האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

שתי תביעות מונחות לפתחנו –

האחת, תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה בגין עבודתו אצל הנתבעים [להלן – "התביעה העיקרית"]; והשניה, תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים בגין נטילת מסמכים על ידי התובע שלא כדין, בה הם תובעים סעדים כספיים מכוח חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999, וכן מבקשים ליתן צווים מכוח חוק זה וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981, וכן צווי עשה וצו הצהרתי [להלן – "התביעה שכנגד"].


על סמך כתבי הטענות בשתי התביעות וחומר הראיות שהובא בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת –
התובע/הנתבע שכנגד, מר יצחק רחילוביץ [להלן – "התובע" או "מר רחילוביץ"], הינו עורך פטנטים מוסמך במקצועו.
הנתבע/התובע שכנגד 1, ד"ר שלמה כהן ושות' – עורכי דין, הינו משרד עורכי דין [להלן – "המשרד" או "הנתבע 1"], המצוי בבעלותו של הנתבע/התובע שכנגד 2, ד"ר שלמה כהן, ששימש בתקופה הרלוונטית לתביעה גם כראש לשכת עורכי הדין בישראל [להלן – "הנתבע 2" או "ד"ר כהן"].
התובע הועסק במשרד החל מיום 17.8.97 ועד ליום 29.3.04 [ובסה"כ – 6.625 שנים, להלן – "תקופת ההעסקה"]. הצדדים חלוקים בשאלה האם שימש כראש מחלקת הפטנטים במשרד, כטענת התובע, או שמא כעורך פטנטים בכיר בלבד, כטענת הנתבעים.
התובע הועסק 6 ימים בשבוע [5 ימים מלאים ויום שישי מקוצר], ושכרו האחרון עמד על סך של 66,165 ₪ [ברוטו] לחודש.
ביום 24.2.04 הודיע התובע לד"ר כהן על התפטרותו מעבודתו במשרד בנסיבות השנויות במחלוקת. ההתפטרות נכנסה לתקופה ביום 31.3.04 [בהתאם למכתב ההתפטרות מיום 29.2.04 – נספח א' לתצהיר התובע].
אין מחלוקת, כי לאחר סיום עבודתו נטל עמו התובע מסמכים הקשורים לעבודתו במשרד. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע נטל את המסמכים שלא כדין, והאם יש במסמכים אלה משום סוד מסחרי של הנתבעים, כך שבעצם נטילתם הפר התובע את חובות הסודיות והאמון המוטלות עליו.
ביום 21.8.06 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו בתביעה העיקרית, וכן את תצהיריהן של אשתו, גב' חפציבה רחילוביץ [להלן – "גב' רחילוביץ"] ושל הגב' נינה גרשפלד, מזכירה במשרד [להלן – "גב' גרשפלד"]. ביום 10.3.08 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו כנתבע בתביעה שכנגד. התובע ועדותיו נחקרו על תצהיריהם בשתי התביעות ביום 4.11.08.
ביום 31.12.06 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים בתביעה העיקרית, כדלקמן: תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 2, ד"ר כהן; תצהירה של גב' שרון הראל, מנהלת המשרד בתקופה הרלוונטית לתביעה [להלן – "גב' הראל" או "מנהלת המשרד"]; וגב' פנינה ברקן, מנהלת החשבונות במשרד. ביום 15.10.07 הגישו הנתבעים תצהיר עדות ראשית מטעמם כתובעים בתביעה שכנגד. המצהירים נחקרו על תצהיריהם בשתי התביעות ביום 25.11.08, למעט גב' פנינה ברקן שהנתבעים ויתרו על עדותה.

התביעה לפיצויי פיטורים במסגרת התביעה העיקרית


המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התפטר התובע מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ובהתאמה – האם זכאי הוא לפיצויי פיטורים בנסיבות אלה, מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ט- 1963 [להלן – "חוק פיצויי פיטורים" או "החוק"].
ואלה הן טענותיו של התובע בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים –

6.1 התובע הועסק כמנהל מחלקת הפטנטים במשרד, והיה האחראי הבלעדי בכל הקשור לעבודה בתחום זה. לצורך ביצוע התפקיד, נעזר התובע בעובדים פרה-משפטיים ומזכירות.
6.2 בתקופת עבודתו נדרש התובע להיקף עבודה של כ-9 שעות ליום בימים ראשון עד חמישי (בין השעות 9:00 ל- 18:00), ולהיקף של כ- 4 שעות בימי ו' (בין 9:00 ל- 13:00).
6.3 דיווחי השעות של התובע נכללו, על פי רוב, כ- 6-8 שעות "לחיוב לקוחות", שכן לא כל שעת עבודה במשרד היא "שעה לחיוב לקוח", ויש פעולות רבות שאינן ברות חיוב (שעות בהן מתבצעת עבודה משרדית, הפסקות שונות, משימות פיקוח על עובדי המחלקה וכיוב').
6.4 במהלך חודש פברואר 2004 פנה ד"ר כהן לתובע בדרישה כי יגדיל את מספר "השעות לחיוב לקוחות" מדי יום, כך שלמעשה, בסוף כל יום יניח על שולחנו של ד"ר כהן דו"ח שעות הכולל 9 שעות "חיוב ללקוח" תחת 6-8 שעות שנהג לחייב קודם לכן. משמעות דרישה זו היתה כי על התובע להגדיל את מספר שעות עבודתו מדי יום מאחר ואין זה אפשרי שכל שעות ההימצאות שלו במשרד תהיינה שעות לחיוב לקוחות. משמעות נוספת היתה, למעשה, כי שכרו של התובע הופחת, שכן עבור היקף עבודה גדול יותר נותרה משכורתו בלא שינוי.
6.5 דרישה זו היוותה עבור התובע את ה"קש ששבר את גב הגמל", לאחר תקופה ממושכת במהלכה סבל מפגיעה הולכת וגוברת בתנאי עבודתו, ובכלל זה – התדרדרות ביחסו של ד"ר כהן כלפיו; פגיעה בשכרו של התובע ובבונוס השנתי המשולם לו; פגיעה בתנאים הפיזיים- טכניים שלו וגריעת עובדים ממחלקתו; פגיעה ברגשותיו של התובע כאדם דתי ועוד.
6.6 נסיבות ואירועים אלה, ששיאם בדרישתו של מר כהן כי התובע יגדיל את היקף שעות החיוב שלו, בשילוב עם עומס העבודה הרב שהיה מוטל על כתפיו ממילא, הפכו את המשרד למקום עבודה בלתי נסבל עבור התובע, והם שהובילו להתפטרותו.
6.7 ביום 24.2.04 יזם התובע שיחה עם ד"ר כהן בה הבהיר לו כי הדרישה להגדלת שעות החיוב ללקוח אינה אפשרית מבחינתו, בפרט בשעה שהוא כבר נתון בלחץ עבודה גדול. ד"ר כהן לא שעה לדברי התובע, והבהיר לו כי מצבו הכלכלי של המשרד רע וכי זו אחת הדרכים להגדיל את היקף ההכנסות. משהבין התובע כי אין בכוונתו של ד"ר כהן לחזור בו, הודיע לו התובע כי הוא נאלץ להתפטר.
6.8 ביום 29.2.04 שלח התובע מכתב לד"ר כהן שכותרתו "סיום עבודתי במשרדך. שיחה מיום 24.2.04". במכתב זה הודיע התובע לד"ר כהן בכתב על התפטרותו [נספח ד' לכתב התביעה].
6.9 במהלך חודש מרץ 2004 ביקש ד"ר כהן מהתובע כי ימשוך את מכתבו ויכתוב מכתב המבטל אותו. משהתובע סירב לכך, הוציא ד"ר כהן מכתב המפריך את האמור במכתב התובע, בו טען טענות מופרכות ומקוממות.
6.10 השתלשלות אירועים זו מעידה בבירור, כי התובע התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו כמשמעותה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ומשכך זכאי הוא לקבל פיצויי פיטורים בגין כל תקופת העסקתו במשרד, ובסה"כ – 438,343 ₪.


ואלה הן טענות הנתבעים –

7.1 תביעתו של התובע מופרכת וקנטרנית, והוגשה על ידו בחוסר תום לב מובהק. התובע זכה ליחס הוגן מד"ר כהן ומכל עובדי המשרד, קיבל תוספות שכר ניכרות מדי שנה, בונוסים שונים, הטבות בכרטיסי טיסה למשפחתו, סיוע לאשתו בפתרון בעיות במקום עבודתה ועוד. התובע התפטר מחמת נסיבות אישיות/משפחתיות, ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.
7.2 בניגוד לטענתו, התובע מעולם לא שימש כמנהל מחלקת הפטנטים במשרד, אלא כעורך פטנטים בכיר, והעבודה המנהלית הרבה הכרוכה ברישומו של הפטנט לא נעשתה על ידו, כי אם על ידי עובדים שאף לא היו כפופים לו.
7.3 עם תחילת עבודתו, סוכם בין התובע לד"ר כהן כי התובע יעבוד לפחות 45 שעות דיווח בשבוע, ואכן כך עבד במשך שנים. כארבע שנים לאחר שהחל את עבודתו במשרד, החלה ירידה הדרגתית בנוכחותו של התובע במשרד ובתפקודו. תחילה יוחסה התדרדרות זו למחלה הקשה בה לקה אביו, אולם אף לאחר מותו של אביו, בחודש מרץ 2002, נמשכה ההתדרדרות. ד"ר כהן פנה לתובע בעניין ונענה על ידו כי מונה לגבאי בבית הכנסת במקום מגוריו ונאלץ להקדיש זמן רב לענייני בית הכנסת.
נוסף להיעדרויות והאיחורים חלה גם ירידה בתפקודו של התובע, הן בפן המקצועי (אי עמידה בלוחות זמנים, תלונות של עובדי המשרד על קשיים שמתעוררים בעבודה משותפת מולו ועוד); והן בפן האישי (התנהגות פרועה, קללות וצעקות כלפי עובדים אחרים). זאת ועוד: בניסיון לחפות על הירידה בתפוקותיו, החל התובע לערוך רישום לא מדויק, בלשון המעטה, של שעות עבודתו, ומשד"ר כהן הבחין בכך, הורה לו מיד לתקן את החשבונות כך שישקפו נכונה את זמן העבודה שהשקיע בתיק.
משהירידה בתפקודו של התובע נמשכה, קרא לו ד"ר כהן לשיחה נוספת, בה ביקש ממנו לחזור להיקף הנוכחות והתפוקות שסוכמו ביניהם עם תחילת עבודתו של התובע במשרד, קרי 45 שעות דיווח בשבוע. התובע התנצל בפני ד"ר כהן והסביר כי התנהגותו נבעה מתקופה קשה שעבר, וכי בכוונתו "לחזור למוטב" באופן מיידי. למעשה, ד"ר כהן מעולם לא דרש מן התובע להגדיל את היקף עבודתו כי אם רק לחזור להיקף העבודה המוסכם ביניהם, לפיו גם עבד התובע בפועל.
7.4 בראשית שנת 2004 ביקש התובע לשוחח עם ד"ר כהן, ובשיחה זו הסביר כי לאחר פטירת אביו התגלה רכוש רב שהותיר במקומות שונים בעולם, ומאחר והטיפול בעניין מוטל עליו, הוא אינו רואה כיצד יוכל לשלב זאת עם עבודתו במשרד. כן הוסיף, כי מאחר ומדובר ברכוש רב, יתכן שלא יחזור עוד לעבוד כעורך פטנטים. ד"ר כהן ציין בפני התובע כי המשרד זקוק לו בשל העלייה בכמות העבודה בתחום הפטנטים, אך לא אמר לו דבר על מצבו הכלכלי של המשרד והכנסותיו.
7.5 לאחר שיחה זו לא הוחלפו דברים בין הצדדים עד לקבלת מכתבו של התובע מיום 29.2.04, שכלל לא שיקף את הנאמר בשיחתם [נספח נת/3, להלן – "מכתב התפטרות התובע"]. בעקבות כך, יזם ד"ר כהן פגישה עם התובע, במסגרתה הביע בפניו את מורת רוחו מן האמור במכתב, והציע לתובע למשוך אותו, שאם לא כן יגיב עליו בפירוט. התובע השיב לד"ר כהן שהוא "יכול לזרוק לפח את המכתב" וחזר על הסיבה בעטיה עוזב את המשרד (טיפול ברכוש משפחתו). ד"ר כהן סירב להשליך את מכתבו של התובע וביקש שיכתוב מכתב אחר תחתיו [נספח נת/4]. משחלפו מספר ימים והתובע לא עשה כן, שלח ד"ר כהן מכתב לתובע בו התייחס לאמור במכתב ההתפטרות [להלן– "מכתב תגובתו של ד"ר כהן"].
7.6 ביום סיום עבודתו במשרד עם תום תקופת ההודעה המוקדמת [31.3.04], ביקש התובע לשוחח עם ד"ר כהן. התובע ציין בפניו כי ברור לו שלא מגיעים לו פיצויי פיטורים מאחר ועוזב את המשרד מיוזמתו, ואף הבטיח לעמוד לרשות המשרד בכל שאלה או בעיה מקצועית שתתעורר בעתיד. משכך, נעתר ד"ר כהן לבקשת התובע ונמנע מניכוי הצבירה השלילית שצבר התובע בגין ימי חופשה.
7.7 למיטב ידיעת הנתבעים, לאחר התפטרותו התובע אכן נסע לדרום אפריקה להסדרת רכוש משפחתו. מספר חודשים לאחר מכן, יזם התובע פגישה נוספת עם ד"ר כהן במסגרתה ביקש ממנו לקבלו חזרה לעבודה, תוך שמירה על רציפות העסקתו. ד"ר כהן השיב כי הוא מוכן להחזיר את התובע לעבודה, אך בשכר נמוך יותר מן השכר שקיבל טרם פיטוריו, ומבלי להכיר ברציפות. התובע סירב. בקשה זו של התובע מעידה כשלעצמה כי התובע מעולם לא סבר שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ויותר מכך – כי כלל לא הורעו תנאי עבודתו.
7.8 באשר לטענותיו הנוספות של התובע בדבר הרעה מתמשכת בתנאי עבודתו, הרי שהן חסרות בסיס, וממילא לא הוכחו.
7.9 לאור כל זאת, יש לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית –


ככלל, התפטרות מן העבודה אינה מזכה בפיצויי פיטורים. החריגים לכלל זה מנויים בסעיפים שונים בחוק פיצויי פיטורים, והרלוונטי לענייננו הוא החריג הקבוע בסעיף 11(א) לחוק ["התפטרות אחרת שדינה כפיטורים"], הקובע כדלקמן:

"(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים."



השאלה אימתי נקלע עובד למצב בו הורעו תנאי עבודתו בצורה מוחשית נדונה רבות בפסיקת בתי הדין לעבודה, ונקבע כי אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד שתנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה [ראה: דב"ע נז-3/179 יצחק ריזנברג – חברת גסטטנר (ישראל) בע"מ (לא פורסם); ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם- אדריכלים, מהנדסים, יועצים ומודדים בע"מ – חיים אברהם, פד"ע לט, 587 [להלן – "עניין אמ"י מתו"ם"].
בעניין אמ"י מתו"ם הבהירה סגנית הנשיא, כב' השופטת אלישבע ברק, כי בקנה המידה האובייקטיבי טמון אלמנט סובייקטיבי, המתייחס לעובד המסוים, בתפקיד ובמקום העבודה המסוימים, בנסיבות המסוימות שנוצרו [שם, בעמ' 594].
ביחס לטיב ההרעה נפסק, כי לא כל הרעה בתנאי העבודה עולה כדי הרעה מוחשית, וכי "ההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד" [דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב – נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514].
מעבר להוכחת קיומה של הרעה מוחשית או קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מן העובד להמשיך בעבודתו, נדרש העובד להראות גם קשר סיבתי בין ההרעה לבין ההתפטרות בפועל [דב"ע לה/3-41 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24]. בעניין זה נקבע, כי יש ליתן את הדעת לנתונים שפעלו בפועל עובר להתפטרות, ולא לנתונים רדומים שהיו יכולים לפעול, אולם לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד [דב"ע לו/3-123 מדינת ישראל – שלום לבבי, פד"ע ח, 261].
לבסוף, כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב ההרעה בתנאי עבודתו ולאפשר לו לתקנה, ורק אם לא פעל המעביד לסילוקה של ההרעה – יחול סעיף 11(א) לחוק [ראה: דב"ע לה/3-15 בן צור דרויאנוב – זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן/3-10 חיים כהן – הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421].

מן הכלל אל הפרט –


ההרעה המרכזית הנטענת בפנינו, כאמור, הינה דרישת הנתבע 2 כי התובע יגדיל את היקף שעות החיוב שלו ללקוחות המשרד מדי יום. התובע טוען כי משמעותה של דרישה זו, בהכרח, כי יגדיל את היקף שעות העבודה שלו מדי יום – דרישה המרעה מוחשית את תנאי עבודתו.
מנגד, טוענים הנתבעים, כי הנתבע 2 לא דרש מן התובע להגדיל את שעות החיוב ללקוחות ו/או את היקף עבודתו, כי אם לשוב למסגרת שעות הדיווח והיקף העבודה המקוריים שסוכמו עמו, ואשר לפיהם עבד התובע עד שהחלה הירידה ההדרגתית בתפקודו ובתפוקותיו. כן טוענים הנתבעים, כי הסיבה להתפטרות התובע אינה קשורה לפעולה כזו או אחרת של המשרד, ונעוצה ברצונו להתפנות לטיפול ברכוש משפחתו ובענייניו האישיים.
בטרם נפרוש את מסקנותינו והכרעתנו, נקדים ונבאר מספר מונחים השבים ועולים בטיעוני הצדדים, ואשר יש להם חשיבות בהבנת נשוא המחלוקת:
שעות נוכחות – שעות הנוכחות הן שעות הימצאותם של התובע וכל יתר העובדים במשרד מרגע הגעתם בבוקר ועד צאתם בשעות אחר הצהריים/הערב. במשרד לא מותקן שעון נוכחות העוקב אחר שעות ההגעה והיציאה של העובדים, אולם מתבצע רישום ידני של שעת ההגעה בבוקר על ידי מזכירות המשרד, וכך גם נערך מעקב אחר איחורים [להלן – "שעות נוכחות"].
שעות דיווח/שעות רישום – העובדים במשרד עורכים מדי יום רישום של הפעולות המבוצעות על ידם במהלך יום העבודה, ומשך הזמן שארכה כל פעולה. זאת, בין השאר ובעיקר, כאמצעי לחיוב לקוחות המשרד על פי שעות העבודה שהושקעו בטיפול בעניינם [להלן– "שעות דיווח"]. הרישום מבוצע על גבי שעתונים, הנאספים על ידי המזכירות ומוזנים למחשב [להלן – "שעתונים"].
שעות חיוב ללקוחות – כאמור, מבין שעות הדיווח היומיות נרשמות שעות לחיוב לקוחות, המתייחסות לשעות שהושקעו בטיפול בעניינו של כל לקוח ולקוח. רישום זה משמש את המשרד בחיוב לקוחותיו [BILLING], באמצעות שליחת דרישות שכר טרחה המבוססות על היקף השעות שנרשם [להלן – "שעות חיוב"].

מה בין שעות נוכחות לשעות דיווח?
הצדדים חלוקים בשאלה, האם בשעות הדיווח נכללות כל שעות הנוכחות של העובד במשרד, או שמא ישנן שעות שאינן ברות רישום כלל. בעניין זה הכבירו הצדדים טיעוניהם, כשהתובע טען כי פעולות מסוימות המבוצעות על ידו במהלך יום העבודה אינן באות כלל לידי ביטוי בשעות הדיווח, ואילו הנתבעים טענו כי כל הפעולות המבוצעות במהלך יום העבודה מקבלות ביטויין בשעות הדיווח, לרבות פעולות אדמינסטרטיביות ואישיות, כשההבחנה היא בין פעולות לחיוב לקוחות [הנרשמות בתיקיית כל לקוח], לבין פעולות שאינן לחיוב [הנרשמות בתיקייה האישית של העובד או בתיקיות כלליות/מנהלתיות של המשרד] [עדות הנתבע 2, עמ' 62 ש' 22-24 ובעמ' 67 ש' 3-5].
בעניין זה מעדיפים אנו את גרסתו של התובע, שהיתה עקבית ואמינה לאורך חקירתו הנגדית, ואף מתבקשת מהגיונם של דברים.
כך למשל:
"ש. ...יש לנו כמה מושגים שצריך להבין. יש שעות של נוכחות במשרד, שזה השעה בין הרגע שהגעת לרגע שיצאת, שעות דיווח שכוללות לא רק שעות שיש בגינם חיוב, ושעות לחיוב, בתוך השעות לדיווח יש גם שעות שהם לא לחיוב הלקוחות ושעות לחיוב?
ת. יש גם שעות מתות שבכלל לא מדווחים עליהם.
ש. זה הפער בין שעות הנוכחות במשרד לבין שעות הדיווח. אם אנחנו בונים שלוש מדרגות כיסינו את כל האפשרויות?
ת. בהחלט."
[עדות התובע, עמ' 35 ש' 35 – עמ' 36 ש' 6]
ועוד:
"ש. והפער נובע מכמה דברים שאני אעבור עליהם. אתה אומר בתצהירך שבנוסף לשעות לחיוב סעיף 58, נאלצת מדי יום לבצע עבודתו שאינן ברות חיוב, ואני אומר לך שאתה חייבת גם על עבודות אדמינסטרטיביות?
ת. רשמתי כמו שהבאת דוגמאות שהיו דברים חריגים, אבל זה לא יום יום. היו דברים כמו עניין של צבא וכל מיני דברים אישיים, רשמתי את זה בתיק שלי, רציתי שזה יהיה מתועד, ומספר התיק שיהיה רשום שם מ.1 שזה עניין אישי, שאם שלמה ישאל אותי יהיה לי תשובה, אבל זה לא אדמינסטרציה.
[עמ' 38 ש' 6 – 20; עמ' 39 ש' 16-21]

ובהמשך:

"ת. אם מישהו ישאל אותי במזדרון או כשאני יוצא לעשן, או שאני הייתי שואל אותם בסימני מסחר וזכויות יוצרים, לפעמים מדברים עשר דקות ועשרים דקות ואת זה אני לא רושם בשום מקום, כמו שאני לא רושם ארוחת צהריים או שירותים."
[עמ' 40 ש' 10 – 18]

אם כן, מקובלת עלינו טענת התובע כי לא כל שעות הנוכחות שלו במשרד דווחו על ידו בשעתונים, וכי קיים פער מובנה, גם אם משתנה בהיקפו מדי יום, בין שעות הנוכחות של התובע במשרד לבין שעות הדיווח. כפי שיפורט להלן, היקף הפער בין שעות הנוכחות לשעות הדיווח לא הוכח בפנינו, ומן הראיות שהובאו בפנינו אף אין באפשרותנו להתחקות אחריו.
מה בין שעות דיווח לחיוב לקוחות לבין שעות דיווח שאינן לחיוב לקוחות?


טענה נוספת שמעלים הצדדים נוגעת לשאלת היחס בין כמות השעות לחיוב לקוחות לבין כמות השעות שאינה לחיוב לקוחות, שנרשמו על ידי התובע מדי יום בשעתונים:

"ש. אני מפנה לעמ' 10 סעיף 53 לתצהירך – אתה טוען שבשנת 1998 עבדת בממוצע 7 שעות חיוב לקוח ועוד שעתיים עבודה אדמינסטרטיבית שאינה ברת חיוב?
ת. נכון, בממוצע.
...
ת. זה לא חייב להיות שבע, שתיים, זה גם יכול להיות שמונה אחד"
[עדות התובע, עמ' 36 ש' 7- 21; עמ' 37 ש' 18-20]


בשעתונים שהגישו הצדדים כראיות מטעמם לבית הדין לא מופיעים מספרי התיקים הנקובים עליהם [נמחקו ידנית על מנת להגן על המידע]. לפיכך, אין אפשרות לדעת מהן הפעולות שנרשמו על שם תיקיות לקוח, ומהן הפעולות שנרשמו על שם תיקיות אישיות ומשרדיות, וממילא אף לא לדעת מהו היחס המספרי בין שני סוגי הרישומים למשל נספחים נ/8 – נ/11; נספח נ/14; נספחים ת/1 – ת/6].
יחד עם זאת, מצאנו, כי מוסכם על הצדדים שלא כל שעות הדיווח הן שעות לחיוב לקוחות, וכי יום עבודתו של התובע היה מורכב הן מפעולות לחיוב לקוחות והן מפעולות מדווחות שאינן לחיוב [עדות הנתבע 2 בעמ' 60 ש' 23- 27; עמ' 61 ש' 17- 18; עמ' 62 ש' 22- 24; ועמ' 63 ש' 12- 19].


נתוני הדיווח שבפנינו –


בחומר הראיות שהוגש בפנינו מצויים, למעשה, רק השעתונים שמילא התובע מדי יום בעבודתו, וטבלאות דיווח שערך כל אחד מן הצדדים על בסיס שעתונים אלה, כדלקמן:

20.1 טבלאות דיווח שערך התובע בהתבסס על השעתונים הידניים שמילא מדי יום בעבודתו, ואשר נשמרו על ידי הנתבעים והועברו לידי התובע במסגרת הליך זה [נספחים ת/3, ת/6, ת/4, ת/5, ת/6, ת/7, ת/8, ת/9, ת/11, ת/12 לתצהיר התובע, להלן – "טבלאות הדיווח של התובע"];
20.2 טבלאות דיווח שערכה גב' הראל בהתבסס על המידע המצוי בתוכנת ה"שעתון", אליה הוזנו השעתונים היומיים של התובע על ידי מזכירות המשרד [נספח א' לתצהיר גב' הראל, להלן – "השעתונים הממוחשבים"; וכן נספחים ג'- ט' לתצהיר גב' הראל בהם גרפים המבוססים על נתונים אלה].


ביום 25.11.08, לקראת חקירתה הנגדית של גב' הראל, הגישו הנתבעים השלמת חקירה ראשית מטעמה, ובה התייחסות לנתונים שהוצגו על ידי התובע בטבלאות הדיווח לאור השוואתם לנתונים הממוחשבים בתוכנת ה"שעתון". גב' הראל ציינה בהשלמה זו, כי ככל הנראה לאור טעויות הקלדה נמצאו אי התאמות במספר חודשי דיווח, ועל כן פירטה את התוצאות הנכונות לאחר הצלבת כל הנתונים (הידניים והממוחשבים). מלבד חודשים אלה הצהירה, כי כל הנתונים שפורטו על ידי התובע בטבלאות הדיווח שלו נמצאו זהים.
נדגיש, כי מלבד השעתונים וטבלאות הדיווח כאמור, לא מצויים בפנינו דו"חות נוכחות של התובע במשרד [משאין במשרד מעקב אחר נוכחות כי אם רק מעקב אחר איחורים]; ואף לא כל פירוט הנוגע לסך השעות שדיווח התובע לחיוב לקוחות בהשוואה לסך השעות שדיווח שלא לחיוב [מאחר וכאמור, מספרי התיקים בשעתונים נמחקו על ידי הצדדים, ולא ניתן להבחין בין שורות הדיווח השונות].

טענות הצדדים נבחנו על ידינו בהתאם לחומר הראיות שהובא בפנינו.
דרישת ד"ר כהן בנוגע לשעות עבודתו של התובע –


הנתבעים מודים בטיעוניהם, כי ד"ר כהן אכן שוחח עם התובע על תפוקותיו ועל היקף עבודתו, אולם טוענים כי הנתבע 2 דרש מן התובע כי ישוב להיקף עבודתו הקודם [45 שעות דיווח שבועיות], ולא כי יגדיל היקף זה, ובוודאי לא כי יגדיל את שעות החיוב ללקוחות. כך:

"ת. נכון, אין דבר כזה שעות חיוב דה פקטו, השעתונים שהצגת בפני הם שעות דיווח שכמבון לא מחוייבים הלקוחות, בין אם תקרא להם מנהלתיות או מקצועיות, זה לא משנה, הן מדווחות ולא מחושבנות, אין לנו במשרד בכלל דרישה למישהו לייצר חיוב מוגדר לחישבון שהוא במנה קבועה, מה שאנשים מתבקשים לעשות זה לעבוד עבודה מקצועית מדווחת בהיקף של כ-45 שעות בשבוע, וזה מה שאני דרשתי מהתובע לחזור ולעשות כאשר הוא חדל לעשות את זה."
[עדות התובע, עמ' 67 ש' 26 – עמ' 68 ש' 3]


הצדדים חלוקים בשאלות מתי הועלתה דרישה זו של ד"ר כהן, והאם דרש מן התובע להגדיל את שעות החיוב ללקוחות או את היקף דיווחיו, או שמא רק לחזור להיקף הדיווח הקודם לאחר שחלה התדרדרות.
לאחר שבחנו את חומר הראיות שהובא בפנינו, לרבות עדויות הצדדים בחקירותיהם הנגדיות, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים כי ד"ר כהן דרש מן התובע רק לחזור להיקף דיווחיו הקודם.
בסעיף 86 לתצהירו הצהיר ד"ר כהן כי מתכונת העבודה המוסכמת היתה 45 שעות דיווח בשבוע. למרות זאת, עם קבלתו לעבודה בשנת 1998 עמד התובע לפי הדיווחים על 43 שעות שבועיות בלבד. במהלך השנים 1999 עד 2001 עלו הדיווחים עד ל- 47 שעות שבועיות [בשנת 2001]. לטענתו ד"ר כהן, בשנים 2002 ו- 2003 חלה ירידה באופן שבשנת 2002 ירד התובע להיקף של 45.5 שעות שבועיות, ובשנת 2003 להיקף של 44.5 שעות שבועיות. ירידה זו, טוען ד"ר כהן, היא שהביאה אותו לזמן את התובע ולדרוש כי יחזור להיקף המוסכם של 45 שעות שבועיות. אין בידינו לקבל טענה זו:

26.1 ראשית, מדובר בניתוח שעתונים שנעשה בדיעבד, אשר מצביע, אף לטענת הנתבעים, על ירידה ממוצעת של חצי שעת דיווח שבועית, שאינה מהווה אלא כחמש דקות דיווח ביום [שכן אף הנתבע עצמו אינו טוען כי דרש מן התובע לחזור להיקף דיווח של 47 שעות שבועיות, אלא לשוב להיקף של 45 שעות דיווח בלבד]. גם אם נקבל את הניתוח שמציע הנתבע 2, קשה להעלות על הדעת כיצד הבחין בירידה כה מזערית בשעות הדיווח של התובע, וקשה עוד יותר לקבל את טענתו כי היה בהפחתה מזערית זו כדי לזמן פגישה שנועדה להחזיר את התובע למתכונת עבודה קודמת.
26.2 זאת ועוד, לא ניתן כל הסבר מדוע עמד הנתבע 2 במועד זה על היקף דיווח של 45 שעות שבועיות, בעוד שבתחילת עבודתו של התובע במשרד עמדו דיווחיו על 43 שעות שבועיות, והנתבע לא העיר לו על כך.
26.3 יתירה מזאת – בסעיפים אחרים בתצהירו וכן בחקירתו הנגדית הודה ד"ר כהן, כי חרף הטענה בדבר ירידה בנוכחותו ובתפוקותיו של התובע, נותרו דיווחי השעות שלו בלא שינוי ניכר וסביב המכסה המוסכמת של 45 שעות דיווח שבועיות [סעיף 61 לתצהיר הנתבע 2; עמ' 69 ש' 4- 14 לעדותו]. בכך, סותר ד"ר כהן את טענותיו שלו בדבר ירידה בהיקף שעות הדיווח.


לנתבעים יש הסבר נוסף לשיחה שיזם ד"ר כהן עם התובע, והיא כי הדיווח שערך התובע היה לא מדויק, בלשון המעטה, ונועד לטשטש את הירידה בשעות הנוכחות והדיווח. הסבר זה, כך נטען בפנינו, מיישב גם את הסתירה בגרסתו של ד"ר כהן, לפיה חרף הירידה בנוכחותו ובתפוקותיו של התובע לא נפגעו דיווחי השעות שלו. כך:

"... שאלת אותי לגבי התדרדרות. בפסח 2002 נפטר אביו אחרי מחלה קשה, ואני חשבתי שהדבר פגע בתובע ואנחנו מאד התחשבנו בו, אף אחד לא לחץ אותו, הוא לקח חופשות, לקח ימים, לקח היעדרויות, לא דיווח, ואף אחד לא צייץ על זה, ז"א לי דווח, כי יש אצלנו בקרה במשרד, אבל איש לא העיר לו על כך. אנחנו גם ראיתו [ראינו] שאצל התובע יש בעיה של דיווח לא אמין בשעתונים שלו. והערנו לו על זה מפעם לפעם, וכתוצאה מזה הוא בעצמו בא וביקש לתקן חשבונות שלא יחייבו לקוחות לפי הדיווח שלו. אבל משנת 2003 אנחנו ראינו החמרה במובן זה שהתובע התחיל לעבוד בפועל הרבה פחות, הגיע מאוחר, הפסקות ארוכות, אבל בדיווח הדיווח נשאר סטטי ולא מדוייק. ועל כך הערנו לו, אני הערתי לו, גם על ההיעדרויות האיחורים וגם על הדיוח הלא אמין. אבל כל זה היה ברוח של דיר בלאק תתעשט. לא משום דרך אחרת."
[עדות ד"ר כהן, עמ' 69 ש' 4- 14]
לטעמנו, משטענה זו עומדת בניגוד לטבלאות הדיווח אף לגישת הנתבעים עצמם, הנטל עובר לכתפיהם להוכיח כי אכן מדובר בדיווח לא אמין של התובע, ולמעשה – ברישום כוזב. במסגרת זו, הציגו הנתבעים דו"חות איחורים [נספח י"ח לצהיר הנתבע 2] המבוססים על טבלאות רישום שעות הגעה שערכו מזכירות המשרד מדי בוקר [נספח י"ט לתצהיר הנתבע 2], לפיהם התובע הרבה לאחר לעבודה בתקופה הנטענת. אולם, דוחות אלה אין בהם כדי לחזק את טענת הנתבעים, מן הטעמים הבאים:
27.1 ראשית, הדוחות שהוצגו בפנינו מתייחסים אך לשנים 2002-2003, ואין באפשרותנו לבחון האם אכן חלה התדרדרות בשעת ההגעה של התובע למשרד, או שמא מלכתחילה נהג להגיע למשרד באיחור;
27.2 שנית, השוואת דוחות האיחורים עם טבלאות הדיווח מעידה כי אין קשר ישיר בין איחורי התובע לנוכחותו במשרד, וכי על פי רוב, גם בימים שאיחר לעבודה, דיווח התובע בהיקף הנדרש ממנו. כך למשל, ביום 4.3.02 איחר התובע ב- 0.32 שעות ודיווח על עבודה בהיקף של 8.4 שעות; ביום 23.1.03 איחר ב- 0.45 שעות ודיווח על עבודה בהיקף של 9.4 שעות; ביום 5.5.03 איחר ב- 1.25 שעות ודיווח בהיקף של 8.4שעות; ביום 2.10.03 איחר לעבודה בשעה אחת ודיווח בהיקף של 10.05 שעות; וביום 26.11.03 איחר בשעה אחת ודיווח בהיקף של 8.95 שעות. זאת ניתן להסביר, ככל הנראה, כך שבימים בהם איחר התובע למשרד נשאר עד שעה מאוחרת יותר, וסברה זו מתחזקת בעדותה של מנהלת המשרד, גב' הראל [עדות גב' הראל, עמ' 78 ש' 6- 28].
27.3 לבסוף, אף התובע לא הכחיש את איחוריו לעבודה, והסביר זאת בחקירתו הנגדית:
"ש. האם הוא בא אליך בטענה שאתה מאחר?
ת. כן, והיו ימים שאיחרתי, והייתי מתקשר שאני מאחר, היו מודעים לזה, ובימים שאיחרתי נשארתי יותר מאוחר."
[עמ' 18 ש' 24- 26]
ובהמשך:
"ת. ...יתר הדברים, בקשר לאמא שלי וכו' זה עלה בשיחה כשדיברנו על איחורים, הסברתי לו שמדי פעם לא כל יום, פעמיים שלוש בשבוע...
ושמדי פעם אני צריך להגיע אליה בבוקר ואחר כך למשרד שזה מרחק של חצי קילומטר."
[עמ' 24 ש' 6-16]



מלבד הטענה בדבר איחורים, טענו הנתבעים כי ראיה נוספת לחיוביו הלא אמינים של התובע הינה בקשת התובע עצמו, להפחית את חיוביו ב- 31 חשבונות שונים בין השנים 2001- 2003, בסך כולל של 41,024$ [סעיף 64 לתצהיר הנתבע 2]. טענה זו לא נתמכה במסמכים או ראיות, וכן מתייחסת גם לתקופה קודמת לתקופה בה טוענים הנתבעים להתדרדרות בתפקודו ובאמינות דיווחיו של התובע, כך שאף אין באפשרותנו לדעת כמה חיובים ביקש התובע להפחית עד שלהי שנת 2002 וכמה לאחר מכן. לגישתנו, מאחר ועמדת הנתבעים הינה כי נושא דיווחי השעות היה מלכתחילה בעייתי אצל התובע, ורק החריף בשלהי שנת 2002 עם הירידה בתפקודו, היה עליהם להוכיח בצורה מפורטת את השינוי שחל, לכאורה, במיהמנות דיווחיו, ולא להסתפק בהצהרות כלליות.
לא זו אף זו: הנתבע 2 הציג בחקירתו הנגדית דוגמאות שונות לחיובים בלתי אמינים לכאורה של התובע, ובכלל זה, פעולות שאורכות זמן קצר בלבד, ואילו בדיווחיו של התובע מצויין כי הקדיש להן זמן רב בהרבה [עדות הנתבע 2, עמ' 70 ש' 12- עמ' 71 ש' 9; עמ' 72 ש' 23 – עמ' 73 ש' 23]. דוגמאות אלה מצריכות הכרעה בשאלה מהו הזמן הנדרש והראוי להשקעה בפעולות מקצועיות שונות במשרד. מדובר בשאלה אשר לא ניתן להכריע בה בהסתמך על הראיות שהובאו בפנינו. למעלה מן הדרוש נציין, כי הנתבע 2 העיד בפנינו כי התובע הינו איש מקצוע יסודי המאריך מאד בכתיבה, לטוב ולרע [עמ' 68 ש' 23 – עמ' 69 ש' 4].
לכל אלה יש להוסיף, כי נתנו אמון בעדותו של התובע בנוגע לפגישתו עם ד"ר כהן:

"ת. כאשר בא אלי שלמה ואומר לי שהמצב הכספי במשרד הוא לא הכי טוב, היה באותה תקופה גם כמה פקידות שהוצגו בפניהם אפשרות או לקבל ירידה במשכורת או לעזוב, ושתיים עזבו, היה שם לחץ בעניין הזה להגדיל את ההכנסות של המשרד..."
[עדות התובע, עמ' 18 ש' 5- 8; ובהמשך באשר למועד הפגישה – ש' 18]


נציין, כי אף הנתבע 2 הצהיר כי בשנת 2003 "נערך ארגון מחדש במשרד וקיצוץ במצבת העובדים ובהוצאות המשרד", וכי בוטלו הבונוס השנתי והשי לחג [סעיף 34 לתצהירו].
מסקנתנו הינה, כי ביום 24.2.04 פנה ד"ר כהן לתובע בדרישה כי יגדיל את שעות החיוב ללקוחותיו לכדי 45 שעות חיוב שבועיות.
בטרם נעבור לבחינת השאלה המשפטית הנובעת מקביעה זו נעיר, כי לא נעלמה מעינינו טענה נוספת של הנתבעים לפיה השיחה בין ד"ר כהן לתובע ביום 24.2.04 נעשתה ביוזמת התובע, ובמסגרתה הודיע התובע לד"ר כהן על התפטרותו לצורך טיפול ברכוש משפחתו הפזור ברחבי העולם [עדות הנתבע 2, עמ' 6-21; פרק ב' לסיכומי הנתבעים].

אין בידינו לקבל אף טענה זו.
ראשית, אין מחלוקת, כי אביו של התובע נפטר כשנתיים טרם התפטרותו, בחודש מרץ 2002, ובעניין זה מקבלים אנו את עדויותיהם של התובע ואשתו, כי מאז טס התובע להסדרת הרכוש שהותיר, ובכלל זה – טיסה עם אמו לדרום אפריקה למכירת הדירה ביוהנסבורג, וטיסה לארה"ב לסגירת עניינים נוספים [עדות התובע, עמ' 19 ש' 6-10; עדות גב' רחילוביץ', עמ' 55 ש' 1-12]. נתונים מקבילים בדבר טיסותיו של התובע עולים גם מתצהיר ד"ר כהן [סעיפים 32.6- 32.7 לתצהירו].
גב' רחילוביץ' העידה בפנינו גם כי התובע מעולם לא אמר לה כי בכוונתו להתפטר מהעבודה לצורך הסדרת הרכוש המשפחתי או כי שוחח על כך עם ד"ר כהן, ובכל מקרה, כי "בעניינים כאלה אפשר לעשות נסיעה ולטפל בזה, וזה מה שעשינו, לא צריך שנים בשביל זה", כלשונה [עדות גב' רחילוביץ', עמ' 55 ש' 2-3 ו- 9-12].
טענת הנתבעים נסתרת לטעמנו גם בסיכום הפגישה שערך ד"ר כהן לפגישתו עם התובע ביום 4.3.04 [נספח לה לתצהיר ד"ר כהן]. פגישה זו זומנה על ידי ד"ר כהן בתגובה לאמור במכתב ההתפטרות של התובע מיום 29.2.04, אך מסיכום הפגישה עולה כי נושא הסדרת הרכוש המשפחתי קיבל בה מקום משני בלבד, שכן נפתח דווקא בהתייחסות ד"ר כהן לטענותיו של התובע בדבר עומס כבד המוטל עליו, וניסיונות המשרד להקל על העומס האמור [גיוס עובדות נוספות, קבלת הטבות וכיוב']. לדעתנו, ככל שאמנם סבר ד"ר כהן כי בשיחתו האחרונה עם התובע העלה התובע את צרכיו המשפחתיים כסיבה המרכזית להתפטרותו, אזי היה עליו לפתוח את פגישתם בהתעלמותו התמוהה של התובע מנימוק זה במכתב ההתפטרות שהוגש על ידו, ולא להגיע לכך רק לאחר שהוא משיב על טענותיו האחרות בדבר גזירות ועומס.
התרשמנו, אפוא, כי התובע העלה בפני ד"ר כהן את נושא רכוש משפחתו בהזדמנויות שונות, אולם לא כסיבה להתפטרותו מעבודתו במשרד [עדות התובע, בעמ' 24 ש' 1- 16].
האם דרישתו של ד"ר כהן מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע?


משקבענו כי ד"ר כהן דרש מן התובע להגדיל את שעות החיוב ללקוחותיו לכדי 45 שעות חיוב שבועיות, עלינו לבחון עתה האם מהווה דרישה זו הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, המקימה לו זכות לפיצויי פיטורים חרף התפטרותו.
לשם כך, יש לקבוע תחילה מה היו תנאי עבודתו המוסכמים של התובע במשרד.

בסעיפים 34 ו-37 לסיכומיו התייחס התובע להיקף עבודתו כדלקמן:
34. "מסגרת עבודתו "הרשמית" של התובע היתה 9 שעות עבודה ליום. יצוין כאן הכוונה במילים 9 שעות עבודה היא למשמעות הרגילה והנודעת לכך, קרי, שהתובע נדרש לנכוח בעבודתו 9 שעות ליום. הדגשה זו מובאת שכן כפי שנראה בהמשך, הנתבע המציא לצורך הדיון בתביעה זו נוסחים שונים ופירושים שונים למונחים עבודה ו/או נוכחות ו/או דיווח ו/או "שעות תקן", כאשר מונחים שונים אלה משמשים בידו כדי להטעות ולבלבל בעניין פשוט זה של שעות נוכחותו של התובע במשרד.
...
37. בפועל, נכח התובע בעבודתו 10-11 שעות מדי יום, שמתוכן 6-8 היו שעות לחיוב ללקוחות המשרד (ר' סעיף 3.2, 5.2 לכתב התביעה, סע' 19 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). כך שבדרך כלל הגיע התובע סביב בשעה 9-10 למשרדו הממוקם בתל אביב ועבד עד לשעה 7-8 בערב, שאז נסע בחזרה לביתו שבעיר רחובות. יצוין כאן כי נוכח היותו של התובע עובד בכיר, ממנהלי המשרד, לא היה פיקוח הדוק על שעות עבודתו, והתובע שלט על זמני עבודתו, הגעתו ויציאתו מהמשרד."
בהתאם, סיכם התובע את מהות ההרעה המוחשית הנטענת על ידו, כדלקמן:
"56. כזכור, התובע טען כי נוכח העובדה שהיה מנהל מחלקת הפטנטים הרי שדרישתו של הנתבע כי יעבוד בהיקף של 45 שעות חיוב לשבוע איננה ברת יישום שכן הגדלה של שעות החיוב תביא בהכרח להגדלה של שעות העבודה וזאת בין היתר נוכח העובדה שכמנהל המחלקה נדרש התובע לבצע פעולות אדמינסטרטיביות ומינהליות ופעולות אחרות שלא ניתן לחייב את הלקוחות בגינן ועל כן עבודה בהיקף של 9 שעות ליום תגדיל את היקף שעות הנוכחות ב 1-2 שעות, כלומר מהיקף של 10-11 שעות ייאלץ התובע לעבוד 12-13 ביום, דרישה שאיתה לא יכל להסכים."
[וראה גם בסעיפים 16, 24 ו- 43 לסיכומי התובע]


התובע טוען, אם כן, כי על אף שבתחילת עבודתו סוכם עמו כי יעבוד בהיקף של 9 שעות נוכחות ליום, הרי שבפועל, נכח התובע במשרד כ- 10-11 שעות מדי יום, וזו, למעשה, מסגרת העבודה אשר השתכללה בין הצדדים, ואשר ביחס אליה יש לבחון קיומה של הרעה מוחשית בתנאי עבודתו.
נקדים ונאמר, כי על אף שקיבלנו את טענותיו העובדתיות של התובע, הרי שהגענו למסקנה כי התובע לא הוכיח שדרישתו של ד"ר כהן להגדלת שעות החיוב משמעותה, בהכרח, כי התובע יגדיל את היקף שעות הנוכחות שלו במשרד, ואפשר שמדובר בדרישה להתייעלות בתוך מסגרת הנוכחות הקיימת. בהתאמה, ולאור פסיקת בית הדין הארצי לעבודה התרשמנו, כי גם אם היה בדרישתו של ד"ר כהן משום אי נוחות והכבדה על התובע, ויתכן כי אף הרעה מסוימת בתנאי עבודתו, הרי שלא מדובר בהרעה מוחשית המזכה את התובע בפיצויי פיטורים.

ונבאר –


נקודות המוצא לדיוננו היו כדלקמן:

38.1 לפי הצהרתו, נכח התובע במשרד בהיקף של 10-11 שעות מדי יום, מתוכן דיווח על גבי השעתונים בהיקף של 8-9 שעות דיווח ליום. בהקשר זה נציין, כי מאחר וכל אחד מן הצדדים ערך את נתוני הדיווח והציגם באופן שונה [הצגת ממוצע שעות עבודה שבועי וחודשי מול ממוצע שעות יומי, התייחסות שונה לימי שישי וערבי חג וכיוב'], מצאנו לנכון לערוך בדיקה מדגמית של נתוני הדיווח שהוצגו לנו, על פני חודשים אקראיים בכל אחת משנות עבודתו של התובע במשרד, מהם אכן עלה כי דיווחיו של התובע בשנות עבודתו נעו סביב 8-9 שעות דיווח ליום.
38.2 שעות הדיווח של התובע נחלקו לשעות לחיוב לקוחות ושעות שאינן לחיוב לקוחות, כשלא הוכח בפנינו מהו היקף כל דיווח [לאור מחיקת מספרי התיקים הנקובים על גבי השעתונים], אך הוסכם על הצדדים כי יום עבודתו של התובע אכן הכיל דיווחים משני הסוגים.
38.3 התובע נדרש לבצע פעולות אדמינסטרטיביות ואחרות, שאינן ברות חיוב. בהקשר זה, הרחיבו הצדדים בשאלת תפקידו של התובע במשרד, והאם שימש כמנהל מחלקת הפטנטים או שמא כעורך פטנטים בכיר בלבד. ההכרעה בשאלה זו, נטען בפנינו, מעידה על היקף הפעולות האדמנסטרטיביות/ניהוליות שנדרש התובע לבצע במסגרת עבודתו במשרד, שכן מנהל מחלקה נדרש, מטבע הדברים, להשקיע זמן רב יותר בפעולות מסוג זה.
לטעמנו, בין אם התובע הוגדר/שימש כמנהל מחלקת הפטנטים במשרד, האחראי על עובדי המחלקה הנוספים, ובין אם הוגדר/שימש כעורך פטנטים בכיר בלבד שאין עובדים הכפופים לו, הרי שאין מחלוקת, כאמור, כי התובע אכן נדרש להשקיע זמן בפעולות אדמנסטרטיביות שבאו, בהכרח, על חשבון פעולות לחיוב לקוחות, ודי לנו בקביעה זו לצורך הכרעתנו [עדות הנתבע 2, עמ' 60 ש' 11-27; עמ' 61 ש' 11- 18; עמ' 63 ש' 20- עמ' 64 ש' 10; עמ' 64 ש' 10- 15].


התובע טוען כי בעת שדיווח בהיקף של 8-9 שעות דיווח ביום, נכח במשרד כ- 10-11 שעות, כך שעל מנת להגיע ל- 9 שעות חיוב ביום [שהן, בהכרח, למעלה מ- 9 שעות דיווח], יהיה עליו להימצא במשרד כ- 12-13 שעות מדי יום, ודרישה זו מרעה מוחשית את תנאי עבודתו.

טענה זו לא הוכחה.
כך, בהנחה שמקבלים אנו את טענת התובע כי נוכחותו במשרד בהיקף של 10-11 שעות הצמיחה 8-9 שעות דיווח, עדיין איננו יכולים לשלול את האפשרות כי התובע היה מגיע ל- 9 שעות חיוב גם ביום בו היה נוכח במשרד "רק" 10-11 שעות, תוך ייעול העבודה ו/או הרישום המבוצעים על ידו.
ונבהיר – קיבלנו את טענות התובע בדבר קיומו של פער מובנה בין שעות הנוכחות לשעות הדיווח [בגין פעולות שאינן נרשמות כלל], ובדבר קיומו של פער בין שעות הדיווח לשעות החיוב [בגין רישום פעולות אדמינסטרטיביות ואישיות].
התובע לא הוכיח את הפער בין שעות הדיווח לשעות החיוב, וכפועל יוצא – כמה שעות חיוב הפיק עד ליום 24.2.04.
התובע לא ביקש לטעון נגד מחיקתם של מספרי התיקים על גבי השעתונים או לבקש את חשיפתם לעיני בית הדין בלבד כך שניתן יהיה להתחקות אחר היקף השעות המדויק לחיוב לקוחות, והסתפק אף הוא בהערכה בלבד של מספר השעות לחיוב לקוחות בהשוואה למספר השעות שאינה לחיוב [עדות התובע, עמ' 37 ש' 21 – עמ' 41 ש' 3].
מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, רשאי המעביד לדרוש מעובדיו לייעל את שיטות העבודה והרישום המבוצעות על ידם, ובכלל זה, לדרוש מהם לצמצם את הפער בין שעות הנוכחות לשעות הדיווח לכדי המינימום ההכרחי. בתי הדין לעבודה לא יגבילו את הפררוגטיבה הניהולית בכל מקרה של הכבדה או אי נוחות, ויעשו כן רק מקום בו יוכח בפניהם כי היא משפיעה במידה לא סבירה על העובד, או יוצרת נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד סביר שימשיך בעבודתו:
"באותו עניין בפרשת יחיאל ציינתי בערכאה הראשונה בבית-הדין האזורי כי סעיף 11(א) הנ"ל מכיר במגבלות המעביד לזכותו הניהולית, מגבלות שאם הן משפיעות במידה לא סבירה על העובד הרי יש בכך הצדקה לראות בו כמפוטר. וכך ציינתי: "בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין הכיר המחוקק בעקיפין בפררוגטיבה הניהולית של המעביד. הוא יצא מנקודת הנחה, שלמעביד זכות לשנות את תנאי העבודה, על מנת ליעל את מקום העבודה. אך הוא הכיר בכך שלזכות זו יש מגבלות. אין המעביד רשאי לשנות את תנאי העבודה כך, שתהא הרעה מוחשית בהם או שתיוצרנה נסיבות בהן לא ניתן יהיה לדרוש מעובד סביר שימשיך לעבוד. הפררוגטיבה הזו נובעת מזכותו של מעביד לדאוג לייעול מקום עבודתו. אנו רואים בה אחת מזכויות היסוד של המעביד. כשם שלעובד יש זכות על מקום עבודתו, ממנה נובע, בין השאר, כי יש לו זכות לתנאי עבודה אופטימליים, כך יש למעביד זכות לדאוג לכך שמקום עבודתו יהיה במצב אופטימלי. אך זכותו זו של המנהל אינה זכות מוחלטת. זוהי זכות יסוד, חרות, דוגמת החרות לעבוד, דוגמת חירויות אחרות – חופש הביטוי, האוטונומיה של הרצון החופשי ממנה נגזרת זכותו של אדם להתקשר בחוזים כרצונו, הזכות לחופש העיסוק וכיוצא בהן. יש ועל הזכות של מעביד לפררוגטיבה ניהולית, לסגת מפני זכויות אחרות, זכויות של העובד או הציבור".
[עניין אמ"י מתו"ם, שם, בעמ' 594-595, ההדגשות הוספו]
בענייננו, התובע לא הוכיח כי דרישתו של ד"ר כהן חורגת ממתחם הסבירות האמור, ואינה מתמצה בייעול שיטות הרישום בתוך מסגרת הנוכחות הקיימת.


התרשמנו, כי על אף שמדובר בדרישה מכבידה ומקשה, ויתכן כי אף דרישה המרעה את תנאי עבודתו של התובע במשרד, הרי שלא הוכח בפנינו כי מדובר בהרעה מוחשית המזכה את התובע בפיצויי פיטורים.
זאת ועוד: התובע הודה בחקירתו הנגדית כי ההרעה בתנאי עבודתו טרם החלה, וכי החליט על התפטרותו בעקבות דרישתו של ד"ר כהן להגדלת שעות החיוב, אך בטרם החל ליישמה [עדות התובע, עמ' 16 ש' 10- 17]. משמעות הדבר, כי אף התובע לא ידע בוודאות כי דרישתו של ד"ר כהן אמנם כרוכה, בהכרח, בהגדלת שעות נוכחותו במשרד, והסתמך לצורך פיטוריו רק על ההנחה כי כך יהא.
עוד התרשמנו, כי מנקודת מבטו הסובייקטיבית של התובע אכן הורעו תנאי עבודתו בצורה מוחשית, ודרישתו של ד"ר כהן היוותה עבורו את "הקש ששבר את גב הגמל", לאחר תקופה ממושכת בה גברו העומס והלחץ בהם היה נתון, והתובע לא היה שבע רצון מעבודתו במשרד:

"ת. ... רציתי רק לומר בגדול שהגיעו מים עד נפש"
[עדות התובע, עמ' 15 ש' 25-26]
ובהמשך:
"ת. באותו מצב שאני עוזב את המשרד סוף סוף יורד ממני עומס עצום, שאני סוחב עלי המון דברים מכל הבחינות, ולא עלה בדעתי להיכנס למלחמות, אני רציתי פשוט לקבל את החיים שלי בחזרה, שישה ימים עבדתי, אמנם ימי שישי היו קצרים. אני משחק טניס ועושה ספורט, וגם לומד לימודי קודש, ואני יכול סוף סוף להתמסר לזה, לא חשבתי על מלחמות ורציתי לנשום אויר."
[עמ' 287 ש' 11-15]
גם עדותה של גב' רחילוביץ' חיזקה התרשמותנו זו:
"ש. את טוענת בסע' 3 בעמ' 1 לתצהירך, שבחודשים האחרונים להעסקתו... – כמה זה כמה חודשים, חודש, חודשיים, שנה, כמה זמן המצב של לחץ בעבודה?
ת. זה היה יותר מחודש, חודשיים, שלושה חודשים.
ש. זה יותר דומה לשנה מאשר חודש, או לחצי שנה?
ת. אני לא זוכרת, אבל זה מספר חודשים. אני זוכרת שהיה מאד אינטנסיבי ומאד קשה, והיה מגיע מותש. לא רק עניין פיזי, ולא עניין נפשי, יש עניין שהציפיות בעבודה הלכו וגברו."
[עדות גב' רחילוביץ', עמ' 53 ש' 24 – עמ' 54 ש' 3]


עובדות אלה מנתקות את הקשר בין הדרישה להגדלת שעות החיוב מיום 24.2.04 לבין התפטרותו של התובע, שכן מדובר בהחלטה הנובעת מעומס של מספר חודשים ולא מהחלטה חדשה.
מנגד, התרשמנו, כי הנתבע 2 דווקא חפץ בהישארותו של התובע במשרד, וכי חרף טענותיו השונות בדבר תפקודו, ביקש למנוע את עזיבתו, ואף שוחח בנושא עם גב' רחילוביץ' [עדות הנתבע 2, עמ' 69 ש' 2-4; עדות גב' רחילוביץ', עמ' 57 ש' 4-9].
לבסוף, נזכיר, כי חודשים ספורים לאחר התפטרותו יזם התובע פגישה עם ד"ר כהן במטרה לבחון את האפשרות שיחזור לעבודה במשרד. בעניין זה מקבלים אנו את טענת התובע לפיה במועד סיום עבודתו ביקש ממנו ד"ר כהן כי בטרם יתקבל לעבודה במשרד אחר יבוא לשוחח עמו, והתובע נתן לכך את הסכמתו ועמד במילתו [עדות התובע, עמ' 26 ש' 13-24]. יחד עם זאת, סבורים אנו, בפרט מאחר והתובע בחר להשמיט עובדה זו מכתב התביעה ומתצהירו, והתייחס אליה לראשונה רק בחקירתו הנגדית, כי יש בכך כדי להעיד על האופן בו נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ולהחליש את עמדתו של התובע.
זאת ועוד – התובע העלה לראשונה את דרישתו לפיצויי הפיטורים זמן רב לאחר התרחשותם, ולא ניתן לייחס לתובע חוסר מודעות לעניין, משעל פי מוצג נ/2 פנה התובע לד"ר כהן בבקשה כי יסייע לאשתו בעניינה כנגד משרד החינוך בטענה כי היא זכאית לפיצויי פיטורים מחמת "הרעה תנאים ב 100%", כלשונו. עובדה זו מחלישה אף היא את הקשר בין דרישתו של ד"ר כהן מיום 24.2.04 לבין ההתפטרות.
כללו של דבר – משאין די בתחושתו הסובייקטיבית של התובע כי תנאי עבודתו הורעו, ומשהתובע לא הוכיח כי דרישתו של ד"ר כהן להגדלת שעות החיוב היתה כרוכה, בהכרח, בהגדלת שעות הנוכחות שלו במשרד, הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר בדרישה המכבידה עליו באופן בלתי סביר, והמקימה לו זכות לקבלת פיצויי פיטורים חרף התפטרותו. נדגיש, כי אם היה התובע מוכיח כי הדרישה להגדיל את שעות החיוב ללקוחות היתה כרוכה, בהכרח, בהגדלת שעות הנוכחות שלו במשרד, הרי שהיה בכך כדי לזכות את התובע בפיצויי פיטורים.

טענותיו הנוספות של התובע בדבר הרעה מוחשית בתנאי עבודתו –


התובע טוען, כאמור, כי דרישתו של ד"ר כהן להגדלת שעות החיוב ללקוחות היוותה ה"קש ששבר את גב הגמל", לאחר תקופה ממושכת במהלכה סבל מפגיעה הולכת וגוברת בתנאי עבודתו, כדלקמן [סעיפים 119-143 לתצהיר התובע; סעיפים 3-7 לתצהיר גב' נינה גרשפלד]:

48.1 התדרדרות ביחסו של ד"ר כהן כלפיו, שהחל לנהוג בו בנוקשות ובגסות, לאחר שלא נהג כך בעבר;
48.2 פגיעה בשכר– התובע טוען כי עד חודש יולי 2002 עמד שכר היסוד שלו על סך של 73,747 ₪, ואילו החל מחודש זה הופחת שכרו לסך של 66,165 ₪, בנימוק כי הועלו תשלומי המעביד למוסד לביטוח לאומי. התובע סירב להפחתה, פנה בעניין לד"ר כהן, אולם פניותיו לא נענו;
48.3 ביטול הבונוס והשי לחג לשנת 2003, לאחר שקיבלם מדי שנה בכל שנות עבודתו במשרד;
48.4 סירוב המשרד לאפשר לתובע לצאת להשתלמות מקצועית בחודש פברואר 2004, בטענה כי על התובע להישאר במשרד ולהגדיל את שעות החיוב שלו;
48.5 פגיעה בתנאים הפיזיים-טכניים וגריעת עובדים ממחלקתו – התובע טוען כי בחודש מאי 2003 הוקטן היקף עבודתה של מזכירתו האישית, הגב' נינה גרשפלד [להלן – "גב' גרשפלד"], והדבר הגביר את הלחץ והעומס שממילא היה נתון בהם. גם כאן, טוען התובע, פנייתו לד"ר כהן לא זכתה למענה הולם;
48.6 פגיעה באמונתו הדתית של התובע – התובע טוען כי כאדם דתי נתקל בקושי הולך גובר להסכים לדרישת המשרד כי עובדיו יעבדו בימי שבת ובימי חג. במיוחד התקשה התובע להשלים עם דרישת המשרד ביום הכיפורים שקדם להתפטרותו, כי עובדת תגיע לעבודה במשרד במהלך יום זה.


מנגד, טוענים הנתבעים כי טענותיו של התובע חסרות שחר, כדלקמן:

49.1 לא היתה כל פגיעה בשכרו של התובע, נהפוך הוא – בחודש יולי 2002 בוטלה תקרת השכר לצורכי הפרשות לביטוח לאומי, וכתוצאה מכך הועלו דמי הביטוח ומס הבריאות שנאלצו עובדים לשלם, ובכללם התובע. ביום 4.8.02 פנה התובע לד"ר כהן וביקש ממנו למנוע את הפגיעה בשכר הנטו שלו. ד"ר כהן הסכים, לפנים משורת הדין וכהטבה שניתנה לתובע בלבד, "לספוג" את תוספת דמי הביטוח ולשם כך העלה את שכרו של התובע ברוטו (באופן המגלם את ההפחתה). שוויה של הטבה זו עמד על 37,842.37 ₪ (וכן היו לה השלכות בנוגע לחבות במס הכנסה). בחודש יולי 2003 הוחזרה תקרת השכר לצורך הפרשות לביטוח הלאומי, ובהתאמה הופחת שכר הברוטו של התובע לשכר הברוטו ערב ההטבה שניתנה לו [סעיפים 38- 46 לתצהיר ד"ר כהן; סעיפים 20-23 לתצהיר גב' הראל];
49.2 באשר ליחסו של ד"ר כהן כלפי התובע – מדובר בטענות מופרכות אשר התובע כלל אינו מוכיח אותן [סעיפים 15-16 לתצהיר ד"ר כהן];
49.3 באשר לפגיעה ברגשותיו של התובע כאדם דתי – מטבע עיסוקו של המשרד מתעורר לעיתים הצורך לעבוד בשבתות ובחגים, אולם מדובר במקרים חריגים בלבד, ובכל מקרה המשרד אינו דורש מעובד שהוא אדם דתי/ מאמין כי יפעל בניגוד לאמונותיו. באשר לאירוע ביום הכיפורים, הרי שמדובר באירוע חריג ביותר, שאינו נוגע לתובע, במסגרתו התנדבה עובדת המשרד לסייע, ובסופו של דבר אף לא נדרשה לעשות כן [סעיפים 17-20 לתצהיר ד"ר כהן; סעיפים 35-37 לתצהיר גב' הראל];
49.4 באשר לטענה בדבר ביטול בונוס שנתי ושי לחג בשנת 2003, הרי שבשנה זו נערך במשרד ארגון מחדש בעקבותיו בוצע קיצוץ במצבת העובדים ובהוצאות המשרד, ובכלל זה בוטלו הבונוס השנתי והשי לחג לכלל עובדי המשרד, ובכללם התובע. בכל מקרה, לתובע אין זכות מוקנית לקבלת בונוסים ושי לחג, ומדובר בהטבות הניתנות על פי שיקול דעת המעביד בלבד [סעיף 34 לתצהיר ד"ר כהן; סעיפים 38-39 לתצהיר גב' הראל].
49.5 באשר לטענת התובע בדבר "גריעת עובדים ממחלקתו" – התובע לא שימש כמנהל מחלקת הפטנטים במשרד, וממילא לא היה ממונה על קבוצת עובדים כזו או אחרת. גם גב' גרשפלד לא היתה מעולם מזכירתו האישית, ומזכירות המשרד אף אינן מצוותות באופן אישי לאף אחד מעובדי המשרד. בכל מקרה, התובע הוא שהודיע למנהלת המשרד כי גב' גרשפלד לא מבצעת כראוי את עבודתה וכי אינו יכול להמשיך לעבודה עמה [סעיפים 106-111 לתצהיר ד"ר כהן];
49.6 בנוגע לסירוב המשרד לאפשר לתובע לצאת להשתלמות מקצועית הצהיר הנתבע כי אינו זוכר את המקרה, אך בכל מקרה אין לתובע זכות קנויה לצאת להשתלמות מקצועית, וככל שאכן לא אושר לו, נעשה הדבר משיקולים ניהוליים של המשרד [סעיף 35 לתצהיר ד"ר כהן].


בסעיף 10 לסיכומיו הבהיר התובע, כי טענות ונסיבות נוספות אלה אמנם "חיזקו וחידדו את ההרעה", כלשונו, אך הסיבה המרכזית להתפטרותו הינה דרישת ד"ר כהן להגדלת שעות החיוב. התובע אף אינו מפרט בסיכומיו כיצד הוכחו, לגישתו, טענות נוספות אלה במסגרת ההליך, ומסתפק רק בהפניה לסעיפים בתצהירו.
משזו עמדת התובע, ומשלא הוכח כי דרישת ד"ר כהן להגדלת שעות החיוב עולה כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, הרי שאין בנסיבות הנוספות הנטענות על ידי התובע כדי להוות הרעה מוחשית, אף לא לגישתו שלו.
יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הדרוש, נבהיר בתמצית כדלקמן –

52.1 באשר לטענה בדבר הפחתת שכרו של התובע מקבלים אנו את גרסת הנתבעים, לפיה ספג המשרד את ההפחתה שהיתה צריכה להיגרם לתובע כתוצאה מביטול תקרת ההפרשות לביטוח לאומי החל מחודש יולי 2002 ועד לחודש יולי 2003, והדבר עולה גם מתלושי השכר של התובע בחודשים אלה, בפרט בהשוואה לתלושי השכר בחודשים האחרים [נספח ת/31 לתצהיר התובע];
52.2 כן מקבלים אנו את הטענה בדבר ביטול גורף של השי לחג והבונוס השנתי לשנת 2003, משהתובע לא הוכיח כי מדובר בהחלטה אישית המכוונת כלפיו בלבד.
52.3 מקובלת עלינו גם טענת הנתבעים כי יציאת התובע להשתלמות מקצועית הינה החלטה המצויה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המשרד והעומד בראשו, ואכן לא מדובר בזכות קנויה של התובע, אשר ביטולה מרע מוחשית את תנאי עבודתו של התובע;
52.4 באשר לטענת התובע בדבר גריעת עובדים ממחלקתו – התובע עצמו והעיד כי במהלך שנת 2003 פנה למנהלת המשרד בבקשה שלא לעבוד עוד עם גב' גרשפלד כתוצאה מטעויות בעבודתה [חקירת התובע, עמ' 34 ש' 9-16]. התובע טען, אמנם, כי דרישתו באה כתוצאה מהתדרדרות בתפקודה של גב' גרשפלד לאור הצמצום במשרתה [סעיף 143 לתצהיר התובע], אולם די בכך כדי לשלול את טענתו להרעה מוחשית, מה גם שצמצום משרתה של גב' גרשפלד התרחש כעשרה חודשים טרם התפטרותו של התובע [סעיף 139 לתצהיר התובע], ולא התרשמנו כי היה בכך כדי להוביל את התובע להתפטרותו.
52.5 באשר לפגיעה ברגשותיו של התובע כאדם דתי התרשמנו, מבלי להיכנס לגופם של דברים, כי התובע אכן נפגע מן הכוונה לבקש מעובדת המשרד להגיע לעבודה ביום כיפור,אלא שמדובר באירוע שהתרחש מספר חודשים טרם התפטרות התובע, אשר אף התובע לא טען כי היווה, כשלעצמו, סיבה להתפטרותו.
52.6 לבסוף התרשמנו עוד, כי אף אם חלה התדרדרות ביחסו של ד"ר כהן לתובע, ואף אם הדבר הסב לתובע עגמת נפש ומורת רוח, הרי שלא היה בכך כדי להוביל להתפטרותו, ואף התובע אינו טוען לכך.


הנה כי כן, טענותיו הנוספות של התובע אינן עולות כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, והתרשמנו כי אף התובע אינו סבור כך [סעיף 10 לסיכומי התובע]:

"לא אחת יקרה שעובד יראה עצמו נפגע מהיחס אליו, הן מצד מעביד והן מצד חבריו לעבודה. אולם לא בכל מקרה או שרשרת מקרים, הגורמים לעובד אי שביעות רצון או מורת רוח, יש לראות עילה המצדיקה את התפטרותו עם זכות לפיצויים, מכוח סעיף 11(א), סיפא, לחוק פיצויי פיטורים"
[דב"ע לג/3-34 ארנה קורנבליט – א' רוזנגרטן בע"מ, פד"ע ד, 411].


המסקנה, אפוא, כי תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים נדחית.

התביעה לתשלום דמי הבראה


התובע הוסיף וטען בתביעתו, כי בכל שנות עבודתו במשרד לא שולמו לו דמי הבראה, למעט בחודשיים האחרונים לעבודתו.
מנגד, טענו הנתבעים בכתב ההגנה, כי התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו, אולם זנחו את הטענה בסיכומיהם.
לפיכך, ובהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש [לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957], זכאי התובע לקבל את הפרש דמי ההבראה שלא שולמו בשנתיים האחרונות לעבודתו בסך 2,852 ₪, על פי חישוב זכאות של 14 ימי הבראה [7 ימים לשנה בהתאם לוותקו במשרד] בשווי 306 ₪ ליום [עפ"י תעריפי יום הבראה במגזר לשנת 2004].
בטרם נחתום פרק זה, יש להתייחס לצירופו של ד"ר כהן כנתבע אישית בתובענה.

משהתוצאה הינה כי התביעה לפיצויי פיטורים נדחתה ונותרה חבות של דמי הבראה בלבד, נתיחס לטענה זו בקצירת האומר.
אין מחלוקת כי התובע הועסק על ידי הנתבע 1. הנתבעים טוענים כי צירופו של ד"ר כהן נעשה בחוסר תום לב ועל מנת להפעיל עליו לחץ, בין היתר בשל מעמדו הציבורי, והדבר עולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט; כי המשרד היה מעסיקו הבלעדי של התובע וד"ר כהן מעולם לא יצר כלפיו מצג שהוא מועסק על ידו באופן אישי; ולבסוף, כי אף אין כל חשש, וכלל לא נטען, להיעדר יכולת פירעון של המשרד או לחשש מפירוקו טרם מתן פסק הדין.
בעניין זה מקבלים אנו את טענות הנתבעים. העובדה כי ד"ר כהן עומד בראש המשרד, והינו המביא והמוציא לפועל של החלטותיו, אינה מטילה עליו, כשלעצמה, חבות אישית בחובותיו.
אשר על כן, דמי ההבראה בסך 2,852 ₪ ישולמו על ידי הנתבע 1 בלבד.
התביעה שכנגד


ביום 20.9.06 הגיש התובע שלושה תצהירי עדות ראשית מטעמו בתביעה העיקרית. לתצהירים אלה צירף התובע מסמכים שנטל מן המשרד עם סיום עבודתו, ואשר הנתבעים סבורים כי יש בהם מידע חסוי ורב ערך, וכי התובע נטל אותם מרשות המשרד שלא כדין [להלן – "המסמכים שבמחלוקת"].
ביום 8.1.07 הגישו הנתבעים "בקשה להחזרת חומר גנוב, למחיקת סעיפים מתצהירי העדות הראשית מטעם התובע ולהוצאת צו איסור פרסום" [בש"א 3148/07]. ביום 25.1.07 קיים בית הדין [כב' השופטת אפרת לקסר] דיון מוקדם במסגרתו ניתן, בהסכמה, צו איסור פרסום על המסמכים שבמחלוקת, ונקבע כי ההכרעה בבקשה תינתן במסגרת התביעה העיקרית.
ביום 25.3.07 הגישו הנתבעים תביעה שכנגד בנוגע למסמכים שבמחלוקת, בה טענו כדלקמן –

61.1 התובע נטל מן המשרד מסמכים האוצרים מידע חסוי ורב ערך הנוגע לנהלים, שיטות עבודה, תעריפי שכר טרחה, שיטות גבייה ומידע על לקוחות, וזאת – מבלי שביקש, וממילא מבלי שקיבל, רשות להוצאתם ולהחזקתם [להלן – "המסמכים שבמחלוקת"]. מסמכים אלה מהווים סוד מסחרי מוגן של המשרד.
61.2 התובע עשה כן במטרה לבסס תביעה עתידית כנגד המשרד לפיצויי פיטורים, כפי שאכן הגיש.
61.3 מתוקף תפקידו של התובע ונגישותו למסמכים סודיים השייכים למשרד, הרי שהתובע הפר את חובות הסודיות, תום הלב והאמון המוטלות עליו כעובד, אף אם אין המידע בגדר סוד מסחרי מוגן.
61.4 מעשיו של התובע מהווים גם הפרה יסודית של חוזה העבודה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים.
61.5 התובע פגע בזכות לפרטיות של צדדים שלישיים כהגדרתה בסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א- 1981 [להלן – "חוק הגנת הפרטיות"], שכן המסמכים שבמחלוקת מכילים מידע הנוגע לעובדי המשרד השונים וללקוחותיו.
61.6 לאור כל זאת, תובעים הנתבעים פיצוי בסף 100,000 ₪ בלא הוכחת נזק מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 [להלן – "חוק עוולות מסחריות"], וכן לקבלת צווים כדלקמן: צו הצהרתי לפיו המסמכים שבמחלוקת פסולים מלשמש כראיה ולכן, מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, יש להוציאם מתצהירי העדות הראשית מטעם התובע; צו שיורה לתובע להחזיר לנתבעים את כל המסמכים שמצויים בידו ושאותם נטל שלא כדין מכוח הוראת סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות; וצו הצהרתי לפיו התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.


טענותיו של התובע בתביעה שכנגד הן כדלקמן –

62.1 דין התביעה שכנגד להידחות מחמת שיהוי כבד בהגשתה – הנתבעים המתינו 8 חודשים מיום שנודע להם על נטילת המסמכים על ידי התובע, ו- 5 חודשים מיום שצירף התובע את המסמכים לתצהירו, בטרם הגישו בקשה כלשהי לבית הדין בנוגע למסמכים שבמחלוקת. די בכך כדי ללמד על מופרכות התביעה שכנגד, ועל היותה כלי לניגוח התובע והסלמת הסכסוך עמו. אילו היו הנתבעים סבורים או חוששים כי אכן עלול להיגרם להם נזק כלשהו מהחזקת המסמכים על ידי התובע, היו פועלים מיד עם היוודע להם דבר הנטילה.
62.2 התובע לא עשה כל שימוש מכל סוג שהוא במסמכים שבמחלוקת מלבד צירופם לתצהיר עדותו הראשית. המסמכים מצויים בידיו של התובע כבר משנת 2004, ולא בכדי לא עלה בידי הנתבעים להראות כי נגרם להם ולו בדל של נזק, במשך כל השנים שחלפו מאז.
62.3 הסכמתו של התובע בקדם המשפט כי יינתן צו איסור פרסום על המסמכים אינה מעידה אלא על כך שלתובע אין ולא היה כל עניין ו/או רצון ו/או טעם בפרסום המסמכים, והשימוש היחידי שנעשה בהם הוא להוכחת תביעתו וביסוסה.
62.4 התובע לא נטל את המסמכים על מנת לבסס תביעה עתידית כנגד המשרד, ואף כלל לא בחן קיומה של עילת תביעה לפיצויי פיטורים בעת סיום עבודתו.
62.5 המסמכים אינם מכילים כל סוד מסחרי ואינם כוללים שמות של לקוחות, והדבר ברור וגלוי על פניהם. התובע מעולם לא ניהל תחרות עסקית עם המשרד, לא גזל סוד מסחרי כלשהו, לא הסב ולו בדל של נזק, ולא העביר או גילה מידע סודי כלשהו למאן דהוא. הנתבעים אף לא הוכיחו פגיעה כלשהי בזכות לפרטיות, ואף כלל לא ציינו איזו מההגנות שבחוק הגנת הפרטיות חוסה, כביכול, על המסמכים שבמחלוקת. לפיכך, יש לדחות את התביעה ולהשית על הנתבעים את הוצאותיה.


ואלה הם המסמכים שבמחלוקת –

63.1 מכתבים בנושא טיפול בתיקים שהועברו על ידי המשרד לטיפול משרדם של עורכי הפטנטים "פיירניק-רוטמן", בין השנים 2001-2003, כקבלני משנה [להלן- "רשימות התיקים המועברים" או "נספח ת/14"]. מכתבים אלה חתומים בידי התובע וכתובים בנוסח סטנדרטי ותמציתי, לפיו מועברים התיקים לטיפול משרד "פיירניק-רוטמן", בציון מספרי התיקים בלבד, ללא ציון שמות הלקוחות;
63.2 טבלאות המפרטות את סכומי שכר הטרחה שנגבו על ידי המשרד בתיקי פטנטים שונים במהלך שנת 2003, תוך פירוט שעות העבודה ושכר הטרחה של עובדי מחלקת הפטנטים באותה עת [להלן – "טבלאות החיובים" או "נספח ת/15"];
63.3 עותקים של פקסים ששלח ד"ר כהן בעת שהותו בחו"ל, ומופנים לעובדי המשרד, ובכלל זה לתובע [להלן – "הפקסים" או "נספחים ת/28 ו- ת/29"].
דיון והכרעה


הנתבעים טוענים בפנינו, כי בנטילתו את המסמכים שבמחלוקת נטל התובע סוד מסחרי מוגן של המשרד; פגע בזכות לפרטיות של צדדים שלישיים; וכן הפר את חובת הסודיות לה התחייב בקבלתו לעבודה, ואת חובות תום הלב והאמון המוטלות עליו כעובד, באופן המהווה הפרה יסודית של חוזה העבודה.
בטרם נדון בטענות אלה כסדרן נבקש להבהיר, כי מדובר במסמכים שצורפו לתצהירו של התובע כשנתיים וחצי לאחר סיום עבודתו במשרד [21.8.06], במהלכן לא נטען כי התובע עשה בהם שימוש כלשהו.

כמו כן, נתנו דעתנו לעובדה, כי בקשת הנתבעים להחזרת המסמכים שבמחלוקת, למחיקת סעיפים מתצהיר התובע ולהוצאת צו איסור פרסום בגינם [מיום 8.1.07], הוגשה למעלה מחצי שנה לאחר שצורפו המסמכים לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובע [14.6.06], ולמעלה מארבעה חודשים לאחר שצורפו לתצהיר עדות ראשית מטעמו [21.8.06].
נושא זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה, כי במהלך תקופה זו אף הגישו הנתבעים תצהירי עדות ראשית מטעמם [31.12.06], ואין מחלוקת כי במסגרת זו עיינו במסמכים ונתנו דעתם למידע המפורט בהם, ויחד עם זאת בחרו שלא לטעון בפנינו דבר במועד הגשת תצהיריהם. לטעמנו, לו סברו הנתבעים כי אכן יש בחשיפת המסמכים שבמחלוקת משום פגיעה בזכויותיהם המוגנות כנטען בתביעתם, מן הראוי כי היו פועלים במועד מוקדם יותר.
הטענה בדבר הפרת סוד מסחרי –


סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות מגדיר מהו "סוד מסחרי", כדלקמן:

"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ואינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו"



לאחר שבחנו את המסמכים שבמחלוקת ואת עדויות הצדדים התרשמנו, כי מסמכים אלה אינם עונים להגדרת "סוד מסחרי" משלא הוכח בפנינו כי הם מקנים למשרד יתרון עסקי על פני מתחריו. כך, רשימות התיקים המועברים הן רשימות שהעביר התובע למשרד עורכי פטנטים חיצוני כקבלני משנה, ולא ניתן ללמוד מהן אלא על עצם העברת תיקים מסוימים למשרד עורכי פטנטים חיצוני. טבלאות אלה אף אינן מציינות את שמות התיקים המועברים כי אם את מספריהם בלבד, ולא עלה בידי הנתבעים להוכיח בפנינו כי אכן ניתן לגלות באמצעות מספרים אלה באילו לקוחות מדובר [כטענת הנתבעים בסעיף 33 לסיכומיהם].

באשר לטבלאות שכר הטרחה, הרי שגם כאן, לא ניתן לחבר בין מספרי התיקים ללקוחות כלשהם, לא ניתן לדעת בגין איזו פעילות משפטית חויב כל לקוח, ואף לא על פי איזה מפתח חישוב [שכן חלוקת סכום שכר הטרחה בשעות העבודה מוביל לתעריפים משתנים על פני הטבלאות]. בכל מקרה, הנתבעים הסתפקו בטענות כלליות בלבד, ולא פירטו והוכיחו בפנינו את מהות הסוד המסחרי הנטען.
לבסוף, באשר למכתביו של ד"ר כהן לעובדי המשרד, הרי שמכתבים אלה מוענו, בין היתר, לתובע, ועל כן החזיק בהם ברשות. יתירה מזאת, לא מצאנו במכתבים אלה משום מידע סודי כלשהו, ואף לא נטען בפנינו אחרת.


מסקנתנו, אפוא, כי לא עומדת לנתבעים הגנת חוק עוולות מסחריות, וכי דין תביעתם לפיצוי כספי בלא הוכחת נזק מכוח הוראת סעיף 13 לחוק להידחות.

הטענה בדבר פגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים –


הנתבעים טוענים, לפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים, אולם אינם מציינים מיהם הצדדים השלישיים שפרטיותם נפגעה, וממילא אף לא מהי מהות הפגיעה בפרטיותם.
משכך, ומשחוק הגנת הפרטיות אינו מגן על ענייניו של תאגיד [עא 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573, בעמ' 590], כך שאין המשרד יכול לטעון בפנינו לפגיעה בפרטיותו שלו, דין התביעה לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות להידחות.
למעלה מן הדרוש נוסיף, כי אף אם היתה מוכחת תחולתו של חוק הגנת הפרטיות במקרה דנן, הרי שסבורים אנו, כפי שנפרט להלן, כי התובע היה חוסה תחת הגנת סעיף 18(2)(א) לחוק, בדבר פגיעה שנעשתה בתום לב, והפוגע לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות.

הטענה בדבר הפרת חובת הסודיות עליה חתם התובע, וחובות תום הלב והאמון כעובד –


עם קבלתו לעבודה חתם התובע על מסמך בו התחייב, בין היתר, לשמור על סודיות כל מידע שיגיע אליו בתקופת עבודתו ולאחריה, ובכלל זה "מידע על לקוחות, עמיתים נוהלי עבודה, תעריפים, דרכי חיוב, ניהול המשרד וכל מידע אחר הנוגע במישרין או בעקיפין לפעילות המשרד ולכל אחד מעובדיו, עסקיו ולקוחותיו [נספח ל"ח לתצהיר הנתבעים בתביעה שכנגד].
לפיכך, טוענים הנתבעים, כי התובע הפר את חובת הסודיות לה התחייב, וכן את חובות תום הלב והאמון המוטלות עליו כעובד, בפרט נוכח תפקידו הבכיר והרגיש. עוד מוסיפים הנתבעים, כי טרם עזיבתו אסף התובע מסמכים שיוכלו לסייע לו בביסוס תביעתו, במלאכת תכנון מחושבת.
מנגד, טוען התובע, כי עם התפטרותו נטל עמו את המסמכים שבמחלוקת, על מנת שיוכל לענות לשאלותיהם של עובדי המשרד לאחר עזיבתו, במידה ויתקשרו אליו [כפי שאכן קרה, לטענתו]. זאת ועוד: טענת הנתבעים כי ביצע מלאכת איסוף לקראת תביעה משפטית הינה תיזה חדשה וחסרת יסוד, שכן מדובר במסמכים השוטפים שהיו על שולחנו של התובע במסגרת עבודתו. בכל מקרה, מדובר במסמכים שאינם מכילים חומר סודי או מסווג, והתובע לא העבירם לידי צד שלישי או עשה בהם כל שימוש אחר.
מעדותו של התובע התרשמנו בכנות טענותיו ומתום ליבו, והשתכנענו כי התובע אכן נטל עמו את רשימות התיקים המועברים ואת טבלאות הדיווח למקרה בו יצטרך להשיב על שאלות כלשהן של נציגי המשרד, או לספק הסברים אחרים [עדות התובע, עמ' 45 ש' 12– עמ' 46 ש' 1; עמ' 46 ש' 22- 25]. כך, גם הנתבע 2 הצהיר כי התובע הבטיח לסייע למשרד לאחר עזיבתו [סעיף 100 לתצהיר ד"ר כהן].
כפי שפירטנו לעיל, התובע שימש, לכל הפחות, כעורך פטנטים בכיר במשרד [ובמרבית התקופה גם כעורך פטנטים יחיד], כך שבעת עזיבתו שוכנענו כי לא היתה במשרד דמות מקצועית השולטת ובקיאה בתיקי הפטנטים דוגמת התובע. כמו כן, התובע העיד בפנינו כי עו"ד גונן מן המשרד אכן פנתה אליו בשאלות מקצועיות לאחר סיום עבודתו [עמ' 46 ש' 13- 19].
באשר למכתביו של ד"ר כהן לעובדי המשרד בעת שהותו בחו"ל, הרי שכאמור, מדובר במכתבים שמוענו בין היתר, גם לתובע עצמו, ועל כן סבורים אנו כי החזיק בהם ברשות. בכל מקרה התרשמנו, כי כל המסמכים שבמחלוקת הינם מסמכים הקשורים לעבודתו השוטפת של התובע, הנמצאים דרך כלל בהישג ידו, ואשר לא נדרשה לתובע "מלאכת איסוף" על מנת ליטול אותם, כפי שמנסים הנתבעים לייחס לו. כך השתכנענו, כי אף לא היתה לתובע כל הצדקה אחרת ליטול את המסמכים שבמחלוקת, וכי אין בהם מידע שיכול היה לשמש את התובע לפעולות אחרות [ראה בסעיף 68 לעיל].
לבסוף, בהתייחס למסמך הסודיות עליו חתם התובע עם קבלתו לעבודה נזכיר, כי המסמכים שבמחלוקת צורפו לתצהירו של התובע כשנתיים וחצי לאחר סיום עבודתו במשרד, והנתבעים לא הוכיחו כי בתקופה זו או לאחריה נגרם להם נזק כלשהו כתוצאה מנטילתם [בעוד שהתרשמנו, כאמור, מכנות מניעיו של התובע]. במצב דברים זה, ובפרט נוכח התנהלותם של הנתבעים בפרק הזמן שחלף מאז גילו לראשונה כי התובע נטל עמו את המסמכים שבמחלוקת, איננו מוצאים מקום להטיל על התובע חבות כלשהי בגין הפרת ההתחייבות האמורה, וספק כלל אם התנהלותו עולה כדי הפרת התחייבות זו. כך או כך, ואף לגישתם הנתבעים עצמם, הסנקציה העומדת בצידה של ההפרה הינה שלילת פיצויי פיטורים, ומשקבענו לעיל כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין עבודתו, מתייתר הסעד המבוקש על ידם.
טרם חתימה נבהיר, כי בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים אליו מפנים הנתבעים בסיכומיהם [עב' (י-ם) 1837/98 רבקה מס ואח' נ' ערים- חברה לפיתוח עירוני בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 28.11.01 על ידי מותב בראשות כב' השופטת (כתוארה דאז) דיתה פרוז'ינין], אכן נקבע כי נטילת מסמכים מרשות המעביד, בלא רשות, אף אם מדובר במסמכים שאינם חסויים, הינה מעשה חמור. אולם, בשונה מענייננו נקבע שם, כי התובעות אספו את המסמכים מקלסרים שונים של המעביד לצורכי ההליך המשפטי בין הצדדים, ובכל מקרה, לא הוטלה עליהן כל חבות או סנקציה.
לאור כל זאת, מסקנתנו הינה כי דין התביעה שכנגד להידחות על כל רכיביה.

סיכום


התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית במלואה בהיעדר עילה אישית נגדו.
התביעה לפיצויי פיטורים במסגרת התביעה העיקרית נדחית.
התביעה לתשלום הפרש דמי הבראה מתקבלת, והנתבע 1 ישלם לתובע סך 2,852 ₪ בגינם. סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.04 ועד למועד התשלום בפועל.
דין התביעה שכנגד להידחות על כל רכיביה.
בנסיבות העניין, משהתביעות ההדדיות נדחו ברובן המכריע, ישא כל צד בהוצאותיו.
הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.


                             
מר יוסי קרצ'ר,נ.צ עובדים חנה טרכטינגוט,שופטת מר אלי ארן,נ.צ מעבידים                          



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טענת העדר עילה

  2. זכויות הילד כעילה לאימוץ

  3. הוכחת עילת הנטישה

  4. יסודות עילת העושק

  5. הגדלת מזונות – הפחתת מזונות

  6. התיישנות עילת תרמית

  7. התיישנות עילת תביעה

  8. הרעה מוחשית בתנאי עבודה

  9. נטל ההוכחה בעילת הנטישה

  10. מחיקת התביעה מחוסר עילה

  11. ייחוד העילה חוק הפלת''ד

  12. סילוק על הסף העדר עילה

  13. פסק דין על סמך עילה שונה

  14. עונש על בעילה אסורה בהסכמה

  15. האם טובת הילד יכולה לשמש עילה לאימוץ

  16. עילות אימוץ - סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים

  17. עילת תביעה אישית בתביעה ייצוגית

  18. האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

  19. עילת כפייה: סעיף 17 לחוק החוזים

  20. תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות

  21. תביעה בעילת רשלנות נגד רואה חשבון

  22. עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית

  23. אי תשלום משכורת בזמן עילה להתפטרות

  24. מחיקת תביעה נגזרת בהעדר עילה אישית

  25. תביעה של הנתבע נגד התובע באותה עילה

  26. עילת סל: סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט

  27. התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות

  28. האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ?

  29. הגשת תביעה באותה עילה לאחר פסק דין בהעדר הגנה

  30. האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

  31. תאונת דרכים - האם אפשר להגיש תביעה אישית נגד נהג ? ייחוד עילה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון