איחור באבחון קרע בכתף

איחור באבחון קרע בכתף
א. מבוא

1. המדובר בתובענה שהוגשה בגין נזקי גוף, במסגרתה טען התובע, יליד 22.2.1964 (להלן:"המשיב 1"), כי נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת (להלן:"המבקשת"), עת עסק בפריקה וטעינה של קונטיינרים וארגזי מזון שמשקלם נע בין 30 ל-50 ק"ג ובהרמת מגשי אוכל אל התנור וממנו.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, החל המשיב 1 לעבוד אצל המבקשת בשנים 1982-1983 לערך, כאשר בשנת 2000 החל לסבול כאבים עזים בכתפיו, ומצבו הדרדר עד כדי חוסר יכולת להרים את ידו. עוד נטען, כי בדיקות אולטרא-סאונד שנערכו לו הדגימו כי הוא סובל מקרע בינוני חלקי בכתפו השמאלית, בגינו נאלץ לעבור ניתוח ביום 19.6.02; כי נוכח מצבו לא שב הוא לעבודתו וכי במסגרת פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה מיום 22.10.07 ,הוכרה פגיעתו כתאונת עבודה. כן צויין, כי ועדה רפואית של המל"ל קבעה, כי בגין פגיעתו נותרה למשיב 1 נכות צמיתה בשיעור של 15%.

3. המבקשת התגוננה בפני התביעה ואף שלחה הודעת צד ג' כנגד מבטחתה בביטוח נזקי צד ג' /חבות מעבידים (להלן:"המשיבה 2") במסגרתה נטען, כי המשיבה 2 ביטחה את המבקשת בביטוח כאמור בתקופה שבין 1/1/1982- 31/12/99. למען שלמות התמונה יצויין, כי בד בבד עם הגשת כתב ההגנה מטעם המשיבה 2 , שלחה האחרונה הודעת צד ד' לכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"חברת כלל"), במסגרתה נטען, כי במועד קרות הנזק הנטען, קרי: בין השנים 2000-2002, שימשה חברת כלל כמבטחתה של המבקשת ולא המשיבה 2.

4. בפני בקשת המבקשת לדחיית התובענה על הסף.





ב. טענות הצדדים

טענות המבקשת

5. לטענת המבקשת, דין התביעה להידחות על הסף נוכח התיישנות עילת התביעה. לטענתה, עילת התביעה נולדה ביום 6.4.00, עת בוצעה למשיב 1 בדיקת האולטרסאונד הראשונה, אשר אבחנה כי הוא סובל מתסמונת הנעיצה בכתפו השמאלית, בעוד שהתובענה הוגשה על ידו רק ביום 09.9.99, קרי, בחלוף כ-9 וחצי שנים מיום גילוי הנזק.

6. עוד טוענת המבקשת, כי, משהמשיב 1 מבסס תביעתו על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, עוולות שאחד מיסודותיהן הוא הנזק, הרי שבנסיבות המקרה שלפנינו חלה ההוראה הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"פקודת הנזיקין"), לפיה, לעניין ההתיישנות, היום בו נולדה העילה הוא יום אירוע הנזק ואם התגלה הנזק מאוחר יותר, הרי שיום היוולד העילה הוא יום גילוי הנזק. נוכח האמור, סבורה המבקשת כי, גם אם ייראה מועד גילוי הקרע בכתף, 8.2.02, כמועד גילוי הנזק, הרי שגם אז מדובר בתובענה שעילתה התיישנה.

7. כן טוענת המבקשת, כי, לעניין ההתיישנות, אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק ודי בקיומו של נזק ממשי לפי מבחן אובייקטיבי סביר.

8. לטענת המבקשת, אין לקבל טענות המשיב 1, לפיה לא ידע כי מדובר במחלת מקצוע, שכן הנטל להוכיח כי הגילוי המאוחר בדבר מצבו נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, מוטל על המשיב 1 ואולם, הוא לא עמד בנטל זה. לטענתה, סבר המשיב 1, כבר בשנת 2000 , עת בוצעה לו בדיקת האולטרא-סאונד הראשונה, כי כאביו קשורים לעבודתו ולא ברורה טענתו לפיה לא ידע על קשר סיבתי בין עבודתו לבין מצבו הרפואי.

טענות המשיבים

טענות המשיבה 2

9. גם לטעמה של המשיבה 2, דין התביעה להידחות נוכח התיישנותה. לטענתה, מכתב התביעה עולה, כי המשיב 1 החל לסבול כאבים כבר בשנת 2000 ובדיקת האולטרא-סאונד שנערכה לו מאוחר יותר, העלתה כי הוא סובל מקרע בינוני בכתפו. עם זאת, מציינת המשיבה 2, כי מחוות דעת המומחה, ד"ר דבי דן, שצורפה לכתב התביעה עולה, כי כבר בשנת 1997 סבל מכאבים בכתפיו וכי בשנת 2000 אובחן כי הוא סובל מ"תסמונת הנעיצה/צביטה" בכתפו השמאלית. נוכח האמור, סבורה היא, כי מדובר בתובענה שהוגשה בחלוף 12.5 שנים מיום שהחל לסבול מכאבים ולמעלה מ-9 שנים מיום שאובחן הנזק לכתף ועל כן ראוי לדחותה על הסף.

10. עוד טוענת המשיבה 2, כי נוכח האמור לעיל יש לדחות טענת המשיב 1, לפיה אין באפשרותו לנקוב בנקודת זמן ספציפית בה אירע הנזק, שכן כבר הובהר, כי התובע התלונן על כאבים בכתפו כבר בשנת 1997. לטענתה, הלכה פסוקה היא, כי יש לראות בתלונות אלה משום "קצה חוט" אודות נזקיו הנטענים ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מעשה/ מחדל של המבקשת לבין נזקו של המשיב 1.

11. נוכח האמור לעיל סבורה היא, כי בנסיבות בהן התלונן המשיב 1 על כאבים שמאוחר יותר הובילו לאבחון הנזק, אמור היה לעלות בליבו של המשיב 1, כאדם סביר, חשד לקיומו של קשר סיבתי בין עבודתו אצל המבקשת לבין נזקיו והיה עליו לפעול לבירור העניין. על כן אין מקום, לטעמה, להחיל בענייננו את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

12. לטענת המשיבה 2, יש לדחות טענת המשיב 1, לפיה יש למנות את מירוץ ההתיישנות מן המועד בו התגלה הממצא הרפואי האחרון בתיק, שכן לא ברור על מה היא נסמכת. כן טוענת היא, כי על פי הפסיקה אין רלוונטיות, לצורך מניין תקופת ההתיישנות, למועד התגבשות הנזק ומשכך דין טענות אלו להידחות.

טענות המשיב 1

13. לטענת המשיב 1, יש לדחות טענת המבקשת, לפיה תביעתו התיישנה, מן הטעמים הבאים:

13.1 המשיב 1 טופל בגין תלונותיו באשר לכאבים בכתף כבר בשנת 2000, אולם רק בשנת 2002 נמצא כי הוא סובל מקרע בינוני בכתפו השמאלית. על אף זאת, משלא חל שיפור במצבו נאלץ הוא לעבור ניתוח. לטענת המשיב 1, בשנת 2004 נבדק הוא אצל רופא אורטופד, ד"ר אייכנבלט (להלן:"ד"ר אייכנבלט") , אשר קבע, כי הוא עדיין סובל מהגבלה בטווחים ועליו להמשיך בטיפול שניתן לו. נוכח האמור, יש לדחות טענת המבקשת, שכן, מיום הממצא הרפואי האחרון בתיק ועד הגשת התובענה חלפו רק 5 שנים.

13.2 לטענת המשיב 1, רק לאחר שפנה לקבלת ייעוץ משפטי, נודע לו כי באפשרותו להגיש תביעה בגין מחלת המקצוע ממנה סובל. לטענתו, תביעתו להכרה במצבו כמחלת מקצוע נדחתה תחילה על ידי המל"ל בשנת 2002, אך הוכרה על ידו מאוחר יותר, בשנת 2008. לפיכך, טוען המשיב ,1 כי המועד בו נודע לו כי כאביו הינם בבחינת "מחלת מקצוע", הינו רק בשנת 2008 ועל כן תביעתו לא התיישנה.

13.3 עוד טוען הוא, כי בעניינו יש להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1968 (להלן ולעיל:"חוק ההתיישנות"), לפיו יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות במועד בו נודעו לו העובדות המהוות את עילת התביעה ולא מיום היוולדה בפועל. לטענתו, בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לקבוע נקודת זמן ספציפית בה סבר הוא כי מדובר במחלת מקצוע, שכן, עובר לשנת 2000 סבל הוא מכאבים, אך לא היה בידו לגלות קשר סיבתי בין עבודתו לנזק שנגרם לו. לפיכך, משלא ניתן היה להצביע על התרחשות נזק ממשי לפני שנת 2004 , עת נבדק אצל ד"ר אייכנבלט, יש לראות בשנת 2004 כמועד הקובע לעניין ההתיישנות.

13.4 עוד טוען המשיב 1, כי רק עם התגבשות נזקו בשנת 2004, היה בידו לבסס תביעתו ועל כן יש לדחות הבקשה.


תשובת המבקשת לטענות המשיב 1

בתשובתה חוזרת המבקשת על האמור בבקשה ובסיכומים מטעמה.


ג. דיון והכרעה

14. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנסיבות המקרה שלפנינו, סבורני כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן:

15. דיני ההתיישנות נועדו לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות, זאת תוך איזון בין אינטרס המזיק המעוניין, כי בנקודת זמן מסויימת לא יהא הוא עוד חשוף לסכנת תביעה ולא יהא עליו לשמור ראיותיו לתקופה בלתי מוגבלת, לבין אינטרס הניזוק שתהא לו שהות מספקת להכנת תביעתו כראוי. איזון זה נעשה תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו, המחייב כי זמנו של בית המשפט לא יושחת על עיסוק בנושאים שלציבור אין כל עניין בהם ו/או עניינים אשר אבד עליהם הכלח. [ראה: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד לח (4)554 (1984) (להלן:"עניין בוכריס") ; ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ( 12.7.10) (להלן: " עניין יפרח") ].

16. בבוא בית המשפט להכריע בסוגיית ההתיישנות, עליו לזכור כי זכות הגישה לערכאות, הנחשבת כבעלת מעמד חוקתי, מצדיקה, במקרים המתאימים, מתן פרשנות מצמצמת לדיני ההתיישנות, וזאת נוכח המחסום הדיוני שהן מקימות מפני בירור זכויות מהותיות בפני ערכאות שיפוטיות ועל כן, הכרעה לפיה תסולק תובענה פלונית על הסף תיעשה בזהירות ותוך הקפדה יתירה [ראה:(עניין יפרח לעיל)]. מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות שפורטו לעיל. [ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל ( 19.9.10) (להלן:
"עניין הוועדה לאנרגיה אטומית") ].


17. עסקינן בסוגיית התיישנות של תובענה שעילתה עוולות נזיקיות, במסגרתה מבקש המשיב 1 לייחס למבקשת ולמשיבה 2, כצד ג', אחריות בגין מצבו הרפואי אשר נגרם, לפי הנטען כתוצאה מעבודתו אצל המבקשת.

על סוגיית התיישנות כגון דא יחולו במשולב הוראות החיקוקים הבאים:
סעיף 5 לחוק ההתיישנות הקובע :
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן- תקופת ההתיישנות) היא-


בשאינו מקרקעין-שבע שנים

..."
סעיף 6 לחוק ההתיישנות הקובע :
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

וראה לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, תק-על 2006 (1) 2149, 2159 (2006):

"...תחילתה של התיישנות היא ביום ש"בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע)".


17.1 מרוץ ההתיישנות יחל ביום בו, אילו היה התובע מגיש תביעה לבית המשפט ומוכיחה עובדתית - ולעניין זה, עילת התביעה הינה למעשה מכלול העובדות המולידות את זכותו של התובע לקבל סעד - הרי שהיה זוכה בפסק דין לטובתו.

18. על אף האמור, ומשייתכנו מצבים בהם תובע לא יהא מודע לכלל העובדות המהותיות המרכיבות את עילת תביעתו, והדבר יוביל לאיחור בהגשת התביעה עד למועד שלאחר גילויין, נקבע בחוק ההתיישנות כלל, לפיו מירוץ ההתיישנות ייעצר, נוכח העדר ידיעת העובדות, זאת בכפוף לתנאים המפורטים בו.
כלל זה קבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" וזו לשונו:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

19. מן האמור עולה, כי מירוץ ההתיישנות ייעצר גם לאחר התרחשות העובדות היוצרות את עילת התביעה, מקום בו התובע לא ידע אודותן, כולן או חלקן, זאת בתנאי שהעדר הידיעה נבע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בכוחו למונען. בהתקיים תנאי זה, יחל מירוץ ההתיישנות ביום היוודע העובדות האמורות לתובע.
עוד יוער כי, סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע כי ההוראות שלעיל יחולו לגבי כל תביעה אזרחית כל עוד לא נקבעו בדין הוראות מיוחדות לגבי תביעות מסוימות.

20. באשר לתביעות נזיקין, חל דין התיישנות מיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין וזו לשונו:
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;


מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.


21. הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו ס"ק (2), ממנו עולה, כי לעניין תקופת ההתיישנות תיתכנה שתי אפשרויות: בדרך כלל התרחשות הנזק קודמת לגילויו אולם לעיתים מדובר בהתרחשות שהיא בו-זמנית.
ס"ק (2) קובע למעשה לוחות זמנים ביחס למועד הגשת התובענה המבוססת על נזק :
מקום בו התגלה הנזק עד שלוש שנים לאחר התרחשותו – המועד האחרון להגשת תובענה יהא שבע שנים מיום שהתגלה הנזק.
ואולם, כאשר הנזק התגלה על ידי התובע שלוש שנים ויותר לאחר התרחשותו-אזי המועד האחרון להגשת התובענה יעמוד על 10 שנים מיום התרחשות הנזק.
[וראה לעניין זה: ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ( 24.11.05) (להלן: "עניין צורף")].

22. לעניין היחס שבין הוראות חוק ההתיישנות להוראה הקבועה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין נפסק, כי מקום בו נטען לקיומה של עוולה נזיקית שעיקרה נזק שנגרם לתובע והגילוי המאוחר הינו של עובדות המתייחסות לרכיבים אחרים של עילת התביעה שאינן הנזק, הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לא תגרע מתחולת ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות על אותם הרכיבים. כן נקבע, כי יהא צורך בהפרדת שאלת גילוי הנזק בו עוסק סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לבין שאלת קיומו של קשר הסיבתי בין האשם לנזק שהסעיף אינו עוסק בו ואשר על גילויו ניתן להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות על תנאיו. [ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ ( 11.7.2010) (להלן:
"עניין סיגמן") ; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב- חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(2) 535 (2000)].

23. מן האמור עולה, כי כאשר מדובר בתביעת נזיקין המבוססת על נזק, תוכרע סוגיית גילוי הנזק וכתוצאה מכך מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. עם זאת, יתר מרכיבי העילה שאינם הנזק ובכללם רכיב הקשר הסיבתי בין האשם לנזק, יוכרעו בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

24. הכלל באשר לגילוי מאוחר של רכיב הנזק הוא, כי אין צורך להמתין לגיבוש מלוא הנזק על מנת שמירוץ ההתיישנות יחל ואולם, מנגד, לא כל נזק פעוט יביא לתחילתו. לפיכך, נקבע כי המבחן לתחילת מירוץ ההתיישנות בגילוי הנזק לצורך הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, יהא "מבחן האדם הסביר", במסגרתו תיבחן השאלה האם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין, מגיש תביעה על בסיס הנזק שהתגלה. [ראה:(עניין בוכריס לעיל)].

25. הפסיקה עסקה רבות בשאלה האם מבחן גילוי הנזק לפי סעיף 89(2) ראוי שיהא מבחן סובייקטיבי או שמא יש לנקוט במבחן אובייקטיבי, בדומה לזה הנוהג ביחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. סוגייה זו הוכרעה לאחרונה על ידי בית המשפט אשר קבע כי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 89(2) יש להחיל מבחן אובייקטיבי. [ראה: (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית לעיל)].

26. לעניין גילוי מאוחר של רכיבי התביעה אשר אינם "נזק", נקבע כאמור, כי גילויים המאוחר ייבחן על פי אמות המידה הקבועות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע מבחן אובייקטיבי. על פי מבחן זה, אם יוכיח התובע כי אי הגילוי נבע מנסיבות שלא היו תלויות בו ושלא היה בידו למונען אף בזהירות סבירה, הרי שמירוץ ההתיישנות יעוכב. ויודגש, מקום בו העובדות היו ידועות לתובע ולו ב"בכח", ייראה הוא כמי שידע אותן "בפועל", כל עוד היה בידו לגלותן תוך מאמץ סביר. על כך יפים דברי בית המשפט בעניין צורף לעיל:
"...סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון: מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית (ע"א 4114/96 הנ"ל, בעמ' 866)".

27. לעניין מועד גילוי הקשר הסיבתי לצורך תחילת תקופת ההתיישנות, קבעה הפסיקה מבחן לפיו, די כי לתובע יתגלה ולו קצה חוט הקושר מבחינה רפואית- מדעית בין ההתרשלות לנזק, על מנת שהוא ייחשב כמי שידע את העובדות המגבשות את עילת תביעתו. [ראה: ע"א 41146/96 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ב (1) 857 (1998); (עניין סיגמן לעיל) ].


ד. מן הכלל אל הפרט

28. בענייננו, טענה המבקשת כי עילת תביעתו של המשיב 1 התיישנה נוכח העובדה כי נזקו התגלה כבר בשנת 2000, עם ביצוע בדיקת האולטרא- סאונד הראשונה, אשר אבחנה כי הוא סובל מתסמונת הנעיצה/צביטה בכתף שמאל, בעוד שהתובענה הוגשה בשנת 2009. כן טענה היא, כי המשיב 1 לא עמד בנטל להוכיח כי לא ידע על הקשר הסיבתי בין נזקו לעבודתו אצלה וכי יש לדחות טענתו, לפיה רק עם התגבשות נזקו יכול היה להגיש התביעה.

29. מנגד טען המשיב 1 ,כי יש לראות את מועד גילוי הממצא האחרון בתיק- קביעתו של ד"ר אייכנבלט לגבי מצבו משנת 2004- כמועד הקובע לעניין ההתיישנות. עוד טען התובע, כי תביעה שהגיש למל"ל להכרה בפגיעתו כמחלת מקצוע, נדחתה בשנת 2002 והוכרה מאוחר יותר רק בשנת 2008 ועל כן תביעתו לא התיישנה וכי, בנסיבות העניין, יש להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות מקום בו לא היה בידו לגלות קשר סיבתי בין עבודתו אצל המבקשת לנזק.

30. כאמור, המשיבה 2 טוענת, כי כבר בשנת 1997 החל לסבול כאבים וכי בשנת 2000 אובחנה אצלו תסמונת הצביטה/נעיצה בכתף ועל כן, בנסיבות אלה, ניתן לראות קיומו של קצה חוט המעיד על מודעותו לקשר סיבתי בין עבודתו אצל המבקשת -לנזק ואין להחיל את הוראות סעיף 8 על המקרה דנן.

31. מעיון בטענות הצדדים הגעתי, כאמור, לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואבאר:

31.1 התובענה נשוא בקשה זו, הינה תובענה שעילותיה הינן עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. מן הנטען בכתב התביעה ומן המסמכים המצויים בתיק עולה כי כבר בשנת 1997 החל התובע לסבול כאבים בכתפיים וכי ביום 6.4.00 עבר בדיקת אולטרא-סאונד ראשונה אשר אבחנה כי הוא סובל מתסמונת הנעיצה/ צביטה בכתפו השמאלית. (למען שלמות התמונה יצויין, כי מאוחר יותר בוצעו לתובע בדיקות נוספות אשר העידו על החמרה במצבו עד כדי ביצוע ניתוח- הכל כפי שפורט לעיל). על כן, מועד גילוי הנזק הוא שנת 1997 ומשהוגשה התביעה רק בשנת 2009, חלפו מעל 10 שנים מאז קרות הנזק – וכבר מן הטעם הזה דין התובענה להידחות.

31.2 לחלופין סבורני, כי לכל המאוחר ניתן לראות במועד בדיקת האולטרא-סאונד הראשונה כמועד גילוי הנזק, שהרי כבר הובהר לעיל, שאין להמתין להתגבשות מלוא הנזק על מנת שמירוץ ההתיישנות יחל ולעניין זה כבר נפסק כי: "נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו" [ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ פ"ד לו(3)122 (1983)]. נוכח האמור, אין מקום לטענת התובע, לפיה יש לראות במועד מאוחר יותר מזה הנקוב לעיל (בין אם בשנת 2004 ובין אם לחילופין בשנת 2008), כמועד בו התגלה הנזק.

לפיכך, גם אם חל יום גילוי הנזק בתאריך 6.4.00, המועד האחרון להגשת התובענה יהא שבע שנים מיום גילוי הנזק ומשהוגשה התובענה רק מקץ 9 שנים – דינה, שוב, להידחות על הסף.

זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל, המבחן המקובל לצורך קביעת מועד הגילוי הינו מבחן האדם הסביר, לפיו יש לבחון האם, בנסיבות העניין, היה התובע- הניזוק, כאדם סביר, מגיש תביעה על סמך הנזק שהתגלה. בענייננו, נראה כי התשובה לכך חיובית והא ראיה כי המשיב 1 אף הגיש בגין נזקיו הנ"ל תביעה למל"ל.

ויוער, כי גם אם נלך לפי שיטתו של המשיב 1 ונאמר, כי יום גילוי הנזק הוא 8.2.02- אז התגלה אצלו קרע בכתף -אין בכך כדי לשנות מן התוצאה האמורה,שכן התובענה הוגשה ביום 9.9.09 ובמועד הגשת התובענה נשוא בקשה זו בשנת 2009, חלה כבר התיישנות על רכיב הנזק ביסוד התביעה.


נוכח האמור, נותר לבחון האם רכיב הקשר הסיבתי בעילת התביעה התיישן אף הוא, שהרי כבר נפסק כי גם אם התיישנה עילת התובענה בכל הקשור לרכיב הנזק , די בכך שאחד מיסודותיה האחרים התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שמירוץ ההתיישנות יעוכב. [וראה: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית לעיל]

31.3 כאמור, על מנת להוכיח את עילת התביעה, על הניזוק- המשיב 1 להראות כי התקיים קשר סיבתי בין מעשה האשם המיוחס למזיק- המבקשת לבין הנזק שנגרם לו. בענייננו, טען המשיב 1 כי לא היה בידו לגלות קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו אצל המבקשת לנזק. טענה זו דינה להידחות.
כפי שכבר הובהר לעיל, על רכיבי תובענה נזיקית שאינם הנזק, יחול ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

על מנת לבוא בשערי סעיף זה, על הטוען לקיומו להוכיח כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה+ מסיבות שלא היו תלויות בו+ שלא יכול היה בזהירות סבירה למנוע אותן.

בענייננו, ניתן לראות בתלונותיו על כאבים בשנת 1997 וקל וחומר בבדיקת האולטרא- סאונד מיום 6.4.00 "קצה חוט" ואף חשד בדבר קיומו של קשר סיבתי המעיד, כי למשיב 1 הייתה מודעות בדבר העובדות המגבשות את עילת תביעתו. בנסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע כי המשיב 1 היה מודע בפועל לאפשרות קיום זיקה סיבתית בין עבודתו לנזקיו וכי הוא לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי בעניינו חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ועל כן גם רכיב הקשר הסיבתי בענייננו, התיישן.
גם כאן מוצא אני חיזוק לכך, בין היתר, בעצם העובדה כי המשיב 1 פנה בתביעה למל"ל על מנת לקבל סעד בגין מצבו. ויודגש, העובדה כי תביעתו נדחתה באותו שלב - אין בה כדי להעלות או להוריד מקביעתי זו, שכן, עם דחיית תביעתו ע"י המל"ל, עמדה בפני המשיב 1 האפשרות לערער על החלטת המל"ל ולחילופין לפנות לקבלת ייעוץ משפטי כבר אז, אלא שהמשיב 1, מסיבותיו הוא, בחר להמתין ולא פנה כבר אז לקבלת יעוץ משפטי ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו.


ה. סוף דבר

34. מן המקובץ עולה כי הבקשה לסילוק התביעה על הסף, מתקבלת איפוא ולפיכך הנני מורה על דחיית התובענה מחמת התיישנות.

35. המשיב 1 ישלם למבקשת ולמשיבה 2 (לכל אחת מהן) הוצאות הבקשה וכן השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7500 ₪.

36. זכות ערעור כחוק.

37. להודיע לצדדים.


ניתן היום, ז' אב תשע"א, 07 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.









לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי אבחון תסמונת דאון

  2. אבחון מאוחר של מחלה

  3. רשלנות באבחון מומים

  4. איחור באבחון קרע בכתף

  5. אבחון שגוי טרשת נפוצה

  6. איחור באבחון גידול בראש

  7. איחור באיבחון במחלת סרטן השד

  8. אי אבחון מום בבדיקות אולטרסאונד

  9. אבחון מחלה של העובר במהלך ההריון

  10. אבחון אי ספיקת כליות רשלנות רפואית

  11. תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון חלקי

  12. אבחון לקוי בקופת חולים - רשלנות רפואית

  13. התיישנות תביעה בגין אבחון מאוחר של מחלת הסרטן

  14. טענת אבחון ראשוני רשלני ושטחי על ידי עובדי מרפאה

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון