הכרה בתקיפה כתאונת עבודה

הכרה בתקיפה כתאונת עבודה
רקע עובדתי

תביעת התובע להכרה בפגיעה בכתפו, אשר ארעה לו במהלך יום עבודתו -בתאריך 6.6.02 - כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: החוק), נדחתה על ידי הנתבע (מכתב דחיה מיום 15.8.02).



נימוקי הנתבע לדחיית התביעה היו כי הפגיעה אירעה לאחר פריטת מטבע זר לצרכים אישיים. לטענת הנתבע, תקיפה עקב פריטת מטבע זר אינה בגדר פעולה נילווית במידה סבירה לעבודה ולפיכך אין לראות פעילות זו כפעילות הקשורה לעבודה. כנגד החלטה זו של הנתבע הוגשה התביעה בתיק שבפנינו.נ



העובדות כפי שהן עולות מתצהיר התובע, חקירתו הנגדית והמסמכים שהוגשו הן אלו:




התובע, נכון לזמנים הרלוונטיים לתאונה, היה עובד בעיתון "ידיעות אחרונות" מזה 35 שנה. התובע עבד כמנהל משק במשרה מלאה בימים א-ה בין השעות 08:30 – 17:00.ב




ביום 6.6.02 הגיע התובע לבית ידיעות אחרונות הסמוך לקניון עזריאלי בתל אביב. התובע פוקד את בית ידיעות אחרונות מספר פעמים בשבוע. בסביבות השעה 14:00 יצא להפסקת צהריים בקניון עזריאלי.ו




התובע "פרט" כסף זר (דולארים) בקניון ולאחר מכן החל בארוחת הצהריים. לאחר סיום הארוחה חזר התובע לבית ידיעות אחרונות.נ




עם הגיעו לפתח מקום עבודתו וליתר דיוק - מדרגות הכניסה לבית "ידיעות אחרונות", תקף את התובע מאחור אדם לא מוכר אשר ניסה לשדוד את כספו.ב




כתוצאה מהתקיפה, נפל התובע, נחבל בכתפו והתוקף נס מהמקום. התובע פונה לבית חולים איכילוב, שם אובחנה אצלו פריקת כתף וקרע בגיד.ו


טענות הצדדים



ואלו הן טענות התובע בקליפת האגוז:




התובע טוען כי המסגרת הנורמטיבית לקביעת אירוע כ"תאונת עבודה" קבועה בסעיף 79 לחוק, לפיו "תאונה שאירעה לעובד המבוטח תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעביד או מטעמו הינה תאונת עבודה".נ


לטענתו, אם אכן מוכחת זיקה מספקת בין התאונה לבין עבודת המבוטח עד שניתן לקבוע כי התאונה אירעה עקב העבודה, די בכך כדי לבסס תביעה לפיצוי. לטענת ב"כ התובע "עקב עבודתו", משמעו כחלק מתפקידו הכולל של העובד ובעניננו גם הפסקה לצרכי אכילה הינה חלק מתפקידו הכולל.ב

ב"כ התובע טוען, כי מאחר ומדובר בתקיפה על מדרגות הכניסה ל"ידיעות אחרונות", בשעות העבודה המקובלות ובהעדר טענה אחרת, הורם הנטל לצורך הקביעה כי המדובר בתאונה עקב העבודה.ו



לחילופין, במידה ולא תתקבל טענתו הראשונית, טוען ב"כ התובע כי יש להפעיל את אחת החזקות הקיימות בסעיף 80 לחוק. ב"כ התובע טוען, כי מדובר בתאונה שאירעה תוך כדי עבודתו של התובע בסביבת מקום עבודתו, בעשותו להצלת גוף ו/או רכוש ו/או למניעת נזק ו/או סכנה לגוף ו/או רכוש, ומכאן – יש לראותה כתאונת עבודה בהתאם לאמור בסעיף 80(2) לחוק.נ


לטענתו, מדרגות הכניסה ל"ידיעות אחרונות" הן סביבת מקום עבודתו של התובע, לרבות סביבתו הקרובה ביותר ואין מחלוקת כי התובע ניסה להגן על גופו ורכושו בעת התקיפה.ב



לחילופי חילופין, טוען ב"כ התובע להפעלת החזקה הקבועה בסעיף 80(4) לחוק, לפיה יש להכיר במקרה כ"תאונת עבודה" מאחר ומדובר בתאונה שאירעה בחזרה מארוחת הצהריים ואירוע תקיפה ברחוב על ידי שודד הינו חלק מסיכוני הדרך; לטענת התובע לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבע כדי לסתור את טענת התובע כי מדובר בהפסקת צהריים מותרת.ו

עוד טוען התובע כי אילולא היה התובע חוזר לעבודתו מהפסקת הצהריים והזדמן לפתח בית "ידיעות אחרונות" לא היה קורבן לנסיון שוד ולא היה נפגע.נ



התובע טוען כי עומדת לו חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק, לפיה "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה אם לא הוכח ההיפך", ובהעדר כל מידע על הסיבה לתקיפה וזהות התוקף, יש להחיל את חזקת הסיבתיות.ב




ואלו בתמצית טענות הנתבע:




ב"כ הנתבע טוענת, כי המבחן העיקרי להכרעה בשאלה האם תקיפה של מבוטח נחשבת כ"תאונת עבודה" הוא - מידת הזיקה שבין האירוע לבין העבודה, או הקשר לעבודה, וכאשר הרקע לתקיפה הוא אישי, בלא קשר או זיקה לעבודתו של הקורבן, לא תחשב הפגיעה כ"תאונת עבודה".ו


כמו כן, סיכון שנובע מחפץ או מגורם אשר אינו שייך ואינו נוגע לעבודה אלא לעובד עצמו, לא ייחשב כסיכון הנובע עקב העבודה, אלא אם לאותו חפץ או גורם יש קשר ישיר או נלווה באופן סביר לעבודתו של אותו עובד.נ



ב"כ הנתבע טוענת, כי עצם העובדה שהתובע פרט כסף והתוקף ניסה לשדוד אותו, מביאה אותנו למסקנה כי מדובר במעשה פלילי על רקע אישי, לצורך שוד ובמטרה של בצע כסף, ללא קשר לעבודה.ב

ב"כ הנתבע טוענת, כי התובע לא היה בעבודה ולא ביצע שום פעילות שקשורה לעבודה ולכן סעיף 79 לחוק איננו חל במקרה זה.ו



ב"כ הנתבע טוענת, כי מעשה השוד איננו סיכון דרך ואיננו קשור בשום זיקה לעבודת התובע, וכמו כן, חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק לא חלה על תאונה זו. כמו כן, מציינת, כי התובע לא הוכיח שהשוד היה מסיכוני הדרך, ולא הביא ראיה כי מדובר באיזור מסוכן שמרובים בו מעשי השוד. ב"כ הנתבע מציינת, כי מדובר בשעת צהריים במקום הומה אנשים ותחבורה ובתקופה קייצית.נ




ב"כ הנתבע מציינת, כי התובע לא עשה שום פעולה מצידו להציל את רכושו והעיד כי לא היה מסוגל להתמודד עם השודד ולכן יש לדחות את הטענה של תאונת עבודה לפי סעיף 80(2) משלא הוכחה שום פעולה מצד התובע להצלת גוף או רכוש.ב


תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק



סעיף 79 לחוק קובע כי תאונת עבודה היא:


"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - ...........;



האם התובע נפגע 'תוך כדי העבודה'? הנתבע לא חלק על טענת התובע בענין זה ובדין לא חלק. כבר נפסק כי:


"הכלל הוא ש"מסגרת הזמן" - יום העבודה - מתחיל עם בואו של העובד ל"חצרים" שבהם "מקום עבודתו", והוא מסתיים עם צאתו משם (דב"ע לא0-22/). כבר באמור יש כדי להרחיב את היקף המונח, באשר ממנו עולה כי לאו דווקא באירוע ובא עת מתבצעת עבודה ממש מדובר - כך שפרק זמן סביר לפני תחילת העבודה ואחרי סיום העבודה, וכן הפסקות שבהן שוהה העובד בחצרים, הם בגדר המושג "תוך כדי העבודה" מבחינת הזמן."

אלא שלכלל הנ"ל יש "יוצאים מהכלל" לכוון הרחבה. כך למשל נקבע כי פגיעה במהלך הפסקת צהריים במהלכה שיחקה עובדת בכדור מחוץ לחצרים וזאת על דעת המעביד ובמטרה ל'חלץ עצמות' תחשב כפגיעה 'תוך כדי העבודה'. כן נקבע כי פגיעה בעת חציית כביש לשם רכישת מיץ לשתיה וסיגריות במזנון מחוץ לחצרים כשבתחום מקום העבודה לא היה מזנון תחשב כתאונה 'תוך כדי העבודה'. עוד נפסק כי הפסקת צהריים במסגרתה יצא העובד מנמל התעופה לעיר לוד על מנת לסעוד צהריים אינה 'תוך כדי העבודה', אך מרגע שסיים את הארוחה ופנה למילוי משימותיו חזר הוא למסגרת הזמן של 'תוך כדי העבודה'.ו



טוען התובע כי בהתאם לכך חלה החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק ולפיה "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך...".




אלא שחזקה זו אינה מסייעת לתובע. ראשית יודגש כי החזקה ענינה רק נטל ההוכחה אולם אין בה כדי לשנות את המהות ולפיה על התאונה להיות 'עקב העבודה'. כאמור, הצדדים הסכימו כי הפגיעה היא תוצאה של "ניסיון לשדוד את כספו" של התובע. לפיכך, ממילא הוכח שלא מתקיים התנאי של 'עקב העבודה'.




בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי התובע נפגע כתוצאה מתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק, ויש לבחון האם חלות על התובע ההרחבות הקבועות בסעיף 80 לחוק.


תאונת עבודה לפי סעיף 80 (4) לחוק



האם התאונה נכנסת במסגרת הוראת סעיף 80(4) לחוק, שענינה – הפסקה בתוך תחומו של יום עבודה. ע"פ סעיף 80 (4) לחוק תאונה כ"תאונת עבודה" גם אם התאונה:


"ארעה למבוטח שהוא עובד,
בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות,
במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים,
והתאונה ארעה בהקשר לעבודה או
עקב סיכוני המקום או
תוך כדי סעדו באותו מקום ועקב כך או
תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה או בחזרה ממנו לעבודה ועקב נסיעתו או הליכתו זו".



בסעיף זה נתן המחוקק למעשה גושפנקא לתפישה שהתגבשה בפסיקה, לפיה יש לראות בהפסקה לאכילה פעולה אינצידנטלית (נלווית) לעבודה. תכלית חקיקתו של סעיף 80 היא להרחיב את כיסוי ביטוח נפגעי העבודה גם על האכילה והסעודה. השאלה הנשאלת היא – האם התקיימו יסודות הסעיף?
טוען המבוטח כי "התאונה" ארעה בעת הפסקת הצהריים כאשר חזר ממקום בו הוא "סועד".




לענין מהותו של המקום שיחשב "כמקום בו הוא סועד" ראוי להזכיר שני פסקי דין: הראשון בענין אברהם בו נדחתה תביעתה של עובדת שנפגעה בשובה ממסעדה לעבודה, משהוכח כי היתה זו הליכה חד פעמית לאותה מסעדה ולכן התאונה לא קרתה "בחזרה ממקום בו סועדים העובדים לעבודה". השני, נתקבלה התביעה כאשר התאונה אירעה תוך כדי נסיעה מן העבודה לחנות מכולת, שבה נהגו העובדים לסעוד.




במקרה שלנו סעד התובע בקניון עזריאלי. בחקירתו בפני חוקר המוסד ציין:


"הלכתי לאכול בקניון עזריאלי, אני בדר"כ אוכל שם. בדר"כ בצהריים אני אוכל בקניון עזריאלי".

עוד ציין:

"אני יצאתי כדי לאכול. אני בדר"כ יוצא לאכול בקניון עזריאלי תמיד בצהריים אני יוצא לאכול".



בסעיף 4 לתצהירו מעיד התובע: "יצאתי להפסקת ארוחת צהריים לכיוון קניון עזריאלי, שם אני אוכל לעיתים".




כאמור הנתבע מצידו לא הביא כל ראיה כנגד טענתו של התובע כי הוא "נוהג", במידה זו או אחרת, לאכול במקום וכי מדובר בהפסקת צהריים מותרת ומקובלת. יתרה מזאת התובע לא נחקר על הצהרותיו אלו.




טוען הנתבע כי בשל "פריטת" הכסף הזר חלה סטיה מן הדרך ולכן לא מתקיים היסוד של "בחזרה לעבודה". טענת הנתבע נשענת על האמור בסעיף 81 (א) לחוק אשר קובע:


"תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות .... (4) ......... של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות."



כבר נפסק כי כדי לקבוע אם היתה הפסקה של ממש בדרכו של המבוטח יש ליתן את הדעת לשני גורמים - מהות ההפסקה ואורך ההפסקה. באותו פסק דין הובהר כי כאשר המדובר במבוטח העוצר לקניית עיתון, לשתות כוס מיץ, או לארוחה קלה בדרכו לביתו ובכפוף לכך שההפסקה הינה אינצידנטלית לדרכו של האדם מהעבודה לביתו, אין המדובר בהפסקה של ממש.




בענין פוגל נדון מקרה של מבוטח אשר יצא מביתו לקופת חולים ולאחר סיום ענייניו בקופת חולים שב לתחנת האוטובוס אשר ליד ביתו, ממנה הוא נוסע כל יום לעבודה, וכאשר הוא היה במסלול הרגיל לעבודתו בציפיה לאוטובוס, חצה את הכביש על מנת לקנות עיתון, נפל ונחבל. באותו מקרה נפסק, כי מאחר ותכלית נסיעתו של המבוטח היתה להגיע לעבודה ועל כן, מאחר והתאונה אירעה במקום המצוי על הדרך המקובלת, כאשר שב המבוטח מקופת חולים, יש לראות בכך משום ריפוי הסטיה מהדרך.




בעניננו עצר התובע (למשך זמן אמנם לא ידוע – אך סביר להניח בהתחשב בכך שמדובר בפעולה תוך כדי הפסקת הצהריים כי משכה לא היה מהותי) על מנת לפרוט כסף זר במהלך הפסקת הצהריים. התקיפה אירעה לאחר ששב התובע למקום עבודתו, בפתח הכניסה לבית "ידיעות אחרונות". אין ספק כי על פי כל המבחנים אשר הוכרו בפסיקה לא מדובר ב"סטיה של ממש" מן הדרך.




לדידנו, אין כל שוני בין אדם אשר עוצר בכספומט בדרכו לארוחת הצהריים לצורך משיכת כסף מחשבונו לבין אדם אשר עוצר להחליף את כספו למטבע זר, ולהיפך. יתר על כן לאחר פריטת הכסף התובע אכל את ארוחת הצהריים ושב למסלולו. לפיכך, גם במידה והיינו מכירים בהפסקת התובע כסטיה מן הדרך אין כל ספק כי כאשר שב התובע למסלולו והיה בכניסה למקום עבודתו, יש בכך משום ריפוי הסטיה מהדרך.




עוד טוען הנתבע כי לא מתקיים היסוד של "עקב הליכתו זו". לטענת הנתבע שוד אינו בבחינת סיכוני הדרך, וכי התובע לא הביא נתונים על מעשי שוד שבוצעו באזור בו נשדד, על היות המקום אזור בעייתי ומתבצעת בו פעילות עבריינית. השאלה היא אם כן, האם שוד או ניסיון שוד הוא בבחינת 'סיכוני הדרך' עד כדי כך שנוכל לקבוע כי ה"פגיעה" ארעה "עקב ההליכה" למקום העבודה.




סוגיית התקיפה כסיכון מסיכוני הדרך נדונה לראשונה בבית הדין לעבודה בעניינו של דוידיאן אשר הותקף בידי אלמוני על המדרגות המובילות לדירתו בשובו מעבודתו במשמרת לילה. שם נקבע כי תאונה שתבוא בגדרם של 'סיכוני הדרך' היא תאונה:


"...... מאלה שרגילים לראות כ"תאונת דרכים", בין שהקרבן הוא הולך רגל ובין שהקרבן הוא נוסע בכלי רכב או באחד מאמצעי התעבורה האחרים.

לאותה מסקנה מגיעים גם לאור תולדות החוק, מהותו ומטרתו." (הדגשה הוספה – א.א.)




וכן:

"ברור שבכל לשון ולפי פירוש כלשהוא לדיבור "תאונת דרכים" או "סיכוני דרך" אין לכלול באלה מקרה בו נתקף אדם על ידי אלמוני בחדר מדרגות הבית בו גר הנתקף והמצוי במרכזה של העיר."



בהתאם לכך נדחתה תביעתו של עובד אשר הותקף בידי אלמוני שיכור בשעה חמש לפנות בוקר, בעת שיצא מביתו לעבודה. נקבע שם כי המקרה אינו "תאונת דרך", משום שהתקיפה לא היתה 'סיכון דרך'. כך גם נדחתה תביעתה של עובדת סוציאלית שהותקפה בלכתה ברחוב לצורך תפקידה, ארנקה נשדד ממנה והיא נפגעה תוך כדי מאבק עם העבריין. וכך גם נפסק בענין ורוניקה כי 'התקפת שודדים' אינם מסיכוני הדרך עקב הליכה.




התפתחות בכיוון של הרחבת המושג 'סיכוני דרך' התרחשה כעבור כעשור שנים בענין בניטה. שם נדון מקרה של עובד מאפייה שנהג לנסוע מדי לילה על אופניו ממעונו בתל-אביב למקום עבודתו ביפו ומצא את מותו באחד הלילות, כאשר נורה מכדורים בעוברו ליד פרדס שבו אירע באותה עת "חיסול חשבונות" בנשק חם. בית הדין הכיר במקרה כב"תאונת עבודה" תוך שהוא מדגיש כי את המונח סיכוני דרך יש לפרש פירוש דינמי וגמיש שאינו מוגבל רק ל"תאונת דרכים" במשמעותה המקובלת:


"ההגנה שהמחוקק ראה להעניק למבוטח גם תוך כדי הליכה, לא בכוונה, מלכתחילה, לד' אמותיה של "תאונת הדרכים" (במובן המקובל של המושג) בה הנפגע הוא הולך רגל. ההגנה גם לא נצמדה, אך ורק לסיכונים ש"בדרך עצמה (כביש, שביל עפר, מעבר חציה, גשר, מדרגות, וכו') ונועדה לאפשר פרשנות דינמית כמתחייב מתכלית החוק, כנאמר בדב"ע לה/0-64 (לא פורסם):

"סיכונים אין-ספור אורבים להולך-רגל העושה דרכו לעבודה: החלקה על משטח רטוב, מעידה עקב היתקלות בעצם בולט או במכשול אחר, נפילה לבור, פציעה מחפץ הנופל מעל, פגיעה מכלי רכב וכיוצא באלה אירועים תאונתיים, שהצד השווה לכולם הוא פתאומיות, אי-צפיות ואפשרות לאתרם בזמן ובמקום" (סעיף 3 לפסק הדין).

באותו פסק דין דובר באדם שהופל ארצה על ידי שני כלבים שהסתובבו ונתקלו בו בריצתם ונפסק, כי אכן בסיכון מסיכוני הדבר [צ"ל: הדרך – א.א.] המדובר: "... סיכון אולי לא נפוץ אך טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו או נדירותו (סעיף 5 לפסק הדין).

בדב"ע שם/-0-41 (לא פורסם) נפגעה מבוטחת בקרן רחוב, כשנתקלה בעובר אורח והופלה ארצה."

בהתאם לגישה הגמישה והדינמית קבע בית הדין כי במקרה של בניטה נופלת הפגיעה בגדרה של 'תאונת העבודה' כי:

"המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו אלא מפני שעבר באותו מקום, באותה שעה. הצורך לעשות את הדרך לעבודה באותו מסלול באותה עת זימן אותו באקראי לאתר בו התרגשה פורענות, שאלמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה. על כן מה שאירע, אירע עקב נסיעתו לעבודה". (הדגשה הוספה – א.א.)



הרחבה נוספת למושג 'סיכוני דרך' ניתן למצוא גם בענין רותם, אשר נדון בשלהי שנות השמונים. בית הדין האזורי הכיר במקרה של תקיפה מינית כתאונת עבודה. עובדת שחזרה למעונה מן העבודה בשעת דמדומים הרגישה שאדם תוקף אותה מאחור. תוך כדי מאבק נפגעה העובדת. בית הדין האזורי פסק, לאחר שסקר את הפסיקה מאז דוידיאן ועד בניטה כי תקיפת עוברי אורח הפכה למכת מדינה ולכן היא אורבת לאדם בדרך וכי היא אינה בבחינת 'סיכון דרך מרוחק'.




מאוחר יותר הבהיר בית הדין את גדריה של הלכת בניטה וסייג אותה לנסיבותיה היא. בענין בצלאל נורה מבוטח ליד ביתו, עם שובו מהעבודה, בידי שודדים שתכננו לפרוץ לכספת שסברו שהיתה בביתו. המבוטח טען כי יש ללמוד מענין בניטה לעניינו. בית הדין דחה את הטענה וקבע כי:


"המנוח בניטה לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, בעוד המערער שלפנינו נפצע מפני שארבו לו וחמדו ברכושו שהיה, לדעת הפוגע, בכספת שבביתו.

פגיעה מעין זו של המערער אינה מ"סיכוני הדרך", ולכן אינה "פגיעה בעבודה", אף שארעה בדרך מהעבודה למעון." (הדגשות הוספו – א.א.)



למקרה הנוכחי שני פנים. מחד, התובע הותקף משום שמישהו חמד את רכושו. תקיפה על רקע כאמור אינה נופלת, לכאורה, ע"פ הלכת בצלאל, לגדרה של 'תאונת העבודה' שכן מתקיים בתובע התנאי לפיו הוא הותקף בשל מי שהינו. מאידך, טענת הנתבע כאילו השודד בחר בתובע כמטרה רק משום שחפץ בכסף הזר שפרט לא הוכחה, והיא בגדר השערה בעלמא. משכך ניתן לראות במקרה של התובע כמי שנפל באופן אקראי קורבן לניסיון שוד. דהיינו, כפי שהכדור "יירט" את בניטה רק משום שעבר בדרך, כך גם השודד יירט את התובע רק משום שעבר בדרך לעבודה. בנסיבות כאמור השודד אכן חמד ברכושו של התובע, אך לא מטעמים הנעוצים בהכרח בתובע עצמו. זאת ועוד, כיום ניתן לראות בשוד או בתקיפת אדם בדרך בבחינת 'סיכון דרך' גם לפי מה שנפסק בענין רותם.




לאור התוצאה אליה הגענו לגבי יישום החלופה של סעיף 80 (2) לחוק על המקרה, אין לנו צורך להכריע האם נופל מקרהו של התובע לגדרם של 'סיכוני הדרך' אם לאו.


תאונת עבודה לפי סעיף 80 (2) לחוק



ע"פ סעיף 80 (2) לחוק רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם:


"אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח,
במקום העבודה ובסביבתו הקרובה ביותר,
בעשותו להצלת גוף או רכוש או למניעת נזק או סכנה לגוף או לרכוש."



כאמור הנתבע לא חלק על כך שהפגיעה ארעה 'תוך כדי עבודתו' של התובע ובסביבתו הקרובה ביותר של מקום העבודה – מדרגות הכניסה לבית ידיעות אחרונות. הנתבע חלק על טענת התובע ולפיה עשה התובע להצלת/למניעת נזק לרכוש. לטענתו של הנתבע התובע הותקף מאחור ונפל ולא היתה מצידו כל פעולה להצלת רכוש. חיזוק לכך מוצא הנתבע בעדותו של התובע ולפיה התובע העיד כי לא היה מסוגל להתמודד עם השודד.




בכל הכבוד אין דעתנו כדעת הנתבע – את תשובת התובע יש להבין על רקע כלל עדותו בענין זה. התובע הצהיר בתצהירו כך "הגנתי על עצמי ועל רכושי וכתוצאה מהתקיפה נפלתי ונחבלתי בכתפי". בחקירתו הנגדית נשאל התובע שאלה אחת ויחידה והיא למה התכוון התובע כשהצהיר כי הוא הגן על עצמו. וכך השיב התובע:


"אדם שמותקף באופן טיבעי מגן על עצמו. הגנתי על עצמי כשניסיתי להתנער מן התוקף.
ניסיתי להתנער ממנו, הייתי קרוב לדלת הכניסה, ולא הייתי מסוגל להתמודד איתו."



מהעובדה שהתובע אישר כי השודד היה חזק ממנו בנסיבות הנתונות ולכן לא היה מסוגל להתמודד איתו, אין להסיק בהכרח כי התובע לא ניסה להתמודד איתו ולהגן על עצמו. יתרה מכך, התובע העיד כי עשה כן ובהעדר ראיה לסתור אין כל סיבה שלא לקבל את עדותו כי פעל כפי שסביר להניח שכל אדם היה פועל כשהוא מותקף מאחור.




בנסיבות אלה ניתן לקבוע כי יסודות סעיף 80 (2) לחוק התקיימו בתובע ופגיעתו היא 'תאונת עבודה' כמשמעה בחוק.


סוף דבר



אנו מצהירים כי פגיעתו של התובע ביום 6.6.00 כתוצאה מנסיון השוד היא תאונת עבודה כמשמעה בחוק.




הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.



ניתן היום ה' בתשרי, תשס"ה (20 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.




אילן איטח, שופט      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הכרה בתאונת עבודה

  2. הכרה באירוע תאונתי

  3. הכרה בתקיפה כתאונת עבודה

  4. הכרה בתקיפה כתאונת עבודה

  5. הכרה בהתקף חרדה כתאונת עבודה

  6. הכרה בתאונת עבודה של ספורטאי

  7. הכרה בבעיה נפשית כתאונת עבודה

  8. הכרה בבקע מפשעתי כתאונת עבודה

  9. הכרה בליקוי בגב כתאונת עבודה

  10. הכרה בפגיעה בכתף כתאונת עבודה

  11. הכרה בתאונה בדרך מהבית לעבודה

  12. אי הכרה בתאונת דרכים

  13. מאמץ חריג - הכרה בתאונת עבודה

  14. הכרה בליקוי ראיה כתאונת עבודה

  15. ערעור על אי הכרה בתאונת עבודה

  16. הכרה בתקיפה מינית כתאונת עבודה

  17. הכרה בתאונת עבודה של עוזרת בית

  18. הכרה בתאונת דרכים כתאונת עבודה

  19. הכרה בכאבי גב של נהג כתאונת עבודה

  20. הכרה בפגיעה בשורש כף היד כתאונת עבודה

  21. הכרה בשינויים ניווניים בגב כתאונת עבודה

  22. מדידת רעש בעבודה כתנאי להכרה בתאונת עבודה

  23. הכרה בכאבי הגב של רופא שיניים כתאונת עבודה

  24. הכרה בתאונת עבודה של מכונאי רכב כתאונת דרכים

  25. עתירה לבג"ץ על דחיית הכרה כתאונת עבודה בביטוח לאומי

  26. הכרה בתאונת דרכים בדרך מפגישה עם לקוח כתאונת עבודה ?

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון