הבדיקה הפסיכיאטרית במשפט הפלילי

הבדיקה הפסיכיאטרית במשפט הפלילי
כללי

  1.      עניינה של עתירה זו הוא בקשת העותר להורות למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא תבוטל הודעת משיב 1 לפיו בוטל רשיונו של העותר להחזיק באקדח מסוג ברטה 022 מספר 314034 (להלן: "הנשק"). במסגרת העתירה, יש בקשות נוספות, והם: להורות למשיבים 3 ו-4 להתייצב ליתן טעם מדוע לא יבטלו את המלצותיהם למשיב 1 לבטל את רשיונו של העותר לנשק, ומדוע לא יחזירו לעותר את הנשק.
  2.      בעתירה זו הוגשה תשובה במסגרת תגובה מקדימה, ובהסכמת הצדדים, על בסיס תגובה זו, התנהל הדיון, ללא צורך בתגובה מפורטת (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 6-8).


רקע עובדתי

3.     העותר הינו אזרח ישראלי הגר עם משפחתו בישוב אלעזר שבגוש עציון, אשר באזור יהודה ושומרון. העותר הינו יליד 1949 ועובד כמזכיר הישוב נווה דניאל, אשר אף הוא ישוב בגוש עציון.

4.     העותר מחזיק במשך שנים רבות ברישיון בר תוקף להחזקת האקדח הנ"ל, וזאת לצורך הגנה עצמית. הרישיון האחרון אשר הוגש לבית המשפט (נספח א לעתירה) הינו בתוקף עד ליום 28.2.04.

5.     ביום 27.5.01 נלקח אקדחו של העותר ממנו והופקד במשטרת ישראל, תחנת עציון, שהינה חלק ממשטרת חברון, משיבה 4.

6.     כעולה מהעתירה ומתגובת המשיבים, הרקע למעשה, אשר בסופו הופקד האקדח במשטרה, היה כדלקמן: אשתו של העותר פנתה למשטרה וטענה כי העותר מאיים לשים קץ לחייו. פנייה זו נעשתה בבוקרו של 27.5.01, בשעה 06.15, בטלפון למשטרה. לדברי האשה, מדובר, בדיעבד, באי הבנה בינה לבין בעלה - העותר - עקב חילוקי דעות שהיו להם בשיחות קודמות בנושא חינוך הילדים. כאשר הגיע כוח משטרה בראשות רב סמל סקלייר ממשטרת חברון לבית העותר (בית מספר 8 בישוב אלעזר), פגש השוטר את רב היישוב, הרב חיים בירן, וכן הוזמנה למקום עובדת סוציאלית. בעקבות פניותיהם אל העותר, נענה העותר ונתן את הנשק לאשתו ואשתו מסרה את הנשק למשטרה. הדיווח היחיד בכתב ביחס לאירועי בוקרו של 27.5.01, אשר נמצא בבית המשפט, הוא דיווח השוטר הנ"ל, רס"ל סקלייר. מוסכם על הכל כי השוטר לא דיבר כלל עם העותר אלא באמצעות המתווכים, שהם הרב הנ"ל והעובדת הסוציאלית, אשר מסרו לשוטר כי "חלפה הסכנה", ולכן נמסר הנשק, כאמור, לידי המשטרה.

7.     לאחר שהגיע הנשק למשטרה, והעותר ואשתו הבינו את אשר אירע, ביקשה אשת העותר כי הנשק יוחזר לידי בעלה, אף העותר עשה כן, תחילה בהכתבות עם המשטרה ולאחר מכן בנקיטת הליכים משפטיים.

התכתבות עם המשטרה ופעולות המשיבים ביחס לרשיונו של העותר

8.     כפי שעולה מההתכתבות אשר צורפה על ידי שני הצדדים, תחילת הדברים היתה בפנייה של עורכת דינה של האשה, עו"ד רינה חורי, מיום 21.8.01 (נספח ג-1 לעתירה), בה ביקשה ממפקד משטרת חברון כי יחזיר את הנשק לבעלה. באותו מכתב מודגש כי לא העותר ולא אשתו, אף אחד מהם, לא נחקר על ידי המשטרה, לא הוגשו כל הודעות ולא נמסרו למשטרה ואין בידי החוקרים כל מסמכים שהם.
תשובת נצ"מ עלי זמיר, מפקד תחנת חברון, מיום 6.9.01 (נספח ג-2 לעתירה) היתה כי הנשק הופקד בידי המשטרה עקב אירוע "על תושב שמנסה להתאבד ובידו אקדח". במכתב ראשון זה מוסברת הפקדת הנשק בידי משטרת חברון, בנימוק הבא: "מתוך כוונה שלא יפגע בעצמו" (סעיף 3 למכתב הנ"ל). התשובה של מפקד משטרת חברון היתה כי העותר יוזמן על ידי משרד הפנים לבדיקה במשרד הבריאות, וכאשר יתקבל אישור משרד הפנים, תשקול משטרת חברון האם להחזיר לעותר את נשקו.
כפי שנכתב בתשובת המדינה לעתירה, בתקופה זו ואף לפניה פעל מפקד משטרת חברון בשני מישורים: תחילה, פנה לקצין הגמ"ר בגוש עציון ודיווח לו על האירוע וביקש לשקול שלא להחתים את העותר על נשק הגמ"ר, עד שיוצג מסמך רפואי המתיר זאת (מכתב מיום 24.6.01 - מש/2). הפעילות השנייה היתה מכתבו של נצ"מ זמיר, מפקד משטרת חברון, מיום 6.9.01 (מש/3) לראש ענף רישוי כלי יריה במשרד הפנים, ובו, לאחר דיווח האירוע, הוא ביקש לזמן את הנידון, קרי: העותר, ולשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית במשרד הבריאות, באם לאפשר לעותר להחזיק בנשק או לבטל את רשיונו.

9.     משרד הפנים - כעולה מנספח מש/4 - כתב לעותר כי רישיון היריה שלו בוטל על פי עצת המשטרה. יש מחלוקת בין הצדדים האם מכתב זה הגיע לעותר. מכל מקום, תוכנו של מכתב זה הינו כדלקמן: בתחילה מציין פקיד הרישוי, פרדו ג'נט, כי בתוקף סמכותו על פי סעיף 12 לחוק כלי יריה, התש"ט - 1949 ולאור המלצת המשטרה הוא מודיע על ביטול הרישיון לאקדח והוא מדווח כי הנשק הופקד בתאריך 11.9.01. בכתב יד, על הטופס המודפס, כתוב בסעיף 3 כדלקמן: "ניתנת לך אפשרות להיבדק אצל רופא מטעם משרד הבריאות וזאת תוכל לעשות באמצעות פקיד הרישוי באזור מגוריך".
בו זמנית ובאותה עת, דהיינו: ביום 20.9.01, פנה מר פרדו ג'נט - פקיד הרישוי לכלי יריה שבמשרד הפנים מחוז ירושלים - אל משרד הבריאות, ולמכתבו של איש משרד הפנים למשרד הבריאות צורף מכתב משטרת חברון, כאשר בקשת משרד הפנים למשרד הבריאות הוא כי המשרד האחרון יחווה דעתו באופן דחוף האם לדרוש כי העותר יעבור בדיקת רופא (מש/5).

10.     משרד הבריאות, במכתב מיום 8.5.02 (מש/7), כותב למשרד הפנים בעניינו של העותר כי "אין לנו מידע עליו", אך "יחד עם זאת מומלץ להפנות הנ"ל לבדיקתו של רופא בודק אשר יבחן כשירותו לעניין חוק כלי יריה". על החתום: ד"ר מ' קליאון, עוזר ראש שירותי בריאות הנפש. ראוי לציין כי התכתבות זו היתה ללא העתק לעותר; וכך, שמו של העותר נכלל בהתכתבות עם שירותי בריאות הנפש, בלי ידיעתו של העותר.

11.     השלב הבא בטיפול הביוקראטי היה כאשר מנהל האגף לרישוי ופיקוח במשרד הפנים הורה ביום 14.5.02 לפקיד רישוי כלי יריה בירושלים ג'נט פרדו לשנות את הסיווג במחשב בעניינו של העותר ולעדכנו במחשב כ: "מבוטל בריאות". בהמשך מכתב זה, תוך הדגשת הכתוב נאמר: "נא לבטל רשיונו לנשק אישי ולשלוח אותו לרופא הבודק (הנשק מופקד)" (פיסקה 2 של מש/8).

12.     בעת שפעולות אלה של המינהל הציבורי, בתוך עצמו, ממשיכות, נותר העותר ללא נשקו.
העותר פנה לעו"ד אחר, נפתלי ורצברגר, אשר מייצגו בהליך זה, והוא פנה למפקד משטרת חברון ביום 12.12.01 וביקש כי רשיונו של מרשו, העותר, יוחזר. בסיום מכתבו דורש עו"ד ורצברגר, בשם העותר, כי האקדח יוחזר לו לאלתר, שאם לא כן יאלץ לנקוט באמצעים משפטיים לשם השגת מטרה זו, כאשר הוא מציין כי "האחריות לביטחונו ולשלומו של מרשי רובצת לפתחכם" (נספח ד/1 לעתירה).

13.     מפקד משטרת חברון, ניצב משנה עלי זמיר, בתשובתו לעו"ד ורצברגר מיום 26.12.01, מציין כי הפקדת הנשק נעשתה במרחב חברון "מתוך כוונה [שהעותר] לא יפגע בעצמו". הוא מזכיר כי פנה למשרד הפנים לזמנו לבדיקה במשרד הבריאות, ועל כן ממליץ מפקד המשטרה לב"כ העותר להעביר פנייה למשרד הפנים ולבקש לזרז את מועד הבדיקה של משרד הבריאות. בסיום מכתבו מציין מפקד משטרת חברון כי כאשר יקבל את אישור משרד הפנים, ישקול אם להחזיר לנידון את נשקו, תוך ציון כי עומדת בפני ב"כ העותר האופציה לפנות לערכאות משפטיות.

ההליכים המשפטיים עד כה

14.     ההליך הראשון שנקט העותר היתה פנייה לבית משפט השלום בירושלים (ב"ש 1115/02) ביום 7.1.02 "בבקשה להחזרת תפוס". בפנייתו מדגיש ב"כ העותר, עו"ד ורצברגר, כי העותר זקוק לנשקו כדי לחיות ולעבוד באזור. כן מציין ב"כ העותר כי לא נעשתה כל עבירה בנשק וכי אין בסיס לחשש בדבר מצבו הנפשי של העותר, וכי כל אשר אירע הוא "קומדיה של טעויות, שאם לא היתה כרוכה בסיכונו הממשי של המבקש, היתה אולי משעשעת" (סעיף 6 לבקשה, נספח ה/1 לעתירה).

15.     בית משפט השלום ביקש את תגובת המשטרה. מפקד משטרת חברון, נצ"מ עלי זמיר, כתב מכתב לבית משפט השלום (כבוד השופט ש' פיינברג) ובו תיאר את האירועים מנקודת מבטו שלו, כאשר מבחינת משטרת חברון המצב הוא זה: היות ונשלח לפלוני (העותר) מכתב ממשרד הפנים ובו ניתנה לו אפשרות להיבדק על ידי רופא ממשרד הבריאות, והיות ועד היום לא המציא הנידון אישור על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית כמבוקש, לכן, לפי שיטתו של מפקד משטרת חברון, אין להחזיר את הנשק לידי העותר. רק לאחר שהעותר יבצע את הבדיקה הפסיכיאטרית ויתקבל אישור ממשרד הפנים כי העותר כשיר לשאת בנשק, רק אז "נוכל לשקול בקשתו להחזרת כלי הנשק" (סעיף 4 לתגובה מיום 8.1.02 - נספח ה/2 לעתירה).

16.     על תגובה זו ניתנה החלטה בכתב ידו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ש' פיינברג) מיום 9.11.02, (נספח ה/3 לעתירה) שזו לשונה:

"אין למשטרה עילה להחזיק עוד בנשק במסגרת תנאי השחרור (שפג תוקפם).
הנשק יוחזר בכפוף להמצאת אישור משרד הפנים בדבר רשיון בתוקף להחזיק אותו".

17.     החלטה זו לא בוצעה. משטרת חברון סירבה להחזיר לעותר את הנשק, בנימוק שפקיד הרישוי לכלי יריה (משיב 1) ביטל את רשיון הנשק שלו. לדברי העותר, רק אז נודע לו על ביטול רשיון אחזקת הנשק על ידי פקיד הרישוי לכלי יריה, שהוא עובד משרד הפנים.

18.     העותר פנה בערר לפקיד רישוי הנשק, גב' ג'נט פרדו, ביום 15.1.02 (נספח ז לעתירה) וביקש כי ההחלטה תבוטל, ואם לא תעשה כן, תעביר את המכתב לועדת הערר. אך, לדבריו של ב"כ העותר, לא קיבל תשובה על ערר זה. העותר מציין כי בשל כך "העותר נגרר להליכים קפקאיים בלא כל בסיס" (פיסקה 8 לעתירה).

19.     העותר פנה בנידון לבית המשפט העליון (בג"צ 2043/02). ביום 30.4.02 דחה בית המשפט העליון את העתירה והיפנה את העותר לבית המשפט המחוזי, וזאת לאור צו בית המשפט לעניינים מינהליים שניתן לאחרונה והרחיב את התוספת לחוק, (פיסקה 8 סיפא לעתירה).

ההליכים בבית המשפט המחוזי

20.     כאמור, עתירת העותר הוגשה לבית המשפט לאחר שבית המשפט העליון קבע כי נושא זה אינו בסמכות בג"צ אלא הינו בסמכות של בית המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

21.     העותר פנה לבית המשפט ביום 12.5.02 בעתירה לצו על תנאי ובעתירה לצו ביניים. העתירה לצו על תנאי פורטה בפיסקה 1 לפסק דין זה.

22.     העתירה לצו ביניים עניינה: "בקשה להורות למשיבים להחזיר לעותר לאלתר את נשקו ולנפק לו רשיון זמני עד לבירור העתירה לעיצומה", וזאת "נוכח המצב הביטחוני הקשה והמסוכן באזור מגורי העותר ועבודתו, ולאור הוראת בית המשפט השלום בב"ש 1115/02" (עמ' 1 לעתירה).

23.     מיד עם קבלת העתירה, עוד לפני קבלת תגובת הפרקליטות, ניתנה על ידי החלטה, הן ביחס לעתירה והן ביחס לצו הביניים (החלטה מיום ג' סיון תשס"ב (14.5.02), עמ' 1-2 לפרוטוקול) שסעיפיה המרכזיים מצוטטים בזה:

"2.     על פי תקנה 7 (4) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן: "התקנות"), אני מורה לעותר להגיש תוך 10 ימים תצהיר משלים בנושאים הבאים:
א.     גילו.
ב.     הפרופיל הצבאי שלו (במיוחד האם יש סעיפי ליקוי בתחום הפסיכיאטרי).
ג.     האם העותר אושפז בעבר אשפוז פסיכיאטרי כלשהו.
ד.     האם העותר משרת בשרות מילואים וככזה מחזיק ומפעיל נשק.
ה.     האם היה העותר מעורב בעבירה פלילית כלשהי הקשורה לנשק.
ו.     כמה שנים מחזיק העותר ברשיון נשק.
3.     אין בבקשה לפרטים משלימים אלה משום הבעת עמדה כלשהי ביחס לטענות מי מהצדדים.
4.     אני מורה למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה, עפ"י תקנה 7 (1) לתקנות הנ"ל, תוך 30 יום. בתגובה זו יתייחסו המשיבים, בין היתר, לשאלה מדוע לא בוצעה החלטת בימ"ש השלום (כב' השופט פיינברג) מיום 9.1.02 בדבר החזרת הנשק לעותר, וכן מהו הבסיס המשפטי לדרישת המשיבים כי העותר ייבדק בדיקה פסיכיאטרית.
5.     לאור העובדה כי נשקו של העותר מצוי בידי משיב 4 מזה כשנה, לא ראיתי לנכון ליתן צו ביניים בתיק זה, מה עוד שצו הביניים המבוקש זהה, מעשית, לסעד העיקרי, ובכגון דא לא נהוג ליתן צו ביניים. בכל מקרה, מן הראוי להגיש בקשה לצו ביניים בנפרד, כאמור בתקנה 9 (א) לתקנות".

24.     בעקבות סעיף 2 של ההחלטה האמורה, הגיש העותר תצהיר משלים אשר ממנו עולות הנקודות הבאות: העותר יליד שנת 1949 ועובד כמזכיר הישוב נווה דניאל, וגר בישוב אלעזר, שניהם בגוש עציון; העותר משרת במילואים, ומוצב עד היום ביחידת ההגנה המרחבית בגוש עציון בדרגת רס"ר; הפרופיל שלו 97, ללא סעיפי ליקוי כלשהם; במהלך שירותו הצבאי, הן בסדיר והן במילואים, נשא העותר נשק, ללא כל הגבלה; מעולם לא היה לעותר אירוע פסיכיאטרי, לא אושפז ולא טופל בכל דרך שהיא בתחום זה; מעולם לא היה העותר מעורב בכל דרך שהיא בעבירה פלילית, לא כזו הקשורה בנשק ולא בכל עבירה אחרת; העותר מחזיק ברשיון נשק מאז שחרורו הסדיר מצה"ל למעלה מ-30 שנה, ללא שהיתה לו כל בעיה בתחום זה, למעט העניין נשוא העתירה (תצהיר מיום 19.5.02).

25.     בעקבות התצהיר התבקשו המשיבים בתשובתם המקדמית להתייחס גם לשאלות הבאות: האם המידע הכלול בתצהיר המשלים היה ידוע למשיבים לפני החלטתם? ואם כן, מה המשקל הניתן לו כאשר המשיבים החליטו את החלטתם; אם המידע הכלול בתצהיר המשלים לא היה ידוע למבקשים, האם לאור מידע זה החלטתם נשארת בעינה או משתנה (ראה: החלטה מיום ח' סיון תשס"ב (19.5.02) - עמ' 3 לפרוטוקול).

26.     המשיבים הגישו תגובה מקדמית ביום 17.6.01, ובה התנגדו להחזרת רשיון הנשק לעותר, כאשר עמדתם היא שעל העותר להיבדק על ידי רופא פסיכיאטר וכי השיקול של הרשויות המוסמכות לקבוע הטלת חובה זו מבוסס על שיקולים של "הבטחת שלום העותר, שלום הסובבים אותו וביטחונם" (פיסקה 19 לתגובה). לדעת ב"כ המשיבים, עו"ד פואה, דרישה כזו כי "חשש זה יופרך על ידי איש מקצוע, נופלת במתחם הסבירות" (פיסקה 19 לתגובה).

27.     בדיון שהתקיים בבית המשפט הסכימו הצדדים כי הדיון יהיה על בסיס      החומר הקיים ללא צורך בהגשת תשובה מפורטת ועיקרי טיעון, כאשר כל צד      יטען בתמצית את טענותיו המשפטיות (עמ' 4, שורות 8-6).

28.     טענת העותר, בתמצית, היא כי אין מדובר בבקשת רשיון נשק אלא בהחלטת רשות לשלול רשיון קיים, ועל כן יש צורך בנתונים מיוחדים שיצדיקו שלילתו של רשיון כזה. לדבריו של עו"ד ורצברגר אין כל בסיס והצדקה לשלילת רשיונו של העותר. גם הדרישה כי יעבור בדיקה פסיכיאטרית אינה מקובלת על ב"כ העותר, שכן מדובר בדבר שיכתים את שמו ויפגע בו קשות.

29.     נציגת המדינה, עו"ד גלית פואה, אישרה, בתשובה לשאלות בית המשפט, כי המידע היחידי שיש למשיבים ביחס לעותר הוא המידע שנמצא בתיק, דהיינו: אותו אירוע מיום 27.5.01 שבו הוזמנה המשטרה בבוקר של אותו יום ובו נלקח האקדח מהעותר. ב"כ המדינה אמרה במפורש: "פרט לאירוע זה, אין לנו אירוע אחר" (עמ' 6, שורה 14 לפרוטוקול). כמו כן, אישרה עו"ד פואה, ושוב בתשובה לשאלות בית המשפט, כי כל העובדות שהצהיר עליהן העותר בתצהיר המשלים מיום 19.5.02 (שהובאו לעיל בפיסקה 24 לעיל) הן נכונות במובן זה שלנציגי המדינה אין נתונים שסותרים את אותם עובדות הכלולות בתצהיר (עמ' 9, שורות 23-27 לפרוטוקול). גם בהמשך דבריה אמרה ב"כ המדינה כי התשתית העובדתית היחידה שעל פיה פעלה הרשות היא ההזמנה לביתו של העותר בבוקרו של אותו יום - 27.5.01 - כאשר אשתו של העותר ורב הישוב אמרו שהוא רוצה להתאבד (עמ' 11, שורות 25-27). ובהמשך בתשובה לשאלת בית משפט "האם התשתית העובדתית הזאת מספיקה כדי להחליט שעל העותר להיבדק על ידי רופא פסיכיאטר", השיבה נציגת המדינה בחיוב (עמ' 12, שורות 1-3).

30.     עיקר טענתה של עו"ד פואה, ב"כ המדינה, היתה כי הדרישה לכך שהעותר יעבור בדיקה פסיכיאטרית היא דרישה סבירה בנסיבות המקרה. לא היה בפיה הסבר סביר מדוע במשך כל השנים צה"ל נהג אחרת ואיפשר לעותר להשתמש בכלי נשק, וגם כאשר נשאלה כיצד רשויות המדינה מדברות בכמה קולות , השיבה כי היא מייצגת את פקיד הרישוי ולא את כל רשויות המדינה (עמ' 10 לפרוטוקול).

31.     כחוט השני בטיעוניה של ב"כ המדינה חוזר הנימוק: "אנו לא מוכנים לקחת אחריות בנקודה זו לשלומו של אדם. אנו לא רוצים לקחת את האחריות הזאת בלי שהוא יעבור בדיקה, זה הרציונל של החלטה זו, זה סביר ביותר, יש סמכות שהוא יעבור בדיקה" (עמ' 12, שורות 19-21; וראה גם עמ' 10 לפרוטוקול ופיסקה 19 לתגובה, כפי שהובאה לעיל בפיסקה 26).

32.     כשלושה חודשים לאחר גמר הטיעונים בעל פה, שלחה ביום י"ג תשרי תשס"ג (19.9.02) אשת העותר, ב. ש., מכתב לבית המשפט ובו ביקשה להבהיר מספר נקודות. באותו מכתב היא מסבירה את אותה מחלוקת מילולית חריפה בינה ובין בעלה ביחס לחינוך הילדים שגרמה לה לעשות את אותו מעשה, לא שקול, כלשונה, כאשר לקחה והחביאה את האקדח, וכאשר באותו יום נשמע רעש מכיוון הגינה, בעלה רץ להביא את האקדח במחשבה שמישהו זר מסתובב בגינה. בשל כעסה, כך הסבירה, היא שיערה שבעלה שוקל להתאבד, על אף פי שלא אמר מילה וחצי מילה שיכולים להתפרש כך. לכן, בשל החשש הסובייקטיבי שלה, היא פנתה לרב היישוב ולחבר שאפילו לא ידע במה מדובר, ובינתיים הרב הזמין את המשטרה וביקשו ממנה את הנשק והיא מסרה את הנשק למשטרה. במכתבה מציינת גב' ש. כי כאשר מסרה את הנשק למשטרה "הם אמרו לי בפירוש שנוכל לקבלו בחזרה בכל עת". היא מוסיפה כי לא נחקרה ולא נגבתה כל הודעה ממנה או מבעלה. בסיום המכתב היא מציינת כי טעתה בשיקול הדעת ובשל טעות חמורה זו "בעלי כבר יותר משנה נלחם על לא עוול בכפו לקבל בחזרה את רשיונו לשאת נשק. לא יכול להיות שבעלי יישא באחריות של טעויות שלי".

33.     פניתי לב"כ הצדדים וביקשתי את תגובתם למכתב זה (ראה: החלטה מיום כ"ד תשרי תשס"ג (30.9.02). ב"כ העותר הודיעני כי המכתב נכתב ללא ידיעתו, ולדבריו, יש בו רק חיזוק של טענות העותר לפיהם "הוא נפל קורבן לקומדיה של טעויות כאשר אשתו, גיסתו, הפסיכיאטר ששוחח עם הגיסה, רב הישוב וחבר ללא כל בסיס מערבים את המשטרה ומבקשים להגן על העותר מפני עצמו וכל הכוונות הטובות סופן אך פגיעה בעותר" (פיסקה 2 לתגובה מיום 2.10.02). עו"ד ורצברגר מדגיש כי אם המשטרה היתה בודקת את השתלשלות האירועים היו מגיעים למסקנה כי מדובר פה בעוול חמור שנגרם לעותר, אשר, כלשונו, "בהבל פה הפך הוא למטורף וחסר דעת הצריך בדיקה ואסור בהחזקת כלי יריה להגנה עצמית" (פיסקה 3 סיפא לתגובה). גם בתגובה זו חוזר ב"כ העותר על טענתו כי "כבודו של העותר מחייב שהרקורד שלו לא יוכתם וכי העותר לא יוטל אל מערבולת של בדיקות נפש חודרניות ופוגעניות בשל טעויות של אחרים אם בתום לב או ברשלנות או אולי בזדון" (סעיף 4 לתגובה מיום 2.10.02).

34.     ב"כ המדינה בתגובתה הקצרה מיום 15.10.02 מציינת כי אין במכתב זה של אשת העותר כדי לשנות את עמדת המשיבים וכי עמדתם נשארה כשהיתה, דהיינו: "רק איש מקצוע יכול להפריך את החשש לשלום העותר כמו גם שלום הסובבים אותו וביטחונם. קל וחומר אשת העותר, אשר היתה מעורבת באירוע נשוא העתירה באופן אישי, אינה יכולה להפריך חשש זה" (פיסקה 2 לתגובה מיום 15.10.02; ההדגשה במקור). ב"כ המשיבים חוזרת על הדרישה כי העותר ייבדק אצל רופא שנקבע על ידי מנהל משרד הבריאות וכי דרישה זו אינה מבוססת רק על אירועים שקדמו לשלילת רשיונו של העותר לשאת כלי יריה, אלא על אף המצב הנתון כיום (פיסקה 3 לתגובה). ברם, לא הוצג כל נתון שהוא התמוך בטענה חדשה זו לפיה, כביכול, גם כיום המצב הנתון מחייב כי העותר ייבדק ע"י רופא.
בסיום התגובה מציינת ב"כ המשיבים, דבר שלא הועלה בדיון בפניי, את הטיעון הבא: גם בשנים האחרונות בדיונים בכנסת ובפורומים אחרים הוצע כי כל אדם יעבור בדיקה פסיכיאטרית, כחלק מהבדיקה הרפואית על פי סעיף 12 לחוק כלי יריה, תש"ט - 1949, אולם בשל העלות הגבוהה של בדיקה זו אשר תושת על הציבור לא נתקבלה החלטה - בשלב זה - לבצע בדיקה כזו. נימוק אחרון זה לא הוכח בפניי, ומכל מקום, הצעות בכנסת - שלא זכו לביטוי חקיקתי - אינן מחייבות את בית המשפט.
     (בעת הגהת פסק דין זה כתב העותר מכתב לבית המשפט ובו ביקש להיענות לעתירתו. לא התחשבתי במכתב זה. מכל מקום, מן הראוי להימנע מדרך זו, שכן המגע עם בית המשפט מתנהל בדרך של בקשות ותגובות, עם העתקים לצד השני; מכתבים של צד לשופט - אינם מקובלים כלל ועיקר).

תשתית נורמטיבית

35.     כבכל עתירה מנהלית, יש לבדוק ראשית את החוק המסמיך את הרשות לפעול, ואשר בו מפורטים סמכויות אותה רשות, ואף מצויינים, ברוב רובם של המקרים, חלק משיקוליה. בנוסף לכך, יש להתבונן בעקרונות הכלליים של המשפט המנהלי החלים על כל שימוש בסמכות ומעצבים את היקף הביקורת השיפוטית של בית המשפט על פעולות הרשות. על כל אלה חופפים דיני הראיות בתחום המשפט המנהלי, אשר מכוחם נקבעות העובדות המשמשות תשתית ובסיס להפעלת אותה סמכות על ידי הרשות המנהלית.

36.     הבסיס המשפטי לפעולות פקיד הרישוי למתן רשיון נשק מופיע בחוק כלי היריה, התש"ט - 1949 (להלן: "החוק")
     סעיף 4 לחוק קובע כי "לא ישא ולא יוביל אדם כלי יריה אלא על פי רשיון".
     הסמכות ליתן רשיונות כאלה לאזרחים הוא פקיד הרישוי הממונה על ידי שר הפנים (סעיף 11(2) לחוק ביחד עם סעיף 1 לחוק).
     סעיף 12 לחוק שכותרתו "הוראות כלליות הנוגע לרשיונות" קובע כדלקמן:

"(א) המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו -
(1) לתת רשיון או לסרב לתתו;
(2) לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן;
(3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו.
(ב) פקיד רישוי רשאי לדרוש שמבקש רשיון יתייצב לפניו לשם בירור פרטי בקשתו.
(ג) פקיד רישוי רשאי לדרוש שמבקש רשיון ייבדק אצל רופא שקבעו מנהל משרד הבריאות לבדיקת כושרו הרפואי לשאת כלי יריה; תוצאות הבדיקה יועברו לפקיד הרישוי.
(ג1) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 11(2)(א) (להלן ההחלטה), רשאי להגיש עליה ערר בכתב, תוך 45 יום ממועד קבלתה, בפני מי ששר הפנים ימנה לענין זה (להלן - הממונה);
(2) התקבלה ההחלטה על פי המלצת קצין משטרה, יעבור הממונה את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לעניין זה על ידי המפקח הכללי של משטרת ישראל; התקבלה ההחלטה על פי הודעת מנהל משרד הבריאות או מנהל משרד העבודה והרווחה, כאמור בסעיפים 11א או 11ב, יעביר הממונה את הערר לתגובתו של מנהל משרד הבריאות או מנהל משרד העבודה והרווחה, לפי העניין, בכפוף להוראות סעיף זה;
(3) הממונה יחליט בערר תוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו.
(ד) תקפו של הרשיון לפי חוק זה יהיה לתקופה      שתיקבע בתקנות בדרך כלל או לכל סוג של רשיונות במיוחד, אלא אם נקבעה ברשיון תקופה קצרה יותר.
(ה) רשיון על פי חוק זה הוא אישי ואינו ניתן להעברה.
(ו) לעניין סעיף זה, "מבקש רשיון" - לרבות מי שקיבל או יקבל לידיו כלי יריה מכוח תעודת הרשאה לפי חוק זה".
     סעיף זה יש לקרוא יחד עם סעיפים 11א ו- 11ב לחוק, שזה לשונם:

"11 א חובת דיווח
(א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל.
(ב) (1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד הבריאות;
(2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד העבודה והרווחה;
(3) שר העבודה והרווחה ימנה ממונה להערכת מסוכנות אשר ייעץ למנהל משרד העבודה והרווחה לעניין העברת ידיעות כאמור בפסקה (2).
(ג) קיבל אחד מהגופים המנויים בסעיף 5ב(א) ידיעה לפי סעיף זה רשאי הוא לפנות למנהל משרד הבריאות או למנהל משרד העבודה והרווחה לשם קבלת תוכן הידיעה ורשאים הם למסור לו את תוכנה.
(ד) על מסירת מידע לצבא הגנה לישראל לפי סעיף קטן (ג) יחולו, שינויים המחויבים, הוראות סעיף 44 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986; המידע האמור יימסר לגורם מקצועי מתחום בריאות הנפש שייקבע על ידי צבא הגנה לישראל.

11ב הודעה על אשפוז או סכנה על ידי משרד הבריאות
(א) פקיד רישוי שקיבל בקשה לרישיון לכלי יריה או פרטים לצורך מסירת כלי יריה לידי אדם פלוני או גוף המנוי בסעיף 5ב(א) שקיבל בקשה כאמור של מועמד לשירות, יעבירום למנהל משרד הבריאות, ורשאים, פקיד הרישוי או גוף כאמור, להעביר פרטים למנהל משרד הבריאות גם לגבי מי שכבר ניתן לו רישיון או תעודת הרשאה לפי חוק זה לפי העניין, או לגבי מי שכבר משרת באחד הגופים המנויים בסעיף 5ב(א) למעט צבא הגנה לישראל.
(ב) מצא מנהל משרד הבריאות כי מבקש רשיון או מי שנמסרו לגביו פרטים כאמור בסעיף קטן (א) אושפז עקב מחלת נפש או חשש למחלת נפש, רשאי הוא להודיע לפקיד הרישוי או לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) כאמור בסעיף קטן (א) פרטים על האשפוז; מצא מנהל משרד הבריאות כי על מבקש רשיון או מי שנמסרו לגביו פרטים כאמור בסעיף קטן (א) נמסרה הודעה לפי סעיף 11א, יודיע זאת לפקיד הרישוי או לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) כאמור בסעיף קטן (א).
(ג) לצורך ההודעה כאמור רשאי מנהל משרד הבריאות להשתמש בידיעות על טיפול בחולי-נפש המצויות במשרד הבריאות או במערכת הבטחון על שלוחותיה, וכל הוראה בדין האוסרת מסירת ידיעה על חולה-נפש לא תחול על מסירת ידיעה לפי סעיף זה".

להלן (פיסקה 49) נתייחס לסעיפים אלה וניווכח לדעת כי המשיבים לא פעלו בדרך הקבועה באותם סעיפים, והדיווחים לא זרמו כאמור בחוק.

37.     העקרונות הכלליים של המשפט המנהלי קובעים כי קיים הבדל גדול בין השיקולים אשר רשאית רשות לשקול כאשר מדובר בבקשה למתן רשיון לעומת השיקולים אשר יש להביאם בחשבון כאשר מדובר במי שיש בידו רשיון בר תוקף והרשות מבקשת לשלול רשיון זה ממנו.

38.     רק לאחרונה, כאשר דנתי בתוקפה של החלטת רשות הרישוי לשלול רשיון נהיגה מנהגת שמחזיקה בו מלמעלה משלושה עשורים, הצבעתי על עיקרון זה בדיני המנהל הציבורי. וכך אמרתי בעמ"נ 210/02, שלומית עין דור נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי (פיסקה 53):

"יש לזכור כי דברים אלה התייחסו לכל החלטה מינהלית, אשר חייבת לעבור במבחן הסבירות. למקרה שלפנינו יש תכונה בעלת חשיבות רבה: אין מדובר בקבלת רישיון חדש, אלא בשלילת רישיון קיים.
פסיקת בית המשפט העליון נקבע כי יש מערכת שיקולים שונה ומערכת ראיות שונה בין שני המקרים. כאשר מדובר באדם המבקש רישיון פעם ראשונה, עליו להוכיח ולשכנע כי הוא בעל הכישורים הנדרשים, והמערכת השלטונית רשאית להפעיל שיקול דעת רחב, ובסיומו לתת החלטה חיובית או שלילית, לפי העניין.
מאידך גיסא, כאשר מדובר בהארכת רישיון קיים, ולא כל שכן בשלילת רישיון קיים, עול הראיה מתהפך, והשיקולים משתנים. במקרה האחרון זה, נקודת המוצא היא כי האזרח כבר בעל הרישיון ויש לו מעין "זכות מוקנית" להמשיך ולהחזיק ברישיון, ואילו השלטון הוא בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. על כן, על הרשות השלטונית לשכנע את בית המשפט כי אכן מוצדק לפגוע ברשיונו של האזרח".

39.     בפסיקה מצאנו התייחסות מפורשת וממוקדת לנושא זה של שלילת רשיון לכלי יריה. כוונתי לבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1), 317, (להלן - "פרשת שללם"), אשר מהווה אחד מהאסמכתאות הבסיסיות להבדל בין סמכות לתת רשיון, הסמכות לאי חידוש רשיון והסמכות לבטל רשיון, כאשר מקרה אחרון זה יש צורך בהוכחה משכנעת לכך. (בעניין ההבדל בין הסוגים הללו, היתה ההחלטה פה אחד; דעת המיעוט - כב' השופט י' שילה - גרסה כי התערבות בג"צ במקרה של היתר להחזקת כלי יריה מצומצמת יותר, כי "עוסקים במתן רשיון להחזקת כלי משחית היכול להוות סכנה בידי כל אדם המחזיק בו" - שם, בעמ' 326 למטה). שוני זה בין שלילת רשיון לאי נתינתו מפורט בספרות המשפטית. ראה: ספרו של פרופ' י' זמיר, הסמכות המנהלית (נבו, ירושלים, תשנ"ו - 1996), כרך א, עמ' 176-177; כרך ב, עמ' 1001-1012. וכן ראה: ב' ברכה, משפט מנהלי (נבו, ירושלים, תשנ"ו - 1996), כרך ב, עמ' 300-301. וראה גם: ר' הר-זהב, המשפט המינהלי הישראלי (שנהב, ירושלים, תשנ"ז - 1997), עמ' 225.

40.     כעולה מבג"צ שללם הנ"ל, יש בידי מחזיק הרשיון מעין זכות מוקנית, ולכן יש צורך בטעמים כבדי משקל כדי לשלול את הרשיון ממנו, וזאת בעקבות הציפיות שיש לו כי המצב שבו הוא מחזיק את הרשיון יימשך ולא ישונה.

41.     לשלמות התמונה יש להוסיף כי על פי סעיפים 3(1) ו-9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תש"ט - 1958, פקיד הרישוי על פי חוק כלי היריה הנ"ל פטור מלפרט את נימוקיו, אך אם יציגם בפני בית משפט יהיה חשוף לביקורת בית המשפט המינהלי (בג"צ 1958/90, בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1), 322, בעמ' 325, מול אותיות ה-ו).

42.     נזכיר כי ב"כ העותר טען, אם כי בחצי פה, כי נשללה מן העותר זכות השמיעה (פיסקה 15 לעתירה). אין חולק כי זכות בסיסית זו קיימת גם במקרה של רשיון לנשק (פרשת שללם הנ"ל, בעמ' 327, מול האותיות ה-ו, מפי השופט ברק). ברם, במקרה שלפנינו מוצתה זכות השימוע בדיון בפניי, ולאור התוצאה, כפי שיפורט לעיל, אין צורך לדון מבראשית בזכות השמיעה.

הראיות

43.     ניתן להתבונן על המקרה שלפנינו בשתי צורות:
אפשרות אחת היא לראות את פעולת המשיב כסוטה מעקרונות שיקול הדעת המנהלי, בכך שלא ניתן משקל מתאים לעובדה שיש לעותר רשיון נשק במשך עשרות שנים והרשות המינהלית מבקשת לבטל רשיון זה, בניגוד לעקרונות שנקבעו בפרשת שללם הנ"ל.
אפשרות שנייה היא לראות בהחלטת המשיבים החלטה פגומה, בשל העדר תשתית עובדתית להחלטה זו.

44.     כידוע, אין המנהל הציבורי חייב לפעול על פי דיני הראיות הרגילים המקובלים בהליך משפטי, לא אזרחי ולא פלילי, אלא, על פי כללי ראיות מנהליות, אשר המבחן לגביהם הינו מבחן פחות מחמיר אפילו מהמשפט האזרחי, ודי בכך שאדם סביר ישתכנע שאכן הנתונים והעדויות והמסמכים מוליכים למסקנה שאדם מן הישוב היה מגיע אליה. מקובל להצביע על בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, בעמ' 352-359, במיוחד בעמ' 357, מול האותיות ו-ז, כבסיס לקביעה זו. וראה ניתוח הסוגיה וריכוז האסמכתאות אצל זמיר, שם, כרך ב, עמ' 750-760; וכן ראה: ברכה, שם, כרך ב, עמ' 288-308, הרואה במבחן זה יישום של מבחן הסבירות, ואם כן חוזרים אנו, שוב, לשיקול הדעת המינהלי, החייב להיות מופעל, אף הוא, בסבירות.

45.     סבורני, כי במקרה שלפנינו לא עומדת החלטת המשיבים אפילו בתנאי קל זה. כפי שעולה מהחומר שלפנינו, וכזכור ב"כ המדינה הדגישה כי אין לה כל חומר אחר פרט לאותו אירוע חד פעמי שבו נטען כאילו העותר ניסה להתאבד (ראה פיסקה 29 לעיל), אין בידי המשיבים כל מידע אחר אשר יש בו כדי להעלות תהיות האם ראוי העותר להמשיך ולהחזיק את הנשק בידו.

46.     כעולה מתיאור האירוע, אפילו על ידי השוטר (מש/1), וכפי שהדגישה אשת העותר במכתבה לבית המשפט, מדובר בטעות בשיקול הדעת של אשת העותר שחשבה, סובייקטיבית, בגלל מחלוקת בינה ובין בעלה בנושא חינוכי, כי בעלה התכוון לפגוע בעצמו. חשש זה היה פרי לחץ רגעי ללא כל בסיס, לא מדעי ולא עובדתי אחר. למותר לציין כי חשש של אדם אחר לא יכול לפגוע בזכותו המוקנית של העותר, גם אם אותו חושש הוא בן זוגו לחיים; לא כל שכן, כאשר אותו בן זוג חוזר בו מאותו חשש.

47.     ראוי להדגיש כי אין כל חומר אובייקטיבי אחר המייחס לעותר ולו זיקה כלשהי לאותם טענות על חשש שמא ישתמש בנשק לפגיעה בעצמו או בזולתו. ב"כ המשיבים לא השיבה כדבעי על הטענה כיצד לא ניתן משקל ע"י המשיבים בהחלטותיהם השונות לעובדה שהעותר במשך למעלה מ-30 שנה מחזיק בנשק צבאי והוא בעל פרופיל רפואי 97, ללא כל מגבלות פסיכיאטריות או אחרות. אכן, הפרופיל נקבע על ידי הצבא ולא על ידי משרד הפנים, אך אין זה רלוונטי. יש בעובדות אלה משום הוכחה, לפחות בעיני אדם מן הישוב, כי אין סיבה לחשוש שמא אותו אדם יבצע אובדן עצמי. לכן, לפחות מנקודת מבטם של דיני הראיות, יש משקל רב ומשמעותי לנתונים אלה.

48.     לטעמי, גם במסגרת שיקול הדעת המנהלי יש להביא בחשבון את התמונה בכללותה, ובתהליך האיזון המופעל על ידי הרשות, לפני נקיטת מעשה כה דרסטי של שלילת רשיון, יש לבדוק את ההיסטוריה והרקע של אותו אדם, אך דבר זה לא נעשה.

49.     אם יש ממצא רפואי אובייקטיבי בדבר סכנה הנשקפת ממחזיק רשיון הנשק, כי אז ניתן להתחיל בהליכים לשלילת הרשיון, כקבוע בסעיף 11א(ב) לחוק (כפי שצוטט לעיל בפיסקה 36). ברם, במקרה שלפנינו, כפי שמעיר - בצדק - עו"ד ורצברגר, ב"כ העותר (עמ' 7 לפרוטוקול), הלכו הרשויות המינהליות בדרך ההפוכה. קודם שללו את הרשיון ואחר כך שלחו את העותר לבדיקה רפואית, במקום לפסוע בנתיב שנקבע בחוק, דהיינו: רופא הסבור שמחזיק רשיון הנשק מהווה סכנה לאותו אדם או לציבור, מדווח על כך למשרד הבריאות ומשם מועברת הידיעה לפקיד הרישוי מכוח סעיף 11א(ב) לחוק, ופקיד הרישוי, מכוח סעיף 12(ג) לחוק רשאי לדרוש מבעל הרשיון להיבדק על ידי רופא, ובעקבות זאת מוסמך פקיד הרישוי לכלי יריה לבטל את הרשיון על פי סעיף 12(א)(3) לחוק, ובלבד שיפעל על פי הלכת שללם הנ"ל.
ראוי בהקשר זה לציין כי העובדת הסוציאלית אשר נכחה בעת מסירת האקדח של העותר למשטרה בבוקר יום 27.5.01 (ראה פיסקה 6 לעיל) לא דיווחה למנהל משרד העבודה והרווחה על כך שהעותר הינו סכנה לעצמו או לציבור, כנדרש בסעיף 11א(ב)(2) לחוק, וממילא מנהל משרד העבודה והרווחה לא דיווח על כך לפקיד הרישוי, כאמור בסיפא לאותו ס"ק. אליבא דאמת, אין בפנינו כל מסמך שהוא (לא דו"ח ולא תצהיר) של העובדת הסוציאלית אשר יתאר לנו את אשר אירע באותו יום. זו אינדיקציה נוספת להעדר איסוף נתונים שיטתי על ידי הרשויות, דבר שהוא השלב הראשון של ההליך המינהלי (ראה פיסקה 50 להלן).

50.     למותר לציין כי במקרה שלפנינו לא נהגה הרשות המינהלית בדרך הבסיסית שהותוותה בפסיקה (ראה, למשל, בג"צ 297/82, ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29), דהיינו: איסוף וסיכום הנתונים; בדיקת המשמעות של הנתונים; החלטה מנומקת (ראה גם: זמיר, שם, כרך ב, עמ' 733 ואילך; וכן ראה: ברכה, שם, כרך ב, עמ' 275 ואילך; הר זהב, שם, עמ' 147 ואילך).
כאן, פרט לאירוע היחיד שהיה ביום 27.5.01 לא היה לרשות כל נתון, ואף מה שהיה שם אינו בגדר "נתון", שכן דו"ח השוטר כללי ביותר, ואין כלל דיווח של איש המקצוע היחיד שהיה במקום, העובדת הסוציאלית (ראה: פיסקה 49 סיפא לעיל). לא נערכה שום בדיקה של עברו של העותר, והנתונים על כך התקבלו על ידי העותר, בתצהיר, רק על פי החלטת בית המשפט (ראה פיסקאות 23-24 להלן). ממילא, לא נערכה כל בדיקה של המשמעות של הנתונים.
התוצאה היא כי ההחלטה אינה החלטה מנומקת המבוססת על הנתונים אלא רק, לכל היותר, דרך שנוקט בה המינהל הציבורי כדי להבטיח עצמו מכל סיכון, מבלי לשית ליבו לכך שחובתו, כגוף ציבורי, הוא לא רק למניעת כל סיכון, ואפילו מזערי, לציבור, בגלל שמועה חסרת תשתית אובייקטיבית, אלא עליו לדאוג לפרטים המרכיבים את הציבור - וביניהם העותר - ולאפשר לו להמשיך ברשיון הנשק שהיה לו כל השנים.
גישתם של המשיבים מזכירה לנו את דעת המיעוט בפרשת שללם (ראה פיסקה 39 לעיל), ואף מחמירה ממנה. יש לזכור כי ההלכה נפסקת כדעת הרוב אשר קבעה, מפי השופט ברק - כתוארו אז - כי "אין כל אמת מידה רציונאלית, שתאפשר הבחנה בין פעילות לסוגים השונים. על כן איני רואה כל אפשרות להבחין בין רשיון לעסק או למונית או למקצוע או להחזיק כלי נשק" - שללם, שם, בעמ' 329, מול האות ד.

דרישת המשיב כי העותר ייבדק על ידי פסיכיאטר

51.      הטענה המרכזית של ב"כ המשיבים היא כי כאשר מוטלת אחריות כבדה כזו על כתפו של משיב 1, פקיד הרישוי לכלי יריה, וחובתו היא להגן על הציבור, ובכללם על העותר ובני משפחתו, הפתרון הסביר הוא לחייב את העותר בבדיקה רפואית על ידי פסיכיאטר, כדי שזה יקבע האם העותר כשיר להחזיק ברשיון נשק.

52.     טענה זו, לכאורה, יש בה הרבה מן ההיגיון: אם אין לעותר מה להסתיר - מדוע שלא ייבדק?!

53.     ואכן, כידוע, אם יש לצד בהליך כלשהו מידע או מסמך או עד והוא בוחר שלא לגלותו, מכאן שיש לו מה להסתיר. בית משפט רשאי להסיק מכך שאותו צד לא גילה את אותו מסמך, לא הביא את אותו עד או לא מסר את אותו מידע הנמצא בשליטתו, כי מידע זה, עד זה או מסמך זה פועלים לרעתו של אותו צד.

54.     וכך מסוכמים הדברים בספרו של השופט (בדימ') י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט - 1999), עמ' 1391:

"ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית...
התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.
הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו יש למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".
וראה, שם, עמ' 1392 - 1408, דוגמאות רבות מן הפסיקה לכלל ראייתי זה, שכותרתו "התנהגות היריב במהלך הדיון - הימנעות מהבאת ראיה ומחקירת עדים", אשר הוא תת פרק במסגרת הדיון במהימנות והמשקל של הראיות.
ראוי להדגיש כי כאשר מדובר בבעל דין עצמו, אין לו במשפט האזרחי (בניגוד למשפט הפלילי) זכות שתיקה, ולכן, כלשון קדמי (שם, בעמ' 1405), "רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל'שתיקתו' של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים, על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד; שבעל דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי".

55.     על פי אותו עיקרון משפטי זה, המשקף את ניסיון החיים, שובה את הלב טענת המדינה כלפי העותר, שעיקרה היא זו: אם אכן מצבך הנפשי כה שפיר, מדוע הינך מתנגד בתוקף כה רב לבדיקה פסיכיאטרית? ובמילים אחרות: הרי ביכולתך להפריך את כל הטענות נגדך בכך שתיבדק בדיקה פסיכיאטרית קצרה, ואז יוחזר רשיונך, וכך תיפתר הבעיה.

56.     ברם, במחשבה מעמיקה יותר, סבור אני שלא הרי מסמך, מידע או עד ואפילו בעל דין בתיק רגיל, כהרי בדיקה פסיכיאטרית. בעוד שבמשפט רגיל מסמך, מידע או עד נועדים להגיע לתוצאה מסוימת, והיא: גילוי האמת והכרעה האם פלוני חייב בתשלום או לא, האם פלוני ביצע עבירה אם לאו. אך במקרה של בדיקה פסיכיאטרית, עצם עריכת הבדיקה מטילה כתם לא קל על מי שעובר אותה, ללא קשר לתוצאותיה.

57.     כיום, על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכאי אדם לכך שלא תיכפה עליו בדיקה פסיכיאטרית כדי לשמור רשיון שהיה מוחזק עמו במשך עשרות שנים. זכותו של אדם לכבודו (סעיף 2 לחוק היסוד) לפרטיותו ולצנעת חייו (סעיף 7(א) לחוק היסוד) ושמירת עולמו הפנימי בד' אמותיו, היא זכות שיש לשמור עליה בקנאות רבה. לא כל אדם מגיב בצורה שווה כלפי בדיקה פסיכיאטרית (ראה והשווה את הבדיקות שעברה העותרת בעמ"נ 210/02 הנ"ל), ולא כל אדם מוכן לכך שעולמו הנפשי והפנימי ייחשף בפני אדם זר, רק כדי שיוכל להמשיך ולהחזיק בידו רשיון לנשק, אותו הוא מחזיק במשך כ-30 שנה. על המשפט להתחשב ברגישות זו ובכבוד האדם ולהגן על ערכים אלה.

58.     בעניין זה ניתן להביא מקבילות מן המשפט העברי, שהוא דין רלוונטי, שכן מדובר בזכות חוקתית שיש להפעילה במסגרת חוק יסוד, אשר מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק את ערכיה של מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף 1א לחוק היסוד).

59.     בתלמוד (בבלי, מסכת קידושין, דף סו, עמ' ב) מצאנו את דעתו של האמורא אביי כי כאשר מצוי עד אחד הטוען כי כהן הינו בעל מום, והכהן מכחיש את דבריו, יש להאמין לעד האחד (אף שעל פי ההלכה יש צורך בשני עדים), כי אנו אומרים לכהן "שלח אחוי" וכדברי רש"י, שם: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך, ונראה". על בסיס דברים אלה מסיקים בעלי התוספות, שם, ד"ה שלח ואחוי: "מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר, עד אחד נאמן עליו, ואפילו עד אחד מכחישו".

60.     ואכן, ברוח זו סיכם את גישת ההלכה השופט מ' אלון (כתוארו אז) בע"א 548/78, אלמונית נ' פלוני פ"ד לה(1), 736, בעמ' 754, מול האות ז: "לפי המשפט העברי, הסמכות של בית הדין להורות על בדיקה זו, יסודה בסמכויות הטבועות בבית המשפט להורות ולצוות על כל מה שנראה בעיניו דרוש לצורך בירור הוגן וצודק של הבעיה הנדונה לפניו".

61.     כאשר נדרש רבינו אשר בן יחיאל (שו"ת הרא"ש, כלל לג, סימן ב) לתביעת בעל הרוצה להפסיד את כתובתה ותנאי הכתובתה של אשתו, בטענה כי היא טומטום (אין לה אברי מין), והיא הכחישה את הדברים, פסק הרא"ש כי "דבר זה ייבדק על פי נשים הגונות וכשרות היודעות בדבר זה: אם יאמרו שאינה ראויה לאיש - אין לה עליו לא כתובה ולא תנאי כתובה; ואם יאמרו שהיא ראויה לאיש - הרי נתבטלה אותה טענה. וכל זמן שלא נבדקה, אינו חייב במזונותיה, מאחר שהוא טוען טענת בריא שאינה ראויה לאיש וגם דבריו עומדין להתברר לאלתר, ואם כן למה נחייבו מזונות?! היא תצווה לבדוק את עצמה, אם היא רוצה להכחישו; ואחר שתיבדק - תתבטל טענה זו".

62.     כאשר מדובר בדרישת בעל לחייב את אשתו להיבדק בדיקה פסיכיאטרית או לחייבה להסכים לוותר על סודיות רפואית של טיפוליה הנפשיים, מצאנו גישות שונות.
כאשר השתכנע נשיא ביה"ד הרבני הגדול, הרב הראשי הרב ש' גורן, כי האשה לקתה שלוש פעמים בהתקפת עצבים, ובכך יש "חזקה", עליה להסכים לכך שהרופא הפסיכיאטר שטיפל בה יעיד, ואין לקבל את התנגדותה כי הדבר יפגע במעמדה כמורה. הרב גורן מסיק כי "סירוב עקשני זה משמש הוכחה שהרופא הפסיכיאטרי עלול לגלות בעת הבדיקה שאכן היתה ואולי היא עדיין חולה מבחינה נפשית, ולכן יש לה ממה לחשוש שמא תוצאות הבדיקה עלולות להסב לה נזק" (ערעור תשל"ג/216, פד"ר, ט, עמ' 331, בעמ' 337).
מאידך גיסא, הכרעתו העובדתית של דיין אחר באותו תיק - כב' הרב יוסף קפאח - כי עברה הנפשי של אותה אשה אינו בגדר חזקה אלא היה מאורע חד פעמי, הביא אותו למסקנה כי אין לאכוף עליה בדיקה רפואית נפשית ואין להטיל עליה לוותר על סודיות רפואית כדי שהרופא יוכל להעיד. על פי גישה זו, "נראין הדברים שצדקה האשה בסירובה, כי ממצאים שלפני שנים עלולים רק להזיק למעמדה כמורה" (שם, בעמ' 342). היות ולפי עמדה זו הראיה הרפואית תתייחס לאירוע בעבר, מוצדקת התנגדות האשה להשמעת ראיה זו, כי לכולי עלמא "אין לחייב האשה להסכים לוותר על סודיות הרפואה גם אילו היה בידנו במה לכופה, כי שום תועלת לא תצמח לבעל מכך, ולה יהיה נזק ברור של הוצאת שם רע בעיני תלמידיה וחניכיה" (שם, בעמ' 343).
     הדיין השלישי באותו הרכב, כב' הרב מרדכי אליהו מסכים גם הוא לעיקרון כי כאשר מטרת הבעל היא להציק ולהזיק לאשה, במקרה זה מוצדק חששה של האשה מכך, "ועל כן אין באי הליכתה לרופאה הוכחה למחלה" (שם, בעמ' 348).
     העולה מפסק דין זה הוא כי כאשר אין הוכחות, אפילו לכאוריות, לכך שיש לאשה בעיה נפשית אובייקטיבית, אין להיענות לדרישות הבעל לערוך לה בדיקות על ידי פסיכיאטר, ועמדתה של האשה כי אינה חייבת לפרוש את עולמה הנפשי בפני רופא, והחשש שמא תתגלה עצם עריכת הבדיקה ובכך תיפגע האשה, חששות אלה מצדיקות את עמדת האשה ופוטרות אותה מן החובה לגילוי ראיה בתחום הנפשי והפסיכיאטרי הנמצאת בידיעתה ובשליטתה.

63.     בפרשה אחרת (ערעור תשכ"ט/99; לא פורסם), שתמציתה הובאה בספרו של פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (ספריית המשפט העברי, ירושלים, תשמ"ח - 1988), עמ' 342-343, נקבעו הדברים הבאים: "במקרה דנן לפי העובדות וחומר הראיות, המערער לא הוכיח אפילו לכאורה, שהמשיבה זקוקה לבדיקה פסיכיאטרית... הרי בוודאי שבדברים בעלמא אין לחייב את המשיבה להתבזות ולגרום לה צער חינם בבדיקה זו, רק כדי למלאת את רצונו של המערער שבגד באשת נעוריו".

64.     גישה זו של בתי הדין הרבניים, המשקפת את עמדת ההלכה כיום, מן הראוי שנאמצה כחלק מתרבותנו המשפטית והיותנו מדינה יהודית.

65.     החוקר והמלומד הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "סירוב בעל דין לברר דברו", תחומין, כרך ז (תשמ"ו), עמ' 394, בעמ' 396, מבדיל בין שני נושאים: בדיקת מום או גדלות בגיל, שאין בה פגיעה גופנית (הערה 7, שם), ובמקרים אלה סירוב בעל הדין יפעל לרעתו; מאידך גיסא, לדבריו, "יתכן כי בבדיקה גופנית כפוליגרף, בדיקת דם או רקמות, שכרוכות בפגיעה או בצער הגוף או במה שקרוי היום חדירה לצנעת הפרט וכיו"ב, רשאי בעל דין לסרב לברר דבריו, מבלי שתורע מהימנותו".
אף אני סבור שיש להבדיל בין שתי קטגוריות, אך קו פרשת המים, לטעמי, צריך להיות אחר. בקבוצת המקרים שתפעל לרעת בעל הדין ניתן לכלול לא רק בדיקת מום או גדלות גיל - כפי שהציע ורהפטיג - אלא גם בדיקה גופנית ללא כאב או בדיקת רקמות (וראה את פסק דינו של השופט אלון בפרשת אלמונית נ' פלוני הנ"ל, בעמ' 756 ואילך, הקובע כי סירוב גבר להשתתף בבדיקת רקמות, תפעל לרעתו ובית משפט יכול להכריע לחובתו, אך לא ניתן לכפות עליו לבצע בדיקת רקמות, כי יש בה פגיעה בגופו בהוצאת דם ממנו. ראוי לציין כי מאז פרשת אלמונית נ' פלוני חלפו מחצית יובל שנים, וכיום מצאנו בפסיקת בתי המשפט למשפחה גישה המחייבת גבר לשתף פעולה בבדיקה כזו, כי כיום אין מדובר בבדיקת דם פולשנית וכואבת וניתן להגיע לאותן מסקנות מדעיות בנטילת דגימות רוק מפיו. ראה, במפורט: כי ר' זפרן, "של מי אתה ילד? על פגמיו של ההסדר הקיים בדין הישראלי בשאלת קביעת האבהות", הפרקליט, כרך מו, חוברת ב (כסלו תשס"ג - נובמבר 2002), עמ' 311, בעמ' 322-325).
בקבוצה השניה, שבה יכללו אותן בדיקות שמוצדק לסרב להן, יהיו בדיקות המחייבות כאב משמעותי או ניתוח וכן מבחני אישות או בדיקות פסיכיאטריות, כי הם פוגעים בצנעת הפרט ובכבוד האדם.

66.     בדרך כלל, כאשר מידע או ראיה מצויה בידי אדם, עליו לגלותם לבית המשפט, ובית הדין הרבני (כב' הדיין הרב אליהו, בערעור תשל"ג/216 הנ"ל, פיסקה 62 לעיל, בעמ' 347) משתמש בדוגמא התלמודית שבה אדם שנטען כלפיו שהוא בעל מום והוא מסרב לשתף פעולה, בעוד שהוא יכול בקלות להפריך את הדברים בחשיפת בגדיו (ראה במפורט בפיסקה 59 לעיל), ואז ניתן להראות שאין הוא בעל מום.
עמדתי היא כי יש הבדל גדול בין גילוי הבגד, כאשר בעקבותיו בית הדין יוכל להיווכח אם יש לכהן מום או אין בו מום, לבין חשיפת ליבו של אדם, נפשו או מוחו, אשר הם דברים שמשקפים את מהותו של האדם. אם עוסקים אנו בכבוד האדם, מה לנו יותר כבוד מאשר רגשותיו הכמוסים והפנימיים ביותר, שאותם אין הוא חייב לגלות, אלא אם כן מדובר במקרה שיש בו מידע רפואי או פסיכיאטרי ספציפי לגבי אותו אדם, ואז נבחנת מידת מסוכנתו כלפי החברה בכללותה, ובמקרה כזה עליו להתמודד מול נתונים אובייקטיבים אלה.

67.     אינני סבור שיש לקבוע כלל נוקשה וחריף לפיו לעולם לא יהיו רשאים המשיבים לבקש בדיקה פסיכיאטרית מאדם ששוללים לו רשיון נשק או מאדם שמבקש רשיון לנשק. אם אכן מדובר באדם שיש לו בעיות רפואיות על רקע פסיכיאטרי, מן הראוי לבדוק מהו המצב המעודכן, ובמקרה זה כאשר יש ידע קודם מהימן על עברו הנפשי, מוטלת חובה על הרשות לוודא שאותו אדם לא יחזיק בידו כלי נשק אשר ברגע של חולשה או התפרצות מחלת הנפש יכול להביא נזק או כלייה לעצמו או לסובבים אותו. במקרה זה על הרשות המינהלית לקבל מידע מרופא או ממשרד הבריאות בדרך שהיתווה המחוקק בסעיף 11א(ב)(1) ובסעיף 11ב(ב) לחוק.

68.     אך לא זה המקרה שלפנינו. כפי שהוסבר לעיל (פיסקה 23 לעיל). ביקשתי מן העותר, עוד לפני תשובת המשיבים, כי ישלים את עתירתו ויתייחס לשאלה אם יש לו או היה לו איזה שהוא רקע פסיכיאטרי כלשהו. העותר בתצהירו (ראה פיסקה 24 לעיל) ציין בצורה מפורשת בסעיף 4: "מעולם לא היה לי אירוע פסיכיאטרי, לא אושפזתי ולא טופלתי בכל דרך שהיא בתחום זה". גם ב"כ המדינה הודתה כי אכן זה המידע שיש בידיה, ואין לה מידע אחר הסותר אותו (פיסקה 29 לעיל). אם אכן זה המצב, ובידי המשיבים אין כל ראיות אחרות ביחס לבעיה נפשית כלשהי ממנה סבל העותר, אין כל מקום לכוף עליו להיבדק בדיקה פסיכיאטרית כלשהי. זכותו של העותר לשמור על הסודיות בתחום הנפשי שלו, כחלק מזכותו לכבוד עצמי, ואל לה לרשות המינהלית ואל לו לבית המשפט לפקוד על העותר לחובתו את רצונו לשמור על פרטיותו.

69.     לפיכך, המשיבים אינם זכאים לכוף על העותר בדיקה פסיכיאטרית, וסירובו של העותר לעבור בדיקות אלה אינן צריכות להיות לו לרועץ, ואין בגישתו זו של העותר כדי לשמש בסיס לשלילת רשיון הנשק בו החזיק כדין שנים כה רבות. סירוב להיבדק על ידי רופא פסיכיאטר גם אינו מהווה סיבה מספקת לא להחזיר לעותר את רשיון הנשק שנלקח ממנו עקב אירוע חד פעמי - אשר יש לי ספק אם הצדיק מלכתחילה את נטילת הנשק מן העותר.

הצורך של העותר להחזיק נשק

70.     הניתוח דלעיל נערך ללא התייחסות לשאלה מדוע זקוק העותר לנשק. אף ללא שקילת נתונים אלה, הגענו למסקנה כי שיקולי המשיבים אינם עומדים במבחן הביקורת השיפוטית.

71.     העותר, בטיעוניו בכתב ובעל פה, הדגיש את מצבו המיוחד: הוא תושב אזור יהודה ושומרון הגר בישוב אחד ומשמש מזכיר בישוב אחר, וזקוק לנשק להגנה עצמית. דברים אלה היו נכונים תמיד והם חזקים שבעתיים מאז ראש השנה תשס"א (ספטמבר 2000), שאז החלה "אינתיפדת אל אקצא", ויש סכנה לא מעטה בכבישים באזור יהודה ושומרון, וקורבנות לא מעטים כבר נפלו שם.

72.     וכך מתואר המצב הבטחוני החדש על ידי נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט א' ברק, בבג"צ 7015/02, 7019/02 כיפאח מחמד אחמד עגו'רי ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל ואח', פ"ד נו(6) 352, 358:

"מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מתנהלת באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סכסוך מזויין. במסגרתו בוצעו כ-14,000 פיגועים נגד החיים, הגוף והרכוש של אזרחים ותושבים יהודים חפים מפשע ובהם זקנים וילדים, גברים ונשים. למעלה מ-600 אזרחים ותושבים של מדינת ישראל נהרגו. למעלה מ-4,500 נפצעו, חלקם באורח קשה ביותר... זאת ועוד בחודש אחד בלבד - הלא הוא חודש מארס 2002 - נהרגו 120 ישראלים בפיגועים ומאות נפצעו. מאז מארס 2002 ועד לכתיבתו של פסק דין זה, נהרגו 318 ישראלים ונפצעו למעלה מ-1,500. השכול והכאב שוטפים אותנו".

73. לצערנו, מאז כתיבת פסק דין זה של בית המשפט העליון (3.9.02), ממשיך ההרג בכבישים באזור יהודה ושומרון בפיגועים הנעשים כלפי ישראלים ויהודים הנעים בהם.

74.     לפיכך, זכות העותר להחזיק בנשקו משקף צורך אובייקטיבי לביצוע המשימה הבסיסית של בני אדם, שהיא ההגנה העצמית כדי לשמור על חייהם ממש, ללא כחל וסרק.

75.     המשיבים לא פרטו בפניי את שיקולי המשיב 1 להעניק רשיונות לכלי יריה או לבטל רשיונות כאלה, ומהו המשקל שניתן במסגרת שיקולים אלה - למקום מגוריו של המבקש ולצרכיו להחזיק בנשק.

76.     מצאנו בפסיקה כי עוד לפני למעלה מ-20 שנה, כאשר נקבעו הקריטריונים לקבלת רשיון להחזקת נשק "בין הזכאים לכאורה לקבל רשיון לכלי ירייה פרטי נימנים: העובד בעיסוק המצריך נסיעות מעבר לקו הירוק או בקרב אוכלוסייה עוינת" (מובא בפסק דינו של כב' השופט ד' לוין, בפרשת שללם הנ"ל, בעמ' 332, מול האותיות א-ב).
     אם אז היו אלה מבחני הזכאות, לא כל שכן שהעותר דידן, לאור מקום מגוריו ועבודתו באזור יהודה והשומרון והמצב הבטחוני היום, נכלל במסגרת הזכאים לקבלת רשיון לכלי יריה פרטי, וקל וחומר שאין ליטול רשיון כזה ממנו.

מסקנות

77.     העולה מכל האמור לעיל הינו זה:

     א.      יש הבדל יסודי בין בקשה לרשיון נשק לבין שלילת רשיון נשק.
     ב.     כאשר מדובר בשלילת רשיון נשק, יש לבחון בשבע עיניים האם חל      שינוי המצדיק שלילת זכותו של אדם לרשיון שהיה בידו במשך      עשרות שנים.
     ג.     במקרה שלפנינו לא נעשתה הבדיקה האמורה, לא נאספו הנתונים      הרלוונטית לעותר ולא הופעלו השיקולים הדרושים.
     ד.     על פי דיני הראיות המנהליות לא הוכח כי העותר ביצע ניסיון      התאבדות או היה קשור באירוע אובדני כלשהו.
ה.     לא ניתנה לעותר זכות שימוע, דבר שפגע בזכויות העותר ובאיכות ההחלטה של הרשות המינהלית.
ו.     דרישת המשיב כי העותר ייבדק על ידי פסיכיאטר אין לה מקום בנסיבות אלה, לא על פי הראיות הנמצאות בתיק ולא על פי עקרונות היסוד של השיטה הישראלית, ואף מנוגד הדבר לכבוד האדם ולזכותו לפרטיות. מצאנו כי במקורות היהודיים יש בסיס איתן לגישה לפיה לא ניתן לכוף על העותר בדיקות כאלה, בנסיבות מקרה זה.
ז.     המשיבים לא התחשבו כלל במקום מגוריו של העותר ובעבודתו, ששניהם באזור יהודה והשומרון, ולא נתנו משקל כי בתקופה זו של אינתיפאדת אל אקצא כלי הנשק משמש מגן לעותר ולמי שנעים בכבישי יהודה ושומרון.

78.     התוצאות האופרטיביות של פסק הדין הן אלה:

     א.     העתירה מתקבלת.
ב.     ההחלטות של משיבים 1-2 לבטל את רשיונו של העותר להחזיק בנשק - בטלות ומבוטלות.
ג.     משיבים 3-4 יחזירו את הנשק לעותר, לאלתר, והמלצותיהם של משיבים 3-4 למשיבים 1-2 בעניין העותר - בטלות הן.
ד.     המשיבים ישלמו לעותר את הוצאות המשפט, דהיינו אגרה בסך 2,463 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום האגרה (12.5.02) ועד להחזר בפועל.
ה.     המשיבים ישלמו לעותר שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ (עשרת אלפים שקלים חדשים) בתוספת מס ערך מוסף ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל.

78.     המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ו' בניסן, תשס"ג (8 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.


משה דרורי, שופט     



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נכות פסיכיאטרית 2.5%

  2. בקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה

  3. נכות פסיכיאטרית ביטוח לאומי

  4. אישור מפסיכיאטר לביטוח לאומי

  5. ראיות לסתור נכות פסיכיאטרית

  6. הבדיקה הפסיכיאטרית במשפט הפלילי

  7. ערעור על מינוי מומחה פסיכיאטרי

  8. עיון בחוות דעת פסיכיאטרית של נאשם

  9. פניה מאוחרת לפסיכיאטר לאחר התאונה

  10. נוכחות אדם נוסף בבדיקה פסיכיאטרית

  11. פגיעה נפשית - דוגמאות פיצויים תאונות דרכים

  12. בקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה

  13. ועדה רפואית פסיכיאטרית בביטוח לאומי

  14. ערעור על גובה הנזק 5% נכות פסיכיאטרית

  15. ? חרדות, חוסר שינה – עילה למינוי בתחום הפסיכיאטריה

  16. הרכב הוועדה רפואית לא כלל פסיכיאטר דובר ערבית

  17. בקשה חוזרת למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה

  18. מסמכים למומחה בית המשפט בתחום הנפשי - פסיכיאטרי

  19. קביעת נכות עקב תאונת דרכים - מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה

  20. חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי בדבר יכולת הנאשם לעמוד לדין

  21. האם אפשר להכריח נאשם בעבירה פלילית לעבור בדיקה פסיכיאטרית ?

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון