יצו זהואנג (להלן - העותר), אזרח סין השוהה בישראל, עותר לביטול צו הרחקה מישראל ולביטול צו משמורת שניתנו נגדו ביום 23.6.2003. בצו-ביניים עוכבה הרחקת העותר מישראל עד למתן פסק-הדין בעתירה אך צו המשמורת נותר בעינו. הנסיבות העותר נכנס לישראל ביום 13.12.2001 על-פי אשרת שהות למטרת עבודה (אשרה ב/1) כעובד של חברת א.ד. זגורי עבודות בניין בע"מ שבסיסה בנתיבות (להלן - חברת זגורי). תוקף האשרה עד יום 13.3.2002. ביום 11.6.2002 דיווחה חברת זגורי, למשרד הפנים, כי העותר נטש את עבודתו אצלה. עד לדיווח האמור הונפקו לעותר ארבעה "תלושי" שכר (חודשים דצמבר 2001- מרץ 2002). הפקת התלוש האחרון הייתה ביום 15.4.2002. ביום 23.6.2003 עצרה משטרת ההגירה את העותר (תוקף אשרתו פג בינתיים), באשקלון. בו ביום נערך שימוע בפני ממונה ביקורת גבולות וממנו מסתבר כי העותר עובד אצל קבלן צבע בשם יעקב, במעגן הסירות (מרינה) באשקלון. כיוון שהסתבר שהעותר שוהה בישראל שלא כדין, ניתן נגדו צו הרחקה והוא הושם במשמורת עד לביצוע ההרחקה. עניין המשמורת נבחן פעמיים (25.6.2003, 16.7.2003) על-ידי בית-דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין ואושר בידי אותו בית-דין. בהחלטותיה כתבה הדיינית עורכת-דין שרון בבלי-לארי כי העותר מסר לה - באמצעות מתורגמנית דוברת סינית - כי הוא עזב מעסיק חוקי כיוון שהמעסיק לא שילם לו שכר מספיק. מכתב נתונים ששלחה חברת זגורי לפרקליטות מראה כי עובדים זרים בחברה משתכרים כ-20 ש"ח לשעת עבודה, מסופקים להם מגורים (הכוללים מזגן וטלוויזיה בכבלים), ביטוח רפואי, מזון בסכום של 600 ש"ח לחודש ואפשרות לקבל שיחות טלפון. התאחדות הקבלנים אישרה בכתב כי תנאי השכר הללו הוגנים, וכי תנאי המגורים והתנאים הסובבים מספקים ואף יותר מכך. טענות העותר בהיבט הנסיבתי טוען העותר כדלקמן: (א) בעת שנכנס לישראל לא הוטבעה אשרה כלשהי בדרכונו ולפיכך לא ניתן לדעת אל נכון מיהו המעסיק שנקבע לו (שם המעסיק מצוין בחותמת האשרה, המוטבעת באורח רגיל בדרכונו של הבא בשערי ישראל למטרת עבודה). העותר גם אינו יודע את זהות המעסיק; (ב) המעסיקה הפורמאלית אמורה להסדיר את מעמדו של העובד הזר. כיוון שלא עשתה כן גרמה לכך שהוא הפך לשוהה שלא כדין מיום הכניסה לישראל. בכך הפרה המעסיקה את התחייבויותיה החוזיות כלפי העותר וניצלה אותו באופן מחפיר; (ג) העותר "סיים" את "העסקתו" מסיבות שאינן תלויות בו אלא במעסיקו או באחרים, תוך ניצול לרעה את פער יחסי הכוחות ביניהם ואשר בעטיו הפך, בלית ברירה, לשוהה בלתי חוקי (שב"ח) (כהערת תגובה להחלטת בית-הדין למשמורת נאמר בעתירה גם: "מגוחכת טענת בית הדין בלשון המעטה לפיה: 'הנסיבות לעזיבה היו תלויות בו ובאפשרותו היה שלא לעזוב את מקום העבודה...'. אף אם נניח כי אכן הועסק העותר על ידי מעסיקו החוקי, האמנם יעלה על הדעת כי ימשיך ויעבוד בשורותיו עת זה האחרון מנצלו, מנשלו ואינו משלם את שכרו? והעותר אוי לו אם יעז לעמוד על זכויותיו..."); (ד) העותר הגיע לישראל על-מנת לעבוד במסגרת שהובטחה מראש. כדי לאפשר את בואו לישראל שיקע העותר את עצמו בחובות כבדים (10,000$ שהם, עבורו, הון עתק) מתוך הנחה שיועסק כדין, יקבל משכורת סדירה, יחזיר את חובו ואף יחסוך לשם הבטחת עתידו. בהיבט משפטי עיקר טענת העותר היא שבמקום להוציא צו הרחקה היה על הרשויות לנסות לשלב אותו במקום עבודה חוקי בהתאם לנוהל "שמים סגורים". כיוון שהעותר אינו שולט בשפת דיבור המקובלת ומובנת בישראל, לא היה מודע לטיבו וזהותו של המעסיק החוקי שאצלו הוא אמור לשהות ולעבוד; לא היה מודע לצורך לתעד את נסיבות "ניצולו המחפיר" ולא הייתה לו כתובת להפנות אליה תלונה כנגד המעביד, טרם נטישתו. בנסיבות אלה נקלע העותר, בלא "אשם" מצדו, למצב של שהות בלתי חוקית, ועל-כן מן הראוי להחיל עליו את הנוהל המאפשר "קיזוז" של שוהה בלתי חוקי כנגד חסר במצבת העובדים הזרים המאושרים לחברה כלשהי שתהיה מוכנה לקלוט אותו. אכן, נוהל "שמים סגורים" מוציא מגדר תחולתו "עובדים שעזבו את מעסיקיהם מבלי שהודיעו על כך מראש ו/או קיבלו את אישור משרד הפנים לכך ('נוטשים')", אולם זהו תנאי בלתי סביר משום שעובד זר שמוצאו מסין אינו מודע לחובת ההודעה או לצורך לקבל אישור נטישה ואינו יכול להיות מודע לדבר. הפועל היוצא הוא שמדינת ישראל המזמינה את העובד הזר לבוא ולעבוד בה באופן חוקי, מבטיחה לו בכך הרים וגבעות (מנקודת ראייתו), אך נמצאת משקעת אותו בתהום נוראה של חובות, עוני, תסכול ומפח נפש. אם לא יימצא מקום להחיל על העותר את נוהל "שמים סגורים" או לא יימצא מקום לבטל מן הנוהל את מגבלת החלתו על עובד שעזב את מעסיקו, כי אז מבקש העותר לשחררו מן המעצר על-מנת לאפשר לו לברר את נסיבות הבאתו לישראל (?), להגיש תביעה נגד "מעסיקו" אם קיים או כל גורם אחר הנוגע לעבודתו ורק אחר כך יעזוב את ישראל. דיון דחיית העתירה על-פי נסיבותיה אילו דנתי בעתירה רק על-פי נסיבות עניינו של העותר לא הייתי מתקשה לדחותה כל עיקר. אבאר טעמיי. חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע כי ישיבתו של אדם, שאינו אזרח ישראל, במדינת ישראל, מותנית בהיתר על-פי החוק. כניסתו של העותר לישראל ושהותו בה לזמן מוגבל הותנו בתכלית מסוימת (עבודה בענף הבנייה) ובמקום עבודה מסוים (חברת זגורי). למן הדיווח בידי החברה על נטישתו של העותר את מקום העבודה היחיד שהותר לו, נעשתה שהות העותר בישראל, לכאורה, לבלתי חוקית. אמרתי שהות לכאורה בלתי חוקית, משום שעם מעצרו (ולעתים גם קודם למעצר) אפשר שיתברר שהעותר עזב או הועזב את מקום עבודתו בשל אילוץ, כגון שהמעביד פשט את הרגל או החברה פורקה, או שהוא פוטר בלי חפץ, או שהלינו שכרו או רמסו את זכויות המעט שיש לו. כל אלה, או אחד מאלה אם יובררו באמצעות העובד או ייטענו על-ידיו בעת המעצר ויסתברו להיות אמת, עשויים להצדיק מתן לגיטימציה להישארותו בארץ, המותנית בהשמתו למקום עבודה חוקי אחר. לא זו בלבד שהעותר לא טען, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, לאילוץ שכפה עליו את עזיבת מקום העבודה, אלא אף גם זו שבירור שנערך - לנוכח העתירה - הראה כי חברת זגורי לא נכנסה, חו"ח, להליכי פירוק או כינוס נכסים ולא פיטרה את עובדיה, לא הלינה את שכרם, לא "סחרה" בהם בשוק העובדים הזרים ולא רמסה שום זכות מזכויותיהם. להפך, חברת זגורי העניקה לעותר - כמו לכל העובדים הזרים שהועסקו על-ידיה - תנאי עבודה ושכר הוגנים וסבירים. העותר טען בפני בית-הדין לביקורת משמורת כי המעסיק החוקי לא שילם לו שכר מספיק ולפיכך עזבו. מכאן שטענת באת-כוחו, עורכת-דין זהבה גור, שעזיבתו של העותר את מקום העבודה היא על רקע "ניצולו המחפיר" ("[...המעביד] מנצלו, מנשלו ואינו משלם את שכרו..."), היא טענה בעלמא שאין לה על מה שתסמוך. מן האמור מתבקש שלדעתי אין פגם בנוהל (או נוהג) של משרד הפנים להכליל עובדים זרים ברשימת נוטשי מקום העבודה שלהם, על-פי דיווח של מקום העבודה. כאשר מתקבל דיווח כזה ואין למשרד הפנים יסוד לחשוב שהדיווח שקרי, אין צורך לקיים בו חקירות ודרישות (גם מפני שלפי הנהלים לא צומח למעסיק שום יתרון מדיווח על נטישת מקום העבודה). אולם משנעצר עובד זר שהוכרז כנוטש והוא טוען, מיד, טענת אילוץ בהקשר לנטישה, מן הראוי, ראשית, לתעד את הטענה (בדוח השימוע, בפרוטוקול בית-הדין למשמורת ובכל מקום אחר שבו מושמעת הטענה); שנית מן הראוי לבדוק את צדקת הטענה במקום שבו נראה שיש צורך בדבר. הנה-כי-כן, לא נמצא שום יסוד לטיעון העובדתי של העותר ועל פני הדברים ומתוכם מוצדקת ההחלטה להרחיקו מישראל. נוהל "שמים סגורים" אבחן עתה אם היה מקום להחיל על עניינו של העותר את הנוהל הקרוי "שמים סגורים" (להלן גם - הנוהל) ואם הוראות הנוהל לוקות בחוסר סבירות עד כדי הצדקת ביטולן או עריכת שינוי בהן. ביום 3.10.2002 החליטה ממשלת ישראל לפעול לצמצום ניכר של מספר העובדים הזרים בישראל, לקבוע מכסות מוקטנות ו"לסגור את השמים" בפני הבאת עובדים זרים נוספים. הפעילות למימוש ההחלטה נעשתה ביחס לכל ענף תעסוקה בנפרד. כך, בענף הבנייה שבו עוסקת עתירה זו, צומצמו המכסות מ-42,000 ל-30,000 ונוצר צורך להרחיק מן הארץ 12,000 עובדים. ודוק, הרחקה זו היא של עובדים חוקיים. לית מאן דפליג כי יש להרחיק מן הארץ שוהים בלתי חוקיים ואין כל צורך בַּנוהל לשם כך. עורכי הנוהל שננקט שיוו לנגדם מצב דברים שלפיו מעסיק מסוים יחזיק במכסת היתרים (מצומצמת), שאין לאל ידו למלא אותה אלא על-ידי הבאת עובדים זרים חדשים. כיוון שהשערים נעולים, הורה הנוהל על אפשרות שמעסיקים יפנו ליחידת האכיפה של משרד הפנים כדי לראיין עובדים המיועדים להרחקה (בין שהם במעצר ובין שאינם במעצר) ולבחון את אפשרות השמתם לעבודה אצל אותו מעסיק. הנוהל מוציא מכלל תחולה "עובדים שעזבו את מעסיקיהם בלי שהודיעו על כך מראש ו/או קיבלו את אישור משרד הפנים לכך ('נוטשים')". משום כך לא הוחל הנוהל על העותר. נוכח הערות שהזדמן בידי להעיר לעניין הנוהל (למשל: עת"מ (ת"א) 1344/03 צ'ין נ' שר הפנים [1]) והערות שופטים אחרים (למשל: השופטת מ' שידלובסקי-אור בעת"מ (י-ם) 735/03 דה-הו נ' שר הפנים [2]; השופטות מ' נאור, מ' ארד וי' צור בעת"מ (י-ם) 760/02 התאחדות הקבלנים נ' שר העבודה והרווחה ) סברתי שעד שאני חורץ פסק-דין בעתירה זו, מן הראוי להקדים ולשמוע הסבר של גורם מוסמך במשרד הפנים אודות הנוהל ודרכי יישומו. ואכן בדיון מיום 19.8.2003 התייצב מר אמיר גל שהוא מנהל יחידת האכיפה של משרד הפנים והעיד בפניי והשיב לשאלותיי ולשאלות באי-כוח העותר. עיקר ההשגות, וליתר דיוק סימני השאלה, שעוררתי נגעו בסייג המוציא את הנוטשים מגדר הנוהל. הנחות המוצא שלי היו שתיים: האחת, שבהיעדר אפשרות להציב עובד חוקי לתעסוקה אצל מעסיק שמכסת עובדיו אינה מלאה, מתירים לו להביא מחו"ל עובד זר חדש; השנייה, שמשרד הפנים הוציא מגדר תחולת הנוהל עובד שנהג שלא כשורה אך לא הוציא מאותו כלל מעסיק שנהג שלא כשורה (למשל, בכך שדיווח על עובד כנוטש אך למעשה "נייד" אותו למעסיק אחר; או אפילו נייד את העובד מבלי לדווח על נטישה כלל). נוכח הנחות מוצא אלה שאלתי שתי שאלות: האחת, האם אין זה נבון יותר (ומועיל לצורכי מדיניות צמצום מספר העובדים הזרים) שבהיעדר אפשרות להשמת עובד חוקי תינתן ביד המעסיק אפשרות לקלוט עובד לא חוקי, במקום לגרש את העובד ולהביא במקומו עובד זר חדש (שמן הסתם לא ירחק היום עד שגם הוא יהיה ל"נוטש"). השאלה השנייה היא למה יימצא מעביד שחטא נשכר ואילו עובד שחטא בחטאו יגורש. התשובה שניתנה לקושיה הראשונה היא שבעיקרון הכוונה היא לבצע ניוד של עובדים בתוך מסגרת העובדים המצויה בארץ בלי להביא עובדים חדשים (אחרי הכול יש בינתיים "עודף" של 12,000 עובדים חוקיים, על פני המכסות). בכל מקרה משרד הפנים אינו מוכן לאפשר להכליל עובד נוטש בנוהל מפני שהחשש הוא שמי שנטש את מעסיקו החוקי פעם אחת, לא יהסס לנטוש גם את המעביד החדש בעבור "נזיד עדשים" שיימצא אצל מעסיק לא חוקי כלשהו. בכל זאת, מר גל ניאות לאשר שאפשר להחיל את הנוהל גם על עובד שנטש ומיועד להרחקה בתנאים אלה: (א) יימצא מעסיק בעל מכסה חסרה, המוכן לקבל לתעסוקה עובד שנטש מעביד חוקי; (ב) המעסיק הקולט יהיה נכון להצהיר שלא תהיה לו תביעה להשלמת מכסה אם העובד הנקלט ינטוש אותו; (ג) העובד יצהיר שהוא מודע לכך שההיתר שיינתן לו יפקע עם נטישת (שלא כדין) המעביד הקולט ולא תהיה שום אפשרות לשוב ולנייד אותו. לשאלה השנייה ניתנה תשובה שהמעסיקים הזקוקים לעובדים זרים נתונים במצב פגיע. לעתים הם ניצבים בפני שוקת שבורה כאשר עובדים זרים במספרים משמעותיים נוטשים אותם ומשביתים פרויקטים. מן ההכרח למצוא פתרון למצוקת המעסיקים. התשובות הללו לא סברו את דעתי באורח מלא. נראה לי נכון וראוי שבמקום שניתן למלא מכסות חסרות באמצעות עובדים חוקיים שלא נטשו אך מיועדים להרחקה מאחר שהצורך בהם במקום עבודה קיים בטל, תינתן עדיפות לעובדים אלה על פני עובדים שהיו לשוהים בלתי חוקיים. אולם במקום שאין אפשרות למלא מכסות בדרך זו, האם אין זה עדיף למלאן בעובדים שמעיקרא הייתה שהותם חוקית והיא הפכה ללא חוקית בשל נטישת המעביד, יתר על פני הבאת עובדים זרים מחו"ל? מקובלת עליי סברת משרד הפנים שעובד שנטש מעסיק פעם אחת עלול לחזור לסורו. נניח שהסבירות שעובד זר חדש ינטוש את מעסיקו נמוכה יותר, עדיין אינני בטוח שכדאי "להמר" על הנאמנות של העובד החדש. ייתכן שעובד שכבר עמד בפני סיכון ממשי של הרחקה ילמד את לקחו וייזהר להבא. אלא שלוז ולב העניין אינם בסבר הדעת של בית-המשפט. הוא נעוץ בסבירות ובחוקיות הנוהל הקיים. המעיין בדברים שלעיל עיון אובייקטיבי, נטול פנייה, אינו יכול שלא להתרשם כי הנוהל סביר. הוא נועד לממש מדיניות שנקבעה על-ידי הממשלה תוך מזעור הפגיעה במשק, בכלל, ובמעסיקים, בפרט. הנוהל איננו מקפח שום זכות של עובד זר השוהה כדין בישראל ומתנהג בהתאם לדין. הנוהל אינו מעניק זכות כלשהי לעובד שנהג שלא כדין ואין לתבוע מן הרשות המבצעת להעניק זכויות כאלה. גם אם סברתי שבנקודה כלשהי הנוהל יכול להיות מעט שונה, אין זה אומר שהמצוי הוא בלתי סביר. משפט הבכורה ומשקל הבכורה נתונים לשיקול-הדעת של הרשות המבצעת. היא הגיעה למסקנה (גם אחרי עיון בהערות בתי-המשפט השונים) שהנוהל הקיים עשוי לקדם את מדיניותה באורח יעיל ולא לי להרהר אחר מידותיה, אם לא נמצאת בהן אי-סבירות בולטת או פגם אחר השולל את חוקיות הנוהל. סוגיית המעצר העותר מבקש את שחרורו ממעצר לשם בירור נסיבות הבאתו לישראל ולשם בדיקת אפשרויות תביעה כלפי מעסיקו או גורמים אחרים. לא מצאתי בכל אלה שמץ ממש. אינני יודע - ובאת-כוח העותר גם לא טרחה להסביר - מה יש לברר בהקשר לנסיבות בואו של העותר לישראל. ראיתי את דרכונו של העותר (שבאופן די תמוה "התגלה" פתאום, באולם בית-המשפט, לאחר שבכל ההליכים שקדמו ציין העותר כי הדרכון אינו מצוי בידו) ונוכחתי לדעת שלא הוטבעה בו אשרת הכניסה הכוללת את ציון המעסיקה. אין בכך כל מאומה לפי שרישומי משרד הפנים מראים שמעיקרא הייתה השמת העותר אל חברת זגורי וזו אכן העסיקה אותו מספר חודשים. על-כן ברור שעם בואו לישראל הגיע העותר אל חסותה של המעסיקה הנכונה. מכאן שבשגגה שנפלה בדרכונו אין כל השלכה על חוקיות השהות שלו בישראל. לעניין תביעה, פי העותר ענה בו שאין מעסיק החייב לו כסף ואין, הלכה למעשה, את מי לתבוע (מה גם שקיומה של תביעה או זכות תביעה אינו מעכב "אוטומטית" את ההרחקה). לפיכך הפסיקה שהוצגה בפניי, האומרת שאין לנקוט בדרך של מעצר באורח לא מידתי, איננה רלוונטית. היא חלה מקום שנמצא שצריכה לחלוף תקופה ניכרת עד שההרחקה תתממש (אם בשל קשיים למצוא מדינה קולטת ואם בשל נסיבות הומאניות או רפואיות או אפילו הליכים משפטיים המחייבים את נוכחות המיועד להרחקה). כיוון שנסיבות העניין דנן הן כאלה שביצוע ההרחקה (כפוף להערה שתיכלל בפרק המסיים את פסק-הדין) אינו צריך להתעכב עוד זמן רב, אין מקום לשחרר את העותר ולאפשר לו להיטמע בתוך האוכלוסיה בלי יכולת למצוא אותו לאורך זמן. סיכום המסקנות הפועל היוצא מן הנאמר עד הנה הוא שאין יסוד להתערב בצו ההרחקה ויש לדחות את העתירה נגדו. עד שיינעלו שערי מדינת ישראל מאחורי העותר המורחק, נשאר עוד סדק צר שאת האפשרות לעבור דרכו יש לברר. ציינתי לעיל את עמדת נציג משרד הפנים שבתנאים מסוימים (הנקובים לעיל) אפשר יהיה לשלב גם את העותר בעבודה אצל מעסיק שיהיה מוכן לעמוד בתנאים. הייתי מניח בידי העותר (ובידי הרשות, ככל שהיא יכולה לסייע בדבר) עוד שבוע ימים מיום פרסום פסק-הדין, כדי למצות את האפשרות האמורה. בפרק הזמן הזה תעוכב ההרחקה מישראל. לא מצאתי מקום לבטל את צו המשמורת. העותר יישאר במשמורת עד שיתברר באורח מוחלט, בתוך פרק הזמן שקבעתי, כי אין אפשרות להציבו לתעסוקה חוקית ועד שתבוצע ההרחקה. כפוף להערה שלעיל העתירה נדחית ללא צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח באב תשס"ג (26.8.2003), במעמד הצדדים.סיןעובדים זריםזכויות עובדים