התפתחות גידול בגלל שבר (טראומה)

התפתחות גידול בגלל שבר (טראומה)
מבוא

זוהי תביעת נזיקין, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעות בנזקים שנגרמו לו עקב מחלת הסרטן שלקה בה, ואשר נגרמה או הוחמרה, לטענתו, בשל תאונת עבודה שארעה לו.


רקע עובדתי

התובע עבד במחלקת התברואה של הנתבעת 1 (להלן: "מחלקת התברואה") החל משנת 1974. במסגרת תפקידו, היה אחראי להוציא את פחי האשפה מחדרי האשפה אל המדרכה, כדי להקל על איסוף האשפה על ידי משאית האיסוף. לצורך עבודתו נעזר התובע, כיתר עובדי מחלקת התברואה, בעגלת משא דו גלגלית. ביום 27.7.1990, בשעה ארבע לפנות בוקר או בסמוך לה, תוך נשיאת שני פחים על עגלת המשא האמורה, מעד התובע ונפל, והעגלה שעליה נשאו שני פחי אשפה נפלה על רגלו הימנית, וגרמה לו לחבלה (להלן: "התאונה" או "תאונת העבודה").




ביום התאונה נבדק התובע על ידי רופא בקופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (להלן: "קופת חולים" או "קופת חולים כללית"), שהמליץ על חופשת מחלה בת שלושה ימים. בתאריך 17.8.1990 פנה התובע לרופא בתלונה על שיעול, ובבדיקת כף הרגל אובחנה יבלת בכף הרגל, ובהתאם המליץ הרופא על טיפול מקומי ביבלת. ב-29.8.1990 פנה התובע לחדר מיון בבית החולים "בילינסון" בשל דלקת ברגל ימין, אשר אובחנה כדלקת עור (Erysipelas), והוא קיבל טיפול אנטיביוטי.


משלא נרפאה הדלקת, שב התובע ופנה למרפאת קופת חולים כללית, שם אובחנו אקזמה ופטרת בין אצבעות הרגליים, והרופא המטפל הניח כי זוהי הסיבה לדלקת.

הטיפול האנטיביוטי סייע להקלה חלקית וזמנית של הדלקת, וצילום רנטגן שנערך לא גילה סימני שבר או דלקת בעצם, ואף לא הראה סימנים של שבר שהתאחה.

הרופא המטפל הפנה את התובע לרופא כירורג (ד"ר מיכאלוביץ', הנתבע 3), וביקש את חוות דעתו האם יש מקום להתערבות כירורגית באמצעות ניקוז כירורגי של היבלת או הסרתה של היבלת כליל. הנתבע 3 אישר את האבחנה של יבלת "ישנה" ומעליה חתך, המליץ על טיפול שמרני והתנגד לביצוע הסרה כירורגית של היבלת.

הנתבע 3 המליץ להפנות את התובע לאורטופד. האורטופד, כמו גם הכירורג הפלסטי ורופא העור שבדקו את התובע בשלבים שונים של מחלתו, קבעו כי אין מקום להתערבות כירורגית, וכי יש מקום להמשיך בטיפול אנטיביוטי, בתוספת הקפדה על חבישה ונטילת תרביות מהמוגלה שמפרישה היבלת.



ביום 7.1.1991 פנה התובע למרפאת "רוטשילד" בפתח תקווה, למחלקה לרפואה תעשייתית, שם נבדק ע"י הנתבעת 2. הנתבעת 2 עיינה במסמכיו הרפואיים של התובע ובדקה אותו, ואישרה לו חופשת מחלה מיום 1.1.1991 ועד 15.2.1991. ביום 11.2.1991 שבה הנתבעת 2 ובדקה את התובע, ולאור מצבו הרפואי כפי שאבחנה אותו, קבעה כי הוא יכול לשוב לעבודתו לתקופת ניסיון החל מ-17.2.1991 ועד סוף חודש מארס 1991. בביקורת שנערכה ב-25.3.1991, ומשנודע לנתבעת 2 כי התובע חדל לעבוד ביום 8.3.1991 עקב נפיחות ברגלו הימנית, המליצה הנתבעת 2 על 8 ימי חופשת מחלה, וקבעה כי הוא יוכל לשוב לעבודתו ביום 1.4.1991. הנתבעת 2 הזמינה את התובע לביקורת במרפאתה ביום 3.5.1991. התובע לא התייצב לביקורת במועד זה, והביקורת נערכה ביום 20.5.1991. אז נודע לנתבעת 2 כי התובע חזר לעבודה במחלקת התברואה באיסוף קרטונים. הנתבעת 2 בדקה את התובע ומצאה יבלת קטנה עם הפרשה בכמות מצומצמת, והמליצה כי ימשיך לעבוד ארבע שעות ביום באיסוף קרטונים.


ביום 23.6.1991 ערכה הנתבעת 2 ביקור במקום עבודתו של התובע, ועיינה במסמכים רפואיים נוספים. בעקבות אלה, ולאור מצב בריאותו, קבעה כי אין סיבה להגביל את התובע בעבודתו, וכי הוא מסוגל להמשיך בעבודתו באיסוף קרטונים. התובע הוזמן לביקורת נוספת ב-22.12.1991.



ב-5.7.1991 הופיע לראשונה כיב בגב כף הרגל. עם הופעת הכיב, הורה הרופא המטפל על עריכת צילום נוסף של כף הרגל וכן על עריכת בדיקות לגילוי סוכרת, שהעלו כי התובע סובל ממחלת הסוכרת. לאור ממצא זה, עבר התובע לטיפול המקובל בחולי סוכרת: התובע נשלח לבדיקת עיניים, לבדיקה קרדיולוגית ולמעקב ערכי הסוכר בדם ובשתן. התובע קיבל המלצות לדיאטה דלת סוכר, והופנה למעקב במחלקה כירורגית לכלי דם, באבחנה של כיב בכף הרגל על רקע מחלת הסוכרת. בעקבות כיב זה, קיבל התובע חופשת מחלה עד יום 31.8.1991.




ביום 19.9.1991 הגיע התובע לביקורת נוספת במחלקה לרפואה תעשייתית, ודיווח לנתבעת 2 כי הוא זומן לבדיקה במחלקת עור בבית החולים "בילינסון", והנתבעת 2 מסרה בידי התובע בקשה לאינפורמציה מבית החולים "בילינסון".


ביום 22.10.1991 נערכה בדיקה נוספת במחלקה לרפואה תעשייתית, והנתבעת 2 שמעה מפי התובע על פצע נוסף, בגב כף הרגל, שהיה הסיבה לחופשת המחלה מחודש יוני. הנתבעת 2 גילתה הפרשה דימומית-מוגלתית עם נפיחות מהפצע בגב כף הרגל, וקבעה כי היבלת בכף רגל ימין סגורה וללא הפרשה, ולפיכך קבעה כי התובע מסוגל לעבוד רק במקום נקי, ללא עמידה ממושכת, לא בהליכה וללא לכלוך, כמו כן המליצה לאשר לתובע חופשת מחלה מיום 25.10.1991 ועד 10.11.1991, וזאת עד שתימצא לו עבודה מתאימה.



ב-4.11.1991 אושפז התובע במחלקה פנימית ד' בבית החולים "בילינסון" בשל התלקחות מחודשת של הדלקת בכף הרגל ובשוק. הדלקת הגיבה לטיפול אנטיביוטי והמצב השתפר מעט, רופאי המחלקה הפנימית קבעו כי המדובר בכיב מזוהם על רקע סוכרתי, והפנו את התובע למעקב במרפאת כלי דם.




ביום 1.12.1991 נבדק התובע שוב במרפאה לרפואה תעשייתית, והנתבעת 2 עיינה במסמכי סיכום האשפוז שלו מבית החולים "בילינסון". הנתבעת 2 פנתה למוסד לביטוח לאומי, בבקשה שזה יבדוק האם מחלתו של התובע נובעת מתאונת העבודה שעבר.


ביום 11.12.1991 העבירה הנתבעת 2 את התובע לטיפולו של המוסד לביטוח לאומי, וזאת לאחר שתמו זכויותיו לחופשת מחלה.



ב-23.1.1992 כתב מנהל היחידה לכלי דם, הפרופ' זליקובסקי, מכתב סיכום ובו דיווח על ריפוי מלא של הכיב, והמליץ על המשך טיפול מקומי לשבועיים נוספים.




ביום 9.3.1992 הוזמן התובע לביקורת נוספת במרפאה לרפואה תעשייתית, על מנת לקבוע האם הוא מסוגל לעבור לעבודה בניקוי רחובות. הנתבעת 2 לא מצאה סימנים לדלקת חריפה בפצע בכף הרגל, כי אם הפרשה בהיקף מצומצם. היא המליצה, לכן, לנסות ולשקם את התובע בעבודות המתבצעות בתנאים נקיים יחסית, כגון החזרת פחים או איסוף אשפה שאיננה פסולת מזון, וזאת לתקופת ניסיון של שלושה חודשים. עוד כתבה הנתבעת 2, כי אם הניסיון לא יצלח, יש לשקול הוצאתו לפנסיה מוקדמת.




באפריל 1992, פנה התובע לחדר מיון בשל התלקחות מחודשת של הדלקת בכיב ובכף הרגל. הוא קיבל טיפול אנטיביוטי ובהמשך החודש נבדק ע"י פרופ' ענתבי, כירורג כלי דם, אשר התרשם כי המדובר בכיב חוזר על רקע סוכרתי, והמליץ על המשך טיפול שמרני.




בחודש יולי 1992 שב התובע ואושפז במחלקת העור בבית החולים "בילינסון", בעקבות החמרה במצב כף רגלו, אשר התבטאה בהופעת נגע גידולי על פני כף הרגל, שהייתה מלווה בסינוסים מפרישים בגב כף הרגל, בנפיחות ובהפרשה בעלת ריח רע. במהלך אשפוז זה נלקחה ביופסיה מכף הרגל, ואובחנה המחלה Verrucous Carcinoma של כף הרגל. בביופסיות נוספות שנערכו, לא נמצאו עדויות לתאים סרטניים ולהתפשטות של הגידול לאזור גב כף הרגל.




הרופאים המטפלים החליטו על ניתוח לכריתת כף הרגל מעל הקרסול בניתוח ע"ש Syme. הניתוח בוצע ביום 27.8.1991, והמטופל עבר אף בירור מקיף, אשר שלל קיומן של גרורות, וגרורות כאלה לא התגלו עד מועד הגשת התביעה, ולמעשה עד למועד זה.


הפלוגתאות הדורשות הכרעה


המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלות הבאות:
האם הנתבעת 1 נושאת באחריות בנזיקין לתאונת העבודה שאירעה לתובע.
האם מתקיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה שאירעה לתובע ובין התפתחות הסרטן מסוג ורוקוס קרצינומה.
האם התרשלו הנתבעים 2 ו-3 במילוי תפקידם כרופאים מומחים בתחומיהם באופן המקים כנגדם חבות בנזיקין?
האם התרשלו רופאים אחרים שטיפלו בתובע מטעם הנתבעת 4 במילוי תפקידם כרופאים מומחים?


שאלת אחריותה של עיריית פתח תקווה – הנתבעת 1


התביעה כנגד הנתבעת 1 מבוססת כל כולה על שתי טענות משפטיות:
תאונת העבודה נבעה מרשלנותה של התובעת, אשר מקימה כנגדה חבות בנזיקין.
תאונת העבודה גרמה להתפרצות מחלת הסרטן, ולחילופין – להחמרתה.




בהערת אגב ראוי לציין, כי בכתב התביעה מוגדר הקשר הסיבתי כדלקמן: "בעקבות החבלה התפתח בכף רגלו הימנית של התובע גידול סרטני ממאיר..." (סעיף 8 לכתב התביעה). ב"כ הנתבעות כולן טענו, כי בעדויות המומחים מטעמו של התובע, ובראשן עדותה של הד"ר עזיזי, על כך שהחבלה עלולה הייתה לגרום גם להחמרת המחלה ולהאצת קצב התפתחותה ולא רק להיווצרותה הראשונית, כאמור, לטענתן, בכתב התביעה, יש משום הרחבת חזית, וזאת מבלי שהגיש ב"כ התובע בקשת רשות לתיקון כתב התביעה, וממילא מבלי שקיבל רשות כאמור. לשאלה זו אתייחס בהמשך דבריי.




מבחינת הסוגיות השנויות במחלוקת בין התובע ובין הנתבעת 1 עולה, כי הן קשורה זו בזו בטבורן, באשר מתן תשובה שלילית לאחת מהן מייתרת את השנייה: אם לא רשלנותה של הנתבעת 1 היא שגרמה לתאונת העבודה, הרי אין חשיבות מבחינת חבותה של הנתבעת 1 לשאלה האם יש קשר סיבתי בין התאונה ובין התפתחות הגידול הסרטני. ומכיוון שהתובע לא ביקש בתביעתו זו לפצותו בגין נזקיו מהחבלה הישירה שספג בתאונה, הרי אם אכריע ואקבע כי אין קשר סיבתי בין התאונה ובין מחלתו של התובע, הרי אין כל חשיבות לשאלת רשלנותה של הנתבעת 1. רק תשובה חיובית לשתי השאלות האמורות תקים חבות לנתבעת 1 בנזיקין.


אחריותה של עיריית פתח-תקווה לתאונת העבודה



התובע טען, כי עיריית פתח תקווה, הנתבעת מס' 1 (להלן ולשם הקיצור, "העירייה") הפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו, בכך שלא דאגה להכשרתו המתאימה, לא דאגה לאמצעי בטיחות הולמים ולא דאגה לתחזוקה נאותה של דרכי השירות בעיר ושל התאורה הציבורית ברחובות. עוד טען התובע, כי בשל הצורך לעבוד במהירות, ובשל החשש להיקנס, נאלץ לעבוד באופן פזיז ובלתי זהיר, וזאת בהתאם להוראות הנתבעת 1.


העירייה טענה כי מילאה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע בכך שסיפקה לו ציוד עבודה הולם, וכי דרכי הגישה לבתים הפרטיים אינן באחריותה, ומשום כך אינה נושאת באחריות לתאונת העבודה. עוד טענה העירייה, כי קבעה כללי בטיחות לעבודה במחלקת התברואה, וכי התובע, ככל יתר העובדים, הכיר כללים אלה.



מעיון בחומר הראיות שהוגש לביהמ"ש עולה תמונה עגומה בכל הנוגע לנוהלי הבטיחות במחלקת התברואה. אף כי מלאכת פינוי האשפה איננה מלאכה הדורשת הכשרה, או לימוד "שיטה" כפי שניסה ב"כ התובע לטעון, הרי למצער יש לצייד את העובדים בציוד בטיחות המתאים לתנאי העסקתם – פועל פינוי אשפה העושה חלק ניכר מעבודתו בשעות הלילה זקוק לפנס, ופנס כזה אכן ניתן לעובדים, אך כאשר יוצא עובד התברואה לעבודתו, על העגלה הוא נושא שני פחי אשפה מלאים המגיעים, גם לגרסת הנתבעת 1, לגובה של 1.4 מ', הוא זקוק, ללא ספק, לשתי ידיו כדי לתמרן את העגלה כך שלא תיפול. פנס שיש לאוחזו ביד איננו מועיל כאן להבטחת שלומו וביטחונו.


זאת ועוד, הוכח להנחת דעתי כי העירייה התרשלה במילוי חובתה כלפי עובדיה, באופן שלא דאגה לדרוש מבעלי הבתים המשותפים לתקן ולהסדיר כבישי גישה משובשים ומהמורות בדרך או לתקן אותם בעצמה, וכי לא הסדירה וקבעה נהלי עבודה בטיחותיים, ואף פעלה לאכיפתם.

העד יואב בן אהרון, מנהל מחלקת התברואה בעירייה, העיד בחקירתו הנגדית כי הוראות הבטיחות הופצו פעם אחת בלבד, בשנת 1985 או בסמוך לה, ותו לא. הוא גם לא ידע לומר היכן ניתן למצוא עותקים נוספים, ובפני ביהמ"ש לא נמצא עותק מלא של הנחיות הבטיחות.



העולה מן האמור לעיל הוא שהעירייה התרשלה ולא קיימה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע, חובת זהירות שאף העירייה עצמה אינה חולקת על קיומה. אילו הייתה תביעה זו תביעת נזיקין על נזקי תאונת עבודה "רגילה", די היה בכך כדי לחייב את הנתבעת 1 בנזקיו של התובע. אולם בענייננו, כאמור בסעיף 17 לעיל, לא די בכך, מכיוון שיש לבחון גם האם מתקיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה ובין מחלת הסרטן שבה לקה התובע.


הקשר הסיבתי שבין התאונה ובין מחלת הסרטן


הגורמים להתפתחותה של מחלת הסרטן אינם ברורים, והממסד הרפואי אינו אחיד בעמדתו בכל הנוגע לסיבות ולגורמים למחלה זו. בענייננו, נדרש בית המשפט לקבוע קביעה עובדתית בשאלה, האם תאונת העבודה הייתה הגורם או הזרז להתפרצות המחלה, וזאת בסטנדרטים המקובלים במשפט האזרחי.




התובע מסתמך על חוות דעתה ועל עדותה של הד"ר אסתר עזיזי, מומחית לרפואת עור (להלן: "ד"ר עזיזי"). בחוות דעתה זו, כותבת ד"ר עזיזי:

הסיבות להתפתחות הגידול אינן ברורות, אך רוב העבודות מייחסות זאת לטראומה וגירוי כרוני. [...] קיימים דיווחים רבים בספרות הרפואית על התפתחות הגידול באמצעות פגיעה טראומטית וחד פעמית [...] בסדרה המתוארת ע"י Kao ב-6 מקרים קדמה להתפתחות הגידול טראומה בה נגרם שבר לעצמות ו-Osteomyelitis. (עמ' 5 לחוו"ד ד"ר עזיזי, ההדגשה שלי, צ' ב').

ואילו הד"ר אביקם הראל (להלן: ד"ר הראל) מטעם הנתבעים 2-4 כותב בחוות דעתו כי:

Kao בסקירתו על 46 מקרים של Verrucous Carcinoma מציין כי שישה מהחולים סבלו משבר בעצמות ומדלקות בעצם אך הוא אינו מציין קשר סיבתי להופעת הגידול אצל חולים אלו. בכל מקרה מר כהן לא סבל משבר בעצמות ואף לא מדלקות בעצם. אילולא אכן היה כך היה הצילום שנעשה ב-14/10/96 (צ"ל: 14/10/90, צ' ב'), חודשיים וחצי לאחר החבלה, מראה סימנים של שבר או של איחויו (בצורת קאלוס)... (ההדגשה שלי, צ' ב')

הפרופ' משה ענבר, מומחה באונקולוגיה (להלן: "פרופ' ענבר") שהגיש חוות דעת מטעם העירייה, כותב בחוות דעתו:

צילום כף רגל מ-14/10/1990 (2.5 חודשים אחרי החבלה) פורש כתקין, לא נמצאו בו שברים ולא עדות לשברים בעבר!!! כלומר, עבודתו של Kao [...] לא רלוונטית כלל לענייננו. (עמ' 4 לחוו"ד של פרופ' ענבר).



ובחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד הפרופ' ענבר כי:

"סרטן זה אבולוציה של שנים. אז טראומה חד פעמית אם היא לא עושה איזושהי דלקת קשה, כיב קשה שלוקח לו שנים להתרפא לא תעשה סרטן". (עמ' 44 לפרוטוקול הישיבה מיום 9.5.01, ש' 9-10).

מכאן שלפנינו שלוש חוות דעת שלפי שתיים מהן, אין קשר סיבתי מוכח בין טראומה חד פעמית ובין התפתחותו של סרטן מסוג זה, ולפי השלישית, תועדו בספרות הרפואית המחקרית 6 מקרים של היווצרות מחלה זו כתוצאה מטראומה חד פעמית חריפה, דוגמת שבר או דלקת בעצמות.



על בית המשפט להכריע בין עמדות אלה, ולהגיע להכרעה שיפוטית (להבדיל, כמובן, מהכרעה רפואית-מחקרית) בשאלה האם הוכח הקשר הסיבתי שבין התאונה ובין התפרצות מחלת הסרטן. בשאלת ההכרעה בין עמדות סותרות של עדים מומחים כתבה כב' השופטת בייניש בע"פ 9723/03 מ"י נ' בלזר (טרם פורסם):

מושכלות ראשונים הם כי ההכרעה השיפוטית נתונה תמיד בידי בית-המשפט ולא בידי המומחים המעידים בפניו. כאשר מוצגות בפני בית-המשפט עדויות נוגדות של מומחים בעניין השנוי במחלוקת, יכריע בית-המשפט בין העמדות השונות בהתחשב במהימנות האישית ובאמינות המקצועית של המומחים, אך גם ובעיקר בהתחשב בכוחן המשכנע של העמדות שהוצגו בפניו בהתאם ליתר הראיות שבתיק, ולפי ניסיון החיים והשכל הישר. (פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת בייניש, ההדגשה אינה במקור, צ' ב')

בענייננו, שלושת העדים המומחים הם רופאים מומחים בעלי שם, ואמינותם האישית והמקצועית אינה שנויה במחלוקת. אולם כאן אני נדרשת לסיפא של האמור בפסק הדין הנ"ל, ואני מעדיפה את עדותם של הד"ר הראל ושל הפרופ' ענבר על פני עדותה של הד"ר עזיזי מן הטעמים המנויים להלן.



אמנם ד"ר עזיזי העידה כי בהיעדר צילום רנטגן סמוך למועד התאונה, לא ניתן לשלול קיומו של שבר בעצמות רגלו של התובע, ואולם חוות דעתו של הד"ר הראל, אשר לפיה גם שבר שנתאחה מותיר אחריו סימן הניתן לזיהוי בתצלום רנטגן מאפשרת לנו לקבוע כעניין שבעובדה כי התובע לא סבל משבר ברגלו כתוצאה מהתאונה.


גם נסיבות התאונה, כפי שעולות מתיאורו של התובע עצמו, אינן מעידות על חבלה חמורה כזו שהייתה מעוררת, על פי המחקרים הרפואיים שהוצגו בעדויות המומחים, את התפרצותה של המחלה.



בית המשפט, אשר איננו מוחזק כמומחה רפואי, נדרש לכל סיוע אפשרי בעת קביעת ממצא עובדתי בשאלה רפואית. החלטתה של ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר במחלתו של התובע כתאונת עבודה, וזאת משום ש"לדעת הוועדה לא קיים קשר סיבתי בין התאונה והופעת הגידול" היא בעלת חשיבות גם לענייננו.


מקובלת עליי גם קביעתה של הוועדה כי:

"...אין קשר בין התאונה והופעת הגידול לאור משך הזמן הקצר שחלף בין הטראומה לבין הופעת הגידול (מספר חודשים). גם העובדה שהחבלה הייתה בגב כף הרגל לעומת זאת הגידול התפתח בכף הרגל מדבר על חוסר קשר". (דין וחשבון נוסף, ועדה רפואית, מיום 13.3.96, סעיף 28, ההדגשה שלי, צ' ב').



לפיכך אני קובעת, כי לא הוכח בפניי קיומו של קשר סיבתי בין התאונה ובין התפרצות מחלת הסרטן של התובע ברמה הנדרשת במשפט האזרחי.




מאחר שלא הוכח קשר סיבתי זה, ומאחר שדינה של טענה זו להידחות לגופה, אינני מוצאת לנכון לדון בשאלת הרחבת החזית שהעלו ב"כ הנתבעות (ראו סעיף 16 לעיל).


סיכום ביניים: לעניין אחריותה של הנתבעת 1 לנזקי התובע


משכך, הרי שהעירייה איננה אחראית לנזקיו של התובע בגין מחלתו, והתביעה כנגדה נדחית. בנסיבות העניין, ובהתחשב בהתרשלותה של הנתבעת 1 אשר הוכחה בפניי, אינני עושה צו להוצאות.


סוגיית הרשלנות הרפואית


התובע מפנה את תביעתו כלפי שלושה גורמים אשר היו מעורבים בטיפול בו, ואשר התרשלותם, לטענתו, היא שגרמה להחמרת המחלה, לאיחור בגילויה ולכך שלא היה מנוס מקטיעת רגלו.


הד"ר רות סמיונוביץ', מנהלת המחלקה לרפואה תעשייתית (להלן: "ד"ר סמיונוביץ'") התעלמה, לטענת התובע, מחומרת מצבו ומתלונותיו, והתעקשה לחייבו לשוב לעבודתו, ובכך לא מילאה תפקידה כרופאה תעסוקתית בזהירות ובמיומנות הראויים.

הד"ר דוד מיכאלוביץ', רופא כירורג מטעם קופת חולים כללית (להלן: "ד"ר מיכאלוביץ'") נמנע, לטענת התובע, מהפנייתו לביצוע צילומי רנטגן בסמוך למועד התאונה, התעלם מהמלצת רופא המשפחה באפריל 1991 להסיר את הגידול באופן כירורגי והסתפק בהמלצה לטיפול מקומי בפטרת העור, ובכך לא מילא את תפקידו כרופא כירורג בזהירות ובמיומנות הראויים.

קופת חולים כללית נתבעת כאן הן בשל אחריותה השילוחית לטיפול הרפואי שניתן לתובע באמצעות הנתבעים 2 ו-3, והן בגלל מעשיהם ומחדליהם של יתר הרופאים אשר טיפלו בתובע, הן במרפאות השונות והן בבית החולים "בילינסון". לטענת התובע, רופאיה של הנתבעת 4 שגו באבחון הרפואי של הגידול, חרף התסמינים האופייניים לו, נמנעו מביצוע הבדיקות הנדרשות לאבחון הגידול, נמנעו מביצוע הטיפול הכירורגי בשלבים מוקדמים ונמנעו מלהורות לתובע על מנוחה מוחלטת, מנוחה אשר יכלה, לטענת התובע, למנוע את החמרת מצבו ואת התפרצותה של המחלה.


רשלנות רפואית – המסגרת הנורמטיבית


הפסיקה והספרות המשפטית קובעות באופן מפורש, כי אין די בכישלונו של טיפול או בטעות באבחנה רפואית כדי להקים עילה של רשלנות רפואית. מטבעם של דברים, קל הרבה יותר לדעת מה היה הטיפול הראוי למחלה פלונית בדיעבד, תוך שימוש במידע הרפואי שנאסף. ואולם מידע זה איננו נמצא, על פי רוב, בידי הרופא המטפל במועד הטיפול.




הד"ר עדי אזר והד"ר אילנה נירנברג כותבים בספרם "רשלנות רפואית" (מהדורה שנייה, הוצאת פרלשטיין גינוסר, תש"ס – 2000):

"החוק אינו מטיל על הרופא אחריות מוחלטת. לא כל מקרה מזכה בפיצויים. הרופא (בדומה לעורך דין) אינו נוטל על עצמו אחריות לתוצאה, אלא רק לביצוע עבודתו ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת במקצועו". (עמ' 317).

מכאן אנו למדים, כי אין בעצם העובדה שמחלתו של התובע אובחנה בשלב מאוחר כדי להקים עילה של רשלנות רפואית. השאלה שנדרש בית המשפט לשאול היא, האם הרופא הסביר, אשר היה פועל לפי הפרקטיקה המקובלת במקצועו, היה מצליח לאבחן את המחלה במועד מוקדם יותר. רק אם תהיה התשובה לשאלה זו חיובית, תקום אחריות בנזיקין כלפי אותו רופא.



עוד יש להוסיף ולציין, כי בבחינת רשלנותו של הרופא, שומה על בית המשפט לתת את הדעת בשאלה, מהי התמחותו הרפואית של הרופא, והאם פעל כרופא סביר בתחום עיסוקו. מובן שיש תחום רחב של אבחנות שאליהן חייב להגיע כל רופא, תהא התמחותו אשר תהא, ואולם הדרישה מאורתופד מומחה, למשל, לאבחן גידול נדיר במוחו של החולה היא דרישה שאיננה עומדת במבחן המציאות, ומטילה על ציבור הרופאים נטל שלא יוכלו לעמוד בו, בשל היקף הספרות הרפואית המתפרסמת חדשות לבקרים.




נדירותו של הגידול


כל המומחים שמסרו חוות דעת לבית המשפט ואשר נחקרו על חוות דעתם הסכימו, כי הגידול הסרטני מסוג Verucous Carcinoma הוא גידול נדיר ביותר, וכי בספרות הרפואית העולמית התפרסמו פחות ממאה מקרים של גידול מסוג כזה מאז אובחן לראשונה בשנת 1954.


מכאן שגידול זה, בניגוד לסוגים אחרים של סרטן, המוכרים היטב לרפואה, טרם נחקר ברמה המאפשרת זיהוי מהיר שלו, וסימני הזיהוי שלו מאפיינים גם מחלות אחרות, נפוצות בהרבה: בראשית המחלה היא מתאפיינת בגידול דמוי יבלת, ובהמשכה היא מתאפיינת בכיבים מפרישים הדומים לכיבים הנוצרים כתוצאה ממחלת הסוכרת.

מן האמור לעיל ניתן להסיק, כי אין מדובר במחלה נפוצה, אשר כל רופא סביר יכול היה לאבחנה במהירות, ואף לא יהיה ראוי לדרוש אבחון כזה מכל רופא, ואולם המחלה תוארה במספר מאמרים בספרות המקצועית בענף רפואת העור, ורופא עור סביר צריך היה לחשוד, לאור התסמינים שגילה החולה, באפשרות שהתובע סובל ממחלה נדירה זו, בייחוד לאור שילוב התסמינים.

התביעה כנגד הד"ר סמיונוביץ'


ד"ר סמיונוביץ' היא רופאה תעסוקתית, אשר תחום מומחיותה הוא בחינת כושרו של אדם פלוני לעבודה פלמונית, וקביעת תנאי מקום העבודה הדרושים כדי לאפשר לאותו פלוני לעשות עבודתו מבלי שתיפגע בריאותו.


טענתו העיקרית של התובע כלפי ד"ר סמיונוביץ' נוגעת לכך שהיא "התעקשה", כדבריו, להשיבו לעבודה מבלי להתחשב במגבלותיו הרפואיות ובתלונותיו על כאבים.



ד"ר סמיונוביץ' בדקה את התובע כעשר פעמים, לפי האמור בתצהירה, אשר לא נסתר, במהלך כל שלבי מחלתו. בבדיקותיה, כפי שעולות מהכרטיס הרפואי של התובע במרפאה התעסוקתית (נספח א' לתצהירה של ד"ר סמיונוביץ') היא הסתמכה הן על בדיקה פיזית והן על חוו"ד הרופאים האחרים שאליהם הופנה התובע.


הממצאים הרפואיים שזיהתה הד"ר סמיונוביץ', בדמות היבלת המפרישה והפצע המפריש, לא נראו לה כסימן מדאיג. בהתבסס על אבחנת הרופא המטפל והכירורג (הנתבע 3), היא כתבה בכרטיסו הרפואי של התובע ביום 7.1.1991:
"בכף רגל ימין – 1/3 קדמי – יבלת קשה רגישה [...] עם צלקות קטנות פתוחות אבל ללא הפרשה. מקבל טיפול מקומי ע"י משחה x 3 (ללא תחבושות) כעת אינו מסוגל לעבוד". (נספח א' לתצהיר ד"ר סמיונוביץ').

ביום 11.2.1991 שב התובע לביקורת במרפאתה של ד"ר סמיונוביץ', שאבחנה "עוד הפרשה בכף רגל ימין – הפרשה קטנה. ואין כל סימנים של דלקת מקומי[ת] פרט להפרשה (פטריה?)... לדעתי ב-17.2.91 ינסה לחזור לעבוד". (נספח א' לתצהיר ד"ר סמיונוביץ', ההדגשה שלי, צ' ב')

וב-25.3.1991 פירטה ד"ר סמיונוביץ' את הטיפול שקיבל התובע בהמלצת הרופא המטפל, ואבחנה "כעת בכף רגל פצע קטן עם הפרשה קטנה... ב-1.4.91 לחזור לעבוד." (נספח א' לתצהיר ד"ר סמיונוביץ').

ב-20.5.1991 ציינה הד"ר סמיונוביץ' כי התובע "חזר לעבוד בקרטונים", אבחנה כי היבלת בכף רגל ימין ממשיכה להפריש בכמות קטנה, וקבעה: "לדעתי ימשיך לעבור 4 שעות [ב]יום בקרטונים".

ב-23.6.91 ביקרה הד"ר סמיונוביץ' במקום עבודתו של התובע, וקבעה כי "אין סיבה מספקת להגבילו בעבודות."

ב-22.10.1991 שב התובע למרפאתה של ד"ר סמיונוביץ', הפעם עם נגע מפריש בגב כף הרגל, שבעטיו הפסיק לעבוד מחודש יוני 1991. ד"ר סמיונוביץ' פירטה את הטיפול שקיבל התובע בביה"ח בילינסון, וקבעה מפורשות:
"לדעתי כעת מסוגל לעבוד רק במקום נקי, כמו שער כשומר – ולא בעמידה ממושכת, לא הליכה, לא לכלוך. בינתיים ימשיך בחופש עד שנמצא עבודה מתאימה..." (נספח א' לתצהיר ד"ר סמיונוביץ').

בכרטיסו הרפואי של התובע נמצאת תרשומת ענפה על פעילותה של הד"ר סמיונוביץ' לאיתור מקום עבודה שיתאים למצבו הרפואי של התובע – אף כי בשלב זה אין עדיין אבחנה נכונה של מחלתו ע"י אף אחד מהרופאים המטפלים, לא בקופת חולים ולא בבית החולים "בילינסון", וב-9 במארס 1991 כותבת ד"ר סמיונוביץ':

"לדעתי יש לנסות לשקמו בעבודות במנוף או [מטאטא] – (זבל ניסיון). אם הניסיון לא יעלה יפה יש לשקול טיפול בזכויותיו (כולל פנסיה מוקדמת אם הוא מסכים)".



מהתרשומת המצוטטת לעיל, מהתכתובת בין הד"ר סמיונוביץ' ובין גורמים שונים, וכן מעדותה של הד"ר סמיונוביץ' בבית המשפט אינני מתרשמת כי הד"ר סמיונוביץ' "התעקשה", כלשון ב"כ התובע, על חזרתו של התובע לעבודתו. ההפך הוא הנכון. הד"ר סמיונוביץ' הפגינה זהירות רבה בכך שהקפידה על החזרתו של התובע לעבודתו באופן מבוקר, תוך הקפדה על תקופות ניסיון, עם ביקורות במועדים שנקבעו מראש, כדי לבחון האם חל שיפור במצבו.
מכיוון שד"ר סמיונוביץ' איננה מומחית ברפואת עור, ואף איננה רופאה אונקולוגית, הרי העובדה שלא אבחנה נכונה את הנגע, שנראה, גם אליבא דמומחית התביעה, כיבלת או כיב (בהתאם לשלב ההתפתחות) איננה בבחינת התרשלות, וכל טענת הרשלנות נגדה מקורה ב"התעקשותה" לכאורה על חזרתו של התובע לעבודה סדירה, "התעקשות" שאין לה כל זכר בחומר הראיות.




ד"ר סמיונוביץ' הסבירה, בחקירתה הנגדית, כי תפקידה כרופאה תעסוקתית הוא לסייע בשיקומם של חולים ובהחזרתם למקום עבודתם, בתנאים המתאימים להם:

"תפקיד של רופא תעסוקתי לשקם בן אדם. לנסות להתאים לו תנאים של עודה, תנאים של בית, תנאים של חיים למצב בריאותו. זה התפקיד שלי".

הגדרה זו של תפקידה מקובלת עליי, ולפיכך אינני רואה כל פסול בכך שהד"ר סמיונוביץ' התחשבה, בעת קבלת המלצתה, גם בהיבטים חוץ-רפואיים של מצבו של התובע, דוגמת זכאותו לחופשת מחלה, מקום עבודתו וכישוריו לביצוע עבודות. אילו המליצה ד"ר סמיונוביץ' להעסיק את התובע כמנהל חשבונות, אף על פי שידעה בבירור כי אין לו הכישורים הדרושים לשם כך, היה הדבר מתמיה ומעורר חשד כי הד"ר סמיונוביץ' התרשלה במילוי תפקידה, ואולם מאמציה למצוא לתובע תפקיד מתאים בשורות מחלקת התברואה, עמידתה בקשר עם העובדת הסוציאלית במחלקת כוח האדם בעירייה וכן עריכת ביקור במקום עבודתו של התובע, כדי לבדוק את תנאי עבודתו, כל אלה שכנעוני כי הד"ר סמיונוביץ' עשתה עבודתה כהלכה, ולא נהגה ברשלנות.



גם אילו הייתי מוצאת כי המלצותיה של ד"ר סמיונוביץ' נעשו תוך גילוי רשלנות, הרי אף התובע מודה בסעיף 13 לתצהירו כי:

"עד לכריתת הרגל, במשך השנתיים, עבדתי לסירוגין כשלושה חודשים בלבד, ואילו מאז הניתוח לא שבתי לעבודתי בעירייה". (ההדגשה אינה במקור, צ' ב')

התובע איננו יכול להחזיק במקל משני קצותיו: לטעון כי במהלך תקופת הטיפולים כמעט שלא עבד, ולתבוע מתוקף כך את נזקיו מחד גיסא, ולטעון כי "התעקשותה" של הרופאה התעסוקתית על חזרתו לעבודה גרמה לו נזק מאידך גיסא. אם עבודתו במהלך השנתיים שבהן עבר תהליכי אבחון הייתה מקוטעת ומצומצמת, הרי שלא ניתן לייחס את ההחמרה במצבו להמלצותיה של הנתבעת 2.



על סמך כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ככל שהיא מופנית כלפי הנתבעת 2 – הד"ר רות סמיונוביץ'. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.


התביעה כנגד ד"ר מיכאלוביץ'


התביעה, ככל שהיא מופנית כנגד ד"ר מיכאלוביץ', יסודה בטענה כי הד"ר מיכאלוביץ' צריך היה להסיר את היבלת שאבחן רופא המשפחה או לחילופין ליטול ממנה דגימה ולשולחה לביופסיה, היינו – בדיקתה של הרקמה ע"י פתולוג שיקבע האם יש בה תאים ממאירים.
ד"ר מיכאלוביץ' בדק את החולה לאור הפניית הרופא המטפל, והתבקש להתייחס להצעתו של הרופא המטפל להסיר את היבלת בניתוח כירורגי. לאור אבחנתו כי המדובר ביבלת שהזדהמה כתוצאה מהימצאות פטרת באזור, התנגד להתערבות כירורגית, והמליץ על טיפול שמרני.
הלכה פסוקה היא, שאבחנה שגויה איננה מהווה, כשלעצמה, רשלנות, וראו לעניין זה ע"א 2027/96 אוביץ נ' בית חולים ביקור חולים (פ"ד נד (2) 849), ע"א 7181/96 מוחבר נ' קופת חולים של ההסתדרות (תק-על 99 (1) 514). במקרה שלפנינו, אישר הכירורג את האבחנה הראשונית של יבלת, ואבחן כי המקור לזיהום הוא פטרת שהתפתחה בכף הרגל. לא שוכנעתי כי האבחנה הזו חורגת מן הסביר באופן שיאפשר לקבוע כי הד"ר מיכאלוביץ' נהג באופן רשלני במהלך הטיפול בתובע.
התייחסותה של הד"ר עזיזי בחוות דעתה לטיפול שנתן ד"ר מיכאלוביץ' לתובע היא בעייתית ביותר, מאחר שהיא כולה "חכמה שלאחר מעשה". ד"ר מיכאלוביץ' העיד, כי התערבות כירורגית של כריתת יבלת היא טיפול שאיננו מקובל בטיפול ביבלות, בייחוד לא כאשר המדובר ביבלת שהזדהמה:

"החולה שלי הגיע בפעם הראשונה... הוא הגיע עם זיהום והשאלה... הייתה האם צריך לעשות אקסיזיה רחבה. אקסיזיה רחבה היא לא טיפול בשביל פצעים מזוהמים, משום שאתה מזהם את כל השטח, ז"א הזיהום רק מתפשט לכל... אתה פשוט מזהם את כל הגוף". (פרוטוקול ישיבה מיום 14.5.01, עמ' 106 ש' 4-9).

בשלב זה, עדיין הייתה האבחנה כי התובע סובל מיבלת ברגלו. אבחנה זו איננה בלתי סבירה, הן לאור התסמינים שאובחנו אצל התובע, והן לאור העובדה כי הגידול שבו לקה התובע הוא גידול נדיר ביותר, ולעומתו יבלות הן תופעה נפוצה למדי, הרי שהחלטתו של הד"ר מיכאלוביץ', אף כי התבררה בדיעבד כשגויה, איננה בלתי סבירה ובוודאי שאיננה עולה כדי רשלנות.
מאחר שהאבחנה הייתה, בשלב זה, כי המדובר ביבלת שהזדהמה, ומכיוון שמבחינתו של ד"ר מיכאלוביץ', נותרה האבחנה כזו, הרי החלטתו, גם אם התבררה בדיעבד כשגויה, איננה בלתי סבירה, ובוודאי שאיננה בגדר רשלנות.



זאת ועוד, בתשובה לפנייתו של ד"ר סער מיום 18.11.1990, ד"ר מיכאלוביץ' איננו מתעלם מתלונותיו של התובע בנוגע לכאבים ברגלו, וכותב: "לגבי התלונות על כאבים בכף הרגל אני ממליץ שיבדק אצל אורתופד". (נספח ו' 5 לתצהיר התובע). מכאן שד"ר מיכאלוביץ' לא התעלם מאף פרט, אך סבר כי הפתרון לבעיותיו של התובע אינו בתחום מומחיותו.




באשר לעניין נטילת הביופסיה, עניין דומה עלה בפסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 4995/93 לוין נ' שוורצברד, פדאור 96(1) 218 (להלן: עניין לוין) שם ציטט בית המשפט בהסכמה את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים:

"מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה שלא היה בכתם שנתגלה כאמור, שבינתיים גם הלבין, כדי לחייב את הרופאים לבצע ביופסיה, שהיא כשלעצמה אינה בדיקה קלה. פניותיה המעטות של המערערת למשיבים מס' 2ו-3, והעובדה שכמחצית מהאוכלוסיה בישראל לוקה בפטרת, לעומת כשניים או שלושה מקרים של מלנומה ממאירה מתחת לציפורן, כמו שהופיעה אצל המערערת (עמ' 9לפסק הדין), הביאו את בית המשפט למסקנה כי האבחנה של פטרת הייתה סבירה בנסיבות המקרה ואין לראות בה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על המשיבים". (ס' 3 לפסק דינו של כב' השופט טירקל).



מכאן שלא בכל מקרה חובה לבצע ביופסיה, ובעניין זה נשאל העד המומחה, הפרופ' ענבר:

ש. באיזה שלב, פרופ' ענבר, הוא [הרופא] ייקח ביופסיה?
ת. שיהיה לו חשד שיש התפתחות של גידול או שזה יפריע לחולה.
ש. מתי הוא צריך לחשוד שמתחיל להתפתח גידול?
ת. שיש כיב שלא מחלים, מגליד.
(פרוטוקול ישיבת 9.5.01, עמ' 55, ש' 8-11).
ומכאן שבמקרה הנדון, כאשר אבחן ד"ר מיכאלוביץ' יבלת בצירוף זיהום פטרייתי, אין צורך ובוודאי אין הכרח לערוך ביופסיה, מאחר שלא היה חשד להתפתחותו של גידול סרטני כלל.



מהנימוקים האמורים לעיל, אני דוחה את התביעה ככל שהיא מופנית כנגד ד"ר מיכאלוביץ', שהוא רופא כירורג, וקובעת כי לא הוכח שנהג רשלנות בטיפולו בתובע. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.


התרשלות קופת חולים כללית


קופת חולים כללית נתבעה בתביעה זו בשני כובעים. ראשית, כנושאת באחריות שילוחית למחדליהם ולמעשיהם של הנתבעים 2 ו-3. משקבעתי כי הנתבעים 2 ו-3 לא נהגו רשלנות בטיפול שנתנו לתובע, הרי דין התביעה כנגד הנתבעת 4 בעילה זו להידחות אף היא.

שנית, קופת חולים הכללית נתבעה מכוח אחריותה השילוחית ליתר הרופאים אשר טיפלו בתובע, ובכלל זה רופאי העור, הרופאים המומחים לכלי דם, הרופאים האורתופדים ואחרים, הן במרפאות השונות והן בבית החולים "בילינסון", השייך לקופת החולים.



הטענה המרכזית של התובע בהקשר זה היא כי בשל התרשלותם של רופאים מטעם הנתבעת 4, התאחר אבחונו כלוקה בסרטן מסוג Verucous Carcinoma, ולפיכך נדרשה קטיעה של כף רגלו, במקום טיפול פולשני פחות שהיה מספיק, לטענתו, אלמלא רשלנות זו.




אקדים ואומר, כי מעיון מעמיק בראיות שהובאו בפניי, התרשמתי כי ברוב צמתי ההחלטה שבהם ניצב התובע, הוא זכה לטיפול מקצועי ומסור מידי רופאי הנתבעת 4, אשר הקפידו להעניק לו טיפול מקיף ויסודי, שלחו אותו לבדיקות רבות והפנו אותו לרופאים מומחים ככל שנדרש, למיטב הבנתם.




התובע ריכז מאמצים ניכרים בטענה, שלפיה ביופסיה של דגימה מהפצע הייתה חושפת את קיומה של המחלה שבה לקה. לטענת התובע, העובדה שלא נערכה לו ביופסיה כאמור, יש בה משום רשלנות המקימה חבות בנזיקין. טענה זו של התובע מקובלת עליי בחלקה.




בעדותה של הד"ר עזיזי בבית המשפט היא טענה כי מן הראוי היה להפנות את התובע לביופסיה כבר בספטמבר 1990, שבועות אחדים לאחר החבלה. עוד העידה ד"ר עזיזי כי "אם בשלב הראשוני היו מוציאים את הוורוקה, במחשבה שמדובר בסרטן או לא, היו בסבירות גדולה מונעים את המחלה." (פרוטוקול ישיבת 8.2.00, עמ' 58, ש' 18-26). טענה זו היא, בעיניי, בגדר "חכמה שלאחר מעשה". מכיוון שהאבחנה הייתה של יבלת, ומכיוון שאבחנה זו, אף כי הייתה שגויה, הייתה סבירה בנסיבות העניין, הרי עלינו לשאול האם טיפול של כריתה כירורגית של יבלת הוא טיפול מקובל. ד"ר הראל בחוות דעתו כותב:

יש לציין כי כריתה כירורגית של יבלת בכף הרגל הינה פעולה בלתי שגרתית ובלתי שכיחה אשר הכירורג נמנע בד"כ מלבצעה. (עמ' 4 לחוו"ד של ד"ר הראל)
וכפי שכבר הבהרתי לעיל, חוות דעתו זו מקובלת עלי.

זאת ועוד, מהספרות המקצועית שהוצגה לבית המשפט עולה, כי ספק אם גם ביופסיה שהייתה נערכת בשלב הראשוני הייתה מגלה את קיומו של גידול כלשהו, והדרישה לבצע ביופסיה נוספת לאחר ביופסיה שלא העלתה ממצא פתולוגי, במקרה שבו מלכתחילה לא היה כל חשד לגידול סרטני, איננה דרישה סבירה.



בחוות דעתה של הד"ר עזיזי היא מתייחסת למחקרו של Kao ומציינת כי "ביותר ממחצית המקרים בסדרה זו הסימנים הקליניים והסימפטומים של המחלה התבטאו בכיב שאינו נרפא, סינוסים מפרישים מוגלה בעלת ריח רע ודלקת עור מסביב לגידול, כדוגמת המקרה של מר כהן צדוק." (עמ' 5 לחוו"ד ד"ר עזיזי). על עובדה זו הסכימו גם יתר המומחים שחיוו דעתם בעניין. מכאן שגם אם לא ניתן היה לקשר ישירות בין היבלת ובין מחלתו של התובע, הרי שהשילוב בין הופעת היבלת ובין הופעת הכיבים המפרישים, אשר פורשו בטעות כתסמין של מחלת הסוכרת, הייתה צריכה לעורר חשד בלבם של רופאי העור אשר בדקו את התובע בין החודשים יולי – אוקטובר 1991.


העובדה כי הכיבים ברגלו של התובע הוסיפו להפריש מוגלה למרות טיפול אנטיביוטי, והעובדה כי הטיפול האנטיביוטי השפיע באופן נקודתי וזמני בלבד, ולא הביא לשיפור ממשי במצבו של התובע צריכות היו להדליק נורת אזהרה אצל הרופאים המטפלים, ולהביאם לחפש הסברים חלופיים לסיבה הגורמת לפצעים אלה. כאשר חלפו חודשים ארוכים (שנה ויותר) והנגע לא התרפא, נדרש הרופא הסביר לבצע ביופסיה, ולו רק כדי לשלול קיומו של סרטן, בהיעדר הסבר אחר לתסמינים.


הנתבעת 4 לא הצליחה להסביר לבית המשפט מדוע לא נערכה ביופסיה לתובע. התובע לא הכחיש כי נערכו לו בדיקות אחרות, יקרות יותר, כגון טומוגרפיה ממוחשבת (CT) ומיפוי עצמות, ולכן אין מקום לטעון כי היה ניסיון "לחסוך" בדיקות מיותרות – לא בהיבט הכספי ולא בהיבט של רווחת החולה. משלא ניתן הסבר משכנע לעובדה כי לא נערכה ביופסיה במהלך המעקב במרפאת העור, הריני קובעת כי הרופא הסביר היה מבצע ביופסיה באוקטובר 1991 לכל המאוחר, כאשר התברר שהפצע איננו מגיב לטיפול השמרני.




בסעיף 46 לעיל הבאתי מובאה מדברי בית המשפט העליון בעניין לוין, ובו פסק ביהמ"ש העליון כי לא היה בכתם שנתגלה באותו עניין כדי לחייב את הרופאים בביצוע ביופסיה. קביעה זו, שהייתה נכונה בכל הנוגע לנתבע 3, איננה נכונה עוד בכל הנוגע לרופאיה של הנתבעת 4.


בעניין לוין, פנתה המטופלת פעמיים או שלוש בלבד לטיפולו של הרופא בקשר לכתם שנתגלה מתחת לציפורן, ולפיכך קבע ביהמ"ש כי האבחנה הייתה טעות סבירה, בין היתר על סמך שכיחותה של פטרת הציפורניים ונדירותה של מלנומה מתחת לציפורן.

בענייננו, שב התובע אל הרופאים פעם אחר פעם, במשך שנתיים, מבלי שחל שינוי בתסמינים, גם לאחר הזיהוי לכאורה של הגורם להם. גם הטיפולים היעילים בד"כ לא הועילו להטבה משמעותית במצבו של התובע, ומכאן שהנסיבות העומדות בבסיס החלטת ביהמ"ש העליון בעניין לוין אינן מתקיימות בעניינם של רופאי הנתבעת 4.



מאחר שרופאי הנתבעת 4 לא פעלו כפי שהיה רופא סביר פועל בנסיבות אלה באוקטובר 1991, הרי הנתבעת 4 מוחזקת כרשלנית, ועליה לשאת בנזקי התובע, ככל שאלה יוכחו.


שאלת הנזק


קביעת נזקיו של התובע היא מלאכה מורכבת, שכן היא מושתתת על קביעות עובדתיות העולות מן הראיות הרפואיות, ועל השלכותיהן המשפטיות של קביעות אלה.




ד"ר עזיזי העידה, כי אילו התגלה הגידול בחודש הראשון לאחר התאונה, היה נדרש ניתוח פשוט של אזור היבלת שבו התפרץ הגידול, וכלשונה, "ניתן היה למנוע הרבה יותר ממחצית הכריתה... לא היה צריך בקטיעה." (ישיבת 21.9.99, עמ' 40, ש' 23-24). לפי עדותו של ד”ר עזריה, העד מטעם התובע, בכל מקרה, גם אילו התגלה הגידול במועד, היה צורך בקטיעה, וכלשונו: "לא היה צריך להוציא את כל כף הרגל אלא חלק ממנה." (פרוטוקול ישיבת 18.1.01, עמ' 33, ש' 20-21). ומכאן שבכל מקרה, הייתה נדרשת קטיעה בהיקף מסוים של כף הרגל, אם כי אני מקבלת את הטיעון כי היקף הקטיעה היה פחות.




מן האמור לעיל עולה, כי רשלנותה של הנתבעת 4 שנקבעה לעיל לא הייתה הגורם היחיד, ואף לא הגורם העיקרי, לנזקיו של התובע. הגורם העיקרי לנזק היה מחלתו, ואילו רשלנותה של הנתבעת 4 רק העצימה נזק שהיה נגרם, גם אליבא דמומחי התביעה, ממילא, אף אם בהיקף פחות.


מכאן שבבואנו לקבוע את היקף חבותה של הנתבעת 4, לא ראוי יהיה להטיל עליה את מלוא נזקיו של התובע, אלא רק להביא את התובע למצב שבו היה אלמלא רשלנות זו. לא הוצגו בפניי ראיות לעניין זה. הן ב"כ התובע והן ב"כ הנתבעות התייחסו למלוא הנזק, ולא התייחסו כלל לשאלה מה חלקה של הנתבעת 4 בנזק זה. ב"כ התובע טען כי הנתבעת 4 אחראית לנזקי התובע במלואם, באשר אלמלא התרשלותה לא היה נגרם כל נזק, ואילו ב"כ הנתבעת 4 טען להיעדר חבות כלל, ולחילופין התייחס אף הוא לחבות בנזק המלא.



מכאן שלפנינו מקרה שבו הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותה של הנתבעת 4 ובין התוצאה המזיקה, ואולם לא הוכח היקפו המדויק של נזק זה, ובכל מקרה, לא הובאו ראיות בפני בית המשפט להיקף הנזק שיש לייחס לנתבעת 4 לאור האמור לעיל.


במקרה כזה, נדרש בית המשפט לאמוד את הפיצוי הראוי לא באמצעות חישוב אקטוארי, כי אם באמצעות אומדן של סכום גלובלי. וכותב על כך קציר בספרו:
"הפיצוי ייפסק באופן גלובלי, לא משום שאין ברצונו של הפוסק לערוך חשבון, אלא משום שאין אפשרות לערכו; ולא מפני שאין הנפגע זכאי לפיצוי, אלא משום שלא ניתן לחשב אותו [...] נזק רב מצדיק פיצוי בשיעור גבוה, ונזק מועט יזכה בפיצוי נמוך, ואין זה משנה באיזו דרך ייערך החישוב". (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך א', עמ' 491).

ובענייננו, אין בית המשפט יכול לחשב בדיוק איזו תרומה הייתה לרשלנותה של הנתבעת 4 בהיקף הנזק שנגרם, אך אין ספק, כאמור, כי לולא התרשלותה זו היה נזקו של התובע מצטמצם.

קביעת הפיצוי לפי ראשי הנזק הנטענים
הפסד השתכרות


התובע טוען להפסדי השתכרות בגין התקופות שבהן לא קיבל משכורת בשל היעדרותו ממקום עבודתו בתקופת מחלתו. לעניין זה, העריך התובע את משכורתו עובר לתאונה בסך 12,670 ₪ משוערך ליום הגשת הסיכומים. הערכה זו, ייאמר מיד, היא מופרזת מעבר לכל פרופורציה.


ראשית, מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת 4 כי התובע לא הוכיח את קיומן של מה שכינה "הטבות מחוץ לתלוש", וכן כי הטענות בדבר הפרשות המעסיק לקרן השתלמות ולביטוח חיים הועלו רק בסיכומיו של התובע, ומכאן שדינן להידחות.
שנית, לא ברור כיצד הגיע התובע לחישוב שכר בסיס של 10,559 ₪ לחודש, משוערך למועד הגשת הסיכומים. גם החישוב הנדיב ביותר, אשר מחשיב את מלוא משכורת ספטמבר 1990, העומדת על 3,759 ₪ לצורך החישוב, ומחשיב את השערוך במלואו, ולא ב-80% כפי שנקבע בע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו (1) 449, מביא את שכרו המשוערך של התובע, נכון למועד מתן פסק הדין, לסכום של 7,570 ₪ בקירוב, ומקובלת עליי גם הטענה כי משכורת ספטמבר 1990 איננה הבסיס הנכון לחישוב זה: משכורת זו כוללת דמי הבראה שנתיים בסך 1,430 ₪, כלומר – זוהי משכורת גדולה מהרגיל, אשר אינה מייצגת את משכורתו הקבועה של התובע. שכר הבסיס הנכון של התובע צריך להיות 2,449 ₪ (משכורתו של התובע, שבה נכללו דמי ההבראה בשיעור של 1/12 בלבד, ולא במלואם), ומשוערך ליום מתן הגשת הסיכומים בשיעור של 80% - 5,845 ₪ לחודש. מסכום זה יש להפחית את תשלומי הפנסיה המשולמים לתובע, בסך 3,123 ₪ משוערך למועד הסיכומים וכן את תגמולי המוסד לביטוח לאומי – קצבת הנכות ששולמה לו, בסך 1,952 ₪ משוערך למועד הסיכומים כדי להגיע להפסדו של התובע.

הפסד הכנסתו של התובע בין שכרו שלפני התאונה ובין שכרו לאחר התאונה הוא, אם כן, 770 ₪ לחודש, משוערך למועד הגשת הסיכומים.



שאלה נוספת הדורשת הכרעה היא שאלת מועד פרישתו הצפוי של התובע. בעניין זה טוענת הנתבעת 4 בסעיף 274 לסיכומיה:

"...לא הוצגו ראיות כלשהן מטעם התובע לפיהם ישנם מסלקי אשפה, דוגמת התובע, שהמשיכו לעבוד עד גיל 65".

דומה כי בשאלת נטל ההוכחה בעניין זה נפלה שגגה מלפני הנתבעת 4. בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, (מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ג – 2003) חלק א' עמ' 351 נכתב:
"...בהעדר נסיבות מיוחדות, יאמץ בית המשפט את הנוהג המקובל בארץ, באשר לגיל הפרישה של עובדים שכירים, על יסוד ההנחה שהממוצעים הסטטיסטיים שעליהם הוא מבוסס, כבר הניחו קיומם של חריגים, בשיעור מסוים, מן הסטנדרט".
ומכאן שלפנינו חזקה הניתנת לסתירה, שלפיה גיל הפרישה לגבר הוא 65. המבקש להפריך חזקה זו – עליו הראיה, ולפיכך אילו ביקשה הנתבעת 4 לטעון כי גיל הפרישה אשר לפיו ראוי לחשב את הפסדי התובע הוא 60 ולא 65, היה עליה להביא ראיות לכך שאין מסלקי אשפה דוגמת התובע שהמשיכו לעבוד לאחר גיל 60. לפיכך אני קובעת כי התובע היה צפוי לפרוש מעבודתו בגיל 65, בשנת 2003.

התלבטתי האם לא לקבוע, כי התובע היה פורש מעבודתו ויוצא לגמלאות במלאת לו 67 שנים, כמתחייב מכוח חוק גיל פרישה, תשס"ד – 2004, ואולם סעיף 6 (1) לחוק גיל פרישה הנ"ל קובע, כי לגבי גבר שנולד עד חודש אפריל 1942, יהיה גיל הפרישה כקבוע בחלק א' בתוספת לחוק, ומאחר שהתובע הוא יליד 1938, הרי גיל הזכאות לגמלאות הוא 65. התובע פרש ביום 1/3/93, כלומר – כעשר שנים טרם המועד שבו היה פורש אלמלא מחלתו.



הנתבעות טענו, כי התובע עובד ומשתכר במומו בקיוסק שמפעילה אשתו. התובע עצמו העיד בתצהירו כי "לעתים אני עוזר לאשתי בעבודתה בקיוסק הממוקם בחצר ביתנו והמשמש ילדי בית ספר בעת הפסקות, כשם שעזרתי לה לפני התאונה, כאשר עבדתי בעירייה." (ס' 15 לתצהיר התובע).


גם בעדותו בבית המשפט חזר התובע על כך, ואמר, "היה לי קיוסק בו עזרתי לאשתי וזאת עוד לפני התאונה." (פרוטוקול הדיון מיום 14.12.98, עמ' 8 ש' 14-15). התובע לא נחקר עוד בסוגייה זו, ועדותו הותירה בי רושם אמין. זאת, בצירוף העובדה כי עובדי התברואה העוסקים בפינוי אשפה מסיימים את עבודתם בשעות הבוקר, ומכאן שלא הייתה כל מניעה פרקטית שהתובע אכן יסייע לאשתו בניהול הקיוסק שבבעלותם עוד קודם למחלתו, אני קובעת כעניין שבעובדה כי גם עובר לקטיעה עבד התובע בקיוסק, ומכאן שהכנסתו מהקיוסק איננה בגדר "השתכרותו במומו".



היוון סכום נזקו של התובע לעשר שנים מעמיד את סכום הפסדיו של התובע מהשתכרות במשך עשר השנים הללו על 79,740 ₪ בקירוב במועד הגשת הסיכומים, ומשוערך למועד פסק הדין – 80,540 ₪ בקירוב. על כך יש להוסיף ריבית כחוק מאמצע התקופה, וסכום נזקו של התובע הוא 92,600 ₪ בקירוב.


ומכאן שבראש נזק זה, של אובדן השתכרות בעבר, עומד נזקו של התובע על 92,600 ₪. כאמור, הנתבעת 4 איננה אחראית לכל הנזק, ואני קובעת את חבותה בראש נזק זה על דרך של אומדנה ב-40,000 ₪.

אובדן השתכרות בתקופת המחלה


באשר לראש הנזק של הפסד השתכרותו של התובע בתקופת מחלתו, במשך שנתיים ימים, על סמך הנתונים שהובאו בפניי, נזקו של התובע בגין ראש נזק זה אינו עולה על 120,000 ₪, וככל הנראה נמוך עוד יותר, בשל ההסדרים שאליהם הגיע ועד העובדים עם העירייה, ולצורך עניין זה ניתן להעמיד את נזקיו של התובע על 90,000 ₪ בקירוב. במקרה זה, חבותה של הנתבעת 4 נמוכה במיוחד. מכיוון שאין חולק כי מחלתו של התובע לא נגרמה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת 4, אלא הוחמרה בלבד, הרי שבכל מקרה היה התובע נדרש לטיפולים שונים ממועד גילוי מחלתו. כאמור, גם מומחי התביעה הסכימו, כי גם אילו התגלתה מחלתו של התובע בזמן הוא היה נדרש לטיפול של כריתת הגידול, ומכאן שחלק מסוים מימי המחלה שניצל ומהימים בעבורם לא קיבל שכר היה מנצל גם אילולא רשלנותה של הנתבעת 4. בהיעדר ראיות אף לעניין זה, אני מעמידה את חבותה של הנתבעת 4 בראש נזק זה על סך 30,000 ₪ בלבד.




בפרישתו המוקדמת הפסיד התובע כ-10% מזכויותיו לפנסיה. במועד פרישתו הסתכמו זכויותיו לגמלה בשיעור של כ-52% משכרו, ואילו פרש לגמלאות בשנת 2003, כצפוי, היה זכאי לפנסיה בשיעור של 62 אחוזים (עדותה של הגב' שושנה ליכטמן, עובדת אגף כוח אדם בעירייה, עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 28).


מכאן שהפנסיה החודשית שלה היה זכאי התובע, אילו פרש לגמלאות בגיל 65, הייתה 3,542 ₪ לחודש, משוערך למועד פסק הדין.
הגמלה החודשית המשולמת לתובע כיום היא 2,750 ₪ משוערך למועד פסק הדין. מכאן שהפסדו של התובע הוא 792 ₪ לחודש, ממועד צאתו לגמלאות (בשנת 2003) ועד סוף תוחלת חייו, אשר מוערכת על פי השנתון הסטטיסטי לישראל בכ-16 שנה.

באשר לסיכון להתפרצות מחודשת של המחלה העידה ד"ר עזיזי כי "היום לאחר 7 שנים מאז הכריתה – בהנחה שיש סימנים כי אין גרורות, האפשרות או הסיכוי, החשש שיתפתח סרטן הוא נמוך מאוד." (ישיבת 21.9.99, עמ' 44 ש' 6-8), ומכאן שאין יסוד סביר להניח כי תוחלת חייו של התובע התקצרה בשל מחלתו.

מכאן שניתן להעריך את נזקו של התובע בהיבט זה בסך של 792 ₪ לחודש, ובהיוון ל-16 שנה – 120,650 ₪.

גם בראש נזק זה, אין סיבה לקבוע כי חבותה של הנתבעת 4 רבה. בשל אופי עבודתו של התובע, ומכיוון שהוכח כי גם גילוי מוקדם לא היה מונע נזק לרגלו, ניתן לקבוע כי גם אילולא התרשלותה של הנתבעת 4 לא היה התובע ממשיך לעבוד עד גיל 65, ולפיכך לא היה צובר את מלוא זכויותיו לפנסיה.

את חבותה של הנתבעת 4 בראש נזק זה אני קובעת על דרך של אומדנה כ-50,000 ₪.

עזרת הזולת


בראש הנזק של עזרת הזולת טען התובע כי הוא מתקשה לסייע לרעייתו במלאכות הבית, ומתקשה בפעולות יומיומיות לרבות הלבשה ורחצה. לפיכך תבע סך 1,000 ₪ לשנתיים שבין התאונה ובין הקטיעה, וסך 1,500 ₪ ממועד הקטיעה ועד סוף תוחלת חייו.


טענה זו של התובע אין לה כל אישוש במסמכים הרפואיים. התובע עצמו העיד, כי הוא מתלבש לבד ואינו זקוק לעזרה, אלא ש"לפעמים אין לי סבלנות, ואז אשתי עוזרת לי" (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 14.12.98, ש' 27). התובע אישר כי הוא יכול לעמוד על הרגליים (שם, בש' 25). מכאן ניתן להסיק, כי אין כל נחיצות רפואית בעזרת צד ג' כאמור, ולפיכך אני קובעת כי לא הוכח בפניי נזקו של התובע בראש נזק זה.



אין ספק כי קטיעת כף רגלו של התובע, גם בקטיעה ע"ש Syme, יוצרת פגיעה מסוימת בניידותו של התובע. מקובלת עליי הטענה כי הוא מתקשה לעמוד לפרקי זמן ממושכים או ללכת מרחקים ארוכים.


עד התביעה, הד”ר עזריה, העיד בחקירתו הנגדית, כי:

צריך להבין שכושר ההליכה של הקיטוע זה אם הקטיעה מסוג סיימס היא כמעט תקינה. הוא צורך אנרגיה יותר מאיש שיש לו שתי רגליים באחוזים של 10-15 אחוז יותר מהנורמה. (פרוטוקול ישיבת 18.4.01, עמ' 4, ש' 2-3)

את קשייו המיוחדים של התובע מסביר הד”ר עזריה כי "...צריך להתחשב בכך שהתובע הוא חולה גם סוכרת וזה מונע ממנו, זה מפריע בכושר הליכה, בהשקעת מאמצים..." (שם, בעמ' 3, ש' 23).

מכאן שקשיי הניידות של התובע נובעים משני מקורות, המשתלבים זה בזה: הקטיעה, אשר דורשת ממנו השקעה נוספת של אנרגיה, והסוכרת המקשה עליו להשקיע את האנרגיה הנוספת כנדרש.

זאת ועוד, הוצגו בפניי ראיות לתפקוד כמעט תקין של התובע, והוכח להנחת דעתי כי תפקודו היום יומי כמעט שלא נפגע, ואף זאת בהתאם לעדותו של הד”ר עזריה. צליעתו של התובע הייתה נגרמת, יש להניח, גם כתוצאה מקטיעה שמרנית יותר שהייתה תוצאה של אבחון מוקדם, ולפיכך לא ניתן לייחס את ראש הנזק הזה לנתבעת 4 כלל.

מכיוון שלתובע אין רכב ואף אין רשיון נהיגה, לא ניתן לטעון כי הוא נדרש להתאים את רכבו למגבלותיו החדשות, ואף אינני מקבלת את הטענה כי הוא איננו מסוגל עוד להשתמש בתחבורה הציבורית ונדרש להשתמש במוניות. לפיכך אני קובעת כי לא הוכח ראש נזק זה כלל.

נעליים ועזרים אורתופדיים


התובע כלל בתביעתו אף תביעה לפיצוי בגין נעליים ועזרים אורתופדיים, ובעניין זה נתגלעה מחלוקת בין מומחה התובע, הד”ר עזריה, ובין מומחה הנתבעים, הפרופ' נרובאי. הפרופ' נרובאי, בהתייחסו לחוות דעתו של הד"ר עזריה, כותב כי ד"ר עזריה "מציין שצריך להחליף תותבת פעם בשנתיים והיום מר כהן משתמש עם התותבת 3 שנים וממשיכה להיות טובה. ידוע שתותבות אלה יכולות להחזיק בין 4 ל-5 שנים ללא כל הפרעה." ואולם המלצתו של ד"ר עזריה בעניין בלאי התותבת היא: "זקוק לתותבת והחלפתה פעם בשנתיים (יש להתחשב בעבודה הפיזית)." (ההדגשה אינה במקור, צ' ב'). מכיוון שהתובע אינו עובד עוד בעבודה הפיזית שבה עסק, הרי אני מקבלת את חוות דעתו של הפרופ' נרובאי בעניין, וקובעת כי ניתן להחליף את התותבת רק פעם בארבע שנים.


בין כך ובין כך, הרי התובע עצמו לא טען כלל כי סל הבריאות לא כיסה את עלותה של התותבת, אלא טען רק כי סל הבריאות איננו מכסה את עלותה של תותבת לרחצה.
ב"כ התובע מציין בסיכומיו את "ההלכה לפה זכאי התובע לפיצוי גם בגין טיפולים הכלולים בסל הבריאות, למקרה בו בעתיד מסיבה זו או אחרת, לא יוכל לקבלם חינם אין כסף" (עמ' 59 לסיכומי התובע), ומפנה לעניין זה לע"א 6881/95 סהר נ' אלחדד, פד נא (2) 724 (להלן: "עניין אלחדד")

בפסק דין זה דן ביהמ"ש העליון בשאלת קביעת שיעור הפיצוי מקום שבו מכוסה רק חלק מן הטיפול הרפואי ע"י סל הבריאות, וקובע (מפי כב' השופט אור):
"במקרים אלה, יהיה על בית-המשפט לקבוע מה הם אותם טיפולים שיקבל התובע חינם מקופת החולים, כדי לקבוע מהי יתרת הטיפולים הרפואיים אשר בגינם יפוצה הניזוק. הדבר ידרוש בכל מקרה להוכיח מה הם השירותים הרפואיים המוענקים לפי חוק הבריאות כפי שהם בתוקף אותה שעה, כשראינו, שרשימת הטיפולים הרפואיים המהווים את סל הבריאות עשויה להשתנות.". (שם, עמ' 753-754)

ובהמשך כותב השופט אור:
"דעתי היא, שקשיים מעשיים אלה אינם מצדיקים שלא לפעול על-פי העיקרון שקבענו לעיל, ושעל-פיו אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי שיקבל מהקופה חינם, ואשר הקופה זכאית לתבוע את שוויו מהמזיק. [...] בדרך-כלל, ניסיון העבר עד יום פסק-הדין הוא שילמד, אם ועד כמה יש בטיפול הרפואי שניתן על-ידי קופת חולים לתובע לספק את צרכיו הרפואיים, או שמא נדרש לו טיפול רפואי נוסף". (שם, בעמ' 754)

ומכאן שההלכה שקבע ביהמ"ש העליון בעניין זה גורסת, כי על פי רוב, המצב הנוהג עד יום פסק הדין הוא שינחה את בית המשפט באשר לפיצוי בעבור טיפול רפואי, לרבות עזרים אורטופדיים.

אולם בעניין זה קבע בית המשפט העליון עוד, כי נטל ההוכחה לעניין הימצאו של שירות או טיפול מסוים בסל הבריאות מוטל על כתפי המזיק, ובמקרה שלפנינו – קופת חולים (וראו עניין אלחדד, בעמ' 752). לעניין התותבת הרגילה, כאמור, לא הייתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים על כך שהתובע קיבל את התותבת ב"בית לווינשטיין", במסגרת הטיפול הרפואי שקיבל מכוח חוק ביטוח בריאות. אולם לעניין תותבת רחצה, לא הוכיחה קופת חולים כי פריט זה נכלל במסגרת סל הבריאות.

לפיכך, ובהעדר ראיות לגובה הנזק, אני קובעת כי התובע יפוצה בסך 10,000 ₪ בעבור תותבת רחצה, לרבות החלפתה במידת הצורך.

לגבי נעליים, מקובלת עליי טענתו של הפרופ' נרובאי, שלפיה "מר כהן כמו כל אדם צריך נעליים והן לא משתפשפות יותר כתוצאה מקטיעתו." (חוו"ד של הפרופ' נרובאי, ההדגשה שלי, צ' ב') ולפיכך אין מקום לפצות את התובע בגין זוג נעליים נוסף בשנה.

כאב וסבל


מכאן אנו מגיעים לראש הנזק של "כאב וסבל", שהוא פיצוי על הנזק הלא ממוני שסבל התובע. פסקי הדין שהציג התובע בסיכומיו כאסמכתאות לפסיקת פיצויים גבוהים בגין כאב וסבל עוסקים כולם במקרים של רשלנות רפואית קשה, אשר תוצאותיה היו חמורות ביותר.


במקרה שלפנינו, ועל כך עמדתי כבר לעיל, רשלנותה של הנתבעת 4 היא רשלנות בהיקף מצומצם יותר, וכל כולה מסתכמת באי ביצועה של ביופסיה בזמן קרוב לגילוי הנגע. התובע, כאמור לעיל, זכה לטיפול רפואי מסור, הנתבעת 4 או מי מטעמה לא זלזלו בתלונותיו ולא נמנעו מלהפנות אותו לבדיקות מורכבות ויקרות, ולכן מבחינת התנהגותה של הנתבעת 4, אין עילה לפסיקת פיצוי גבוה בראש הנזק של "כאב וסבל".

בסיכומיה של הנתבעת נוקבים באי כוח הנתבעת 4 בסכום של 100,000 ₪ כפיצוי על כאב וסבל, ונחה דעתי כי סכום זה משקף באופן ראוי את מידת אחריותה של הנתבעת 4 לנזקו של התובע בסעיף זה.

סוף דבר


מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת 4 תישא בנזקיו של התובע, על דרך של אומדנה, לפי הפירוט הבא:
הפסדי השתכרות בין מועד הפרישה ועד גיל 65 – 40,000 ₪;
הפסד השתכרות בין מועד התאונה למועד הפרישה – 30,000 ₪;
אובדן זכויות לפנסיה – 50,000 ₪;
עזרים אורתופדיים – 10,000 ₪;
כאב וסבל – נזק לא ממוני – 100,000 ₪.


ובסך הכל – 230,000 ₪.


כמו כן תישא הנתבעת 4 בהוצאותיו של התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.


ניתן היום י"ז בחשון, תשס"ה (1 בנובמבר 2004), בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים





ברון צפורה, שופטת      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון