סעיף 11א(2) לפקודת המיסים

רקע עובדתי: 1. המשיבה רשמה בחודש אוגוסט 2006 בלשכת רישום המקרקעין שיעבוד לפי סעיף 11א(2) לפקודת המיסים גבייה על זכויות המנוח אברהם עצמון ז"ל (להלן: "המנוח") בדירת המגורים אשר הייתה בבעלותו (להלן: "דירת המגורים"), להבטחת פירעון כל חובותיו, עד לאותה עת. חלק מהחוב שבגינו נרשמה ההערה, נוצר בין השנים 1994-1999 והוא נשוא העתירה. 2. בסמוך לאחר פטירתו של המנוח, ביום 09.02.2010, המשיבה פתחה תיק הוצאה לפועל למימוש דירת המגורים, וזאת בהתאם לתקנה 28 (ב) לתקנות המיסים (גביה). 3. דבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל למימוש זכויות המנוח בדירה, נודע ליורשיו בסמוך לפתיחתו והם ביקשו מהמשיבה שלא תממש את הנכס ותאפשר להם לשלם את החוב לאחר חלוקת העיזבון. המשיבה הסכימה למתן ארכה בלבד. משחלף זמן הארכה, הגישה המשיבה בקשה למינוי עו"ד ששון לכונס נכסים לצורך מימוש דירת המגורים. עד להגשת בקשה זאת, לא העלו היורשים טענה כלשהי נגד החוב ו/או השעבוד. 4. לאחר שהמשיבה ביקשה למנות את עו"ד ששון, פנה אליו העותר, הציג עצמו כמנהל עיזבון קבוע וטען כי מונה לכונס נכסים על דירת המגורים מטעם בית המשפט לענייני משפחה ואף קיבל הוראות למכור את הנכס וכי בכוונתו לשלם את החוב מיד לאחר קבלת התמורה. מבירור שערכה המשיבה עלה כי העותר לא מונה לכונס נכסים, אלא החליט על דעתו לפרסם מכרז למכירת דירת המגורים. לפיכך הודיע ב"כ המשיבה לעותר, כי הוא עומד על הבקשה של הזוכה למנותו לכונס נכסים. 5. העותר הגיש התנגדות בפני רשם ההוצאה לפועל למינוי ב"כ המשיבה לכונס נכסים. בדיון שנערך ב- 03.01.11 נדחתה הבקשה למינוי כונס נכסים, מהטעם שהחלו בהליכי המכר של דירת המגורים והליכי המימוש נמצאים בשלב מתקדם. רשמת ההוצאה לפועל הוסיפה וקבעה כי תיק המימוש יישאר פתוח והעותר יעדכן את רשמת הוצאה לפועל על אודות התקדמות הליכי המכר עד ליום 15.02.11. 6. גם בשלב זה, במהלך הדיון בפני רשמת ההוצאה לפועל העותר לא העלה טענות בנוגע להתיישנות החוב. רק בהתכתבויות מאוחרות יותר בין הצדדים ציין כי דרושים לו פלטי מחשב של חובות הארנונה על מנת לבחון אם החוב נשוא השעבוד כלל חיובים שנוצרו לפני למעלה משבע שנים (ראה: מכתב מיום 09.01.11, נספח 5 לעתירה). 7. ביום 03.03.11 הוגשה על ידי ב"כ העותר העתירה דנן, במסגרתה התבקש בית המשפט לתת את הסעדים הבאים: א. להצהיר כי חיובי הארנונה שהתיישנו אינם ברי גבייה; ב. לצוות על מחיקת ההערות בדבר השעבוד שהוטל על המקרקעין; ג. לצוות על המשיבה להמציא לב"כ העותר אישור להעברת הנכס בפנקס המקרקעין לפי סעיף 324 לפקודת העיריות. דיון והכרעה: באשר לסוגיית השיהוי: 8. המחלוקת העיקרית נשוא העתירה היא האם התיישנו חלק מחובות הארנונה בגין הנכס. דהיינו- האם במועד רישום ההערה בדבר השעבוד על הנכס על ידי המשיבה, בחודש אוגוסט 2006, התיישנו חלק מחובות הארנונה בגין הנכס דנן. 9. המבקש אינו עותר כנגד רישום השעבוד אלא כנגד תחולתו על אותו חלק מחוב הארנונה שהתיישן לדבריו במועד רישומו. כמו כן, לטענתו, על מנת להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה היה על ב"כ העותר לברר תחילה את מועד התגבשות החוב, כאשר רק ביום 27.04.11 הומצא לו פירוט חשבון החוב שלא התיישן. 10. מנגד טען ב"כ המשיבה כי השעבוד נרשם בחודש אוגוסט 2006 כשהוא נועד להבטיח את כל החובות שהמנוח היה חייב למשיבה עד למועד רישומו. אם המנוח היה מעוניין לתקוף את רישום השעבוד, ולטעון כי המשיבה איננה רשאית להבטיח חובות משנים הקודמות לשנת 2000 במסגרת השעבוד, היה עליו לפנות מיד לאחר שנודע לו על רישום השעבוד. משלא עשה כן, העותר כחליפו של המנוח, מנוע מלהעלות בשמו טענה מסוג זה. 11. יש ממש בטענתו של ב"כ המשיבה לפיה קיים שיהוי ניכר בניסיון העותר לתקוף את השעבוד. כאמור השעבוד נרשם בשנת 2006 לפני כחמש שנים, במצב דברים זה, היה על המנוח מיד לאחר שהתגלה לו דבר רישום השעבוד, שהוטל כאמור על כל חובות המנוח, הן אלה שנוצרו לפני שנת 2000 והן אלה שנוצרו לאחר מכן לפנות אל בית המשפט לעניינים מנהליים ולתקוף את חוקיות השעבוד. אם המנוח סבר כי הפעולה איננה תקינה, היה עליו להגיש בסמוך לרישום, עתירה מנהלית ולטעון במסגרתה (בהזדמנות הראשונה) להתיישנות. משלא עשה כן, עד להגשת העתירה דנן, השתהה שיהוי ניכר. העותר בא בנעליו של המנוח, מכאן שהוא מנוע מלהעלות בשמו טענה מסוג זה. זאת ועוד, טענת ההתיישנות לא נטענה אף בעת הדיון בפני רשמת ההוצאה לפועל ב-03.01.11, בדיון שנערך בבקשת ב"כ המשיבה להתמנות ככונס נכסים על הדירה. הטענה נכבשה כנראה מטעמים טקטיים עד ליום 03.03.11. יוער, כי הבקשה למינוי כונס נכסים על ידי המשיבה הוגשה כבר ב- 08.11.10 וגם אז לא תקף העותר את השעבוד למרות שלטענתו נפל בו פגם. יודגש, כי אין כל קשר בין הטענה שהעלה ב"כ העותר בנוגע לפירוט החוב ולטענת ההתיישנות. זאת ועוד, העתירה הוגשה גם לדבריו, לפני שהומצא לו פירוט החוב ב-27.04.11, כך שלא הייתה כל מניעה להגישה במועד מיד לאחר שנרשם השעבוד. באשר לטענת ההתיישנות: 12. לטענת ב"כ העותר, ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות חלה רק בחלוף 45 יום מתאריך 27.04.11, מועד קבלת כל החומר הרלבנטי הנוגע לחובות הארנונה שהתיישנו לשיטתו. עוד לדבריו, באמצעות הליכי גבייה מנהליים המשיבה ביקשה לעקוף את דיני ההתיישנות. לו הייתה המשיבה מגישה תביעה אזרחית בשנת 2006, הרי שכבר אז במסגרת כתב ההגנה הייתה מועלית טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. מטעמים אלה, לטענתו, טענת ההתיישנות אכן הועלתה בהזדמנות הראשונה, ולא חל כל שיהוי בהעלתה כטענת המשיבה. 13. ב"כ המשיבה טען, כי הרשות איננה חייבת להגיש תביעות אזרחיות וזכותה לנקוט בהליכים מנהליים במקום להגיש תביעה אזרחית, שהרי לצורך כך תוקנה פקודת המיסים (גביה) והוחלה גם על רשויות מקומיות. עוד טען, כי בהתאם לחוק ההתיישנות יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כך שהיה על המנוח להעלות את טענת ההתיישנות במסגרת עתירה בסמוך למועד רישום השעבוד. 14. במקרה דנן טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה כנדרש. טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית ויש להעלותה בהזדמנות הראשונה. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 קובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" גם ב- רע"א 187/05 - נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית שאליו הפנה ב"כ העותר, נקבע כי אין בטענת ההתיישנות כדי למחוק ולאיין החוב באופן אוטומטי: "סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), מורה כי: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". הסעיף קובע מפורשות כי ההתיישנות אינה גורמת לביטול הזכות לגופה, אלא רק מקימה מחסום מפני תביעתה. תכונה זו היא הגורמת לכך שטענת התיישנות לפי חוק ההתיישנות מסווגת כטענה דיונית ולא כזכות מהותית" . לכן במקרה נשוא הדיון משלא נטענה טענת ההתיישנות וכל עוד לא נטענה טענת ההתיישנות החוב שריר וקיים והשעבוד נרשם כדין. עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל, כי מתוקף היות טענת ההתיישנות טענה דיונית הרי שמדובר בטענת הגנה "מגן" שיש להעלותה במסגרת עתירה בבית משפט: "לענייננו, חשוב במיוחד מאפיין אחד של הצביון הדיוני של טענת ההתיישנות עליו עמדה הפסיקה. כוונתי לאיפיונה של טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד, מגן ולא חרב. ניתן לומר כי זוהי ההשקפה הקלאסית באשר לטענת ההתיישנות". בהמשך פסק הדין נידונה השאלה, מה הדין במקרה של הליכי גבייה מנהליים, הליכים בהם ניתן לפתוח גם ללא פסק הדין, במצב דברים זה לא ייווצר מצב שבו הנישום יהיה בתפקיד המתגונן אשר יכול להעלות טענת התיישנות. בעניין זה נפסק כי כאשר מדובר בהליכי גבייה מנהלים על העותר לפנות בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ובמסגרתה להעלות בהזדמנות הראשונה את טענת ההתיישנות: "קיימים שני מסלולי תקיפה הנוגעים לארנונה. המסלול האחד הינו הגשת השגה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). השגה לפי חוק זה מוגשת למנהל הארנונה, אשר על החלטתו ניתן לערור לוועדת ערר ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות). דא עקא, הגשת השגה לפי חוק זה אפשרית רק בעילות מסוימות הקבועות בסעיף 3 לחוק, אשר טענת התיישנות אינה נמנית עמן...המסלול הנוסף, עבור המבקש לטעון כנגד חוב ארנונה בעילות אחרות, הינו פנייה לבית המשפט. כיום נעשה הדבר על דרך הגשת עתירה מינהלית...עולה אם כן, כי המסגרת היחידה בה ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד גבייה מינהלית הינה בעתירה מינהלית או, בעבר, בתביעה לפסק דין הצהרתי. וחזרנו לנקודת המוצא: במסלול זה הנישום הינו תובע או עותר. לכן עתיד הוא להיתקל בטענה שאין הוא רשאי להעלות טענת התיישנות, שהרי זו כזכור, הינה "מגן" בלבד." ובהמשך: "המקרה שבפנינו משתייך לסוג מקרים שלישי. בעוד בסוג המקרים השני החייב יוזם תביעה לסעד הצהרתי בלא שננקט נגדו כל הליך, כאן הנישום פונה לבית המשפט בשל כך שהופעל נגדו הליך גבייה מינהלי. אם הליך הגבייה המינהלי הינו "תביעה לקיים זכות"... הרי בעת הפנייה לבית המשפט בתביעה לסעד הצהרתי או בעתירה מינהלית הנישום הינו כבר "נתבע". הפנייה לבית המשפט לא באה ביוזמת החייב כדי למנוע הגשת תביעה נגדו בעתיד... אלא באה כתגובה ל"תביעה" שמנוהלת נגדו. בנסיבות אלו יש לראות ב"מערכה" הראשונה, בה הנישום הינו "נתבע", וב"מערכה" השנייה, בה פונה הנישום לבית המשפט, מסכת אחת. מכאן שהטענות אותן מעלה הנישום בהליך השני - התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית - הינן טענות ההגנה של ההליך הראשון - הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות. סיכום הדברים הוא כי אם יוכר הליך הגבייה המינהלי כ"תביעה לקיים זכות" ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה"במה" בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לבית המשפט". הנה כי כן, המנוח לא השיג על חיובי הארנונה בפני מנהל הארנונה והם הפכו לאחר 90 יום, לחלוטים. כמו כן, גם לאחר שנרשם השעבוד לא פנה המנוח לבית המשפט והעלה טענת התיישנות. בעניין סעיפים 11א(1) - (2) לפקודת המיסים (גביה): 15. עוד טוען ב"כ העותר כי סעיף 11א(1) לפקודה יוצר זכות מהותית וקניינית לרשות. זכות זו תקפה מיום החקיקה ולא לפני כן, כלומר תקפה בגין חובות שנוצרו מיום 01.01.00 ולא קודם לכן. 16. לטענת ב"כ המשיבה, בהחילו את פקודת המיסים (גביה) על רשויות מקומיות, לא הגביל המחוקק את ההחלה ליום חיקוק החוק. ההחלה הייתה מיידית וניתן היה להשתמש בה גם לגביית חובות שהצטברו קודם לחקיקת החוק. הרשויות המקומיות אכן השתמשו בפקודה לגביית חובות קודמים, מאחר ומדובר באמצעי גביה נוסף ותו לא. 17. סעיף 11א(1) לפקודת המיסים גביה קובע: "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין". הסעיף הנ"ל הוחל ביחס לרשויות מקומיות, בהסתייגות אחת והיא שאין מדובר בשעבוד ראשון דווקא, כפי שטען ב"כ העותר. אולם, מטרת התיקון הייתה לבכר חובות מס למדינה ביחס לחובות מס לרשות. במקרה שבפני, כטענת ב"כ המשיבה, אין משמעות לתיקון לענייננו, הואיל ולא נרשם שעבוד קודם על דירת המגורים וגם אין ביחס אליה כל חוב אחר לרשויות המס. לפיכך, על-פי הסעיף הנ"ל, עומד לזכות המשיבה שעבוד ראשון בדרגה על דירת המגורים. לפי סעיף 11א(1) המשיבה אף איננה צריכה לרשום שעבוד ומעמדה באשר לחוב כמעמד נושה מובטח בעל שעבוד, ויש לה זכות קניינית במקרקעי החייב בגין חובות המיסים הרובצות על הנכס. לאחר שנרשם השעבוד דנן ב-2006 לפי סעיף 11א (2) לא ניתן לטעון להתיישנות, לאור סעיף 20 לחוק ההתיישנות: "נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד". 18. בהחילו את פקודת המיסים (גביה) על רשויות מקומיות לא הגביל המחוקק את ההחלה ליום החיקוק. ניתן להשתמש בה גם לגביית חובות שקדמו לשנת 2000. העותר אשר הסתמך בעניין זה על פסקי הדין של בית המשפט העליון, בעניין נסייר הנ"ל ועניין אדוט טען, כי לא ניתן להשתמש בחיקוק דנן לגבית חובות שלגביהם עברו יותר מ-7 שנים ממועד היווצרם. אולם בחינה של פסקי דין אלו מעלה כי בית המשפט העליון קבע, כי רק חובות אשר בגינם המשיבה לא נקטה בהליכי גבייה מנהליים , בתוך שבע שנים ממועד היווצרותם, התיישנו. דהיינו- מכך אנו למדים כי חובות אשר לגביהם ננקטו הליכי גביה לא התיישנו. יוער לעניין פסק דין אדוט, אליו הפנה ב"כ העותר, כי שם הועלתה ונידונה טענת ההתיישנות במסגרת עתירה שהגישה אשת המנוח, מייד ובסמוך לפתיחת עיריית בת ים בהליכי גבייה מנהליים. [ראה: עע"מ 10372/08- עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל]. 19. כאמור, בעניין נסייר לא ננקטו הליכי גבייה במשך כל תקופת ההתיישנות וזאת בשונה מהמקרה דנן. כאשר המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל לגביית כל החוב עוד בטרם נרשם השעבוד על הדירה. ב-2005 בעקבות הסדר בין הצדדים אף שולם חלק מהחוב עד שנת 1993, ונמשכו הליכי הגביה המנהליים לגבי יתרת החוב (ראה: נספח 6 לתגובה לעתירה). מאחר והמשיבה נקטה בהליכי ההוצאה לפועל במשך כל התקופה, מדובר בחוב שטרם התיישן, אשר הוטל על המנוח ואותו חייב לפרוע העיזבון/ העותר. וכאמור לאחר שהוטל השעבוד על הנכס בשנת 2006, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכות המשיבה להיפרע מהשעבוד. 20. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪. הסכומים יוצמדו למדד יוקר המחייה ויישאו הפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום, כ"ח סיון תשע"א, 30 יוני 2011, בהעדר הצדדים. מיסים