תקנות בדבר הרמת משקל יתר

תקנות בדבר הרמת משקל יתר
1. הערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בנהריה (כבוד השופט כ' סעב), שניתן בת"א 5029/95 ביום 3.9.1998. בפסק-הדין נקבע כי המערערת חייבת לשאת בנזקים שנגרמו למשיב 2 (להלן – המשיב) בגין תאונת עבודה שאירעה ביום 21.3.1994, בהיותו עובד של המערערת.
המערערת שלחה הודעת צד שלישי למשיבה 1 (להלן – המדינה), ולטענתה עוולה המדינה ברשלנותה כלפי המערערת כמעביד, בכך שלא התקינה תקנות בדבר הרמת משקל יתר כאמור בסעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל1970- (להלן – פקודת הבטיחות).
2. בהיות המשיב עובד אצל המערערת, נפגע בתאונה כתוצאה מהרמת פלטת עץ במשקל של 30 ק"ג. עקב התאונה האמורה נותרה למשיב נכות צמיתה בשיעור של 5% והמערערת חויבה לשלם למשיב את שיעור נזקיו.
המחלוקת שנותרה בבית-משפט קמא הייתה במסגרת היחסים שבין המערערת כמעביד למדינה, והטענה הייתה שמכיוון שהמדינה לא הפעילה את הסמכות שהוקנתה לה בפקודת הבטיחות על-פי סעיף 172 לפקודה, ולא התקינה תקנות בדבר הרמת משקל יתר כנדרש בפקודת הבטיחות, קמה למערערת עילת תביעה בנזיקין כנגד המדינה ועל האחרונה לשפותה בסכום הפיצוי המלא אותו שילמה למשיב.
המערערת טוענת כי שר העבודה יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק, במיוחד כאשר מדובר בתאונת עבודה שכיחה ובכך שלא ניתנה ההדרכה המתאימה.
3. בית-משפט קמא (כבוד השופט כ' סעב) דחה כאמור את ההודעה לצד שלישי וקבע שאין להטיל אחריות במקרה זה על המדינה מכוח עוולת הרשלנות. מסקנתו זו ביסס על נימוקים מספר, והם: עוולת הרשלנות במקרה כזה לא הוכחה מאחר שלא מולאו התנאים של מבחן הצפיות הסבירה. לא יהיה זה נכון וסביר לומר כי שר העבודה יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק כאשר מדובר בהרמת מסך, והאחריות נקבעת תוך התייחסות לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה, כאשר המשקל המקסימלי שעל כל עובד לשאת מותנה ותלוי בכלל הנסיבות של תנאי עבודתו. הנזק שנגרם למשיב נגרם ישירות על-ידי המעביד ולא על-ידי המדינה. חובת המדינה על-פי סעיף 172 לפקודת הבטיחות היא חובת פיקוח בלבד, ואלה אינם מקימים חובת זהירות כלפי הנפגע. גם מבחינת שיקולי מדיניות קבע בית-משפט קמא שאין להטיל על המדינה חובה ישירה, שהרי בכך תהיה למבטחת של כל מעביד ומעביד. כוונה כזו ודאי לא הייתה.
4. פסק-הדין מפורט ומנומק היטב, והייתי מציעה לחבריי לאשר את התוצאה ולדחות את הערעור. בנוסף לאמור, הייתי מוסיפה ומדגישה כמה הערות.
(א) נקודת המוצא כפי שפורטה בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי (להלן – פסק-דין לוי [1]), בעמ' 73 היא, שלא כל אחריות ציבורית או אף אחריות מדינית ומוסרית מטילה על השלטון אחריות בעוולת הרשלנות.
הוא הדין לגבי התקנת תקנות, במסגרת חובותיו של מחוקק המשנה.
משמע, שגם כאשר מחוקק המשנה אינו מתקין תקנות, על-אף החובה המוטלת עליו לעשות כן – ובענייננו, נניח שחובה כזו אכן קיימת גם בנסיבותיו של המקרה הנדון – אין בכך בלבד כדי להטיל על הרשות השלטונית חובת זהירות כלפי הפרט שנפגע כתוצאה מהיעדר התקנות.
(ב) כדי שתתקיים חובת זהירות צריך להוכיח "צפיות", "שכנות" או "קירבה" וכן מסקנה משפטית לפיה הוגן, צודק וסביר להטיל חובת זהירות נורמטיבית על הגוף המפקח (ראה פסק-דין לוי [1], בעמ' 66 מול אות השוליים ב). אף אחד מן המרכיבים שהוזכרו אינו מתקיים במקרה זה.
(1) חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו, לדאוג לתנאי עבודה בטוחים וסבירים, ולרבות חובתו לפקח על קיומם בפועל, היא חובה קיימת, המפורטת גם בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד1954- (אליו הפנה בא-כוח המשיבה).
על-אף שהחוק מקנה גם לרשות אמצעי פיקוח, עיקרה של חובת הבטיחות, הן כחובה ישירה והן כחובת פיקוח, מוטלת על המעביד.
בנסיבות העניין, כאשר מדובר בתאונה שאירעה עקב הרמת משקל יתר, קיימת הייתה צפיות ברורה של המזיק, שיכול וצריך היה לצפות את התוצאה מהפעילות הרשלנית שהייתה במקום העבודה – בין אם היו תקנות ובין אם לאו – ויכול היה לצפות כי עקב פעילות רשלנית כזו ייגרמו לפחות אותם נזקים שאירעו בפועל.
אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על-ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים.
רשאי השלטון להניח, שמעביד סביר יצפה נזק אפשרי שייגרם לעובדיו עקב הרמת משא כזה גם בהיעדר תקנות, ורשאית רשות ציבורית גם להניח שחברת ביטוח סבירה תבטח נזק כזה אם ייגרם.
(2) מבחינת המדיניות ולאור העקרונות של תחום הנזיקין בכלל, ראוי להבחין בין גורם הסיכון הישיר לבין חובת הפיקוח הכללית. הסיכון צריך שיהיה מוטל על מי ש"מוכר" שירות או נותן העבודה. שוק הביטוח הפרטי יכול לתת פתרון ראוי להקטנת הסיכון הישיר המוטל על המעביד. בכל מקרה לא ראוי ואולי אף לא נכון מבחינה כלכלית להביא לפיזור הסיכונים, במיוחד במקום בו קיים שוק ביטוחי פרטי. אין זה גם נכון מבחינת המדיניות הראויה לפזר סיכון על ציבור שאינו מקבל שירות.
הדרישה למרכיב ה"שכנות" בין צדדים מקורו בכך שמראש אנו מניחים שחובת הזהירות קיימת כלפי ה"שכן" ולא כלפי כולי עלמא.
יתר-על-כן, כאשר בודקים את יחסי השכנות יש לבדוק אם מדובר במעשה או במחדל, ואם הנזק שנגרם אכן נובע מן הפעולה או המחדל של הרשות השלטונית – הרשות כמפקח, או אולי מגורם אחר.
במקרה זה, המדינה אינה גורם הסיכון הישיר לנזק שנגרם, אם בכלל.
(3) כאשר מדובר באחריות בגין מחדל, וכאשר הנזק שנגרם הוא בעיקרו נזק כלכלי שנגרם על-ידי המעביד כיוצר הסיכון, וכמי שיכול לבטח עצמו כנגד תוצאות הסיכון, אזי אין כל סיבה לראות את מערכת היחסים שבין "השלטון" ל"מעביד" כיחסי קירבה לצורך הטלת הסיכון לנזק שנגרם.
גם כאשר קיימת צפיות, אותה צפיות כללית שיכול מחוקק משנה לחזות ולפיה היעדר תקנות עלול להקשות על פעילותו של אותו מגזר עליו אמורות התקנות לחול, וגם כאשר הצדדים עליהם מדובר הם צדדים "שכנים", עדיין ניתן לבוא ולומר שמשיקולי מדיניות כלליים, שאינם דווקא מתחום דיני הנזיקין, אין להטיל אחריות על הרשות.
בענייננו ראוי לחזור ולהדגיש כי "המדינה" איננה מבטח כללי, ובוודאי איננה ביטוח-על.
המסקנה העולה מן האמור היא, שלא הוכחה עוולת רשלנות וממילא אין לחייב את המדינה בפיצוי, אף לא בחלקו.
(ג) נכון הוא שעל-פי ההלכה שנקבעה עוד בבג"ץ 295/65 אופנהיימר נ' שר הפנים והבריאות (להלן – פסק-דין אופנהיימר [2]), הוראה המטילה על שר להתקין תקנות הינה חובה שבדין (להבדיל מחובה שבמדיניות) וחובה משפטית זו קיימת כלפי הציבור בכללותו, ובענייננו, חובה משפטית הקיימת גם כלפי "המזיק", לרבות המערערת בתיק זה.
אולם שאלה אחרת ושונה במהותה היא, אם הימנעות מלממש או מלהגשים חובה משפטית כזו גוררת אחריה בהכרח חיוב בסעד כספי, אותו סעד לו עותרת המערערת בתיק זה, על בסיס עוולת הרשלנות בתחום המשפט של דיני הנזיקין הקיימים.
ייתכן כי לו עתרה המערערת לסעד הצהרתי, להורות לשר העבודה להתקין תקנות ולמלא את חובתו המפורטת בפקודה, היה בית-המשפט נעתר לעתירה כזו (לעניין זה ראוי גם להפנות לדברי כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) בפסק-דין אופנהיימר [2], ולשיקולים המפורטים בעמ' 334 בין אותיות השוליים ו-ז).
אולם כדי לזכות בסעד כספי על-פי הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקיימת, יש לעמוד במרכיבי העוולות המפורטות שם. ולעניין זה ראוי להוסיף ולהבהיר שקיומן של תקנות אינו מייתר פרשנות משפטית. יש להניח, על-פי נסיבותיו של המקרה, כי גם לו הותקנו תקנות, לא היה בהן כדי לפטור את המערערת מחובתה לשאת בסיכונים אותם היא יצרה, סיכונים שיכולה הייתה וצריכה הייתה להיות ערה להם מכוח החוק על ההלכות המשפטיות הקיימות, במיוחד כאשר לא מדובר במקרה גבולי אלא על אופן הרמת משא במשקל של כ30- ק"ג.
עצם קיומה של חובה להתקין תקנות אין די בה כדי לזכות כל טוען בסעד של פיצוי.
על המערערת היה להוכיח שעקב אי-מילוי החובה האמורה נפגע האינטרס האישי שלה המזכה אותה בסעד הפיצוי. הוכחה כזו אינה קיימת. נהפוך הוא, סביר להניח שגם אילו היו תקנות, המערערת לא הייתה יכולה להצביע על אינטרס אישי שלה שנפגע.
(ד) אופייה המיוחד של פעולה של רשות להתקין תקנות הוא פעולת פיקוח ללא שליטה.
אותם פסקי-דין אליהם הפנה בא-כוח המערערת בהם חויבה המדינה, כגון בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [3] או בע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן [4] אינם דנים רק בפעילות פיקוח אלא על פעילות של שליטה ולעתים של יצירת הסיכון עצמו. בשני המקרים האמורים הייתה המדינה בעלת הסמכויות לשלוט על מהלך האירועים וכן יכולה וצריכה הייתה לנקוט אמצעים הדרושים כדי למנוע את התוצאה הנזקית שנגרמה. אולם גם אם היה פוטנציאל להרחבה מסוימת בהיקף אחריותה של רשות ציבורית על-פי הלכות אלה, הרי היא קיבלה ביטוי מוגדר יותר בפסק-דין לוי [1] (ראה במאמרו של פרופ' י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)" (להלן – מאמרו של י' גלעד (חלק I) [9]), בעמ' 392, 402).
כן קיים הבדל בין רשלנות בביצוע לבין רשלנות בפיקוח, אפילו נניח שקיימת רשלנות בדרך של מחדל באי-התקנת התקנות (ראה י' דותן "האחריות הנזיקית של עובד-הציבור המפעיל סמכויות של שיקול-דעת" [10], בעמ' 276-275).
(ה) ראוי להבחין בין מדיניות להטיל על רשות שלטונית או ציבורית אחריות לשאת בנזקים שנגרמו לנפגעים עקב החלטות של מדיניות, במסגרת מילוי תפקידה של אותה רשות, הגם שלא מדובר בעוולות רשלנות, לבין חיוב השלטון לשאת בנזקים בגין רשלנותם של אחרים.
בשני המקרים אין למעשה עוולה רשלנית, והשאלה היא אם רצוי להכיר באחריות נזיקית שאינה תלויה בהוכחת האשם (ראה לעניין זה גם י' דותן במאמרו הנ"ל [10], בעמ' 255).
אולם בעוד שבמקרה הראשון יכולה להיות לכך הצדקה, שונה הדבר לגבי האפשרות האחרונה.
במקרה הראשון החיוב, אם ייעשה הוא בשל ניסיון להפחית את מידת פגיעתו של ציבור מסוים ולהביא לפיזור נכון של הנזק לגבי כלל הנהנים (כמו למשל טענה כי יש לפצות בעלי זכויות במקרקעין עקב מדיניות של שלום והחזרת שטחים). ההנחה כי הרשות פועלת כשלוח של כלל הציבור ולמענו מצדיקה גם הגינות ושוויון לגבי תוצאות של פעילות זו (ראה: במאמרו של פרופ' י' גלעד (חלק I) [9], בעמ' 358-357).
במקרים כגון אלה יכולה להיות הצדקה רעיונית לחייב את רשות השלטון בפיצוי, על בסיס עקרון השוויון. אין כל הצדקה לעשות כן במקום שיש מזיק ספציפי מוגדר, גורם הסיכון, שלו יחסי "שכנות" עם הנפגע ואשר יכול היה גם לבטח עצמו כנגד אותו סיכון.
(ו) בא-כוח המערערת חוזר ומזכיר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וטוען לקיומה של עילה נפרדת מכוחו של חוק זה.
ראוי להעיר הערות מספר גם בנושא זה, במיוחד לאור השימוש החוזר בחוקי היסוד בתיקים רבים אחרים.
ראשית, אין בעצם אזכורו של חוק היסוד בבחינת מילת "קסם" המצביע מיידית על זכות יסוד של הטוען כנפגע. שנית, אפילו נפגעה זכות היסוד, עדיין שאלה קשה היא מהו הסעד לו זכאי הנפגע.
שאלה נכבדה שטרם נקבעה בה הלכה פסוקה היא סוגיית נטל ההוכחה בכללותה החלה בתחום המשפט הציבורי (ראה ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי [5], בעמ' 348 מפי כבוד הנשיא שמגר; בעמ' 429-428 מפי כבוד הנשיא ברק; בעמ' 459-458 מפי כבוד השופט ד' לוין; בעמ' 570 מפי כבוד השופט חשין; בעמ' 577 מפי כבוד השופט גולדברג; בעמ' 579-578 מפי כבוד השופט מצא ובעמ' 586 מפי כבוד השופט בך, וכן בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון (להלן – פסק-דין צמח [6])). אולם הכול מסכימים כי לפחות בשלב הראשון של ההתדיינות מוטל הנטל על העותר הטוען נגד חוקיות חוק לעורר ספק מהותי. בענייננו חובה כזו ודאי מוטלת גם על הטוען לפגיעה בזכות יסוד עקב אי-התקנת תקנות הבטיחות בעבודה, המערערת לא עמדה בנטל.
שנית, חוק היסוד אינו כולל הוראה מיוחדת לעניין הסעד לו זכאי הנפגע מאותה זכות המעוגנת שם. ההוראות המפורשות בחוקות שונות הן בדרך-כלל הוראות המצביעות על סעדים הצהרתיים (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [7], בעמ' 703). בדרך-כלל גם לא תהיה התאמה הכרחית בין הזכות שהופרה לבין הסעד הנתבע. כך למשל גם כאשר בית-המשפט מכריז על בטלות חוק, אין מניעה כי ישעה את מועד כניסתו של הביטול לתוקף (שם, בעמ' 705).
במקרה כזה, בו נמנעת רשות שלטונית מלהפעיל סמכותה, ספק רב אם סעד של פיצוי הוא סעד מתאים, בכלל (בעניין הנפקות לגבי שיהוי מינהלי וסעד לפיצוי כספי ראה גם י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [8], בעמ' 691, 732), ובמקום בו קיים מבטח פרטי, בפרט.
ועוד, אין מניעה כי במסגרת "עיצוב" הסעד על-ידי בית-המשפט יילקחו בחשבון גם שיקולים של טובת הכלל, למשל שאלה כגון איזו מעמסה כלכלית יטיל בית-המשפט על קופת הציבור אם יורה על סעד כזה במקרה כגון זה (ראה שם [8], בעמ' 707). גם בפסק-הדין שצורף לסיכומים בכתב מטעם המערערת בעניין צמח [6] הבהיר בית-המשפט שהשיקול של "מחיר כלכלי" הוא שיקול לגיטימי. אם כך פני הדברים כאשר מדובר בפגיעה אפשרית בחירות הפרט, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחובה משפטית שגם אם תבוצע, ספק אם יהיה בה כדי לשנות את מהותו של הנושא שבפנינו.
ראוי עוד בעניין זה להפנות למאמרו של פרופ' י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק שני)" (להלן – מאמרו של י' גלעד (חלק II) [11]), בעמ' 83, שם הציע הכותב שחוקי היסוד לא יגרמו פיחות משמעותי במעמדו ובמשקלו של האינטרס הציבורי.
זכויות היסוד אינן רק זכות המוקנית למעביד או לחברות הביטוח הפרטיות אלא לכלל הציבור, ובמקום "לתקן" נימצא "פוגעים", ובלשונו:
"הכרה באחריות חמורה וגורפת של רשויות הציבור כלפי פרטים מסוימים כמוה כפגיעה בזכות הקניין של הפרטים האחרים המממנים את הקופה הציבורית, ובזכותם למינהל תקין ויעיל המגן על זכויות היסוד שלהם".
על בסיס האמור לעיל הייתי חוזרת ומציעה לדחות את הערעור.
5. בעניין גובה ההוצאות יש להביא בחשבון כי בתיקים דומים רבים אחרים נשלחו הודעות צד שלישי למדינה וזאת בבתי-משפט שונים. במקרים אחרים בהם הייתה חזרה של המודיע הסכימה המדינה לוותר על הוצאות משפטיות (ראה רשימה של עשרים ואחד תיקים שפורטו בסיכומי בא-כוח המשיבה).
הגשת התביעה נגד המדינה, על-ידי חברת ביטוח או מטעמה כאשר מהותה של חברת ביטוח הוא לתת כיסוי ביטוחי לסיכונים כגון אלה, תוך אפשרות של צפייה מראש לא רק למהי רשלנות אלא אף להיקפה, לרבות יכולות להתנות את הכיסוי הביטוחי בתנאים שונים אשר יהיה בהם להבטיח תנאי עבודה בטוחים, מכוח עיקרון של חופש החוזים, צריך שיקבל ביטוי גם בגובה סכום ההוצאות.
לא הייתה כל מניעה שחברת הביטוח – תוך תחרות על-פי כללי שוק חופשי – תגדיר למעביד המבטח מהם תנאי עבודה בטוחים ומהי שיטת עבודה פסולה, לדעתה, שאותה אין היא מבקשת לבטח. לשם קביעות אלה אין חברת הביטוח זקוקה לתקנות, במיוחד לא כאשר מדובר בהרמת משאות של 30 ק"ג.
עוד יש להזכיר בעניין גובה שיעור ההוצאות את דוח הביניים של הוועדה לסדרי הדיון בערכאה ראשונה, בראשותו של כבוד השופט ד"ר ש' לוין, המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, שם הוצע כי יש להעמיד את ההוצאות על פסיקת סכומים ריאליים לצד אשר זכה בדין (ראה סעיף ד').
לפיכך הייתי מציעה בנסיבות העניין להעמיד את ההוצאות בגין ערכאה זו, בנוסף לסכום שנפסק בבית-משפט קמא, על סכום של 15,000 ש"ח.
6. אשר-על-כן, הצעתי היא לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי-הדין, נוסף על ההוצאות שנפסקו בבית-משפט קמא, בסכום של 15,000 ש"ח, נכון למועד פסק-הדין בערכאת הערעור.
השופט א' רזי
אני מסכים לתוצאה.
השופט ש' פינקלמן

  1. מסכים אני בכל הכבוד לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, כבוד השופטת ש' וסרקרוג. אלא מאי, שלעניות דעתי צריך היה לעצור את ההליך השיפוטי על הסף, ולא היה כל צורך, בנסיבות המקרה דנן, לברר את השאלה הנכבדה לגופה.
  2. אבאר עמדתי זו בקצירת האומר.
  3. תחילתו של ההליך השיפוטי בתביעה לנזקי גוף אותה הגיש המשיב הפורמאלי, התובע דהתם, כנגד המערערת, הלא היא המודיעה, שולחת הודעה לצד שלישי, קרי: מדינת ישראל. בהודעה ששלחה לצד שלישי, הנתבעת טוענת כי היא זכאית לשיפוי ו/או לפיצוי מהצד השלישי, מדינת ישראל, בגין כל סעד שייפסק נגדה באותה תביעה. וזאת בגובה סכום ההודעה.
  4. בסיכומיו בכתב של בא-כוח המערערת נרשם במבוא לאמור:

"בפתיח מבקשת המערערת להדגיש כי הערעור הוא ערעור עקרוני שאין עומדת מאחוריו נפגע. זאת, כיוון שהמערערת סילקה את תביעתו במלואה והדיון הינו אך ורק במישור העקרוני שבין המערערת והמדינה, כאשר המערערת מבקשת להיות פה לעשרות אלפי נפגעים בתאונות עבודה שנפגעו, ועוד צפויים להיפגע, בבחינת ציבור דומם שאין לו פה, והמערערת שמה לה למטרה לשמש לו כפה.
כב' בית המשפט מתבקש להתיחס לטענות ברמה העקרונית, זאת לאור הדעה הרווחת היום בבית המשפט העליון, כי גם שאלות תאורטיות ראויות להתברר בבית המשפט, ובלבד שיש להן השלכה על החברה גם בעתיד".
בהקשר זה מפנה הפרקליט המלומד לפסק-דין צמח [6].
5. בדרך-כלל, כך קבע בית-המשפט העליון בבג"ץ צמח [6], בעמ' 250 שהוזכר, "...בית-המשפט אינו מוכן לדון בעתירה, אף אם הייתה אקטואלית, משעה שנעשתה תאורטית. כלומר, אם המקרה הנדון בעתירה נפתר, מעצמו או בהחלטה, אין בית-המשפט מוכן עוד לדון בשאלה המשפטית שהתעוררה באותו מקרה. הניסיון השיפוטי מרתיע את בית-המשפט מקביעת הלכה שהיא כביכול מרחפת באוויר. בית-המשפט צריך תשתית של עובדות, במקרה נתון, כדי לבנות עליה הלכה".
אכן. זה הכלל, אך חריג בצדו. "היו מקרים שבהם בית-המשפט היה מוכן לדון בשאלה תאורטית, בעלת אופי כללי, אף שלא הייתה קשורה למקרה מסוים. היו אלה על-פי רוב מקרים שבהם העתירה העלתה שאלה חשובה, ונתברר כי מבחינה מעשית אין בית-המשפט יכול לפסוק בה הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים" (שם).
6. לא כזה היה המקרה שנדון בענייננו.


המשיב הפורמאלי נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 21.3.1994, בעת שעבד אצל המערערת. על-פי הנטען הוא נפגע בגבו כתוצאה מהרמת פלטת עץ כבדה במשקל של כ30- ק"ג. בית-המשפט שישב לדין במשפטו של המשיב הפורמאלי כנגד המערערת קבע חבות ופיצויים בצדה.
המערערת סילקה את תביעתו של המשיב הפורמאלי במלואה והיא אינה עומדת יותר על זכויותיה הכספיות כנגד מדינת ישראל. במסגרת הודעתה לצד שלישי היא מבקשת להתייחס אך ורק למישור העקרוני שבינה לבין המדינה. ובכגון דא עמדתי היא שלא כאן המקום ולא זו הדרך. שאלה נכבדה זו ראוי לה שתתברר מתוך ההיכל פנימה ולא אגב אורחה, במסגרת של הודעה לצד שלישי.
7. מטעמים אלה אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה. בנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות.
אשר-על-כן, הצעתנו היא לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי-הדין, בנוסף על ההוצאות שנפסקו בבית-משפט קמא, בסכום של 15,000 ש"ח, נכון למועד פסק-הדין בערכאת הערעור.
ניתן היום, ט' באדר ב' תש"ס (16.3.2000), בהיעדר הצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תקנה 84א

  2. תקנת השוק רכב

  3. תקנת השוק במשכון

  4. תקנה 36 החמרת מצב

  5. תקנה 9 נכות מוסבת

  6. תקנה 480 לתקסד"א

  7. תקנה בת פועל תחיקתי

  8. תקנת השוק במטלטלין

  9. תקנה 14 לתקנת האגרות

  10. תקנה 15 ביטוח לאומי

  11. תקנה 15 שיקום מקצועי

  12. תקנה 65 לתקנות התעבורה

  13. תקנה 44 לתקנות התעבורה

  14. תקנות בדבר הרמת משקל יתר

  15. תקנה 15 פתיחת עסק עצמאי

  16. תוקף תקנות שירותי הכבאות

  17. תקנה 67 א לתקנות התעבורה

  18. תקנה 308 ד לתקנות התעבורה

  19. תקנות נסיעה אחורה (רוורס)

  20. תקנה 28 א לתקנות התעבורה

  21. חובת ההתייעצות - תקנה 15

  22. תקנות התעבורה יציאה מחניה

  23. הערה על אי התאמה תקנה 29

  24. תקנה 17 לתקנות הביטוח הלאומי

  25. תקנות שמאי מכריע שכר טרחה

  26. תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה

  27. שיקולי גיל בהפעלת תקנה 15

  28. הפעלת תקנה 15 המשך לימודים

  29. תקנה 5 לתקנות התכנון והבניה

  30. תקנה 119 לתקנות ההוצאה לפועל

  31. תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי

  32. תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי

  33. תקנה 402 - מועד קבלת פסק הדין

  34. דרגה תקנית מנהל במשרד המשפטים

  35. תקנות רדיוס מגן על קידוחי מים

  36. תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי

  37. תקנה 380 - בקשה לאישור עיקול

  38. תקנות הירושה - אגרות הרשם לעניני ירושה

  39. תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי

  40. תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי

  41. תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי

  42. תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי

  43. תקנה 255 לתקנות סדר הדין האזרחי

  44. תקנה 222: מחיקת הודעה לצד שלישי

  45. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי

  46. הפעלת תקנה 15 - חובת ההתייעצות

  47. תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי

  48. תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי

  49. תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי

  50. תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי

  51. תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי

  52. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי

  53. תקנה 18(א) לתקנות הביטוח הלאומי

  54. תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי

  55. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי

  56. ההגבלות בתקנות על בעלים של כלבים מסוכנים

  57. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי

  58. תקנה 124 לתקנות סדר הדין האזרחי

  59. תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי

  60. תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי

  61. תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות

  62. תקנת השוק במקרקעין - רישום בתרמית

  63. תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי

  64. תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי

  65. תקנה 500(5) לתקנות סדר הדין האזרחי

  66. תקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי

  67. תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי

  68. תקנה 93(ב) חובת פירוט רקע עובדתי בערעור

  69. תקנות טיסות שכר - דחיית בקשה לדיון נוסף

  70. תקנות סד''א מול תקנות ההוצל''פ - מה גובר

  71. כתב תביעה יכיל את שמו של הנתבע ומספר תעודת זהות

  72. תקנה 15 - ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים

  73. תקנה 67 א לתקנות התעבורה - זכות קדימה במעבר חציה

  74. תקנה 83ב א לתקנות התעבורה (נהיגה ללא חגורת בטיחות)

  75. תקנה 15 ביטוח לאומי - פוליסת ביטוח תאונות אישיות

  76. תקנה 15: האם ירידה של 20% הינה ירידה ניכרת בהכנסות

  77. תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי: בקשה להפקדת ערובה

  78. תקנה 466: הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים

  79. תקנה 64 לתקנות התעבורה - רכב המתקרב או נכנס לצומת או דרך

  80. תקנה 130: משקל חוות דעת מטעם הצדדים במינוי מומחה ביהמ"ש

  81. תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות): תשלום האגרה מקום בו לא התקבל פטור לתשלומה

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון