תקנה 308 ד לתקנות התעבורה

תקנה 308 ד לתקנות התעבורה

כללי
1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט א. טננבוים) מיום 18.9.03, אשר הרשיע את המערער בעבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) (נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש) והטיל עליו את העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק או מלקבל רשיון-נהיגה למשך 45 ימים; פסילה על-תנאי של חודשיים למשך שנתיים; קנס בסכום של 200 ₪.


הערעור הוא על ההרשעה ועל העונש.נ

העובדות הצריכות לענייננו
2. העובדות המונחות בבסיס הכרעת הדין אינן שנויות במחלוקת. בתאריך 6.3.03 נהג המערער ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש. ההודעה לא נמסרה למערער, אלא לאחר, ואותו אחר לא הביא לידיעת המערער את העובדה כי נמסרה לו הודעת אי שימוש ברכב (בהקשר זה אעיר, כי ההודעה בדבר אי-שימוש איננה נמצאת בתיק בית-משפט קמא, כך שאין לדעת מתי נמסרה ולמי). אין חולק גם, כי בעת שנהג ברכב לא היה בידי המערער רשיון רכב תקף (מתברר כי לרכב אין רשיון תקף מתאריך 27.12.02).ב

המשיבה טענה, כי על-יסוד העובדות הנ"ל יש להרשיע את המערער בעבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, היינו, שימוש ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש. העונש הקבוע בצידה של עבירה זו על-פי סעיף 38 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) והתוספת הראשונה, הוא שלושה חודשי פסילה לפחות. המערער טען, כי ניתן להרשיעו רק בעבירה על סעיף 2 לפקודת התעבורה, האוסר על נהיגה ברכב ללא רשיון רכב תקף. העונש הקבוע בצידה של עבירה זו הוא קנס (ראה: צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002, הקובע כעבירת קנס נהיגה ללא רשיון רכב בטרם חלפו 6 חודשים מיום פקיעתו). בעלי הדין היו חלוקים ביניהם בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה על-פי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה. המשיבה טענה, כי המדובר בעבירה של אחריות קפידה, היינו, הנטל על הנאשם-המערער להוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ואילו המערער טען, כי נדרשת הוכחתה של מחשבה פלילית, היינו, מודעות לנסיבה הרלבנטית להתהוות העבירה, לכך כי נמסרה על הרכב הודעת אי שימוש.

במחלוקת שהתגלעה בין בעלי הדין העדיף בית-משפט קמא את עמדת המשיבה. וכך קבע: "ההלכה לכן היא פשוטה. תקנה 308 היא תקנה של אחריות קפידה שנאשם יכול שלא לשאת בה, אם עשה כל שביכולתו. במקרה שלפנינו כל שצריך היה הנאשם לעשות הוא לבקש לראות רשיון רכב תקף. אם היה רואה רשיון רכב תקף, לא יתכן היה לבוא אליו באשמה כי נוהג הוא ברכב לא תקין שהורד מהכביש" (סעיף 25 להכרעת הדין).

מכאן הערעור שבפני.ו

אחריות קפידה
3. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אשר הוסף לחוק העונשין במסגרת תיקון 39 לו (חוק העונשין (תיקון מספר 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994) מסדיר את נושא האחריות הקפידה. וזו לשונו:
"22. אחריות קפידה
(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק, שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, 'בדין' - לרבות בהלכה פסוקה.נ
(ב) לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה.
(ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות."

בענייננו, אין המדובר בעבירה שנקבע לגביה בחיקוק כי היא אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. כמו-כן, אין המדובר גם בעבירה שנקבע לגביה בדין כי אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות (והשווה: רע"פ 4184/02 שאול לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 2638, הדן בעבירה לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה, שכבר נקבע לגביה בפסק-הדין ב-ע"פ 502/68 דויטש נ' מדינת ישראל, פ"ד כא(1) 347, כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה). שאלת היסוד הנפשי הנדרש להתהוותה של העבירה לפי תקנה 308(ד) לתקנות טרם נדונה.ב

האם עובדה זו מונעת את האפשרות לקבוע עתה, לראשונה, כי המדובר בעבירה של אחריות קפידה? ב-רע"פ 26/97, 608 לקס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, 683 (להלן: פסק-דין לקס) הובעה הדעה (מפי כבוד השופט קדמי), כי בצרוף "נקבע בדין" שבסעיף 22 לחוק העונשין הכוונה היא בדין שקדם לתיקון מספר 39 לחוק העונשין. היינו, בית-המשפט אינו רשאי עוד לקבוע כי עבירה, שלא נקבעה ככזו בחקיקה או בפסיקה שקדמה לתיקון מספר 39, היא מהסוג של אחריות קפידה. בפסק-דין מאוחר יותר (רע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529) הביע כבוד הנשיא ברק הסתייגות מן הפרוש הנ"ל, ואמר: "כשלעצמי, ספק בעיניי אם פרוש זה נכון הוא. לכאורה אין להבחין בין 'הלכה פסוקה' לפני תיקון מספר 39 או לאחריו. אך ניתן להשאיר ענין זה בצריך עיון..." (בעמ' 536). לא למותר להביא מתוך דבריה של כבוד השופטת ביניש בפסק-דין לקס בהקשר זה: "בסופו של דיון, הגעתי למסקנה, כי על אף המאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירות [עבירות לפי סעיפים 219 לפקודת מס הכנסה ו-117(א) לחוק מס ערך מוסף] עבירות אחריות קפידה, אין לסווגן ככאלה. הטעם לדבר נעוץ בכך שעבירות אלה טרם סווגו בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39 מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שכבר סווגו ככאלה על פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. כמצוות המחוקק ולפי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית, אלא אם כן נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות" (בעמ' 695).ו

4. בענייננו, לא טען ב"כ המערער ברוח דבריו הנ"ל של כבוד השופט קדמי, כי מאחר שלא נקבע בהלכה הפסוקה שקדמה לתיקון 39 לחוק העונשין, כי העבירה הקבועה בתקנה 308(ד) היא עבירה של אחריות קפידה, לא ניתן לקבוע זאת עתה. ב"כ המערער הניח, כי בית-המשפט מוסמך גם עתה לקבוע ביחס לעבירה שקדמה לתיקון 39, כי היא עבירה של אחריות קפידה, אף אם לא נקבע כך בחיקוק הקובע אותה.

אף אני סבורה, כי העובדה שבתי המשפט טרם נדרשו לסיווגן של כל העבירות שבספר החוקים עובר לקבלת תיקון 39 לחוק העונשין, אלא למקצתן בלבד, אינה מונעת את האפשרות לקבוע גם לאחר התיקון כי עבירה פלונית שקדמה לו היא עבירה של אחריות קפידה. מסקנה זו מתחייבת מן העובדה, כי מעשית לא ניתן היה בעת קבלתו של תיקון 39 לחוק העונשין לאתר את כל דברי החקיקה הקיימים (בעיקר תקנות) ולקבוע לגביהם, אם העבירות הקבועות בהם הן עבירות של אחריות קפידה, אם לאו. נזכיר, כי רק בתחום עבירות התעבורה המדובר במאות עבירות. לפיכך, יש מקום לפרש את סעיף 22(א) לחוק העונשין כקובע, כי לגבי דברי החקיקה שהיו קיימים בעת קבלת התיקון לחוק העונשין, ימשיכו בתי המשפט לקבוע באמצעות ההלכה הפסוקה את סיווגן של העבירות הקבועות בהם. ואולם, לגבי עבירות שטרם סווגו, יש לנהוג באמת מידה פרשנית זהירה ומצמצמת, "ובהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג עבירה כעבירת מחשבה פלילית", כדברי כבוד השופטת ביניש בפסק-הדין לקס, שהובאו לעיל.נ

מסקנה זו מתיישבת עם עקרון החוקיות, העומד בבסיסן של הוראות סעיף 22(א) לחוק העונשין, היינו, כי העדר החובה להוכיח מחשבה פלילית או רשלנות צריך להיקבע בחיקוק מראש ולא על-ידי בתי המשפט בדיעבד. זאת ועוד. בעוד שלגבי עצם קיומה של עבירה, משמעות עקרון החוקיות היא, שעל האדם לדעת מה נאסר עליו לעשות ומה העונש הצפוי בגין הפרת האיסור, "נראה שהמשמעות המעשית של עקרון החוקיות בהקשר של אחריות קפידה היא שעל אדם לדעת מתי הוא נדרש לנקוט רמת זהירות גבוהה במיוחד לשם מניעת מעשה, שעצם האיסור על עשייתו כבר קיים בספר החוקים. מסקנה זו עולה מלשונו של סעיף 22(ב) לחוק העונשין... בדרישה מאדם שיעשה את כל שניתן כדי למנוע את העבירה יש כדי להשפיע במידה המרבית, הלכה למעשה, על התנהגותו מלכתחילה. יסוד זה דורש ממנו משנה זהירות, מעבר לרף הרגיל של רשלנות, ועשוי להשפיע על התנהגותו כך שינקוט אמצעי זהירות נוספים מיוחדים, בהתאם לאופי העבירה" (י. רווה, "היקף תחולת סעיף 22 לחוק העונשין - עבירות של אחריות קפידה", משפטים לב(1) תשס"ב, 177, 196).ב

סיווגה של העבירה הקבועה בתקנה 308(ד)
5. העבירה העומדת לדיון בענייננו היא העבירה הקבועה בתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה. בהקשר זה יכולה להישמע הטענה, כי כל עבירות התעבורה הן עבירות מסוג אחריות קפידה, ואין צורך בבדיקה פרטנית לגבי כל אחת ואחת מהן. כך, למשל, ב-בר"ע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 519 נאמר, כהערת אגב, כי "עבירות על הוראות הקבועות בתקנות התעבורה, כדוגמת תקנה 54(א) (1), הן עבירות של 'איסור מוחלט'" (בעמ' 523-524), ואולם נראה כי אמירה גורפת כזו איננה יכולה לעמוד, שהרי ברי לכל כי תקנות התעבורה כוללות גם עבירות שאינן מתאימות לסיווג האמור.ו

נראה, אפוא, כי לא ניתן לטעון ברצינות כי כל עבירות התעבורה, או העבירות הקבועות בתקנות התעבורה, הן עבירות של אחריות קפידה, ואולם אין באמור כדי לשלול את הנחת המוצא, כי עבירות התעבורה הן בעיקרו של דבר "עבירות הסדר", היינו, עבירות שנועדו להסדיר אכיפה יעילה ולהעלות את רמת הזהירות בעת השימוש ברכב. "קביעת הוראות חוק כעבירות של אחריות קפידה (ובעבר: מוחלטת) נעשית בדרך כלל לגבי עבירות של הסדר ולא לגבי עבירות מטבע ברייתן" (מאמרה הנ"ל של י. רווה, בעמ' 180). כפי שנאמר גם בפסק-דין לקס, בעמ' 693: "האחריות הקפידה הונהגה על-ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרד התנהגות מותאם לצרכי החברה בת זמננו". לא למותר להביא גם מתוך דבריו הנכוחים של בית-משפט קמא בהקשר זה: "איננו באים לטעון כמובן כי כל עבירות התעבורה הן עבירות קפידה, אולם פרשנותם צריכה להיעשות במסגרת מטרתן החקיקתית. מטרה שבבסיסה הצורך להסדיר את התנועה הסדירה בכבישים תוך כדי סיכון בטיחותי מינימלי. מטרה שבעטיה יש ותוטל אחריות גורפת על נהגים. דומני שהאינטרס הציבורי מחייב שימוש נרחב בעבירות קפידה בתחום התעבורה. בתחום זה נודעת חשיבות מיוחדת להבטחת תגובה מהירה להפרות עבירות אלה. האיסורים נועדו להבטיח את תקנת הציבור בחיי היום יום" (פיסקה 21 להכרעת הדין).נ

6. חוזרים אנו, אפוא, לשאלתנו בראשית דברינו - מהו היסוד הנפשי הנדרש להתהוות העבירה הקבועה בתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה.ב

ראינו, כי על-פי מבחן תכלית החקיקה שהובא לעיל מתאימות העבירות שבתקנות התעבורה להיות מסווגות כעבירות של אחריות קפידה, שהרי תכליתן היא הסדרת כללי ההתנהגות בכביש והטמעתם של כללים אלה באמצעות אכיפה פשוטה ויעילה. ואולם בכך לא סגי.ו

קיים מבחן נוסף - "אופן הוכחת ההרשעה בעבירות אלה" (פסק-דין לקס, בעמ' 693). בעבירות מסוג אחריות קפידה יוצאת התביעה ידי חובת ההוכחה עם הוכחת היסוד העובדתי, והנטל מועבר לשכמו של הנאשם להוכיח כי פעל ללא מחשבה פלילית או ללא רשלנות, וכן - וזו דרישה מוגברת המיוחדת לאחריות קפידה - כי נקט את כל האמצעים למניעת העבירה. הרעיון המונח בבסיס העבירות של אחריות קפידה הוא קיומה של חזקת רשלנות הניתנת לסתירה. זאת, בניגוד לאחריות "מוחלטת" המבוססת על חזקת רשלנות, שאינה ניתנת לסתירה. מעצם ביצוע היסוד העובדתי של העבירה מסיקים כי הנאשם היה רשלן, ואולם מאפשרים לו לסתור מסקנה זו ולהוכיח כי לא היה רשלן, ובכך להשתחרר מעולה של האחריות הקפידה. ואולם, המדובר בחזקת רשלנות המטילה חובת זהירות מוגברת. "ההצעה מעלה את סטנדרט הזהירות הנדרש. כדי להשתחרר מהאחריות הקפידה אין די להראות כי הנאשם נקט אמצעים סבירים למניעת התקלה, אלא נדרש כי הוא יעשה 'כל שניתן כדי למנוע את העבירה'. כשמדובר בפעילות יומיומית - והעבירות של תקנת הציבור שבגינן נהוג להטיל אחריות קפידה מתייחסות לפעילות כזו - ספק אם הדרישה לעשות את כל שניתן היא אכן דרישה מציאותית" (מ. גור-אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992", משפטים כ"ד(1), תשנ"ד-1994, 9, בעמ' 32-33).נ

בענייננו קבע בית-משפט קמא, כי כל שהמערער היה צריך לעשות כדי לנקות עצמו מאחריות בפלילין היה לבקש ולראות רשיון רכב תקף. העובדה, כי לא עשה כן מטילה עליו מניה וביה אחריות לביצוע עבירה לפי תקנה 308(ד). אשר לכך, אף אני סבורה כי הדרישה המופנית לנוהג ברכב לדאוג לקבל לידיו רשיון רכב תקף עובר לנהיגה היא דרישה ראויה וסבירה, וחזקה על מי שנוהג ברכב מבלי לבדוק אם קיים רשיון, כי הוא רשלן. ואולם, חלוקה אני עם בית-משפט קמא בדבר המשמעות שיש לייחס לאי עמידה בדרישה זו. אני סבורה, כי מחדלו של נוהג ברכב אשר לא ביקש לראות רשיון רכב בר תוקף עובר לנהיגתו מקים עבירה על סעיף 2 לפקודת התעבורה, היינו, נהיגה ברכב ללא רשיון רכב תקף (וכן סידרת עבירות נוספות הקשורות באי עמידה בתנאי הרשיון, למשל, עבירה על תקנה 27(ב) לתקנות התעבורה), ואולם אין במחדל זה כדי להקים גם את העבירה הקבועה בתקנה 308(ד) של נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש. במה דברים אמורים.ב

7. תקנה 308(א) קובעת, כי בעת מסירת הודעת אי שימוש לנוהג ברכב יקבל מוסר ההודעה (בוחן או שוטר) מידי הנוהג ברכב את רשיון הרכב. מוסר ההודעה יודיע על כך לרשות הרישוי ויעביר לה את רשיון הרכב שניתן לו על-ידי הנהג (קיימת סמכות לעכב את העברת הרשיון למשך 48 שעות על-מנת לאפשר את תיקון הרכב ואת קבלת רשיון הרכב חזרה). במלים אחרות. כאשר נמסרת לנוהג הודעת אי שימוש, הפועל היוצא מכך הוא, בין היתר, כי רשיון הרכב ניטל ממנו. האם מן האמור לעיל יש להסיק, כי נוהג ברכב אשר לא ביקש לראות את רשיון הרכב עובר לנהיגה, יורשע לא רק בעבירה של נהיגה ללא רשיון רכב תקף, אלא גם בעבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש? אני סבורה, כי מסקנה זו איננה מתחייבת בנסיבות העניין. כאשר אדם מקבל לידיו רכב לצורך נהיגה בו, עליו לוודא קיומו של רשיון רכב תקף, ואולם לא ניתן להטיל על נוהג ברכב שלא עשה כן אחריות פלילית גם בגין עבירה אחרת, נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש, רק בשל כך שכאשר נמסרת הודעת אי שימוש ניטל רשיון הרכב.

בית-משפט קמא, בקבעו את האחריות בענייננו, לא ראה לקבוע חובה על נוהג ברכב לחקור ולבדוק שמא נמסרה בגין הרכב הודעת אי שימוש, והאם הוא תקין וכשיר לנסיעה. בכך צדק, שכן הטלת חובה כזו היא בבחינת גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. אין זה סביר, שכל קבלה של רכב לשם נהיגה בו תחייב את הנוהג לקיים חקירה ודרישה בדבר מצבו של הרכב, והאם נמסרה לגביו הודעת אי שימוש. ודוק. אין המדובר במצב של עצימת עיניים, המשול לידיעה ממש, כאשר הנוהג חושד, באופן סובייקטיבי, במצב דברים פלוני, אך נמנע מלבדוק זאת (ראה סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין), אלא במצב שבו אין בנסיבות דבר אשר יעורר בלב הנהג חשד כאמור.

במצב דברים זה, כאשר אין בכוונתנו להטיל על הנוהג ברכב חובה לבדוק אם נמסרה לגביו הודעת אי שימוש, לא ניתן להטיל עליו באופן עקיף תוצאות עונשיות בגין אותה אי בדיקה, רק בשל כך שלא בדק קיומו של רשיון רכב. הטלת אחריות פלילית במקרה כזה בגין העבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש אינה מתיישבת עם הרציונל המונח בבסיסה של האחריות הקפידה בדבר קיומה של חזקת רשלנות. חזקת הרשלנות צומחת מנסיבות העניין. לכן, סביר להטיל על נוהג ברכב חובה לקבל לידיו את רשיונו של הרכב, ואם לא עשה כן, חזקה שהתרשל. ואולם, כאשר מטילים על הנוהג ברכב שלא בדק קיומו של רשיון רכב אחריות בפלילין גם על העבירה של נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש, אין פוקדים על הנוהג אך את העוון של אי קבלת רשיון הרכב, אלא עוון משתמע נוסף - נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש. משמעות הדבר היא החלת חזקת הרשלנות על אלמנט נוסף, שהנאשם לא התרשל לגביו (שהרי לא נטען כי הנאשם התרשל בכך שלא בדק אם קיימת בנוגע לרכב הודעת אי שימוש), ולכן אין זה ראוי לראותו כאחראי לביצועה של העבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש.ו

8. עבירה זו, נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, היא עבירה שעונש חמור בצידה - פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה מינימלית של שלושה חודשים. זאת, לעומת העבירה של נהיגה ללא רשיון רכב בר תוקף, אשר בנסיבות מסויימות היא עבירת קנס בלבד. במצב דברים זה, נראה כי הטלת אחריות קפידה בדרך של מעט המכיל את המרובה אינה ראויה גם במובן העונש הצפוי.נ



המסקנה - נדרשת הוכחתה של מחשבה פלילית
9. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי לצורך הטלת אחריות בפלילין בעבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש, על המאשימה להוכיח כי הנוהג ברכב ידע שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש, או חשד בקיומה של נסיבה זו ונמנע מלבררה. כאשר נוהג הרכב לא ידע על איסור השימוש ולא עצם את עיניו באשר לכך, ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה ללא רשיון רכב בר תוקף. הסיבה לכך נעוצה בנורמה ההתנהגותית אותה אנו מבקשים לקבוע ולהטמיע. מחד גיסא - על הנוהג ברכב מוטלת חובה לקבל לידיו את רשיון הרכב עובר לשימוש בו ולנהוג על-פי תנאיו. מאידך גיסא - אין מקום להטיל על הנוהג ברכב לבדוק גם שמא נמסרה לגביו הודעת אי שימוש.ב

10. קביעה זו מתיישבת גם עם פן נוסף של עקרון החוקיות, המשתקף בכלל הפרשנות המעוגן בסעיף 34כא לחוק העונשין, לפיו "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". כלל זה רווח גם לפני חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין והיה ידוע כ"כלל הפרשנות המצמצמת". בענייננו, לא זו בלבד שאנו מחוייבים במתן פרשנות מקלה על-פי הוראות סעיף 34כא לחוק העונשין, אלא, כזכור, ענייננו בקביעת אחריות קפידה בהלכה הפסוקה, בניגוד להוראות סעיף 22(א) לחוק העונשין, לפיהן יש לקבוע אחריות קפידה בחיקוק. כפי שנאמר על-ידי כבוד השופטת ביניש בפסק-דין לקס, המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון מספר 39 לחוק העונשין "מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן" (שם, בעמ' 695).ו

הטלת אחריות בפלילין על מתיר השימוש
11. בפסק דינו של בית-משפט קמא הובע החשש, כי אלמלא קביעתה של אחריות קפידה "כל שיצטרך אדם שרכבו הורד מהכביש לעשות הוא להעבירו לצד ג' שינהג בו תוך התעלמות מההורדה". הפתרון לכך איננו בהטלת אחריות בפלילין על הנוהג שלא ידע על "ההורדה", אלא בהטלת אחריות על מתיר השימוש. כפי שהדבר נעשה בסעיף 2 לפקודת התעבורה בנוגע לנהיגה ברכב ללא רשיון רכב, ובסעיף 10(ב) לפקודת התעבורה בנוגע לנהיגה ברכב ללא רשיון-נהיגה, ניתן לקבוע כעבירה פלילית גם את התרת השימוש ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש. באופן זה לא יוכל מקבל ההודעה בדבר אי שימוש לנקות עצמו מאחריות עם מסירת הרכב לצד ג', וזו תמשיך לחול עליו.נ

פסק-הדין בעניין עמיאל
12. בעת הטיעונים בפני הערכאה הראשונה ובפני הוזכרה החלטתו של בית-המשפט העליון ב-מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 297, ממנה משתמע כי עמדת פרקליטות המדינה ובית-המשפט העליון היא, כי בעבירה של נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת אי שימוש נדרשת הוכחתה של ידיעה בדבר מסירת ההודעה, היינו, מחשבה פלילית. כך עולה מהסכמת היועץ המשפטי לממשלה לזכות את המבקש - עמיאל - מהעבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, בשל כך ש"לא הונחה בבית-משפט השלום תשתית ראייתית מספקת לכך שהמבקש ידע כי האופנוע הורד מהכביש, וכי יש עליו איסור שימוש. בנסיבות אלה מוצא היועץ המשפטי לממשלה לנכון להסכים לזיכויו של המבקש מעבירה זו מחמת הספק..." (בעמ' 305-306), וכן מדברים שאומר כבוד הנשיא ברק בקשר לכך בעמ' 309 ו-310.ב

בעת הדיון בערעור טען ב"כ המשיבה, כי עמדת המדינה בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של שימוש ברכב שנמסרה עליו הודעת אי-שימוש, כפי שהובאה בבקשה למשפט חוזר בעניין עמיאל, היתה מוטעית, וכי העמדה המעודכנת היא זו שהובאה בפני בתיק זה.ו

כך או כך, המסקנה אליה הגעתי איננה מבוססת על האמור בהחלטתו של בית-המשפט העליון בעניינו של עמיאל. אכן, הערות האגב באותה החלטה תומכות במסקנה אליה הגעתי, ואולם, כפי שהובא לעיל, מסקנה זו אינה נסמכת על האמור באותה החלטה, אלא על ניתוח יסודות העבירה הקבועה בתקנה 308(ד) באספקלריה של כללי הפרשנות הנוהגים.

סיכום
13. על-יסוד כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל. הרשעתו של המערער בעבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה תבוטל, ותחתיה תבוא הרשעה בעבירה על סעיף 2 לפקודת התעבורה. כפועל יוצא מכך, יבוטל גזר-הדין של בית-משפט קמא, ותחתיו יוטל על המערער עונש של קנס בסכום של 250 ₪ או שני ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין.

ניתן היום, כ"ה בשבט התשס"ד (17 בפברואר 2004), בהעדר הצדדים.

על המזכירות להעביר העתקים מההחלטה לבאי כֹּח הצדדים.



אורית אפעל - גבאי, שופטת



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הזמנה למשפט תעבורה

  2. התיישנות קנסות תעבורה

  3. תקנה 65 לתקנות התעבורה

  4. סעיף 61 לפקודת התעבורה

  5. תקנה 44 לתקנות התעבורה

  6. אי התייצבות למשפט תעבורה

  7. תקנות התעבורה יציאה מחניה

  8. תקנה 28 א לתקנות התעבורה

  9. תקנה 67 א לתקנות התעבורה

  10. תקנה 308 ד לתקנות התעבורה

  11. הגדרת צומת בתקנות התעבורה

  12. תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה

  13. ביטול קנס חניה לרכב עם תו נכה

  14. פגיעה ברכב תוך כדי פניה לחניה

  15. פיצוי לנאשם שזוכה מעבירת תעבורה

  16. הגשת הכרעת דין בעבירת תעבורה כראיה

  17. עבירה של החניית רכב ללא תשלום אגרת הסדר

  18. פסילת מינימום 3 חודשים על עבירות תעבורה

  19. התחמקות מקבלת הזמנה לדין בעבירות תעבורה

  20. הפרת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993

  21. אי התייצבות לדיון תעבורה עקב נסיעה לחו''ל

  22. נהיגה רשלנית לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה

  23. זומנה לדיון בבית משפט לתעבורה אך לא התייצבה

  24. זיכוי מעבירת תעבורה עקב טעות בזיהוי הרכב

  25. דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט לתעבורה

  26. תאונת דרכים תוך כדי חניה בנסיעה אחורה (ברוורס)

  27. תקנה 67 א לתקנות התעבורה - זכות קדימה במעבר חציה

  28. תקנה 83ב א לתקנות התעבורה (נהיגה ללא חגורת בטיחות)

  29. עבירת העמדת/החניית רכב בניגוד לחוק עזר לתל אביב יפו

  30. עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה

  31. ניתן לייחס אחריות פלילית לבעל רכב בו בוצעה עבירת תעבורה

  32. סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה קובע עקרון של "הצטברות פסילות"

  33. ערעור כנגד החלטת בית משפט לתעבורה שלא לסייג את עונש הפסילה

  34. ניצול הכוח המכני של הרכב במסגרת הייעוד המקורי הלא תעבורתי

  35. חוק העזר העירוני לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) אוסר חניית כלי רכב על מדרכה

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון