סעיף 261 ד לחוק התכנון והבניה

סעיף 261 ד לחוק התכנון והבניה
השופט א' ד' גולדס
1. בפניי תביעה לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין על-פי צו בדבר תחולת פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן – פקודת הדרכים או הפקודה) על דרך 410 יבנה-רחובות, אשר נחתם בשנת 1995 על-ידי שר הבינוי והשיכון.
2. העובדות הצריכות לעניין
(א) המשיבים הינם חוכרי המקרקעין המשיבים כחלקה 145 (בשלמות) ושל חלקים בחלקות 146, 25 ו-95 בגוש 3516 (להלן – המקרקעין).
(ב) בתאריך 21.10.1999 הגישה המבקשת נגד המשיבים המרצת פתיחה למתן צו לסילוק יד, מכוח צו שהחיל בשנת 1995 (22.10.1995) את פקודת הדרכים על המקרקעין אשר חוכרים המשיבים. זאת, לאחר שחלקות 145 ו-146 נכללו במסגרת התכנית מח/95 (להלן – התכנית), העוסקת בהרחבת כביש 410 לכביש דו-מסלולי בקטע יבנה-רחובות, ועל-ידי שינוי ייעוד משטח חקלאי לדרך איזורית 410.
(ג) התנגדות המשיב 1 לתכנית נדחתה בהחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז המרכז מיום 15.12.1996.
(ד) התכנית אושרה שנית על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז המרכז ביום 6.5.1997, ובמסגרתה נקבעה הפקעתם בהתאם לחוק של שטחים בחלקות 145 ו-146.
(ה) ב-11.1998 הודיעה המבקשת למשיב 1 על כוונתה לתפוס את המקרקעין מכוח הצו הנ"ל.
3. המבקשת טוענת ב"קליפת אגוז" כדלקמן:
(א) הצו שהוציא שר הבינוי והשיכון היה מכוח הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 3 לפקודת הדרכים החלה על המקרקעין האמורים.
(ב) סעיף 4 לפקודה קובע כי יכולה הרשות – המורשית בכתב על-ידי שר העבודה או שר התחבורה – "לקנות מיד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך", ומנהל מחלקת עבודות ציבוריות (להלן – מע"צ) הוא הרשות המוסמכת לצורך הפקודה, ומכוח המינוי רשאית מע"צ לתפוס את החזקה בקרקע.
(ג) חלקה 145, לטענת המבקשת, הינה בבעלות רשות הפיתוח. חלק מהקרקע הופקע על-ידי מדינת ישראל, ומהנסח עולה, כי כבר ביום 3.3.1960 נרשמה בנסח הערה לפי הפקודה. גם חלקה 146 הינה בבעלות רשות הפיתוח ועיון בנסח מלמד כי ביום 2.5.1976 נרשמה הערה לפי הפקודה.
(ד) חוזה החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן – ממ"י), שתוקפו מיום 31.8.2006-1.9.1961 נחתם ביום 28.7.1971 עם שמואל ואלקה הוך, הוריו המנוחים של המשיב 1, ולמטרת עיבוד חקלאי.
(ה) למרות פניות והתרעות שנשלחו אל המשיב 1, ולמרות העובדה כי עבודות הביצוע והרחבת הכביש מצויות בעיצומן, מסרבים המשיבים לפנות את השטח ולמסור את החזקה בו לידי המבקשת כדין, ומכאן התביעה.
4. המשיבים טוענים ב"קצירת האומר" כלהלן:
(א) הצו שניתן מטעם שר הבינוי והשיכון בשנת 1995 בדבר תחולת פקודת הדרכים, אינו חוקי, באשר לא נתקיימה ההסמכה החוקית הנקובה בסעיף 3 בה, שעניינה לצורך "...הגנת הארץ או לפיתוחה...".
(ב) הצו האמור, שמכוחו מבקשת העותרת להפקיע את השטח, הוצא במטרה בלתי חוקית שכל מהותה, כלשון בא-כוח המשיבים "לעקוף את חוק התכנון והבניה", ובמקום לנקוט בפרוצדורה הראויה, לטענתו, הקבועה בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולרבות לעניין ההפקעה שנקבעה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943.
(ג) על-פי התשריטים ההפקעה מנוגדת להוראות תמ"א 3 ותמ"א 23.
(ד) הרחבת כביש מס' 410 על חשבון המשיבים בלבד אינה סבירה.
(ה) החתמת השר על הצו האמור, נעשתה "תוך אי-שקילת כל השיקולים הרלוונטיים והחוקיים".
(ו) סעיף 15 לתכנית מח/95 קבע מפורשות כי ההפקעה תיעשה בחוק, היינו, חוק התכנון והבניה.
(ז) ההפקעה המתוכננת של חלקות המשיבים נגועה היא בחוסר סבירות קיצוני ויש בו משום פגיעה בזכויות היסוד שלהם.
5. הסוגיה שבפנינו עניינה שני ערכים המנוגדים זה לזה: הערך בדבר טובת הציבור ורווחתו, אל מול הערך בדבר זכות הקניין. טובת הציבור מאפשרת לרשות מינהלית לעשות שימוש בהוראות דין המקנות לה סמכות מפורשת לפגוע בזכות הקניין, אשר זה מכבר נכללה כערך חוקתי מוגן במסגרת זכויות היסוד של כל אדם במדינה (סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו (להלן – חוק היסוד) לפיו "אין פוגעים בקנינו של אדם", כן ראו ע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן [1]).
ויפים בהקשר זה דברי כבוד השופט ג' קלינג בה"פ (ת"א) 2231/94 מרכז על שם סלומונס נ' הועדה לתכנון ולבניה, כפר סבא [6], בפיסקה 3 לפסק-הדין:
"הסמכות להפקיע מקרקעין לצרכי ציבור באה לטובת הציבור ולספק את צרכיו. אלא שהמחוקק ראה לנכון למצוא איזון בין צרכי הציבור לבין זכויות הפרט בקניינו. לשם כך נוצרו מנגנונים שעל הרשות המפקיעה להקפיד ולהיצמד אליהם. ביחוד כך הדברים מאז חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבסעיף 3 שבו נאמר: 'אין פוגעים בקנינו של אדם'".
אף יש לזכור, כי סעיף 10 בחוק היסוד קובע כי "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד", ולו נפקות לעניין פקודת הדרכים, שאין בחוק היסוד כדי לבטלה (ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה [2], בעמ' 738-737), ואולם יש לפרש הוראותיה ברוח חוק היסוד.
6. אין חולק, כי התכנית מח/95 אושרה ביום 6.5.1997, ובמסגרתה נקבעה הפקעתם של שטחים בחלקות המשיבים (145 ו-146) (ראו לעניין זה דברי עורך-דין ויינברג, בא-כוח המשיבים, בעמ' 4 לפרוטוקול, שורה 12).
בדיון שהתקיים בפניי, מיום 10.7.2000, ולאור החלטתה של כבוד השופטת ה' גרסטל מיום 19.6.2000, זומנו עדים נוספים, על-פי בקשת המשיבים, על-מנת לברר השאלות השנויות במחלוקת שעניינן חוקיות הצו נושא התובענה וחוקיות ההפקעה אותה מבקשת העותרת לבצע מכוחו.
7. ההסמכה החוקית בסעיף 3 לפקודת הדרכים
סעיף 3 לפקודת הדרכים קובע:
"מותר לו לשר העבודה או לשר התחבורה, אם נוכח שהדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה [ההדגשות שלי – א' ד' ג'] , להורות בצו כי פקודה זו תחול על כל דרך...".
אמנם, מלשון הסעיף, הסמכות להפקיע המקרקעין, על-פי הפקודה, נתונה היא לשר, ורק אם נוכח הוא, כי הדבר דרוש "להגנת הארץ או לפיתוחה".
אין עוררין, כי הצו לא הוצא "להגנת הארץ" (ראו דברי מר גולדשטיין, בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 16.3.2000, שורות 7-5 וכן דברי בא-כוח העותרת, עורך-דין ברנע, בעמ' 29 לפרוטוקול מיום 10.7.2000, שורה 20, המתייחסת רק לדרישה בדבר פיתוח הארץ, וכן דברי הגב' לברן, המופקדת על התכנון הראשוני של כל מערכת הכבישים והדרכים בארץ, בעמ' 38 לפרוטוקול מיום 2.10.2000, שורות 27-26), ואולם לשאלת בא-כוח המשיבים, השיבו העדים שהעידו בפניי, כי הצו הוצא לצורך פיתוח הארץ ומטעמים בטיחותיים, שממילא לטעמי, נכללים, גם היום, בגדר המונח של "פיתוח הארץ" (ראו עדות מר גולדשטיין בעמ' 20 לפרוטוקול, שורות 7-6, וכן בעמ' 23
שורות 13-10 – על-מנת "לתת אפשרות להזרמת התנועה", עדותה של הגב לברן בעמ' 37 שורות 26-14, לעניין מצב הכביש דאז והשיקולים הבטיחותיים שהנחו את מע"צ משנת 1992 וכן בעמ' 46 שורות 22-18 לעניין תמ"א 3 שהיא "חלק ממכלול תכניות מטהר [השגיאה במקור – א' ד' ג'] ארציות בנושאים שונים... שבאו לממש את רצון הממשלה לפתוח המדינה... ללא כבישים המדינה לא יכולה להתפתח", וכן עדותה בעמ' 47, שורות 23-21 לעניין הסיבה הבטיחותית שמאחורי הסטת תוואי הכביש מהגשר הממלוקי הקיים וכן משורה 27 ואילך; עדות הגב' י' שניט בעמ' 54, שורה 18; עדותו של מר גורזלזני בעמ' 50 לפרוטוקול, שורות 14-9).
מן העדויות עולה, כי הצו ניתן על-פי סעיף 3 לפקודת הדרכים לאחר שהותווה בבירור הצורך הציבורי-הבטיחותי אשר חייב את הוצאת הצו להפקעת הקרקע לשם סלילת הכביש כאינטרס ציבורי, ולשם הזרמת התנועה, ובתוואי בטוח יותר, ונראה, לכאורה, כי אינטרס זה גובר על אינטרס המשיבים לשמירה על קניינם.
8. ואולם מנגד, פסקי-הדין (למשל, בג"ץ 1681/90 ועד הפעולה בענין הרחבת דרך מס' 2 קטע אכדיה-נוף ים נ' שר הבינוי והשיכון (להלן – עניין נוף ים [3]) וכן
ה"פ (פ"ת) 15067/97 משרד התשתיות הלאומיות מ.ע.צ. – ירושלים נ' משמר השבעה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ [7]), אשר צורפו לעיוני וכנספח לנימוקי העותרת, דנים בצווים שהוצאו לפי פקודת הדרכים בטרם חקיקתו של חוק התכנון והבניה (תיקון), תשכ"ז-1966, ובטרם חקיקתו של חוק-היסוד. שם נקבע כי קיימת הוראת מעבר מיוחדת (סעיף 277ז לחוק), אשר מסדירה צווים שהוצאו מכוח הפקודה ובטרם תחולת החוק, שאז רשאית המדינה לבצעם בלא צורך בהיתר. ואולם, בסוגיה דנן, ולאחר תחולתו של חוק התכנון והבניה, חל על המדינה סעיף 261(ד) לחוק לפיו: "על אף האמור בסעיף 145 מותרת התווייתה של דרך, סלילתה או סגירתה, בידי המדינה או בידי רשות שהוקמה לפי דין... אם נעשתה בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מתאר מקומית מאושרת..." (ההדגשות שלי – א' ד' ג') משמע, המדינה פטורה מהצורך בקבלת היתר לגבי התווייתה, סלילתה או סגירתה של דרך, אם אלה נעשו בהתאם לתכנית מאושרת (עניין נוף ים [3], בעמ' 514-513). במקרה דנן עותרת המבקשת לתפיסת השטח ולפינוי ולסילוק יד מן המקרקעין.
9. תכנית מח/95 (סומנה נ/6) קובעת מפורשות בסעיף 15, שעניינו "הפקעה" כי: "השטחים המיועדים לדרך יופקעו בהתאם לחוק וירשמו על שם מדינת ישראל". טוענים המשיבים, כי לא תיתכן פרשנות אחרת למילים "בהתאם לחוק" מלבד הוראות חוק התכנון והבניה, ומשום כך ההפקעה הייתה אמורה להיעשות על-פיו, וברוח הוראות חוק-היסוד, ולא מכוח הצו שהוצא מכוח הפקודה, שהרי התכנית מח/95 ביטלה כל הפקעה, למעט זו על-פי החוק.
ואולם, פרשנות סעיף 15 לתכנית מח/95 צריכה, לדעתי, להיעשות לאור הסעיפים האחרים בו:
(א) בסעיף 16 לתכנית האמורה נקבע, כי הפיצויים ישולמו על-פי "סעיף 197 לחוק התכנון והבניה...".
(ב) סעיף 18(ג) לתכנית עניינו עתיקות והוא קובע, כי "במידה ויתגלו שרידים קדומים... יופעלו על החלקות נהלי רשות העתיקות בתקף הוראות חוק העתיקות".
היינו, במקרים הנ"ל ננקב שמו של החוק במפורש, ומכאן, שהמילים "בהתאם לחוק" בסעיף 15, לא נתכוונו דווקא לחוק התכנון והבניה, אלא לחוק בכלל, במשמעות ספר החוקים של מדינת ישראל, ולרבות הפקודה, באשר סעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] מגדיר: "'חוק' – דבר חקיקה של הכנסת ולרבות כל פקודה;..." (ההדגשה שלי – א' ד' ג').
ואף זה תואם את העיקרון לפיו: "כל מעשה מינהלי של כל רשות מינהלית חייב לקיים את כל ההוראות של כל החוקים הנוגעים לאותו מעשה".
אלא מאי?
שנאמר גם: "כל רשות מינהלית חייבת לקיים את ההוראות של חוק יסוד...: כבוד אדם וחירותו..." באשר חוק היסוד קובע (בסעיף 11 לחוק) כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה" (ראו ספרו של י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך א) [8], בעמ' 54, וכן בעמ' 56).
עיקרון זה תואם גם את זכותה של הרשות לבחור את החוק על-פיו תיעשה ההפקעה: "במצב כזה [של קיומה של רשימת חוקים המקנה סמכויות לרשויות מינהליות להפקיע קניין לצורכי ציבור – א' ד' ג'] נתונה לרשות המינהלית, בדרך כלל, הבחירה בין החוקים השונים..." כאשר זו "...כפופה להלכות המגבילות את שיקול הדעת המינהלי, לרבות ההלכה הקובעת כי אין לפגוע בזכות מעבר למידה הנדרשת" (ראו שם [8], בעמ' 195).
טוענת העותרת בסיכומיה לראשונה, כי אין למע"צ כל סמכות חוקית להפקיע על-פי חוק התכנון והבניה, באשר סמכות ההפקעה לפי חוק זה מוקנית לוועדות המקומיות ולא למע"צ. כן ציינה היא את אשר עלה בעדויות, כי מע"צ מפקיעה קרקע על-פי הפקודה, אך מבצעת את סלילת הכביש על-פי התב"ע, היינו, על-פי חוק התכנון והבניה.
מכאן שלשיטת המבקשת, ייתכן שבשנת 1995, אמנם לא הייתה בידיה היכולת לפעול על-פי החוק.
מאחר שהטענה נטענה לראשונה בסיכומים, איני מוצא מקום לתת משקל כלשהו לטיעון זה. עם זאת, ברור, כי חוקי היסוד, והציווי בחוקים ובפסיקה לפעול לאורם, חלים גם על המבקשת.
10. מן העובדות והעדויות עולה, כי הצו הוצא על-ידי השר ביום 31.5.1995, התכנית הוגשה ביום 8.2.1994 (ראו עדותה של הגב' לוביץ בעמ' 54 לפרוטוקול,
שורה 4) ואושרה להפקדה "בשישה תנאים" ביום 8.3.1995. התכנית מח/95 אושרה סופית רק שנתיים לאחר הוצאת הצו, ביום 6.5.1997. (ראו שם, שורות 6 ו-23). הגב' לוביץ העידה, כי הצו ומפת ההכרזה הועברו אל השר לחתימה לאחר שהתכנית אושרה להפקדה בלבד (ראו עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 2-1 ואת הסתירה לדבריה בהמשך – שורות 9-8).
11. לא זו אף זו. מסכים אני עם בא-כוח המשיבים, כי הסמכות הנתונה בידי השר לפי סעיף 3 לפקודה הינה סמכות שבשיקול-דעת, ואמנם, לטעמי, לא הניחה המבקשת תשתית ראייתית מספקת בדבר קיום החומר הראוי בהיקפו ובתוכנו בפני השר, טרם שנתן החלטתו המינהלית בדבר הוצאת הצו. זאת, לאחר שהמשיבים הרימו הנטל והטילו ספק בהיקפו ובתוכנו של החומר שהונח בפני השר, כגון התכנון העתידי (במסגרת תכנית מח/178) של כביש עוקף יבנה (כביש 42) (וראו לעניין זה עדותה של הגב' לוביץ
בעמ' 40 לפרוטוקול, שורות 19-7 וכן בעמ' 41, שורה 15), וזכות הקניין של המשיבים העלולה להיפגע (וראו נספח ה לתצהירו של המשיב 1, בו מציעה העותרת פתרון מה לפגיעה שנפגע כתוצאה מההפקעה). אף הוברר, כי דבר תכנון כביש עוקף יבנה היה ידוע לעותרת עוד בעת תכנון תוואי הכביש על חשבון חלקות המשיבים (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 14-12), כן ראו עדותה לעניין אי-קיומן של תחזיות תנועה בנוגע לכביש 410 (שם, שורות 24-23 וכן בעמ' 44, שורות 23-22). ושומה עלינו לזכור בהקשר זה את חזקת "כשרות המינהל". בבג"ץ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד הפנים [4] נקבע לעניין שיקול-דעת מינהלי: "נראה לי, שבמסגרת חובתה של כל רשות מרשויות השלטון לכבד את הזכויות שבחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו... ראוי שקודם שתפעיל סמכות המוקנית לה בדין... תברר הרשות בירור קפדני ראוי של העובדות ותפעל בזהירות המתבקשת..." (בעמ' 281; ההדגשה שלי – א' ד' ג'). בבג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל [5], חזרו והדגישו ההלכה שלפיה: "אכן, על כל רשות מינהלית להשתית את החלטותיה על תשתית עובדתית ראויה ובדוקה, שנתקבלה לאחר איסוף נתונים, ותוך הבאה בחשבון של כל העובדות הרלוונטיות לעניין... כך ביחס לכל החלטה של רשות מינהלית, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהחלטה שהשלכותיה ותוצאותיה... הן מרחיקות לכת" (שם [5], בעמ' 493) כאשר נקבע, בפסק-הדין, כי בביקורת הנוגעת לתקינות ההליך יש לבחון, בין היתר, גם את השאלה "...אם הנתונים הקשורים להחלטה המיועדת נמסרו באופן סביר; אם הועלו כל השיקולים הרלוונטיים והוצג משקלם היחסי, ואם הייתה למשתתפים בקבלת ההחלטה הזדמנות נאותה לקבל החלטה ראויה וסבירה...".
חושש אני, כי בסוגיה דנן לא התאמצה העותרת להוכיח, כי נתקיימו דרישות אלה, ונובע מכך, כי החלטת השר ליתן את הצו נתקבלה בנסיבות שייתכן ואינן נותנות מענה גם להשלכות מרחיקות הלכת הנובעות ממנה עבור המשיבים.
12. המבקשת לא הביאה לעדות מי מטעמה אשר הניח את החומר בפני השר טרם חתימתו על הצו, ואשר יעיד אילו נתונים הובאו בפני השר, אם הובאו כאלו (ראו עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 31-15 וכן עמ' 20 שורות 2-1, שם העיד מר גולדשטיין כי אינו יודע מה היו שיקולי השר וכי יש צוות שיפוט ומשפטנים שהנחו את השר ואולם אף אחד מהם לא הופיע להעיד בפניי לעניין זה, וכן ראו לעניין זה עדותה של גב' לוביץ בעמ' 51,
שורות 27-24 "בדיקה ויעוץ של יועצת משפטית" וכן בעמ' 52 שורות 20-19 "פונים אלינו ומבקשים לראות את התוכנית..." וכן בעמ' 53, שורות 15-14 "ליועמ"ש של השר").
הימנעות זו מהבאת עדות מתאימה, עומדת היא לחובת העותרת, כאמור בספרו של כבוד השופט י' קדמי על הראיות (כרך ג) [9], בעמ' 1048.
13. על כפות המאזניים ניצבות להן שתי הזכויות הנ"ל, ויש לבחון גם את עניינו של הציבור.
אין מחלוקת, כי הכביש במתכונתו הקיימת פגיעתו רעה, כפי שהדבר קיבל את ביטויו בעדויות (ראו עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 26-14, וכן בעמ' 43 שורות 6-3).
יתר-על-כן, גם אם, לשיטת המשיבים, מדובר בכביש שהוא "מעין זמני", הוא ישמש תמיד כעורק תחבורה בין-עירוני אשר יקל על תנועת כלי הרכב באזור.
אם לא די בהכי, הרי שנוכח מצבו של הכביש והאסונות שאירעו בשל הבעיות שקיימות בו היום, הרי שאם כתוצאה משינוי התוואי יינצל ולו אדם אחד, הרי שדיינו. לכך ניתן להוסיף את הראיות שהמציאה העותרת לעיוני: נסחי הרישום מהם עולה, כי עוד ביום 3.3.1960 נרשמה הערת לפי פקודת הדרכים בנוגע לחלקה 145, ואילו ביום 2.5.1976 נרשמה הערה לפי פקודת הדרכים בנוגע לחלקה 146, וכן חוזה החכירה אשר נערך בין ממ"י לבין הורי המשיב 1, נחתם ביום 28.7.1971 ובו נקבע כי הוא תקף החל מ-1.9.1961 עד ל-31.8.2006, שם נקבע, בין השאר, כי:
"מוסכם בין הצדדים כי במקרה שהרשויות המוסמכות ישנו את ייעוד השטח המוחכר או של חלק ממנו למגורים ו/או לתעשיה ו/או לצרכי ציבור על ידי תכנית בנין עיר בעלת תוקף, רשאי המחכיר על אף כל האמור בחוזה זה, להביא לידי סיום מוקדם את תקופת החכירה של המוחכר, או של החלק לגביו שונה הייעוד, על ידי הודעה מוקדמת של שנה אחת לפחות".
היינו, דומה שניתן להניח, כי המשיבים ידעו, בעת שרכשו את המקרקעין האמורים, כי קיימות בהם מיגבלות מעין אלה, וכי תיתכן הפקעה ביום מן הימים (וראו לעניין זה עדותו של מר הוך בפניי, בעמ' 24 לפרוטוקול, שורות 2-1, שם ציין, כי היה ידוע לו כי מתכוונים להפקיע את הקרקע לצורך הכביש).
14. סבורני, כי נוכח חקיקתו של חוק-היסוד, על המבקשת להפסיק את השימוש בהליכי הפקודה המנדטורית, ועליה לפעול על-פי חוק התכנון והבניה בכפיפה אחת לחוק היסוד.
ואם נשאל, מה טעם ראתה העותרת מלכתחילה לבצע הפקעת המקרקעין, בשנת 1995, מכוח צו שהוצא מכוחה של הפקודה, נשיב, כי אין זאת אלא, שבמסגרת השימוש בצו מכוח הפקודה המנדטורית, ידה של הרשות "קלה יותר על ההדק" מבחינת השיקולים אותם נדרשת היא לשקול, ובפרט מבחינת זכות הקניין כזכות יסוד של המשיבים, ועל כך מצר אני.
15. היינו, מחד סבור אני, כי על המבקשת היה לילך בדרך אחרת ולא בדרך בה הלכה, ולאור חוקי היסוד, מן הראוי הוא לזנוח את ההליכים על-פי הפקודה המנדטורית ולפעול רק בהתאם לחוק התכנון והבניה.
מאידך, באם הייתה המבקשת אכן הולכת בדרך החדשה, הרי שבית-המשפט היה נעתר לפנייתה.
לכן, שומה עליי למצוא את האיזון הנכון במקרה זה, בו מחד נפגעת זכותו של בעל-דין, ויכול ובהליך המינהלי נפלו פגמים ומן הראוי היה לבטלו, אך מאידך טובת הציבור ובטיחותם ושלומם של המשתמשים בכביש מחייבים הם את תפישת השטח וביצוע ההפקעה (גם אם יתחילו בהליכים מחדש על-פי חוק התכנון והבניה).
16. יתר-על-כן, ובהמשך לאמור בסעיף 11 לעיל, אפשרי הוא שההליכים על-פי תכנית מח/95 אינם זקוקים הם לאישור השר ולבדיקת שיקוליו, כי די בכך שמכיני התכנית והוועדות השונות שקלו הדברים בטרם אושרה התכנית, דבר שנעשה, ולכן גם אם אעדיף את אינטרס הפרט הרי שבסופו של הליך, אשר ייעשה על-פי תכנית מח/95, התוצאה תהא זהה לעניין מימוש ההפקעה לצורך הרחבתו של הכביש. ולכן, דחיית התובענה היום, משמעותה נזק כספי גדול למבקשת באשר עבודות ביצוע הרחבת הכביש נמצאות בעיצומן (כעולה מסעיף 11 להמרצת-הפתיחה המתוקנת).
17. סוף דבר, הנני מקבל התביעה ונותן בזאת צו המורה על פינוי המשיבים מהנכס הנדון, וכן צו האוסר על המשיבים להפריע לעותרת בכל צורה שהיא בתפיסת החזקה בנכס האמור ולמסור את השטח נושא התובענה כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גמר בניה

  2. נספח בינוי מנחה

  3. בניה על חוף הים

  4. אי בניית ממ''ד

  5. אישור חריגות בניה

  6. בניה באתר עתיקות

  7. הקלה בזכויות בניה

  8. עצירת בנייה מיידית

  9. הקלה בזכויות בנייה

  10. מה זה זכויות בניה ?

  11. איסור בניה קרוב לים

  12. העלאת בני הפלשמורה

  13. התליית תוכנית בנייה

  14. הקלה של 3% בשטחי הבניה

  15. בניה על חורשה לשימור

  16. התנגדות לבניה ליד הים

  17. בנייה בשטח פרטי פתוח

  18. בניית מחסן בקומת מסד

  19. מי קובע את זכויות הבניה

  20. פיצויים על הריסת מבנה

  21. בניה באסבסט ללא אישור

  22. קריסת פיגום באתר בניה

  23. בניה בשטח ציבורי פתוח

  24. הגרלה בפרויקט בנה ביתך

  25. שינוי בינוי בשכונת מגורים

  26. בנייה בלתי חוקית בישראל

  27. שינוי ניצול זכויות בניה

  28. תוכניות בניה ברחבת הכותל

  29. עבירה נמשכת תכנון ובניה

  30. התנגדות לבניית בית כנסת

  31. טעות במיקום בניית בניין

  32. פיצוי על בניית בית נמוך

  33. צו נגד בניית הפרדה מפלסית

  34. זכויות בניה לאחר הצמדת גג

  35. העברת דירה במתנה מאב לבן

  36. בניה לא חוקית בכפר בדואי

  37. ביטול הריסת מבנים מסוכנים

  38. עבודה מועדפת באתרי בנייה

  39. השבחה על זכות לבניית מרתף

  40. הקמת מבנה ללא אישור המינהל

  41. קניית דירה עם חריגות בניה

  42. עסקת שירותי בניה מלאכותית

  43. הריסת מבנים לא חוקיים בכנרת

  44. בניית מתקן צבאי על חוף הים

  45. בניית בית על מגרש - סיכונים

  46. לגיטימציה לבניה בלתי חוקית

  47. אי ביצוע בניה בסטנדרט סביר

  48. בניית ממ"ד מעבר לאחוזי בניה

  49. התנגדות לבניית בניין קומות

  50. בקשת להעמדת מבנה זמני (קרוואן)

  51. הריסת מבנה טרומי על חוף הים

  52. בקשה שלא להרשיע בעבירות בניה

  53. סעיף 195 לחוק התכנון והבניה

  54. סעיף 238א לחוק התכנון והבניה

  55. סעיף 212 לחוק התכנון והבניה

  56. סעיף 261 ד לחוק התכנון והבניה

  57. סעיף 110(א) לחוק התכנון והבניה

  58. בניית מגורי חוסים בשכונת מגורים

  59. ביטול תוכנית בניה בשלבים סופיים

  60. תביעה בגין בניית תקרה נמוכה מדי

  61. האם זכות בניה היא זכות קנייניות ?

  62. הגדרת "מבצע בניה" בתקנות הבטיחות בעבודה

  63. בניית יחידות דיור מעבר לקו הירוק

  64. פיצוי על מבנה קיים על מגרש שהופקע

  65. מה התנאים לקבלת הקלה באחוזי בניה ?

  66. טענה כי הבקשה לבניה תפגע בזרימת אוויר

  67. התחייבות המוכר על אפשרות בניה על מגרש

  68. בקשה למתן צו ארעי צו המונע המשך בניה

  69. מכירת זכויות בפרויקט בניה למשרד השיכון

  70. אישור בקשה לבניית 2 יחידות דיור במקרקעין

  71. התנגדות בעלים של תחנת דלק לבניית כביש

  72. האם אפשר למכור זכויות בניה למישהו אחר ?

  73. בניית בית במסגרת תכנית "בנה-ביתך" ברחובות

  74. התנגדות לבניית ממ"דים, בטענה לאי שוויוניות

  75. התנגדות המועצה לשימור מבנים לתכנית בניה

  76. במהלך הבניה נשרף הקלקר והתובעת הגישה תביעה

  77. צו שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה

  78. התנגדות לבניית קומת עמודים נוספת מעל מרתף

  79. התנגדות להקלה בטענה שהיא מכשירה בנייה עתידית

  80. מכתבי התראה בשל אי תחילת ביצוע עבודות בנייה

  81. תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה

  82. קניית דירה שהוכרזה כ''מבנה מסוכן'' ע''י העירייה

  83. התנגדות לבניית מחסן שלאור גודלו פורסמה בקשה להקלה

  84. בניית ממ"ד: ערעור על פסק דין המפקחת על המקרקעין

  85. הכשרת בניה לא חוקית על הגג באמצעות חיזוק הבניין

  86. האם תביעה בגין זכויות בניה היא "תביעה במקרקעין"?

  87. ניוד זכויות בנייה מקומה ראשונה לקומת עמודים מפולשת

  88. הקצאת מגרש לבניית יחידת דיור במסגרת תוכנית הרחבה

  89. הבקשה להרחבת קומה קיימת ובניית קומה וחצי נוספות מעל המבנה הקיים

  90. ערר על החלטה לחייב הגשת בקשה להקלה לצורך אישור בניית יחידות דיור

  91. פיצויים מהקבלן בגין אי יציקת תקרה מבטון ובנייתה מקונסטרוקציית ברזל

  92. עידוד צעירים לפריפריה היא על ידי מתן האפשרות לבנייתן של דירות מגורים

  93. בקשה להסבת משטחי מצללה לשטחים עיקריים, מבנה קל מחופה עונתית על גג קיים

  94. בקשה לתוספת ממ"ד וניצול זכויות בניה קיימות, כמו גם ניצול חלק יחסי בהקלה של 6% לשיפור הדיור

  95. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון