עקרון "הגולגולת הדקה"

עקרון "הגולגולת הדקה"
א. כתבי הטענות:
.1התובע, יליד 1931, נפגע בתאונת דרכים ביום 8.4.93בערב, עת רכב על
חמורו מרכב שהיה נהוג ע"י הנתבע .1הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת .2התובע היה,
לפיכך, בן 62ביום התאונה, אב ל- 3בנות מאשתו הראשונה המנוחה, ולשני ילדים מאשתו השניה או חברתו לחיים.
התובע אושפז בבית החולים "סורוקה" ל- 40יום, ועבר טיפולים במחלקות טיפול
נמרץ, אורולוגיה, אורטופדיה וכירוגיה פלסטית.
התאונה לא היתה תאונת עבודה, והיא נידונה לפי חוק הפיצוים לנפגעי תאונות
דרכים, תשל"ה- 1975(להלן:ב "חוק הפלת"ד").
.2בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע הוכר כנכה בנכות של % 75(ולא מלאה כאמור בסעיף 7בכתב ההגנה), במסגרת של "נכות כללית" במוסד לביטוח לאומי (להלן:ו "המל"ל"), ולא היה מסוגל לכל עבודה וגם לא תפקד כלל לפני התאונה.
ב. נכותו של התובע:
.3לאחר דין ודברים מונה, כמומחה הרפואי הראשון בתיק הזה המומחה,
האורטופדי ד"ר שאול לוין מירושלים,שהגיש את חוות-הדעת (לוין/1) וקבע לתובע
נכות משוקללת בשיעור % 37, בשל אי-חיבור שבר בעצמות השוק (%30) ועבור הדיאסטזה של הסימפיזה (%10). ובגין הצלקות הוסיף נכות אסתטית של % .5על כן, אני מוצא שד"ר לוין קבע לתובע נכות רפואית אורטופדית משוקללת של % .45.15עוד קבע המומחה כי יש צורך גם בחוות-דעת של אורולוג לאור הפגיעה בדרכי השתן. יצוין שהתובע עבר קיבוע האגן בעזרת מכשיר חיצוני, נעשה לו מסמור תוך לשדי של השבר בשוק, ועוד עבר השתלת עור בשוק.
המומחה גם קבע שאין סיכוי לצפות לשינוי משמעותי, וגם אין מקום לטיפול נוסף. במענה לשאלות הבהרה השיב המומחה, (במסמך לוין 2), כי הטרייה עם קיבוע מתאים, והשתלת עצם, עשויים לשפר את מצב ריפוי השבר, ואם הניתוח יצליח- התובע לא יהיה זקוק לקביים.
כן קבע המומחה שסיכויי ההצלחה בניתוח כזה הם מעל %70, וכי הניתוח הוא
שיגרתי ואינו כרוך בסיכונים מיוחדים.
.4א) לאור המלצתו של ד"ר לוין מונה גם מומחה לאורולוגיה, ד"ר שפירא מבית
החולים "הדסה", שהגיש את חוות-הדעת שפירא/ .1המומחה מצא כי התובע סבל מהלם בשל
אובדן דם בעקבות השברים באגן וביד. הוא מצא כי אצל התובע קיימת פגיעה ביכולת
השליטה בשתן, בעיקר ביום. התובע נאלץ להפריש שתן מדי כחצי שעה ביום וכחמש עד
שבע פעמים בלילה, ויש צורך בלחץ בטני לשם התרוקנות. נמצאו שתי הצרויות בשופכה.
הפגיעות גורמות אכן לאין אונות, כתלונתו של התובע, להרטבת הבגדים ולבעיות קשות בהשתנה ונמצא כי התובע יזקק בעתיד למעקב צמוד אחר כיס השתן, מתוך מגמה למנוע פגיעה עתידית בכליות.
המומחה קבע לתובע % 50נכות בשל הפגיעות בכיס השתן ועוד % 10בגין אימפוטנציה. בתשובה לשאלת הבהרה ציין ד"ר שפירא (במסמך שפירא/3), כי יש סיכוי רב מאד להחמרה עקב פגיעה בשופכה, חסימה ומניעת לחץ לכיוון הכליות והוסיף:ב"אני תקווה שעקב טיפול נכון לא תהיה פגיעה בכליות אלא באיכות החיים ובצורך לטיפולים, מעקב, ואישפוזים. אין דרך לצפות מתי תהיה החמרה במצבו".
למרבה הצער, מאז חוות-דעתו המקורית של ד"ר שפירא, חלפו כבר כשלוש שנים. במהלך 3שנים אלו לא הובאה כל ראיה שמצבו של התובע החמיר מאז, או שמסתמנת איזו פגיעה, חלילה, בכליותיו.
ב) המומחה לאורולוגיה לא שיקלל את הנכות וממצאיו כשלעצמם מצביעים על נכות משוקללת של %55, בלי קשר לפגיעות האורטופדיות.
ג) אם נבחן את הנכות המשוקללת האורולוגית אל מול הנכות המשוקללת האורטופדית - נקבל נכות אורולוגית משוקללת בגובה % 30.25בקירוב.
לפיכך נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, הנובעות מן הפגיעות בתאונה, היא
%.73.07
היה די בכל זה - אילו התובע היה אדם בריא לפני התאונה. מכל מקום זוהי הנכות
הרפואית המחייבת, לכאורה, לחישוב פיצוי על כאב וסבל.
.5הנתבעת דרשה, לאור "הנכות הכללית, במל"ל, כי תנתן גם חוות-דעת של
קרדיולוג,
בכדי לעמוד על מידת נכותו של התובע עובר לתאונה. מונה מומחה שלישי מטעם בית המשפט, פרופ' דן צבעוני, מהמרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. פרופ' צבעוני ציין
שמדובר במעשן וותיק שאושפז ב- 8/88בסורוקה עקב אוטם קדמי מחיצתי נרחב
בדופן הקדמי של שריר הלב, ושוחרר ללא סיבוכים.
ב- 4/91אושפז התובע שוב עקב כאבים כלליים בבית החזה. מקור הכאבים לא
הוברר. המומחה ציין כי החולה טען בפניו שאינו חולה לב, שכבר שנים אינו מקבל
טיפול תרופתי, ונמצא שאכן לא עבר התקף לב נוסף מאז שנת .1988
לדבריו:ו "באופן מפתיע החולה אסימפטומטי לאחר התקף לב זה". המומחה מצא שאין לחולה תעוקת לב ולא נמצאו סימנים קליניים לאי ספיקת לב" .
הרופא מסכם:נ "נראה לי שמצבו הקליני של החולה ערב התאונה התאים למתואר ... דהיינו:ב % 25נכות קרדיאלית. לדעתי מאז התאונה לא החמיר מצבו הקרדיאלי של החולה".
(הערה טכנית:ו חוות-הדעת של ד"ר לוין וד"ר שפירא מצויות בתיק
המרצה 2874/94, וזו של פרופ' צבעוני בהמרצה 5938/96).
.6א) משום מה אף אחד מהצדדים לא טרח להמשיך את החישובים החשבונאיים לגבי
נכותו של התובע עקב התאונה.
ב) כבר כאן מתעוררת בעיה:נ התובע מוכר כנכה % 75במסגרת נכות כללית של
המל"ל. לכאורה, ניתן היה לטעון שלפחות לענין נכות תפקודית יש לקבוע תחילה את
הנכויות כולן בהתייחס לאותם "% 25בריאות" שנותרו לו, לאחר ניכוי הנכות הכללית. בעיה תיאורטית נוספת היא מה משמעות הקביעה של המל"ל. נכון הוא שהנכות נקבעה במל"ל הרבה לפני התאונה וכמובן ללא כל קשר אליה, אולם זו קביעת נכות על פי דין.
אני לא מקבל את הטענה הזו שאני מעלה מיוזמתי, הן משום שהיא לא נטענה מעולם והן משום שאני חושב שגישה כזו אינה נכונה. בתי המשפט פסקו זה מכבר כי המל"ל קובע אחוזי נכות לפי שיקולים שלו, בתאונות עבודה הוא יכול "לצרף" מספר תאונות ולהגיע לקביעת פגיעה כללית בכושר ההשתכרות ולפיה לפסוק את הנכות, וזו בעיה שמתעוררת תמיד כאשר תובע, בתיק נזיקין עקב תאונה שהיא גם תאונת עבודה, עבר מספר תאונות ובית המשפט צריך לייחס את הפגיעה לתאונה המסויימת שענינה בפניו.
תוך כדי כתיבת פסק הדין הגעתי גם לע"א 2730/90 שרון יצחק נ' וינרט
וציון חב' לביטוח שהודפס על ידי ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין (אין מראה
מקום מדויק יותר). שם נפסק ב - 4.4.99, בסעיף 4שקביעת המל"ל בנכות כללית
איננה בגדר קביעה על פסקי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, בהתבסס על ר"ע 94/86עקיבה נ' רותם לביטוח, פד' מ' (1) .759כב' השופט אור גם קובע את הטכניקה של החישוב, דהיינו יש לחשב את נזקי התובע בתאונה ולנכות מהם את תשלומי המל"ל בגין נכותו הכללית. (זהו פסה"ד שהגישה התביעה לאחר הסיכומים המקוריים בתיק). כותב כב' השופט אור:ב "באשר לסכום הניכוי בגין גמלאות המל"ל שקיבל ומקבל סכום זה צריך להקבע על פי הגמלאות שקיבל ומקבל המערער בפועל, יהיה אחוז הנכות
אשר נקבע על ידי המל"ל אשר יהיה. כל עוד מנוכה הסכום בהתאם לכך, לא נגרם כל עוול למערער באשר בסך הכל הוא מקבל את מלוא נזקיו כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המוסמך - חלקם מהמוסד לביטוח וחלקם מהמזיק".
ג) הערה:ו אני מבין שתיק המל"ל לגבי הנכות הכללית של התובע היה בידי ההגנה וזו מכל מקום לא הציגה פורמלית את החומר כראיה. החומר אמנם מצוי חלקית בתיק בית המשפט, דהיינו "גיליתי" את מסמכי קופת-חולים "בצד הימני הטכני" של בית המשפט בין אישורי המסירה.
התיק הרפואי הזה לא הוגש פורמלית כראיה אך מצוי כאמור בתיק, ודומני שיש
לראותו כחלק מחומר הראיות. בתוך החומר הזה נמצאו מסמכים שקשורים לשחרור התובע
מבית החולים, בעקבות התקף הלב וגם נמצא שם חומר הנוגע לאישפוז מאוחר ליום
הגשת התביעה, דהיינו ליום 21.3.95, עקב כאבים תעוקתיים בחזה. אישפוז מ- 13.8.89ששם מדובר על כאבים בקיבה ומצוין שם כיב שמצא בקיבתו. שם נרשם גם שבצילום חזה נמצא צל לב מוגדל, ללא סימני אי ספיקת לב ונתונים נוספים שידיעותיו של בית המשפט אינן מספיקות להבינם. נתונים אלה לא נותחו מקצועית בפני בית המשפט מעבר למה שציין פרופ' צבעוני, ובית המשפט נזהר מאד מלהסיק מכך מסקנות, הן משום שהמסמכים לא הוגשו כמוצגים כאמור, והן בעיקר משום שלא הובהרו בלשון הדיוטות ברפואה לבית המשפט. כל החומר תוייק טכנית בתיק
המרצה 5938/96, מול חוות-דעתו של פרופ' צבעוני.
ד) מאחר ואני לא יכול להזקק לקביעות המל"ל כאמור - אין בפנינו אלא את
קביעתו של פרופ' צבעוני לאמור:נ שלתובע נכות קודמת עקב התקף לב (אחד, ולא שנים
כפי שטענה ב"כ הנתבעת בסיכומיה), בשיעור % 25בלבד.
על רקע זה צריך לחשב עתה את הנכות הרפואית הכללית ממנה סובל התובע.
דהיינו:ב אפשרות ראשונה:ו % 73שנגרמו לו בתאונת הדרכים, בתוספת הנכות הקודמת של
% .25לפי גישה זו נכותו הכללית של התובע היא כיום: % 98(% 73+ %25), או בלשון
אחרת: נכות מוחלטת. אפשרות שניה: אילו התייחסנו לנכות הכללית הקודמת שבה הכיר
המל"ל (משום מה) בגובה %75, הרי שכיום אחרי תאונת הדרכים שיעורי נכותו של
התובע עולים על %.100
מכל מקום - כיום התובע מוגבל לחלוטין מבחינת כושרו התפקודי וכושר השתכרותו. אפשרות שלישית: נקבע כי היתה לתובע נכות קודמת של % 25כפי שמצא פרופ' צבעוני. נוסיף לו עתה את אחוזי הנכות של התאונה, מחושבים ביחס "ל- 75אחוזי הבריאות" שהיו לו לפני התאונה, נקבל % 25נכות קודמת ועוד % 54נכות מהתאונה שהיא משוקללת מול הנכות הקודמת, ונגיע ל-%.79
ה) כלומר: איך שלא נסתכל על הבעיה - התובע היום אינו מסוגל לאיזו עבודה של ממש, וזה גם בטרם הבאנו בחשבון את גילו המתקדם, ואת העדר ההשכלה והכישורים לאיזו עבודה. אחרי כל ההתחשבונות התוצאה היא אחידה, לפי כל שיטות החישוב, דהיינו שהתובע אינו מסוגל לשום עבודה.
.7הנתבעת, כיד כשרונה הטוב של ב"כ המלומדת, תוקפת את סיכומיו של עו"ד
אלטרמן וטוענת כי הפגיעה היתה קטנה בהרבה מכפי שעולה מעריכת החשבונות באחוזי הנכות שנקבעו כפי שפורט לעיל. נבצר מאיתנו להתעלם מטענות אלה ונבחן אותן אחת לאחת. עם זה - ראוי לקבוע כבר כאן כי ב"כ הנתבעת אינה נוקטת אותה אמת מידה לסיכומיה היא ולסיכומים, וכן לבקשה או לניסיון, להגשת "תוספת" לסיכומי התביעה.
לדעתי בהחלט היה מקום לבקש להגיש השלמת סיכומים מטעם התביעה לאור טענות מיוחדות שהעלתה ב"כ הנתבעת, הדבר לא נעשה, אלא שב"כ הנתבעת נטלה חירות לעצמה והוסיפה בסיכומיה חומר שהוא חומר ראייתי שלא הוגש במהלך המשפט. כך היא צרפה חישוב אקטוארי של שי ספיר מיום 8.3.99לגבי קיצור משמעותי בתוחלת החיים של נכים בנכות כללית. אם היה מקום להמציא ראיות בנדון - היה זה במסגרת הגשת הראיות, או לפחות - במסגרת חוות-הדעת הרפואיות בפני כל אחד מהמומחים, ואולי בעיקר בפני פרופ' צבעוני.
.8קיצור תוחלת חיים:
א) סביר להניח שאכן אנשים נכים, ובעיקר אנשים שנפגעו באיבר חיוני לחיים,
כמו לב, ריאות, כבד, כליות או מערכת חיסונית - בלוטות לימפה, מחלה קשה כמו איידס, סרטן, לחץ דם גבוה, סכרת וכדומה - תוחלת חייהם קצרה יותר. אולם אין בפני תשתית ראייתית בנדון. פרופ' צבעוני, בחוות-דעתו מ- 2/97ציין שלא מצא סימני אסכמיה (אי הספקת דם לליבו של התובע) וכי התובע תפקד כאילו לא סבל מהתקף לב קשה כפי שאכן סבל, ואפילו לא לקח תרופות לטיפול. הממצא הזה שלו גם מתאושש בממצא שעולה מהתיק הרפואי של קופת-חולים. יש בתיק מסמך של אכוקרדיוגרפיה שם נמצא שחדר שמאלי מורחב עם תפקוד סיסטולי גלובלי ירוד במידה קשה. עוד יש בתיק מכתב שחרור משנת 95' מהמחלקה הפנימית בסורוקה ובדף השני שצורף צויין "במשך מעקב חולה היה אסימפטומטי לחלוטין. לא נמצאה דינמיקה בא.ק.ג".
במכתב נוסף ממח' המיון של סורוקה מיום 29.9.95שוב נמצא ציור מוגבר של
הלב. ללא ממצא פנימי חריף. במסמך אחר של אכוקרדויגרפיה מיום 9.2.97מצוין שוב שהמחיצה היא דקה עם מפרצת בחוד (לא הודגם קריש) ושוב: רמת הביצוע הסיסטולי ירודה במידה קשה. עוד הוסיפו שיש הסתיידות של המסתם ומספר ממצאים ש אינם ברורים לבית המשפט. צוין שהתובע איננו מעונין בשום בירור נוסף. אגב - יצוין שבמסמך מ- 17.8.88כתוב שהתובע בן 68!, לפי זה האיש נולד בשנת .1920מצד שני במסמך מיום 13.8.89, כעבור שנה, שוב "הורד גילו" לגיל .65לתובע ולבית החולים סורוקה הפיתרונים.
ב) לא ראיתי איזו חוות-דעת רפואית לגבי מצבו המנטאלי של התובע.
ב"כ הנתבעת מפנה לחקירתה הנגדית את התובע ומסיקה מכך שהוא היה מבולבל. עובדה זו אינה מצביעה בהכרח על סיכוי לקיצור תוחלת חייו בכלל. רבים מאריכים ימים במצב בלבולי, תוך פגיעות בזיכרון.
הטענה הזו כולה "בעייתית" כי איננו יודעים כלל אם היה איזה קשר בין מצבו המנטאלי הנוכחי של התובע לבין התאונה. הוא אמנם אינו זוכר הרבה דברים אך אנחנו לא יודעים דבר על מצבו המנטאלי עובר לתאונה.
מכל מקום - גם שאלת המצב המנטלי לפני התאונה והיום היא שאלה שברפואה,
שטעונה הוכחה ע"י מומחה רפואי. כאמור - אין כל ראיה בנידון.
ג) לסיכום - המסמכים שבתיק הרפואי של קופ"ח מראים על מצב חולני של הלב, אך בשנים מאוחרות יותר נראה כאילו המצב השתפר. פרופ' צבעוני ציין שלפי סיכומי בית החולים סורוקה קיימת ירידה קשה והתכווצות החדר השמאלי וקיימת אי ספיקה קלה של מסתם מיטרלי וכמו שציטטנו קודם "באופן מפתיע החולה אסימפטומטי לאחר התקף לב".
בית המשפט איננו יכול לקבוע קביעות רפואיות תוך עקיפת המומחים הרפואיים
שמונו בתיק.
אין מנוס מלקבוע שהנתבעת לא הוכיחה קיצור צפוי של תוחלת החיים, מעבר
להגיון של שופט סביר.
שאלה בנידון אפשר היה לפחות להציג לפחות לפרופ' צבעוני ולקבל את התייחסותו, אך אין להגניב טענה רפואית-עובדתית לסיכומים, בהתבסס על מעין "ממצא רפואי" של החשבונאי הנכבד שי ספיר. גם לא הובהרה הרלוונטיות של לוח החיים המפורט בתקנות המל"ל ומה משמעותו של כל טור שם. הנתבעת יכולה וודאי ללמוד מהפסיקה לענין המנעות מהבאת ראיה - כפי שצרפה בדף נפרדלסיכומיה.
.9בעיה כללית היא עד כמה בית משפט אמור להזקק לטענות תובע שסותרות או אינן עולות בקנה אחד עם טענות אחרות שלו, שטען בפני בית משפט אחר, או בפני רשות אחרת - כמו המל"ל לענייננו.
התובע הצהיר בפני המל"ל, כפי שהוכח במשפט, שאיננו מסוגל לעבוד, לאור מומו שבלב, ועל כן הוכר כנכה % 75וקיבל כספים, מכספי המל"ל שהם כספי ציבור, בעקבות טענתו זו. הפסיקה קבעה, לענין "השתכרות שחורה", דהיינו הכנסות שהיו לתובע מעבודות שעליהן לא הצהיר לשלטונות המס, ולא שילם מיסים בגינן, שהן ברות-הוכחה ופיצוי בבית המשפט. היו חולקים רבים על גישה זו ודעת החולקים נראית לי יותר, אולם ההלכה הקובעת כרגע היא אחרת. אולם נראה לי שעדיין יש איזה קו גבול התוחם בין אי הצהרה לשלטונות המס, ואי תשלום המגיע לשלטונות מהסכום שהאזרח משתכר, לבין הצגת מצב, והצהרה עליו בפני גוף המחלק כספי ציבור, כאשר האזרח נוטל לעצמו מתוך אותם כספים. בלשון קיצונית, וחלילה לא מתאימה לענייננו, אומר כי שני האנשים עוברים עבירה, אך לא הרי מי שאינו משלם משלו כהרי מי שגונב או שולח יד בכספי ציבור. אם נקח דוגמא שוב משטח המיסים: לא הרי אדם שאינו מצהיר אמת למס הכנסה, כמי שמשתמש בחשבוניות מזויפות וגונב מס תשומות ממע"מ. ועתה לענייננו: כאן התובע הוכר כנכה %75, קיבל קצבת נכות באופן קבוע. לענין העדרים שגידל לטענתו, גמלים וצאן, עוד נחזור, אך גם לגבי אלו לא היו בידיו האישורים הווטרינריים הנחוצים.
על כן יש ממש בטענת הנתבעת שהתובע לא עבד, והתאונה לא גרמה לו הפסדי
הכנסה, וזה בנוסף לטענות שהיה לו איזה עדר קטן - הנה בנותיו ויתר בני משפחתו
רעו עדר זה. כמו שאמרנו לכך עוד נחזור.
.10החובה להקטין את הנזק ע"י ניתוח:
א) ב"כ הנתבעת טוענת כי היה על התובע לעבור ניתוח קל להקטנת נזקיו, לדעתה, שכלל שבירת הרגל ואיחויה מחדש (בלשון הרפואית היפה: "הטרייה"), ובכך להקטין את נזקו.
ד"ר לוין בחוות-דעתו ציין: "ללא טיפול ניתוחי נוסף אין לצפות לשינוי
משמעותי.
קיימת אפשרות של ניתוח נוסף עם סיכויים טובים לשיפור משמעותי והורדה ניכרת בנכות עקב השבר בשוק. אין לצפות לשינוי ואין להציע טיפול נוסף בקשר לסימפיזיה".
לשאלות ההבהרה השיב: "הטריית השבר עם קיבוע מתאים והשתלת עצם ישפר מצבו (ריפוי השבר). אם הניתוח יבוצע ויצליח לא יהיה זקוק לקביים. הניתוח ... בעל סיכויי הצלחה מעל %70". המומחה לא היה מוכן להסכים שהנכות שתאשר תהיה % 5דווקא, כשאלתה למומחה של הנתבעת. כן הסכים שההליכה במצב היום קשה יותר הרבה מהליכה רגילה. הרופא עוד ציין שהניתוח לא כרוך בסיכונים מיוחדים כי מדובר בניתוח שגרתי, אבל הוסיף "אני לא מוסמך להמליץ על טיפול כלשהו אבל ניתן לקבוע כי טיפול ניתוחי כפי שתארתי הנו טיפול המקובל במקרה מסוג זה". הרופא קבע שאישפוז הצפוי הוא לשבועיים ועלותו היא כ-000, 5ש"ח, נכון לסוף .1997
ב) הנתבעת לא הוכיחה שבפני ד"ר לוין הוצגו הנתונים לגבי מחלת הלב של התובע, אף שסביר כי המומחה עיין בתיק קופת-חולים. היא גם לא בררה עמו אם מדובר בניתוח הכרוך, ולדעתי כרוך, בהרדמה כללית והסיכונים לחולה לב במצבו של התובע הן מעצם הניתוח, והן ובעיקר מההרדמה. בכל הכבוד, וצר לי שאני חוזר על כך, את השאלות האלו היה צריך להציג בפני הקרדיולוג פרופ' צבעוני, או להביא ראיות בנידון.
ג) הטענה שעל התובע לעבור ניתוח להקטנת נזקו היא טענת הגנה, ובכל הכבוד לנתבעת נטל ההוכחה בעניין זה היה עליה. אין שחר להסתמכות על דברי ד"ר דן עטר (כיום פרופ', מנהל המחלקה האורטופדית בסורוקה), שהוא אורטופד מומחה, אך איננו בהכרח מומחה למחלות לב או להרדמה, ובעיקר כשאלו דברים שבאים מפי התובע בחקירה נגדית, ללא כל מסמך רפואי וללא עדותו של פרופ' עטר הנכבד.
כל זאת - כאשר ב"כ הנתבעת תוקפת את מידת הבנתו, זכרונו ובלבולו של התובע. על כן, לא מקובל עלי הניסיון בסעיף 8לסיכומי ההגנה לגלגל את המחדל של העדר ראיות בנידון על ב"כ התובע.
כמו שציינתי זו טענת הגנה שההגנה הייתה צריכה להוכיח כמו שניסתה לעשות, שלא למומחה הנכון או העיקרי בעניין זה בתיק, בשאלות הבהרה לד"ר לוין הנכבד, בהן לא הוזכרה כלל בעיית הלב של התובע.
ד) פסק-דין מנחה בשאלה זו הוא ע.א. 252/86גולדפרב נ. כלל, פ"ד מה (4),
.45עיקר ההלכות שנפסקו שם הן שעל התובע חל נטל, לא חובה, להפחית את הנזק
שעוולת המזיק גרמה לו.
חובת הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת מידה אובייקטיבית - דהיינו על התובע
לנקוט באותם אמצעים שאדם סביר, מטאפורי, היה נוקט.
הסבירות אינה סבירות מקבל ההחלטה, אלא סבירותה של ההחלטה עצמה.
כב' השופט ברק (כתוארו אז) כותב כי נזקקים להשקפתו של "הציבור הנאור" בישראל. בכל הכבוד לי קצת קשה לדעת אם מדובר, במושג "ציבור נאור", על ממוצע סטטיסטי של כל חמש או שש המיליונים של אזרחי ישראל, כולל עולים חדשים, ילדים וכיוצא בזה, או של בעלי ההשכלה הממוצעת, או של הבדואי הממוצע. לדעתי קיימת בעיה לקבוע מהו "הציבור הנאור" שאליו עלינו לפנות. עוד מוסיף כב' השופט ברק: כי הנטל להקטנת נזק כולל בחובו, במקרים מתאימים, גם את הנטל להסכים לניתוח. פה ישקלו מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל, מידת ההצלחה שניתן לצפות לה. כב' השופט ממשיך ואומר כי אין לדרוש מניזוק להסכים לניתוח שטומן בחובו סכנה לחייו ולגופו, או שיגרום להפחתה קטנה בפיצויים בהם יחויב המזיק, אך יביא לכאב וסבל ממושכים של הניזוק, ואין לדרוש מניזוק לעבור ניתוח ניסיוני או ספקולטיבי.
יש גם לראות את עובדות הערעור שעל רקען ניתן פסק-דין גולדפרב:
שם דובר בתובע, בעל רמת השתכרות גבוהה, ששבר את רגלו הימנית בתאונה ובוצע מסמור של עצם הירך הימנית בעזרת פלטות וברגים בעצמות הירך, והללו עדיין היו מצויים ברגלו של המערער. המומחה קבע כי בעקבות השברים והניתוחים יש למערער צלקות ורגישויות המזכות אותו בנכות אורטופדית קבועה בשיעור של % .5כן קבע המומחה כי המסמר גורם למערער הפרעות, הנובעות משפשוף קצה המסמר בעכוז ימין. בגין אלה העניק הרופא למערער נכות זמנית בשיעור % .10בערכאה קמא נפסק כי את הנכות הזמנית יש להעמיד על % 5נכות צמיתה. בכל הכבוד לא הרי ניתוח שמשמעו חיתוך בעור ובבשר להוצאת מסמר, כניתוח שמחייב שבירה של עצם ואיחויה מחדש, לאדם בגיל מעל ל- 60שגם כך היו קשיים באיחוי העצמות אצלו.
לא הרי אותו גולדפרב שלא צוינה כל נכות קודמת שלו, כהרי התובע שעבר התקף לב קשה שזיכה אותו בנכות כללית, אפילו שפרופ' צבעוני העמידה רק על % .25לתובע כאן היו גם בעיות בבטן וקשיי נשימה, אולם אין שום ראיה מה מידת הסיכון לחייו, במום שבליבו, עקב הרדמה.
ה) עוד הפנתה הנתבעת לע.א. 3079/89 דוננפלד נ. מנורה אותו צרפה
לסיכומים. דוננפלד היה חייל בן 20, בוגר קורס חובלים וקצין בחיל הים, שנפגע בעינו ועל כן הופסק שירותו כקצין ימי והועבר לתפקיד של קצין במפקדת עורף יבשתית. שם נוצרה במרכז הקרנית של עינו הימנית צלקת גדולה ונגרע כושר הראייה חלקית ונקבעה לו נכות שבין 10ל-% 15"לצמיתות או עד לניתוח להשתלת קרנית", שסיכויי הצלחתו גבוהים ביותר. המערער שם ציין שהוא חושש לאחר שנועץ בשני רופאים אחרים שהניתוח עוד יחליש את ראייתו ועל כן סירב להינתח. השופט קמא שוכנע מהמומחה הרפואי כי הסיכונים הכרוכים בניתוח מועטים בעוד שסיכויי הצלחתו כמעט ודאיים. כב' השופט מצא נסמך על אותו פסק-דין גולדפרב ועוד על
ע.א. 449/81, 492בן לב בע"מ נ. מגד, פ"ד לח (4) 70, .78
ועוד על דברי כב' השופט גויטיין בע.א. 129/56זייכרט נ. בישקו, פ"ד יב,
40, .50
שבהם אושרה מסקנת הערכאה הראשונה שסירובו של הניזוק בנסיבות אותו ענין היה סירוב סביר.
כב' השופט מצא פסק כי סירובו של המערער שבפניו להינתח אינו סביר: ההצלחה בניתוחי קרנית לאדם צעיר ובריא היא %95, כי מדובר בהשתלת קרנית שאין בה כלי דם, והסיכוי לדחיית השתל קטן עד למאד וניתן לבצע את הניתוח בהרדמה מקומית. עוד קבע כי הסיכון להרדמה כללית למערער הוא אפסי. יותר מכך - אפילו יכשל הניתוח ניתן לבצע ניתוח נוסף בקרנית נוספת.
כמו פרופ' עטר בענייננו - קבע השופט מצא שאין להזקק לעדותו של ד"ר אבני, שעל עצתו הסתמך המערער שם מאחר וד"ר אבני, כפרופ' עטר, לא זומן להעיד. לא כל שכן שלא היה בפיו הסבר סביר אובייקטיבי לסירובו. כאן הפנה כב' השופט
לע.א. 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1) 477להערת כב' השופטת
נתניהו בעמ' .495כלום ניתן להשוות גבר בן 20לגבר המתקרב ל- 70הסובל ממחלת לב אסכמית? כלום ניתן להשוואת ניתוח קרנית חסרת כלי דם להטרייה אצל אדם שעצמותיו בעבר לא נתאחו בניתוח קודם?
ו) כזכור הוגש לבית המשפט אותו ע"א 2730/90 שרון יצחק נ' וינרט
וציון. גם שם פסק כב' השופט תאודור אור, בסעיף 5, שאין לקבל את טענת הנתבעת שהמערער שם לא עשה די להקטנת נזקו. האורטופד ד"ר דקל (פרופ' שמואל דקל, מנהל המחלקה האורטופדית באיכילוב ולשעבר מנהל המחלקה האורטופדית בסורוקה - י.א.), העיד על ניתוח שניתן לנתח את ברכו של המערער ולהקטין את נכותו האורטופדית. נקבע שוב שנטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק, בהסתמך על הלכת גולדפרב, וכללית יש להוכיח את הסיכון שבניתוח, את מידת הסבל והכאב הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה. שם פרופ' דקל "העריך הרופא את סיכויי ההצלחה ב - % 75וציין גם סיכון משמעותי שהניתוח לא יצליח. לאור אלה, ובהתחשב בכאבים, סבל והגבלות הכרוכים בניתוח ובתקופה שלאחריו, כשהגיע בית המשפט למסקנה שאין לייחס למערער שלא עשה להקטנת נזקו כשהחליט שלא לעבור ניתוח - אין לומר שטעה בית המשפט בשיקוליו ובמסקנתו".
ז) בכל הכבוד אני דוחה טענה זו.
.11אחוזי הנכות בגין האימפוטנציה:
ב"כ הנתבעת תוקפת את ממצאי המומחה וקובעת, ואין לדעת על סמך מה, לא עמדו בפניו ממצאי בדיקות אובייקטיביות. לטענתה "המומחה למד על התופעה מפי התובע, ומוצא לה הצדקה בסוג הפגיעה שסבל התובע, אך לא היו בפניו כל ממצאים פוזטיביים שיעידו על אין-אונות".
אני דוחה טענה זו על הסף. היתה חוות-דעת מומחה מטעם בית המשפט. לא מצאתי
בה פגם. אינני יודע איזה ממצאים פוזיטיבים רצתה ב"כ הנתבעת שיוצגו בפני המומחה, היא לא הציגה למומחה, ד"ר שפירא, שאלות הבהרה, לא זימנה אותו לחקירה ובכל הכבוד אלו טענות בעלמא. זכותו של אדם, גם בגיל 62, ליהנות מחיי מין, וגם מותר לו לרצות להוליד ילד נוסף. אלא שאכן קשה לתרגם אימפוטנציה לנזק בר-פיצוי. אין ספק שנכות זו רלוונטית לעניין חישובי כאב וסבל. אני סבור שהתובע זכאי עקרונית לפיצוי בעילה זו, אלא שכאן אנו קשורים להוראות חוק הפלת"ד, שקבע קריטריונים משלו לקביעת פיצוי בגין כאב וסבל ואינני רואה כיצד ניתן לפצות אותו בנפרד על אבדן כושר זה, בתיק בגין תאונת דרכים.
.12לסיכום ההיבט הרפואי:
א) נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה היא %.73.07
הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בחישוב על בסיס קביעה זו של
הנכות הרפואית.
אוסיף מספר מילות הסבר:
נכותו התפקודית של התובע היום היא % 100בהתחשב בנכותו התפקודית הקודמת יחד עם הנכות התפקודית שנגרמה עקב התאונה.
גם אלמלא נכותו הקודמת אני סבור שנכותו התפקודית של התובע עקב התאונה היא % 100נכות.
בגילו של התובע, בחוסר השכלתו, בחוסר הכשרתו לאיזו עבודה החורגת מחייו היום-יומיים כבדואי החי בצריף או באוהל, שלא בתוך ישוב מוכר, ועסק בעבודות מזדמנות, ואולי בגידול מקנה לפני התקף הלב שסבל לפני התאונה, ובהתחשב בכך שעליו להטיל מימיו כל חצי שעה בשעות היום, ושנתו נטרדת כי עליו להטיל מים בלילה שש או שבע פעמים - הרי גם בלי נכותו הקודמת נכותו התפקודית אחרי התאונה היתה מגיעה למעשה ל-% 100נכות. אין שום עבודה שיכול למלא אדם שנזקק לצרכיו כל 30דקות. אולי היה יכול לשמש רועה, בהיותו מרוחק בדרך כלל ממקום ישוב - אך למרעה הוא לא יצלח בשל הפגמים ברגליו.
למגבלות הניידות שלו עוד נחזור, אך גם ספק בעיני אם הוא מסוגל היום להסתובב בסביבת מגוריו רכוב על חמור, כפי שעשה לפני ובעת התאונה. אדם שיש לו בעיות אורולוגיות, בעיות ברגל עם שבר שלא התחבר כיאות, ושצריך מידי חצי שעה להתפנות - יתקשה מאוד לרכב על חמור ולרדת ולעלות ממנו כל חצי שעה.
ב) כמו שציינתי נכותו התפקודית של התובע היום היא %.100
להלן אני דן רק בשאלה של נכות קודמת רק למקרה שהאמור בס"ק א' לא יתקבל על דעתו של מי.
ניתן לשאול אם יש איזה השלכות מנכותו הקודמת לשאלת קביעת נכותו התפקודית
היום.
השאלה אינה פשוטה. שאלה היא אם לא חל פה בכל מקרה "כלל הגולגולת הדקה", לפיה כאילו המזיק "בוחר לו את הנפגע", ואם "בחר" לפגוע באדם שהוא כבר נכה ובכך הביא אותו לנכות מוחלטת, כלום לא עליו לשאת במלוא הנכות. התשובה היא חיובית: אם ניזוק בעל "גולגולת דקה" שתפקד קודם במגבלותיו, והנזק גרם לו שלא יוכל לתפקד כפי שתפקד בעבר, חובת הפיצוי היא על המזיק. ראה בנידון בספרו של השופט דוד קציר: "פיצויים בשל נזק גוף" הוצאת כרמל, מהדורה רביעית (להלן: "קציר") בסעיפים 419עד 421מעמ' 1251ואילך.
בלשונו של השופט ברנזון בע.א. 237/55סטוצ'נר נ. פומרנצ'יק,
פ"ד י' 1050, 1057:
"כלל הוא שאחרי שהוכח מעשה העוול של המזיק עליו לקבל את הקורבן כמות שהוא ... ואין הוא יכול להחלץ מאחריות לתוצאות הנובעות במישרין ממעשה העוול שלו רק מפני שלא ידע ולא יכול היה לדעת כי הניזוק אינו "נורמלי" ככל האדם".
כב' השופט (כתוארו אז) אלון בע.א. 785/80 עירית פתח-תקווה נ.
צרפתי, פ"ד לח (3) 39, 43קובע שהכלל יחול גם אם מעשה העוולה גרם לתוצאות שלא
ניתן היה לצפותן מראש. מקרה דומה מעט לעניינו נידון בע.א. 250/86
אייכנבאום נ. לוי שמזכיר קציר ופורסם בתמצית אצל סביר בכרך ל' עמ' .366עם זה ראוי לציין כי שם בית המשפט העליון קבע קיצור של תקופת העבודה הצפויה של הנפגע לאור מצבו הרפואי קודם לתאונה. שם התובע עבר לפני התאונה שני אוטמי לב, ובתאונה נגרמה לו נכות נפשית, והכירו בנכותו הקודמת כ"גולגולת דקה". הדין הוא שכאשר לא ניתן להפריד בין נזק קודם או ממחלה סמויה שפרצה עקב התאונה, ואי אפשר לייחס כל נזק לאחד מהאירועים - שומה על המזיק לשאת במלוא הנזק. ראה את הפסיקה שמביא קציר בעמ' 1254בעיקר בהערה .17
מצד שני כשאפשר להוכיח את מצבו של התובע קודם לפגיעה - יקשה על התובע
להשליך יהבו על עקרון "הגולגולת הדקה". (שם, עמ' 1255).
ההלכה היא כי "אין הבדל בין גולגולת דקה וגולגולת דקיקה, בין לב חלוש ללב אנוש", כלשון השופט ברנזון - ראה קציר שם עמ' .1256
אך גם זה איננו פותר את בעייתנו כי התובע הנכבד הזה זכה להכרה של % 75נכות כללית, כאשר פרופ' צבעוני מצא שנכותו הקודמת היא רק %.25
יתכן ואין זו בעיה כלל - כי אפשר ונכות רפואית של % 25בבעיה הספציפית של פגיעה כזו בלב, מביאה לנכות תפקודית של %75, שבגינה המוסד לביטוח לאומי משלם גמלת נכות כללית.
בתי המשפט פסקו במקרי ספק לטובת הנפגע בהתבססם על עקרון "קדושת החיים".
עם זה - אין רצון להכביד במיוחד על נתבע.
קציר מסכם וכותב (עמ' 1261):
"כאשר היה הנפגע בעל מום גלוי, שנתן אותותיו בהשתכרותו עוד טרם הפגיעה, התבטא פעלו של המום בקביעת ההכנסה האפשרית; אלמלא הפגיעה; ואילו כאשר סבל הנפגע מנטיה לחלות, שטרם נתגלתה אצלו עד לפגיעה, הרי מצאה נטייתו זו ביטויה בקיצור התקופה שבגינה נתבע הפיצוי".
ג) נזקקתי לכל האמור בסעיף ב' רק למקרה שקביעתי בסעיף א' תועמד לביקורת ערכאת ערעור. לגופו של עניין - נכותו המשוקללת של התובע עקב התאונה היא % 73נכות רפואית, ולאור סוג פגיעותיו - הנכות התפקודית היא %.100
הנכות הקודמת היתה אמורה להיות מובאת בחשבון רק לעניין ניכויי המל"ל.
בהמשך יוסבר מדוע אין מקום לניכויי מל"ל בתיק זה.
ג. עזרת צד ג':
.13עזרה אישית פיזית לתובע עצמו:
א) אין לי ספק שהתובע מצליח לחיות במוגבלויותיו. יתכן ואדם אחר, עירוני, אשר איננו רגיל במאמץ הגופני הנדרש מאדם שחי במבנה זמני בתוך שטח פתוח היה נזקק לעזרה רבה יותר. מצד שני אין סיבה לקפח את התובע ביחס לכל נפגע אחר.
ב) התובע שוחרר מבית החולים אחרי 40ימי אשפוז, לאחר ניתוחים אורטופדיים
באגן וברגל וניתוחים אורולוגיים לחיבור צוואר שלפוחית השתן ותופעות דומות, עם
קיבוע חיצוני באזור האגן, שוק ימין בגבס. ההמלצות היו תחילה הורדה לכורסא בלבד מבלי להעמידו ותרגילי פיזיוטרפיה וכשהוא צריך מידי חצי שעה להטיל את מימיו. הוא הוזמן לביקורת כעבור חודש. בחודש הזה הוא נזקק לעזרה מלאה לכל פעולה יום יומית שלו. ראה ת/1עד ת/ .4אני סבור שמצבו זה נותר בקירוב גם חודשיים אחר כך. בשלב מאוחר יותר הורשה התובע להתחיל להלך על קביים. התובע לדעתי לא היה מסוגל לרדת בעצמו וליטול משהו לאכול או לשתות, שלא לדבר על להתרחץ. כן היה צריך עזרה וכל פעם שנזקק לצרכיו. אין סיבה שלא לקבל את התעריף של מט"ב לחודש 9/98בסך 27.75ש"ח לשעה לפי תעריפי מט"ב שפורסמו ירחון חשב.
מאחר וב"כ התובע הסכים שניתן להסתפק ב - 20ש"ח לשעה. חישוב של 12שעות
ליום יהיה הוגן, אינני רואה צורך להכנס לתוספות שכר של שבת וחג בהתחשב שהעזרה
הוגשה על ידי בני הבית. התעריף לפיכך הוא 240ש"ח ליום כפול 90ימים והתוצאה
היא 600, 21ש"ח. לסכומים אלה יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק מ - 9/98ועד
לתשלום בפועל. חישוב זה הוא לתקופה מ - 15.4.93עד .15.7.93
ג) אני סבור שחיוב בתשלום של 3שעות ביום מאז 15.7.93ולצמיתות יהא חישוב הוגן.
נכון שאצל בדואי נשוי, או שיש לו חברה לחיים (מעמדה של בת זוגו ואם שלושת ילדיו הקטנים יותר לא הוברר), ושיש לו שתי בנות בוגרות בבית, הוא מקבל עזרה בבית מבני הבית, אך כך לגבי כל אדם כמעט. אין סיבה לקפח אותו מאחר והוא בדואי.
מדרך הטבע אדם הנזקק לנקביו באופן כה דחוף - מתלכלך הרבה יותר מאדם רגיל.
לכך יש השלכות על עזרה בהחלפת בגדים, רחצה וכביסה.
כמובן שבתקופה הראשונה הבעיה היתה יותר קריטית, ובעניין הזה התובע קצת
מקופח, אך הוא מפוצה בכך שאין לסטות מחישוב זה עד לתום תוחלת חייו.
גם כאן הייתי עושה חישוב לפי 20ש"ח לשעה, או 60ש"ח ליום, 7ימים בשבוע, שהם 800, 1ש"ח בחודש. יש לחשב את הסכומים עד היום ולהוסיף ריבית והצמדה כחוק מיום 9.7.98ועד היום. דהיינו: יש לחשב ריבית והצמדה מאמצע התקופה שבין 15.7.93ועד היום.
לגבי העתיד, יש לעשות את החישוב, כולל היוון, עד לתום תוחלת החיים.
אין גם מניעה לעשות חישוב לפי תחשיבי מט"ב כפי שפורסמו בחשב מדי חודש לגבי העבר.
אינני חושב שהתוצאות תהיינה שונות בהרבה.
כאמור בחישוב לגבי העבר יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק. כמו כן, יש לחשב את הסכום לעתיד ולהוון אותו כמקובל, לפי % 3לשנה בטבלאות ההוון.
לגבי תוחלת החיים כבר נפסק לעיל שאין מקום לקצר את תוחלת חייו של התובע,
דהיינו עד גיל .83
.14עזרה אישית בפעילות מקובלת של התובע:
א) התובע, כזכור, הוא בדואי שהיה בן 62בתאונה, נשוי או חי עם חברתו, שהיא אם חלק מילדיו, שגר עימה ועם חמשת ילדיו, ובהם שתי בנות בגירות, או קרוב לבגירות, מנישואיו הקודמים, שתי בנות שגילן אינו ידוע ובן שהיה תינוק בעת התאונה.
כזכור התובע הוכר כנכה כללי בשל בעיות לב ונכותו נקבעה בשיעור % .75אין
ספק שהוא נעזר בבית בששת בני משפחתו גם לפני התאונה.
אולם - מעבר לנכותו הקרדיאלית היה התובע מסוגל לתפקד בפעולות היום-יומיות במשק הבית.
ב) התובע לא נחקר, פרט לענין המרעה והנסיעות - אליהן נשוב להלן - לגבי
הפעילות היום-יומית שלו. לא הוכח מהיכן קיבל לצריף ולמאהל מים וחשמל, ואם הוא מחובר לרשתות אלו, או שהוא נזקק להובלת מים ולגנרטור. ברור שאם יש לו גנרטור הוא היה מסוגל להפעילו, הוא היה מסוגל לטפס על סולם, לרכב על חמור, להוביל מצרכים, להעמיס ולפרוק ציוד או צרכי משק בית מרכב. כמובן שהמשקל של הציוד היה כזה שמתאים לנכותו, ופה שוב יש לציין שפרופ' צבעוני קבע שהתובע כלל לא תפקד כחולה לב.
אדם מן הישוב מתקן בעצמו קלקולים שונים ובלאי בציוד הביתי. אדם עירוני
מתקן בעצמו קלקולים קלים באינסטלציות המים והחשמל ואינו מזעיק איש מקצוע לכל
קלקול קטן.
אחרי התאונה התובע לא מסוגל לבצע את מרבית הפעולות הללו.
ג) התביעה לא ביקשה למנות מומחה שיקומי ואין לנו חומר ראיות ברור בענין זה. על כן אין להרחיק בקביעות בענין זה מעבר להגיון ולצפוי מאדם סביר בגילו ובנכותו הקודמת של התובע. מצד שני - יהא זה עוול להתעלם מנזק זה.
ד) שאלה גדולה היא, כשמדברים על נכות תפקודית כפשוטה, בשונה מנכות תפקודית לצורך השתכרות, אם אין להביא בחשבון לא רק מה עשה התובע לפני התאונה , אלא מה היה מסוגל לעשות. אני ער לכך שלא הוצגה פסיקה בנידון.
כאשר אנו קובעים אפילו לגבי יכולת השתכרות את הנכות התפקודית - אנו למעשה דנים בפוטנציאל לעבודה ולא בעבודה עצמה. אדם שנקבעה לו נכות תפקודית יכול לעבוד בנכותו ולהשתכר, ויכול גם להיות יושב-בית ולא לצאת כלל לעבודה. אין אנו דורשים מהתובע למסור תוכנית עבודה לשנות העבודה שנותרו לו עד גיל .65על כן, גם קביעה זו היא בגדר השערה או הערכה וניחוש.
על כן, הנושא שאני דן בו עתה איננו קלוט מן האוויר.
ה) הנושא של סיוע בעבודות הבית והחזקתו עלה כבר בפסיקה, למשל כאשר אדם נפטר והתובעים דורשים את שווי העזרה בבית. נכה כמו התובע יכול לסייע בבית בערך באותה מידה (אפס). ראה למשל נושא זה לגבי תלויים, שהוכר זה מכבר, למשל: ע.א. 64/89 גבאי נ. לוזון, פ"ד מח (4) 673; בבית המשפט המחוזי
בבאר-שבע: ת.א. 509/88 עזבון חיימס נ. חיימס, דינים מחוזי (א) 626;
ת.א. (חי') 1221/94 עזבון באזוב נ. אלובין, דינים מחוזי כו (6) .705
אני סבור שניתן לקבוע את ההפסד בעילה זו בסכום של 200ש"ח בחודש, כפי שקבע חברי הנכבד כב' השופט בועז אוקון בת.א. 16859/97 של בית משפט השלום בתל-אביב (לא פורסם - פסק-דין מיום 5.12.99).
ו) כללית - אנחנו גם לא יכולים לחלק את התובעים לפי עדות, או לפי מנטליות. כמו שלא נבחין בין עירוני לכפרי, בין יהודי לערבי או לדרוזי. אין מקום גם לאבחנה בין משפחה יהודית אשכנזית, כדוגמא, לבין משפחה בדואית, הגם שאנחנו יודעים שאצל הבדואים נותנים "יתר כבוד" לגבר, ובבית הוא בדרך כלל מקבל יותר שירותים מאשר גבר יהודי במשפחה מודרנית.
כמו שכבר ציינתי - התובע נפגע ברוכבו על חמורו. הנכות האורטופדית שיוחסה לו כוללת קביעה אורטופדית כי נוצר אי-חיבור של השבר בשוק. וכן אותה דיאסטזה של הסימפיזה.
הוסף לכך את הקביעה האורולוגית הגורמת לו להטלות שתן תכופות ביותר.
כל זה גורם לדעתי לכך שהתובע מוגבל ברכיבה על חמור - פעילות הטעונה טיפוס וירידה מגב החמור, דבר המגביל מאד את ניידותו.
התובע הוא ראש המשפחה , הוא יתקשה אפילו לפקח על הפעולות היום-יומיות במשק ביתו, לרבות על המרעה או הבאת מזון לבעלי חיים ואפילו למשק הבית עצמו.
כמו שאמרתי: התובע מוגבל ב-% 100והוא לנטל על המשפחה ואינו תורם לה בעבודה או בפיקוח. זה לא היה מצבו לפני התאונה.
ז) עו"ד בן-אשר מבקשת, בסעיף ה' 6, לקבוע כי נכותו התפקודית היחידה היא זו האורטופדית. היא נכנסת שם, באותו פרק ה' לסיכומיה, לשאלות שוליות: היא טוענת שאינו נזקק לקביים ומטילה ספק אם הוא נזקק למקל. לדעתי היא מתעלמת מקביעת האורטופד שמדובר בעצמות שלא התאחו כיאות באגן ובעיקר בשוק.
היא מבקשת במפורש להתעלם מהנכות האורולוגית והיא טועה מאד בענין זה.
הנכות האורולוגית היא צרה צרורה. קשה לתאר במילים את עליבותו של אדם שנזקק לשירותים כל חצי שעה. הרי הוא מתקשה אפילו באירוח אורחים. אני סבור שהתובע יתקשה בכלל לעזוב את המאהל, אלא אם יטול עימו בקבוק להטלת שתן, וכל חצי שעה יצטרך לחפש פינה להתבודד בה.
אני גם לא יכול להסיק שום מסקנה ענינית מכך שהתובע נסע מספר פעמים לירדן. אין ספק שהוא היה מוגבל מאד ואכן הובל עד לגבול, ומן הגבול, ע"י אחרים תוך קשיים ובעיות ניכרים.
.15הפסד השתכרות:
א) התובע טוען שהוא בעל עדר צאן והעדר הוא המקור למחיית המשפחה, אך אינו
מסוגל עוד לרעות את העדר ולצורך כך מסתייע באחיינו סירחאן אבו נאדי.
התביעה הביאה ראיות שהתובע היה רועה את הצאן, ומאכיל את העדר מספר פעמים
ביום.
מעמיס, מוביל ומאכסן את החציר וממלא את השוקת 7פעמים ביום.
בכל הכבוד אני לא מקבל את הראיות בענין הזה.
דומני שכמעט כל הדברים הם פרי דימיון.
בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, באר-שבע היא עיר מחוז המוקפת סביב בישובים
בדואיים, חלקם חוקיים וחלקם מיני כפרים לא מוכרים ו"התנחלויות" לסוגיהן.
כמעט ולא ניתן לראות רועה שהוא גבר בגיל בו הוא כשיר לעבודה. העדרים נרעים ע"י ילדים קטנים שמבלים עם העדר במקום שהוריהם ימלאו אחרי חוק חינוך חובה, ובמקרים אחרים ע"י נערות צעירות שטרם נישאו לאיש.
העדרים מושקים פעם ביום בבוקר ושוב - לעת ערב. התובע טען שהוא משקה את העדרים 7פעמים ביום. אין כל רע בטענה פרט לכך שהיא אינה אמת וחוסר מהימנות תמיד אינו דבק רק בנקודה אחת.
אני לא מאמין לעדי התביעה בענין זה. חלק מהעדים אף לא ידע על תוכן
התצהירים עליהם הוחתמו. עו"ד צריך להקפיד יותר שהוא מחתים אנשים שאינם שולטים
בשפה ואינם יכולים לוודא את העובדות הכלולות בתצהיר. כל הפרזה גדולה מדי
גורעת מהמהימנות ויוצא שכר התובע בהפסד מהימנותו ומהימנות עדיו.
כל העדויות האלו אינן מתיישבות עם הצהרותיו של התובע במוסד לביטוח לאומי. גם בענין גודל העדר ערב התאונה אינני מאמין לתובע ולעדיו.
החוק מחייב רישום העדרים במשרד החקלאות ולתובע כלל אין ולא היה בתקופות הרלוונטיות עדר רשום. בהחלט יתכן שהחזיק גמל או שניים ומספר ראשי צאן להספקת בשר וחלב, אך לא הוא רעה את העדר.
אינני מאמין לתביעה שסוכם עם אותו סירחאן על תשלום של 000, 3ש"ח לחודש בגין רעיה וטיפול בעדר לחודשיים הראשונים ו-500, 1ש"ח לכל חודש לאחר מכן.
אם אכן היה עדר קטן לתובע, ואני סבור שאכן היה, הרי שרעו אותו ילדיו של
התובע והם שטיפלו בו.
כאמור התובע לא הצהיר על עדר כזה בפני המל"ל ולא ציין שיש לו הכנסות מעדר כזה.
צודקת ב"כ הנתבעת שהיו סתירות על סתירות בעדויות על העדר וברור לי שהעדר
לא גודל לצרכים מסחריים.
לא ברור גם לשם מה התובע היה זקוק ל- 5גמלים. גידול עיזים נאסר כמעט
לחלוטין בחוק.
פעם דיבר על 100ראשי צאן, סירחאן העיד על 50כבשים בוגרים ו- 35טלאים
ו- 10גמלים ואינו מדבר כלל על עיזים.
הכל נראה כתצהירי כזב ועדויות כזב.
החוקר גיל שלו העיד כי התובע מסר לו שבעת התאונה היו לו 10כבשים בוגרים
ו- 10טלאים, 4גמלים והחמור שנהרג בתאונה (עמ' 85). בעת ביקורו ראה רק גמל
יחיד ולא ראה כלל צאן. גרסה זו נראית לי סבירה לערך, וסביר שהתובע נאלץ למכור
את 20ראשי הצאן שלו, בוגרים וטלאים, בעקבות התאונה. אלא ששוב - עולה תמיהה
לשם מה היה זקוק לאותו סירחאן.
יש כאן יותר מדי סתירות ותמיהות מכדי שניתן יהיה לבסס משהו על עדויות סותרות אלו בין עדי התביעה לבין עצמם, ובין תצהירי העדים ועדותם בבית המשפט, הכל כמפורט בסיכומי ההגנה.
הוסף לכך שלא היה כלל רישום של העדר במשרד החקלאות והרי לך סיפורי מעשיות שהומצאו לצורך המשפט.
.16ניידות:
א) התובע לא ביקש מהמל"ל קצבת ניידות, ואין טענה שהוא בעל רשיון נהיגה, או שהיו לו אי פעם רכב או רישיון נהיגה.
מצד שני - אין ספק שיש לו בעיה קשה מאד בניידות.
ב"כ התובע בסיכומיו (פרק ד' סעיף 2ב' ו- 3ב') טען שהתובע זקוק לעזרה בניידות בהיקף של שעה ביום ועוד 500ש"ח הוצאות מוגברות לניידות לחודש.
יצוין שבאופן כללי אינני יכול לקבל את טענות ההגנה, למרות שנכון הדבר שאשת התובע לא זומנה לעדות, לגבי העזרה המיוחדת שהיא נותנת לתובע אחר התאונה, עזרה שלא נתנה לו קודם.
מצד שני - אי אפשר לקבל את הטענה כי "בחברה אליה משתייך התובע - אין מקובל להעסיק עזרה בשכר ובוודאי שלא עזרה חיצונית של אנשים אשר אינם משתייכים לשבט".
אנחנו לא פוסקים בבית משפט שבטי ולא מפלים בין אזרחים.
דומה שהוטל נטל נוסף וכבד על בת זוגו של התובע, בעקבות התאונה, והיא אינה חייבת לשאת בנטל זה בהתנדבות לנתבעת.
על כן קבלתי את גישתו של עו"ד אלטרמן שהפחית למעלה מ-% 20מתעריפי מט"ב.
נחזור לענין הניידות - התובע היה יוצא מעת לעת לבאר-שבע, ואף היה מרחיק
נדוד עד ירדן.
ככל אדם עליו להגיע למוסד לביטוח לאומי, לבנקים, לקניות, ולסידורים אחרים ובוודאי שהוא נזקק להגיע לקופת-חולים וכן לנסוע לאירועים משפחתיים שונים.
באופן כללי לא נגזר עליו עקב התאונה להיות רתוק למקום מגוריו.
קשה מאד להעריך את הפיצוי המגיע לתובע בעילה זו.
אין ספק שאם היה מדובר בתובע תושב עיר שהיה זכאי לקצבת ניידות מהמל"ל גם
היה משכיל לתבוע זאת.
התובע אינו יכול לנסוע באוטובוס בשל הצורך התכוף להטיל מימיו. הוא יזקק אכן למוניות או להסעות ע"י שכניו. גם כאן קשה להרחיק לכת ולתת מהימנות יתר לבני אחיו, בשאלת הניידות.
כבר אמרו רבותינו: "תפסת מרובה לא תפסת".
לא הוכח שהתובע היה נייד במיוחד לפני התאונה. נסיעות לעבודה וממנה אינן
קיימות כאן, ועל כן אני מוצא שיש מקום לפסוק לתובע סכום של 300ש"ח לחודש, כערכם היום, בגין אבדן ניידות, בשל הצורך התכוף בהטלת מימיו ומגבלותיו האורטופדיות. אני מקבל את טענת עו"ד אלטרמן כי יש לפסוק לו בענין הזה גם איזו תוספת של עזרה בניידות ואני קובע בענין זה שהוא ראוי לעוד 15שעות עזרה בניידות לחודש. אני מסכים שזהו "שודא דדייני".
הנתבעת תשלם לתובע עוד 15שעות בגין כל חודש, לפי אשר נקבע לעיל לגבי שעות עזרה אחרות.
כמו כן, תשלם לו 300ש"ח בגין כל חודש, מיום 15.8.93, דהיינו ממלאת 3
חודשים לאחר שיצא מבית החולים, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מאמצע התקופה ועד
היום, ועוד 300ש"ח לחודש עד גיל .75אינני רואה שבזקנתו יזדקק התובע לקצבת
ניידות מלאה כשיהא כבר זקן מאד וסובל מבעיות הלב ופגיעותיו בתאונה. סכום זה
יהוון.
עוד תשלם הנתבעת לתובע עוד 100ש"ח לחודש בעילה זו, לתקופה מגיל 75ועד
תום תוחלת חייו, וסכום זה יהוון היוון כפול.
ד. הוצאות רפואיות:
.17משום מה באי כח הצדדים לא פרטו דבר בענין זה. הייתי פוסק בעילה זו
סכומים שונים לתובע - כמו בשל תשלומי תרופות כנגד כאבים, או למסאז'ים שונים
(שמנים, בן-גאי וחומרים דומים), הוצאות הנעלה, קניית מקלות הליכה ועוד.
בהעדר איזה חומר ראיות בנידון, או אפילו טיעון - אין מקום שאפסוק זאת ביוזמתי, מה גם שחלק מההוצאות האלו מכוסות בחוק בריאות ממלכתי וע"י המל"ל.
אולם הנתבעת מתבקשת להביא בחשבון גם הוצאות אלו, שאינן אמנם בסכומים
גדולים, כאשר תבוא להשיג על קביעות אלו או אחרות בפסק-הדין.
ה. ניכויים:
.18המוסד לביטוח לאומי משלם לתובע גמלת נכות כללית שבחלקה היא חופפת את
הנכות בגין התאונה. אם ניקח את הנכות הכללית בשיעור % 75(או % 25אפילו,
כפסיקת פרופ' צבעוני), ואת הנכויות עקב התאונה - נעבור בהרבה את % 100הנכות.
איש מהצדדים לא התייחס לשאלה זו והניכוי היחיד שעליו דברה הנתבעת הוא
ניכוי תשלום תכוף.
אין מקום שאעלה נקודה זו ואביאה בחשבון בפסיקה ביוזמת בית המשפט.
.19יש לנכות מסך התשלומים המגיעים לתובע את התשלום התכוף ששלמה הנתבעת, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה כחוק מיום תשלומו ועד תשלום הפיצוי המלא לתובע.
למותר לציין, שהנתבעת תשא בתשלומים לשלושת המומחים ולא תנכה אותם
מהפיצויים לתובע.
ו. שכר טרחת עורך-דין ועריכת החשבונות:
.20לבצר מבית המשפט לערוך עתה, ערב פרישתו, כאשר עליו לפסוק בעוד מספר תיקים, את החישובים וחזקה על באי כח הצדדים שיחשבו את סכום הפיצוי המגיע לתובע על פי העקרונות שנקבעו בפסק-דין זה.
אני חושש שלא יהיה מנוס מלבקש חישוב אקטוארי, ואקטואר לבטח יטיב לחשב את
הסכום המדויק מהשופט שאיננו מתמטיקאי.
.21על הסכום המלא שיתקבל תוסיף הנתבעת לתובע % 13שכ"ט עו"ד ותוסיף עוד מע"מ כחוק. בענין התשלום התכוף - אם לא שולם שכ"ט עו"ד עם התשלום התכוף - יש להוסיף שכר טרחה בגינו מחושב להיום, כי התשלום התכוף הוא חלק מהפיצוי עקב התאונה.
ז. התנצלות:
.22בית המשפט הזה הועבר לדון בשנים האחרונות בתיקים פליליים.
הח"מ מטה דן ב-% 40מהתיקים הפליליים של בית משפט זה ורק בשנה האחרונה חל
גידול של % 50בכמות מבלי שהתמנו שופטים חדשים.
גם לשופטים שעברו לבית המשפט המחוזי, או שהתפטרו, לא מונו ממלאי מקום.
הגם שבית מהשפט זה עבד תכופות מדי גם 10ו- 12שעות ביום נבצר ממנו להתפנות לכתיבת פסקי-דין אזרחיים. כל זה חשוב אך אינו מעניינו של התובע.
בית המשפט מתנצל בכל פה ובכל לב על העיכוב במתן פסק-הדין בפני שני הצדדים, ובעיקר בפני התובע.
עוד בית המשפט מביע צערו שלא עלה בידו לשכנע את הנתבעת לשלם תשלום תכוף
נוסף.
ח. הוראות טכניות:
.23המזכירות תשלח העתק מאושר מפסק-הדין לכל אחד מבאי-כח הצדדים עם אישור מסירה.
המועד להגשת בקשת לתיקון פליטת קולמוס או טעות סופר, וכן, ובעיקר, להגשת

ערעור היא מיום קבלת פסק-הדין במשרדו של עורך-הדין הנוגע בדבר.
אילו היה בדבר בידי הייתי מוסיף 30יום למועד החוקי להגשת ערעור, וזאת בשל הצורך לחשב את הסכומים, אלא שאין לי סמכות בנדון, אך הצדדים יכולים, אם חלילה יראו צורך להגיש ערעור, לפנות בהסכמה לבית המשפט המחוזי להארכת המועד וברכתי בנדון נתונה מראש.

ניתן היום כ"ט ב אדר א תש"ס, 6/3/2000 בהעדר הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עיקרון המימוש

  2. עקרון המידתיות

  3. עקרון גמר המלאכה

  4. עקרון רציפות המס

  5. עקרון הסעד החלופי

  6. עקרון תקנת הציבור

  7. עקרון פומביות הדיון

  8. עקרון מעשה בית דין

  9. עקרון חוקיות המנהל

  10. עקרון הבטלות היחסית

  11. עקרון ההקבלה מע''מ

  12. עקרון חוקיות המינהל

  13. עקרון סופיות הדיון

  14. עקרון אחידות הענישה

  15. עקרון תום הלב של הבנק

  16. עקרון "הגולגולת הדקה"

  17. עקרון השוויון במכרזים

  18. עקרון ההקבלה בחשבונאות

  19. עקרון תום הלב: סעד זמני

  20. עקרונות היסוד של השיטה

  21. עקרון סופיות הדיון בוררות

  22. עקרון השוויון בדיני ארנונה

  23. עקרון הקטנת הנזק במשפט העברי

  24. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת

  25. עקרון הגולגולת הדקה או החמרת מצב

  26. עקרון רציפות הדיון בסכסוכי עבודה

  27. עקרון השבת המצב לקדמותו בתאונות דרכים

  28. עקרון הפומביות - עקרון פומביות המשפט

  29. עקרון קיומה של אישיות משפטית נפרדת לחברה ולבעלי מניותיה

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון