלבים השונים אשר פורטו על ידי לעיל, אולם בסעיף 8(א) להסכם נקבע כי: "הקבלן מתחייב להתחיל בביצוע העבודות, להמשיך בביצוען ולהשלימן בקצב ובהתאמה למהלך וקידום ביצוע שאר העבודות באתר ובהתאם להוראות המפקח". סמוך לאחר החתימה על ההסכם ביצעה התובעת ספירה מפורטת בשטח של כמות היחידות שעליה לבצע וגילתה כי נפלו טעויות ביחס למספרן של יחידות הריהוט בנספח לחוזה. בתאריך 30.8.89 שלח מנהל התובעת מכתב לנתבעת (ת4/(ג)) בו פרט את הפריטים אשר נשמטו מרשימת הכמויות שבחוזה ויום לאחר מכן נשלחה על ידה הצעת מחיר לתוספת הנ"ל כאשר המחירים מחושבים על פי מחירי היחידות עליהן סוכם במכרז (ת4/(ד)). סה"כ 211,898 ש"ח. למרות שהיה ברור לשני הצדדים כי על רשימת הכמויות יש להוסיף את הפריטים המצוינים במכתבים הנ"ל וכי על הנתבעת מוטל לקבל החלטה באשר לזהות מבצע העבודות הנוספות ומחירן, לא מהר מנהלה להשיב לפניית התובעת, ורק בתאריך 6.11.89 נערכה פגישה בין הצדדים בה סוכם שהתובעת תבצע גם את העבודות הנוספות תמורת 120,000 ש"ח (תנאי התשלום עבור התוספת שנויים במחלוקת ואתייחס לכך בהמשך). לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות המפורטות לעיל החלה התובעת בעבודה תמורתה שילמה הנתבעת סה"כ 795,000 ש"ח (ללא מע"מ) השווים ל721,280- ש"ח במועד כריתת החוזה, כאשר סכום החוזה במונחי יוני 1989 היה 790,000 ש"ח. המחלוקות בין הצדדים 1) לגרסת התובעת בעת שהוסכם על מחיר היחידות הנוספות בנובמבר 1989 הסכימה להפחית מהמחיר אותו דרשה כ45%- בכפוף להתחייבות הנתבעת שהסכום של 120,000 ש"ח ישולם לה במזומן עובר לתחילת העבודה, ומשלא עמדה הנתבעת בהתחייבותה לשלם את הסך של 120,000 ש"ח במועד שנקבע, אין היא זכאית להנחה הנ"ל ואת התוספת עבור העבודות יש לחשב על פי מחירי התוספת לחוזה והיא עומדת במחירי קרן ע"ס 211,898 ש"ח. לעומתה טוענת הנתבעת כי הצדדים הגיעו ל הסכמה באשר למחיר התוספת למכרז לאחר מו"מ וכי הסכום של 120,000 ש"ח אמור היה להשתלם על פי תנאי התשלום שנקבעו בהסכם ת4/(א), וכי המחיר שאותו דרשה התובעת מעולם לא התקבל על ידה. 2) לגרסת הנתבעת, התובעת לא עמדה בהתחייבותה לסיים את העבודה במהלך שנת 1990 (באשר למועד המדויק הובאו על ידה גרסאות שונות), וכתוצאה מאיחור זה התעכבה השלמת המבנה והפעלת המלון. עיכוב זה גרם לה לגרסתה נזק העולה על יתרת החוב הנטענת, ועל כן גם אם נותרה יתרת חוב כלשהי, יש לקזז ממנה את נזקי הנתבעת. 3) מעבר לתשלומים בסך 795,000 ש"ח שפורטו בתצהיר מנהל התובעת ומוצגיה, טוענת הנתבעת כי בתאריך 26.9.90 שולם על ידה סך של 62,985 ש"ח אותן יש לנכות מיתרת החוב הנטענת. 4) לגרסת הנתבעת הוסכם בין מנהל התובעת למפקח מר גולדשטיין כי בגין העיכובים בביצוע העבודה לא יחושבו הפרשי הצמדה לגבי כל משך העבודה אלא רק עד לחודש מרס 1990. בטרם אדון במחלוקות אשר פורטו על ידי לעיל אתייחס לטענתה "המקדמית" של הנתבעת אשר פורטה לראשונה בסיכומיה ולפיה יש לדחות התביעה על הסף מאחר וכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. לגרסת הנתבעת בסיכומיה תנאים מקדמיים לתשלום הם ביצוע העבודה ואישורה ע"י המפקח, ומאחר ובכתב התביעה לא נטען כלל כי העבודה הושלמה ואושרה לא קמה לתובעת עילת תביעה. אומר מיד כי טענה "מפולפלת" זו מעוררת מספר תמיהות. ראשית, מדוע הסתפקה הנתבעת בכתב ההגנה בטענה סתמית לפיה התביעה אינה מגלה עילת תביעה (סעיף 3 לכתב ההגנה) ולא טרחה לפרט ולהבהיר עמדה זו. יתרה מכך, על שום מה נמנעה מלבקש מחיקת התביעה אשר להשקפתה אינה מגלה עילת תביעה בשלב קדם המשפט, ואם תמצא לומר כי שמרה טענה זו באמתחתה בכוונה להפתיע את הצד שכנגד ולמנוע ממנו לתקן טעותו, גישה זו נוגדת את רוח תקנות סדר הדין האזרחי אשר מטרתן לסייע בידי בית המשפט להכריע במחלוקות בין הצדדים כאשר כל העובדות פרושות בפניו ולמנוע מצד זה או אחר להפתיע את משנהו בטענות שלא בא זכרן בכתבי הטענות, ומטעם זה אף נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין שעל בית המשפט לנהוג זהירות בסנקציה של מחיקה או דחיה על הסף ולנקוט בצעד זה רק לאחר שישתכנע כי גם תיקון כתב הטענות לא יהא בו כדי לרפא את הפגם שנפל בו (ע.א. 335/78 יוסף שאלתיאל ואח' נ' אריה שני ואח' פד"י לו(2) 151 בעמ' 155). משנמנע ב"כ הנתבעת מלפרט את טענתו בכתב ההגנה ובשלב המקדמי של הדיון חסם בפני התובעת את האפשרות לתקן את הפגם שנפל בכתב התביעה והתנהגות זו לוקה בחוסר תום לב וכבר מטעם זה דין הטענה להדחות. אולם, מעבר לדרוש אציין כי כתב ההגנה לוקה בחוסר פירוט וכל כולו הכחשות סתמיות וגורפות של סעיפי כתב התביעה ואין בו טענה לפיה התובעת אינה זכאית לתשלום מאחר והעבודה לא בוצעה על ידה או כי העבודה שנעשתה לא אושרה על ידי המפקח. עוד יצוין כי בתצהירו של מנהל התובעת מר דוד חלפון טען העד כי התובעת סיימה את העבודה (סעיף 53(ב) לתצהיר ת4/) וכי המפקח קיבל את העבודה בתאריך 24.3.91, ת4/(כג), והעד משה חלפון (ת2/) מעיד כי בחודש ספטמבר 1990 הסתיימה העבודה באתר והמפקחים הריצו אותו בלך ושוב מתוך כוונה לעכב את התשלום המגיע לתובעת, עד אשר לבסוף חתם המפקח גוטרמן בתאריך 24.3.91 על מסמך קבלת העבודה ת2/(א). ב"כ הנתבעת לא התנגד לעדויות אלה ולא טען כי הן מהוות הרחבת חזית ובכך נרפא הפגם, אם אכן היה כזה. זה המקום לציין כי טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו לפיה בהתנגדות ב"כ התובעת להבאת ראיות באשר להיקף העבודה חסם את הדרך בפני האפשרות להוכיח את עובדת ביצועה אין בה ממש כיוון שלאחר שהעדויות המפורטות לעיל הובאו בפני בית המשפט ללא התנגדות, אין כל רלבנטיות לשאלה הנוגעת להפחתת מחיר העבודה בדירה לגביה נטען כי רוהטה על ידי חברה אחרת. לאור כל האמור לעיל, דין הטענה המקדמית להדחות. 1) יתרת החוב (א) הסכום עליו הוסכם בין הצדדים ביחס לפריטים שלא נכללו בנספח להסכם כפי שציינתי לעיל, לגרסת התובעת ההנחה שהוענקה על ידה הותנתה בתשלום מיידי ומאחר והנתבעת לא עמדה בתנאי זה יש להחזיר לקדמותו את המחיר המקורי התואם למחיר החוזי. לאחר שבחנתי את הראיות שהציגו הצדדים החלטתי להעדיף בסוגיה זו את גרסת הנתבעת על זו של התובעת מן הנימוקים כדלקמן: התביעה שבפני הוגשה כשש שנים לאחר שנכרת ההסכם שבמחלוקת ומטבע הדברים קשה לסמוך על זכרונם של הנוגעים בדבר באשר לפרטי ההסכמות אליהן הגיעו והנסיבות לשינוי זה או אחר שהוכנס בתנאי ההתקשרות אלא אם כן הדברים נתמכים בראיה חיצונית. בעניננו הצדדים משום מה לא טרחו לערוך חוזה משלים או לעגן בכתובים בדרך כלשהי את ההסכמות באשר לתנאי התשלום עבור העבודות הנוספות, ועיון בהתכתבות מהתקופה שלאחר כריתת ההסכם אינה תומכת בגרסת התובעת במידה הדרושה להוכחת טענתה. נכון אמנם כי במכתבו של מר חלפון מיום 8.1.90 (ת4/(ז)) כתב העד כי הפחתת המחיר הותנתה בתשלום מלא במזומן, אולם בהמשך נאמר: "מאחר ועד היום, ולמרות התזכורת ששלחנו לא נענינו, הרינו שולחים תזכורת נוספת ומעודכנת". ובתזכורת נדרש תשלום הסכום של 120,000 ש"ח בתוספת הפרשי שער בלבד ובניגוד לטענה הגורפת לפיה אי תשלום הסכום של 120,000 ש"ח במועד שנקבע משמעותו חזרה למחיר המקורי אין מנהל התובעת מעלה דרישה זו במכתבו למרות שבשלב מוקדם זה של ההתקשרות לא היתה כל מניעה להודיע לנתבעת שעקב הפרת ההסכם על ידה אין התובעת מעונינת בעבודות הנוספות. יתרה מכך, גם בחשבון שנשלח על ידי מנהל התובעת לאחר השלמת העבודות בשנת 1991 (החשבון אינו נושא תאריך) ת4/(כז), כותב מר חלפון בכותרת כי הסכום על פי החוזה הוא 670,000 ש"ח והתוספת לחוזה 120,000 ש"ח, ובהתאם לחיובים בסיסיים אלה מחושבת יתרת החוב כ94,745- ש"ח. מאחר וברור כי החשבון שבנספח כז' הנ"ל נערך לאחר שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לשלם את הסך של 120,000 ש"ח במועד הנטען, לא ניתן לראות בדרישה זו "טעות" כפי שניסו לטעון ה"ה חלפון ויחזקאל. לכך יש להוסיף מסמכים נוספים בהם חושבה יתרת החוב בגין העבודות הנוספות על פי תנאי התשלום בחוזה ולא כנטען. ראה ת4/(יא) מיום 16.7.90 בו נכתב: "2) תוספת שלא לפי מכרז ולאחר הנחה 120,000 ש"ח, מקדמה 20%, בהתקנה 24,000". וכן ת4/(כ) סעיף 7 ו- נ69/ מיום 14.11.89 בו כותב מר יחזקאל כי הסכום עליו הוסכם עבור התוספת הינו 120,000 ש"ח צמוד למדד הבניה של חודש יוני 1990 ומבקש המחאה ע"ח העבודה הנ"ל מבלי לציין שתנאי למחיר הנמוך הינו תשלום מיידי, וכאשר מן הביטוי "על חשבון" ברור שהתשלום אמור להתבצע לשיעורין. מעבר לפניות שפורטו לעיל אשר בהן נדרש תשלום עבור התוספות על פי תנאי התשלום הקבועים בחוזה יש לציין כי אין בהתכתבויות בין הצדדים עד לתאריך 31.7.95 (נ74/) כל דרישה לתשלום של 211,898 ש"ח, ולראשונה עובר להגשת התביעה (כנראה כהכנה להגשתה) הועלתה הדרישה הנטענת. לאור האמור לעיל, אני קובעת שלמרות שעל פי מחירי המכרז עלות הפריטים הנוספים היתה 211,898 ש"ח הוסכם בין הצדדים על הנחה, מבלי שהנחה זו הותנתה מפורשות בתשלום מיידי, ועל כן יש לחשב את יתרת החוב בהסתמך על החשבון ת4/ כז' המשקף לדעתי את יתרת החוב כפי שראתה אותו התובעת "בזמן אמת". (ב) הסכום ששולם בפועל לטענת הנתבעת, מעבר לסכומים של 795,000 ש"ח ששולמו לתובעת, לגרסתה, שולם על ידה סכום נוסף של 62,985 ש"ח על פי החשבונית נ71/, לעומתה גורסת התובעת כי חשבונית זו כלולה בפירוט התשלומים שבסעיף 7(ב) לתצהיר אלי רוזנבלום בס"ק (3) ו- (4). לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים עדיפה עלי גרסת התובעת בסוגיה זו. מן המסמכים שהוצגו בפני עולה בבירור כי תשלומי הנתבעת שולמו בהסתמך על אישורי המפקח ועובדה זו מוצאת את ביטויה בת5/ בו נערך על ידי המפקח מר גולדשטיין חישוב ההתייקרויות בהסתמך על מועדי התשלומים וסכומם, ובעמודה השניה משמאל מנויים התשלומים הנומינליים ששולמו אשר מסתכמים ב795,000- ש"ח בלבד. להשקפתי, על מנת לחשב את התשלומים לא ניתן לשלב בין חשבונות שאושרו על ידי המפקח לחשבוניות. אם מבקשת הנתבעת להסתמך על חשבוניות היה עליה להגיש את כל החשבוניות שהוצאו על ידי התובעת ולא ניתן להסתפק בשלוש חשבוניות בלבד נ71/ - נ73- המסתכמות ב187,985- ש"ח בלבד. גם העובדה שבסעיף 7(ב)(3) בתצהירו של מר רוזנבלום צוין הסכום בתוספת מע"מ כאשר כל יתר הסכומים מחושבים ללא מע"מ מעוררת חשש שמא מדובר בטעות שכתוצאה ממנה לא הבחין העד שמדובר באותו סכום המחושב פעמיים. (ג) חישוב הפרשי הצמדה לגרסת הנתבעת אין לחשב את מלוא ההתייקרויות על פי החוזה כיוון שהתובעת הסכימה "להקפיא" את החישוב במרס 1990 ולהעמידו על השעור של 9.75% בשל העיכובים שחלו בעבודתה. לעומתה גורס מנהל התובעת כי "אולץ" לדרוש את הסכום הנ"ל באותו שלב כיוון שהובהר לו שאם ידרוש סכום גבוה יותר לא יקבל מאומה. גם בנקודה זו עדיפה בעיני גרסת התובעת על זו של הנתבעת כיוון שגרסתה נתמכת במסמכים שהוצגו על ידי שני הצדדים. מעיון בהתכתבויות שבין הצדדים עולה שלאחר תשלום המקדמה בשעור 50% מן הסכום המקורי עיכבה הנתבעת את התשלומים עד לתאריך 30.5.90 למרות תחנוניה של התובעת ופניותיה החוזרות ונשנות, וזאת בניגוד לתנאי ההסכם. ראשית, גם לגרסתה של הנתבעת היה עליה לשלם לתובעת לפחות 60,000 ש"ח עם אישור התוספות להסכם בחודש נובמבר 1989, אולם סכום זה לא שולם. על פי החוזה היה על הנתבעת לשלם לתובעת 20% ממחיר היחידות שתובאנה לאתר כשהן מושלמות ו20%- ממחיר היחידות לאחר התקנתן. אולם למרות שעל פי ההתכתבות בין הצדדים ברור שלפחות חלק מן הפריטים הובאו לבנין והורכבו בו במהלך שנת 1989 ותחילת 1990 (לדוגמא נ10/) התעכב אישור התשלומים חודשים רבים. טענתו של מר גולדשטיין לפיה היחידות שהובאו לאתר לא היו מושלמות לכן לא אושר תשלום באותו שלב (עמ' 73) אינה מקובלת עלי מאחר והמפקחים דאגו לתעד כל הפרה במכתבים שנשלחו לתובעת לעיתים מספר שעות לאחר מועד ההפרה הנטענת, ובהעדר טענה לפיה הציוד שנשלח לאתר לא היה מושלם (למעט הטענות לענין המנעולים והמפתחות), מסקנתי היא שאין ממש בטענה זו ושהנתבעת בעזרת המפקחים נקטה בסחבת באישור החשבונות. במצב דברים זה סביר להניח שבנסיבות אלה לא היתה למנהל התובעת ברירה אלא לקבל כל הצעה שהוצעה לו ובלבד שיצליח לחלץ תשלום נוסף מהנתבעת. אולם, לא היתה כל כוונה לשנות את תנאי ההצמדה והראיה שבחשבונות שלאחר מכן אושרו תשלומים עם הצמדה מלאה כמוסכם (ת55/), וגם מר גולדשטיין עצמו ערך עם סיום העבודה חישובי הצמדה מלאים, ת5/. לסיכום סוגיה זו של יתרת החוב, מן הראוי להתייחס גם לטענה לפיה העבודה לא אושרה על ידי המפקחים בחשבון סופי ועל כן אין מקום לתשלום נוסף, סבורני כי טענה זו לאו טענה היא כיוון שעל פי ת2/(א) אישר המפקח גוטרמן בתאריך 24.3.91 את קבלת העבודה, "הסתייגותו" לפיה בדיקה זו אינה מתייחסת להתאמת דרישות ההסכם לביצוע הינה חסרת משמעות כיוון ש"קבלת עבודה" מעצם טבעה מהווה אישור שהעבודה שנמסרה תואמת את דרישות ההסכם, מה גם שהמפקח מציין כי בדק את כל העבודות וחזקה עליו שלא היה חוסך מהתובעת את שבט ביקורתו כשם שנהג בעבר, ונראה שההסתייגות הנ"ל הינה תוספת שהוספה מחמת זהירות כשם שביתר החשבונות הזמניים טרחו המפקחים וציינו שלא לצורך ובניגוד להסכם כי "האישור אינו מעיד על דיוק הכמויות והמחירים המופיעים בגוף החשבון" כאשר בהסתמך על האישור שולמו החשבונות החלקיים לאחר שהמפקח בדק והתייחס לכל פרטי החשבון. לסיכום נקודה זו, אני קובעת כי חובה של הנתבעת במועד מסירת העבודה היה 94,745 ש"ח (ת4/( כז'). קיזוז לגרסת הנתבעת, התובעת הפרה את ההסכם עימה בכך שלא עמדה במועדי ביצוע העבודות על פי החוזה וכתוצאה מהעיכוב במסירת העבודה נגרמו לה הנזקים המפורטים בחווה"ד נ79/. אומר מיד כי מר אנוך בחוות דעתו הנ"ל הגביל עצמו רק לצד החשבונאי ובפתח חווה"ד ציין שחישוב הנזק מסתמך על טענות הנתבעת באשר לעיכובים וכי גרסת הנתבעת מהווה את ההנחה הבסיסית לחישוביו וכי החישובים שערך מבוססים על הנחות והערכות שקיבל מהנהלת החברה. עוד מציין מר אנוך כי גורמי מקרו ומיקרו בסביבת פעילותה של החברה עשויים לשנות את התוצאות אליהן הגיע, ובכך פטר עצמו מן הצורך להתייחס להשפעות מלחמת המפרץ אשר השביתה את הפעילות הכלכלית בישראל בחודשים ינואר-מרס 1991 בעיקר בתחום התיירות. לאור האמור לעיל, ברור שבטרם אתייחס לחוות הדעת עלי לבחון את העובדות ששימשו בסיס לחישובי המומחה. דהיינו, האם נגרמו עיכובים בפתיחת המלון עקב מחדלי התובעת ומשך העיכוב. לאחר שבחנתי את עדויות הנתבעת ועיינתי בהתכתבות הענפה בין הצדדים הגעתי למסקנה כי דין טענות הנתבעת להדחות. ראשית כיוון שאין בחוזה מועדים לביצוע שלבי העבודה השונים, ועל פי התנאי שבסעיף 8(א) להסכם מועדי הביצוע מותנים בהתקדמות שאר העבודות וסוגיה זו לא הוכחה. יתרה מכך, מעיון בהתכתבות שבין הצדדים עולה כי המפקחים מטעם הנתבעת נקטו בשיטה של תעוד מקיף ופרטני של כל מחדלי התובעת (להשקפתם) והפניות כוללות עיכובים קטנים וגדולים כאחד תוך שימוש בניסוחים ערטילאיים אך יחד עם זאת דרמטיים ומרשימים. אולם בחינה מדוקדקת יותר של ההתכתבות מעלה שלמרבית טענות המפקחים יש תשובה וכי לא אחת ולא שתיים חלו עיכובים בעבודה כתוצאה ממחדלי הנתבעת עצמה. העיכוב הראשון נבע מחוסר יכולתה של התובעת להזמין חומרי גלם בחו"ל מאחר והנתבעת סרבה להתחייב ביחס להיקף העבודה, וכוונתי להמנעותה של הנתבעת מלאשר את התשלום עבור העבודות הנוספות במשך כחודש וחצי. לאחר שסוף סוף אושר התשלום עבור היחידות הנוספות, יכולה היתה התובעת להוציא הזמנה לספק חומרי הגלם. אולם בכך לא תמו העיכובים שנגרמו בשל מחדלי הנתבעת. פריטי ריהוט מוגמרים הושארו במפעלה של התובעת כיוון שלא ניתן היה לשלחם לאתר (ראה מכתב התובעת מיום 5.11.89 ותשובת המפקחים מיום 13.11.89 בו מודים האחרונים שטענת התובעת בענין זה מוצדקת, נ8/- נ9/). אולם בניגוד להתייחסותה ה"קלילה" של הנתבעת לטענותיה של התובעת על הנזקים וההוצאות הנגרמים לה כתוצאה מהצורך לאחסן את הפריטים המוגמרים במפעלה, כאשר הדבר נוגע להשלמת דוגמה ע"י התובעת המפקחים מתייחסים לנושא במלוא הרצינות והחומרה, ובתאריך 25.10.89 כותב מר גוטרמן לתובעת: "נדרשת להשלים הדוגמא עד יום ד' 25.10.89 בפועל לא בוצע" (נ6/). ולא בכדי משיב מר חלפון בציניות לפניה זו וכותב: "היעילות שאתם מפגינים מרשימה, וכשאתם מבקשים דוגמא עד 25.10 וכבר באותו יום יוצא המכתב, אפילו היפנים מתגמדים" (נ7/). לא אפרט את כל המכתבים שהוחלפו בין הצדדים ואסתפק בציון שמרבית הפניות של הנתבעת הינן בענינים שגרתיים שדוגמתם מתעוררים בכל מערכת יחסים בין מזמין לקבלן מבצע וחלק מהן קטנוניות וקנטרניות (כגון המברק נ12/ ששוגר לאחר שכבל הטלפון למפעל התובעת נותק בשל פגיעת טרקטור ובמשך יומיים הטלפון לא פעל), אולם גם הפניות המתיחסות לעיכובים ממשיים בשל מחדלי התובעת אינן מספקות ראיה באשר למשך העיכוב והשפעתו על העבודות האחרות בהיותן מעורפלות וכוללניות (לדוגמא נ25/, נ40/), ומאידך גיסא ניתן ללמוד ממכתבי התובעת שהנתבעת נקטה בסחבת מכוונת בכל הנוגע לתשלומים ובתאריך 20.8.90 נאלץ מנהל התובעת להודיע כי ביום 21.8.90 יוצאו עובדיו לחופשה מאונס. הנתבעת, בעזרת מפקחיה, גם לא בחלה בשימוש באמצעי של עיכוב תשלומים כדי לנסות ולהחתים את התובעת על תנאים נוספים ומקפחים לחוזה (נ16/), תוך שהיא מציינת כי לאחר חתימת המסמך ישלם המזמין לקבלן חשבון חלקי מס' 1 שאושר על ידי הפיקוח בסך 130,000 ש"ח, אולם למרות שעל פי האמור בנ16/ ב17.4.90- אושר החשבון הנ"ל חלפו כשישה שבועות עד לתשלום הסכום של 120,000 ש"ח (ולא 130,000 ש"ח כפי שהובטח). גם אופן בדיקת החשבונות ואישורם אינו מצביע על גישה ענינית מצד הנתבעת. למשל בחשבון נ24/ המפקח מחק באופן שרירותי את הסכומים שדרש המבצע מבלי לציין סכומים אחרים במקומם וללא הסבר מניח את הדעת אישר במקום 207,000 ש"ח 120,000 ש"ח בלבד. מן המקובץ עולה כי בצד עיכובים בסיום עבודת התובעת חלו עיכובים בתשלומים מצד הנתבעת (ללא קשר לקצב העבודה). על כל פנים, לא הוכח משך הזמן של העיכובים הבלתי מוצדקים מצד התובעת, ובעיקר לא הוכחה השפעתם על סיום הבנין. מעדותו של מר בוקי צוקר ת1/ עולה כי לא נקבע מועד לסיום בניית המלון וכי עובר לסיום עבודת התובעת טרם הוזמנו עבודות ההמשך וגם מעדותם של ה"ה רוזנבלום וגולדשטיין מסתבר כי הללו אינם יודעים מתי הוזמנו העבודות המשלימות לעבודות התובעת, מתי ניתן טופס 4 המעיד על סיום הבניה, שהינו תנאי בל יעבור להפעלת המלון, ונראה שטענות הנתבעת לפיהן העיכובים בעבודות התובעת גרמו לפעולת שרשרת של עיכובים בעבודות אחרות הינן טענות בעלמא שלא הוצגה ראיה כלשהי להוכחתן (מעבר לטענות ערטילאיות במכתבי המפקחים). הייתי מצפה מהנתבעת הטוענת לנזקים במאות אלפי שקלים שתציג יומני עבודה אשר יוכיחו את טענותיה כבדות המשקל, אולם הנתבעת בחרה להסתמך על עדותם של עדים אשר הצהירו כי אינם זוכרים תאריכים ולא הצביעו על אף עובדה קונקרטית שתתמוך בגרסתם. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת. סיכום לאור קביעתי באשר ליתרת החוב ולאחר שדחיתי את טענת הקיזוז של הנתבעת אני מחייבת אותה לשלם לתובעת 94,745 ש"ח (בתוספת מע"מ). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.91 ועד למועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור של 13% + מע"מ מן הסכום שנפסק על ידי לתשלום לתובעת. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ניתן ביום 13.10.98 בהעדר הצדדים שרה דותן, שופטת חובנגרות