הרחבת חזית בתצהיר תמיכה

מונחת לפני תביעתו של בנק אוצר החייל בע"מ (סניף בת-ים) (להלן: "הבנק") כנגד מר שמואל ממן (להלן: "הנתבע") וכנגד אישתו הגב' רות ממן (להלן: "הנתבעת", בני הזוג ממן יקראו להלן - "הנתבעים"). עניינה של תביעה זו הינו תובענה כספית בגין ערבותם של הנתבעים לחובותיה של אלום דרום בע"מ (להלן: "החברה"), אשר נגדה ניתן פסק דין עוד ביום 31.1.95. בתאריך 19.1.95 ניתן פסק דין כנגד שני הערבים הנוספים, מר חיים ברוש (להלן: "ברוש"), וכנגד אשתו, הגב' רינה ברוש. בתאריך 10.1.96 ניתנה לנתבעים, בהסכמת התובע, רשות להתגונן, ונקבע כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן ישמש ככתב הגנה. בראשית דברי מצאתי לנכון להעיר, כי למצער הערימו ב"כ הצדדים בכתבי טענותיהם, טענות מטענות שונות, אשר לפי התרשמותי נולדו לצורכי התדיינות בלבד. בשכאלה לא דנתי. מוטב היה לו ב"כ הצדדים היו מתרכזים יותר בסוגיות המשפטיות הכרוכות בתיק זה ופחות בהטלת רפש איש על משנהו בנסיון לשכנע את בית המשפט בדבר הטעייה ע"י הצד שכנגד. גדר המחלוקת: בבקשת הרשות להגן, שהוגשה מטעם הנתבעים וכן בתצהיר המצורף אליה, נטענו שתי טענות בלבד, האחת בנוגע לבטלות הערבות והשנייה בנוגע לסכום החוב. ביום 21.11.96 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים, וכן הוגשה חוות דעתו של מר סרודי ציון. לטענת ב"כ התובע, בתצהירים אלו ובחוו"ד, נטענו טענות חדשות שלא נזכרו בבקשת הרשות להגן, ובגינם לא קיבלו הנתבעים רשות להגן. מדובר בטענות לפיהן בוצעו העברות כספים מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של ברוש, ללא הרשאה מטעם הנתבעים ובאופן שהגדיל, באופן מלאכותי, את יתרת החוב בחשבון של החברה, שלו ערבו הנתבעים. מכנגד ב"כ הנתבעים משיב להתנגדות בסיכומיו (פסקה 43), כי טענות אלה הועלו באופן כללי בבקשת הרשות להתגונן והן לגיטימיות, גם משום שהליך גילוי המסמכים, שבו נחשפו דפי חשבון הבנק, הסתיים שנים לאחר מועד הגשת בקשת הרשות להתגונן. לאחר שעיינתי בבקשת הרשות להגן ובתצהיר המצורף אליה, לא מצאתי זכר לטענות בדבר העברות כספים מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של ברוש. לפיכך, סבורה אני, כי יש מקום לקבל את טענתו של ב"כ התובע לפיה, בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים, פרץ בא כוחם את הסכרים של הוראות הדיון וטען טענות נוספות וחדשות אשר לא בא להן זכר בגירסת הגנתו המפורטת, בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן. ככאלה, דינן של הטענות להידחות על הסף. אכן, ההלכה העוברת כחוט השני היא כי, בית המשפט לא ידון בטענות המהוות הרחבת חזית אשר כלל לא עלו בבקשת הרשות להתגונן. זאת ועוד, בדיון מיום 18/4/99, ציינתי, מספר פעמים, כי לא אאפשר כל הרחבת חזית, לנוכח התנגדותו הנחרצת של בכ' התובע לכל הרחבת חזית. אשר לטענתו של ב"כ הנתבעים, לפיה הליך גילוי המסמכים הסתיים במועד מאוחר להגשת בקשת הרשות להגן, ומשום כך יש לאפשר העלאת טענות נוספות, דינה להידחות מכל וכל ואפרט. לנתבעים ניתנה רשות להגן בהסכמת התובע ונקבע כי התצהיר שצורף לבקשה ישמש ככתב הגנה עוד בהחלטתי מיום 18/1/96 (עמ' 2 לפרוטוקול): "למבקשים ניתנת הרשות להגן. התצהיר שצורף ישמש ככתב הגנה." אם סבר ב"כ הנתבעים, כי יש בחומר שהגיע לידיו, במסגרת הליך גילוי המסמכים, כדי להעלות פלוגתאות נוספות על אלה שהועלו על ידו בבקשת הרשות להגן, הרי שהיה עליו להגיש בקשה לתיקון הגנתו, בדרך הקבועה לכך בתקנות. משלא עשה כך, הרי שאין הוא יכול, עתה, להסתמך על טענות חדשות שהעלה בתצהיר עדותו הראשית, ולצפות מבית המשפט שיתיר הרחבת חזית וימתח את יריעת הפלוגתאות שבין הצדדים, אל מעבר ממה שזו נפרשה בבקשת הרשות להגן ובתצהיר המצורף אליה. קל וחומר שאין לאפשר זאת, כאשר הרשות להגן ניתנה בהסכמה, ונקבע כאמור כי התצהיר שצורף לבקשה ישמש ככתב הגנה. לאור האמור, אני קובעת כי יש לדחות את טענות הנתבעים בדבר העברת כספים מחשבון החברה, נשוא התביעה, לחשבונו הפרטי של ברוש. אדון להלן רק בשתי הטענות שעלו בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן מטעם הנתבעים. הטענה לפיה בוטלה הערבות לטענת הנתבעים, וכפי שטען הנתבע בתצהירו, בחודש אוגוסט 94' הוא עזב את החברה ונקט בצעדים הדרושים בכדי להשתחרר מהערבות שנתן להתחייבויות החברה. לטענתו, בחודש ינואר 94', התנהל מו"מ בינו לבין הבנק, שבמהלכו דרש הבנק סכום של 175,000 ש"ח במזומן לשם שחרור הנתבעים מערבותם לחובות החברה. ביום 13.8.94 הפקיד הנתבע לחשבון החברה סכום של 175,000 ש"ח, וזאת לאחר שקבל משכנתא מבנק למשכנתאות על ביתו. לטענת הנתבע, על פי הסכם, שהיה לו עם המשיב, עם הפקדת הסך של 175,000 ש"ח ועזיבתו את החברה, בוטלו הערבויות, שלו ושל אישתו, לחברה לכן, משהעביר לבנק את פרוטוקול ישיבת הנהלת החברה מיום 18.8.94, שם הוחלט על התפטרותו מהחברה, וכן הפקיד את הסכום הנדרש לחשבון החברה, ראה את עצמו ואת אישתו כמשוחררים מהערבות לחובות החברה. הנתבע סומך טענתו זו על מכתב מיום 12.1.94, ששלח לבנק וחתם עליו לבדו (מוצג נ1/), בזו הלשון: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית וההתייעצות החלטנו אישתי ואני שלא לשעבד את הבית אלא לקחת משכנתא ע"ס 175,000 ש"ח דרך בנק משכן ולהשקיע בעסק... עם הפקדת כסף המשכנתא לחשבון אלום דרום אשתי תהיה משוחררת מערבות זאת". יאמר מיד וכבר עתה, כי לא הוצג לפני בית המשפט הסכם בכתב המשחרר את הנתבע או אשתו מערבותו לבנק כלפי חובות החברה. מקובלים עלי נימוקי ב"כ התובע לכך כי מכתב זה אינו יכול להוות הבסיס לביטול הערבויות, לנוכח הסכמת הצדדים, בהסכמי ההתקשרות ביניהם. הנימוקים הם, האחד, המכתב הוא חד צדדי, מופנה מהנתבעים אל הבנק ללא כל אישור, "קבלה", מהבנק אל הנתבעים. צודק ב"כ התובע, בסיכומיו, שממכתב זה עולה כי מטרת ההפקדה בסך של 175,000 ש"ח, היתה להשקיע בעסק ולא לביטול הערבות. כך או כך, מועד משלוח המכתב, 12.1.94, עומד בסתירה לגרסת הנתבע שלפיה, עם התפטרותו מהחברה ביקש במכתב את ביטול הערבות, שכן, לדבריו, הוא עזב את החברה בחודש אוגוסט 94'. הנה כי כן, המכתב נשלח כ- 6 חודשים קודם למועד פרישתו מהחברה, ולא בד בבד עם פרישתו בינואר 94'. גם הנתבע בחקירתו הודה כי הבנק לא אישר את מכתבו זה. לעניין זה ראה עמ' 14 לפרוטוקול הדיון:ו"הבנק לא נתן לי אישור לנספח ב'". מהמקובץ, בחומר הראיות המונח לפני, לנוכח כתב הערבות, המצורף לכתב התביעה, אני סבורה שאכן המכתב אינו הודעה על ביטול הערבות, ושיש לדחות את טענות הנתבעים לפיה בוטלה הערבות ואסביר. סע' 19 לכתב הערבות שעליו חתם הנתבע וסע' 18 לכתב הערבות עליו חתמה הנתבעת קובעים (מוצגים ת/ה): "מבלי לגרוע מההוראות האחרות של התחייבותנו זו, הרי כל שינוי בהתחייבותנו מחייב קבלת הסכמת הבנק מראש ובכתב..." ב"כ הנתבעים מעלה בסיכומיו טענות סתמיות, שלא ברור לי על מה הן נסמכות. לטענתו אין ספק כי הנתבעים פעלו להעביר לבנק סך של 175,000 ש"ח על מנת לצאת מכל התחייבויותיהם לבנק וקשריהם עמו, וכן לטענתו נוח לבנק להתעלם לחלוטין מעצם קיום המכתב, ועוד, "המכתב נשלח ומחייב את הבנק והוא פוטר את הנתבעים מערבותם.". סבורני שב"כ הנתבעים, בכל הקשור לטענות אלה, בטעות נתלה באילנות גבוהים שכן, אין לקביעות המוחלטות האלה בסיכומיו, על מה לסמוך, שהרי כל שמונח בפני בית המשפט הוא מכתבו החד-צדדי של הנתבע לבנק, וזאת אל מול הסכמת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהוראות סע' 19 ו18- לכתבי הערבות של הנתבעים הקובעות, באופן שלא משתמע לשתי פנים כי, כל שינוי בהתחייבות הצדדים צריך שיהיה בכתב, ובעניננו, אין מחלוקת כי הנתבעים לא הודיעו, חד משמעית, לבנק על ביטול הערבות, כשהם שהתובע לא נתן לנתבעים הסכמתו, בכתב, לביטול הערבות. לאור האמור אני קובעת כי יש לדחות טענתם של הנתבעים כי בוטלה ערבותם לחובות החברה, ויש לראותם ערבים כלפי הבנק לחובות החברה. נכונות סכום החוב הנתבע בבסיס העניין מונחים מסמכי ההתקשרות בין הצדדים. הוראת סעיף 20א' בכתב הערבות קובעת: "אנו מאשרים כי ספרי הבנק וחשבונותיו נאמנים עלינו, יחשבו כנכונים וישמשו ראיה לכאורה לכל פרטיהם, ובין השאר לכל הנוגע לחישוב סכום הערבות ו/או הסכומים הנ"ל, לפרטי השטרות, הערבויות הבטוחות האחרות וכל ענין אחר הקשור לכתב זה." בהתאם לכתב התביעה, ביום 7.12.91, היתה יתרת החובה בחשבון חח"ד מספר 90667 (להלן: "החשבון"), בסך 87,176 ש"ח. מתדפיסי תנועות החשבון של הבנק (להלן: "התדפיס"), ליום 7.12.94, אכן עולה היתרה דלעיל (ראה תדפיס מצב חשבון נספח ו'). ממסמך הבנק, נספח ג' לכתב התביעה, נראה כי ביום 9.12.94, הסתכמה יתרת ההלואה על סך 49,507 ש"ח. ביום 25.12.94 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך 81,643 ש"ח. מתדפיס תנועות החשבון נלמד כי באותו יום, תחת הכותרת "הפקדת שיקים", נכנס לחשבון החח"ד סכום של 45,000 ש"ח, ובעקבות כך קטנה יתרת החובה ועמדה על 36,643 ש"ח. שבוע לאחר מכן, ביום 2.1.95, עמדה יתרת החוב בחשבון על סך 39,078 ש"ח. במועד זה נוסף חיוב בסך 48,422 ש"ח, המתואר בדפי החשבון, כהלוואת קרן. משמע, יתרת ההלואה הועברה לחשבון החח"ד. בעקבות הפעולה הנ"ל, גדלה יתרת החובה בחשבון ועמדה על 87,500 ש"ח. אין ויכוח כי יתרת ההלואה הועברה לחובת חשבון החובה ביום 2.1.95 (ראה תדפיס הבנק נכון לאותו יום). כמו כן, אין ויכוח כי בהליכי הוצל"פ שנקט הבנק, מומש רכב שמושכן לטובת הבנק להבטחת החזר ההלואה. גדר המחלוקת הוא האם התמורה שהתקבלה בגין מכירת הרכב נזקפה לזכות בחשבון וכתוצאה הוקטנה יתרת החובה. לעניין זה, טוען ב"כ התובע בסיכומיו (ס' 9.2) כי, "ברור הוא שהתמורה הועברה לזכות החשבון וכי בטענת הנתבעים כי הבנק לא העביר את התמורה אין שמץ של אמת...". בתצהיר עדותו הראשית, כל מה שאומר עד התביעה מר סרי מרדכי, מנהל המחלקה העיסקית בבנק התובע, בזמנים הרלוונטים, "5 א' . נכון ליום 7.12.94, היתה יתרת חוב בחשבון 90667 בסך 87,176 ש"ח. ב. נכון לתאריך 13.8.96, קיימת יתרת חוב בחשבון 90667 בסך 120,199 ש"ח (כולל הוצאות משפטיות). התדפיס מצב החשבון מצורף ומסומן ג' ... .. ד. החברה לא עמדה בתנאי פרעונה של ההלואה וחובה נכון ליום 7.12.94, היה בסך 49,507 ש"ח. נכון ליום תצהירי זה ההלואה נפרעה במלואה במכירת הרכב המשועבד ומתקבולים שנגבו בלשכת ההוצל"פ מצדדים שלישיים ובגין שיקים שחוללו. ה. החובות הנ"ל הינם עפ"י הרישומים שנעשו במהלך העסקים הנהוג בבנק ועפ"י ספרים הנתונים למשמרת ולפיקוח". סתם פקיד הבנק ולא פרט כפי שיש לצפות ממנו. כך לדוגמא, הוא לא פרט תקבולי מכירת הרכב ומהם התקבולים האחרים, מתי ואיך זוכה החשבון. גם בחקירתו הנגדית סתם העד ולא הצליח לפרט ולהסביר את רישומי הבנק. כתוצאה מחוסר הדיוק וחוסר הפירוט פנו הנתבעים למומחה מטעמם. בחווה"ד של המומחה מטעם הנתבעים, מר סרודי ציון, הוא קובע, בסעיף ה', כי הרכב נמכר ע"י כונס הנכסים ביום 4.1.95 בסכום של 45,000 ש"ח ממנו נוכו הוצאות שכ"ט וכונס נכסים בסף 2,106 ש"ח. סה"כ סכום המכירה נטו 42,896 ש"ח. לשיטתו 3,000 ש"ח התקבלו כמקדמה. לשיטתו, הסכום הנכון שהיה צריך להיות מזוכה בחשבון הוא 39,896 ש"ח. טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי, מבדיקת דפי הבנק, עד ליום 1.1.95, אין רישום הפקדה בחשבון החח"ד של זיכוי התקבול הנ"ל. בסעיף 9.2.2 ב"כ התובע מנסה להסביר כי אכן הסכום בגין מכירת הרכב הוכנס לחשבון. לא הצלחתי לרדת לעומק גירסתו. הן בתצהיר העדות הראשית של מנהל סניף הבנק, הן בחקירתו הנגדית של העד והן בסיכומי ב"כ התובע, לא הצביע הבנק על רישום הבנק הספציפי המראה כי חשבון החח"ד אכן זוכה בתקבול מפעולת מכירת הרכב. ב"כ הבנק צירף עשרים עמודי תדפיס ממחשב משרדו, שטיפל בתיק ההוצל"פ, שהתנהל בין הצדדים, למימוש הרכב ושיקים שהופקדו. בתיק הבנק, המתנהל במשרד בא כוחו, התאריך 25.12.94 זוכה החשבון דנן בסך 45,000 ש"ח. המועד והסכום בתדפיסי משרד ב"כ התובע הינם זהים לזיכוי חשבון החח"ד של הנתבעים ע"פ תדפיסי הבנק האמור. בנסיבות המתוארות אני סבורה כי הסכום של 45,000 ש"ח המתואר בתדפיס הוא התמורה שנתקבלה ממכירת הרכב, וזוכתה בחשבון. יצוין, טענתו של הנתבע בדבר ביצוע חיובים שלא כדין ואי זיכוי החשבון, בסכומים שעל הבנק היה לזכותו, כטענותיו, הינן מסוג טענת "פרעתי" שמטילה את נטל ההוכחה על כתפי הטוען אותה, קרי הנתבע. אל נוכח הסכמת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהוראת ס' 20 בכתב הערבות, לפיו ספרי הבנק וחשבונותיו יחשבו כנכונים לכל עניין ודבר, הרי הנתבע לא הרים הנטל המוטל על כתפיו, ולא הוכיח טענתו בדבר היותו של סכום התביעה לא נכון. מנגד, התובע הרים את נטל השכנוע המוטל על כתפיו, במידה הדרושה במשפט האזרחי והוכיח כי זיכה את החשבון בתקבולים שנגבו במסגרת הליכי הוצל"פ שביצע. כאן המקום לציין כי הפעולה הנוגעת להעברת ההלוואה לחשבון החח"ד והפעולה של זיכוי החשבון בתקבול ממימוש הרכב במכירתו בהליכי הוצל"פ בוצעו לאחר הגשת כתב התביעה (14.12.94). אשר להוצאות, לאחר ששקלתי אינני סבורה שמן הראוי לזכות את הבנק בהוצאות. ועוד אני מוצאת לנכון רק להעיר, לגבי טענתו של הנתבע בדבר תקבולים משיקים שהופקדו לחשבון "אך הבנק לא גילה מה עלה בגורלם". טענה זו עלתה לראשונה בעמ' 10 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ואין לה זכר בכתב ההגנה. בפתח הכרעתי זו התייחסתי בהרחבה לשינוי החזית שנקטו הנתבעים וקבעתי שלא אדון בטענות שלא עלו בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן מטעם הנתבעים, ואשר לגביו נקבע, בהסכמת הצדדים, שהוא ישמש ככתב הגנה. טענות הנתבעים בדבר השיקים מקומן במסגרת "שינוי חזית", שלא היתרתי. אגב אורחא אציין כי, מעיון בתדפיסי תקבולי ההוצל"פ שהוגשו ע"י ב"כ התובע, לא שוכנעתי כי יש תקבולים, מגביית שיקים, כדי להפחית את סכום החוב הכללי. כך או כך, כאמור, טענה זו הינה טענת "פרעתי" שהנתבע לא הביא ראיות של ממש להוכחתה. סופו של עניין, טענת הנתבעים כי סכום החוב אינו נכון דינה להדחות. סוף דבר, אני דוחה את טענות ההגנה. הבנק התובע זכאי לפסק דין לטובתו, בהתאם לכתב התביעה ובהפחתת כל סכום שנגבה עד ליום מתן פסק הדין. בשל נסיבות העניין שבהן לאחר הגשת התביעה עשה הבנק פעולות למימוש החוב, בתוך 40 יום מהיום ב"כ הבנק יגיש תצהיר, מטעם פקיד הבנק, על יתרת החוב נכון ליום ההצהרה, בד בבד יגיש ב"כ התובע לחתימתי נוסח פסק דין מתאים. שקלתי ושקלתי האם לנוכח העובדה שהבנק זכה בתביעתו, הוא זכאי להחזר הוצאות ושכ"ט עו"ד, והמסקנה שאליה הגעתי, בנסיבות שהערתי עליהן לאורך הכרעתי זו, היא שכל צד ישר בהוצאותיו. ניתן היום, 4 בנובמבר 1999, בהעדר הצדדים. ד. גבעשופטת תצהיר תמיכהמסמכיםהרחבת חזית אסורה