עניינה של תובענה זו לחייב את הנתבעת בתשלום זכויות התובעת הנובעות מפיטוריה, בהן: משכורת חודש עבודתה האחרון, דמי הודעה מוקדמת, החזר הוצאות נסיעה, שעות נוספות, הפרשות בחסר לביטוח מנהלים, פיצויים בגין עיכוב תשלום דמי אבטלה, בצרוף פיצויי הלנה או ריבית והמצדה, בהתאמה. עיקרי העובדות: 1. התובעת החלה לעבוד בנתבעת כסוכנת נסיעות ביום 26.3.95. 2. בטרם החלה התובעת את עבודתה נערכה פגישה בינה ובין חיים ישראל, מנכ"ל הנתבעת דאז (להלן -"חיים"). במהלך הפגישה רשם לעצמו חיים את שעלה בה, המסמך צורף לתצהיר התובעת וסומן כ-ת-1, הצדדים חלוקים באשר למהות המסמך ותוקפו. התובעת טוענת, כי המסמך מתאר את שהוסכם בפגישה והוא בעל תוקף מחייב. לטענת הנתבעת, הוא כולל נקודות שעלו בפגישה ובעיקר דרישות התובעת, שלא הוסכם עליהן. ועל כן, במסמך זה אין כדי לחייב את הנתבעת. בחודש 4/97 הנתבעת רכשה עבור התובעת, פוליסת ביטוח מנהלים. כשמועד התחלתה בחודש מאי 1996, כשנה לאוחר תחילת עבודתה. 3. ביום 28.5.97 נפגעה התובעת בתאונת דרכים וכתוצאה מכך הפסיקה את עבודתה בנתבעת עד ליום 1.1.98 שאז שבה התובעת לעבודתה. 4. ביום 30.4.00 הודיעה התובעת על הפסקת עבודתה בנתבעת וזאת בשל אי קיום הבטחות, שלטענתה הובטחו לה על ידי מנהלי הנתבעת, עוד בחודש 1/00. 5. ביום 1.6.00, לאחר סיכום תנאי עבודתה, הסכימו הצדדים כי התובעת תשוב לעבודתה בנתבעת. למרות החלפת טיוטות לא נחתם לבסוף הסכם עבודה בין הצדדים. שכרה של התובעת היה 6,500 ₪, ובנוסף הנתבעת שלמה בעבור דמי חנייה בחניון, הנסיעות לסניפים בוצעו ברכבי החברה או במוניות, בכפוף לאישור מנהלי החברה. 6. התובעת פוטרה מעבודתה ביום 9.5.01 וסיימה את עבודתה אצל הנתבעת בפועל ביום 10.5.01. הצדדים הסכימו כי מועד סיום ההודעה המוקדמת יהיה 30.6.01. 7. עם סיום עבודתה של התובעת נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לתשלומים המגיעים לתובעת מידי הנתבעת ולתשלומים אשר התובעת חבה לנתבעת. הנתבעת קיזזה מהתשלומים אותם העבירה לתובעת 7,371 ₪, סכום שלא היה במחלוקת, בגין נסיעות פרטיות של התובעת לחו"ל, וכן כ- 20,000 ₪ אשר לטענת הנתבעת שלמה לתובעת ביתר. התובעת טענה כי בידיה נתונים המעידים על זכאותה לסכום זה. 8. הצדדים לא הצליחו ליישב ביניהם את המחלוקות, דבר שהביא להגשת תביעה זו. במסגרת הליך הגישור הציגה התובעת לנתבעת נתונים באשר לסכומים שבמחלוקת. בעקבות כך, ביקשה הנתבעת לשלם לתובעת סכום נוסף בסך 30,100 ₪ עבור הפרשי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה. הסכום הועבר לתובעת לאחר שהופקד בקופת בית הדין. תמצית טענות ב"כ הצדדים: 9. התובעת טוענת, כי היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת בגין חודש 6/01 ופדיון ימי חופשה כפי שהוסכם בין הצדדים, הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית בגובה כרטיס חופשי חודשי כפי שהובטח לה ב- 6/01, שעות נוספות שביצעה בשנים 00'-01', פיצוי בגין קבלת דמי אבטלה באיחור של שלושה חודשים, בשל אי קבלת מכתב פיטורין כמתחייב בדין, תשלום עבור הפרשות בחסר לביטוח מנהלים עבור שנת עבודתה הראשונה בה לא נערך הביטוח כלל, , ותשלומי חסר במהלך שנות עבודתה ולבסוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 10. הנתבעת טוענת לעומתה כי הייתה זכאית לקזז את ימי החופשה של התובעת מדמי ההודעה המוקדמת, הוצאות הנסיעה בתחבורה ציבורית נכללו בשכר החודשי, התובעת אינה זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, התובעת מיצתה את זכאותה לדמי אבטלה מידי הביטוח הלאומי, הנתבעת הפרישה את מלוא הסכומים לביטוח המנהלים, העיכוב בתשלום פיצויי הפיטורים נבע מהתנהגות התובעת. דיון בטענות: דמי הודעה מוקדמת בגין חודש 6/01: 11. לאחר פיטוריה ביום- 9.5.01 הוסכם בין הצדדים כי התובעת תקבל משכורת עד סוף חודש יוני. למעשה שולמה לתובעת מידי הנתבעת משכורת מלאה בגין חודש 5/01 (ת-14) ובגין חודש 6/01 שולמו לה 12 ימי הודעה מוקדמת וחמישה ימי הבראה, בניכוי סכומים אותם טענה הנתבעת כי התובעת חבה לה. זאת, בשל עמדתה של הנתבעת כי הייתה זכאית לקזז מימי ההודעה המוקדמת את ימי החופשה, לאחר 14 ימי ההודעה המוקדמת הראשונים, לפי סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית"). 12. התובעת טוענת כי הנתבעת קיזזה, שלא כדין, את ימי החופשה שעמדו לזכותה כנגד תקופת ההודעה המוקדמת. לטענתה, חיים התיר לה לקבוע את מועד סיום העבודה בפועל וכי כאשר הודיעה לו כי היא תסיים את עבודתה באותו היום, לא הובהר לה כי הפסקת עבודתה תבוא על חשבון ימי החופשה. התובעת טוענת כי במצב זה, אין הנתבעת פטורה מתשלום ההודעה המוקדמת , שכן אין המקרה דומה למצב בו העובד אינו מתייצב לעבודתו, בניגוד להוראת המעסיק. 13. לפי סעיף 3(3) חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001 (להלן - "חוק הודעה מוקדמת") זכאית התובעת לתקופת הודעה מוקדמת בת חודש ימים. אין בחוק כל הוראה המונעת מהצדדים להאריך תקופה זו, כפי למעשה עשו, עד סוף חודש יוני. מכאן, שתקופת ההודעה המוקדמת של התובעת הוארכה עד ליום 30.6.01 (סעיף 7 לרשימת המוסכמות). 14. התובעת לא עבדה למעשה בתקופת ההודעה המוקדמת. כפי שעולה מעדותו של חיים, מועד עזיבת העבודה נקבע בהסכמתו על ידי התובעת: "ש. האם אידית בקשה להפסיק מיד או שאתה אמרת לה שהיא יכולה להחליט מתי היא מסיימת. ת. אני שאלתי אותה והיא אמרה שהיא רוצה להפסיק מייד והלכה". (עמוד 42, שורות 8-10) אין בידינו לקבל את עמדת הנתבעת, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 4 לתצהירו של חיים ובסעיף 2.8 לסיכומיה, על פיה הנתבעת נאלצה לאשר את עזיבת התובעת עם הודעת הפיטורים וכי בעזיבתה המיידית לא מילאה התובעת את מחוייבויותיה לנתבעת. הנתבעת השאירה את מועד סיום העבודה לשיקול דעתה של התובעת. כמו כן, לא ביקשה הנתבעת מהתובעת להמשיך בעבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת או חלק ממנה, או לסיים ביצוע מטלות כלשהן. אין זה בלתי סביר כי עובד שפוטר יבחר לסיים את עבודתו לאלתר כאשר מעסיקו מאפשר לו זאת. 15. האם זכאית הנתבעת לזקוף את ימי החופשה, העומדים לזכות התובעת, כנגד ימי ההודעה המוקדמת? סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית קובע: "5. (א) ואלה הימים שלא יובאו במנין ימי-החופשה: .... (7) ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה-עשר, ובמידה שעלו." בית הדין הארצי קבע בפסק דב"ע 98/107-3 אורי ארבלproducts - H.P.H Ltd. פדע" לב, 156 (להלן - "ארבל") הלכה בעניין חפיפה בין ימי ההודעה המוקדמת וימי החופשה השנתית העומדים לזכותו של עובד שפוטר מעבודתו, ומצא שיש מקום לשנות את הפרשנות שהייתה נהוגה לאותו סעיף. בית הדין קבע, כי משחדל העובד לעבוד בפועל לאחר הודעת המעביד על פיטוריו, הסתיימה למעשה עבודתו אצל מעבידו הנוכחי וזכאותו לימי חופשה הופכת לזכות לפידיון ימי החופשה. אין העובד יכול לצאת לחופשה מעבודה אשר הוא חדל מלעשותה. ולכן הפרשנות הנכונה היא כי כאשר מדובר בפידיון שתי הזכויות , הן החופשה השנתית והן ההודעה המוקדמת, הרי שהן אינן נתנות לקיזוז והן נתנות במצטבר. 16. עדיין נותרה השאלה מה הוא הדין במצב כמו זה העומד לפנינו, בו המעביד אינו מודיע לעובד כי הוא אינו חפץ בהמשך עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, שאז אין חפיפה. אך גם לא מודיע לעובד כי עליו להמשיך ולעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת והעובד הוא המבקש לצאת לחופשה, שאז ישנה חפיפה. אלא, המעביד מותיר את קביעת מועד הפסקת העבודה בפועל בידיו של העובד. לדעתנו, כאשר המעביד מניח לפתחו של העובד את ההחלטה על מועד סיום העבודה בפועל, והאחרון מחליט לסיימה טרם הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת אין לומר כי יצא העובד לחופשה השנתית, ואין רשאי המעביד לזקוף את ימי החופשה לימי ההודעה המוקדמת. הטעם הראשון לכך הוא, שהמעביד מניח לעובד לקבוע את מועד סיום העבודה ומשעה שנסתיימה העבודה בפועל, על דעת שני הצדדים, הופכת זכאות העובד לימי חופשה לזכאות לפדיון ימי חופשה, כפי שנפסק בפרשת ארבל. העובד אינו קובע את מועד יציאתו לחופשה אלא את מועד הפסקת עבודתו. הטעם השני הוא, כי במצב המתואר לעיל מוותר המעביד למעשה על עבודתו של העובד. מדברי בית הדין בפרשת ארבל עולה כי במצב זה לא חל סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית: "סעיף 5(א)(7) לחוק עוסק במצב, בו המעסיק אינו מבקש מהעובד להפסיק את עבודתו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת אלא מעונין בעבודתו בתקופה זו" (שם - ההדגשה אינה במקור). מעביד המניח לעובד לקובע את מועד סיום העבודה, אין לומר עליו שהוא מעונין בהמשך עבודתו, שאז היה קובע הוא את מועד סיום העבודה. מוסיף בית הדין ביישום ההלכה על המקרה שעמד לפניו: "יישום הפירוש שניתן על ידינו לסעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית במקרה שלפנינו שולל חפיפה בתקופת ההודעה המוקדמת. החברות הודיעו לארבל על פיטוריו וויתרו על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת ואז קמה לו הזכות לפדיון חופשה. בנסיבות הללו החברות אינן רשאיות להוציא את ארבל לחופשה שנתית והן חייבות לשלם לו את מלוא פדיון החופשה השנתית שצבר" (שם - ההדגשה אינה במקור). 17. מן האמור לעיל עולה, כי משעה שוויתר המעביד על עבודתו של העובד, והעבודה הופסקה למעשה, זכאי העובד לפידיון ימי החופשה. ויתור יכול שיעשה על ידי קביעת המעביד כי על העובד לחדול מביצוע עבודתו, או במתן אפשרות לעובד לקבוע את מועד הפסקת העבודה. בין כך ובין כך, משפסקה העבודה בפועל, לא יכול המעביד להוציא את העובד לחופשה ואין יכול הוא לזקוף את ימי החופשה לימי ההודעה המוקדמת. 18. במקרה שלפנינו, ויתרה הנתבעת על עבודתה של התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת. משעה שהחליטה התובעת, כפי שאפשרה לה הנתבעת, לסיים את עבודתה לאלתר זכאית היא לפדיון ימי חופשתה ואין לקזז ימים אלו מימי ההודעה המוקדמת. 19. משכך הם פני הדברים, זכאית התובעת, מידי הנתבעת, לתשלום דמי הודעה מוקדמת בגין חודש 6/01, בסכום השווה, לפי הוראות סעיף 6(א) לחוק הודעה מוקדמת, לשכרה הרגיל בגין תקופה זו, 6,500 ₪. מסכום זה יש להפחית את מה ששולם לקופת בית הדין והועבר לה בגין ימי ההודעה המוקדמת - בסך 1,092.56 ₪. 20. דמי הודעה מוקדמת אינם בבחינת שכר עבודה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, מכאן שהם אינם "שכר מולן" שעיכובוו נושא פיצויי הלנה. 21. אנו מוצאים לנכון לציין, כי יש טעם לפגם מהימנעות התובעת מלהחסיר מתביעתה את ששולם לה בגין יתרת ההודעה המוקדמת על ידי הנתבעת ולתבוע את השכר המלא בגין חודש 6/01 - דבר שהיה מביא לתשלום שכר מלא בתוספת ימי הודעה מוקדמת בנוסף לפידיון ימי החופשה. אנו מקווים כי מקור הפגם בטעות. תשלום חופשי חודשי: 22. התובעת הצהירה, כי על פי סיכום תנאי העבודה בינה ובין הנתבעת, עם חזרתה לעבודה ב- 6/00, שכרה יהיה בסך 6,500 ₪ נטו, בנוסף ישולמו לה הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית בשווי כרטיס חופשי-חודשי, דמי חנייה בחניון ובנסיעותיה לסניפים תעשה שימוש ברכב החברה או במוניות (סעיף 12 לתצהירה). התובעת הוסיפה והצהירה כי בחודש הראשון לחזרתה לעבודה לא הלינה על אי תשלום החופשי-חודשי, שכן סברה כי עניין זה ייפתר במסגרת הסכם העבודה שהיה במו"מ באותה העת בין הצדדים (סעיף 19 לתצהירה). התובעת נפגשה עם חיים בחודש 9/00 והביעה בפניו את מורת רוחה על אי תשלום החופשי חודשי (סעיף 20 לתצהירה). בחקירתה אמרה התובעת בעניין זה: "ש. לפי טענתך בחודש יוני 00, קבלת ביולי משכורת ותלוש, לא הופיע עניין של נסיעות? ת. ואז הגשתי לחיים פתק עם עלות של חופשי-חודשי מרמת השרון לת"א והוא אמר לי שהוא העביר את זה ליגאל לבדיקה ולא קיבלתי תשובה, כל חודש זה היה אצל יגאל בטיפול. כל חודש שמתי לחיים פתק. חלק צילמתי. לא צרפתי זאת לתצהיר. עמוד 19, שורות 5-10). במהלך חקירתו של חיים הוגשו פתקים ששלחה התובעת לחיים בעניין אי תשלום החופשי-חודשי, האחד מיום 1.3.01 ובשני לא מצויין התאריך (ת-22 ו- ת-23). 23. חיים הצהיר מטעם הנתבעת בעניין זה, כי מה שהוסכם הוא שהנתבעת תשלם את הוצאות נסיעתה של התובעת בצורה של דמי חנייה לרכב, ואכן הנתבעת שילמה עבור דמי מנוי חנייה חודשי לתובעת, שהיו גבוהים בהרבה מדמי הנסיעה בתחבורה הציבורית (סעיף 12 לתצהירו), כל הוצאה אחרת בגין נסיעות נכללת השכר החודשי. בחקירתו אישר חיים כי התובעת פנתה אליו בעניין תשלום החופשי-חודשי, וכן כי שלחה אליו פתקים בעניין זה. 24. אין בידינו לקבל את התביעה לתשלום נפרד ונוסף בגין חופשי-חודשי. עם חזרתה של התובעת לעבודה בחודש 6/00 לא נחתם חוזה עבודה, ואין עדות על מה שהוסכם במפורש בין הצדדים בעניין זה. למעשה, שולמה לתובעת משכורת בסך 6,500 ₪, בנוסף שלמה התובעת מידי חודש עבור דמי חנייה בחנייון. לא שולמו לה, בנוסף לסכומים אלו, הוצאות בגין חופשי-חודשי. מפניותיה של התובעת ותגובתם של מנהלי הנתבעת בעניין זה, לא עולה כי הנתבעת הכירה בחבותה לתשלום חופשי-חודשי אלא שבה ואמרה כי הנושא יבדק. כלומר, הנושא לא הוסכם בין הצדדים - התובעת אמנם ציפתה לכך, כפי שעולה מטיוטת ההסכם שהגישה לנתבעת (ת-9), אך אין לומר כי כך הוסכם בין הצדדים. 25. הנתבעת מלאה את חובה בכך ששלמה את דמי החנייה שהם גבוהים יותר מן התשלום עבור הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית. וזאת בידיעת ובהסכמת התובעת . רצתה התובעת תשלום מעבר לכך היה עליה להגיע להסכמה מפורשת על כך עם הנתבעת. שעות נוספות: 26. התובעת הצהירה, כי כחלק מתפקידה עבדה, בידיעת הנתבעת, בשעות נוספות. על פי הנוהג בין הצדדים פוצתה התובעת בגין השעות הנוספות בהטבות וכרטיסי טיסה (סעיף 29 לתצהירה). בשל העובדה כי בשנים 00'-01' לא נערכה התחשבנות בין הצדדים, נשאר חוב "פתוח" של התובעת בגין כרטיסי טיסה בסך 7,371 ₪, והנתבעת חבה לה תשלום בגין ביצוע 82 שעות נוספות, כפי שמפורט בטבלת חישוב שעות נוספות שצורפה כנספח ת-15 לתצהיר התובעת. 27. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את תביעתה של התובעת לגמול שעות נוספות והוסיפה כי היא אינה זכאית לשעות נוספות בשל תפקידה הניהולי. עוד טענה הנתבעת, למען הזהירות, כי רישום השעות הנוספות עליו הסתמכה הנתבעת, הינו לקוי וחסר (סעיף 19 לכתב ההגנה). חיים הצהיר בעניין זה מטעם הנתבעת, כי התובעת לא קיבלה מעולם גמול עבור שעות נוספות ואף אינה זכאית לכך, גם אם וככל שבוצעו כאלה, בהתחשב בתפקיד האמון שהיה לה, ועל פי המוסכם בין הצדדים (סעיף 11 לתצהירו). עוד הצהיר חיים, כי לא היה נוהג בין הצדדים על פיו קוזזו חובותיה של התובעת לנתבעת כנגד שעות נוספות, וכי חישוב השעות של התובעת לקוי (שם). בסיכומיה טענה הנתבעת כי היא נהגה לחייב, מעת לעת, את הנתבעת בגין נסיעותיה הפרטיות כהכרה במאמצים מיוחדים (סעיף 6.4 לסיכומי הנתבעת). 28. על סמך חומר הראיות וטענות הצדדים, מקובלת עלינו טענתה של התובעת כי עבדה למעשה בשעות נוספות. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את טענות התובעת לעניין השעות הנוספות, אך טענה זו הייתה גורפת ולא התייחסה לעצם ביצוע השעות הנוספות. בסיכומיה טענה הנתבעת כנגד סיכום בדבר שעות נוספות, העדר גמול בגין שעות נוספות וליקוי בחישוב השעות. אין היא טוענת כנגד ביצוע שעות נוספות בפועל. בחקירות העיד חיים כי: "... היה סיכום שעידית תעבוד כמה שצריך..." (עמוד 35, שורה 13-14). אף ברשימת הפלוגתאות והמוסכמות נוסחה הפלוגתא לעניין השכר המגיע לתובעת עבור שעות נוספות, ולא לעניין עצם ביצוען (סעיף 4 לרשימת הפלוגתאות והמוסכמות). 29. לאור האמור לעיל נותר לנו להכריע באלה: 1. האם היה נוהג בין הצדדים כי חובות התובעת בגין הטבות וכרטיסי טיסה יקוזז כנגד השעות הנוספות. 2. האם הוכיחה התובעת את תביעתה ל- 82 שעות נוספות. 3. באם התשובה היא בחיוב האם חלים על התובעת סעיפים 30(5) ו- 30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה. 30. אין בידינו לקבל את טענתה של התובעת לקיומו של נוהג, על פיו קוזזו חובותיה לנתבעת בגין הטבות וכרטיסי טיסה כנגד ביצוע השעות הנוספות. התובעת השמיעה טענה זו באופן כולל וסתמי, ובלא שהביאה כל ראיה לביצוע הקיזוז ולדרך עריכתו. התובעת לא הראתה קשר בין כמות השעות הנוספות שביצעה והסכומים שקוזזו, שהרי על פי עדותה לא כל הוצאותיה הפרטיות קוזזו, ואת חלקן שילמה (עמוד 17, שורה 13-14 לחקירתה). כמו כן, לא הוכיחה התובעת את דרך ומועד ביצוע הקיזוז באופן שיש בו כדי להצביע על נוהג מסודר. בעניין זה העידה התובעת: "ש. ישבת עם חיים מידי פעם כדי לסגור איתו את הנושא של חיובים בגין נסיעות כנגד שעות נוספות? ת. כן. ישבנו ודיברנו על זה. מעולם לא עשינו חישוב מדוייק של שעות נוספות אלא סגרנו את התיקים בצורה גלובלית, על סמך האמון בינינו" (עמוד 17, שורות, 8-11). התובעת טוענת כי התשלום בגין שעות נוספות מגיע עבור השנים 00'-01, שכן עד לשנים אלו בוצעה ההתחשבנות. אולם, כפי שעולה מ- ת-10 וחקירת התובעת, חלק מחובה הנו בגין נסיעה בשנת 99'. לעניין אי סגירת ההתחשבנות לגבי שנת 99' העידה התובעת: "ת. יכול להיות שישבנו, ואמרנו שזה ישאר פתוח. זה לא היה בסוף כל שנה אלא זה היה באקראי. מידי פעם חיים היה קורא לי שנשב על התיקים ואז היינו סוגרים את התיקים. הסיכומים שיש לי ועל פי הדוח הזה משום שיש נסיעות אחרי, ב-00' ו- 01'..." (עמוד 18, שורות 10-13). בתשובה לשאלת בא כוח הנתבעת האם יתכן כי מחיקת חובותיה של התובעת נעשה כבונוס על מאמץ מיוחד, השיבה: "ת. בונוס קיבלתי על מאמץ מיוחד, לא בדוקטים אלא בתלוש המשכורת." (עמוד 17, שורה 16). אולם, מתלושי המשכורת שהוגשו לבית הדין (ת-21) עולה כי פרט לחודש 6/98 לא שולם כל בונוס בתלוש המשכורת. בחקירתו השיב חיים לעניין סגירת הדוקטים ומחיקת חובותיה של התובעת בגין נסיעותיה הפרטיות: "ש. מפנה אותך לת/10 שהוא פרוט הדוקטים - אתה יכול להבהיר אותו? האם אתה מקבל את ההסבר של אידית בעדותה? ת. קודם כל העניין של שעות נוספות הוא לא רלוונטי. אין שום קשר בין שעות נוספות למסמך הזה... ש. איך אתה מסביר את זה שיש לנו חיובים שנסגרים באפס ויש חיובים שנסגרים כנגד קבלה? מפנה אותך לשורה שלוש מלמטה? ת. יש זיכוי אבל, הזיכוי יכול לנבוע מכמה אפשרויות. אחד - שהכסף שולם בתיק אחר (דוקט) בשיק אחד והחלק היחסי ששיך לדוקט הזה עבר הנה ולכן זה בצורת זיכוי ולא קבלה. אפשרות שניה - שנתנה הנחה והדוקט זוכה כנגד הנחות. מתוך הנייר הזה אני לא יכול ענות מה המקר שאת מצביעה עליו. ...... ש. למה לא הבאתם אסמכתא? ת. לא אמרתי שזה המצב. אמרתי שזו אפשרות תיאוריטית שיכולה לקרות" (עמוד 33-34) 31. מכל האמור עד כה עולה, כי לא הוכח קיומו של נוהג בין התובעת והנתבעת במסגרתו קוזזו חובות התובעת בגין נסיעות פרטיות כנגד שעות נוספות שבוצעו על ידה. לא הוכח קשר בין קיזוז החובות וביצוע שעות נוספות, לא הוכח גובה הסכום לו הייתה זכאית הנתבעת כגמול שעות נוספות, לא הוכח כי נעשתה התחשבנות מזמן לזמן כדבר שבשגרה. עדיפה עלינו עמדתה של הנתבעת כי מחיקת החובות נעשתה על פי שיקול דעתה, מעת לעת, כתגמול עבור עבודת התובעת, ולא כנגד השעות הנוספות. מכאן, שהנתבעת הייתה זכאית לקזז את חובה של התובעת בגין נסיעותיה הפרטיות לחו"ל מסך התשלומים שהיא חבה לה. 32. התובעת טוענת כי היא זכאית לתשלום בגין 82 שעות נוספות כפי שמפורט ב- ת-15. הנתבעת דוחה את חישובי התובעת וטוענת כי הוא לקוי. על פי ההלכה, תביעה לגמול שעות נוספות היא תביעת ממון מוגדרת, ועל התובע להוכיח לא רק את עצם ביצוע השעות הנוספות, אלא גם את מספר השעות על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ - ישראל בר-אדון ואח', פד"ע ד 39). עוד נאמר בפה"ד: "חוק שעות עבודה ומנוחה בא, בראש וראשונה, לקבוע סייגים ליום עבודה ולשבוע עבודה, סייגים המתחייבים משיקולים שלא כאן המקום לעמוד עליהם. החוק הוא, בעיקרו, "חוק מגן" או "חוק מסדיר", והוא מטיל עונש על "מי שהעביד בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו" (סעיף 26 לחוק). לעניין העונשי אין הכרח להוכיח את מספר השעות שבהן הועבד העובד בניגוד לחוק, לתקנות או להיתר; מספיק שהוכח כי הוא הועבד מעבר למותר. לא כן לעניין גמול שעות נוספות. לעניין זה, משקל מכריע לא רק לעצם העובדה שהעובד הועבד שעות נוספות, אלא למספר השעות הנוספות בכל יום ויום (סעיף 16 לחוק)" (שם). לעניין נטל ההוכחה נקבע, כי העדר רישום מסודר של שעות עבודה ושעות נוספות על ידי המעביד אינו מעביר אליו, אוטומטית, את נטל הראייה כי לא בוצעו שעות נוספות. בפרט, כאשר העובד לא הוכיח "מסגרת מסודרת" של שעות עבודה הכוללות שעות נוספות (דב"ע נה/21-2 איזידור עבו - יעקב הרוש, עבודה ארצי, כרך לג (89), 26). כאמור, התובע נושא הנטל הראייה להוכחת מספר שעות העבודה הנוספות. עמידה בנטל הראייה אינה יכולה להתממש על ידי ציון שעות העבודה בלבד, אלא יש לתמוך את חישוב ופירוט השעות ברישום מסודר או הוכחה אחרת של שעות העבודה. בפה"ד דב"ע נב/52-3 יחיא חסין מוגרבי ואח' - מקורות חברת מין בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך כה (3), 188) אישר בית הדין הארצי את פסיקת בית הדין האזורי אשר דחה תביעה לתשלום בגין שעות נוספות, בשל העובדה שתובעים הסתמכו בתביעתם על עדויותיהם בלבד. מן הכלל אל הפרט, התובעת במקרה שלפנינו מבססת את תביעתה על ת-15, שהוא טבלת חישוב השעות הנוספות שנערכה על ידה, ומפרטת את כמות השעות הנוספות בכל חודש מ- 9/00 ועד 4/01. בסעיף 17 לכתב התביעה נכתב כי חישוב השעות הנוספות מבוסס על כרטיסי הנוכחות, אך אלה לא הוגשו לבית הדין, או כל מסמך אחר המפרט את שעות עבודתה של התובעת. ואף לא נדרשו על ידי התובעת מן הנתבעת במסגרת הליך גילוי מסמכים. הנתבעת דוחה, כאמור, את חישוב השעות הנוספות של התובעת. בחקירתו העיד חיים בענין זה: "ש. מפנה אותך לס' 11 לתצהירך - שהחישוב של השעות הנוספות הוא לקוי (במשפט האחרון בס' 11) במה הוא לקוי? ת. התובעת הגישה איזה שהוא נייר ששם היא מפרטת את השעות הנוספות לפי ימים, מבדיקה שעשיתי ראיתי שחלק גדול לא תואם את כרטיס השעון. לכן כתבתי שזה לקוי. ש. אני מציגה לך את כרטיסי השעון שלפיהם חושבו השעות הנוספות לטבלה שהגשנו, ותאמר לי במה זה לקוי? ת. מפנה לכרטיס הנוכחות ל- 11/00, בצד ימין למעלה, כתוב בסה"כ שעתיים ואני לא רואה איפה יש פה שעתיים למשל. אין שעת הגעה, יש רק שעת יציאה. זו רק דוגמא אחת" (עמוד 35 ,שורות 1-10) מכל האמור עולה, כי התובעת לא עמדה בנטל הראייה המוטל עליה להוכיח כי היא זכאית לתשלום בגין 82 שעות נוספות. טבלה בה מפרטת התובעת את המגיע לה אינה יכולה להיחשב ראייה מספקת לביצוע השעות. יש לדרוש כי התובע יציג ראיה כל שהיא שיש בה כדי להצביע על שעות העבודה שעות העבודה אותן ביצע, בתקופה מוגדרת, בהן השעות הנוספות. ראייה כזו יכולה להיות רישום יומי של שעות העבודה, תלושי משכורת בהם מצויינות שעות העבודה, כרטיסי נוכחות וכיו"ב. אף אחד מאלה לא הוצג בפנינו. זאת ועוד, התובעת אישרה כי עבדה חמש שעות ביום בשנים הרלוונטיות לתביעה. על כן - שעות עבודה מעבר לאותן שעות נחשבות כשעה "עודפת" ולא כשעה "נוספת" אשר התמורה בגינן היא 100% ולא 125% או 150%. וגם מן הטעם הזה ת-15 אינה יכול להיות ראייה להוכחת השעות הנוספות. לאור הכרעתנו זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת תחולת סעיפים 30(5) ו- 30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה. מכאן, שתביעתה של התובעת לגמול בגין שעות נוספות נדחית. דמי אבטלה 33. לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - "חוק ביטוח הלאומי") זכאית הייתה התובעת לדמי אבטלה לאחר פיטוריה. למעשה נתקבלו דמי האבטלה בעיכוב של שלושה חודשים. לטענת התובעת, נגרם העיכוב בשל מחדלה של הנתבעת להמציא לה מכתב פיטורים, אותו היתה צריכה להגיש למוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעתה לדמי האבטלה. אין מחלוקת בין הצדדים כי למעט העיכוב, מיצתה התובעת את מלוא זכויותיה לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי (עמוד 22, שורות 8-9). בגין נזקיה שנגרמו מהעיכוב מבקשת התובעת פיצוי בגובה שלושה חודשי דמי אבטלה. 34. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצויי בגין דמי האבטלה שכן מיצתה את מלוא זכויותיה מידי המוסד לביטוח לאומי. 35. תמוהה בעניינו תביעתה של התובעת לפיצוי בגובה שלושה חודשי דמי אבטלה. בסיכומי התובעת נכתב כך: "לאור מחדלה של הנתבעת כאמור, להמציא לתובעת מכתב פיטורים כנדרש, לא יכלה התובעת לקבל דמי אבטלה בגין שלושת החודשים הראשונים שלאחר הפסקת העבודה אלא בשלושה חודשי איחור, ועל הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה בגובה דמי האבטלה שנמנעו ממנה. (ההדגשה אינה במקור)" (סעיף 5.5) אילו הם דמי האבטלה שנמנעו מהתובעת, לא ידענו. הרי מודה התובעת כי קיבלה את דמי האבטלה במלואם. הכיצד פיצויי בגובה דמי האבטלה עומד כנגד עיכוב בקבלתם, אף אם לכאורה רובצת האחריות לעיכוב על כתפיה של הנתבעת? מכאן, שהתובעת קיבלה את מלוא דמי האבטלה המגיעים לה, ואין היא זכאית לכפל תשלום בגינם. 36. לא נעלם מעינינו, כי העובדה שהתובעת קיבלה למעשה את דמי האבטלה, הגם שבאיחור, לא נזכרה בכתב תביעתה ובתצהירה. מאלו עולה כי דמי האבטלה בגין שלושת החודשים הראשונים נשללו ממנה לגמרי, באופן שיש בו כדי להטעות את בית הדין. עובדת קבלת מלוא זכויותיה עלתה לראשונה בחקירת התובעת (עמוד 22, שורות 8-9) ואושרה בשפה רפה בסיכומיה (סעיף 5.5). אשר על כן, התביעה לפיצויי בגין תשלום דמי אבטלה באיחור, נדחית. ביטוח המנהלים - חסר בהפרשי תשלומים: 37. מקור הפרשי התשלומים לביטוח המנהלים נובע, לטענת התובעת, משניים. האחד, היעדר הפרשה לביטוח המנהלים בשנת עבודתה הראשונה, וזאת בניגוד למה שהוסכם בין הצדדים בטרם החלה התובעת את עבודתה בנתבעת ב- 3/95, כפי שבא לידי ביטוי בת-1, המהווה הסכם מחייב. השני, הפרשות בחסר שהועברו לאורך שנות עבודתה, כפי שהן מפורטות בסעיף 6.5 לסיכומי התובעת בסך 10,344.48 ₪. יצויין, כי לפי גרסת התובעת, בשנים מסויימות הופרשו לביטוח המנהלים סכומי יתר, אך סך כל ההפרשות הינו בחסר. 38. לטענת הנתבעת, הדברים שכתב חיים בפגישתו עם התובעת טרם התחילה לעבוד בנתבעת מקיפים את הנקודות שהועלו בשיחה ולא את מה שהוסכם. הדברים אינם מחייבים, והתובעת אינה זכאית ולא הייתה זכאית מכוח אותם דברים לביטוח מנהלים. הצדדים הסכימו על עריכת פוליסת ביטוח מנהלים שנתיים מיום תחילת העסקת התובעת, שתשולם רטרואקטיבית שנה אחת. עוד טוענת הנתבעת, כי הופרשו על ידה מלוא הסכומים כנדרש. הפרש התשלומים הנתבע נובע מקיומו של מרכיב "סיכון" להבדיל מ"חיסכון" המופחת מסך התשלומים העומדים לזכות המבוטח. היעדר הפרשות עבור שנת 95': 39. אין אנו מוצאים לנכון להכריע בשאלת תוקפו של ת-1, בכל הנוגע לקיומה של הסכמה בין הצדדים לעריכת ביטוח מנהלים מיום עבודתה הראשון של התובעת, שכן הגענו לכלל מסקנה כי גם אם הייתה הסכמה שכזו, וויתרה התובעת על זכותה זו ואין היא זכאית לה עוד. 40. התובעת החלה את עבודתה בנתבעת ביום 26.3.95. ביטוח מנהלים לא נערך לה וזאת, כפי שהצהירה, חרף בקשות חוזרות ונשנות מצידה ולמרות התחייבויות מצד מנהלי הנתבעת (סעיף 4 לתצהיר התובעת). ביטוח המנהלים נערך ב- 4/97, והנתבעת שילמה עבור שנה אחת רטרואקטיבית קרי, מ- 5/96. טוענת התובעת, כי חברת הביטוח סירבה לקבל תשלום רטרואקטיבית העולה על שנה אחת (שם). 41. עולה מדברי התובעת בתצהירה, כי חזרה וביקשה ממנהליה כי יקיימו את התחייבותם לערוך לה ביטוח מנהלים. כל זאת, עד למועד עריכתו ב- 4/97. ממועד זה לא הצהירה התובעת כי הלינה בפני מנהליה על היעדר הפרשות בגין שנת עבודתה הראשונה. 42. ביום 30.4.00 התפטרה התובעת מעבודתה וזאת בשל אי עמידת הנתבעת בסיכומים עימה. התובעת הצהירה באשר לנסיבות שהביאו להתפטרותה כך: "9. בסוף שנת 1999, נפגשתי עם יגאל כהן, אחד מבעלי הנתבעת.... הפגישה הייתה ביוזמתו של יגאל כהן. בפגישה ביקש ממני יגאל כהן, שאכין את עצמי לקבל את ניהול המשרד, בשל מצבו הבריאותי של חיים ישראל. באותה שיחה סיכמנו גם על תוספת של 2000 ₪ למשכורת, החל מיום 1.1.2000. 10. במשכורת חודש ינואר 2000, לא קיבלתי את התוספת, כך גם בחודש פברואר. משלא קיבלתי את התוספת המובטחת גם במשכורת מרץ (המשולמת בתחילת אפריל), הודעתי בתחילת אפריל, שאם עד סוף החודש לא יוסדר עניין התוספת - בכוונתי לעזוב, שכן אני רואה בכך הפרת הסכם. 11. עד היום האחרון של חודש אפריל לא הוסדר עניין התוספת, לפיכך, בצהרי יום א' 30.4.00... הזכרתי לו שלא קיבלתי את התוספת המובטחת ולכן כפי שציינתי בתחילת החודש, הודעתי שבכוונתי לסיים את יום עבודתי. חיים ישראל לא הגיב. בתום יום העבודה, כאשר עד לשעה בה הלכתי לא קיבלתי תוספת תשלום, החזרתי לחיים ישראל את קופת המשרד והמפתחות שהיו ברשותי" (עמוד 3 לתצהיר התובעת). כפי שעולה מן הדברים, התפטרה התובעת בשל אי תשלם תוספת משכורת בסך 2000 ₪. במסגרת הרקע שהביא שהביא להתפטרות לא נזכר אי תשלום בגין ביטוח מנהלים לשנת 95'. 43. לאחר התפטרות התובעת הגיעו הצדדים להסכמה בדבר חזרתה לעבודה. התובעת הצהירה כי הסכימה לחזור לעבודה "רק לאחר שסוכמו תנאי העבודה החדשים, (שיחולו רטרואקטיבית מחודש ינואר 2000)" (סעיף 12 לתצהיר התובעת). תנאי העבודה עליהם הסכימו הצדדים היו: "שכרי יהיה 6,500 ₪ נטו. שעות העבודה יהיו מ- 10:00 - 15:00 5 ימים בשבוע. ישולמו הוצאות נסיעה.... תשלום חנייה בחניון... נסיעות לסניפים..." (סעיף 12 לתצהיר התובעת). ביום 4.6.00 חזרה תובעת לעבודתה בנתבעת. כפי שעולה מן הדברים אף במסגרת חזרתה לעבודה לא עמדה התובעת על זכותה, לכאורה, להפרשות לתגמולים בגין שנת 95' וזאת למרות שתשלומים אחרים שלא שולמו לה הוסדרו בין הצדדים. 44. בפה"ד בעניין דב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ, פד"ע כז, 270 נקבע כי העובד הסכים לשינוי בתנאי העבודה וכן וויתר למעשה על הסעדים שעמדו לרשותו, כתוצאה מהפרת החוזה עימו, בשל השיהוי הרב בין מועד הפרה והגשת התביעה. קביעה זו התבססה על כל שהעובד ידע על ההפרה, מדובר בעובד בעל השכלה היודע את זכויותיו, הגשת התביעה היא תגובה לפיטוריו, עברו שמונה חודשים מהמועד בו ידע העובד על ההפרה ועד הגשת התביעה. דברים אלו נכונים ביתר שאת במקרה שלפנינו. לאחר עריכת פוליסת ביטוח המנהלים ב- 4/97 בה שולם רטרואקטיבית בגין שנה אחת, לא הלינה התובעת בפני מנהלים על ההפרה, לכאורה, של ההסכם עימה. במשך כחמש שנים לא הגישה התובעת תביעה לבית הדין למימוש זכותה. בשנת 00' התפטרה התובעת מעבודתה בשל אי מתן תוספת למשכורתה, ולא נזכר כי אי תשלום הביטוח היווה שיקול בנקיטת צעד זה. זאת אף זאת, חזרתה לעבודתה, אשר הותנתה על ידי התובעת בעמידה בסיכומים עימה, ולאחר שהצדדים סיכמו ביניהם את תנאי עבודתה להם הסכימה התובעת, לא עמדה האחרונה על זכותה, לכאורה, להפרשות הביטוח בגין שנת 95' ולא התנתה את העברת סכומים אלו בחזרתה לעבודה. 45. ממכלול הדברים עולה כי גם אם לת-1 היה תוקף מחייב, ובלא שהכרענו בכך, ויתרה התובעת, בהתנהגותה, על זכותה להפרשות לביטוח מנהלים בגין שנת 95' ואין היא יכולה לתבוע כספים אלו כשש שנים ממועד ההפרה. הפרשות בחסר בין השנים 96' - 01' 46. תובעת טוענת, כי לאורך שנות עבודתה הועברו על ידי הנתבעת, לביטוח המנהלים תשלומים בחסר. התובעת דוחה את הסבר הנתבעת כי הפער בסכומים נובע מהבחנה בין מרכיבי "חיסכון" ו"ריסק", שכן הבחנה זו אינה משפיעה על הסכום אותו צריך המעביד להפריש מידי חודש. 47. הנתבעת טוענת כי הפרישה את כל הכספים כנדרש וכי הפער בין הסכומים שהופרשו על ידה ובין הסכומים שהועמדו לבסוף לזכות התובעת נובעים מהיות חלק מסכומים אלו רכיב "סיכון" להבדיל מ"חיסכון". 48. מר עמירן גבריאל, נציג סוכנות הביטוח (להלן - "גבריאל"), הוזמן על ידי התובעת לעדות, אך בחקירתו לא נשאל בעניין תקינות הסכומים שהועברו על ידי הנתבעת לביטוח המנהלים. אף נציג חברת הביטוח שהוזמן, כדברי ב"כ התובעת בדיון ביום 02/09/2003, ולא הגיע, לא הוזמן על ידה בשנית. בחקירתו הנגדית השיב מר גבריאל לעניין הפרשות הנתבעת: "ש. האם בדקתם את נושא הפרשות הנתבעת לעניין גמל לגבי העובד? ת. בדקנו את כל נושא הפרשות הפוליסה. ש. תסביר מה מצאתם? ת. בפוליסת ביטוח מהלים יש לנו הפרשה לפיצויים של 8 ושליש אחוז, ויש לנו הפרשה לגמל שזה 5% עובד ו- 5% מעביד. זאת אומרת, כעיקרון, הפרמיה הבסיסית היא 18 ושליש אחוז מהמשכורת. לאור הנתונים שיש בידינו, היתה הפרשה שוטפת לפוליסה. לא ראיתי פיגור או איחור. מבחינתנו כל התשלומים שולמו כדין. ש. ישבתם ובדקתם לאחר מכן עם מנה"ח של נתבעת, גב' גאולה קופר את כל נושא ההפרשות של הגמל והממצאים היו זהים? ת. כן. לא היה חסר כל סכום בגין הפרשות המעביד. ש. התובעת או ב"כ, פנתה אליכם לקבל את פירוט התשלומים או מה שהיה חסר? ת. כפי שאני יודע לא. ש. האם זה נכון בגין הפוליסה הזו בתקופה שהיא נעשתה ולאחר מכן המרכיב של הריסק, המרכיב הבטוחי להבדיל ממרכיב בחסכון, בגינו אתם גובים פרמיה של 28% מהסכומים שהופרשו? ת. נכון. ...... ש. זאת אומרת שאם נעשתה בדיקה על די מאן דהוא, של מצב הכספים ביום סיום העבודה אצל חב' הביטוח בגין הגמל, לעומת כמה לכאורה היה צריך להיות עלפי תלושי המשכורת, יהיה פער של 70% חסר? ת. כן." (עמוד 8-9). 49. התובעת טענה בסיכומיה (סעיף 6.6) כי ביום 7.6.01 וביום 10.4.02 קיבלה דוחות על מצב הפוליסה. לטענתה מופיעים בדוחות אלו סכומים סותרים שאינם מתיישבים עם הנקוב בטופס 161. אולם דוחות אלו, כמו גם טופס 161 לא הוגשו לבית הדין. 50. זאת ועוד, בסיכומיה ציינה התובעת כי הסכומים החסרים בביטוח המנהלים הינם בגין תגמולים ופיצוי פיטורים. אולם, אין היא מציינת את הכספים אשר הועברו אליה מקופת בית הדין, לאחר שהופקדו על יד הנתבעת, הכוללים סך של 27,099 ₪ בגין פיצויי פיטורים. כפי שעולה מנספחים ד'9 ו-ד'10, זהו הסכום המלא אותו דרשה התובעת בגין פיצויי פיטורים. התובעת אינה מפרטת כיצד מתיישבים ההפרשים הנתבעים על ידה עם הסכומים שהועברו אליה בגין אותם הרכיבים. 51. בטרם נכריע לגבי כלל הסכום הנתבע במסגרת רכיב זה, נקדים ונאמר כי יש להפחית ממנו את מה שנתבע בגין שנת 95' ו- 96 עד חודש יוני, וזאת לאור קביעתנו כי התובעת ויתרה על זכותה לביטוח מנהלים בתקופה זו (ראה הערה 50-54 לעיל). 52. הגענו לכלל מסקנה, כי התובעת אינה זכאית לכל סכום נוסף מידי הנתבעת בגין הפרשות לביטוח המנהלים. אנו מאמצים את עדותו של מר גבריאל על פיה הועברו כל הסכומים הנדרשים. העד לא נחקר על ידי התובעת בעניין זה ואף לא נעשה כל נסיון לסתור את עדותו. אומנם, מת-19, עולה כי ישנן אי התאמות בין המשכורת והפרשות המעביד לתגמולים. אך בהתחשב ברכיבי הביטוח השונים ובפער שבין ההפרשות לבין הסכומים העומדים לזכות המבוטח, לא הוכח כי ישנו חוסר בסכום אשר היה הועמד לזכותה עם שחרור פוליסת הביטוח לטובתה. מכאן, שהתביעה בגין הפרשים לביטוח מנהלים נדחית. פיצויי הלנה: 53. התובעת טוענת כי פיצויי פיטוריה הולנו בשל כך שהנתבעת לא העבירה לה ולחברת הביטוח הוראה לשחרור הכספים לזכותה, וכן לא העבירה טופס 161 הדרוש לשחרור פיצויי פיטורים. כמו כן, לא שילמה הנתבעת לתובעת בגין פיצויי פיטורים להם הייתה זכאית, מעבר לסכומים שהצטברו לזכותה בביטוח המנהלים. 54. הנתבעת טוענת כי העבירה במועד את הוראת השחרור ואת טופס 161, וכל עיכוב נגרם בשל מעשיה של התובעת, אשר ידעה כי הכספים שוחררו לטובתה. בנוגע לכספי פיצויי הפיטורים, מעבר לביטוח המנהלים, טוענת הנתבעת כי היא טעתה לחשוב כי התובעת חבה לה כספים, וכי בידי התובעת בלבד היו הנתונים להעמיד אותה על טעותה, אך היא סירבה בתוקף וללא כל סיבה להעביר לה אותםכמו כן, עוכבו הכספים בשל סירוב התובעת לקבל מידי הנתבעת את ההמחאה על סך 30,100 ₪ בה נכללו הפרשי פיצויי הפיטורים. שחרור ביטוח המנהלים: 55. ב- 27/06/01 שלחה הנתבעת מכתב לסוכנות הביטוח בדבר הפסקת עבודת התובעת בנתבעת ב- 30/6/01 (ת-17). ביום 16/12/01 שלחה הנתבעת לסוכנות הביטוח מכתב (תו-18) נוסף בו, היא מאשרת את שחרור מלוא הכספים לטובת התובעת. הגם שהכתוב במכתב, כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים אלא בגין שנת עבודתה הראשונה, אינו נכון, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה כי הכספים אכן שוחררו לטובתה. התובעת הצהירה כי ביום 22.1.02 התקשרה אליה נציגה מסוכנות הביטוח, הודיעה לה כי עומדים לזכותה פיצויי פיטורים, ושאלה אותה מה לעשות בהם. התובעת הפנתה אותה לבאת כוחה, אך נציגת סוכנות הביטוח סירבה וכך נסתיימה השיחה (סעיף 35 לתצהיר תובעת). בחקירתה השיבה התובעת בעניין זה: "ש. למה לא את ולא ב"כ, לא פניתם לאחר מכן (לאחר שיחת הטלפון - תוספת שלי) לסוכנות הביטוח לברר מה קורה עם הכסף ולתת להם הוראות איך לנהוג בפוליסה שלך ששוחררה? .... ת. שאלתי את אביגאיל מה עושים והיא אמרה לי חכי שתקבלי את מכתב השחרור. ש. אני אומר לך, עובר זמן, עובר יום או שבוע או חודש, את לא מקבלת את מכתב השחרור אך את יודעת בוודאות מסוכן הביטוח שלך שמכתב השחרור נמצא בסוכנות ומבחינת חב' הביטוח היא הודיעה לך שמכתב השחרור לזכותך למה את לא פונה לתת הוראות? ת. מבחינתי זה היה בהתדיינות משפטית והייתי בטוחה שזה הולך להסתיים. ש. מה הולך להסתיים אוטוטו? ת. כל נושא הפיצויים והפוליסה. כל התביעה. ... ש. אני אומר לך שאת פנית לעו"ד שלך בוודאי יותר מפעם אחת ושאלת אותה כמה זמן צפוי להיות ההליך הזה? ת. אף פעם לא שאלתי אותה. מדברים אלו עולה, כי התובעת ידעה כי כספי הפוליסה משוחררים לטובתה אך בחרה שלא לעשות דבר ולהמתין לקבלת מכתב שחרור מידי התובעת או לסיום של הליכים אלו. מדוע בחרה התובעת שלא להורות לסוכנות הביטוח להעביר אליה את כספי הביטוח, ולהמתין בחיבוק ידיים לסיום ההליכים - לה הפיתרונים. אך בוודאי שאין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה בגין עיכוב זה. העברת טופס 161 ע"י הנתבעת: 56. על פי תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), התשנ"ג-1993 (להלן - "התקנות") חייב מעביד, לרבות קופת גמל, להגיש למס ההכנסה טופס 161 המפרט את מענקי הפרישה שקיבל העובד (סעיך 11(ב) לתקנות). 57. על פי התקנות, על חברת ביטוח, המשלמת את פיצויי הפיטורים, חלה החובה להעביר את טופס 161 למס ההכנסה. עם זאת נקבע, כי בשל העובדה שהנתונים הדרושים למילוי הטופס מצויים לרוב בידי המעביד, רשאית חברת הביטוח לפנות למעביד ולבקש כי יעביר אליה את הטופס. עוד נקבע כי חלה על המעביד חובה להעביר את הטופס, וזאת מכוח החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת (דב"ע נג/89-3 פרחיית נס עמים בע"מ- גבריאלה פליישר, עבודה ארצי, כרך כב (2), 25; דב"ע נג/234-3 מרדכי ברקן - טלדיין אינטרקונטיננטל, עבודה ארצי, כרך כז (1), 13). 58. בחקירות השיב חיים בעניין זה, כי טופס 161 הראשון שהועבר היה לקוי ולכן נשלח טופס חדש מתוקן ב-5.5.02. אין אנו יודעים מתי נשלח הטופס בפעם הראשונה ונציג סוכנות הביטוח אף לא נשאל על כך. 59. בפסקי הדין שאוזכרו לעיל (ר' הערה 65) נקבע כי המעביד הפר את חובת תום הלב שכן הוכח כי המעביד לא העביר, במתכוון, לחברת הביטוח את טופס 161, וזאת על מנת למנוע את תשלום פיצויי הפיטורים מסיבות שונות. אין זה המצב בענייננו - אומנם עולה כי טופס 161 הסופי ניתן ב- 5.5.02, אך לא הוכח כי העיכוב נבע מהתנהגותה או מחדלה של הנתבעת. לא נטען, ומכאן של הוכח, כי חברת הביטוח דרשה לקבל את הטופס אך הנתבעת סירבה לעשות כן או עיכבה במזיד את העברתו, מתוך כוונה למנוע את העברת פיצויי הפיטורים. אין לטעות, למרות חובת המעביד להעביר את טופס 161 לחברת הביטוח מכוח חובת תום-הלב, החובה להעביר את הטופס למס ההכנסה ולצורך כך לדרוש אותו מהמעביד, רובצת על כתפיה של חברת הביטוח. יתרת פיצויי הפיצויים: 60. הנתבעת לא העבירה לתובעת את פיצוי הפיטורים מעבר למה שנצבר בביטוח המהלים, וסכומים נוספים, משום שסברה שהתובעת חבה לה כ- 20,000 ₪ (סעיף 5 לתצהיר חיים ו- נ-3). ביום 23.7.01 שלחה ב"כ התובעת מכתב לב"כ הנתבעת, בו פרטה את הסכומים להם זכאית התובעת בשל פיטוריה. ממועד זה החלו הצדדים בניסיון להסדיר את המחלוקות ביניהם. במסגרת ההידברות בין הצדדים, טענה התובעת כי ברשותה הנתונים המפריכים את טענות הנתבעת בדבר חוב אשר התובעת חבה לה, לכאורה. בתשובה ששלחה ב"כ התובעת לנתבעת למכתבה מיום 10.9.01 נכתב: "מר יהודאי. מאחר ומרשתך היא זו שטענה לעודף תשלומים, תתכבד היא ותפרט מה שולם כדין ומה לא, ומה מהות התשלומים ששולמו. מרשתי יודעת מה התשלומים ואין כל תשלום עודף". התובעת השיבה בחקירתה לעניין מסירת הנתונים בדבר עודף התשלומים: "ש. לפי טענתה של הנתבעת, לכאורה קיבלת סדר גודל של כ- 20,000 ₪ יותר ממה שמופיע לאורך כל התקופה הזאת בתלושי השכר, ולכן נטען בפניך שאת חייבת להחזיר את הכסף ששולם לך לכאורה ביתר, זו הטענה שהועלתה בישיבה? ת. נכון. ש. אני רוצה לדעת מה הייתה תשובתך לטענה זו? ת. לא זוכרת מה טענתי אז. ש. האם זה נכון שכל אותם נתונים שמסרת (ת/2) על גבי שני העמ', הוא כתב ידך? ת. נכון. ש. מתי זה נרשם? ת. אחרי שנתת לי את זה. ש. מתי זה היה? ת. כנראה שבפגישה אצלך. אני מתקנת, לפי הפקס באוגוסט זה נשלח לאביגיל. ש. תאשרי לי שכל הנתונים שהיו בידך על מנת לערוך את הרישומים האלה שמבהירים את הסיבות לאותם תשלומי יתר לכאורה, היו בידיך גם אז? ת. נכון. ש. ובצורה מאוד מפורטת? ת. נכון. ש. עד היום אין לי עליה הסבר לשאלה, מדוע לאורך כל הדרך במשך חודשים ארוכים סירבת להמציא את הפרטים האלה אלי או למרשתי? ת. למרשתך היו את כל הפרטים האלה. אני לא סירבתי. ש. אז לה לא המצאת? ת. אין לי תשובה. (עמודים 19-20) בעניין זה השיב חיים בחקירתו: "ש. נכון שכאשר אתם בקשתם שהתובעת תפרט לפני הגשת התביעה, לגבי ת/2 את הסכומים שאתה ידעת כל הזמן מה הסכומים האלו? ת. לא. ש. איך אתה יודע? ת. כי כתוב לידם. ש. מי כתב אותם? ת. לא אני. .... ש. מתי בפעם הראשונה ראית את ת/2? ת. לא זוכר. (עמודים 29-30). בחקירתו החוזרת השיב חיים באשר למועד בו ראה לראשונה את ת/2: "הרבה אחרי שנתתי את התצהיר. אני חושב שזה היה בשלב בגישור פישור." (עמוד 43, שורה 20) 61. ביום 5.5.02 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת בצירוף המחאה על סך 30,100 ₪ בגין תביעותה ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה. על פי נספח ד'2 לתצהירו של חיים כולל סכום זה 27,099 ₪ בגין הפרש פיצויי פיטורים, 1092.56 ₪ בגין יתרת הודעה מוקדמת, 7,903 ₪ בגין פידיון חופשה, 2,009 ש"ח בגין הבראה, ניכויים בסך 2,654.56 ₪, וקיזוז חוב הנתבעת בסך 7,371 ₪ לסכום הוספו הפרשי ריבית והצמדה בסך 2,022₪ . התובעת סירבה לקבל את ההמחאה שכן הסכום בה אינה מגיע לכלל תביעותיה. התובעת החזיקה בסירובה גם לאחר שנאמר לה על ידי ב"כ הנתבעת כי קבלת הכסף אין בה כדי לפגוע בטענותיה. לבסוף פנתה הנתבעת בבקשה להפקיד את הסכום האמור בקופת בית הדין, וביום 7.10.02, לאור הסכמת התובעת החלטנו כי הסכום שהופקד יעבור לרשותה. 62. לא אחת, כאשר מסתיימים יחסי עובד ומעביד מתעוררות מחלוקות בין הצדדים באשר לסיום ההתחשבנויות ביניהם. אין ספק כי על המעביד חלה החובה לשלם לעובד את כל זכויותיו ועליו לנהל רישום מסודר לצורך כך. גם בשלב זה שלאחר סיום יחסי עובד ומעביד חלה על הצדדים החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת. בפסה"ד ע"ע 001353/02 מרגלית אפלבוים - ניצה הולצמן, עבודה ארצי, כרך לא (2), 242) חזר הנשיא אדלר על העיקרון כי חובת תום-הלב חלה גם בשלב סיום יחסי העבודה. ברור הוא, כי החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת אינה פגה עם סיום הפורמלי של יחסי העבודה, אלא נמשכת גם לאחריהם, בכל הקשור בהם. ר' דברים שאמרנו לעיל בעניין חובת המעביד למסור לידי חברת הביטוח טופס 161 מכוח עקרון תום-הלב (ר' הערה 65 לעיל). 63. סירובו של עובד למסור למעבידו נתונים הנמצאים ברשותו, שיש בהם כדי לשפוך אור על טעות לה הוא טוען, בחישובי המעביד, ובכך להביא לסיום או לצמצום המחלוקת ביניהם, אינה ממלאת אחר חובת תום הלב המוגברת שבין הצדדים, בוודאי בכל הנוגע לפיצויי הלנה. מטרת אלו היא הענשת והרתעת מעביד מלעכב שלא כדין את פיצויי הפיטורים של העובד. לא יעלה הדעת להטיל סנקציה כה חמורה, אשר אף נאמר עליה שהיא דרקונית, על המעביד, בשל העובדה שהעובד ממלא פיו מים ומסרב לסייע למעביד להעניק לו את מלוא זכויותיו. כמובן שאין בדברים אלו כדי לומר כי על העובד רובץ הנטל להפריך כל טענה של המעביד או לספק את הנתונים לביצוע התחשבנות בסיום יחסי העבודה. אך משיש בידי העובד נתונים אלו והוא מסרב למוסרם ללא סיבה מוצדקת, אין לו להלין על הלנת פיצויו, אלא על עצמו. לעניין שיקול הדעת המסור לבית הדין במסגרת סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 נקבע כי בית הדין רשאי להביא בחשבון את תום ליבו של העובד ע"ע 1231/01 נאוול אטרש - מועצה מקומית משהד, עבודה ארצי, רך לג (50), 38; ע"ע 300029/98 בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג (36). 64. מן הכלל אל הפרט, התובעת העידה כי הנתונים התומכים בטענתה כי לא הייתה חייבת בהחזרים לנתבעת היו בידה. החזרים אלה, להם טענה הנתבעת, הם שעמדו בינה ובין קבלת הסכומים לה הייתה זכאית. אין אנו מקבלים את טענתה של התובעת כי היו בידי הנתבעת הנתונים שנמסרו לה לבסוף על ידי התובעת, וכי כל שביקשה הוא לעכב את התשלום. אי מסירת הנתונים לנתבעת מהווים הפרת החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת, ושוללים הטלת פיצויי הלנה. אף אם לא היינו קובעים כך היה מועד ההלנה מסתיים ביום בו נמסרה לתובעת ההמחאה בסך 30,100 ₪ בגין פיצויי הפיטורים, שכן בסירובה לקבל את ההמחאה, הפרה התובעת את חובתה להקטין את נזקיה. לסיום נאמר, כי לא ברורה תביעת התובעת לפיצויי הלנה עד ליום 6.3.03, כאשר קיבלה לידיה את מלוא פיצויי הפיטורים אותם תבעה מקופת בית הדין ביום 7.10.02. אומנם התובעת קיבלה את הכסף תוך שמירת זכויותיה, אך לא יעלה על הדעת כי הנתבעת תידרש בפיצויי הלנה לאחר מועד העברת הכסף לתובעת. לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את תביעתה של התובעת לפיצויי הלנה בגין פיצויי הפיטורים הנוספים לביטוח המנהלים. סיכומם של דברים 65. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת באשר לרכיב השלמת דמי ההודעה מוקדמת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,407 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.7.01 ועד למועד התשלום בפועל. כל יתר רכיבי התביעה נידחים. לאור תוצאות התביעה, התובעת תישא בהוצאות התביעה בסך 2,500 ₪ בצרוף מע"מ בלבד, שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. ניתן היום י"ד באייר, תשס"ד (5 במאי 2004) בהעדר הצדדים. נ.צ.-מר רפי בילוגורסקי נ.צ. - מר מ. פרדס ו. וירט - ליבנה, שופטת שופט ראשי ביטוח מנהלים