עדות יחידה של קטין

1. המערער הורשע בעבירות של תקיפת אשתו, איומים, היזק בזדון והפרת הוראה חוקית, בהזדמנויות שונות, בחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1996 ובחודש אפריל 1997 - בחמישה אישומים המפורטים בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים ביום 4.2.98. 2. המשיבה העידה את המתלוננת, הוגשו לבית המשפט, בהסכמת הסניגוריה, שלוש תעודות רפואיות, והמערער העיד להגנתו. בהסכמת הסניגוריה, הוגשו במהלך עדותה של המתלוננת, כל הודעותיה במשטרה, שבהן פורטו תלונותיה - אחת לאחת. ואולם, בעדותה בבית המשפט בלבלה המתלוננת בין האירועים השונים, וזכרה היטב אירוע אחד, משום שבעקבותיו היא אושפזה בבית חולים. לפיכך, הוגשו, כאמור, הודעותיה במשטרה, בהסכמת הסניגוריה (עמוד 2 להכרעת הדין בבית המשפט קמא). 3. המערער נדון לעשרים חודשי מאסר בפועל, למאסר על תנאי של שמונה חודשים למשך שלוש שנים, מיום שחרורו מן המאסר, בגין "כל עבירה של אלימות פיזית במשפחה", ולמאסר מותנה נוסף של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים, בגין "כל עבירת איומים כלפי בני משפחתו" לפי חוק העונשין, התשל"ז1977-. 4. בערעור זה משיג המערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין. טענות המערער 5. המערער טוען, כי לא היה מקום לבסס את הרשעתו על עדות המתלוננת בבית המשפט, שנזכרה אך באירוע אחד מבין כל האירועים הנזכרים בכתב האישום, ואף זאת מתוך קטעי דברים מבולבלים. ועוד זאת: אין לייחס להסכמת הסניגוריה להגשת הודעות המתלוננת במשטרה - אלא הסכמה לקבילות ההודעות ולא לתוכנן. לעניין משקל ההודעות ותוכנן - היה על בית המשפט לבחון את הדברים לגופם. עוד טוען ב"כ המערער, כי המערער זכה בבית המשפט קמא "לייצוג בלתי הולם לחלוטין". וגם זאת: החקירה הנגדית של המתלוננת על ידי הסניגוריה, בבית המשפט קמא, לא התייחסה לתלונות ולאישומים גופם, ואף סיכומי הסניגוריה היו כלליים ונעדרו טענות משפטיות. משום כך, סבור המערער, כי ההליך נוהל באופן שהיה בו כדי לקפח את המערער וכדי לפגוע בזכויותיו להגנה טובה. 6. המערער סבור כי ביסוס הרשעתו על תלונותיה של המתלוננת, שלא זכו לאישור בעדותה בבית המשפט, ובהעדר הסכמה לתוכנם של הדברים שבתלונה - לא היה כדין, ומוטעה מיסודו. 7. ועוד: ביסוס הרשעת המערער לגבי חלק מן האישומים, על עדותה היחידה של המתלוננת, בלא שבית המשפט יזהיר את עצמו בכגון דא - יש בו כדי לפסול את ההרשעה. 8. לעניין העונש: המערער טוען, כי בית המשפט קמא הפריז, יתר על המידה, לחומרה, בהשיתו עונש של עשרים חודשי מאסר לריצוי בפועל. המערער אף מוסיף כי בית המשפט נתן משקל רב לטענתו של הסניגור, בבית המשפט קמא, כי "הכאת האשה מותרת על פי הדת המוסלמית", ומשום כך, המערער סבור, כי בית המשפט הכביד את ידו על המערער בגזירת הדין, כדי להרתיע אחרים מלנהוג כמוהו. האישומים והראיות 9. בחמישה אישומים שבכתב האישום מפורטת מסכת של איומים, התעללות ותקיפה, שעיקריה אלה: (א) ביום 10.10.96 היכה המערער את אשתו - בידיו, ובמקל - בכתפה, בבטנה ובגבה וגרם לה לרגישות בכתפה. בתעודה רפואית (ת1/) מאשר ד"ר רמי שפירא, כי מצא רגישות במרכז הגולגולת ורגישות בחלק האחורי של כתף שמאל; (ב) באישום השני מתוארים איומים של המערער כלפי אשתו-המתלוננת, ביום 11.11.96, כאשר נכנס לדירה, בניגוד לצו הגנה שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 15.10.96, שהוארך לתקופות נוספות. המערער איים על אשתו, כי "יעשה לה צרות" אם לא תעזוב את הבית; (ג) אף עניינו של האישום השלישי הוא באיומים והפרת הוראה חוקית, שנעשו ביום 17.11.96, כאשר המערער נכנס לדירת המתלוננת בניגוד לצו הגנה, שהיה בתוקף באותו מועד, ואיים עליה כי יהרוג אותה; (ד) באישום הרביעי מתוארים אירועים שאירעו ביום 28.12.96. המערער בעט ברגלה של המתלוננת, היכה אותה במקל וגרם לרגישות באזור שכם שמאל, בברכיים, בבית החזה ובבטן. באותו מעמד שבר המערער בדירת המתלוננת - ארון, חלון ומכונת כביסה, ואיים על המתלוננת כי יהרגנה. לעניין הפגיעה במתלוננת במועד האמור הוגש "גליון שחרור" מבית החולים הדסה, לפיו נתקבלה המתלוננת ביום 28.12.96 בשעה 15: 16 ושוחררה ביום 29.12.96 בשעה 4: 20. התעודה מאשרת את הפגיעות במתלוננת, שפורטו באישום האמור (ת2/ ו- ת3/). (ה) באישום החמישי מתוארת עקירת צילינדר של דלת באמצעות לום של ברזל, ביום 25.4.97, על ידי המערער, ושבירת מפתח הדלת. למערער יוחס באותו אירוע איום כי יהרוג את המתלוננת. 10. במסגרת הראיות, הגישה המשיבה את הודעות המערער (ת4/ - ת7/), ובהן התייחסות המערער לכל התלונות של המתלוננת. בין השאר, הוגש צו הגנה שניתן ביום 15.10.96 (ת8/) שהוארך עד .12.96. עוד הוגשו הודעות המתלוננת (ת9/ - ת13/), ובהן פירוט תלונותיה של המתלוננת, שהוגשו ונרשמו מפיה, בכל אחד מן האירועים המפורטים בכתב האישום - ביום האירוע, או למחרתו. הכרעת הדין של בית המשפט קמא 11. מעדויות המתלוננת והמערער ומהכרעת הדין עולה, כי המערער נשא את המתלוננת לפני כשלושים שנים, ולדבריו הסכסוך ביניהם מתמשך לאורך כל שנות נישואיהם. המערער נשא בשנים האחרונות אישה שניה, והוא מתגורר עם השניה בדירה שמעל הדירה שבה מתגוררת המתלוננת, באותו בנין. בית המשפט קמא היה ער לכך, כי בעדות המתלוננת בבית המשפט היא בלבלה בין האירועים, וכי היא זכרה את האירוע מיום 10.10.96, מאחר שהיא אושפזה בבית חולים, בעקבות האירוע, ו"לפיכך הוגשו הודעותיה של המתלוננת במשטרה", כאמור, בהסכמת הסניגוריה. לאחר שבית המשפט קמא פירט את השתלשלות האירועים לפי כתבי האישום, בהודעות המתלוננת ובעדותה, ובהודעות המערער ובעדותו, קבע כהאי לישנא: "לאחר שמיעת המתלוננת והנאשם אני מעדיפה את עדותה של המתלוננת על פני עדותו של הנאשם. המתלוננת לא זכרה בעדותה את המועדים השונים בהם התרחשו האירועים השונים ונראה כי אף הנאשם לא זכר כל אירוע ואירוע. ואולם הנאשם בעדותו הסתבך בשקרים לגבי חלק מן האירועים והותיר בעדותו רושם בלתי מהימן" (עמ' 4 להכרעת הדין). 12. בית המשפט קמא פירט שלושה נימוקים לממצאיו ולמסקנתו, ועיקריהם אלה: (א) המערער הותיר בדבריו סתירות בלתי מוסברות, ומקום שיכול להביא עדים לתמיכת גירסתו, הוא נמנע מהבאתם, לרבות הימנעותו מהבאת אשתו השניה להעיד; (ב) מחד גיסא, המערער טען, כי המתלוננת עודדה אותו לשאת אשה שניה, ושתי הנשים חיו בהרמוניה ואף היו חברות, ומאידך גיסא הוא טען, בנשימה אחת, כי למן נישואיו לאישה השניה החלו תלונותיה של המתלוננת, שהתנתה את ביטול תלונותיה במשטרה בגירושי השניה; (ג) קיימות סתירות בגירסת המערער גבי האירועים מיום 11.11.96, 17.11.96 ו- 28.12.96; (ד) על רקע התלונות האלה וגירסה אחת של המערער, הרי גירסתו השניה, שלפיה הוא היה ביחסים טובים עם המתלוננת, כאשר הוצא צו הגנה נגדו לאחר דיונים בבית המשפט - אינה גירסה סבירה. (ה) תלונות המתלוננת נתמכות בתעודות רפואיות, ואילו גירסת המערער, כי הדבר נובע מחולי המתלוננת ולתירוצים מתירוצים שונים - אינם מסבירים, כלל ועיקר, את הממצאים הרפואיים. 13. בשל כל אלה קבע בית המשפט קמא, מסקנות אלה: "הרושם הכללי שהתקבל מחומר הראיות הינו כי אכן, הרקע לסכסוך היה נישואיו של הנאשם עם אשה שניה. אולם, בעוד שלנאשם גירסאות סותרות לפיהם מחד הגישה המתלוננת תלונות שווא בגין נישואיו, ומאידך ביקשה ממנו לשאת אישה שניה והיתה איתה ביחסים טובים מאד, נראה כי נישואיו אלה לא היו על דעתה של המתלוננת, והנאשם התנהג כלפיה באלימות כדי שתסכים להתגרש ממנו". 14. הנה כי כן, בית המשפט קמא ביסס את ממצאיו על הראיות שהוגשו, תוך בחינת הודעות המתלוננת והמערער ועדויותיהם בבית המשפט, וכן על שיקולי מהימנות, תוך העדפת גירסת המתלוננת, שהיא גירסת התביעה, על פני גירסת המערער. המערער היה מיוצג על ידי סניגור, שחקר את המתלוננת חקירה מפורטת, ובמהלך עדותה הוא התייחס למערכת היחסים העכורה שבין בני הזוג במשך שנים רבות, לרבות התנהגות אלימה כלפיה אף לפני האירועים, נשוא כתב האישום. גם אם הסניגור ריכז את חקירתו באירוע הראשון, הרי הוא חקר לעניין האירוע שבעקבותיו אושפזה המתלוננת בבית החולים הדסה (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.99), והמתלוננת התייחסה לכל האירועים בהשיבה על השאלות שנשאלה, ואף לאירועים מלפני 19 שנה, כדבריה. הסניגור אף לא חסך שאלות מהמערער, וניתנה למערער הזדמנות נאותה לפרט את גירסאותיו לגבי כל אחד מן האירועים - אם בחקירה ראשית ואם בחקירה הנגדית, הגם שמסר גירסאות סותרות, כמפורט בהכרעת הדין. אמת נכון הדבר, שהמערער היה יכול להפריך את גירסת המתלוננת בפרט זה או אחר, אם היה מביא את אשתו השניה להעיד בבית המשפט, עם כל הזהירות שיש להתייחס לעדות זו. אולם, הוא בחר שלא להעיד אותה. אי-הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (וראו: ע"א 465/88 הבנק למימן ולסחר נגד סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4), 651; ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738). ייצוג בלתי הולם של נאשם 15. אין מחלוקת כי המערער היה מיוצג בבית-המשפט קמא על-ידי עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית. ביום שהוקרא כתב האישום בפני המערער (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 23.6.99) ביקש המערער כי בית-המשפט ימנה לו סניגור, נוכח מצבו הכלכלי, וכך היה. 16. זכותו של נאשם (או של חשוד) להיות מיוצג על-ידי עורך דין היא זכות יסוד שאין לפגוע בה ואין "לכרסם בה", אלא בהוראת המחוקק. כך עולה, במפורש, בין היתר, מהוראות סעיפים 32, 34 ו35- לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, וכך עולה מהוראות סעיפים 15-13 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). ואולם במה דברים אמורים? בסניגור שבחר לו הנאשם והסניגור הוסמך לכך כדין לפי הוראות חוק לשכת עורכי הדין, שהנאשם ייפה את כוחו לייצגו, או שבית המשפט מינהו - אם על-פי חובה שבדין או לפי שיקול דעתו של בית-המשפט, ואף זאת מכח הדין. 17. זכותו של נאשם להיות מיוצג בהליך פלילי המתנהל נגדו, בבית-המשפט, כמו זכותו של נאשם שמבקשים לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, הורחבה אף להליך משמעתי, עוד מתחילת דרכו של המשפט הישראלי. וכך מצינו בע"א 44/57, 11/56 אגד (א.ש.ד) בע"מ ואח' נ' ספיר, פ"ד י', 739, 751): "זכותו של נאשם להיות מיוצג בפני בית-המשפט על-ידי פרקליט יודע דת ודין, אם בשכר ומכוח מינויו העצמי של הנאשם ואם על-ידי מינויו של בית-המשפט ועל חשבון כספי הציבור..." בעניין של חבר אגד שייצוגו במשפט חברים הוגבל והותנה בהיות הטוען לו אף הוא "חבר אגד" נמצאה ההגבלה כאמור פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי, הגם שבית המשפט לא מצא פסול בתקנה האמורה לצורך ניהול "דיון זול ומהיר בענייני משמעת תת-ארגוניים" (וראו גם: ע"א 468/89 בלע קידרון (קינדרמן) נ' בורסת היהלומים פ"ד מה(5), 177). הנה כי כן, הכלל הוא כי נאשם זכאי לייצוג על-ידי עורך דין (יודע דת ודין בתחום המשפט), ובמשפטנו - מי שהוסמך על-ידי לשכת עורכי הדין. נאשם רשאי לבחור לו את הטוב והמשובח מבין שורות הפרקליטים, אם רצונו בכך, ואם אין ידו משגת לשכור שירותיו של עורך דין מטעמו, ובית המשפט ממנה לו סניגור - אם מחובת הדין ואם מכוח שיקול דעת - ימונה הסניגור שלא לפי בחירת השופט, אלא על-ידי הסניגוריה הציבורית, לפי חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו1995-. 18. בא-כוח המערער העלה בפנינו טענה, כי ייצוגו של המערער בבית-המשפט קמא לא היה הולם. לשון אחרת, כי הסניגור שמונה למערער התרשל בחקירת המתלוננת ובניהול עניינו של המערער, וכי בית-המשפט "לא עמד על משמר הגנתו" של הנאשם (המערער). בית-המשפט איננו צריך לבחון "בזכוכית מגדלת" כל צעד וכל פעולה וטקטיקה של סניגור. השופט אינו צריך "לקפוץ" מדוכנו "לדחוף" את הסניגור הצידה, להשיל מעליו את גלימת השופט ולעטות גלימת סניגור, אפילו היה סבור כי הוא (השופט), אם היה סניגור, היה מנהל את עניינו של הנאשם בדרך שונה מזו שמנהל הסניגור הנבחר או הסניגור הממונה. אין זה מתפקיד השופט, ואין עליו אלא לנהל את המשפט בדרך הוגנת ושווה, כשהנאשם מיוצג על-ידי סניגור. אמת הדבר, שבית המשפט רשאי גם צריך להתערב מקום שהחוק מחייבו להתערב ולהעיר מקום שיש טעות בחוק או דרך לא נאותה בניהול המשפט על-ידי באי-כוחם של בעלי הדין, בין סניגור לבין תובע, אך אין הוא בא במקום התובע או במקום הסניגור. "עמידה על המשמר" - אין פירושה התערבות באופן ניהול התביעה או הסניגוריה, ומקום שיש צורך בהתערבות - לא תחרוג זו מן המידתיות הדרושה לניהול משפט הוגן והבאתו במסגרת הדין וההלכה. 19. לא כך המצב כאשר הנאשם אינו מיוצג על-ידי עורך דין. משהתייצב נאשם ואין הוא מיוצג כאמור - בין שמדובר בנסיבות שיש בהן חובה למנות סניגור אך הנאשם סירב לשתף פעולה עם סניגורו הממונה, ובין שמדובר בנסיבות אחרות - "נושא בית-המשפט ב'חובה מוגברת' של מתן הסבר, הנחיה ושמירה על זכויות כלפי אותו נאשם" (וראו: קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ח1998-, חלק שני (ספר ראשון), עמוד 688). "חובה מוגברת" משום שחובה "רגילה" קיימת כלפי כל נאשם - מיוצג או שאינו מיוצג - לפי הוראות סעיף 145 לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיה "במהלך המשפט יסביר בית-המשפט לנאשם, אם ראה צורך בכך, אם הזכויות הנתונות לו להגנתו". ועוד זאת: בחקירת העדים ראוי שבית המשפט קמא "ינחה" את הנאשם, וראוי שבית המשפט יקפיד וידקדק בשמירת זכויותיו הדיוניות של הנאשם, ועוד יקפיד שהתביעה לא תחרוג מן המותר והראוי לה על-פי הדין. בית-המשפט אף יתערב ויהיה פה לנאשם, בכל הנוגע להזמנת עדים. בעיקר אמורים הדברים גבי נאשמים קטינים ונאשמים שאינם מיוצגים. ואולם, אל לו לבית-המשפט להפוך "צד לדיון", והרי אין הוא מכיר את חומר הראיות, כל עוד לא בא בפניו, במסגרת הראיות שיוגשו לבית-המשפט - כל חומר הראיות (קדמי, שם, עמוד 689-688). 20. בענייננו, לא ראינו שנפגעה הגנתו של המערער, ולא נגרם לו כל עיוות דין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, כדי החזרת עניינו של המערער לערכאה הדיונית - לדיון מחדש. פשיטא, שאין מקום והצדקה לכך, ועניינו של המערער התנהל בדרך נאותה, הגם שבא-כוחו סבור שהוא היה מנהל את עניינו באופן שונה. התערבות בית-המשפט שלערעור ושיקולי מהימנות 21. ערעור זה משיג, בין היתר, על ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא, ועל האמון שנתן בעדותה היחידה של המתלוננת. לעניין ההתערבות בממצאיו של בית-המשפט קמא, הכלל הוא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל - בין שמדובר בהליך אזרחי ובין שמדובר בהליך פלילי (וראו ע"א 445/82 חן נ' שטרית, פ"ד לט(2), 617; ע"א 359/84 חממי נ' עוקשי, פ"ד מא(4), 19, 22; ע"פ 605/87 המאוזכר בע"א 1881/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית דבוריה, פ"ד לז(1), עמודים 664-663; ע"א 2558/95 פלונית נ' פלוני, פ"ד מז(2), 8 וע"פ 4912/91 חלמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 581, 611-610). 22. אכן, במקרה דנן, שקל בית-המשפט קמא שיקולי מהימנות והאמין לעדות המתלוננת ולתלונותיה והעדיפן על פני גירסת המערער, כבלתי מהימנה וסותרת, מיניה וביה, את עצמה ובתוכה. בעניין זה הכלל הוא, כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, על יסוד התרשמותה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה - רק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על ידיה אינה מתקבלת על הדעת (וראו: ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 280). אין זה מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא היה יכול להתרשם כפי שהתרשם. לפיכך, יש לדחות את הטענה כי יש להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית-המשפט קמא. עדות יחידה ואזהרה עצמית של השופט 23. אין כל מניעה לבסס הרשעה על עדות יחידה, ואף על עדותו היחידה של בן משפחה כלפי בן משפחתו בעבירה של "חבלת גוף או אלימות או איום", כאמור בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-. הכלל הוא, כי כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של בית-המשפט ולמשקל ההוכחתי המתחייב מתוכן העדות - די בכך כדי לבסס הרשעה. זאת, בכפוף לחריגים שנקבעו בדין ובהלכה לדרישה של תוספת, חיזוק, סיוע או הנמקה, כמו בעדות שותף לעבירה, עדות יחידה של קטין ועדותו של קורבן עבירת מין. כדי להבטיח שעדות יחידה תיבחן על ידי בית-המשפט בקפידה - קבעה הפסיקה חובת "אזהרה עצמית" של השופט. במקרה כאמור על השופט לבחון ולשקול אם ניתן להסתפק בה, לבדה, כבסיס להרשעה. לשון אחרת, שהרשעה על סמך עדות יחידה דורשת זהירות רבה ואזהרה עצמית (וראו: ע"פ 509/76 צסיס נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 737; ע"פ 205/84 צדיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 94; קדמי - על הראיות, חלק ראשון, עמוד 350). ואולם, אין כל מניעה לכך שבית המשפט לא ייזקק לאזהרה כאמור - אם ימצא חיזוק למהימנות העדות היחידה "בגורמים נלווים חיצוניים" לעדות, כגון תלונה מיידית, מראה פני העד סמוך לאחר המעשה או ראיות אחרות התומכות בעדות היחידה (וראו: ע"פ 4988/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 181). ככל שמדובר בעדות יחידה העומדת מיותמת בלא חיזוקים ותמיכות בראיות אחרות - עולה חשיבותה של האזהרה העצמית של השופט. ללמדך, כי השופט בחן את העדות בכלל הראיות שבאו בפניו - בזהירות ובקפידה - וחרף זאת ראה להרשיע את הנאשם על בסיס העדות האמורה. 24. בענייננו שקל בית-המשפט שיקולי מהימנות ובחן את עדות המתלוננת תוך ייחוס משקל רב לעדותה והעדפת גירסתה על פני גירסת המערער. בית-המשפט אף בחן את תלונותיה של המתלוננת שנמסרו מיד, בסמוך לאחר האירועים, ואלה נתמכו בתעודות רפואיות על הפגיעות בה. ועוד זאת: בפני בית-המשפט היה צו הגנה שהוציא בית-המשפט, שהמערער הפר את הוראותיו, ולכל אלה הוסיף בית-המשפט קמא את הרקע לסכסוך שבינו לבין המתלוננת, וגירסאות סותרות שמסר לבית-המשפט, בנוסף להימנעות מהבאת עדות שיכלה לתמוך בגירסתו, אך נמנע מעשות כן. על בסיס כל אלה - אין בפנינו אך עדות יחידה "מיותמת", כי אם ראיות הרבה שתמכו בעדות המתלוננת, ולא היה צורך לנמק מעבר לנימוקים שפירט בית-המשפט, או להקדים "אזהרה" למסקנותיו. האמנם מותרת הכאת אישה לפי ה"קוראן" 25. בא-כוח המערער טען, כי אפשר שטיעון מוטעה של הסניגור בבית-המשפט קמא, שלפיו דת האיסלאם מאפשר לבעל "להרביץ לאשתו בלי להזיק לה", הביא להחמרה בעונשו של המערער, כדי לשרש "נורמות מסוג זה", כדברי בית-המשפט קמא. וכך נכתב בגזר הדין: "בטיעוניו לבית-המשפט, בישיבה מיום 8.6.99, ציין סניגורו של הנאשם: 'מדובר בסכסוך, למעשה לא נגרם כל נזק. מדובר באיש מוסלמי, יש פרטיות על-פי הדת, הפרטיות שגם הדת מאפשרת לבעל בזמן שיש סכסוך בינו לבין אשתו, על מנת להרגיע את הרוחות, מאפשר לבעל להרביץ לאשתו בלי להזיק לה, וזה תרבות דתית. החוק הזה בזמן שהמחוקק כתב את זה הוא כתב את זה לאנשים פרטיים, הוא לא כתב את זה לאנשים המתגוררים במחנה פליטים". על כך אומרת השופטת בבית-המשפט קמא: "נורמות מסוג זה, אשר באו לידי ביטוי במעשיו של הנאשם ובטיעוניו של סניגורו, יש לשרש והדרך לעשות זאת היא באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה". 26. האמנם כך היא מצוות הקוראן, והאם בית-המשפט ראה להחמיר עם הנאשם עקב דברים אלה? ראינו צורך לפנות למקורות ולנסות להעמיד דברים על דיוקם גבי הפרשנות שניתנה על-ידי הסניגור בבית-המשפט קמא לדברים שבאו ב"סורת אלניסאא" (פרשת הנשים), בקוראן. 27. בפרשת הנשים, היא הפרשה הרביעית בקוראן, קיימת התייחסות למה שייעשה בנשים שזנו ועשו תועבות (פסוק 15), והעידו בהן כי עשו כך, ודינן להיאסר בבתיהן - עד שהמוות יפקוד אותן. אולם, גם זאת - עד שישובו וייטיבו את דרכיהן (פסוקים 16 ו17-). באותה פרשה מצינו את המקור לפרשנותו של הסניגור, בפסוק 34, באותה פרשה, בהאי לישנה: "הגברים מותרים על הנשים, באשר ביכר אלוהים איש על רעהו, ומשום שפיזרו מהונם; והנשים הישרות נכנעות (לבעל) ושומרות (על עצמן) בעת היפקד (בעליהן) (בעת היעדרותו); באשר שמר אלוהים (אותן); אם הנשים אשר תחששו (תפחדו) פן תמרינה, והיזהרתם אותן, והרחקתן אותן (מעליכם) בחדרי השינה והיכיתם אותן, והיה כי תשמענה בקולכם לא תבקשו לענותן, כי אלוהים עליון וגדול" (וראו: הקוראן עם פירוש "אלג'לילין, מהדורה תשיעית, 1994, הוצאת "דאר איבן כתיר, דמשק; תרגום והערות שוליים בעברית על-ידי יוסף יואל ריבלין, הוצאת דביר, 1987). אין מדובר בהפלאת מכות באישה או "להרביץ לה", אלא בפעולות חינוכיות, בחדרי חדרים, בצנעה ושלא בפרהסיה, וגם זאת - כלפי המורדות והסוררות. הפרשנות המקובלת לפסוק זה היא, לנהוג אף במורדת בדרך חינוכית - להפחידה ולנטוש אותה בחדרה, ואין להכותה מכות "בלתי מותרות", לאמור באכזריות, כי הדבר נחשב להתעמרות, והלא אלוהים הוא רחום ורחמן (פרשנות הקוראן מפי "אלג'לילין"). ועוד זאת: לפי הקוראן - האישה היא צלע מצלעו של הגבר ומצוות הקוראן היא לנטות לה חסד ולא לענותה, "כי טוב השלום (משילוחה), כי החמדה טובעה בנפשות, וכי תיטיבו (לנשים) ויראתם מאליהם", ואם שתי נשים לגבר (או יותר) - "אל תסורו כלה (מאחת מהן) וזנחתם אותה כתלויה ועומדת, וכי תשלימו ויראתם מאלוהים, כי הנה אלוהים סלח ורחום" (שם). עיניך הרואות, כי הפירוש שניתן לדברי הקוראן - אינו מדויק, ואין בו היתר "להכות ולהרביץ לאישה", ואין בדברים היתר לאלימות ולפגיעה באשה - אפילו שרכה דרכיה. בענייננו, לא היתה זו אלא אלימות ופגיעה כביטוי לסכסוך רב שנים על רקע נישואיו של המערער לאישה השניה. מעשיו של המערער אסורים, אפוא, על-פי דתו ואסורים על-פי החוק הכללי. העונש 28. בית-המשפט קמא הטיל על המערער עונש של מאסר לתקופה של עשרים חודש לריצוי בפועל, שאינו קל, על רקע העדר הרשעות קודמות. בית-המשפט קמא קיבל תסקיר של שירות המבחן שלא עלתה ממנו "תמונה חיובית" אלא, מצב קשה העולה בקנה אחד עם עדות המתלוננת, חרף הכחשות המערער כי נהג באלימות כלפי אשתו. חלק מן המעשים שהמערער הורשע בהם בוצעו תוך הפרת צו הגנה שנתן בית-המשפט. המערער כבן 62, עודנו נשוי למתלוננת ומתגורר בבית אחד, הגם שבקומה אחרת - עם אשתו השניה, דהיינו, קיים בין בני הזוג מצב של חיכוך יומיומי. בנסיבות הענין, איננו סבורים, כי בית-המשפט קמא החמיר עם המערער, אך משום שסבר כי המערער התיר לעצמו על-פי "מצוות דתו" להכות את אשתו. ההחמרה בעונש באה בשל התנהגותו האלימה של המערער שהשתרעה על פני תקופה ארוכה, כאמור בגזר הדין. 29. ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין, אלא אם השתכנעה כי לנגד עיניה של הערכאה הדיונית עמדו שיקולים פסולים או מוטעים, או שהעונש שנגזר מופרז "באורח קיצוני" - לקולא או לחומרה (וראו: ר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' אורי קרייף, פ"ד לז(4), 839). רק סטייה מהותית מן העונש ההולם, לקולא או לחומרה, יכולה להצדיק התערבות של ערכאת הערעור בעונש (ר"ע 414/85 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 363 וע"פ 10/86 זגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 771). בית-המשפט שלערעור אינו יושב, במסגרת הערעור, כערכאה דיונית וגוזר עונש שונה "במידת מה" מזה שנגזר בית-המשפט קמא, ובאין סטיה מהותית וניכרת ממדיניות הענישה המקובלת, ובאין התעלמות משיקולי משמעות - לא ייטה בית-המשפט שלערעור להתערב בעונש, אפילו הוא סבור כי הוא "מופרז קמעה - לקולא או לחומרה. 30. בנסיבות הענין, אין אנו רואים מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. סיכום 31. אנו דוחים את הערעור על ההרשעה והערעור על העונש ומותירים את העונש שהושת על המערער בבית-המשפט קמא - על כנו. 32. לאור האמור - יתייצב המערער בבית המעצר (במגרש הרוסים). קטיניםעדותדיוןעדות יחידה