כריכת חבל הטבור

כריכת חבל הטבור
1. התובעת 1 ילדה עובר מת בשבוע ה-41 להריונה. התובע 2 הינו בעלה. במשך כעשרה ימים קודם ללידה טופלה התובעת לסירוגין במרכז הרפואי בני-ציון בחיפה (נתבע 1 - להלן:ו בית החולים), השייך לנתבעת 3. נתבע 2 הינו רופא המועסק ע"י נתבע 1. התובעים טוענים כי מות העובר נגרם בשל רשלנות הנתבעים, שהתבטאה בעיקר בשניים:נ
א. לא קיימו ניתוח קיסרי מתוכנן.
ב. לא רשמו ולא שמרו כיאות מסמכים רפואיים.

2. אין חולק כי התיק הרפואי המקורי של התובעת 1 בבית החולים אינו בנמצא, אלא רק העתק צילומי שלו. אין חולק כי מלכתחילה חסרו בתיק שלושה מסמכים מרכזיים. התביעה הוגשה בתאריך 15.3.00 והסתמכה על חוות דעת רפואית של ד"ר דוד וייס, שהתייחסה בעיקר להיזק הראייתי עקב חוסר במסמכים. במהלך קדמי המשפט, בפברואר 2001, אותרו בקלסר מיוחד של ד"ר רון גונן, מנהל חדרי המיון של הנתבעת 1, צילומי שלושת המסמכים החסרים (ראה פרוטוקול מיום 21.2.01). בעקבות איתור זה הגישו הרופאים המומחים מטעם שני הצדדים חוות דעת משלימות וכן הוגש כתב הגנה מתוקן ביום 20.3.2001.
בבית המשפט העידו מומחים בתחום המיילדות משני הצדדים, התובעים וכן רופאים שטיפלו בזמנו בתובעת. הצדדים הסכימו להגיש חוות דעת של רופאים פסיכיאטרים בענין מצבה הנפשי של התובעת ולהימנע מחקירתם.נ
 
ממצאים עובדתיים
3. התובעת ילידת 1971, גובהה 173 ס"מ וטרם ההריון הנדון (שהוא הראשון) שקלה 113 ק"ג. מאז שירותה הצבאי היא סובלת ממחלת נפש וטרם ההריון נקבעה לה נכות נפשית בשיעור 60%.ב
 

4. במהלך ההריון היתה התובעת במעקב טיפת חלב ורופא קופ"ח, ד"ר בצלאל טסלר. המועד המשוער של הלידה נקבע ליום 3.6.96. במאי 1996 אובחן כי לתובעת עובר גדול ולכן הופנתה לבדיקות וכן למעקב בבית החולים. בתאריך 26.5.96, בשבוע 39 להריון, נתקבלה התובעת בחדר מיון יולדות של בית החולים. ד"ר קיורקיאן בדק אותה, העריך כי משקל העובר עפ"י אולטרא-סאונד הינו 4150 גרם ומצא כי צוואר הרחם ארוך וסגור. לפיכך שחרר את התובעת לביתה בצירוף הוראות לעקוב אחר תנועות העובר, לשוב לביקורת בחדר לידה ביום 30.5.96, אולם במקרה של ירידת מים לבוא מיד (ראה נ/1/1).ו
בתאריך 30.5.97 התייצבה התובעת שוב בחדר לידה ונבדקה ע"י ד"ר קיורקיאן. נערכה בדיקת אולטרא-סאונד ובדיקות נוספות ונמצא שתהליך הלידה טרם החל. לפיכך שוחררה התובעת לביתה בצירוף אותן הוראות מעקב, שקיבלה בביקור הקודם וכן הונחתה להתייצב לביקורת בחדר לידה ביום 3.6.97 (נ/3/1).נ
 
5. א. התובעת התקבלה לאשפוז בשבוע 41 להריון, בתאריך 3.6.96 בשעה 08:ב 15 (נ/11/1). באותו בוקר נערכו בדיקות אולטרא-סאונד (נ/1/ 8-9) וההערכה היתה כי משקל העובר הינו 4,293 גרם (נ/7/1).ב
ד"ר לוינסקי, הנתבע 2, שוחח עם התובעת בבוקר, הסביר לה את מצבה, ציין מהם הסיכונים הכרוכים בלידה וגינלית של עובר גדול בשל חשש לעיצור כתפיים, ולאחר התלבטות נקבע כי הלידה תהיה בניתוח קיסרי שיועד למחרת, 4.6.96. התובעת הסכימה לניתוח.ו
 
ב. באותו יום, 3.6.96, בשעה 14:ו 00 התקיים דיון מחלקתי של הרופאים ובו הוחלט שלא לנתח את התובעת, אלא להמתין ללידה רגילה. התובעת העידה כי ד"ר לוינסקי הסביר לה שהניתוח לא משתלם לבית החולים מחשש לתביעה אם יסתבר כי התינוק קטן מדי. הנתבעים טוענים כי השיקול להמתין היה מקצועי לחלוטין, וכי התובעת הסכימה לו.נ
 
ג. לתובעת בוצע תרשים מוניטור עד שעה 15:נ 45 (נ/15/1) ובשעה 16:ב 40 היא שוחררה לביתה (נ/11/1) ע"י ד"ר מיכל פורת בצירוף הוראות אלו:ו

  1. מעקב אחר תנועות העובר.ב
  2. אם תהיה ירידה בתנועות, או ירידת מים, או דמוי צירים -לבוא לחדר לידה.ו
  3. לבוא לביקורת בחדר לידה ביום 5.6.96 (ראה נ/16/1).נ

התובעת ידעה כיצד לעקוב ומתי לעקוב אחרי תנועות העובר, וזאת על-פי הדרכה שקיבלה בטיפת-חלב וגם בבית החולים (עמ' 2-3 ו-12 לפרוטוקול).ב
 
6. התובעת לא הגיעה לחדר לידה ביום 5.6.96. בלילה בין 7-8.6.96 (בין שישי לשבת) חשה התובעת כאבים עזים. היא פנתה לחדר לידה בבית החולים רמב"ם, שם נרשם כי התקבלה ביום 8.6.96, בשעה 04:נ 50 (שבת לפנות בוקר), וכי סיבת הפניה הינה "חוסר תנועות עובר מיום ששי בבוקר" (נ/26/1 מסמך 28). התובעת ילדה עובר ללא רוח חיים במשקל 4,415 גרם, כאשר חבל הטבור כרוך סביב צווארו ועם קשר בחבל הטבור. אין חולק כי סיבת המוות הינה חסימת חבל הטבור (ראה נ/26/1 מסמכים 7, 8). (בהערת שוליים יש לציין כי במסמכי בית החולים רמב"ם קיימת אי בהירות בנוגע ללידה:ב בחלק מהמסמכים נרשם כי הלידה היתה ביום 10.6.96 ובמקום אחר נרשם כי העובר הועבר לבדיקה פתולוגית כבר ביום 8.6.96).ו
 
7. לפני ההריון עבדה התובעת בעבודה חלקית לא קבועה ולא מסודרת. מאז אינה עובדת. המוסד לביטוח לאומי קבע אחרי הלידה כי נכותה הנפשית הינה בשעור 75%.נ
 
8. התובעת לא יידעה הרופאים שטיפלו בה במהלך ההריון בנוגע למחלת הנפש ממנה היא סובלת. הדבר עולה הן מתצהירו ועדותו של הרופא המטפל, ד"ר בצלאל טסלר, הן מהיעדר רישום כלשהו בענין זה במסמכים הרפואיים הקשורים להריון וללידה, והן מדבריה של התובעת עצמה כי לא ראתה צורך לדווח על מצבה הנפשי, שכן באה ללדת כמו כל אשה ולא הגיעה לצורך אשפוז פסיכיאטרי (עמ' 6, 8 לפרוטוקול). אמנם ד"ר לוינסקי אמר בעדותו כי היה מודע למצבה הנפשי (עמ' 36 לפרוטוקול), אולם מכלל הראיות עולה בבירור כי מודעות זו לא היתה בזמן ההתרחשות והעובדות נודעו לו רק במהלך הטיפול בתביעה זו.ב
 
9. השאלה העיקרית הינה, האם החלטת הרופאים לשנות החלטתם הראשונה מיום 3.6.96 לבצע ניתוח קיסרי, לשחרר התובעת לביתה ולזמנה לחדר לידה ליום 5.6.96, הינה החלטה המבוססת על שיקולים רפואיים סבירים ומקובלים.ו
שאלה נוספת היא האם התנהלות הנתבעים בכל הנוגע למסמכים הרפואיים גרמה לתובעים נזק ראייתי המעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבעים.נ
 
 
 
ההחלטה המשנה
10. התובעת אושפזה ביום 3.6.96 והוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי ביום למחרת. התובעת הצהירה כי זמן מה לאחר מכן שוחח עמה ד"ר לוינסקי שאמר כי "לבית החולים 'לא משתלם' לנתח אותי ניתוח קיסרי ולהסתכן בתביעה משפטית כנגדם אם יתברר כי התינוק קטן מהמשקל הצפוי, לכן הוא שולח אותי הביתה על מנת שאחכה לצירים ואלד בלידה טבעית" (סעיף 10 לתצהירה). לדברי התובעת, היתה מוכנה נפשית לניתוח ולכן נדהמה מהשינוי, מה עוד שלא קיבלה הסברים וזכתה ליחס משפיל ומזלזל. נסיונות התובעים לשנות ההחלטה לא הועילו, לדבריהם. התובעת מאשרת בעדותה כי קיבלה תעודת השחרור (נ/16/1), וכי הבינה מה שכתוב בה (עמ' 5 לפרוטוקול). לדבריה, היתה מודעת להזמנה לביקורת בחדר לידה ליום 5.6.96, אך הדבר לא הודגש בפניה. עם זאת, בדקה תנועות העובר, כפי שהודרכה, שלוש פעמים ביום והכל היה בסדר.ב
ההתרשמות מעדותה של התובעת היתה בד"כ חיובית. היא מבינה את אשר לפניה, מודעת למצבה, השיבה בהגיון ותבונה לכל שאלה, ומחלת הנפש אינה מפריעה בענין זה. עם זאת, איני מקבל את כל דבריה:ו בד"כ רופאים אינם נוהגים להודיע לחולה או לאשה בהריון כי יימנעו מניתוח מחשש לתביעה משפטית. הדברים הללו מוכחשים ע"י ד"ר לוינסקי והכחשתו מקובלת עלי. דברי ההסבר שקיבלה התובעת לגבי שינוי ההחלטה רשומים במסמך נ/14/1 והם סותרים עדותה על חשש כביכול מהליך משפטי וכי לא קיבלה הסבר. לתובעת אף לא היה הסבר ממשי מדוע לא באה לבי"ח ביום 5.6.96, כפי שנתבקש ממנה בהוראות שקיבלה עם שחרורה, והטענות כי לא הבינה או כי נמנעה מלהגיע בשל יחס משפיל אינן עומדות במבחן הביקורת.ו
התובעת טוענת עוד כי בתאריך 8.6.96 הגיעה לבי"ח רמב"ם בסביבות חצות הלילה, וכי דיווחה שתנועות העובר פסקו בערב (קרי 7.6.96 בערב). לעומת זאת, במסמכי בי"ח רמב"ם נרשם כי התובעת התקבלה ביום 8.6.96 בשעה 04:נ 50 ונרשם מפיה כי תנועות העובר פסקו בבוקר (קרי 7.6.96, יום ששי בבוקר). וכך, אף שבחלק מעדותה השיחה התובעת לפי תומה, ראוי להיזהר בדברים, ובשל חלוף השנים והסבל שעבר על התובעת, יש לקבוע ממצאים ומסקנות בעיקר על פי מסמכים מזמן ההתרחשות.נ
 
11. רופאי המחלקה, ד"ר לוינסקי וד"ר זמברג, זוכרים כי שוחחו עם התובעת בבוקר יום 3.6.96, ואינם זוכרים שיחה עמה אחה"צ. עם זאת, רישום השיחות וההחלטות נעשה ע"י ד"ר זמברג במסמך נ/14/1, רופאי ביתהחולים הסבירו כי בבוקר אמנם הוחלט על ניתוח, אולם בדיון היומי הקבוע של הרופאים שנערך בשעה 14:ב 00 הועלה עניינה של התובעת והוחלט כי בשלב זה יש ליתן הזדמנות ללידה עצמאית, שכן משקל העובר פחות מ-4,500 גרם, והאם אינה סוכרתית. לענין סבירות השיקולים אשוב בהמשך.ב
 
חוות דעת הרופאים המומחים
12. ד"ר דוד וייס, רופא מומחה במיילדות ובגניקולוגיה, הוא עד מטעם התובעים. בחוות דעתו הראשונה, מיום 6.12.99, מציין הרופא כי במהלך ההריון התובעת לא סבלה מסכרת, ובמאי 1996 אובחן כי לתובעת עובר גדול מאוד ולכן הופנתה לבדיקות בבית החולים, שם נבדקה שלוש פעמים. ד"ר וייס מציין כי התובעת התקבלה ביום 3.6.96 לניתוח קיסרי, שוחררה עוד באותו יום והתיעוד הרפואי החסר אינו מאפשר לדעת מדוע שוחררה. עפ"י חוות דעת זו, מיוחסת לנתבעים "רשלנות רישומית".ו
ד"ר וייס נתן חוו"ד משלימה ביום 20.4.01, לאחר שנמצאו מסמכים חסרים. חוות דעת זו ארוכה ומפורטת ומכילה הערות רבות בנוגע לחוות הדעת של הרופא המומחה מטעם הנתבעים (פרופ' שלו). עם זאת, בחוות הדעת של ד"ר וייס אין דיון ענייני בשאלה העיקרית, קרי האם ההחלטה להימנע מניתוח ביום 3.6.96 היתה סבירה. בעדותו בבית המשפט אמר ד"ר וייס כי חסרים לו נתונים לגבי שיקולי הרופאים בעד ונגד הניתוח, חסרה אמנזה רפואית ומעקב רפואי (עמ' 19-20 לפרוטוקול). הוא הדגיש כי כאשר עובר שוקל בין 4,000 - 4,500 גרם, שיקול הדעת נוטה לניתוח וכשהמשקל ומעל 4,500 גרם חובה לנתח (עמ' 22 לפרוטוקול). בהגינותו העיד כי רק לפי משקל עובר של 4,293 גרם לא מחליטים על ניתוח, ובענין זה יש כמה דעות (עמ' 25 לפרוטוקול), אך התקשה לציין נקודות נוספות (פרט למשקל) שהפכו ההריון לבר-סיכון גבוה (עמ' 29 לפרוטוקול). ד"ר וייס התבקש לומר מה לדעתו אינו סביר בהחלטה שלא לנתח ולהמתין עוד יומיים ולא ענה מענה ישיר, אך הוסיף והעיד כי אינו יודע מה גרם לרופאים לשנות ההחלטה שהתקבלה בבוקר בדבר ביצוע נתוח קיסרי. ד"ר וייס התבקש להתייחס לשיקולים שרשמו הרופאים במסמך נ/14/1 והשיב:ו "לאור נתונים כאלה שלא קיימים מותר להם [לרופאים] לשנות ההחלטה. אבל הנתונים האלה לא קיימים בתובעת דנן. הכל מותר לשנות - גם להפוך אותה לגמדה" (עמ' 29 למעלה).
למותר לציין, כי תשובה זו אינה לענין, שכן הנתונים שנרשמו כן קיימים וד"ר וייס עצמו מסתמך עליהם בחוות דעתו. העולה מחוות הדעת והעדות של ד"ר וייס הוא כי אין התייחסות ברורה וישירה לסבירות שיקולי הרופאים ב"החלטה המשנה" לדחות את הניתוח.
 
13. פרופ' ר. פייזר, רופא מומחה במיילדות וגניקולוגיה, הוא עד מומחה מטעם הנתבעים (אימץ את חוו"ד פרופ' שלו שנסע לחו"ל לתקופה ארוכה). לדעתו, במצב בו היתה התובעת ביום 3.6.96, היה מקום לשקול דרכי ילוד:נ ניתוח, זירוז, לידה רגילה. הגישה המקובלת היא להמליץ על ניתוח קיסרי כאשר משקל העובר מעל 4,500 גרם כגורם יחיד או כשקיימים נתונים של משקל מעל 4,000 גרם ואם סוכרתית. במקרה הנוכחי לא התקיימו גורמים אלה, ולכן דחיית הניתוח הינה סבירה. לדעתו, המוות עקב כריכת חבל הטבור הינה תאונה בלתי צפויה.
בעדותו התבקש פרופ' פייזר להתייחס לנייר עמדה של האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה (ת/15) בנוגע לעובר מקרוזומי (משקל מעל 4,000 גרם). הרופא הבהיר כי נייר עמדה זה יצא רק בחודש ספטמבר 1998, ומכל מקום במסמך זה יש התייחסות ליולדת סוכרתית וליולדת לא סוכרתית, ונאמר:ב "ב1. הערכת משקל בתחום בין 4,000 ל-4,500 גרם. ניתן לאפשר לידה לדנית כאשר הערכת המשקל נמצאת בתחום זה. בכל מקרה יש להפעיל שיקול קליני ולתעד אותו". פרופ' פייזר אישר כי כללים אלו חלו למעשה גם בשנת 1996.
 
דיון
14. עוברה של התובעת היה גדול, במשקל מעל 4,000 גרם, ולפיכך זומנה לבית החולים שלוש פעמים תוך תשעה ימים, אף שלא נמצאו אצלה סימנים אחרים של לידה מתקרבת. בימים 26.5.96, 30.5.96, היתה בחדר לידה, נבדקה ושוחררה לביתה עם הוראות ברורות שכללו, בין היתר, מעקב אחר תנועות העובר וזימון לביקורת. התובעת התייצבה בפעם השלישית בחדר לידה ביום 3.6.96 ובשעות הבוקר דובר וסוכם על ניתוח קיסרי. ד"ר יחיאל זמברג שהינו רופא בכיר במחלקה רשם הסיכום:ו
"הוסבר לאשה כי נמצא ב-US הערכת משקל 4370 (ד"ר סגני) (לפי פמור 4290), לפי HADLOCK 4480 ק"ג. הוסבר לה כי בשבוע 41 במידה ורוצים לילדה יש לעשות זרוז. אם נחכה התינוק יכול לגדול בשבוע כ-200 גרם. האשה שאלה לגבי הסיכונים בלידה וגינלית של עובר גדול. הוסבר לה על בעיות ביציאת הכתפיים. כמו כן הוסבר לה כי הערכה הקלינית היא כי התינוק לא גדול כפי שה-US מנבא אך יש טעויות בקליניקה כמו שיש טעויות ב-US. לאחר התלבטות האשה ביקשה לעשות ניתוח קיסרי".
 
התובעת אושפזה והיתה מוכנה לעבור הניתוח שנועד למחרת היום.
במחלקת המיילדות של בית החולים מתקיים מדי יום בשעה 14:נ 00 דיון מחלקתי בהשתתפות כל הרופאים הנמצאים ומנהל המחלקה. בישיבה זו דנים במצב היולדות. אין רישום לגבי תוכן הדיונים ואין רישום מי נוכח בדיון. מכל מקום, עפ"י הראיות בפני, נכחו בדיון, בין השאר, רופאים בכירים כמו ד"ר זמברג, שהנו מומחה במיילדות וגניקולוגיה מאז 1982, וד"ר לוינסקי, שהינו מומחה במיילדות וגניקולוגיה מאז 1988. עניינה של התובעת הועלה בדיון המחלקתי ובמהלכו שונתה ההחלטה, קרי לא לבצע ניתוח למחרת, אלא להמתין לנסיון לידה עצמאית.
ההחלטה דווחה לתובעת והיא הסכימה לה. ד"ר זמברג רשם בגליון הרפואי את ההחלטה והסיכום:ב
"בדיון מחלקתי הוחלט על נסיון לידה וגינלית לאור הערכת משקל מתחת ל 4500 גרם אצל אשה גדולה גופנית ___ הערכה קלינית של עובר המתאימה ל 4000 ק"ג. סוכם עם האשה כי במידה ובהמשך הלידה יחולו סיבוכים או יהיה צורך בפיטוצין יבוצע ניתוח. כמו כן יש להימנע מהתערבות מכשירנית מכל סוג. הדברים הוסברו לאשה והיא הסכימה למהלך הדברים".
 
ד"ר לוינסקי הסביר מה היו השיקולים לשינוי ההחלטה בדבר קיום ניתוח:ו
א. ההחלטה על קיום ניתוח התקבלה בבוקר בטרם נערך דיון מחלקתי עם כל הרופאים ומנהל המחלקה.
ב. לידה עצמאית עדיפה על ניתוח.
ג. ניתוח קיסרי יזום נעשה במקרה שהעובר שוקל מעל 4,500 גרם או מעל 4,000 גרם ואם סוכרתית. במקרה כאן המשקל היה פחות מ-4,500 גרם ובבדיקה נמצא כי האם אינה סוכרתית.
 
האם השיקולים הללו שיקולים סבירים כאשר מדובר באשה כבדת משקל, בסוף ההריון, ועוברה במשקל 4,300 גרם?
ד"ר וייס מטעם התובעת לא שלל שיקולים אלה ולא אמר שאינם סבירים. פרופ' פייזר מטעם הנתבעים העיד כי במשקל פחות מ-4,500 גרם ואם לא סוכרתית ניתן להמתין ללידה עצמאית. כך עולה גם מנייר העמדה של האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה (ת/15).
 
לתובעת היה גורם סיכון אחד - משקל העובר. הניתוח נעשה במקרה כגון דא על מנת למנוע כליאת כתפיים של העובר. גורמי סיכון אחרים לא התקיימו. במצב זה ניתוח קיסרי סביר ואפשרי, ובאותה מידה סביר ואפשרי להמתין ללידה רגילה. לפיכך ההחלטה המשנה אינה נגועה בחוסר סבירות.
כאשר יש מחלוקת על דרכי טיפול או שיטות טיפול, שימוש בשיטה אחת אינו מוכיח שיקול דעת לקוי או רשלנות. העדפת תפיסה מקובלת אחת לא תיחשב רשלנות אף אם היא מוטעית. וכך אמר בית המשפט העליון בענין קוהרי:
"כאשר שתי השיטות מקובלות וידועות והאפליקציה של אחת מהן נעשית על פי שיקולים לגבי כל מקרה ומקרה, כפי שהבדיקות ומראה העיניים מצדיקים, אפילו היה מסתבר, כי שגו המנתחים בשיקול לגבי בחירת השיטה, עדיין אין אנו מצויים בתחום הרשלנות, כי לא כל טעות מהווה רשלנות" (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מ"ה(2) 142, 175 (דברי כב' השופט בייסקי).
 
הרופאים עיינו מחדש בהחלטתם מהבוקר והחליטו לשנותה לאחר דיון של רופאי המחלקה. הרופאים רשאים לשקול שנית, שיקוליהם היו הגיוניים ועל פי הנתונים שבפניהם סברו שעדיף לתת עוד הזדמנות ללידה עצמית על פני ניתוח, שלא היה הכרחי ביום 3.6.96, כיוון שהעובר היה במשקל נמוך מ-4,500 גרם. גם אם לאחר מעשה הסתבר כי ניתוח היה מציל את חיי העובר, אין בכך כדי לפסול את השיקולים בזמן ההחלטה ולקבוע כי ההחלטה נגועה ברשלנות.
להוסיף ולהדגיש: ביום 3.6.96 התובעת לא סבלה מצוקה, העובר לא סבל מצוקה, הבדיקות היו תקינות ורגילות, לא היו שינויים משמעותיים מבדיקות בימים קודמים ולא היה כורח או הכרח בניתוח באותו יום. במצב כזה, המתנה של יומיים ללידה טבעית נראית סבירה ואפשרית. גורם הסיכון היחיד, משקל העובר, לא "הבשיל" דיו והמשקל לא הגיע ל-4,500 גרם. כל אלה ביחד מביאים למסקנה כי ההחלטה המתקנת עוגנה בשיקולים מקצועיים סבירים, שהם רפואה שקולה ואפשרית.
ביצוע ניתוח קיסרי ליולדת שעוברה גדול נעשה בעיקר בשל חשש לקושי ביציאת העובר בלידה רגילה ואפשרות של "כליאת כתפיים". במקרה שבפנינו, מת העובר עקב הסתבכות חבל הטבור וחסימתו. מכאן, שאין קשר סיבתי בין מות העובר לבין קיום או אי קיום ניתוח קיסרי ביום 3.6.96. גם אין בפני ראיה רפואית הקובעת כי הצורך בניתוח קיסרי הינו בשל חשש למות העובר כתוצאה מהסתבכות חבל הטבור.
 
15. הרופאים הורו לתובעת לעקוב אחר תנועות העובר. התובעת ידעה לעשות זאת, כפי שהעידה בעצמה וכפי שהודרכה באותו שבוע פעמיים. התובעת זומנה לחדר לידה לעוד יומיים על מנת לבדקה ולעקוב אחריה. הורו לה גם לבוא לחדר לידה אם תהיה ירידה בתנועות. הדברים כתובים במסמך נ/16/1 והתובעת היתה מודעת להם. התובעת קיבלה הוראות דומות בימים 26.5.96, 30.5.96 וביצעה אותן. הרופאים לא יכלו לצפות שלא תקיימן הפעם, ולא תתייצב בחדר לידה ביום 5.6.96 כנדרש. אין חולק כי באותו בוקר העובר היה חי עדיין. עוד הורו הרופאים לתובעת לבוא מיד לחדר לידה אם תהיה ירידה בתנועות. התובעת אמרה בבי"ח רמב"ם כי הפסקת התנועות היתה ביום שישי בבוקר (7.6.96) ולמרות זאת הגיעה לבית החולים רמב"ם רק בלילה.
התנהגות כזו מנתקת קשר סיבתי.
 
היזק ראייתי
16. רופאים ומוסדות רפואיים חייבים לבצע רישומים רפואיים בזמן ההתרחשות ולשמור על רישומים אלה. חובה זו נקבעה בפסיקה ענפה, וחשיבותה כפולה: ראשית, היעדר רישום נאות עלול לפגום בטיפולי המשך. שנית, היעדר רישום נאות מונע בדיקה וביקורת על פעולות שנעשו ופוגע ביכולת חולה שניזוק להוכיח את טענותיו. פגם ממשי או ליקוי ברישום או אי שמירה על רישום, בנסיבות מתאימות, מעבירים אל הנתבע את נטל השכנוע לשלול התרשלות או קשר סיבתי לנזק (ע"א 3263/96 קופ"ח נ' שבודי, פ"ד נ"ב(3) 817; ע"א 5049/91 קופ"ח נ' רחמן, פ"ד מ"ט(2) 369; ע"א 4426/98 איאד חוסין נ' קופ"ח, פ"ד נ"ד(3) 481; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בי"ח לניאדו, פ"ד נ"ה(3) 117).
עם זאת, יש מקום לבדוק בכל מקרה את היקף הנזק הראיתי שנגרם, וממנו ייגזר היקף הנטל המועבר, כאמור בפסה"ד של ביהמ"ש העליון בע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'קס ואח' (טרם פורסם):
"נראה לי כי הבחירה בענין זה צריך שתיגזר מהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם. אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאש הפגם ברישום ממוקד בענין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו ענין נקודתי. ובמילים אחרות - על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר" (סעיף 12 לפסה"ד).
 
יתכנו מקרים ונסיבות בהם אי רישום לא יהיה מספיק כדי להטיל אחריות על רופא או בית חולים, וזה מקום שהתשתית העובדתית ידועה כולה:
"מוכן אני להניח - בלי להכריע בדבר - כי בנסיבות המקרה לא נערך רישום ראוי, כנדרש על-פי הדין בנסיבות אלו. בה בעת איני סבור כי ניתן לראות באי-הרישום בנסיבות המקרה כמספיק להטיל אחריות על הרופא ועל בית החולים. גם לשיטתו של חברי אין בפנינו מקרה שבו מידע מסוים חסר בפני בית המשפט ומטעם זה יש התרשלות של הרופא ואף נזק ראייתי. אכן, במקרה שבפנינו התשתית העובדתית ידועה כולה: הסיבה לפנייה לרופא, המידע שבידי האם והרופא, הבדיקה שלא בוצעה בגלל סירוב האם, היעדר חקירה ודרישה של הרופא תוך הסבר הסיכונים וההמלצה הטיפולית לפנות למוהל או לחדר המיון במקרה של בעיה - כל אלה ידועים. היעדר הרישום היה יכול להיות בר-חשיבות לו בדק הרופא את האיבר ולא רשם את ממצאיו. אולם משעה שבדיקה כזו לא נערכה, אין בנסיבות המקרה כדי להצביע על דבר שהיה צריך להירשם ולא נרשם. במובן זה, גם אם אניח כי עצם אי-הרישום בנסיבות מעין אלה מהווה התרשלות (ובלי להכריע בדבר), הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו ובין נזקו של הקטין. מטעם זה לא מצאתי גם יסוד לקביעה כי נגרם לקטין ולהוריו נזק ראייתי. כך שכן היעדר היכולת להוכיח את התביעה כנגד הרופא אינו נובע מהיעדר הרישום אלא מהיעדר בדיקה של הקטין. אולם משעה שקבענו כי בנסיבות שבהן האם לא אפשרה לרופא לבדוק הקטין אין באי-הבדיקה התרשלות, הרי שלא ניתן למצוא באי-הרישום כשלעצמו בסיס להטלת אחריות על הרופא" (דברי כב' הנשיא א' ברק בע"ע 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נ"ה(5) 241, 272).
 
17. התובעים טוענים כי הנתבעים גרמו להם נזק ראייתי כדלקמן: התיק הרפואי נעלם ונמצא רק העתק צילומי שלו; אין תיק אשפוז ואין גליון קבלה ובדיקות הכנה לאשפוז; לא נרשם מהלך טיפול; שלושת המסמכים העיקריים לא היו בתיק ונמצאו באיחור ניכר בקלסר של סגן מנהל המחלקה; באשר לדיון המחלקתי - לא רשום מי השתתף ומה נאמר בו, ונרשם לאחריו סיכום בגליון (נ/14/1). לטענת התובעים, עקב הרישום החסר לא ניתן כיום לדעת מה היו שיקולי הרופאים ומה גרם לשינוי בהחלטה. כל ההתנהלות הזו הינה בעייתית, מכשילה ומחשידה, שמא יש לנתבעים מה להסתיר.
 
18. ד"ר רון גונן, מנהל חדרי הלידה של בית החולים, הסביר בעדותו כי במכון האולטרא-סאונד מתייקים מסמכי הבדיקה בנוסף ובנפרד מתיק חדר מיון יולדות. כמו כן, יש ספר הודעות בו נרשמות יולדות ותיק אשפוז. אולם, כאשר אשה מתקבלת ללידה ובטרם לידה היא משתחררת, שומרים את מסמכיה לחוד במעטפה במקום מיוחד בחדר לידה, וזאת על מנת שמסמכים אלה יהיו זמינים בבואה שוב. מעדותו ומעדות ד"ר טסלר וד"ר לוינסקי עולה כי המסמכים המרכזיים הקשורים לתובעת (נ/1 14, 15, 16) היו באותה מעטפה. ד"ר טסלר וד"ר לוינסקי עיינו באותם מסמכים ביוני 1996, אחרי שנודע להם כי התובעת ילדה העובר מת. מסמכים מרכזיים אלה לא היו כלל בתיק הרפואי (המצולם) והתגלו, כאמור, רק לאחר שהמשפט החל.
 
19. התנהלות הנתבעים בכל הקשור לרישום ובעיקר בשמירת המסמכים היא בעייתית. התיק המקורי לא נמצא ללא הסבר של ממש. שלושת המסמכים המרכזיים בפרשה לא היו בתיק אלא ספונים אצל מנהל חדרי הלידה והתגלו כמעט במקרה ביוזמה של פרקליטת הנתבעים. עם זאת, אין טענה ואף אין ראיה כי מסמכים פוברקו או הועלמו במכוון או הוספו באופן מלאכותי.
המומחה מטעם התובעים, ד"ר דוד וייס, התבקש לפרט אלו נתונים עובדתיים חסרים לו ואמר כי שיקולי הרופאים לא פורטו, הדיון המחלקתי לא נרשם ואין רישום לגבי שמות המשתתפים ומי השתתף בדיון וכן חסרים רקע רפואי ומעקב ההריון (עמ' 19-20 לפרוטוקול), אולם המסקנה מדבריו הינה כי לרופאים לא היו חסרים נתונים עובדתיים ספציפיים הנוגעים לתובעת.
 
20. מכלל הנתונים הללו והחומר הרפואי הקיים היום בתיק, עולה כי התשתית העובדתית ידועה וקיימת בפני הרופאים המומחים והפרקליטים. לכאורה, ועפ"י ההלכות שהובאו לעיל, די בכך לקבוע שלא נגרם נזק ראייתי לתובעים. עם זאת, התנהלות הנתבעים בכל הקשור לשמירת המסמכים הינה מוקשה, אינה רגילה ואינה מקובלת. גם אם אין בכך כדי למנוע מהתובעים להוכיח את טענותיהם, היעלמות התיק המקורי והיעלמות זמנית של המסמכים החשובים, מצביעות על כך שתיקה הרפואי של התובעת "זכה" לטיפול מיוחד אצל הנתבעים. הנתבעים הם שומרי המסמכים ואלו נמצאים בשליטתם הבלעדית.
 
הרציונל העומד בבסיס ההלכה להעברת נטל השכנוע עקב חוסר במסמכים או רישומים עומד לזכות התובעת גם כאן: החוסר עלול למנוע מתובע להוכיח את עילתו, ויש מקום להוסיף ולהרחיב: כאשר השמירה על המסמכים לקויה, תמוהה או בעייתית, יעבור נטל השכנוע אל שכם הנתבעים ועליהם להוכיח כי לא התרשלו, שכן השמירה הלקויה על המסמכים יוצרת מטבעה חששות שמא נשמטו עוד מסמכים או קיימים מסמכים אחרים העשויים להועיל לבירור המקרה.
לאור האמור, נטל השכנוע על הנתבעים ועליהם להוכיח כי לא התרשלו.
 
מסקנות
21. הנתבעים הרימו נטל השכנוע. בית חולים נמדד באמות מידה של סטנדרט הזהירות הרפואי הסביר והרגיל. מקום בו קיימות שתי גישות שונות ובית החולים בחר אחת מהן, אין הדבר מלמד כי הופרה חובת הזהירות. אין גם להסיק קיום התרשלות אך מעצם גרימת נזק, שכן הרופאים אינם צריכים לנקוט בכל אמצעי הזהירות הקיימים אלא רק באמצעים סבירים למניעת הנזק. השיקולים של הרופאים לשחרר התובעת לביתה ביום 3.6.96 ולזמנה ליום 5.6.96 לא חרגו מקריטריון רפואי סביר, שכן פרט למשקל העובר שטרם הגיע ל-4,500 גרם לא היו סימנים נוספים לסיכון (לא סכרת, לא צירים ולא תחילת לידה). אם כן, לא היתה במקרה זה סטיה מסטנדרט התנהגות סביר, לפיכך אין בהעברת הנטל כל רבותא. ההתנהלות הלקויה של הנתבעים בכל הקשור לתיק הרפואי ושמירתו לא גרמה נזק ראייתי, שכן הנתונים העובדתיים נמצאו והשיקולים הרפואיים הוצגו בסופו של דבר.
 
22. לאור כל האמור, המסקנה היא שלא הוכחה רשלנות מצד הנתבעים ועל כן דין התביעה להידחות.
 
למקרה שתהיה דעה שונה, אפסוק להלן גם בשאלת גובה הנזק, ובנוסף אקדיש מקום מיוחד להוצאות ההליך שהתנהלותו עמדה בצל אופן שמירת המסמכים של הנתבעים.
 
  הנזק
23. מצב רפואי: פרופ' נוי נתן חוו"ד בתחום הפסיכיאטריה מטעם התובעת ומצא כי לפני הלידה סבלה מנכות נפשית בשעור 60% עקב סכיזופרניה. טראומת כשלון הלידה גרמה להחמרה במצבה, לחוסר תפקוד, ולכן קבע כי נכותה הנפשית הינה 100% לצמיתות. ד"ר סילפן, נתן חוו"ד בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבעים. לדעתו המקרה של התובעת הינו מסובך בשל הרקע האישי, האבל המתמשך והתפקוד הלקוי. לדעתו, לתובעת נכות בגובה 75% שעיקרה נובע ממחלת הסכיזופרניה (עמ' 8 לחווה"ד).
עפ"י חוות דעת אלו, שדנו גם במסקנת ועדה רפואית של המל"ל, נראה לי כי לתובעת יש כיום נכות נפשית בשעור 75%, מתוכם יש לזקוף לכשלון הלידה ותוצאותיה 15% נכות. שני הרופאים מסכימים כי אחרי הלידה החריף מצב התובעת, היא אושפזה מספר פעמים ובחלק מהזמן הגיעה לחוסר תפקוד מלא. עם זאת, התובעת נבונה, מבינה מצבה, מתמודדת עמו באופן חלקי, פעילה במידה קטנה, ועל כן אין לומר שאינה מתפקדת לחלוטין. לפיכך, נכות בשעור 75% משקפת את מצבה כיום, בעוד שקודם ללידה שיעור נכותה היה 60%.
לפיכך המסקנה המתבקשת היא כי נכותה עקב המקרה הנדון כאן הינה 15% בתחום הנפשי.
 
24. הפסד השתכרות: לפני ההריון עבדה התובעת באופן ספורדי, פה ושם, באופן לא מסודר, בשכר נמוך יחסית של כ-1,000 ש"ח לחודש. בשל הרקע האישי שלה, כושר השתכרותה היה ממילא נמוך. הרקע והכושר הקודם מחד, והחמרת מצבה כנ"ל מאידך, אינם מאפשרים לעשות חישוב מדויק ומסודר של הפסד ההשתכרות ולפיכך יש לנקוט בדרך החישוב הגלובלי. עקב גילה הצעיר של התובעת אני מעמיד הנזק בענין הפסד השתכרות על סך 50,000 ש"ח לעבר ולעתיד.
עזרה והוצאות נסיעה: על בסיס נכותה ומגבלותיה, אני פוסק לתובעת עזרת צד שלישי בסכום גלובלי של 30,000 ש"ח וכן הוצאות נסיעה לטיפולים בסכום של 3,000 ש"ח.
הוצאות לטיפולים נפשיים: לא הוצגו בפני קבלות לגבי הוצאות לטיפולים נפשיים, אף שהתובעת מקבלת כאלה, לפיכך איני פוסק דבר בענין זה.
פיגורי משכנתא: אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין פיגורים בתשלומי משכנתא. פיגורים כאלה אינם נזק ישיר שכן אינם פועל ישיר מהאירוע אלא תוצאה רחוקה שלו.
הפסד השתכרות לתובע 2: אין לפסוק לתובע 2 פיצוי בגין הפסד השתכרות. ברי כי התובע 2 עבר גם הוא טראומה עקב כשלון הלידה, אולם אין בפני חוו"ד רפואית הקושרת את המקרה עם הפסקת עבודתו או שינויה.
נזק לא ממוני: התובעים איבדו תינוק ראשון לו ציפו בכליון עיניים. אין ספק כי לשניהם נגרם סבל נפשי קשה ומתמשך המשפיע על אורחות חייהם ויחסיהם עם המשפחה. התובעת מנסה מאז לחזור ולהיכנס להריון ללא הצלחה. עם זאת, אין בפני ראיה רפואית כי לא תוכל לשוב ולהרות.
בפסיקה אחרונה של בית משפט העליון הועלה רף הפיצויים בנושא הנזק הלא ממוני (ראה ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נ"ה(5) 241, עמ' 273-274); ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ' לאה דיין ואח', פ"ד נ"ה(1) 765, עמ' 768, אף כי היתה פסיקה מתונה יותר (ראה ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נ"ה(1) 898, עמ' 907).
בבדיקת הנסיבות והנתונים במקרה שבפני, בהשוואה למקרים שנדונו בפסיקה הנ"ל, יש לפסוק לכל אחד מהתובעים סכום של 200,000 ש"ח (ערך נוכחי).
 
25. תוצאה והוצאות
דין התביעה להידחות כיוון שלא הוכחה רשלנות מצד הנתבעים.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתנהלות הנתבעים בכלל ובהליך זה בפרט. יש להתחשב בדרך ניהול ההליך כולו ובהתארכותו, גם בלוא קשר לתוצאות המשפט (תקנות 512(ב), 514 לתקנות סדר הדין האזרחי).
התובעים ערכו בדיקות מוקדמות טרם הגשת התביעה והתברר להם כי המסמכים המרכזיים מיום 3.6.96 חסרים. אין תימה כי נכנסו להליך זה והוציאו הוצאות ניכרות לניהולו. רק 11 חודש ויותר אחרי הגשת התביעה, ולאחר שהתקיימו מספר קדמי משפט, התגלו המסמכים החסרים. בשלב זה היו התובעים כבר במהלך מואץ ומתקדם, הוצאות רבות הוצאו, אמונתם בנתבעים, בהתנהלותם ובנקי כפיהם היתה פחותה, והם המשיכו בהליך, ובמצב שנוצר קשה לכהות בהם.
אם הנתבעים היו מתנהלים כראוי, יתכן כי ההליך היה נמנע או מתקצר, ובכל מקרה היו נחסכות הוצאות לא מבוטלות בעיקר עבור חוות דעת רפואיות. הוצאות אלו נגרמו עקב מחדלים של הנתבעים, וכך אף שדין התביעה להידחות, באופן יוצא דופן ומיוחד ישאו הנתבעים בהוצאות, ואני מעמידן על סך 50,000 ש"ח (ערך נוכחי).
 



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה על רשלנות רפואית

  2. חוות דעת ברשלנות רפואית

  3. רשלנות רפואית התיישנות תביעה

  4. סוגים שונים של רשלנות רפואית

  5. רשלנות רפואית מתמשכת

  6. הארכת התיישנות ברשלנות רפואית

  7. רשלנות רפואית אובדן סיכויי החלמה

  8. נזק נדיר - רשלנות רפואית

  9. פיתול אשך - רשלנות רפואית

  10. רשלנות רפואית בטיפול בפציעה

  11. תביעת רשלנות רפואית של אחות

  12. אבחנה מבדלת - רשלנות רפואית

  13. רשלנות רפואית סקירת מערכות

  14. תביעת רשלנות רפואית נגד רופא

  15. רשלנות רפואית בבית חולים הדסה

  16. רשלנות רפואית לאחר תאונת דרכים

  17. רישום חסר בתביעת רשלנות רפואית

  18. תיקון כתב תביעה ברשלנות רפואית

  19. רשלנות רפואית בבית חולים שערי צדק

  20. אבחון אי ספיקת כליות רשלנות רפואית

  21. גובה הפיצויים בתביעת רשלנות רפואית

  22. תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון חלקי

  23. תביעת רשלנות רפואית בגין שחרור ממיון

  24. אבחון לקוי בקופת חולים - רשלנות רפואית

  25. העברת נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית

  26. הוכחת תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת

  27. רשלנות רפואית בדיקת מיפוי במחלקת רנטגן

  28. תאונת דרכים רשלנות רפואית - ייחוד עילה

  29. תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית

  30. הגשת חוות דעת משלימה בתביעת רשלנות רפואית

  31. גובה ההוצאות על דחיית תביעת רשלנות רפואית

  32. התיישנות תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון