הלכה פסוקה ומושרשת היא שמצב כלכלי קשה של המעביד אינו עילה להפחתת פיצויי הלנה. בדב"ע לב/ 9-3 האופרה הישראלית נ. ורסנו, פד"ע ג 351 נפסק כי: "אין לראות במצב כלכלי קשה "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה". אין להעלות הדעת שהמחוקק, שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר, ביקש להרתיע מעבידים מלהלין את שכרו של העובד, והטיל סנקציה חמור על המלינים שכר, ראה לשחרר מעולו של הסעיף הנ"ל את כל המעבידים שמצבם אינו שפיר. לשונו של סעיף 17 ברורה: נאמר בו שהפיצויי יווסף ל"שכר מול", ולא נאמר שיווסף לשכר שהולן מתוך זדון".     1. התביעה הנדונה הינה לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין איחור בתשלום משכורותיו של התובע בתקופה מחודש 2/98 ועד 12/00. לכתב התביעה צורפו תלושי שכר, וטבלאות חישוב פיצויי הלנת שכר.   2. בכתב ההגנה נטען כדלקמן: -   א. הנתבעת תטען כי על ביה"ד הנכבד להשתמש בשיקול הדעת הנתון לו בהפעלת סע' 18 לחקו הגנת השכר, תשי"ח - 1958, ולבטל את פיצויי ההלנה אשר עשויים להגיע לתובע, ולחילופין להפחיתם, זאת מאחר והאיחור בתשלום המשכורות נבע מנסיבות שלא היתה לנתבעת עליהן.   ב. הנתבעת תטען כי האיחור בתשלום משכורת התובע נבע מהמצב הכספי הקשה אליו נקלעה הנתבעת, בלית ברירה, כתוצאה מאי העברת כספים ותקציבים ממשרדי הממשלה השונים, ובשל הימנעותם של רבים מתושבי העיר מלשלם את חובותיהם לנתבעת.   ג. מצוקתה הכספית של הנתבעת גרמה לכך שהנתבעת תפר התחייבויותיה כלפי קבלנים, דבר אשר גרר הטלת עיקולים על נכסיה, לרבות על כספיה אשר בבנק האוצר השלטון המקומי.   ד. למעשה, חיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה רק מגביר את המצוקה הכספית, וגורם לאיחורים נוספים בלתי נמנעים. המצב הוא כה חמור עד שקיים חשש כי הנתבעת תיאלץ לפטר מעובדיה!   ה. כמו כן, על ביה"ד להתחשב בעובדה כי עובדי הנתבעת, והתובע בכללם, השביתו מספר רב של ימים, ואף קיבלו משכורת בגין אותם ימי שביתה. והנתבעת תטען כי קבלת משכורת בגין ימי שביתה מהווה שיקול חשוב ואף מכריע, שעל ביה"ד להביא במסגרת שיקוליו. הנתבעת תטען כי עובדה זו מצדיקה כשלעצמה הפחתת פיצויי ההלנה עד לאותם סכומים אשר התובע קיבל בגין ימי השביתה כאמור.   3. ביום 23/5/01 התקיים דיון מורחב בתביעות, אשר בו נשמעה עדותו של גזבר העירייה בשם גפרי גדע, ובשלב יותר מאוחר הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם להגשת טיעונים ולמתן פסק דין על סמך הטיעונים , וכך היה.   4. עיקר טענות ב"כ התובע בסיכומיו: -   א. הנתבעת, מעסיקתו של התובע, חייבת היתה לשלם לו משכרותו בכל 25 לחודש עבור התקופה מ-26 לחודש השוטף והכל כמפורט בגיליון העבודה אשר צורף לכתב התביעה וסומן כנספח א'.   בפועל נהגה הנתבעת להלין את שכרו של התובע למספר שבועות ולפעמים אף מספר חודשים והכל כמפורט בטבלת חישוב פיצויי ההלנה (נספח ג' לכתב התביעה).   ב. עפ"י החישובים כמפורט בנספח ג' לכתב התביעה מגיע לתובע מאת הנתבעת סך 48,254.45 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר ובתוספת סך 2,872.62 ₪ בגין הצמדה וריבית עד לתאריך הגשת התביעה ובסה"כ מגיע לתובע סך 51,125 ₪ בתוספת ריבית מכסימלית ו/או ריבית והצמדה מתאריך הגשת התביעה.   ג. הנתבעת בכתב הגנתה אינה חולקת על אף אחת מהטענות לעיל, לרבות סכום פיצוי הלנה המלא המגיע לתובע על פי דין (מבקשת הפחתת הפיצוי עפ"י סעיף 18 לחוק הגנת השכר), לפיכך, כל האמור לעיל וכל העובדות הנטענות בכתב התביעה לרבות נספחיו הן עובדות שאינן שנויות במחלוקת ויש לקבלן במלואן.   ד. הלכה פסוקה ומושרשת היא שמצב כלכלי קשה של המעביד אינו עילה להפחתת פיצויי הלנה. בדב"ע לב/ 9-3 האופרה הישראלית נ. ורסנו, פד"ע ג 351 נפסק כי: "אין לראות במצב כלכלי קשה "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה". אין להעלות הדעת שהמחוקק, שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר, ביקש להרתיע מעבידים מלהלין את שכרו של העובד, והטיל סנקציה חמור על המלינים שכר, ראה לשחרר מעולו של הסעיף הנ"ל את כל המעבידים שמצבם אינו שפיר. לשונו של סעיף 17 ברורה: נאמר בו שהפיצויי יווסף ל"שכר מול", ולא נאמר שיווסף לשכר שהולן מתוך זדון".   ה. גזבר העירייה, מר ג'פרי ג'דע, תיאר בפני בית הדין הנכבד באריכות הנסיבות שהביאו למצבה הכלכלי הקשה של העירייה החל מחילופי השלטון ולאחר רצח המנוח רבין דרך הבעיה הפוליטית בנצרת שגרמה לתסיסה ולמתחים בעיר וגרמה להפחתה משמעותית בהכנסות העירייה, הבעיות הקואליציוניות במועצה, "מועצה לאומית", תקופת המתח בשנת 99 שהביאה למדיניות של אי גבייה "בכוונה לחסוך בחיי אדם" וכן העיקולים הרבים שהטילו קבלנים שלא קיבלו תמורת עבודתיהם , העיקולים של מס הכנסה וביטוח לאומי וכו'.......   מה לו לעובד ולעניינים אלו?!!! האם העובד שמחכה לסוף החודש על מנת לקבל משכורתו שבקושי תספיק לפרנסת משפחתו צריך לספוג "בעיות קואליציוניות" או אחרות שאין לו כל נגיעה אליהן?   כל התיאור בדבר מצבה הכלכלי העגום של העירייה אינו רלוונטי לעניינו ואינו צריך להילקח בחשבון כלל ועיקר לנוכח הפסיקה החד משמעית כמתואר לעיל.   ו. למעלה מן הצורך יטען התובע כי האיחור בתשלומים נבע דווקא מניהול לקוי וחוסר אכפתיות מצד האחראים בעירייה, שכן ע"י השקעת מאמץ רב יותר וניהול יעיל יותר יכולה היתה הנתבעת להבטיח תשלום משכורות בזמן, ועובדה היא, כי בעקבות הגשת מספר תביעות בגין הלנת שכר הפסיקה העירייה להלין שכרם של העובדים וכיום משולמים המשכורות בזמן, כפי שהעיד הגזבר, מה נשתנה מלבד האיום בהגשת תביעות בגין הלנת שכר שהכריח את העירייה להתאמץ יותר ולשלם משכורות בזמן.   ז. יתרה מזו, בחקירתה הנגדית אמר כי "יש אפשרויות אחרות לתשלום השכר כמו למשל הלוואות לזמן קצר.....".   ובחקירה החוזרת אמר הגזבר: "את הצעדים שאנחנו עושם כדי שנוכל לשלם את המשכורות, עושים עבור החודש שעבר וזאת התשובה שלי מדוע לא עשינו את זה לפני מועד תשלום השכר".   אם כך הם פני הדברים - מדוע לא לעשות מאמץ חד פעמי ולהדביק את האיחור החודשי. מדוע לא לחשוב מראש איך לשלם את המשכורות השוטפות ולא בדיעבד איך לסגור את החובות שנוצרו בגין אי תשלום משכורות החודש שעבר.   הנתבעת נאלצה להדביק את הפיגור החודשי והחלה לשלם משכורות בזמן רק לאחר הגשת תביעות בבית הדין, על כן, אין לה להלין אלא על עצמה בכך שלא לקחה בחשבון אפשרות זו מבעוד מועד ולא דאגה להסדרת תשלומי המשכורות כחוק בטרם נוצר האיום בפניה לערכאות.   "זכות עובד לפיצוי הלנה, מקום ששכר לא שולם במועדו, אינה יכולה לשמש נושא להסכם בין העובד למעביד, ולכן אינה יכולה, מכוח חוק הבוררות, להיות נושא לבוררות".   אם העובד עצמו אינו יכול להסכים עם המעביד לעניין פיצויי ההלנה, קל וחומר "ועד העובדים" הבלתי מוסמך".   טענות העירייה בעניין הנ"ל מוטב באם לא היו מועלות, שכן, מלבד היותן מופרכות ובלתי קבילות, הן מגלות וחושפות ניסיונותיה הנואשים של הנתבעת לשלול מהעובד זכות המוענקת לו עפ"י חוק מגן, והכל תוך שימוש בתרגילים, העלאת טענות בעלמא ויחוס הסכמות לגוף שמעולם לא הסכים ולא היה מוסמך להסכים בעניין כגון דא.   ח. הנתבעת הגישה מכתב מיום 9/5/01 המופנה ליו"ר ועד העובדים והחתום ע"י מר ראמז ג'ראיסי ראש עיריית נצרת.   ב"כ התובע התנגד להגשת המסמך הנ"ל והוחלט ע"י בית הדין הנכבד כי המסמך יוגש ותהיה התייחסות בקשר למשקלו הראייתי בפסק הדין.   התובע יטען כי המסמך הנ"ל בלתי קביל ולו בשל העובדה כי מנסח המכתב לר התייצב לחקירה בבית הדין.   העירייה משלמת שכר בגין ימי שביתה עפ"י הסכם עם העובד ו/או ההסתדרות ו/או עפ"י נוהג ובכל מקרה אין בתשלום ימי שביתה עילה להפחתת פיצוי הלנת שכר.   סעיף 18 לחוק הגנת השכר מעניק לבית הדין הנכבד סמכות להפחית סכום פיצויי ההלנה בהתקיים אחד משלשת התנאים המוזכרים בסעיף והם 1) טעות כנה 2) נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה 3) חילוקי דעות בדבר עצם החוב.   תשלום קודם בגין ימי שביתה אינו נכנס לאף אחת מהקטגוריות לעיל ומסיבה זו אין לטענה כל משמעות וכל נפקות לעניין הפחתת סכום פיצויי ההלנה ולפיכך יש לדחותה.   ט. יצוין כי גזבר העירייה מר ג'דע לא נכח באף אחת מן הישיבות הנטענות במכתב מיום 9/5/01, זאת נוסף לעובדה שלא הוא שלח את המכתב, ולפיכך האמור במכתב מיום 9/5/01 וכל טענות הגזבר בדבר הסכם "כביכול" עם ועד העובדים אינם אלא עדות שמיעה בלתי קבילה ואין לייחס להם משקל ראייתי כלשהו.   מבלי לפגוע באמור לעיל ומפאת הזהירות בלבד, יטען התובע כי האמור במכתב מיום 9/5/01 אין בו כל ממש ואין בו כל נפקות וכי המכתב הנ"ל נועד ונוצר אך ורק לצורך הצגתו בבית הדין.   הסכם שהעירייה צד לו צריך להיות בכתב ועונה על דרישות פקודת העיריות ודיני החוזים כגון גמירות דעת ומסוימות ולא סתם הצהרה "עקריוניות" (כאמור במכתב עצמו) המועלות ע"י ראש העיר באופן חד צדדי וללא הסכמת הצד השני.   זאת ועוד, גזבר העירייה טען כי יש "מעין הסכם לא כתוב על פיו העירייה משלמת ימי שביתה ובתמורה העובדים לא דורשים הלנת שכר".   ייאמר כבר מייד כי אין כל הסכם או מעין הסכם כזה ואם קיים התובע אינו ומעולם לא היה מודע לו, אך, ומבלי להיזקק לבירור העניין העובדתי, טענה כזו של גזבר העירייה מופרכת ומנוגדת לבסיס עליו מושתת חוק הגנת השכר - שכן, כאמור לעיל, לא ניתן לשלול זכותו של עובד לתבוע פיצויי הלנת שכר ולא ניתן להגיע להסדר עם העובד על פיו מוותר הוא מראש על זכותו לתבוע פיצויי הלנת שכר, הסכם כזה מנוגד להוראות הקוגנטיות של חוק הגנת השכר והנו בטל ומבוטל וחסר כל תוקף.   מקל וחומר כשמדובר ב"מעין הסכם לא כתוב" כאשר הנטל להוכיח קיומו רובץ על העירייה המבקשת הפחתת הפיצויים.   אם לא ניתן לשלול זכותו של עובד לתבוע פיצויי הלנה ע"י הסכם כתוב וחתום, על אחת כמה וכמה כשמדובר במעין הסכם - שזה בכלל לא הסכם, בעל פה אשר לא הוכח קיומו.   י. החמור והתמוהה מכל הוא התיימרות העירייה לנהל משא ומתן עם גוף בלתי מוסמך ואף לטעון כי הושג הסכם עם הגוף הנ"ל (ועד העובדים) בזמן שהליך משפטי תלוי ועומד בפני בית הדין הנכבד וכאשר העובד מיוצג ע"י עורך דין שרק הוא הוסמך להתפשר בשם העובד.   הנתבעת ניסתה ביודעין לעקוף את התובע ובא כוחו לנהל משא ומתן עם גוף שהעירייה עצמה מנסה להעניק לו סמכויות להתפשר ולוותר, מה שאין לו, כל זאת ללא ידיעת התובע ובא כוחו, וכמובן, ללא הסכמתם.   מן הראוי לציין כי חוק הגנת השכר בכלל וההוראות שעניינם הלנת שכר בפרט הם בבחינת הוראות קוגנטיות בחוק מגן שאי אפשר להתנות עליהם   5. עיקר טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו: -   א. הנתבעת (להלן: "העירייה") אינה חולקת על העובדה כי משכורות כלל עובדיה והתובעים בכללם, שולמו באיחור במשך תקופה מסויימת, במועדים אשר צויינו בכתבי התביעה.   השאלה היא אם בנסיבות העניין , ועפ"י עובדות הנמצאות בפני כב' בית הדין , מן הראוי הוא כי כבוד ביה"ד יבטל ו/או יפחית מפיצויי ההלנה אשר היו מגיעים לתובעים.   להלן נראה כי העירייה הנהיגה הסדר פיצוי כולל עבור כלל עובדיה, ונבקש להראות כי הסדר זה הינו סביר ואף נאות כשלעצמו, ומקל חומר על רקע הנסיבות המיוחדות אשר הביאו לעיכוב המשכורות. עמדתנו היא כי בהפעלת שיקול הדעת שניתן לו לצורך פסיקת פיצויי הלנה, על ביה"ד נכבד זה להשאיר את הסדר האמור על כנו.   ב. בטרם נציג את עמדתנו, מן הראוי לסכם את העובדות המונחות בפני ביה"ד ולסנן מתוך כתבי הטענות את "העובדות" אשר לא הוכחו, ואשר אינן יכולות להוות שיקול משיקולי ביה"ד לצורך ביטול ו/או הפחתת פיצוי.   ג. טענה עובדתית המעולית בכתבי הטענות ו/או הסיכומים, ושאין לה אחיזה במסכת הראייתית הנ"ל - אינה יכולה להוות שיקול משיקולי כב' ביה"ד במתן החלטתו, אין הכוונה מאחורי דברים אלה "התחכמות פרוצדורלית" מצד העייריה, במטרה לנשל את העובדים מזכויות שהיו מגיעות להם אילו אותן "עובדות" בלתי מוכחות היו נתמכות בראיות. המטרה הינה אך ורק לחדד את התמונה ולהבטיח כי רק העובדות האמתיות יעמדו בפני כב' ביה"ד לקראת מתן החלטתו.   כך, יש להתעלם מהטענה המועלית בסע' 2 לסיכומי חברי עו"ד אבו ליל, שהתובעים קיבלו " הרבה הבטחות שהם יקבלו את שכרם בזמן אך כל הבטחות אלה היו הבטחות סתם", אשר ממנה משתמעת מגמה זדונית מצד העירייה שלא לשלם במועד, לא הובאה כל ראיה לטענה זו.   עוד יש להתעלם כליל מהאמור בסעיף 9 לסיכומי חברי הנ"ל, החל "מהיו הרבה הבטחות....." ועד לסוף הפסקה. מדובר בטענות עובדתיות מרובות, אשר לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי להוכחתן, והן מועלות כאן לראשונה, אציין כי אינני נוקטל עמדה באשר להשפעה שהיתה יכולה להיות לעובדות אלה על תוצאת המשפט, אילו נטענו והוכחנה כדבעי.   כמו כן יש להתעלם מאמור בסעיף11 לסיכומי עו"ד אבו ליל, החל מ"בתקופה האחרונה..." ועד הסוף. גם כאן, מעלה חברי המלומד טענות עובדתיות שאין להן כל אחיזה בראיות , ועל כן אינן יותר מאשר טענות בעלמא, במאמר מוסגר אציין כי אין שחר לדברים.   ד. עדותו של גזבר העייריה היא מהותית ביותר. הוא מסביר בפירוט את הרקע לאי תשלום המשכורות בזמן, ומתייחס לגורמים העיקריים אשר גרמו לכך.   ה. בתחילת עדותו, מסביר הגזבר כי העייריה היתה "בתקופה מאוד טובה, מבחינת תקציבי ממשלה, פרוייקטים גדולים נפתחו לקראת שנת 2000, זה היה בתקופה ממשלתו של המנוח רבין". אכן, ובשל היחס המשופר אליו זכתה העיר נצרת מצדה של ממשלת רבין ז"ל, ובהסתמך על התקציבים המוגברים שהוזרמו ע"י אותה ממשלה ועל הבטחות לתקציבים נוספים לשם שיפור חזות העיר במסגרת פרוייקט נצרת 2000, הוחל בביצוע פרוייקטים גדולים ברחבי העיר.   ו. אולם לאחר רצח רבין וחילוף השלטון זרימת הכספים נקטעה במפתיע בטרם יושלמו הפרוייקטים החדשים כדברי הגזבר.   ז. מיד לאחר חילוף השלטון כאמור, התעורר סכסוך פוליטי פנימי קשה בעיר נצרת, אשר במהרה הפך לסכסוך דתי מביש ומבייש, ואשר הדין הגיעו עד קצות תבל, סכסוך זה תרם תרומה רבה ביותר להחמרת המצב הכספי הקשה בלאו הרי, של העירייה , שכן הוא היה גורם מכריע בבחירות העוקבות של 11/98 והוא למועצה לעומתית שהיתה משותקת במשך תקופה ארוכה.   ח. מצוקתה הכלכלית של העירייה, אשר כמתואר לעיל, נוצרה במפתיע ותוך פרק זמן קצר גרמה לעירייה להפר חוזים עם ספקים וקבלנים אשר ביצעו את הפרוייקטים הרבים שהיו כבר פתוחים ברחבי העיר, ואף לאי תשלום חובות העירייה למס הכנסה, ביטוח לאומי, ואף לחב' מקורות אשר ניתקה את המים מספר פעמים חשבון העירייה אף הוגבל בהגבלה חמורה.   ט. במצב הכספי הקשה שנמצאה בו העירייה, עם גירעונות מצטברים של מליוני שקלים, היא חויבה ע"י הממשלה להכין תכנית הבראה , אשר מטרתה לאזן את התקציב גם רשויות מקומיות אחרות חויבו לעשות כן, בשל מצבן הכספי, והצעד הראשון אשר נעשה ע"י רוב הרשויות הוא צמצומים בכוח האדם. אולם דווקא עיריית נצאת , גדולת הרשויות הערביות, והמעביד הגדול ביותר במגזר הערבי (כ-700 עובדים) הכינה והגישה תוכנית הבראה אשר מטרתה להשיג איזון תקציבי מבלי לפטר אף עובד.   י. כמו כן, הקואלציה החדשה אשר נוצרה בתחילת שנת 2000, לאחר למעלה משנתיים של שיתוק מערכתי, החליטה על מבצע גביה דרסטי (הגם ששנוי במחלוקת), לגביית חובות קיימים של התושבים לעירייה. מבצע זה הזרים כספים רבים לקופת העירייה, והמתיק בכך (המתיק ולא פתר) את המצוקה הכספית.   יא. עיריית נצרת מאז ומתמיד, היתה ידועה ביחסים הנפלאים השוררים בין הנהלתה לבין עובדיה, יחסים אלה התבטאו, בין היתר, בהסכם לא כתוב, או "הבנה הדדית" אשר לפיה העובדים יימנעו מלתבוע פיצייים בגין הלנת שכרם, ומאידך, העייריה לא תנכה ממשכורות העובדים בגין ימי שביתה אשר הם שובתים מדי פעם לבקשת ועד העובדים מסיבות אלה או אחרות. הסכם זה בסיסו בהבנה ובהזדהות של כל צד עם דרישותיו , מצוקותיו, ואילוציו של ה"צד" האחר. ועד העובדים מבין היטב את היחס המפלה ממנו סובלת העירייה המעבידה מצד משרדי הממשלה, ומבין היטב כי ההנהלה עושה מאמצים עילאיים בכדי לשלם את משכורות העובדים בזמן, וכי לעיתים הדבר נבצר ממנה בשל אילוצים חיצוניים מאידך, ההנהלה מזדהה עם מאבקי העובדים מול מרכז השלטון המקומי, ובהחלט מבינה את שביתותיהם כאשר משכורתיהם מתעכבות.   יב. העד שב והדגיש את דבריו בתשובותיו לשאלות שהציג לו עו"ד קנאזע בחקירה נגדית. הוא מדגיש שם כי הנוהג או ההסכם הלא כתוב הוא הסיבה היחידה שבגללה העירייה נמנעת מלהפחית מהמשכורות בגין ימי השביתה: "יש הסכם לא כתוב בין ועד העובדים ובין הנהלת העירייה שהעובדים נמנעים מלהגיש הלנות שכר ומאידך העירייה משלמת את ימי השביתה, לדעתי זו הסיבה היחידה שהעירייה משלמת ימי שביתה".   יג. אם כן, עובדי העירייה מעולם לא הגישו תביעות הלנה, ומאידך, העירייה מעולם לא ניכתה ממשכורות עובדים בגין ימי שביתה ששבתו, העד מתייחס לטבלאות שהוכנו על ידי, עבור כל אחד מהתובעים והמפרטים, בין היתר, את מס' ימי השביתה ששבת, ואת השכר שקיבל בגין אותם ימים (בתחתית כל טבלה), כך למשל, התייחס העד לתובע עדנאן קבוע אשר קיבל סך כולל של 11,000 ₪ בגין ימי השביתה ששבת, העירייה היתה זכאית להפחית סכום זה ממשכורתו של התובע, האמור אך בשל הנוהג המתואר לעיל, היא נמנעה מלעשות זאת!! להלן טבלה המסכמת את המשכורות ששולמו לכל אחד מהתובעים בגין ימי שביתה ששבת, בהתבסס על הטבלאות שהוגשו.   יד. חשוב להדגיש: הסכומים הנ"ל נתקבלו ע"י התובעים בגין ימים שלא עבדו בהם. מכאן, הרי שכל פיצוי הלנה אשר עשוי לחול בגין חודש פלוני יחושב עבור משכורת אותו חודש פחות תמורת ימי השביתה שהעובד קיבל באותו חודש, זאת מאחר והשכר אשר משולם בגין תקופות בהן העובד לא עבד בפועל אינו "שכר מולן" לענין חוק הגנת השכר (ר' לענין זה ס' אדלר , "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו' בעמ' 29) כך לדוגמא: התובע עדנאן קמוע שבת בחודש 9/00 במשך 5 ימים (ר' הטבלה הרלוונטית) אשר תמורתם היא 773 ₪ מכאן הרי שחישוב ההלנה בגין אותו חודש ייעשה על בסיס משכורתו החודשית פחות 773 ₪.   טו. מאחר ובתקופה האחרונה רבו החודשים שבהם הולן שכר העובדים, ועד העובדים העלה דרישה לתשלום פיצוי הלנה כלשהו, מעבר לאי הפחתת ימי השביתה, לאחר מו"מ ארוך ומייגע, ובמטרה להיענות לדרישת הועד מבלי לגרום לקריסה טוטאלית של העיירה (דבר שיחייב בהכרח פיטורי עובדים וצמצמום שירותים ציבוריים רבים), הוסכם בין הנהלת העירייה לבין ועד העובדם על תשלולם פיצוי בשיעור 40% ממשכורת אחת, ותוספת של שני ימי חופשה בתשלום. עקרונות ההסכם בין ההנהלה לבין הועד סוכמו במכתבו של ראש העירייה ליו"ר ועד הועבדים.   טז. יצויין כי עדותו הנ"ל של הגזבר היא זו שמוכיחה את הסדר הפיצוי האמור, ולא מכתב ראש העירייה ליו"ר ועד העובדים, כפי שמציג זאת עו"ד קנאזע בסיכומיו, מכתב העירייה אינו המסמך שיוצר את ההסכם , אלא הוא ראיה על קיומו מכאן, די בעדותו של הגזבר כדי להוכיח את קיום ההסכם, ואילו המכתב הוגש לשם השלמת התמונה ולהסברת פרטי ההסכם. יצוין כי אין שחר לטענת חברי כי עדותו של הגזבר היא "עדות שמיעה בלתי קבילה", ועל ביה"ד לדחותה משני טעמים: האחד דיוני, והוא כי חברי לא העלה כל התנגדות לעדות הגזבר בעת שמסר את עדותו, כך שאינו יכול לטעון לאי קבילותה במסגרת הסיכומים השני מהותי, והוא כי הגזבר בוודאי יודע את פרטי ההסכם, ויכול להעיד עליהם , שהרי הוא זה האחראי על ביצוע התשלומים שמכוחו. יודגש כי הפיצוי האמור כבר שולם לכלל העובדים - גם לתובעים.   יז. דומה כי אין כיום מחלוקת על כך שבס' 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958 משאיר בידי ביה"ד שיקול דעת נרחב לבטל ו/או להפחית משיעור פיצויי ההלנה אשר ייפסקו לעובד בגין הלנת משכרותו, בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, גישה זו מקורה במגמה אשר החלה עם פרסום מאמרו של כב' הנשיא אדלר - "פיצויי הלנת שכר" (שנתון משפט העבודה ו' בעמ' 5).   יח. הפסיקה אימצה את הלך המחשבה הנ"ל וניכרת המגמה המומלצת ע"י כב' הנשיא להגמיש פרשנות חוק הגנת השכר בכל הנוגע לשיקול הדעת הניתן לבית הדין בבואו ליישם את הוראותיו, הכל בהתחשב במכלול נסיבותיו של המקרה הספציפי הנדון.   יט. בענייננו הוכח ע"י גזבר העירייה כי הלנת שכר נגרמה בשל שני אירועים פתאומיים ובלתי צפויים אשר התרחשו בסמיכות זה לזה במחצית השנייה של שנת 1997: הפסקת תקציבי הפיתוח שהובטחו ע"י ממשלת רבין ז"ל במסגרת פרוייקט "נצרת 2000", עם חילופי השלטון, והסכסוך הפנימי שהתעורר בנצרת. שני הארועים האלה היו הגורמים העיקריים, אפשר אף לומר הבלעדיים, להחמרה שחלה במצבה הכלכלי של העירייה - ממצב כספי "קשה" למצוקה כלכלית מקיפה, המאיימת על עצם קיומה של העירייה, במשך התקופה מאז פרוץ הסכסוך הפנימי, ועד לחתימת ההסכם הקואליציוני בתחילת שנת 2000, היתה העירייה משותקת - תרתי משמע, ובעיר שררה מעין אנרכיה, כשחלק ניכר מתושביה נמנעו בכוונה מלשלם מיסים וכו'.   כ. יתרה מכך, הוכח פוזטיבית כי העירייה השקיעה מאמצים עילאיים לשלם לעובדיה את משכורותיהם, לרבות באמצעות קבלת הלוואות, וע"י תשלום חלקי משכורת - כשהדבר היה אפשרי (ר' כתבי התביעות). הגזבר הסביר כי הלוואות אלה טעונות אישור משרד הפנים, וכי המשרד היה מאשר זאת רק כאשר הוא היה רואה שהעירייה אינה מסוגלת לשלם את משכורת החודש שחלף.   כא. הוכח גם כי בין הנהלת העירייה לבין ועד העובדים הנוהג נוהג שלפיו העובדים לא יתבעו פיצוי הלנה, ומאידך, העירייה לא תפחית ממשכורותיהם בין כל ימי שביתה שישבתו. דברים אלה הוכחו באמצעות עדותו של גזבר העירייה, ובאמצעות הטבלאות שהכין והגיש, כלומר הצדדים אכן פעלו לאורך שנים לפי אותו הסכם לא כתוב: העובדים מעולם לא הגישו תביעות לפיצויי הלנה, ומאידך, העירייה שילמה להם בגין כל ימי השביתה שהשביתו, והם קיבלו זאת ללא כל מחאה.   כב. יודגש כי התובעים לא הזכירו את העובדה הנ"ל בתוך כתב התביעה. לעניות דעתנו, עובדה זו חשובה ומשליכה ישירות על עצם הזכאות לפיצויי הלנה או על שיעורם, ולכן התובעים היו צריכים להזכירה בתוך תביעותיהם. העלמת עובדה זו מכתבי התביעות מעידה על חוסר תום ליבם של התובעים. דבר המהווה שיקול נוסף להפחתת פיצויי ההלנה ואף לביטולם.   כג. מעבר לאמור לעיל, הוכח כי בין העירייה לבין ועד העובדים נכרת הסכם לתשלום פיצוי מוסכם בגין הנזקים אשר נגרמו לעובדים כתוצאה מעיכוב משכורותיהם בתקופה האחרונה, עפ"י ההסכם, העירייה שילמה לכלל העובדים פיצוי בשיעור של 40% ממשכורת, בנוסף לשני ימי חופשה.   כד. צר לי כי חברי מתפרץ לדלת הפתוחה! היכן נטען כי ועד העובדים מוסמך לנהל מו"מ בשם התובעים, ולהתפשר בשמם? טענת העירייה היא כי הסדר הפיצוי שהושג בין הנהלת העירייה לבין ועד העובדים, אשר הוסמך לצורך העניין ע"י הרוב המכריע של עובדי העירייה (אך לא ע"י התובעים), מהווה אחד מהשיקולים שעל ביה"ד להביאם בחשבון לצוך מתן החלטתו.   6. הפחתת או ביטול פיצויי הלנת שכר   הסמכות לבטל או להפחית את פיצויי ההלנה מועגנת בסעיף 18 לחוק הגנת השכר אשר לשונו כדלקמן:   "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעות בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".   מאז ומתמיד היו בפסיקה שתי גישות לעניין התייחסות בית הדין לחיוב מעבידים, בפיצויי הלנת השכר, הגישה המחמירה והגישה המקלה.   דוגמאות לגישה המקלה אנו מוצאים בדב"ע מד/73-3 דינה טל נ. שירותי כיאויר, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פד"ע טז עמ' 203, ונקבע בעמ' 207 כדלקמן:   "פיצויי הלנה מכוח חוק הגנת השכר בא להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד, הוא בא לעשות את ההלנה לבלתי כדאית מבחינה כספית, הוא אינו ריבית או פיצוי על נזק בנזיקין או במשמעות החוזית, הוא למעשה פיצוי in terorem. משכך הדבר, קל לעמוד על המניע אחרי סעיף 19 (א) לחוק הגנת השכר. עת מדובר במעביד, במקרה שלנו אגודה שיתופית שהיא על סף פירוק - והראיה להיותה במצב כזה הוא בכך, שתוך שישה חודשים אכן יגיעו לפירוק - ההנחה היא, שמצבו הכלכלי של אותו מעביד היה כזה שאי תשלום השכר במועד לא היה נמנע על ידי "הסנקציה" של פיצוי הלנה. אולי גם הניחו מראש, כי במצב כזה, מאליו מתקיים האמור בסעיף 18 לחוק, כי אי תשלום השכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" משמש עילה לביטול פיצויי הלנה".   המשך לאותה גישה מקלה אני מוצאים בדב"ע נג/225-3, פלמ"ע בע"מ נ. עאצי, פד"ע כו עמ' 492, ובעמ' 497 נקבע כדלקמן:   "מדיניות המחוקק היתה להפוך עיכוב מכוון בתשלום פיצויי פיטורים לעובד על ידי מעבידו לבלתי כדאי, עם זאת מכיוון שפיצויי ההלנה הוא גבוה מאוד, כ- 500% לשנה , ובית המשפט העליון הגדירו כ"סנקציה דרקונית" החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, על פי רשימה סגורה שצויינה בסעיפים 18 ו- 20 לחוק שצוטט לעיל.   בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחר האיזון שבין זכויות עובדים לקבל שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד שלא שילם את השכר או את פיצויי הפיטורים עקב אחת הסיבות שצויינו בסעיף 18 לחוק. יתרה מזו , גישת בית הדין בארצי בפירוש המונח טעות כנה היתה רחבה וליברלית, משום הסמכות הרחבה שנקבעה להפחתת פיצוי הלנה בין 19% לבין 1%".   לאחרונה אנו עדים לכך שמדיניות בית הדין הארצי בעניין פיצויי הלנה, תומכת דווקא בגישה המקלה ומעניקה שיקול דעת רחב יותר בידי בית הדין עת בא הוא להכריע בשאלת חיוב מעביד בפיצויי הלנה, ותומכת בפרשנות רחבה יותר של הנסיבות המנויות בסעיפים 18 ו- 20 לחוק.   בדב"ע נב/86-3 ד"ר מיכל שרף ואח' נ. ספריה משותפת לדורות - לוד, פד"ע כט עמ' 301 בית הדין הארצי קיבל את הערעור כנגד חיוב המשיבה (המערערת שכנגד) בפיצויי הלנה מלאים, מאחר ונציגות העובדים שם חתמה על הסכם עם העירייה לפיו תשלם העירייה לעובדים את השכר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בתנאי שהעובדים יסירו את תביעתם כנגד המשיבה - העמותה. העובדות קיבלו את השכר שלהן מהעירייה על פי ההסכם, אך לא הסירו את תביעתן כנגד העמותה.   השופט (בדימוס) אסוף קבע בעמ' 319 לפסה"ד:   "בעובדה שהעובדות בעניין שלפנינו קיבלו את הכספים , יש לראות הסכמה לאמור בהסכם שדן בעניינן בין נציגות העובדים והעירייה, אין העובדות יכולות או רשאיות לאמץ חלק מההסכם - ליטול מהעירייה את הכספים המגיעים להן מ"העמותה", ולא לבצע את חלקן - ביטול התובענה ואם תאמר שאין הסכם עם נציגות העובדים מחייב את העובדות הרי התנהגותן בתביעתן למימוש הזכויות שבחוק, מהווה, לאור האמור לעיל, שימוש בזכות שלא בתום לב, קיצוני, ובית הדין לא יתן לכך יד"   בדב"ע נו/267-3 המוסד הקתולי לשירותי הצלה נ. פואד חזבון (לא פורסם) בית הדין הארצי אף ביטל את חיוב המערערת, המעבידה, בפיצויי הלנת שכר לתקופה שקדמה להגשת כתב הגנה על אף שמדובר היה בתשלום פיצויי פיטורים מותנה בחתימת המשיב, העובד, על כתב קבלה ושיחרור הכולל ויתור על תביעות נוספות, חתימה שהמשיב סירב לה, הארצי קבע שם שהיתה "טעות כנה" מצד המעבידה כי בנסיבות המקרה נהגה היא על פי הנחיותיה שהיו ידועות לעובד.   במאמרו של כב' הנשיא אדלר, פיצויי הלנה - חוק ופסיקה - שפורסם בשנתון משפט העבודה, תשנ"ו - 1996 ניתן למצוא ביטוי ואף קריאה לגישה התומכת באיזון בין כלל האינטרסים של העובדים והמעבידים, אשר כתוצאה ממנה יש מקום להרחיב את הפרשנות שניתנת למושגים של "טעות כנה" או "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" תוך התחשבות במציאות הכלכלית הקשה בה אנו נמצאים.   בעמ' 45 למאמר דלעיל נאמר כדלקמן:   "...כאשר המעביד אינו מתכוון להלין את אחד התשלומים הללו, יש הצדקה להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. לעומת זאת, אין להתעלם מהשיעור הגבוה של פיצוי הלנה, ההופך אותו לכלי קיצוני, ובמקרים מסויימים מחייב את בית הדין להטיל על המעביד תשלום ללא שום יחס למחדלו באי תשלום שכר. .... האם אי תשלום שכר, פיצויי פיטורים או הפרשות לקופת הגמל מצדיק מסירת כל רכושו של מעביד לעובד? פיצוי הלנה אינו קיים במקום אחר בעולם, האם הטלת פיצוי הלנה בשיעור קיצוני מבלי שניתן לבית הדין שיקול דעת נוגדת את יסודות המשפט, משום שנשלל שיקול דעתו של בית הדין ליישם את תכלית החוק במקרה המסויים? נדיר המקרה במשפט האזרחי, בו מנוע בית הדין מלשקול את תום לבם של בעלי הדין ולהתחשב במכלול נסיבות המקרה בעת הטלת הסנקציה".   לקראת המדיניות הראויה מציע כב' הנשיא להתחשב בראש ובראשונה בתכליתו של החוק תוך התחשבות בתוצאות הבלתי סבירות של שלילת מלוא רכושו של מעביד, הוא קורא לפירוש החוק תוך איזון נאות בין תכליתו לבין זכויות היסוד והצדק של המעביד, וכן יש לדעתו לפרש את החוק בהתאם לרוח חוקי היסוד שבאו להבטיח את זכותו של העובד לקבל את שכרו וזכות הקניין של המעביד.   כבוד הנשיא במאמרו מציע להעלות לדיון את הפירוש הרחב של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה, בחיפוש אחר המדיניות הראויה והרצויה של בית הדין בנושא זה.   לפני מספר חודשים ניתנו בבית הדין הארצי שני פסקי דין נוספים אשר מבטאים את המדיניות החדשה הרצויה והראויה בהתייחס לשאלת הפחתת פיצויי הלנה.     בע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ נ. מירב בן הלל (טרם פורסם), בעמ' 9 לפסק הדין נקבע כדלקמן:   "פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין, בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין, להביא בחשבון מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו ע"י הפסיקה "סנקציה מעין עונשית" סנקציה דרקונית, "כדור שלג", פיצויי in terorem...... על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך, ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב תשלום , צריך להתפרש לקולה, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות".   בפס"ד ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ. גוליה מימון (טרם פורסם) נקבע בעמ' 8 לפסק הדין כדקלמן:   "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה - כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין, שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים לפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול הדעת, הן בפסיקת פיצויי ההלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה, כך באשר לעצם הטלת פיצויי הלנה עשה בית הדין שימוש בשיקול דעתו כאשר בגלל קיצוניותה וחומרתה של הסנקציה הוא צמצם את חומרתה....... ......בית הדין גם שוקל את התנהגותו של המעביד... האם עשה המעביד פעילויות אחרות שיש בהן כדי לנצל את מעמדו וכוחו".   במקרה שלנו ברור כי לא היתה כוונה זדונית מטעם הנתבעת לאי תשלום לשכר במועד, הנתבעת לא השיגה רווח כלשהו לעצמה מאי תשלום השכר, ולא היתה לה כל כוונה לגרום נזק מכוון לתובע ע"י אי תשלום שכרו בזמן.   אינני נכנסת לשיקולים ולסיבות אשר הביאו למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת ולגרעון הכספי שבו היא נמצאת, אך נתון עובדתי הוא כי אכן הסיבה הישירה לאי תשלום השכר במועד נובעת מאותו מצב כלכלי קשה.   אנו עדים כיום למצב כלכלי קשה במדינה, מעסיקים פושטים את הרגל, חברות מתפרקות, שיעורי האבטלה גבוהים, מצבן של מועצות מקומיות ואף עיריות הוא קשה, דבר שגורם לשביתות עובדים מדי פעם, ומן הראוי הוא להתחשב במציאות הכלכלית במדינה כאחד מהשיקולים המרכזיים בבואנו להכריע בשאלת הפחתת פיצויי הלנה.   נוסף על כל השיקולים דלעיל, יש להוסיף מספר שיקולים נוספים המיוחדים למקרה דנן, ואשר בעלי חשיבות רבה לענייננו. מעדותו של גזבר העירייה עולה תמונה ברורה וחד משמעית לפיה התעוררו נסיבות מיוחדות במינן בעיר נצרת, אשר השפיעו לרעה על המצב הכלכלי בעיר, וכן על מצבה הכלכלי של הנתבעת, ועל תפקודה כמועצה מקומית, כשלא היתה קואלציה שאפשרה את ניהול ענייניה כראוי של הנתבעת.   יתרה מכך התבררה תמונה לפיה ניסתה הנתבעת בכל כוחה לעזור לעובדים ולפצותם בכל דרך אפשרית על האיחור בתשלום משכורותיהם ובין אותם מאמצים היתה הבנה בין העירייה לועד העובדים לפיה העייריה לא ניכתה משכרם של העובדים, ניכויים כלשהם בגין ימי השביתה, ומאידך נמנעו העובדים מלתבוע את העירייה על פיצויי הלנת השכר.   עדותו של גזבר העירייה בעניין זה לא נסתרה. כמו כן הוכח בפניי כי נעשה הסכם בין וועד העובדים לבין העירייה לפיו תשלם העירייה לעובדים 40% ממשכורת אחת ויתווספו לעובדים שני ימי חופשה בתשלום כפיצוי על האיחור בתשלום משכורותיהם, והסדר זה אכן קויים עים הנתבעת.   וכאן המקום לציין שני דברים: ראשון אומנם אין לייחס למכתב של יו"ר הנתבעת משקל ראייתי מכריע, אך לשם הוכחת הסדר זה יש להסתמך בעיקר על עדותו של גזבר העירייה עצמה, אשר המכתב מהווה לה תימוכין ותו לא.   חזקה היא כי גזבר העירייה מתמצא בעניין משכורות העובדים ועניינה הכספיים של הנתבעת, וכאמור עדותו של הגזבר לא נסתרה כלל.   שנית אומנם ועד העובדים אינו גוף שמסוגל לייצג את העובדים, ולהתפשר בשמם, ואומנם כל הסכם אשר נכרת עם וועד העובדים אשר בו ישנו כביכול וויתור על פיצויי הלנת שכר אין לו תוקף משפטי מחייב, אך בוודאי שהסכם כזה שיקול ואף שיקול חשוב שעל בית הדין לקחתו בחשבון בבואו להכריע בתביעה של העובדים לפיצויי הלנת שכר, במיוחד כשהוכח כי הנתבעת עמדה בחלקה באותו הסכם, ואכן שילמה לעובדים 40% ממשכורת אחת.   בהתחשב בכל האמור לעיל, במדיניות הברורה של הפסיקה האחרונה אשר מהווה מהפך בנושא הפחתת פיצויי הלנה, בזכויות של העובדים לקבל את שכרם בזמן מול זכות הקניין של המעביד שאף היא ראויה להגנה של בית הדין, וכן בהתחשב בנסיבות המיוחדות שעברו על הנתבעת הספציפית, בהבנות שהיו קיימים בין הצדדים בעבור, וההסכם שבין העירייה לועד העובדים, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 10% מפיצוי ההלנה הקבועים בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 על השכר נטו (להוציא המרכיבים הלא קבועים בשכר או מרכיבי החזר ההוצאות שאינם נושאים פיצויי הלנה) מהמועדים הקבועים לתשלום המשכורות ועד העובדים בהם שולמו המשכורות בפועל.   באשר למרכיבי השכר שאינם נושאים פיצויי הלנת שכר, או לשכר בגין ימי חופשה או מחלה, הרי השכר בגין אלו יישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד מהיום הקבוע לתשלומו ועד יום תשלומו בפועל.   כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ, תוך 30 יום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.    7. הצדדים רשאים לבקש רשות ערעור על פסק דין זה, מבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום מקבלתו.  פיצוייםהלנת שכרמצב כלכלי