מהי נכות וסטיבולרית ?

מהי נכות וסטיבולרית ? רקע עובדתי 1. זו תובענה לפיצוי התובע על נזקיו בתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"). התובע, יליד 1970, נפגע ביום 10.1.92 בתאונת דרכים, כשהרכב שבו נהג סטה מהכביש והתהפך. כתוצאה מהתאונה אושפז התובע, במצב של חוסר הכרה, במחלקה הנוירוכירורגית בבית-החולים סורוקה בבאר-שבע, ואך כעבור שלושה עשר יום, ביום 23.1.92, שב להכרה מלאה. ביום 2.2.92 הועבר התובע, לצורך טיפול שיקומי, לבית לוינשטיין, שם אושפז עד ליום .19.4.92 התובע אושפז, בבתי חולים ובשיקום תקופה של מאה יום. 2. הנתבעת 2היא המבטחת של הרכב שבו נהג התובע, ואין מחלוקת שהיא אחראית לפצותו על נזקיו בתאונה בהתאם להוראות חוק הפיצויים. 3. הנתבעת 1הינה חברת השכרה, ובעלת הרכב שבו נהג התובע בזמן התאונה, ולפיכך אחראית כלפי נוהג ברכב ובגין השימוש שנעשה בו, בהתאם לפקודת כלי רכב מנועי, ועל-פי פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת .2 הנכות הרפואית 4. עיקר המחלוקת בין הצדדים סבה סביב קביעת הנכות הרפואית. בית-המשפט מינה מומחים רבים לשם קביעת הנכות הרפואית של התובע, אולם התובע חולק על קביעותיהם של מומחים אלה. 5. בתחום הנוירולוגיה מינה בית-המשפט את ד"ר קורן-לובצקי. בחוות דעתה קבעה המומחית לתובע נכות בשיעור %20, בהתאם לסעיף 34(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - "התוספת", ו"תקנות הביטוח הלאומי"), וכן נכות בשיעור % 5 בהתאם לסעיף 36(2)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי עקב הממצא של חוסר עצם גולגלתי. 6. בא-כוח התובע טוען כי לפי סעיף 29(11) לתוספת, כאשר קיימים ממצאים נוירולוגיים אורגאניים - יש לפנות לתקנות הספציפיות המקנות נכות, בעוד שד"ר קורן-לובצקי קבעה נכות כללית לפי סעיף 34(ג) לתקנות הביטוח הלאומי. לטענתו, המומחית התעלמה מסעיפים ספציפיים המעניקים נכות בגין אובדן חוש הריח, הפגיעה בקואורדינציה ואפזיה, והיא לא כללה נכויות אלו בגדר % 20 שקבעה. 7. ד"ר קורן-לובצקי נחקרה על חוות דעתה בבית-המשפט, ביום 4.6.97, והיא הסכימה (בעמוד 8 לפרוטוקול) כי בשל אובדן חוש הריח יש להוסיף עוד % 5 נכות לפי סעיף 69(3) לתוספת, וכלשונה (עמוד 14 לפרוטוקול): "את ה-% 5 אני מוסיפה למה שכתוב בחוות הדעת. זה % 5 נוספים, לא כלול ב-%20". עם זאת, היא טוענת, כי את הפגיעה בקואורדינציה והאפזיה היא כללה במסגרת הנכות שקבעה לפי סעיף 34לתוספת, וכי קבעה את הנכות בהתחשב בפגיעות אלה. 8. בעדותה בבית-המשפט נשאלה המומחית על-ידי בא כוח התובע לעניין זה, כדלקמן (עמוד 13 לפרוטוקול): ש. "מפנה אותך לתקנה 29(11) - כאשר ישנה אפשרות לתת נכות לפי סעיפים עיקריים כך עושים, ולא גלובלי" ת. "אם הולכים לפי סעיף 29(11) נכון שצריך לפרט כל דבר אבל אם הולכים לפי סעיף 34(ג) לא צריך לפרט כל דבר". ועוד אומרת המומחית (עמוד 10לפרוטוקול): "בדקתי אותו (את התובע - ע"ק), ולפי כל הממצאים והנתונים שיש לי החלטתי שהנכות שלו מתאימה ל-34(ג) אבל זה לא לגבי כל חולה". 9. לעניין ה"קשיים בקואורדינציה עדינה בעיקר מימין", כעולה מחוות דעתה, אמרה המומחית בעדותה בבית-המשפט (עמוד 8לפרוטוקול), כי היא כללה את הקשיים בקואורדינציה במסגרת הנכות שקבעה לפי סעיף 34, וכי האמור בסעיף 29(8) אינו חל על התובע. לטענתה, הפגיעה בקואורדינציה אובחנה אצל התובע כחצי שנה לפני שנבדק אצלה, ובמועד הבדיקה גילתה אך קשיים בקואורדינציה, ולא הפרעות. עוד היא אומרת, כי "לא ראיתי שיש משהו שדורש מעבר לאחוזי הנכות שנתתי לו", וכי "אני חושבת שלא מגיע לו אחוזי נכות נוספים ממה שנתתי". וכך היא מסכמת: "התשובה שלי שאני לא חושבת שמגיעים לו אחוזי נכות נוספים מעבר למה שנתתי לפי תקנה 34". בא-כוח הנתבעות מוסיף לעניין זה, כי ממילא לא ניתן לקבוע אחוזי נכות לפי סעיף 29(8) לתוספת, שכן סעיף זה עוסק ב"פגימה של גף עליון ותחתון יחד", בעוד שבענייננו, רק תפקודי יד ימין אצל התובע איטיים ומסורבלים בשל ירידה בתפקודים הדורשים קואורדינציה עדינה (ראה דו"ח היחידה הנוירופסיכולוגית לטפול ושקום מיום 1.8.93). עם זאת, יש לציין כי התובע התלונן במועד הבדיקה אצל ד"ר קורן-לובצקי על חולשה ביד ימין וברגל ימין. 10. לעניין האפזיה קובעת המומחית, הן בחוות דעתה והן בעדותה בבית-המשפט, כי אצל התובע מופיעים רק "שרידי אפזיה", וכי היא כללה נכות זו במסגרת סעיף 34, על אף קיומו של סעיף 29(7) לתוספת (עמוד 9לפרוטוקול מיום 4.6.97). בא-כוח התובע טוען כי אף אם המומחית שללה מפורשות קיומה של אפזיה לפי סעיף 29(7)(א), היינו: "אפזיה דיזארטרית עם הפרעות בהיגוי", היה עליה לקבוע אחוזי נכות לפי סעיף 29(7)(ב) העוסק באפזיה תחושתית או מעורבת (הפרעה של השפה הפנימית), שניתן לקבוע לפיו נכות בשיעור %60, כאשר קיימת הפרעה עם אפשרות של תקשורת עם הזולת. אמנם המומחית ציינה במפורש, הן בחוות דעתה והן בבית-המשפט, כי התובע מתקשה לעתים במציאת המילה הנכונה וכי שטף המילים שלו אינו תקין, אולם אין לבא-כוח התובע, בכל הכבוד, הסמכות הרפואית "לקטלג" הפרעות אלו לתוך סעיף ספציפי או פלוני של פגימה, שכן לצורך כך דרושה לו מומחיות רפואית, ולענייננו מומחיות נוירולוגית. עוד אוסיף, כי ד"ר קורן-לובצקי קבעה כי לתובע רק "שרידי אפזיה", ובעדותה בבית-המשפט אמרה כי קיימים אמנם סוגים קשים של אפזיה, אולם אצל התובע שרידי האפזיה מתבטאים אך בקושי במציאת מילים (עמוד 14 לפרוטוקול). 11. עוד טוען בא-כוח התובע לעניין חוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי, כי סעיף 34 לתוספת, מקנה נכות בגין הפרעות נפשיות גרידא ואין לו ולא כלום עם פגימות נוירולוגיות גרידא. אף לעניין זה התייחסה המומחית בעדותה בבית-המשפט, וטענה כדלקמן: "אנחנו הנוירולוגים מכיוון שהרבה מאד מהסימנים שהחולים סובלים מהם זה בין הפרעות נפשיות לנוירולוגיות אנחנו נוהגים לתת אחוזי נכות בסעיף 34ואני לא מסוגלת לענות על שאלות לגבי תסמונות פסיכיאטריות". 12. לעניין חוות דעתה של ד"ר קורן לובצקי נתתי החלטה ביום 17.7.97, בה דחיתי את בקשתו של התובע למנות מומחה אחר בתחום הנוירולוגיה, מן הטעם שאין בביסוס חוות דעת על סעיף כללי בכדי לפסול את חוות הדעת, אם בסופו של דבר הביאה המומחית בחשבון את עצם הנכות והמגבלות, ולא התעלמה מהם. אף בקשת רשות הערעור שהגיש התובע על החלטה זו, נדחתה על-ידי כבוד השופט אור בבית-המשפט העליון (רע"א 4909/97). לא ראיתי כל הצדקה לסטות מהחלטה זו, וחוות דעתה של המומחית בתחום הנוירולוגיה מקובלת עלי. לפיכך, הנכות הקלינית שקבעה ד"ר קורן-לובצקי, היא %20, בתוספת %5, כך שהנכות המשוקללת בתחום הנוירולוגיה היא %24. 13. מיניתי גם מומחה בתחום הפסיכיאטרייה, ד"ר יעקב אבני, שקבע בחוות דעתו כי התובע סובל מדיכאון, הפרעות בקואורדינציה עדינה, הפרעות קלות בזכירה, אימפולסיביות המתבטאת בחולשת שליטה על דחפים, וחוסר עניין במין. בגין כל אלה קבע המומחה לתובע נכות צמיתה בשיעור %20, לפי סעיף 34(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, והוסיף כי "נכות זו חופפת את הנכות באותו שיעור שהציעה ד"ר קורן-לובצקי הנוירולוגית בחוות דעתה" ואינה מתווספת אליה. כמו-כן, המליץ המומחה על טיפול פסיכולוגי ושיקומי בהקדם. 14. בא-כוח התובע טוען כי המומחה בתחום הפסיכיאטרייה מונה לאחר שנתקבלה חוות הדעת בתחום הנוירולוגיה, כיוון שלתובע נכות פסיכיאטרית נוספת על הנכות הנוירולוגית, ולא ניתן להטמיע את הנכות הפסיכיאטרית בנכות הנוירולוגית, כיוון שאלה שני תחומים שאינם חופפים. לעניין זה מביא בא-כוח התובע מתוך עדותה של ד"ר קורן-לובצקי בבית-המשפט, וטוען כי המומחית מפרידה בין הנכות הנפשית לבין הנכות הנוירולוגית, ואף לפי תפיסתה לתובע נכות נוירולוגית "טהורה" בשיעור %20, ללא קשר לנכות הנפשית בשיעור % 20שקבע ד"ר אבני, וכך מצינו בחקירתה של המומחית: "ש. אחרי שראית את התובע, את המסמכים הרפואיים ואת אופי התביעה, את עדיין בדעה שלתובע אין נכות נוירולוגית גרידא, אלא נכות פסיכונוירוטית של %20? ת. לא. יש לו נכות נוירולוגית שניתנה תחת הסעיף של פסיכונוירוטי ועכשיו הוספתי את חוש הריח". 15. עוד מוסיף בא-כוח התובע ומבקש להקיש מפסק הדין בע"א 2113/90 רמי אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ ואח' (לא פורסם), שאף שם מונו לתובע מומחה בתחום הנוירולוגיה ומומחה נוסף בתחום הפסיכיאטרייה. בענין אדלר קבע המומחה בתחום הנוירולוגיה נכות בשיעור %56, בהסתמך על סעיפם ספציפיים בתוספת, בעוד שהמומחה בתחום הפסיכיאטרייה קבע % 15נכות נוספים, לפי סעיף 34לתוספת. לטענת בא-כוח התובע, סובל התובע מפגיעות קשות מאלו של אדלר בע"א 2113/90 הנ"ל, ועל כן אין הגיון כי שיעור הנכות שנקבע לו יהיה נמוך בהרבה. בא-כוח התובע אף ערך חישובים, מתוך היקש לפסק-הדין בעניין אדלר, ומגיע למסקנה כי היה מקום לקבוע לתובע נכות בשיעור %70. 16. אינני רואה לקבל את עמדת בא-כוח התובע, ואין לגרוס כי אך משום שלתובע מונו מומחים רפואיים בתחומים מסוימים - בהכרח קיימת לתובע נכות רפואית באותו תחום. בענייננו קבע ד"ר אבני במפורש כי הנכות שקבע לתובע (%20) חופפת את הנכות הנוירולוגית של %20, ועמדה זו לא נסתרה. נותרה איפוא נכות חופפת בתחום הנוירולוגיה והפסיכאטריה בשיעור %24, כפי שתוקנה בעדותה של ד"ר קורן-לובצקי. עוד אומר ב"כ התובע, כי אין להקיש ממקרים אחרים למקרה של התובע, ולא הרי זה כהרי זה. כל אדם נפגע באורח שונה בתאונת דרכים, ואך מומחים רפואיים יכולים לקבוע את נכותו של זה במובחן מנכותו של אחר. ד"ר קורן-לובצקי ציינה בחקירתה בבית-המשפט כי לגבי התובע הספציפי, מר יעקוב טייאר, היא בחרה לקבוע נכות לפי תקנה 34, והוסיפה, במפורש, "בדקתי אותו (את התובע - ע"ק), ולפי כל הממצאים והנתונים שיש לי החלטתי שהנכות שלו מתאימה ל-34(ג) אבל זה לא לגבי כל חולה" (עמוד 10לפרוטוקול). 17. ראיתי להביא מובאות מתוך חקירתה של ד"ר קורן-לובצקי כדלקמן: "ש. ... הרי ב-% 20לא לקחת בחשבון את הדיכאון, נכון? ת. לא. כי הוא לא אמר לי. ש. ז"א שהדיכאון לא קיים אצלך. ת. נכון. ש. והקואורדינציה העדינה לא היה קיים בבדיקה שלך. ת. נכון. .... ת. ... יש דברים שלא לקחתי בחשבון, כי אני לא פסיכולוגית. דכאון לא לקחתי בחשבון". חרף זאת, המומחה לפסיכיאטריה הוא זה שקבע כי הנכות הפסיכיאטרית חופפת את זו שקבעה המומחית לנוירולוגיה, והעובדה שמומחית זו לא התייחסה לכך - אינה מקימה נכות פסיכיאטרית נפרדת, שהפסיכיאטר קבע שהיא חופפת. 18. אף בתחום אף-אוזן-גרון מיניתי לתובע מומחה, את ד"ר גיא. בחוות דעתו קבע המומחה כי שמיעתו של התובע תקינה לחלוטין, אולם קיימת נכות וסטיבולרית צמיתה בשיעור % 10 עבור ההפרעות בשיווי משקל, וזאת על-פי תקנה 72(4)(ב)(1) לתקנות הביטוח הלאומי. כמו-כן המליץ ד"ר גיא על בדיקה נוספת לעניין חוש הריח. בתשובה לשאלות הבהרה שנשלחו אל המומחה מטעם בא-כוח התובע, ענה המומחה כי בבדיקת ה- .g.n.e נמצא ממצא פתולוגי של ניסטגמוס, וכי קיומו של הניסטגמוס הינו ממצא אובייקטיבי המעיד על פתולוגיה וסטיבולרית. בא-כוח התובע קובע כי על-פי לשונו של סעיף 72(4)(ב)(2), משנמצא ממצא אובייקטיבי כגון ניסטגמוס, הנכות לפי הסעיף האמורה היא % 20 נכות ללא שיקול דעת נוסף. 19. המומחה הרפואי מסכים כי היה מקום לשקול נכות בשיעור %20, אולם בהחלטה על מתן נכות קיימים פרמטרים נוספים שיש לשקול אותם, ואין זה ברור לו אם הסעיף מחייב בדיקות אובייקטיביות אך באופן קליני, או שמא גם על-ידי אלקטרוניסטגמוגרפיה. במקרה דנא, אומר המומחה הרפואי, רק הבדיקה הניסטגמוגרפית גילתה סימנים אובייקטיביים של הפרעות, ואף סימנים אלו לא היו סימנים של ניסטגמוס ספונטני אלא רק חולשה חלקית. 20. בא-כוח התובע מבקש להסתמך על הממצא שבבדיקה זו כאל ממצא פתולוגי אובייקטיבי, וכבסיס לקביעת % 20 נכות, שכן דווקא בבדיקה הקלינית יכולים מרכיבים סובייקטיביים של הנבדק להשפיע באופן מכריע על התוצאות (כגון שהנבדק "יעשה הצגות"), ואין להביא אך בדיקה זו בחשבון. לעומתו טוען בא-כוח הנתבעות, כי ממצא הקשור לניסטגמוס הוא חלק ממצא כולל הנמצא בוסטיבולום, ולפיכך, ממילא מדובר בפנים שונים של אותו ממצא, ולא בממצא נוסף. 21. לעניין זה נחה דעתי כי המומחה הרפואי הבהיר שאין די בממצא שבבדיקה הניסטגמוגרפית, שכן יש להביא בחשבון פרמטרים נוספים כגון זה שהממצא הניסטגמוסי העלה קיומה של חולשה חלקית בלבד, וכי השיתוק של הויסטבולום אף הוא חלקי, ובצד אחד בלבד. עוד אוסיף, כי שיקול הדעת בקביעת שיעור הנכות הרפואית נמסר למומחה הרפואי, שלו הידע והכלים המקצועיים לצורך כך, וכי תקנות הפיצויים נועדו להקל על בית-המשפט כך שמומחים בלבד יקבעו את שיעור הנכות הרפואית. 22. ואם בזאת לא די, הלכתי ומיניתי אף מומחית בתחום הפסיכולוגיה, נירה הרץ, אף זאת לבקשת התובע. 23. הנה כי כן, ניתן לסכם את הנכות הרפואית שנקבעה לתובע כדלקמן: נכות נוירולוגית לרבות אובדן חוש הריח ונכות פסיכאטרית משוקללת של %24. נכות וסטיבולרית בשיעור % 10לפיכך הנכות הרפואית המשוקללת היא - %.31.6 נכות תפקודית 24. בא-כוח התובע טוען כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור % 51.3, וכי נכותו התפקודית אינה פחותה מ-%80, כיוון שבע"א 4986/91(המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה נחום, דינים עליון, כרך לח, 213), נקבעה לתובע שם נכות תפקודית הגבוהה פי 2.5 מהנכות הרפואית שנקבעה. 25. אמת נכון הדבר, כי באותם המקרים שבהם עתידו המקצועי של התובע בגין נכותו אינו ברור, ובאין אפשרות לקבוע את ההפחתה בכושר ההשתכרות של התובע יכול שהנכות הרפואית תשקף גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אך לא תמיד כך הדבר. יפים דבריו של כבוד השופט אור לעניין זה: "לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית ... על רקע זה התפתח השימוש במונח של נכות תפקודית (או נכות פונקציונאלית), המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע. בשל השוני בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, מתבקשים מומחים רפואיים לא אחת לחוות דעתם גם באשר לנכות התפקודית, ולא רק הרפואית, של התובע ... קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות". (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח’, תקדין עליון כרך 95(2), 175). 26. בא-כוח התובע מבקש להסתמך על דו"חות המוסד לביטוח לאומי, לאישוש טענתו שהתובע סובל מאי כושר בשיעור %100. דו"חות האבחון הרפואי של המוסד לביטוח לאומי קבעו אמנם נכות רפואית משוקללת זמנית בשיעור % 100 עד ליום 31.12.92, אולם החל ביום 1.1.93, ועד ליום 31.12.93 נקבעה לתובע נכות רפואית משוקללת זמנית בשיעור % 60 בלבד, ובמכתב שנשלח מהביטוח הלאומי ביום 11.12.94 נכתב כי לתובע דרגת אי כושר צמיתה בשיעור % 75 החל ביום 1.1.94. עם זאת, התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות בשיעור % 100 עבור כל התקופה האמורה, נכון ליום 24.3.97. המומחים הרפואיים של המוסד לביטוח הלאומי חיוו את דעתם אף לעניין כושר השתכרותו של התובע, במסמכים המכונים "חוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר השתכרות". ב"חוות דעת" כאמור, מיום 28.12.92, כתב המומחה לנוירולוגיה כי בשל מגבלותיו המוטוריות והמנטאליות, נמנעת מן התובע האפשרות לעבודה יעילה בתעסוקה סבירה. גם בחוות הדעת מיום 29.1.94 כתב המומחה לנוירולוגיה כי התובע זקוק לדרבון בכל פעילויותיו עקב הליקוי באונות המצחיות המוחיות, וכי משום כך קצב עבודתו אפסי והוא אינו מסוגל לכל עבודה שהיא. עם זאת, באבחון הרפואי מיום 18.5.92, כתב המומחה כי התובע נייד בביתו, מתלבש, מתרחץ, אוכל ושותה בעצמו, שולט בהפרשותיו, ויכול להישאר לבדו בבית מבלי שיסכן את עצמו או את הזולת. כן צוין כי "עדיין יתכן שיפור הדרגתי" והתובע "מסוגל לעבוד במסגרת מוגנת בלבד, בשלב זה נכותו אינה סופית". כך גם באבחון האמור מיום 18.5.92נכתב, במפורש, כי מצבו של התובע זמני, וכי צפוי שיפור איטי, הדרגתי. 27. הנה כי כן, לא ניתן להסיק מדו"חות הביטוח הלאומי כי לתובע אי כושר בשיעור %100, גם כיום, כפי שטוען בא-כוח התובע. עם זאת, עולה מהדו"חות הרפואיים של הביטוח הלאומי כי אמנם לתובע קשיים בעבודה עקב פגיעתו, אולם מצבו עתיד להשתפר, והוא מסוגל לעבוד, כשלב ראשוני, במסגרת מוגנת. מכל מקום, בית-המשפט אינו כפוף לקביעת הנכות של המוסד לביטוח לאומי, שכן מוסד זה מושפע משיקולים סוציאליים ואחרים, שאין להם מקום בשיקולי בית-המשפט בבואו לשקול מתן פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 28. נתונים רבים נוספים שהובאו בפני בית-המשפט יש להם מקום בקביעת הנכות התפקודית של התובע על-ידי בית-המשפט. כך, למשל, דו"ח האבחון מהיחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום המתייחס לעניין הירידה בתחומים הביצועיים, הקושי לעבוד במשימות מורכבות, ההפרעה בשימוש בשפה והירידה בתפקודים הדורשים קואורדינציה עדינה. אולם, חרף העובדה שמדין וחשבון זה עולים קשיים רבים העומדים בפני התובע במציאת תעסוקה הולמת, סופו של הדו"ח נראה אופטימי יותר, שכן מודגשת בו האפשרות לשיקום ולשיפור: "מדובר בבחור אופטימי בעל כוחות לבצע שינויים ולעמוד בהם", וכן "חשוב לאפשר ליעקב תהליך של התנסות תעסוקתית בתחומים המעניינים אותו היום כעסקים ומכירות ... במקביל כדאי לבדוק את יכולתו של יעקב בעבודות טכניות פשוטות בכיוון של תחזוקה ... ". עוד יש לציין, כי הדו"ח נכתב בחודש אוגוסט 1993, בעוד ד"ר קורן-לובצקי שבדקה את התובע בשנת 1994, גילתה תמונת מצב "משופרת". 29. בא-כוח התובע טוען כי כיום התובע צריך לקחת כדורי אורוריקס על-פי המלצת הפסיכיאטר מטעם היחידה לשיקום, ואך משום שהמוסד לביטוח לאומי וקופת החולים אינם ממנים תרופה זו - הוא חדל לקחתה. לטענתו, ד"ר אבני אישר בתשובותיו לשאלות ההבהרה, כי לנטילת כדורי אורוריקס יש תופעות לוואי כגון בחילה, טשטוש, עצבנות והפרעות שינה, וכי לתופעות אלו השפעה ישירה על כושר עבודתו של התובע. לעניין נטילת כדורי אורוריקס, יצויין כי במכתבו של ד"ר שרייבר מהיחידה הנוירולוגית לטיפול ושיקום, מיום 8.4.96, מצויה המלצת הרופא על טיפול בכדורי אורוריקס, שהוא כדבריו טיפול ממושך. דא עקא, שהרופא נתן מרשם למינון ראשוני בלבד, כשהוא מפנה את התובע לבדיקה - ביקורת לאחר שבועיים. מלבד מכתב זה אין כל מסמך שיאשר כי התובע זקוק להמשך הטיפול, וכי עליו ליטול את הכדורים גם כיום. ועוד: המומחה שמינה בית-המשפט לתובע בתחום הפסיכיאטרייה לא ראה לציין דבר בענין הטיפול בכדורי האורוריקס, ובית-המשפט יסמוך קביעותיו על ממצאי המומחים הרפואיים שמינה. לא גיליתי בחוות הדעת הזו כל חריגה שתחייב את התערבותו של בית-המשפט. ואף זאת: התובע אומר בעדותו "הרופא אמר לי לקחת כדורים אבל אני לא רוצה לקחת כדורים ... אני השתמשתי בכדורים האלה 3 חודשים" (עמוד 31 לפרוטוקול). 30. נתון חשוב נוסף שיש לציין בקביעת הנכות התפקודית, הוא כי התובע יכול לנהוג ללא קושי מיוחד (עמוד 24 לעדות האם, עמוד 26 לעדות הבן-דוד), והוא מסוגל לעשות סידורים הדרושים לבית ולנהל חשבונות. 31. מנגד, מתוך דו"ח המרכז לרפואת שינה, עולה, כי התובע ישן בממוצע רק חמש שעות וחצי בלילה, ביעילות נמוכה של % .71 ד"ר אבני אישר שהפרעות השינה כפי שאובחנו אצל התובע גורמת לו לעייפות יתר מצטברת במשך שעות היום. אין ספק כי נתון זה משפיע על תפקודיותו של התובע. יתירה מזאת, בא-כוח התובע מוסיף ומביא את תשובתו של ד"ר אבני לשאלות ההבהרה - כי תלונותיו של התובע על כאבי ראש במצח וברקות וכן תלונותיו על סחרחורות מוסברות מבחינה קלינית. לעניין זה אומרת ד"ר קורן-לובצקי בחקירתה בבית-המשפט (עמוד 12לפרוטוקול) כי לתובע אמנם בעיות שינה, אולם הן לא בהכרח קשורות לתאונה, שכן אנשים רבים בגילו של התובע סובלים מבעיות שינה. 32. בחקירתה של ד"ר קורן-לובצקי בבית-המשפט, נשאלה המומחית לעניין הפגיעה בתפקודו של התובע נוכח התאונה שארעה לו. אמנם בתחילת דבריה מסכימה המומחית עם בא-כוח הנתבעות שפגיעה בקואורדינציה העדינה אינה פוגמת בנגר המתעסק בנגרות בניין מסיבית כגון התקנת דלתות ומשקופים בבניינים, להבדיל מנגרות רהיטים ודברי נוי (עמוד 13- 12 לפרוטוקול). אולם, היא מציינת, כי אין זה ברור שהתובע בחר לעסוק בנגרות בניין משך כל חייו. וכך היא אומרת בעדותה (עמוד 16- 15 לפרוטוקול): "ש. במקצוע הזה הוא יכול להמשיך כל חייו. להרכיב דלתות ומשקופים. ת. אבל זה מונע ממנו התקדמות או שיפור. ש. אבל זה המקצוע שהוא בחר בו. ת. הוא לא בחר. הוא השתחרר מהצבא והתחיל בזה. ש. הוא לא הלך לאוניברסיטה. ת. אז הוא עוד לא הספיק". עוד אומרת המומחית, כי אין לקבוע חד משמעית שאובדן חוש הריח אינה פגיעה תפקודית בעבודתו של נגר, שכן יתכן שגם נגר זקוק לחוש ריח לצורך עבודתו (עמוד 14 לפרוטוקול). ואף זאת: פגיעותיו של התובע מפריעות לו לנהל עסק של נגרות, שכן גם על הנגר מוטלת החובה "להיות נחמד" ולדבר עם קליינטים, ולטענת המומחית, פגיעתו מפריעה לו בדברים אלה. שיקום 33. באבחון רפואי שנעשה במוסד לביטוח לאומי ביום 28.12.92, כתב המומחה הרפואי כי "חוסר היוזמה והאפטיה בהתייחסותו לשיקום יכולים לנבוע מפגיעה באונה הימנית המצחית". גם בדו"ח הנוירופסיכולוגי מחודש אוגוסט 1993, שניתן כשנה וחצי לאחר התאונה, נכתב כי "הבחור התאושש בצורה טובה מן הפגיעה וכוחותיו שמורים מספיק על מנת לנסות ולהגיע לתהליך של הסבה מקצועי". עם זאת, התובע לא מצא כל תעסוקה שהיא עד למועד עדותו בבית-המשפט, היינו כחמש וחצי שנים לאחר התאונה. 34. אף מעדות התובע עצמו עולה כי הוא כלל לא ניסה ללכת ללשכת העבודה לשם חיפוש אחר עבודה, וכי הוא מעדיף לשבת עם חבריו מלשכת העבודה בקיוסק שליד ביתו, ולדבריו: "רציתי ללכת, אני לא הלכתי" (עמוד 34 לפרוטוקול). לגבי ניסיונות השיקום מטעם הביטוח הלאומי אומר התובע "יום אחד הפסקתי לבוא, נמאס לי, שיגעו לי את המוח ואני לא בא. אמרתי שאני יורד לאילת. ניסיתי לעבוד בבית אבל לא הצלחתי" (עמוד 30 לפרוטוקול). 35. בא-כוח התובע תולה את בעיות השיקום של התובע בקשיים שונים שמהם סובל התובע, לדבריו, בעקבות התאונה. לחיזוק טענתו מביא בא-כוח התובע את תעודת עובד הציבור שנתנה עובדת השיקום של המוסד לביטוח לאומי (מיום 17.3.97). בתעודת עובד הציבור צויין כי התובע פנה לעובדת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, בחודש מרס 1993, בבקשה לסייע לו בשיקומו המקצועי, אולם תוך זמן קצר ניתק את הקשר עם מחלקת השיקום, ונסע לאילת. ביולי 1995 (יותר משלוש שנים אחר-כך), שב התובע ופנה בבקשה לעזרה וטיפול שיקומי, אולם ניסיונות שילובו בעבודה לא עלו יפה, ובסוף יולי 1996 הופנה לנסיון לימודי, כשלב טרום תעסוקתי. אף את לימודיו הפסיק התובע לאחר תקופה קצרה, וזאת, לטענתו, בשל קשיים בשינה, דכדוך ועצבנות רבה. לאורך כל התקופה, במחלקת השיקום, המליצו הגורמים המטפלים על טיפול ביחידה הנוירופסיכולוגית ו/או על טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, במקביל לניסיונות השיקום התעסוקתיים. 36. גם ד"ר אבני כותב בתשובותיו לשאלות ההבהרה, מיום 19.8.96, כי הוא ממליץ שהתובע "ימשיך להיות בטיפול היחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום למשך עוד כשנה", ולעניין זה מסכימה גם ד"ר קורן-לובצקי (עמוד 14 לפרוטוקול). אף המרכז לרפואת שינה המליץ כי התובע יופנה לטיפול נפשי-התנהגותי המכוון להפרעות שינה. 37. העולה מן המקובץ כי לתובע מגבלות אובייקטיביות המפריעות לו במציאת תעסוקה, אולם מגבלות אלו משולבות בחוסר העניין שמגלה התובע בניסיונות השיקום ובמציאת עבודה. אף בתעודת השחרור מבית לוינשטיין נכתב כי התובע "אינו מעוניין בתוכניות שיקומיות. לא נראה כבשל לתוכנית תעסוקתית ..." המומחים הרפואיים ממליצים כי התובע ימשיך בטיפול השיקומי על מנת לשפר את מצבו ולהתקדם במציאת תעסוקה הולמת. הנה כי כן, אין לקחת את המצב העובדתי כפי שהיה בזמן כתיבת הסיכומים כ"סוף פסוק", ויש להביא בחשבון כי לתובע מגוון אפשרויות תעסוקתיות, חרף מגבלותיו האובייקטיביות, ובמידה ויקבל טיפולים מתאימים. עם זאת, ד"ר קורן-לובצקי אומרת כי אמנם בתחום הנוירולוגיה מצבו של הנפגע בדרך כלל משתפר לאחר התאונה, אולם כיוון שהתובע נבדק אצלה כשנתיים לאחר התאונה, עבר די זמן כדי לבחון שיפור כזה. עוד היא אומרת, כי אמנם לאנשים צעירים, כדוגמת התובע, יש סיכוי טוב יותר להשתקם, אולם אין להם יתרון בשיפור המצב (עמוד 13 לפרוטוקול). 38. לפיכך, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור %30. כושר ההשתכרות של התובע 39. העיקרון המנחה את בית-המשפט בקביעת כושר ההשתכרות של התובע הוא, כפי שנקבע בתחילת דרכה של הפסיקה הישראלית, כדלקמן: "רואים כמה היה הניזק עשוי להרוויח אלמלא התאונה, מה אורך התקופה שבה היה יכול להרוויח אותם רווחים, וזוקפים בחשבון את כל אותם הגורמים העשויים להגדיל את רווחיו של אדם מסוגו של הניזק או להקטינם" (השופט שניאור זלמן חשין בע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט פ"ד ו' 1242). בא-כוח התובע מבקש לקבוע "כמה היה התובע עשוי להרוויח אלמלא התאונה", בהתאם לעבודה שעבד בה התובע כחודשיים בלבד, באילת, מיד לאחר שחרורו מהצבא. בא-כוח התובע עורך חישובים מסובכים ומתבסס על עדותו של מר אזולאי, שותפו בעבר של התובע בהרכבת דלתות, וטוען כי למעשה היו התובע ומר אזולאי קבלני מישנה עצמאיים, על אף שהיו רשומים כעובדים שכירים וקיבלו תלושי משכורת מנגריית המפרץ. עוד הוא מביא נתוני שכר מתוך עדותו של מר פינקלשטיין, נגר במקצועו, שמעולם לא העסיק את התובע, וכל היכרותו עם התובע מסתכמת בביקור חד פעמי של התובע בנגרייתו, כאשר זה האחרון ביקש ממנו להעיד בבית-המשפט לעניין נתוני שכרו. 40. אינני רואה לסמוך את ידי על נתוני שכר של נגר עצמאי, כאשר אין כל אינדיקציה שהתובע היה ממשיך בעבודה זו משך כל חייו. בידוע הוא שחיילים לאחר שחרור מחפשים עבודות מזדמנות, ויתכן שהתובע היה מתקדם מאוחר יותר בתחום שונה לחלוטין. אמנם התובע ניסה לחזור ולעסוק בנגרות לאחר התאונה, אולם הפסיק משום שנתקף בסחרחורת בעת הרכבת דלת. בע"א 5052/92 וערעור שכנגד, גבריאל שיק נ' רונית מטלון ואח’, דינים עליון כרך לט', 237, דן בית-המשפט העליון בנפגע בתאונת דרכים בעת חופשה מהצבא, שהיה בזמן התאונה כבן .19 הנפגע המשיך את שירותו הסדיר בצבא כשנתיים וחצי לאחר התאונה, עסק במיני עבודות גופניות שונות, ואף רכש הכשרה בתחום הפיזיותרפיה. בבואו לקבוע את כושר השתכרותו של התובע, אומר השופט טל דברים אלה: "אין להקיש מהשתכרות מעבודות מזדמנות וארעיות של טרום-לימודים להשתכרות בעתיד על סמך מקצוע שנרכש. מאידך גיסא לא הובאו ראיות על ההשתכרות הצפויה ממקצוע הפיזיותרפיה שרכש לו גבריאל. מכאן ובהיעדר ראיות אחרות רשאי היה בית משפט קמא להניח השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק". אף בע"א 2978/90 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' ישראל בן ידע, דינים עליון כז', 791, נדרש בית-המשפט לשאלת קביעת כושר השתכרותו של הנפגע, בהעדר נתוני שכר. וכך אומר לעניין זה השופט אור: "במועד התאונה עבד בעבודות מזדמנות, וטרם החליט מתי יחזור לעבודה מסודרת. בנסיבות אלה, ובאין ראיות של ממש לקבוע את כושר השתכרותו של המשיב לולא התאונה, נראה לי, שהיה מקום לנקוט בדרך המקובלת בכגון דא, דהיינו להניח שכושר השתכרותו של המשיב היה מגיע לולא התאונה לשכר הממוצע במשק. כבר נקבע לא אחת, שלגבי צעיר שטרם התחיל בחיי עבודה, ועתידו המקצועי אינו ברור, באין ראיות של ממש לקבוע את כושר השתכרותו, ובאין ראיות לכך שכושרו זה עולה או יורד מהממוצע, מן הראוי לצאת מהנחה שכושר זה שווה לשכר הממוצע במשק". דברים דומים אמר השופט בייסקי לגבי צעיר בן 19, שטרם הכשיר עצמו למקצוע מסוים, לאמור: "אכן חישוב אבדן השתכרות בעתיד הוא לעתים ובמידה רבה מבוסס על השערות או נתונים סטטיסטיים לא ודאיים; בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים שדרכם בחיים טרם נסללה ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם בגלל אותה אי-ודאות וחוסר אפשרות לנחש פני העתיד לגבי צעיר, יש ובמקרים מתאימים משמש השכר הממוצע במשק נקודת מוצא" (ע"א 3327/81 ברמלי נ' חפוז ואח' פ"ד לח(3) 580, 587). עם זאת, לגבי הנפגע הספציפי שעניינו נדון בע"א 327/81הנ"ל, הובאו לבית-המשפט נתונים המעידים כי התובע אינו מתמיד בשום עבודה בשל מצבו הנפשי שקדם לתאונה - וכבוד השופט בייסקי פסק הפסד כושר השתכרות בשיעור של מחצית השכר הממוצע במשק. 41. לעניין השוואת שכרו של התובע לשכר של אזולאי או פינקלשטיין, אומר השופט אור כדלקמן: "לא היה מקום ללמוד על כושר השתכרותו של המשיב מגובה ההשתכרות אליה הגיע עופר.... גלוי וידוע הוא, שיש בעלי מקצוע דומה אשר מתפתחים מקצועית באופן שונה, ובשל תכונות אופי שונות יגיעו להשתכרות שונה. גובה ההשתכרות קשור גם ביוזמה, בחריצות, בהתמדה, כישורים אינטלקטואלים וארגוניים, יחסי אנוש ותכונות אחרות שיש עמן להגדיל את כושר ההשתכרות. העובדה שפרק זמן מסוים עבדו המשיב ועופר באותו מקצוע צבאי, אין בה ללמד על כושר השתכרות דומה לשניהם..." (ע"א 2978/90 בעניין המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") הנ"ל). 42. לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי הפסד השתכרותו של התובע הוא בשיעור השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה, היינו - 250, 4ש"ח נטו לחודש. הפסד השתכרות בעבר 43. יש לחלק את הפסד השתכרותו של התובע בעבר לשלושה חלקים, כדלקמן: (א) תקופת אי כושר מוחלט תקופה זו היא מיום התאונה ועד לשחרורו של התובע מבית לוינשטיין, היינו למשך מאה יום. בגין תקופה זו יש לתת לתובע את מלוא השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה (250, 4ש"ח נטו 3.3 xחודשים - 025, 14ש"ח נכון ליום פסק-הדין). (ב) תקופת אי כושר בשיעור % 50 תקופה זו חלה מיום שחרורו של התובע מבית לוינשטיין ועד שנקבעה לתובע נכותו הצמיתה. לאחר השחרור מבית לוינשטיין אמנם השתפר מצבו של התובע, אולם עדיין לא התייצב. התובע סבל עדיין מאטקסיה ומסף תסכול נמוך, והמשיך להיות במעקב שיקומי וטופל בתחנה לטיפול ושיקום נוירופסיכולוגי. וכך כותב הרופא המסכם בתעודת השחרור מבית לוינשטיין, מיום 19.4.92: "התובע יצא מהמצב הבלבולי. נעשה יותר נגיש אם כי חסר סבלנות. מתלונן על עייפות באופן קבוע ועל כאבי ראש. הגיע לעצמאות מלאה בשירות עצמו, שולט על הסוגרים. מתהלך באופן חופשי אך מתקשה בהליכה על בסיס צר, קפיצה, עמידה על רגל אחת או ריצה ... מבחינה תקשורתית אין הפרעות בשפה ... עדיין עם נטיה לסלרינג, אך יודע לתקן... בריפוי בעיסוק - מסוגל להתארגן למעט בחלקים של הבנת הנקרא. מבחינה פסיכולוגית יש סף תסכול נמוך..." בסוף מסקנותיו כותב הרופא כי הוא ממליץ לאפשר לתובע הסתגלות מחדש לחיים החברתיים ותעסוקה באופן הדרגתי. בעניין זה מקובלת עלי תקופת אי-כושר של % 50 במשך שנתיים (סעיף 28 לסיכומי הנתבעת). לפיכך, הפיצוי בתקופה זו יהיה 125, 24 2x חודש = 000, 51 ש"ח נכון ליום פסק-הדין. (ג) תקופת אי כושר בשיעור % 35 תקופה זו מתחילה ביום שנקבעה לתובע נכות צמיתה ועד ליום מתן פסק-הדין. המומחית בתחום הנוירולוגיה מטעם בית-המשפט קבעה לתובע נכות נוירולוגית צמיתה ביום .21.2.94בחקירתה בבית-המשפט אמרה המומחית כי מאחר וראתה את התובע כשנתיים לאחר התאונה, היא אינה צופה כי יחול שיפור משמעותי, על אף גילו הצעיר, אולם גילו יכול להוות יתרון בתהליך השיקום (עמוד 13לפרוטוקול). המומחה בתחום הפסיכיאטרייה קבע לתובע נכות צמיתה ביום 2.1.96, הוא יום הבדיקה שערך לתובע. לפיכך, הייתי קובע לתובע נכות צמיתה מתום תקופה (ב) שלעיל, היינו: החל מיום .21.4.94 לתובע ישולם פיצוי בגין התקופה שמחודש אפריל 1994 ועד למתן פסק-הדין בשיעור של % 30מן השכר הממוצע במשק כיום, ובניכוי מס הכנסה, דהיינו לשלוש שנים ושלושה חדשים (250, 36.25 4x03.0 x= 218, 46ש"ח נכון ליום פסק-הדין). הפסד השתכרות בעתיד 44. התובע נולד ביום 10.2.70, והוא כיום כבן 28.5שנים. לתובע נשארו עוד 36.5 עד לגיל הפרישה, הוא גיל 65 (מקדם היוון של 265.00 (מעוגל)). לפיכך, יש לפצות את התובע בשיעור של % 30 מהשכר הממוצע במשק כיום, למשך תקופה של 36.5שנים, ולשערך סכום זה נכון ליום מתן פסק-הדין. הפיצוי בגין הפסד השתכרות יהיה, איפוא - 250, 265.00 4x03.0 x= 875, 337 ש"ח. כאב וסבל 45. הפיצוי בגין כאב וסבל יחושב לפי תקופה של מאה ימי אשפוז ונכות רפואית בשיעור 31.69% ובצירוף ריבית כחוק מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל (000, 85 ש"ח) - נכון ליום פסק-הדין. הוצאות עבור עזרה וסיעוד בעבר 46. בא-כוח התובע טוען כי במשך חמשת החודשים שלאחר שהשתחרר התובע מבית לוינשטיין, הוא נזקק לעזרה וסיעוד צמודים. מכיוון שהורי התובע נאלצו לחזור לעבודותיהם, הם הצמידו לתובע את חברון מימון, קרוב משפחה, לתקופה של חמשת החודשים האמורים. 47. בעדויות בבית-המשפט טענו אמו של התובע ומימון, כי מימון לא קיבל תשלום עבור שירותיו, אולם סוכם כי לכשיתקבלו הפיצויים מבית-המשפט - יפוצה אף הוא. עם זאת, בכתב התביעה המתוקן כותב בא-כוח התובע כי "שילמו לקרוב משפחה 800 ש"ח לחודש". עוד יש לציין כי מימון אמר בעדותו כי קיבל דמי אבטלה למשך חצי שנה (תקופה החופפת את תקופת הטיפול בתובע). בדיון שנערך בבית-המשפט ביום 2.7.97, הסכימו באי כוח הצדדים כי אם יגיע בית-המשפט למסקנה שהוכח הצורך לפצות בגין ראש נזק זה - כי אז יעשה זאת בית-המשפט על-פי ניסיונו ושיקול דעתו בלבד, בלא צורך בראיות נוספות (עמוד 35 לפרוטוקול). 48. מימון העיד בבית-המשפט כי היה מורח לתובע משחות, חובש לו את הרגליים, נותן לו כדורים, מקלח אותו, מגלח אותו, ועוזר לו להתלבש. עוד אמר, כי כיוון שלעתים היה עושה לתובע חוקן והיה שם לו נר - אמו או אחיותיו לא יכלו לטפל בו, והם היו זקוקים דווקא לשירותיו. גם אביו של התובע לא יכול היה לטפל בו, לטענת מימון, מכיוון שהתובע לא הכיר את אביו בעקבות התאונה, והסכים רק לטיפולו של מימון (גם התובע ואמו העידו כי התובע לא הכיר את אביו). אף התובע העיד לעניין מצבו הבריאותי והנפשי לאחר השחרור מבית לוינשטיין וטען כי לא יכול היה ללכת, לא ישן, התקשה לעמוד על רגליו, והיה עצבני מאד. 49. ביום 18.5.92נערכה לתובע בדיקת רופא לבחינת התפקוד בפעולות יומיומיות, מטעם המוסד לביטוח לאומי, ובו נכתב כי התובע מבצע בעצמו פעולות אלה: ניידות בבית, הלבשה, רחצה, אכילה ושתיה, ושליטה בהפרשות. עוד צוין כי התובע יכול להישאר לבדו בבית מבלי שיסכן את עצמו או את הזולת. כאמור, התובע שוחרר מבית לוינשטיין ביום 20.4.92, ובדיקה זו נערכה כחודש לאחר מכן. לפיכך, אין זה ברור מדוע נצרך התובע לעזרת מימון משך חמישה חודשים לאחר שחרורו מבית לוינשטיין. יתירה מזאת, בתעודת השחרור מבית לוינשטיין כתב הרופא המסכם כי התובע "הגיע לעצמאות מלאה בשירות עצמו", כי הוא "מתהלך באופו חופשי", וכי "אין הפרעות בבליעה פרט לשיעול בעת שתייה לעתים רחוקות". רק ברמות הגבוהות של התפקוד נותרו לתובע מגבלות, אולם לא בשל כך נשכרו שירותיו של מימון. 50. ברי כי לאחר תאונה קשה, כאשר התובע היה מחוסר הכרה לתקופת מה, מתקשה הוא בביצוע פעולות רבות. עם זאת, בהתאם למסמכים הרפואיים שפורטו לעיל, לא ניכר כי קשייו מצריכים עזרה צמודה בשכר, והתובע יכול להישאר לבדו בבית הוריו שעה שהם נמצאים בעבודה. עם זאת, ראיתי לקבוע לתובע פיצוי בגין עזרה וסיעוד למשך כחודש ימים מיום שחרורו מבית לוינשטיין, בסכום גלובאלי של 000, 3 ש"ח נכון ליום פסק-הדין. טיפול האם בעבר 51. התובע מבקש פיצוי בגין אובדן שכרה של אמו, שעה ששהתה לצד מיטתו בהיותו מאושפז בבית-החולים סורוקה ובבית לוינשטיין. אובדן שכרה של האם למשך שלושת חודשי האשפוז האמורים הוכח, ועל-פי טופס 106של האם עולה כי בחודשים ינואר עד מרץ בשנת 1992- נעדרה מעבודתה. 52. בא-כוח הנתבעות טוען כי התובע לא פירט הפסדי שכר אלו בכתב התביעה, ומכל מקום, הלכה כי הפיצוי בגין העזרה האישית לאחר גיל 18 יבוא לנפגע במסגרת זכותו של התובע לקבל קצבת "נכות כללית" מטעם המוסד לביטוח לאומי. 53. אמת נכון כי נכה ב"נכות כללית", לפי פרק ט' של חוק הביטוח הלאומי, זכאי לקצבה, בגדר "השתתפות המוסד במתן שירותים לטיפול אישי בנכה ולעזרת בית לשירותו האישי של הנכה ולמשק ביתו" (סעיף 206 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995(להלן - "חוק הביטוח הלאומי")). (התובע נכלל בגדר "נכה" כאמור, רק אם נקבע כי אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד סכום השווה ל-% 25 מהשכר הממוצע. וראה לעניין זה סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי). ועוד זאת: אמנם נפסק בעבר כי יש לפצות את התובע בגין עזרה שמקבל מבני משפחתו (ע"א 428/77סיגל נ' שרף, סביר יב' 491), אולם פיצויים לאם נפסקו רק בעד הפסד משכורתה בזמן שבו טיפלה בבנה או בבתה במקום אחות (ע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלה ואח' נ' לבני, פ"ד ט(2) 1107, 1115), כך שב"דאגת אב לבנו" גרידא או ב"עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים", בית-המשפט לא ראה לנכון לפסוק פיצוי (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, .588, וע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח’, פ"ד לט(1) 477, 493). במצב שבו היה נתון התובע יהא זה סביר לקבוע פיצוי בפריט זה בסכום כולל של 000, 3ש'ח, נכון ליום פסק-הדין. הוצאות רפואיות בעתיד 54. התובע מבקש פיצוי בגין היזקקותו לטיפול רפואי, שיקומי ופסיכיאטרי שהומלץ עליו בחוות דעתם של ד"ר אבני, ד"ר קורן-לובצקי, דו"ח מעבדת השינה, מסמכי הרופא מטעם היחידה לשיקום ומדו"חות מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי. עבור הטיפול הפסיכיאטרי או הפסיכולוגי מבקש התובע לפצותו בסכום של 000, 30 ש"ח, עבור השיקום המקצועי 000, 10 ש"ח, ועוד סכום של 000, 10 ש"ח עבור הנסיעות לטיפולים הרפואיים והשיקום. עוד מבקש התובע סכום נוסף של 000, 35 ש"ח עבור אשפוזים אפשריים בעתיד, וסכום של 000, 10 ש"ח עבור צריכת כדורי אורוריקס שאינן ממומנות על-ידי קופת חולים. 55. כאמור, המומחים הרפואיים שמינה בית-המשפט המליצו על טיפול של שנה אחת נוספת במחלקה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום, והרופא המטפל במחלקה הנוירופסיכולוגית המליץ על כדורי אורוריקס בשנת 1996, ועל כדורי פרוזאק בשנת .1997אף המרכז לרפואת שינה המליץ להפנות את התובע לטיפול נפשי-התנהגותי. 56. הנתבעות טוענות כי הוצאות עבור טיפולים רפואיים נכללים בגדר הפיצויים שנותן המוסד לביטוח לאומי או במסגרת "סל הבריאות" לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי (ראה ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, לא פורסם). דא-עקא, שהנטל להוכיח זאת - מוטל על הנתבעת (וראה ת"א (חיפה) גוטדנקר נ' הראל (לא פורסם)), ומשלא הוכיחה המבטחת במקרה גוטדנקר אלו שירותים רפואיים מכוסים על-ידי "סל הבריאות" ולא הביאה ראיות לטיפולים הניתנים במסגרת קופת-חולים, בית-המשפט פסק כי על הנתבעים לשאת בהוצאותיו הרפואיות של התובע מאז תחילת תוקפו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 57. הנה כי כן, מאחר והנתבעות לא הוכיחו כי ניתן לקבל טיפולי שיקום פסיכיאטריים במסגרת "סל הבריאות", נראה כי יש לפצות את התובע עבור טיפולי השיקום הנוירופסיכולוגיים למשך שנה נוספת, כפי המלצת מומחי בית-המשפט, וכן עבור נסיעות התובע לטיפולים אלו. עם זאת, עלות טיפולים אלו לא הוכחה, ולא ברור בכמה יש לפצות את התובע בגין טיפולים אלו. לפיכך, אין מנוס מפסיקת סכום גלובלי, על-פי שיקול דעתו של בית-המשפט, שאני מעריכו בסכום כולל של 000, 15ש"ח, נכון ליום פסק-הדין. 58. אשר לכדורי האורוריקס - מלבד מכתבו של הרופא מטעם היחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום, מיום 8.4.96, לא הוכח הצורך בנטילת התרופה בעתיד, ועל כן אין לפצות בגין הצורך לרכוש כדורים מסוג זה בעתיד, והתביעה בפריט זה - נדחית. הוצאות רפואיות בעבר 59. הנתבעות מסכימות לפצות את התובע בסכום של 215, 6 ש"ח, הוא הסכום שהתובע מפרט כהוצאות רפואיות בעבר, אף כי חולקות על הצורך בסכום זה. עם זאת, הנתבעות חולקות על התביעה לתשלום סכום של 000, 5 ש"ח עבור הנסיעות לטיפולים אלו, משום שלא הוכח להנחת דעתן כי התובע אכן נזקק להוצאות אלו. לטענתן, לא ניתן כל פירוט של הנסיעות, וקיימים מסמכים שונים המעידים על חוסר נכונותו של התובע להתמיד בטיפולים הרפואיים. לפיכך קובעות הנתבעות כי הן מסכימות לפצות את התובע, עבור נסיעותיו לטיפולים, בסכום של 500, 1 ש"ח. 60. אכן, לא הוכחו הוצאות הנסיעות (לא בקבלות של מוניות, ולא בפירוט מספר הנסיעות שהוצרכו), ואני מקבל את עמדת המשיבות לפצות את התובע בפיצוי גלובאלי של 500, 1 ש"ח עבור הנסיעות, בתוספת 215, 6 ש"ח עבור ההוצאות הרפואיות, ובסך הכל יש לשלם לתובע סכום של 715, 7ש"ח בגין הוצאותיו הרפואיות בעבר, וסכום זה יעמוד ליום פסק-הדין על 500, 7 ש"ח. הוצאות עבור הזמנת עדים 61. אף בגין ראש נזק זה מסכימות הנתבעות לפצות את התובע, בסכום של 800 ,2 ש"ח, אם כי חולקות על הצורך בהזמנת העדים השונים (ד"ר קורן-לובצקי, מר פינקלשטיין ומימון). אני פוסק פיצוי בסכום כולל של 000, 3 ש"ח - נכון ליום מתן פסק-הדין. טיפולי שיניים 62. בחוות דעתה קובעת מומחית בית-המשפט, ד"ר אורית הרמתי, כי אך הטיפול בשן מספר 11נגרמה כתוצאה מהתאונה, וכי עלות הטיפול בשן מסתכמת ב-800$, וכי יש להחליף את הכתר על שן זו אחת ל- 7 שנים, בעלות משוערת של 500 $. הנתבעות חולקות על הסכום שפירטה מומחית בית-המשפט, וטוענות כי היה על התובע להביא קבלות לשם הוכחת סכום זה. אינני מקבל את עמדת הנתבעת ועל-פי חוות דעתה של ד"ר הרמתי יהיה הפיצוי בפריט זה בסכום השווה ל- 800$ ועוד 500, 2 $להחלפת כתר השן. הסכום השווה ל- 500, 2 $הביא בחשבון היוון הסכום האמור, כך שהסכום הכולל, בשקלים, בפריט זה יהיה - 395, 8 ש"ח, נכון ליום פסק-הדין. ניכויים תשלומים תכופים 63. הנתבעת 2שילמה לתובע תשלומים תכופים אלה: ביום - 26.5.92 סך של 000, 5 ש"ח (נפרע ביום 2.6.92) ביום- 27.8.92 סך של 472, 5 ש"ח (נפרע ביום 18.9.92) ביום 17.12.92- סך של 000, 7 ש"ח (נפרע ביום 29.12.92) ביום 6.7.93- סך של 000, 16 ש"ח. הסכומים המשוערכים כאמור ליום פסק הדין ינוכו מן הסכום הכולל של הפיצוי המגיע לתובע לפי פסק-דין זה. ניכויי המוסד לביטוח לאומי 64. בחוות דעתו של האקטואר שי ספיר נלקחה בחשבון דרגת אי כושר זמנית בשיעור % 100 עד ליום 31.12.93, ודרגת אי כושר לצמיתות בשיעור % 75 החל מיום 1.1.94, כאשר אם בעתיד תקבע לתובע דרגת אי כושר פחותה מ-%75, יהיה צורך לתקן את החישוב בהתאם. הסכום המהוון של קצבת הנכות (נכון ליום 31.10.97), בהתאם לחוות דעת האקטואר, בתוספת קצבאות נכות כללית ושיערוך לתשלומי העבר הוא בסך 408, 371 ש"ח. 65. בא-כוח התובע טוען כי אין לנכות לו את מלוא שיעור הגמלה המתקבלת מן המוסד לביטוח לאומי, וכי הפסיקה קבעה את הקורלציה בין דרגת אי הכושר שקובע בית-המשפט, לבין סכום הניכוי, כדלקמן: "משקבע השופט את אי כושרו התפקודי של המערער בשיעור שני שלישים, גילה בכך את דעתו, שהמערער כשיר להשתכר במומו שליש ממה שהיה כשיר להשתכר אלמלא נפגע. לנוכח הערכה זו היה מן המידה להעמיד גם את שיעור הניכוי על שני שלישים משווי הגמלה ולא על מלוא שיעורה. שכן, אם ומעת שהמערער ייקלט בעבודה יממש את כושר השתכרותו החלקי, סביר להניח כי המוסד לביטוח לאומי יפחית, באופן יחסי, את שיעור גמלת הנכות המשולמת לו ... ובנסיבות אלו, העמדת חיובם של המשיבים על שני שלישים מגובה ההשתכרות הסכויה, תוך הקטנה נוספת של חיובם עקב ניכוי מלוא שווי הגמלה, מקפחת את המערער" (ע"א 938/91 חיון מאיר נ' עבדל עזיז פדל ואח’, דינים עליון כרך מב' עמוד 27). 66. הנתבעות טוענות כי ההלכה הנוהגת בבית-המשפט היא כי יש לנכות מסכום הפיצויים שפוסק בית-המשפט, את התגמולים המתקבלים מהמוסד לביטוח לאומי. לטענתן, אין לקבל את הטענה שניכוי הגמלאות של המוסד לביטוח לאומי, המחושבות לפי נכות בשיעור % 100 או %75, גורמות עוול לנפגע שנזקיו חושבו בהנחה שנכותו היא בשיעור נמוך מזה. וכדברי השופט ת' אור: "באשר לנכות על-פיה חושבו נזקיו, זו נקבעה על-ידי בית-המשפט על-פי ראיות שבאו בפניו, וכמבואר לעיל, אין להתערב בממצאיו בעניין זה. באשר לסכום הניכוי בגין גמלאות המוסד לביטוח לאומי שקיבל ומקבל - סכום זה צריך להיקבע על-פי הגמלאות שקיבל ומקבל המערער בפועל , יהיה אחוז הנכות אשר נקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי אשר יהיה. כל עוד מנוכה הסכום בהתאם לכך, לא נגרם כל עוול למערער באשר בסך הכל הוא מקבל את מלוא נזקיו כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המוסמך - חלקם מהמוסד לביטוח לאומי וחלקם מהמזיק" (ע"א 2730/90 שרון יצחק נ' אלכסנדר וינרט, דינים עליון, כרך כז' עמוד 4333). 67. עם זאת, פסק הדין של כבוד השופט מצא (בעניין חיון) ניתן כשלוש שנים לאחר פסק-דינו של כבוד השופט אור (בעניין שרון יצחק), ובעניין חיון הסכים כבוד השופט אור עם קביעותיו של כבוד השופט מצא. מה גם שבשנת 1989 כתב השופט אור פסק-דין שתוכנו דומה ביותר לפסק-הדין שכתב השופט מצא בעניין חיון הנזכר (ע"א 66/87 מירב מזרחי נ' איטה בן-יהודה, דינים עליון, כרך יג', 596). הנה כי כן, אין לנכות את מלוא שיעור הגמלה המתקבלת מן המוסד לביטוח לאומי, שכן משקבענו כי הפסד השתכרותו החודשי של התובע הוא רק בשיעור %30, לא ניתן לנכות גמלאות לפי פרק ו' 2לחוק בהתבסס על ההנחה שצפוי שיגרם לתובע הפסד כושר השתכרות בשיעור % .75 בעשותנו כך, נמצאנו "פוסחים על שני הסעיפים". לפיכך הניכוי של גמלאות הביטוח הלאומי יעמדו על שני שלישים מהסכום שחישב האקטואר, מר שי ספיר. הקטנת הנזק 68. אמת הדבר שחובתו של נפגע המבקש לפצותו על נזקים שנגרמו לו בתאונה, להראות כי עשה להקטנת נזקיו, בשקידה סבירה. העובדה שהתובע שנפגע בתאונה אינו עובד ואינו משתכר - אינה מלמדת, בהכרח, על אי-כושרו לעבוד ולהשתכר - אם בעבודתו הקודמת או בעבודה דומה או בעבודה אחרת, הכל לפי כושר התיפקוד שיש לו אחרי הפגיעה והפגמים שנגרמו לו בעקבות התאונה. במקרה דנא, ספק אם התובע עשה כל שניתן לעשות כדי למצוא לעצמו נתיבים בשוק העבודה - לפי כושרו ולפי יכולתו. האישורים של המוסד לביטוח לאומי אינם מלמדים על רצון כן למצוא מקום בשוק העבודה, חרף הקשיים האובייקטיביים הניצבים בדרכו של התובע. פגיעתו של התובע מתייחסת בעיקר לתחום הנפשי-קוגנטיבי. הכושר הפיסי מבחינה אורתופדית לא נפגע. אולם, פגיעה נפשית אף היא אינה דבר של מה בכך ועשויה להשפיע קשות על כושרו ותיפקודו של נפגע, וכל מקרה יידון לפי נסיבותיו. בעניינו לא קבעתי לתובע אלא פגיעה בכושר תיפקוד של %30, וממילא הפיצוי בגין תקופות כושר שונות - נקבעו לפי הנכות בפועל ולמעשה. משום כך, אין זה ראוי לקבוע "תרומת רשלנות" בגין אי-הטבת הנזק מעבר לכך. סיכום 69. לאור האמור, ישלמו הנתבעות לתובע פיצויים כמפורט להלן: (א) כאב וסבל - לפי סעיף 45 לפסק הדין - 000, 85 ש"ח; (ב) הפסד השתכרות בעבר - לפי סעיף 43 לפסק הדין - 243, 111 ש"ח; (ג) הפסד השתכרות בעתיד - לפי סעיף 44 לפסק הדין - 875, 337 ש"ח; (ד) עזרה וסיעוד בעבר - לפי סעיפים 50ו - 53 לפסק הדין - 000, 6 ש"ח; (ה) הוצאות רפואיות בעתיד - לפי סעיף 57 לפסק הדין - 000, 15 ש"ח; (ו) הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר - לפי סעיף 60 לפסק הדין - 500, 7 ש"ח; (ז) הוצאות הזמנת עדים - לפי סעיף 61 לפסק הדין - 000, 3 ש"ח; (ח) טיפול שיניים - לפי סעיף 62 לפסק הדין - 395, 8 ש"ח. הסכום הכולל של הפיצוי נכון ליום פסק-הדין הוא - 013, 574 ש"ח. 70. מן הסכום האמור ינוכה הסכום האמור בסעיף 67 (נכון ליום 31.10.97) כשהוא משוערך ליום פסק-הדין, וכן התשלומים התכופים כאמור בסעיף 63. 71. על ההפרש שבין הסכום הכולל לפי סעיף 69 בניכוי הסכומים שלפי סעיף 70 ישולם שכר-טרחת עורך דין בשיעור %13. נכותשאלות משפטיות