ראיות הזמה לאחר שמיעת ראיות

ראיות הזמה לאחר שמיעת ראיות
העובדות הצריכות לענין וטענות הצדדים



המבקש (להלן: "מר X" או "המבקש") הגיש בקשה בהמרצת פתיחה, בה עתר להצהיר כי צו סילוק יד שהוציא כנגדו המשיב (להלן: "מינהל מקרקעי ישראל" או "המינהל"), ניתן בחוסר סמכות ועל כן בטל. צו סילוק היד, שתאריכו 20.5.1999, מתייחס אל מקרקעין בגוש 3535, חלקות 7, 16, 20, שמיקומם בכניסה למושב בן-זכאי (הצו צורף כנספח א' לבקשה; להלן: "צו סילוק היד").





בבקשתו שטח המבקש 4 טענות אשר גוררות לשיטתו את בטלות הצו, כדלקמן: האחת – המבקש מחזיק במקרקעין שנים רבות. על כן, הצו אינו עומד בדרישת "הפלישה הטריה", האמורה בסעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א – 1980 (להלן: "חוק סילוק פולשים"); השניה – הצו לא הומצא למבקש, אלא רק לאחר שנפתח הליך הוצאה לפועל, בו התבקשה אכיפתו; השלישית – המינהל השתהה שיהוי רבתי באכיפת הצו, באופן הגורר אף הוא את בטלותו; ולבסוף – המבקש הוא בר רשות במקרקעין וזכאי להשתמש בהם כדין.




המינהל ביקש להדוף את טענות המבקש. לשיטתו, הוצאת הצו נעשתה על פי התנאים שמכתיב חוק סילוק פולשים. על פי הנטען, הצו הומצא כדין על ידי הדבקתו על מבנה שהוקם במקום הפלישה. כנגד טענת השיהוי טען המינהל, כי המתנה של כשנתיים (מעת שהוצא הצו ועד לפתיחת הליך בהוצל"פ) אינה יכולה להחשב לשיהוי פסול, נוכח סדרי העדיפות שקובע המינהל לעבודתו כרשות ציבורית. לענין זה ציין המינהל כי דינו של צו סילוק היד הוא כדין פסק דין, אשר מתיישן רק כעבור 25 שנים מנתינתו. לבסוף טוען המינהל, כי המקרקעין הרלבנטיים מצויים בבעלות מדינת ישראל, וכי למבקש אין בהם כל זכות.נ




מר X תמך בקשתו בתצהירו. כן העיד מטעמו מר עטיה שלום, יו"ר הוועד של מושב בן-זכאי. המינהל הגיש את חוות דעתו של מר ויקטור לוזון, טכנאי מדידות מוסמך, אשר חיווה דעתו בענין פענוח תצלומי אויר של השנים הרלבנטיות. כן הגיש המינהל את תצהירו של מר אורי לרנר, אשר העיד על הוצאת צו סילוק היד והמצאתו. לאחר תום שמיעת ראיות ההגנה ביקש המבקש להציג ראיות הזמה בשאלת מועד תפיסת המקרקעין על ידו, והרשות ניתנה לו. העדים נחקרו בפני ממושכות, במהלך שלוש ישיבות, ואני סבורה כי היה בכוחי להתרשם ממידת מהימנותם.


5. אפתח בסקירה תמציתית של המסגרת הנורמטיבית. לאחר מכן אדון בטענות המבקש כסדרן.
המסגרת הנורמטיבית



צו סילוק היד הוצא מכוחו של חוק סילוק פולשים. התנאים להוצאתו של צו מסוג זה נמנים בסעיף 4 לחוק האמור, הקובע כדלקמן:


"תפס אדם מקרקעי ציבור ולדעת הממונה [מינהל מינהל מקרקעי ישראל] תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, תוך שלושה חדשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה, לקבוע זאת בצו בחתימת ידו, ובאותו צו יידרש התופס לסלק ידו ממקרקעי הציבור תוך הזמן שנקבע בו ושאינו פחות מעשרה ימים; אם המקרקעין רשומים במרשם המקרקעין, יצרף לצו את נסח הרישום."



תכליתה של הוראת חוק זו היא להקנות למינהל כלי אכיפה אפקטיבי כנגד פולשים למקרקעי ציבור, המסיגים את גבולו ללא רשות. אמנם, בדרך כלל דורש המשפט מבעל זכות בקרקע להוכיח טענתו בערכאות המשפט. ואולם לצד הכלל מכיר הדין בחריגים, בהם מותרת עשית דין עצמית כנגד מסיג גבול. כך הוא הדין, מקום בו מדובר בפלישה טריה למקרקעין (ר' סעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). מקום בו מדובר במקרקעי ציבור, מתיר חוק סילוק פולשים למינהל להוציא כנגד הפולש "צו סילוק יד", המורה לפולש לפנות את המקרקעין בתוך פרק זמן נתון (סעיף 4 לחוק). הוראת חוק זו מהווה ביטוי לעשית דין עצמית. הצורך בה נובע מתוך "צרכים מינהליים מיוחדים הנובעים מהיקפם ומפרישתם של קרקעות המדינה והצורך להגן עליהם מפלישה ולשמור בכך על אינטרס ציבורי חשוב" (רע"א 4311/00 מ"י נ' בן שמחון, (מיום 19.11.03), פיסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). כאמור שם, צרכים אלה "הם שהכתיבו את הצורך בהרחבה ניכרת של יכולת הפעולה לסילוק פולשים שלא דרך ערכאות המשפט".ב




עשיית דין עצמית מהווה חריג לכלל הרחב, המחייב בעל דין – ובתוך כך את המינהל - להיזקק להליך שיפוטי ולהמנע מפעולה כוחנית חד-צדדית. אכן, התרה רחבה של עשית דין עצמית, אף אם זו נעשית על ידי רשות מינהלית, עלולה לפגוע בסדר הציבורי ולקפח זכויות הקיימות בידי מי שנחזה לפולש. לצד האינטרס הציבורי למנוע פלישה, קיים אינטרס חשוב לא פחות – להגן על זכויותיו של מי שנטען כנגדו כי הוא "פולש". הפעלתו של החוק מחייבת, על כן, הפעלה זהירה של שיקול הדעת המינהלי.




סעיף 4 לחוק סילוק פולשים מגדיר את התנאים להוצאת צו לסילוק יד. תנאים אלה משקפים יעד סטטוטורי: לאזן בין האינטרס הציבורי לסילוק יעיל של פולשים מאדמות מינהל, לבין ההסתייגות הכללית מעשית דין עצמית והאינטרס שבהגנה על זכויות ה"פולש". עיון בהוראת החוק מלמד על ארבעה תנאים מצטברים הנדרשים להפעלת הסמכות:


"(א) אדם תפס מקרקעי ציבור;
(ב) לדעת הממונה התפיסה אינה כדין;
(ג) הצו ניתן תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין;
(ד) הצו ניתן לא יאוחר מ- 12 חודשים מיום התפיסה."

10. לוח הזמנים שנקבע להוצאת הצו הוא "תוך שלושה חדשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה". פרק הזמן שנתחם נועד להבטיח, כי מדובר ב"פלישה טריה". לצד גורם הזמן מוסיף החוק וקובע את חובת המינהל להשתכנע כי תפיסת המקרקעין היתה "שלא כדין". בפסק הדין המנחה בענין בן שמחון נפסק, כי "על הממונה להיות משוכנע ברמת וודאות גבוהה כי תופס הקרקע אכן פלש שלא כדין למקום, ויש לסלקו משם בהליך מקוצר שאינו מצריך מבחינה ענינית הבאת ראיות והוכחה" (ר' לעיל, ס' 18(ב) לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

שאלת טריות הפלישה



טריות הפלישה נמדדת על פי שני מדדים של זמן: האחד - הצו הוצא "תוך שלושה חדשים מיום שהתברר לו [לממונה] כי התפיסה היתה שלא כדין"; השני – הצו הוצא "לא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה" (ס' 4(א) לחוק סילוק פולשים).




מועד גילוי הפלישה




בשאלה זו הגיש המינהל את תצהירו של מר לרנר, שהצהיר בס' 7: "פלישת מר X למקרקעין נתגלתה לראשונה ביום 3.3.99 וביום 20.5.99 הוצא ונמסר צו הסילוק...".




מר לרנר נחקר ממושכות על שאלת המועדים: הן בענין המועד הנטען לגילוי הפלישה (3.3.99) והן לענין המועד שבו, לטענת המצהיר, נמסר הצו (20.5.99). לענין המועד שבו בוצע הצו, צירף מר לרנר לתצהירו "דיווח המפקח האחראי על טיפולו בתיק" (נספח ב'). בדו"ח נרשם:


"בתאריך 20.5.99 יום חמישי בשעות הבוקר מסרנו אני ודוד עבדי פקח סיירת ירוקה צו סילוק פולשים כנגד יגאל X. הנ"ל לא היה נוכח במקום ולכן הדבקנו את ההודעה בפתח המקרקעין על השער. צולם".



התאריך 20.5.99 מופיע גם על צו סילוק היד, בכתב יד. מר לרנר העיד, כי שינה בכתב ידו את התאריך המקורי שהודפס (26.4.99), וזאת על מנת להתאימו למועד המסירה (פרוטוקול ע' 26 ש' 10-22). אף כי ראוי היה שהמפקח יסתפק בציון תאריך המסירה בחלק השלישי לצו, איני מקבלת את טענת המבקש כי התיקון שנעשה פוגם בתוקף הצו (ר' ס' 5 לסיכומי המבקש). נחה דעתי כי מדובר בתיקון טכני גרידא, אשר נעשה במגמה לשקף את מועד המסירה בפועל ומתוך מטרה כי מנין הימים לפינוי יחל במועד זה, ולא במועד קודם.




אשר לשאלת העיתוי בו נגלתה הפלישה למינהל – ב"כ המבקש ביקש להטיל ספק בנכונות התאריך הנטען כמועד גילוי (3.3.1999) והקדיש לכך זמן ניכר בחקירתו הנגדית של מר לרנר (פרוטוקול ע' 27 ש' 9 עד ע' 29 ש' 17). במהלך עדותו אמר מר לרנר שאין הוא זוכר את התאריך עצמו וכי עליו לעיין בדו"ח שעל בסיסו נרשם התאריך (פרוטוקול ע' 27 ש' 9-14). מר לרנר העיד, כי "לא יכול להיות" שאין דו"ח בתיק וכי "אין ספק שהיה צריך להיות הדו"ח של 3.3.99 לגבי זיהוי ראשוני של מתי התבצעה הפלישה" (פרוטוקול ע' 27 ש' 17-18, וכן ש' 31).




חקירתו הנגדית של מר לרנר בענין מועד גילוי הפלישה נעשתה, לבקשת ב"כ המבקש, מבלי שניתן לעד לעיין בתיק (פרוטוקול ע' 25 ש' 22). לבקשת ב"כ המינהל איפשרתי לעד, במהלך החקירה החוזרת, לעיין בתיק ולהפנות את בית המשפט לדו"ח שאותר שם (ר' החלטה מיום 29.3.04, פרוטוקול ע' 31-32). הדו"ח הוגש וסומן נ/3. בדו"ח צוין התאריך 3.3.99 כמועד שבה קרה "האירוע". ב"פירוט" בדו"ח מופיע, בחלק הרלבנטי, כדלקמן:


"גוש 3535 מחלקות 7, 16, 20 בעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח הנמצאים בכניסה למושב בן זכאי, בסמוך למסילת הברזל, בצידה המערבי.ו
בתאריך 3.3.99 פלש יגאל X ת.ז. X למקום הנ"ל והקים במקום מגרש לצורכי אספקת חומרי בנין."



מר לרנר אישר בחקירתו את הוצאת הדו"ח נ/3 על ידו ואת התאריך 3.3.99 כמועד בו נגלתה פלישה (פרוטוקול ע' 32 ש' 3-4). מר לרנר הוסיף והעיד, כי "לא יכול להיות שהפלישה התבצעה קודם לכן שכן אני שם מדי שבוע. ההחמצה עשויה להתפרס על שבוע אחד בלבד" (פרוטוקול ע' 34 ש' 9-10). מר לרנר העיד על סיוריו התכופים בשטח המצוי בתחום פיקוחו, תוך שהוא חוזר למקומות הנבדקים אחת לשבוע ימים (פרוטוקול ע' 23 ש' 11-13 וכן ע' 34 ש' 11-14). העד הוסיף, שהאתר הנדון ממוקם בסמוך לכביש הראשי וניתן לצפות בו בנסיעה (ע' 34 ש' 12-13).נ




נתתי אמון בדברי מר לרנר, אשר עשה בפני רושם של עובד מינהל מסור. איני רואה מקום לזקוף כנגד המינהל את העובדה, שהדו"ח מיום 3.3.99 לא צורף מלכתחילה לתצהירו של מר לרנר. הגשת הדו"ח במהלך חקירתו של העד נעשתה משום השאלות הישירות שנשאל בענין זה, ובלא שנפגעו זכויותיו הדיוניות של המבקש. התרתי לב"כ המבקש להשלים את חקירתו הנגדית לאחר הגשת הדו"ח וכן להגיש ראיות הזמה בענין המועד שבו נתפסה הקרקע (פרוטוקול ע' 33 ש' 1 ע' 34 ש' 21 וכן ס' 1 להחלטה מיום 29.3.04, פרוטוקול ע' 35).ב




אני סבורה שאין לצפות כי מר לרנר, כעובד מינהל, יזכור על-פה תאריכים בכל תיק ותיק שבו פעל. יש לזכור כי מדובר בארוע שהתרחש כ- 5 שנים לפני הדיון. אין צורך לאמר, כי חקירה נגדית איננה חידון או מבחן זכרון לעד. אני סבורה כי הדו"ח נ/3 חיזק את עדותו של מר לרנר בענין מועד גילוי הפלישה ותרם בהליך זה לבירור האמת.


20. ב"כ המבקש ביקש להטיל ספק באמינות התאריך הרשום ע"ג הדו"ח נ/3 (3.3.1999), על דרך של הפניה לנסחי רישום המקרקעין שהופקו ביום 8.3.1999 (נספח ב' לתצהירו של מר לרנר). טענתו היא, כי נפלה סתירה בין הדו"ח לבין הנסחים, שכן בדו"ח מצוין: "מצורף נסחי רישום", ואילו נסחי הרישום הופקו בתאריך מאוחר יותר (ר' ס' 22 לסיכומי המבקש).

21. אכן, על המינהל להקפיד ולדייק ככל הניתן בציון תאריכים ופרטים. ואולם גם כאן – לאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית הארוכה ביותר של מר לרנר בנקודה זו (פרוטוקול ע' 27 ש' 9 עד ע' 29 ש' 17; וכן חקירה נגדית משלימה בע' 33 ש' 2 עד ע' 34 ש' 21), נחה דעתי כי לא מדובר בענין שבמהות, וכי הפער בין התאריכים אינו יוצר ספק בדבר מועד גילוי הפלישה. להיפך: העובדה שהוצא נסח רישום ביום 8.3.1999 מחזקת את הממצא בדבר גילוי הפלישה על ידי המינהל בסמוך לפני כן, שהרי הנסח הוצא על מנת לברר אם יש לפולש זכויות כלשהן בקרקע. התרשמתי כי המבקש ניסה להאחז בכל טענה אפשרית, ולו טכנית או דיונית, ואולם לא מצאתי כי יש ממש בטענתו האמורה.



על בסיס עדותו של מר לרנר, שנתתי בה אמון, ועל בסיס הדו"ח מזמן אמת נ/3, ניתן להניח ברמה גבוהה של וודאות, כי הפלישה נגלתה למינהל ביום 3.3.99. הצו הומצא ביום 20.5.1999 – ומכאן שהוא נופל במתחם שלושת החדשים הקבועים בסעיף 4 לחוק. ב. מועד תפיסת המקרקעין בידי המבקש
התנאי הסטטוטורי בדבר "טריות הפלישה" מחייב גם, כי הצו יוצא "לא יאוחר משנים עשר חדשים מיום התפיסה [של מקרקעי הציבור]" (ס' 4 (א) לחוק סילוק פולשים). בענין זה הגיש המינהל את חוות דעתו של מר לוזון. עד זה התבקש לפענח את שימושי המקרקעין הרלבנטים ומצבם הפיסי, על פי תצלומי אויר של המרכז למיפוי ישראל (ס' 1א לחוות דעתו). מסקנותיו, לאחר פענוח תצלומי האויר, סוכמו בחלקן הרלבנטי כדלקמן:


"א. בתצ"א מתאריך 20.11.98 רואים בבירור, כי המקרקעין הם שטח בור עם מספר עצים גבוהים ואין בהם כל מבנה או קרקע מוכשרת.ו
ב. בתצ"א מתאריך 18.6.99 רואים בבירור, כי במקרקעין מבוצעת עבודות עפר, חישוף, סילוק שיחים ומבנה אחד."

על פי ניתוח זה, בתקופה שבין 20.11.98 ועד 18.6.99 – הוסף "מבנה" למקרקעין שבהם מדובר, אשר לא היה קיים קודם לכן. מועד זה נופל במתחם 12 החדשים שקדמו להוצאת הצו.נ



בפני בית המשפט הונחו תצלומי האויר המקוריים. עיון בתצ"א משנת 1999 מלמד כי קשה לזהות בה מבנה. ואמנם, מר לוזון העיד תחילה כי אין הוא רואה מבנה (פרוטוקול ע' 18 ש' 14-17). אך מר לוזון ביקש לתקן עדותו בנקודה זו, לאחר שעיין בחוות דעתו (ע' 19 ש' 2-12). מר לוזון הסביר, כי פענוח תצלומי אויר נעשה באופן רגיל במשרד, באמצעות זכוכית מגדלת ואפשרות "לראות את הצל והאור" (ע' 21 ש' 5-7). האמנתי לעד, בשים לב להגיון הטמון בדבריו, כי באמצעות עזרים אלה יכול היה לזהות במשרדו מבנה, אשר התקשה להבחין בו בזמן חקירתו, בעין בלתי מזוינת. נחה דעתי כי עד זה הוא דובר אמת וכי אין "לתפוס" אותו על שהתבלבל בנקודה זו. זאת ועוד: מעיון בשני התצלומים המקוריים – זה של שנת 1998 וזה של שנת 1999 – אמנם ניתן להתרשם משינוי הקיים ביניהם: בתצ"א של שנת 1999 מופיע קו שאינו קיים בתצ"א של שנת 1998.




מר לוזון התבקש בחקירתו לזהות את סוג המבנה שהוסף בשנת 1999, וציין: "אני אומר שמדובר במכולה או מחסן. זה סוג של מבנה, אולי סככה. זה לא יכול להיות גזרי עצים משום שמדובר במבנה מלבני. זה גם יכול להיות גרוטאה או ארגז של משאית" (ע' 19 ש' 9-11). מר לרנר, המפקח מטעם המינהל, הצהיר כי "במקרקעין לא היה מתקן תידלוק בעת ביקורי במקרקעין" (ס' 6 לתצהירו; וכן ר' חקירתו הנגדית, פרוטוקול ע' 30 ש' 7-8), אלא שראה "קראוון לבן ועוד מכולה עם חומר בנין" (ע' 29 ש' 25). אף כי סוג המבנה שהוסף בשנת 1999 לא התברר בפני עד תום, הרי שמצירוף העדויות שנשמעו עולה, כי באתר אמנם הוסף מבנה בראשית 1999, אשר לא היה שם קודם לכן.




מר X טען, כי הוא מחזיק בקרקע מאז שנת 1997 (ס' 7 לתצהירו). ואולם, המסמכים שהציג בענין זה הם כולם משנים מאוחרות יותר (ר' נספחים ד' עד יא' לתצהירו). המסמך המוקדם ביותר הוא מיום 10.2.1999, בו המליץ ראש המועצה לאפשר למבקש "להקים בתחומי מושב בן זכאי והסביבה הקרובה מגרש לצרכי אספקת חומרי בנין לתושבי המושב…" (נספח ו'). מסמכים אחרים הם מיום 27.12.2001 (נספח ד'), מיום 29.4.1999 (נספח ה'), מיום 6.12.2000 (נספח ז'), מיום 12.11.2000 (נספח ח'), מיום 31.7.2001 (נספח ט'), מיום 7.8.2001 (נספח י') ומיום 12.8.2001 (נספח יא'). לא רק שתאריכי המסמכים מאוחרים ברובם למועד הוצאת הצו, אלא שגם בתוכנם אין כדי לתמוך בטענה בדבר שימוש בקרקע משנת 1997 או 1998.




עדותו של מר שלום עטיה – יו"ר ועד המושב – תמכה בגרסתו העובדתית של המבקש בדבר מועד תפיסת הקרקע (פרוטוקול ע' 5 ש' 11 ואילך). ואולם, אף כי אין לבית המשפט כל סיבה לפקפק באמינותו של עד זה, ניכר היה כי אין הוא דק פורטא בכל הקשור לתאריכים. התרשמתי מכנותו של העד בכל הקשור לנכונות המושב לסייע בשיקום המבקש. יחד עם זאת, אני סבורה כי לא ניתן לבסס על עדות זו ממצא פוזיטיבי בדבר מועד תפיסת הקרקע. יתכן כי בשל השריפה במזכירות היישוב נשרף חומר רלבנטי, באופן שהקשה על העד לרענן את זכרונו (ע' 8 ש' 21-23). כך או כך, מר עטיה ציין בחקירתו את המועדים: "בערך משנת 1997" (ע' 5 ש' 11); "סוף 1997" (ע' 5 ש' 11); וכן "בשנת 97' או 98" (ע' 12 ש' 15). תחילה אמר: "בסוף שנת 97 המבקש פנה אלי עם מכתב מראש המועצה שמדבר על כך שצריך לשקם את המבקש" (ע' 5 ש' 16-17); אך לאחר שהופנה למכתבו של ראש המועצה הנושא את התאריך 10/2/1999 (נספח ו' לבקשה), אמר כי השיחה קדמה למכתב והתקיימה כשנה וחצי לפניו (ע' 6 ש' 1-4).ב

ראש המועצה (מר ביננפלד) לא זומן להעיד.ו



זאת ועוד: מעדות המבקש התרשמתי, כי אין הוא זוכר בבירור את המועדים לעליתו על הקרקע (פרוטוקול ע' 15 ש' 10-12):


"בתחילת הדרך הנחתי רצפת בטון ושמתי עליה קונטיינר, זה נועד לשמש כמחסן לחומרי בניין. זה היה בשנת 97' או תחילת 98'.נ
תחנת הסולר הוקמה בשנת 99', אינני זוכר חודש."

בהמשך חקירתו ירד ערפל נוסף על טענת המבקש בדבר המועדים (ע' 15 ש' 23-26):

"אם מוצג לי שהמשיב טוען כי "פלשתי" לקרקע במרץ 99', אני משיב – אז איפה הייתי שנתיים קודם לכן?
יכול להיות שבמרץ 99', אולי מרץ 98', לא זכור לי בדיוק – הוקמה תחנת הסולר. זה לא בדיוק מרץ יכול להיות אפריל, יכול להיות אחרי, יכול להיות לפני...".ב



כאמור, התרתי למבקש להגיש ראיות הזמה בשאלת מועד תפיסת המקרקעין (החלטה מיום 24.5.04 בבש"א 1948/04). המבקש הגיש חשבונית-מס מס' 0024, המתעדת רכישת "מכולה" על ידו ביום 7.1.1998 (ת/1). המבקש הצהיר כי בתחילת שנת 1998 הובלה המכולה למקרקעין נשוא התובענה (ס' 9 לתצהירו מיום 7.5.2002 וכן ר' פרוטוקול ע' 41 ש' 5). ואולם, אף כי החשבונית מתעדת לכאורה עיסקה של רכישת מכולה, אני סבורה כי בנסיבות הענין לא ניתן לבסס עליה ממצא חיובי בדבר מועד העליה על הקרקע. ראשית, המבקש הודה כי במשק של הוריו שבמושב ישנן מכולות (פרוטוקול ע' 40 ש' 13-14); אין זה מן הנמנע כי המכולה נרכשה לצורך זה. שנית, החשבונית המקורית לא הוגשה לבית המשפט וגם מוכר המכולה לא זומן להעיד.




בהחלטתי מיום 13.7.04 התרתי את הגשת החשבונית כראיה קבילה, ואולם קבעתי כי משקלה ייבחן בשים לב למכלול הראיות. נוכח האמור לעיל, ובשים לב לתצלומי אויר ולאי הבהירות בעדותו של מר X בענין המועדים, אני סבורה כי המשקל שיש ליחס לחשבונית האמורה הוא נמוך.ו




מול ראיות המבקש כנסקר לעיל, עומדים תצלומי האויר שהגיש המינהל. תצלומי האויר מהווים "ראיה אוביקטיבית במלוא מובן המילה" (ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ (4) 29, בע' 37 לפסק הדין). באותה פרשה, פסק בית המשפט העליון (בס' 8 לפסק הדין):


"אין ספק כי בהזקקותה של הדרגה הראשונה לתצלומי אויר לקביעת עובדה זו, נקטה היא בצעד הכרחי, נבון והגיוני. צילומי אויר הם ראיה אוביקטיבית במלוא מובן המילה. צילומי אויר, כל עוד לא הוכח אחרת, הם "מקפיא הזמן" הטוב ביותר שיש לנו כדי לעמוד על מצב המקרקעין בעת שנערך הצילום. אין לך ראיה אוביקטיבית, מהימנה ורצויה יותר על מצב המקרקעין מאשר צילום אויר".

כן ראו ע"א 574/81 אליריאטי נ' ביטחה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד לט(2) 181, בס' 8 לפסק הדין: "אין צורך להרבות במלים על מנת לומר שתצלומי האויר מהווים הוכחה אוביקטיבית שאין דרכה לשקר, ובית המשפט קמא היה רשאי לתת לתצלומים אלה את הערך הראייתי הראוי להם".נ

32. אני דוחה את טענת ב"כ המבקש, בדבר פגם ראייתי שנפל בהגשת התצלומים, מחמת שהמומחה מטעם המינהל לא צילם או ערך אותם, ולא הוגשה תעודת עובד ציבור (ס' 37 לסיכומי המבקש). לבית המשפט הוגשו צילומים מקוריים של המרכז למיפוי ישראל. בית המשפט יכול היה להתרשם באורח בלתי אמצעי מן הצילומים עצמם, אשר על פניהם נראו אותנטיים. בנוסף, הוגשה חוות דעתו של מר לוזון, אשר העיד כי הוא טכנאי מדידות מוסמך ובעל נסיון בפענוח תצלומי אויר (ס' ב' בע' 1 לחוות דעתו; פרוטוקול ע' 17 ש' 1-10 וע' 20 ש' 9-10). מר לוזון התבקש להתיחס לאפשרות, כי בתצלומים שהוגשו נפלה שגיאה בתאריכים המופיעים על המדבקות המודבקות עליהם. הוא השיב כי במהלך שנות עבודתו לא נתקל בטעויות במדבקות (פרוטוקול ע' 20 ש' 11 וע' 21 ש' 3-4). חזקה על המומחה כי היה מפנה את תשומת לבו של בית המשפט לו היה חושד בדבר מהימנות התצלומים או פרטיהם.

33. זאת ועוד: המרכז למיפוי ישראל הוא גוף ממשלתי, אשר עורך את התצלומים ללא קשר או תלות בהליך משפטי זה או אחר. ממילא ניתן לצפות כי ממצאיו יהיו אוביקטיבים ומשקפי אמת. כך גם ניתן לראות בתצלומי האויר משום "תעודה ציבורית" אשר מותר להגישה באמצעות המקור, ובלא צורך בהעדת עד (סעיפים 29 ו- 32 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971; ראו: י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה חלק ראשון, ע' 570; וכן ע"א 482/59 בדואן נ' מ"י, פ"ד טו 906, 911).

34. לו סבר המבקש כי אמנם קיים חשד של ממש בדבר בלבול בתאריכים המופיעים על גבי המדבקות של התצלומים, יכול היה להתנגד מראש להגשת התצלומים או לדרוש העדה של עד רלבנטי, על מנת שתחשף האמת. עצם הפנית שאלות בחקירה נגדית (פרוטוקול ע' 17 ש' 12 ואילך), אין בה כדי לעורר חשד כלשהו בדבר אמינות התצלומים או המדבקות. אני רואה בכך נסיון להיתלות בטענה דיונית על דרך הסתם.



בנסיבות המקרה שבפני, אני סבורה כי יש לתת לתצלומי האויר את הערך הראייתי המרבי, בשים לב לאמינות הברורה הנשקפת מהם. באופן טבעי, יש בהם כדי לסתור עדויות אנושיות אשר עלולות לסבול מהטיה בשל ענינו של העד, או מבעיות זכרון. אני מקבלת את טענת ב"כ המבקש, אשר לפיה נטל ההוכחה מוטל על המינהל – להוכיח את התנאים לתקפות הצו (ראו: רע"א 4311/00 מ"י נ' בן שמחון, (מיום 19.11.03) פיסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; וכן: ה"פ 4414/97 (שלום חי') מזרחי נ' מ"י, דינים שלום כרך יח' 381, ס' 9 לפסק הדין). אני סבורה כי בהגשת תצלומי האויר כאמור לעיל יצא המשיב ידי חובתו בהוכחת התנאי, אשר לפיו בוצעה תפיסת המקרקעין במתחם 12 החדשים שקדמו להוצאת הצו.ב




ניתוח הראיות האמורות לעיל – תצהירו ועדותו של מר לרנר, הדו"ח נ/3, תצלומי האויר, חוות דעתו של מר לוזון ועדותו בפני, עדות המבקש ועדותו של מר עטיה – מוליך למסקנה של הוספת מבנה על הקרקע בראשית שנת 1999, וגילויה של פלישה זו על ידי המינהל ביום 3.3.99.




סיכומה של נקודה זו: אני סבורה כי הצו עומד בתנאי של טריות הפלישה; הוכח בפני כי הצו הוצא בתוך שלושת החדשים מיום שבו נתבררה הפלישה למינהל וכי הוא נופל למתחם 12 החדשים מעת הפלישה אל הקרקע.ו



חוקיות תפיסת המקרקעין



כאמור, על המינהל להשתכנע, ברמת וודאות גבוהה, כי תפיסת המקרקעין בידי ה"פולש" איננה כדין. לאחר ששמעתי את עדותו של מר לרנר, השתכנעתי כי המינהל יכול היה להניח, ברמת וודאות גבוהה, כי למבקש אין זכות חוקית בקרקע.




הוכח בפני כי המינהל ערך ארבע בדיקות בקשר עם חוקיות התפיסה על ידי המבקש: ראשית, נבחן נסח המקרקעין (נספח א' לתצהירו של מר לרנר). נסח זה מלמד כי למבקש אין זכות קנין רשומה במקרקעין וכי הזכות היא ל"רשות הפיתוח" – "בשלמות"; שנית, המפקח מטעם המינהל בחן בתיקי המינהל אם המבקש נקשר בהתקשרות כלשהי עם המינהל לרכישת זכויות (פרוטוקול ע' 34 ש' 32). בדיקה כזו העלתה כי "עסקה לא היתה במינהל" (שם); שלישית, המפקח בדק את "מפת המשבצת" ווידא כי המקרקעין אינם נופלים "במשבצת של [מושב] בן זכאי" (ע' 25 ש' 1-5 וכן ע' 35 ש' 10). לבסוף, המינהל עיין במכתבו של מר ביננפלד, ראש המועצה האזורית חבל יבנה, מיום 10.2.1999 (עדותו של מר לרנר, פרוטוקול ע' 33 ש' 3-4). במכתב זה (נספח ו' לתצהירו של מר X) צוין, כי ראש המועצה "מאשר בזה וממליץ לאפשר לח' יגאל X... להקים בתחומי המושב בין זכאי והסביבה הקרובה, מגרש לצרכי הספקת חומרי בנין לתושבי המושב...". זהו מכתב המלצה גרידא ואין בו משום הקנית זכות מטעם מי שיכול ומוסמך להעניקה.




הנה כי כן, המינהל בדק את זכויותיו של המבקש במקרקעין, בטרם הוצא צו סילוק. היה בפניו נסח רישום. נבדקה שאלת קיומה של עיסקה. נבחנה מפת המשבצת. כן עמדה לנגד עיני המינהל טענת המבקש, לפיה הוא מחזיק במקרקעין מכח "רשותה" של מועצת בן זכאי. בדיקות אלה יכלו לבסס – ברמת וודאות גבוהה – את הנחת המינהל, כי אין בידי המבקש זכות חוקית להחזיק בקרקע.




ודוק: בדיקותיו של המינהל אינן שוללות את זכותו של ה"פולש" להוכיח בבית משפט, כי החזקתו בקרקע היא כדין. זכות דיונית זו מוקנית בידיו, בגדרו של סעיף 5(ג) לחוק סילוק פולשים. המינהל אינו צריך לוודא כי ל"פולש" אין כל זכות בקרקע, ברמה שאין מאחוריה כל ספק. רמת השכנוע צריכה להיות "גבוהה", אך לא מוחלטת (פרשת בן שמחון, ס' 18(ב) לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). כאמור, נחה דעתי כי רמת הוודאות שנמצאה במקרה הנדון היא גבוהה ויכולה ליצור בסיס תקף להוצאת צו סילוק.


42. אשר לזכותו של המבקש במקרקעין, לא היה ביד המבקש להוכיח זכות כזו. דומה כי המבקש עצמו נסוג מטענתו בדבר זכות תקפה, ולמצער חזר עליה בלשון רפה בסיכומיו (ס' 42-45 לסיכומיו). אף כי אנשי המושב והמועצה עודדו את המבקש בתהליך שיקומו והיו נכונים לסייע בידו בכל הקשור לשימוש בקרקע (כפי שהוכח באמצעות מכתביהם הרבים שצורפו לתצהיר המבקש), הרי שלא היה בכוחם להקנות לו זכות במקרקעין השייכים לרשות הפיתוח ואשר אינם שלהם.

המצאת הצו



המבקש תקף גם את הליך המצאת הצו וטען כי הצו "מעולם לא נמסר לידיו" וכי קיבלו לראשונה בהליך ההוצאה לפועל (ר' ס' 2 לתצהירו; ס' 9 לסיכומיו). לעומתו הצהיר מר לרנר, כי "ביום 20.5.99 בהגיעי למקרקעין, לא מצאתי איש אשר לו אוכל לבצע את המסירה ולכן הדבקתי את הצו בפתח המקרקעין כנדרש עפ"י חוק במקרים כגון דא".




בענין המצאת צו סילוק עוסקות תקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (טופס צו ומסירתו), התשמ"א- 1981. תקנה 2(ג) קובעת כדלקמן:


"היו המקרקעין נעולים או שלא ניתן היה למסור את הצו כאמור, ידביק מוסר הצו את הצו על פתח המקרקעין או יקבע אותו עליהם, ויערוך דין וחשבון על פעולתו".



בקשר לדרך המצאת הצו העיד מר לרנר כך (פרוטוקול ע' 23 ש' 12-13):


"הגעתי ברכב טויוטה 4X4 מלווה בפקח מסיירת ירוקה בשם דודי עבדי. לא היה איש באזור הפלישה, הדבקנו את הצו, צילמנו."
ולאחר מכן, בע' 24 ש' 17: "הגעתי למקום, חיפשתי אנשים ולא היו."

מר לרנר נשאל על מה הדביק את הצו והשיב: "דלת של קרוואן לבן" (ע' 29 ש' 19). בהמשך נשאל ממושכות על אופן ההדבקה (ע' 29 ש' 20 ואילך):

"ש. אם אני אומר לך שלא הדבקת על דלת אלא על שער?
ת. על דלת של קרוון, לא היה שער, יש שם שרשרת ברזל.נ
ש. מפנה לנספח ב' לתצהירך. שם כתוב על שער?
ת. שער מבחינתי יכול להיות גם דלת. אני זוכר בבירור דלת לבנה. תפרש איך שאתה רוצה.ב
ש. כשביקרת במקום, כמה קרוואנים היו במקום?
ת. אני יודע שהיה קרוואן לבן, ועוד מכולה עם חומרי בנין, יכול להיות שהיו דברים נוספים שאיני זוכר, כוונתי לברזלים, בלוקים.ו
ש. סיירת במקום לפני ההדבקה?
ת. כן. חיפשתי מישהו לתת לו את הצו.נ
ש. דפקת בדלתות?
ת. כן, מדובר ב- 3 דלתות של קרוואן, עליהן דפקתי. קראתי לאנשים אם יש מישהו במקום.ב
ש. דוד עבדי נתן דו"ח, הוא איש סיירת ירוקה?
ת. כן.ו
ש. נכון שאיש סיירת ירוקה ממלא דו"ח על ביצוע פעולה רשמית?
ת. אני לוקח איתי עוד "זוג עיניים" כדי שיראה. אני לא יודע אם מילא דו"ח, לידי הוא לא מילא".



מתשובותיו של מר לרנר עולה, כי הוא צילם את הצו שהודבק (פרוטוקול ע' 23 ש' 13 וע' 30 ש' 3-4). צילום זה לא נשמר (פרוטוקול ע' 23 ש' 14 עד ע' 24 ש' 7). מר לרנר העיד, כי נהג לשמור צילומים גם ב"קלסר אישי", בנוסף לתיק הפלישה המצוי במינהל (שם). חיפושים שעשה על מנת לאתר את הצילום – לא נשאו פרי.




צילום אינו מהווה דרישה סטטוטורית להמצאת הצו, ועל כן איני רואה בהעדרו משום פגם בתוקף הצו (ר' תקנה 2(ג) לתקנות האמורות). דרישת התקנות היא לעריכת דין וחשבון על פעולת ההמצאה. דין וחשבון כזה אכן נערך (נספח ב' לתצהירו של מר לרנר). בדו"ח קיים דיווח על פעולת ההדבקה של הצו, בהעדר נוכחות של אנשים במקום (תוכנו של הדו"ח צוטט לעיל).




לאחר ששמעתי את עדותו של מר לרנר ועיינתי בדו"ח מזמן אמת המחזק את עדותו (נספח ב' לתצהירו), אני סבורה כי המצאת הצו נעשתה כדין. לענין טענת המבקש כי במקום פעלה תחנת סולר במשך 24 שעות ביממה (ס' 3 לתצהירו) - התרשמתי כי המבקש אינו זוכר מתי הוקמה התחנה (פרוטוקול ע' 15 ש' 25-26). זאת ועוד: המבקש הודה כי לא טרח להקפיד על קבלת אישורים מן המינהל לישיבתו על הקרקע (עדותו בע' 14 ש' 8-20). ממילא ייתכן כי לא ייחס חשיבות לדו"ח שהודבק, כפי שלא ייחס חשיבות לצורך באישורים בירוקרטיים כאלה או אחרים.


טענת השיהוי באכיפת הצו

49. המבקש טוען, כי פתיחת הליך ההוצאה לפועל כשנתיים (ולמעשה 3 שנים) לאחר שהוצא הצו עולה כדי "שיהוי רבתי", אשר "מלמד הן על חוסר תום-ליבו של המשיב, בעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל והן על בטלות הצו" (ס' 13 לבקשה; ס' 5 לסיכומיו).

50. צו סילוק יד כמוהו כפסק דין הניתן לאכיפה באמצעות משרד ההוצאה לפועל (סעיפים 4(ב) ו- 5(א) לחוק סילוק פולשים). ככזה, תקופת ההתיישנות החלה עליו היא 25 שנים (ס' 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958). אין מחלוקת, כי המתנה כאמור לעיל אינה מובילה להתיישנותו של צו הסילוק. אך האם יש בה משום שיהוי המצדיק למנוע מן המינהל לאוכפו?

51. חוק סילוק הפולשים מכוון להליך אכיפה יעיל, אשר ימנע את "התיישבות" הפולש על הקרקע. ניתן להסכים עם טענת המבקש, לפיה תכליתו של חוק סילוק פולשים היא לאפשר למינהל למצוא פתרון מיידי לבעיית הפלישה (ס' 5 לסיכומיו; ס' 2-3 לסיכומי התשובה מטעמו). על כן ראוי כי ביצועו של צו סילוק היד, באמצעות הליך של הוצאה לפועל, ייעשה בסמיכות להוצאת הצו ולא מתוך המתנה ממושכת.

52. יחד עם זאת, המתנה באכיפת הצו עשויה לנבוע מתוך שיקולים לגיטימיים של הרשות בקביעת סדרי עדיפויות ובהקצאת משאבי ציבור לפי דחיפות הטיפול בנושאים שעליהם היא מופקדת. על כן אין לאמר, כי כל המתנה באכיפת הצו היא בלתי סבירה ותגרור מניה וביה את בטלותו. השאלה היא תלוית נסיבות והקשר. יפים לכאן דבריה של כב' השופטת ביניש ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3) 595, בע' 604:

"…כאשר דנים אנו בהשתהותה של הרשות בפעולותיה, בוחנים אנו למעשה טענה מהותית הנוגעת לפגם בפעולת המינהל. מטעם זה, במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן אם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, אם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות ואם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק…
כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך כלל, בנסיבות של אי חוקיות, ובייחוד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה".



טענת שיהוי המועלית כנגד רשות סטטוטורית שונה היא מטענת שיהוי המועלית כנגד בעל דין "אזרחי". גם במקרה הרגיל, טענת השיהוי קשה היא ולא בנקל תוביל להשתקת בעל דין (ר', למשל: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433). קשה היא אף יותר מקום בו מדובר ברשות. ההבדל נעוץ בכך, שהרשות ממלאה תפקידיה על פי חוק. המתנה או עיכוב בהפעלת אמצעי אכיפה אינם פוטרים אותה מן החובות שהטיל עליה המחוקק. הרשות מופקדת על אינטרס הציבור, המגולם בתפקידה הסטטוטורי. היא אינה רשאית "לוותר" על תפקידיה או לזנוח אותם. יחד עם זאת, עיכוב למשך זמן ניכר עלול ליצור מצג שלטוני כלפי האזרח המסתמך על המצג תוך שינוי מצבו לרעה. על כן, בנסיבות מתאימות, עלולה השתהות יתרה להוביל למסקנה, כי הפעלת הסמכות באיחור איננה סבירה, ופוגעת היא באזרח באופן המצדיק את איון הפעולה. כך הוא המצב ביתר שאת מקום בו מדובר בהליך לפי חוק סילוק פולשים. אם השתהה המינהל באכיפת הצו, מה הטעם לפטור אותו מהגשת תביעת פינוי רגילה לבית המשפט?




במקרה דנא אני סבורה כי אין מקום למסקנה של שיהוי בלתי סביר. כאמור, ההתיישנות מתחוללת רק כעבור 25 שנים מן המועד בו הפך הצו לחלוט, ומן הראוי לאמוד את מידת השיהוי מתוך השוואה לפרק זמן זה. החוק עצמו קבע, כי צו הסילוק "דינו כדין פסק דין" (ס' 4(ב)), ולא סייג את הוראות חוק ההתיישנות בקשר אליו. גם בסעיף 5(א) לחוק לא נקבעה הגבלת זמן בקשר עם המועד להגשת הצו לביצוע במשרדי ההוצאה לפועל. על כן, מקום בו הוגש הצו לביצוע בתוך תקופת ההתיישנות, יש ברגיל לאוכפו. אני דוחה את הטענה כי "שיהוי" בביצוע הצו מפקיע מניה וביה את תחולת החוק או נוגד את המטרה שביסודו (ס' 5 סיפא בסיכומי המבקש).




המבחן לאיון פעולה מינהלית מחמת שיהוי נעוץ בשאלה, אם היה ב"שיהוי" כדי ליצור אצל האזרח ציפיה לגיטימית או הסתמכות, באופן המשנה את מצבו לרעה (ר' האסמכתאות שאוזכרו לעיל). במקרה דנא הודה המבקש, כי ידע שאין בידו אישור מן המינהל לשימוש במקרקעין (ר' עדותו בע' 14 ש' 8-20 וכן הודעת בא כוחו, ע' 14 ש' 23). בהעדר זכות לשבת בקרקע, ידע המבקש כי פינויו הוא אך "שאלה של זמן". אני סבורה כי בנסיבות המקרה, לא היה בעיכוב המינהלי כדי ליצור ציפיה סבירה או לגיטימית לישיבה חוקית.




אני דוחה, אם כן, גם את טענת השיהוי.


שאלת זכותו של המבקש במקרקעין



מי שהוצא כנגדו צו סילוק יד, רשאי לפנות לבית משפט "כדי להוכיח שיש לו זכות להחזיק במקרקעין" (ס' 5 (ג) לחוק סילוק פולשים). לענין זה, נטל ההוכחה הוא על המבקש (ר', למשל: י' ויסמן, דיני קנין (חלק כללי) תשנ"ד, ירושלים), ס' 3.93 בע' 272). האם הוכיח המבקש דנא זכות במקרקעין?
כאמור, מר X לא חלק על כך שמדובר באדמת מינהל וכי מעולם לא קיבל אישור מן המינהל לשבת עליה או לעשות בה שימוש. בחקירתו אמר לענין זה את הדברים הבאים (פרוטוקול ע' 14 ש' 8-24):


"ת. אם אני נשאל אם יש לי אישור של המינהל לשבת על הקרקע, אני משיב שכל פעם אני מגיש בקשה למינהל, מדובר בתוכניות, האדריכל שלי אבי חינקיס הוא מגיש, המינהל משיב כל פעם לא תגיש את זה ל"שורקות" שזוהי הוועדה המקומית, שורקות אומרים לו לחזור למינהל אני אישית יודע וכולם אמרו לי שאוריד את תחנת הסולר, ואז יתנו לי להיות שם. ביקשתי משהו כתוב ולא נתנו לי. מהשורקות אמרו לי שאין צורך באישור כתוב.
ת. העד מיוזמתו: אני יודע שכשבאתי וניקיתי את המקום, לא טרחתי לבקש אישור, כי אמרו לי תיקח – אני מתכוון למועצה ולמושב. המפקחים של שורקות היו עשרות פעמים במקום אחרי שבניתי וישבתי והתחלתי לעבוד במחסן לחומרי בניין.
ת. העד מיוזמתו: מ"שורקות" אמרו לי שצריך להביא אישורים מהמושב ומהמועצה, איני זוכר תאריכים, מתי שהתחלתי לטפל בניירת. מדובר בשנת 98', 99'. אז הלכתי למועצה וביקשתי אישורים, אמרו שזה לא מספיק וצריך להכין תוכניות, זה לקח חודשים להכין תוכניות, לפעמים קורה שמישהו בחו"ל או חולה.
ת. אני אמור לקבל אישור מהמינהל. כרגע אישור כתוב אין לי.
ב"כ המבקש:
אין מחלוקת על כך שאין לנו אישור כתוב מהמינהל."
(ההדגשות הוספו)



מר X ביקש לסמוך על שורת מכתבים שקיבל מוועד מושב בן-זכאי ומן המועצה האזורית חבל יבנה, על מנת לתמוך טענתו אשר לפיה הוא "בר-רשות במקרקעין" (ס'17 לבקשתו; המכתבים הם נספחים ד', ה', ו', ז', ח', ט', י' ו- יא' לתצהירו). עיינתי במכתבים היטב. עולה מהם גישה של רצון טוב כלפי מר X. ואולם, ככל שמדובר במכתבי המועצה, ברור הוא כי ראש המועצה, מר ביננפלד, אך מביע עמדה חיובית כלפי המצאותו של המבקש על הקרקע, תוך שהוא "ממליץ" לגורמים הרלבנטיים לאפשר לו את השימוש בקרקע (ר' נספחים ו', ז', ט', י').




אשר למכתבי ועד המושב – גם מהם ניבט הניסיון הכן לסייע למבקש. ואולם גם הפעם אין מדובר אלא בהבעת עמדה או המלצה גרידא (ר' נספחים ה',ח',יא'). בשונה ממכתבים אלה, נספח ד' – מכתב של יו"ר ועד המושב מיום 27.12.01, מנוסח כהענקת הרשאת שימוש. ואולם, מר עטיה אישר בעדותו, כי על פי ההסכם מיום 28.1.01 שבין המינהל לבין הסוכנות היהודית ומושב בן-זכאי (נ/1), היה על המושב לקבל אישור לכל בניה (פרוטוקול ע' 8 ש' 4). מר עטיה הודה כי לא עיין בהסכם לפני ש"הרשה" למבקש לבנות את המחסן (פרוטוקול ע' 7 ש' 22). מר עטיה הוסיף והודה, כי לפני שהוציא את מכתבו, לא ביקש אישור של מינהל מקרקעי ישראל (פרוטוקול ע' 9 ש' 4-6).




סעיף 8(ב) להסכם נ/1 קובע בחלקו הרלבנטי כדלקמן:


"אין האגודה [מושב בן-זכאי] רשאית להעביר את זכותה שבחוזה זה לאחר בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת – פרט לאנשים שהינם חברי האגודה בתאריך חתימת חוזה זה ושאושרו ע"י המשכיר [מינהל מקרקעי ישראל] והמישבת [ההסתדרות] – בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר והמישבת. המשכיר רשאי להתנות מתן הסכמתו בתנאים המקובלים אצלו אותה עת לגבי שכירות מהסוג של חוזה זה..."

אין מחלוקת כי מר X, וכן מושב בן-זכאי, אינם אוחזים באישור מן המינהל להחזקת המקרקעין על ידי מר X. ניסיונו של מושב בן-זכאי לסייע בידי המבקש ראוי הוא לציון, אך אין בו כדי להקנות למבקש "זכות להחזיק במקרקעין", במובנו של סעיף 5(ג) לחוק סילוק פולשים.



כאמור, מדובר במקרקעין השייכים למדינה ואינם בבעלות המושב. ממילא אין המושב רשאי להעניק בהם זכויות. לצד דין הקנין הכללי, ההסכם שנכרת בראשית שנת 2001 מחייב את המושב במפורש לקבל אישור כתוב מן המינהל, לכל הענקת זכות. דומה כי יו"ר המושב לא הקפיד בצורך לקבל אישורים מן המינהל. מר עטיה העיד:


"התיישבו עוד בשנות ה- 50 בעלי מקצוע שאינם חברי אגודה, הם התיישבו בלי רשות כי בשנות ה- 50 לא הייתה רשות, ועד היום הם אינם חברי אגודה. היום זה המשך, זה אותו דבר כמו בשנות ה- 50, לא צריך לקבל רשות" (פרוטוקול ע' 7 ש' 7-9, ההדגשה הוספה).

מובן שלא ניתן לקבל עמדה זו. דרישת הרשות מן הבעלים נגזרת מדין הקנין הכללי, ובמקרה דנא גם מההסכם המחייב את הצדדים לו.

63. סיכומה של נקודה זו: המבקש לא הוכיח זכות במקרקעין.

סוף דבר



אני דוחה את בקשת המבקש להצהיר כי צו סילוק היד בטל.




לצורך התארגנות המבקש, אני מעכבת את ביצוע צו סילוק היד למשך 60 ימים מיום פסק הדין.




המבקש יישא בהוצאות המשיב בהליך זה וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח, ובתוספת מע"מ כחוק.


ניתן היום י"ט בחשון, תשס"ה (3 בנובמבר 2004) בלשכתי בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק-דין זה לב"כ הצדדים בדואר רשום.


ד"ר איריס סורוקר, שופטת      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ראיות בכתב

  2. השמדת ראיה

  3. ראיות לסתור

  4. ראיה לכאורה

  5. כרסום בראיות

  6. ראיות מנהליות

  7. אי הגשת ראיות

  8. הגשת ראיה חדשה

  9. הגשת קלטת כראיה

  10. סליל הקלטה כראיה

  11. הגשת תמליל כראיה

  12. בקשת ראיות לסתור

  13. הפרעה בראיה בצבא

  14. העדר ראיות לכאורה

  15. הגשת ראיות נוספות

  16. הגשת ראיה לא קבילה

  17. הימנעות מהגשת ראיה

  18. פסק דין צבאי כראיה

  19. אמנת האג גביית ראיות

  20. אנמנזה רפואית כראיה

  21. הימנעות מלהביא ראיה

  22. כלל הראיה הטובה ביותר

  23. הגשת פסק דין זר כראיה

  24. הצגת ראיות חדשות באיחור

  25. מהימנות ראיות לכאורה

  26. בקשה להגשת ראיה נוספת

  27. ראיות מהימנות לכאורה

  28. פסק דין משמעתי כראיה

  29. שינוי סדר שמיעת הראיות

  30. ראיה חדשה לאחר פסק דין

  31. הודעת אדם שנפטר כראיה

  32. סעיף 42א לפקודת הראיות

  33. חוק עזרה משפטית בין מדינות

  34. הגשת ראיות חדשות בערעור

  35. הבאת ראיה נוספת בערעור

  36. בקשה להביא ראיות לסתור

  37. בקשה להבאת ראיות לסתור

  38. משפט זוטא - קבילות ראיה

  39. טופס 4 כראיה להשלמת בניה

  40. פסק דין כראיה בהליך אחר

  41. המוציא מחברו עליו הראיה

  42. בקשה להגשת ראיות מפריכות

  43. קבלת ראיה לא קבילה בטעות

  44. השיקולים בהבאת ראיות לסתור

  45. התנגדות להבאת ראיות לסתור

  46. רשומה מוסדית פקודת הראיות

  47. קבילות דואר אלקטרוני כראיה

  48. הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות

  49. ראיות הזמה לאחר שמיעת ראיות

  50. בקשה לשינוי סדר הבאת ראיות

  51. זיהוי קולות הקלטת שיחה כראיה

  52. פסק דין על יסוד חומר הראיות

  53. בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור

  54. ראיות לסתור קביעה על פי דין

  55. בחינת קיומן של ראיות לכאורה

  56. דיני הראיות בבית הדין לעבודה

  57. הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות

  58. הסדרי ראיית - חשד לניצול מיני

  59. משקל ראייתי לרישומים רפואיים

  60. קבילות ראיות בבית הדין לעבודה

  61. ספרות מקצועית כראיה בבית משפט

  62. תעודת עובד ציבור פקודת הראיות

  63. ראיות שנתגלו לאחר שניתן פסק דין

  64. בקשה להבאת ראיות לסתור שהתקבלה

  65. חיוב הנאשם להגיש ראיה לבית המשפט

  66. מחירון יצחק לוי כראיה בבית משפט

  67. הגשת ראיות חסויות לבית הדין לעבודה

  68. ערעור על הרשעה על פי ראיות נסיבתיות

  69. היפוך סדר הבאת הראיות בבית הדין לעבודה

  70. החלטה מנהלית על בסיס ראיות בלתי קבילות

  71. היוועדות חזותית: סעיף 13 לפקודת הראיות

  72. עיון בראיות אשר טרם הוכרעה שאלת קבילותן

  73. תאונות דרכים - בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור מל"ל

  74. הגשת הקלטות לבית משפט לאחר שמיעת הראיות

  75. בקשה להבאת ראיות שלא הוגשו לערכאה הדיונית

  76. ערעור בגלל התעלמות בית המשפט מראיות חשובות

  77. נזק ראייתי בגין הפרת חובת דיווח לחברת הביטוח

  78. ביטול כתב אישום בגין אובדן ראיות מתיק המשטרה

  79. היחשפות בית המשפט לראיות לא קבילות במשפט אזרחי

  80. העברת דיון בהסדרי ראיה לבית המשפט לענייני משפחה

  81. בקשה לעכב מועד הגשת ראיה מצדו עד למועד חקירה נגדית

  82. אין לצרף ראיות חדשות במסגרת בקשה להגיש ראיות חדשות

  83. הכרעת הדין ניתנה שנתיים ממועד שמיעת הראיות - עיוות דין ?

  84. נדחתה בקשה להפוך את סדר הבאת הראיות בהתאם לכלל בדבר הודאה והדחה

  85. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון