אדם שנתקל בדלת זכוכית הארוע 1. התובע, יליד שנת 1985, נפצע ביום 30.4.97 בידיו כתוצאה מפגיעת שברי זכוכית, במהלך יום הלימודים בבית הספר נטעים בבאר שבע (להלן:"התאונה" ו"בית הספר", בהתאמה). הנתבעת 1 היתה בעת הרלבנטית מנהלת בית הספר, אשר נוהל בפיקוח הנתבע 2 במתקן השייך לנתבעת 3 והמוחזק על ידה. הנתבעת 4 מבטחת את חבות הנתבעת 3. הנכות 2. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע חתכים בידיו והוא הופנה לבית החולים על שם סורוקה, שם נוקו פצעיו ונתפרו. בעקבות פגיעות אלה נותרו לתובע צלקות: באמת יד ימין צלקת באורך 10 ס"מ וצלקת נוספת באורך 5 ס"מ, באצבע חמישית של יד שמאל צלקת רוחבית באורך 1.5 ס"מ בבסיס האצבע, וצלקת נוספת באורך של 1 ס"מ באזור הפרק הבין מסרק הגלילי. 3. על פי חוות דעתו הרפואית של פרופ' דן עטר, מטעם התובע, נותרה לתובע בגין הצלקת נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי תקנה 75 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנה 75 (1)"), אשר הינה נכות תפקודית, בשל זרמים, צריבה וגירודים בצלקות, כיפוף באצבע החמישית בגליל הבסיס ובגליל נוסף (ראה מוצגים ת/1, ת/2, חוות דעותיו מהימים 3.4.99 ו- 23.11.01). על פי ממצאיו הצלקות רגישות למגע, אשר גורם להזעת יתר, האצבע החמישית רגישה מאוד ולא ניתן להרים עמה משאות. לטענת הנתבעים, על פי חוות דעת של ד"ר ולנטין ז'טלני, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% שהינה בין תקנה 75 (1) א' ל 75 (1) ב', ושהינה נכות שאיננה תפקודית (מוצג נ/6). שני המומחים נחקרו בפני, הוצגו תמונות של הצלקות ואף הצלקות עצמן, והובאה עדות התובע לגביהן ומידת השפעתן על תפקודו. לאחר ששמעתי כל אלה החלטתי להעדיף את קביעת מומחה הנתבעים הן לגבי שיעור הנכות והן לגבי העדר השפעה תפקודית, בהתחשב בשיקולים אלה: עיקר המוגבלות לה טען התובע הינה בתחום רפואת כף היד, ומבין המומחים שבפני רק לד"ר ז'טלני מומחיות מיוחדת בכף היד, שהינה כידוע, מומחיות נפרדת מאורטופדיה בכלל. לא ניתן להשתחרר מהרושם בדבר מגמתיות רבה באופן עריכת חוות הדעת של פרופ' עטר. שלא כמקובל ערך הוא שתי חוות דעת, בהפרש של למעלה משנתיים אחת מהשניה וזאת למרות שלא נטען כלל לנסיבות רפואיות אשר הצריכו כתיבת חוות דעת חוזרת ומשלימה. ברור לגמרי כי חוות הדעת השניה, המשלימה מיום 23.11.01, נועדה להשלים את הראשונה לעניין קביעת תפקודיות הנכות. לא הוברר מדוע, למרות שפרופ' עטר הסכים כי הנכות היתה צמיתה כבר בעת כתיבת חוות הדעת הראשונה ביום 3.4.99, לא נכללה התייחסות לבעיית התפקודיות הנטענת כבר בחוות הדעת הראשונה. קדמה לחוות הדעת השניה פניה מאוד בלתי מקובלת של ב"כ התובע לפרופ' עטר, שבה למעשה הנחיות לעניין תוכנה של חות הדעת המשלימה, ראה מוצג נ/5, ואמנם חוות דעת השניה מתאימה ביותר להנחיות אלה, ובכך נחשדת במגמתיות ומעוררת ספק לגבי עצמאות שיקול הדעת של עורכה. המגמתיות בעריכת חוות הדעת רלבנטית מאוד בעניינו של התובע, באשר קביעת הממצאים לעניין הרגישות והמוגבלות בידיו נעשתה רק על פי תלונותיו הסוביקטיביות, ובהעדר ביקורתיות מספקת, ספק אם הממצאים שקבע פרופ' עטר משקפים את המגבלות האמיתיות. פרופ' עטר לא ערך לתובע בדיקות קליניות אלא הסתמך רק על תלונות התובע, למרות שאת הטענות לגבי יכולות האצבע החמישית להרים משא ניתן לבחון בבדיקה קלינית. (ראה עמוד 72 לפרוטוקול שורה 13,14). אף בכך ראיתי חולשה בחוות דעתו, ולכן סברתי כי יש להתייחס לקביעות שבה בזהירות רבה. לא כך התרשמתי ממומחה הנתבעים. מצאתי את עדותו קולחת ומשכנעת. שוכנעתי כי ביצע בדיקה אוביקטיבית תוך הפעולות ביקורתיות ראויה, שהיתה ודאי נחוצה נוכח היות דיווחי התובע על רגישותו בצלקות ומגבלותיו דיווחים סוביקטיביים. מצאתי כי פסיקת דרגת נכות על פי האמצע בין תקנה 75 (1 ) א' ל- 75 (1) ב' הינה אפשרית וצודקת. המומחה הסביר כי כי מצא רגישות בצלקות התובע וסבר לכן שאין לקבוע העדר נכות כלל, על פי סעיף 75 (1) (א), אך סבר כי קביעת דרגת נכות של 10% הקבועים בסעיף 75 (1) (ב), בגין צלקות מכוערות וכואבות איננה משקפת את הממצאים בפועל, ומצאתי הסבר זה ראוי ומתאים לענייננו (עמוד 90 רישא לפרוטוקול). המומחה תאר בחקירתו בדיקות שערך לתובע בקשר לטענות על מיגבלות באצבע החמישית, בדיקות ששללו מוגבלות זו, וקבלתי אף את עדותו בעניין זה (עמודים 95-96 לפרוטוקול). הרגישות אשר תאר ד"ר ז'טלני איננה כמובן נעימה, אך איננה עולה לכדי פגיעה ביכולת התיפקוד ולכן אף שוכנעתי כי הנכות הצמיתה שיש לקבוע איננה נכות תיפקודית. מצאתי את חוות דעת ד"ר ז'טלני אף מתאימה לעובדות שהוכחו ולממצאי בכללותם: הצלקות של התובע הן בצבע העור. ניתנות אמנם להבחנה כצלקות אך אין לומר כי הינן מכוערות למראה. עברו כארבע וחצי שנים מעת התאונה ועד לשמיעת הראיות ולא הוכח כי התובע איבד כישורים או יכולות כלשהם. המוגבלות התפקודית היחידה שהעיד עליה התובע היתה העובדה כי פסק לטופף בדרבוקה. לא הוכח קשר פיסי בין הפגיעה לבין הפסקת טיפוף כאמור וגם לא הוכח קשר בין הפסקת התיפוף להגבלות תפקודים רגילים של ידי התובע ואף לא הוכחה פגיעה בכישרון ייחודי או בקריירה פוטנציאלית בתחום זה (אין די בהעלאת טענה סתמית בסיכומים כי התובע לא יוכל להיות דוגמן וכדומה). בנוסף, עדות התובע היתה מגמתית ביותר ורצופה תמיהות וסתירות מעדויות אחרות, עד אשר עליה בלבד לא הייתי מבססת ממצא כלשהו, לרבות לעניין מוגבלות נוכחית של התובע. די להזכיר בעניין זה גירסותיו השונות לגבי שעת התאונה, עדות מפורטת אותה מסר בסעיפים 4 ו 8 לתצהירו ושהובררה כי הנה בלתי נכונה, וכן עדותו הראשונית בסעיף 5ב לתצהיר עדותו לפיה עד תביעה 3, חנן אלחרירי (להלן: "אלחרירי") היה מעורב בתאונה דומה , עדות ממנה חזר בו, וראה לעניין סתירות ותמיהות בעדותו אף עמוד 6 סעיף 3 לסיכומי ב"כ נתבעות 3. קבלתי לכן את עמדתו של ד"ר זטלני והנני קובעת כי לא הוכחה מוגבלות בתפקוד של התובע כתוצאה מהצלקות ומהתאונה. הנני קובעת לפיכך כי לתובע נגרמה כתוצאה מהתאונה נכות של 5% שאיננה נכות פונקציונאלית. מקום ארוע התאונה - דלת אולם הכנסים 4. התאונה ארעה כתוצאה מהתקלות התובע בדלת של אולם הכנסים של בית הספר. אולם הכנסים מצוי היה במפלס השני של מבנה בין שני מפלסים (האחד במפלס של חצי קומה מתחת לדלת הכניסה והשניה חצי קומה מעליה). המבנה הינו מבנה ישן משנות ה-50 של המאה הקודמת והדלת היתה מתקופה זו. במפלס התחתון היו המעבדות בהן נלמדו שיעורי הטכנולוגיה. הכניסה למבנה היתה מדלת ראשית, ממנה הוביל גרם מדרגות אחד לירידה למעבדות והשני לעליה לאולם הכנסים. בפתח אולם הכנסים ניצבה דלת הבנויה משתי כנפיים המעוגנת בצירים, האחת למשקוף השמאלי והאחת לימני, וסגירתן במרכז הפתח. כנפי הדלת היו עשויות מסגרת עץ המקיפה חלון חצוי במרכז. חציו התחתון של כל חלון היה עשוי לוח פלסטיק (פלרם) ובחציו העליון של כל חלון היה לוח זכוכית. לטענת התובע ועדיו, הדלת נסגרה ונפתחה כ"דלת ברים" - בדחיפה לשני הכיוונים ולא היתה ניתנת לנעילה. כן הינו טוען כי הותקן על גבי המשקוף העליון בצדי כנפות הדלת מתקן שמן הדראולי אשר נועד לשלוט על הפתיחה והסגירה של הדלתות. אחת מטענותיו העקריות בנושא הרשלנות והחבות, נשוא תיק זה, הנה כי מנגנון זה לא היה פעיל ולא תוחזק כראוי. אף אביו של התובע העיד כי כך וגם עד תביעה 3, חברו של התובע, אלחרירי. נתבעת 1 העידה, מנגד, כי הדלת היתה דלת כפולה רגילה, אשר נפתחה כלפי חוץ בלבד, אשר אחת מכנפותיה הולבשה לשם סגירה על קצה הכנף השניה וכי הדלת היתה ניתנת לנעילה וכרגיל רק נסגרה. הנתבעת 1 הכחישה קיומו של מנגנון של משאבת שמן לסגירת הדלת והעידה כי לא היה מנגנון כזה בכל בית הספר. אף עדת הגנה 5, המורה אסתר גלפרין (בעמוד 166 לפרוטוקול) העידה כי הדלת היתה כפי שתוארה על ידי המנהלת, ללא מנגנונים מיוחדים ועם נעילה רגילה של כנף על כנף. עדה מטעם נתבעת 3 התיימרה אף היא להעיד על מצב הדלת אך בחקירתה הנגדית הוברר כי אין לה ידיעה מיוחדת אודות הדלת באשר אין היא עוסקת כלל בבטיחות המבנים ולכן לא הובאה כל ראיה מטעם נתבעת 3 בנושא זה. על מבנה הדלת ניתן ללמוד מהעדויות בלבד שכן לא הוצגו תמונות כלשהן המתעדות את מראה בעת הרלבנטית. התובע ביקש לצרף צילום של המנגנון הנטען לתצהירי עדותו, אך צילום זה הוצא מחומר הראיות לאחר שהוברר כי לא צולם כלל במקום הארוע. הוכח כי בסמוך לאחר קרות הארוע הגיע אביו של התובע למקום עם צלם מקצועי אשר צילם תמונה אחת של הדלת (האב העיד בעניין זה בעמודים 14,22 לפרוטוקול, ועדותו לגבי הופעתו עם הצלם נתמכה גם בעדות הנתבעת 1) . לטענת אבי התובע, בשל תקלה כלשהי לא התקבלה תמונה ולכן לא הוגשה כראיה. הוכח כי בשנת 1998 שונה אולם הכנסים לחדר סיפריה ואז גם הוחלפה הדלת לדלת רב בריח, ולכן לא ניתן היה להביא צילום עדכני של הדלת שצולם בקשר להכנת התביעה או ההגנה. בשים לב לנטל ההוכחה ולראיות, הנני כבר קובעת כי מבנה הדלת היה כפי שתואר על ידי עדי ההגנה מטעם נתבעות 1 ו- 2. לא ראיתי להעדיף את עדות התובע ועדיו על עדות עדות ההגנה. חסרה בראיות התביעה עד מאוד הצגת התמונה אשר נטען כי צולמה, או לפחות העדת הצלם. התובע ואביו החלו בהכנת התביעה בסמוך לאחר הארוע (ראה פניה ראשונה מעו"ד בדצמבר 1997, מוצג נ/1, שבה אמנם התייחסות לדלת חדר ההתעמלות) והיה עליהם לתעד את טיעוניהם. לא כך לגבי ההגנהף באשר אין לצפות מהנתבעת 1 כי תדאג לצלם את הדלת מתוך חשש שמא יערכו שיפוצים עתידדים באולם הכנסים. עדויות התובע ואביו היו מגמתיות מאוד ובנושאים שבמחלוקת, בדרך כלל לא ראויות לאימון. עדות אלחרירי היתה אמנם בדרך כלל אמינה בעיני, אך לא מצאתי להעדיף עדותו של מי אשר שהה בבית הספר שנתיים בגיל 11 - 12 ומעיד מזכרונו, על עדותן של מורות ותיקות שהיו בית הספר שנים ארוכות ובגיל בוגר. אף שוכנעתי כי ניתן היה לנעול את הדלת כטענת נתבעת 1, ואין להניח כי עדות בנושא זה, שאיננה דוקא לטובת ההגנה, היתה נטענת לולא היתה אמת. מנגנון סגירת הדלת שתואר על ידי נתבעת 1, כלפי חוץ בלבד, מחייב מסקנה כי היתה היא דלת דו כנפית רגילה, שאינה דלת "ברים", ושאין כל סיבה להתקין בה משאבת שמן אשר תשלוט על פתיחתה. התרחשות התאונה 5. חלק ניכר מהראיות הוקדש לחקר נסיבות התאונה, כיצד והיכן התרחשה כיצד נתקל התובע בדלת, באיזו שעה בדיוק, האם בדרכו מהשיעור להפסקה או בדרכו מההפסקה לשיעור, האם היה זה בנוכחות עדים ואילו עדים, האם היה זה כאשר רדף אחרי אחר או כאשר אחר היה אחריו ועוד. עדויות התביעה לעניין קרות התאונה נשמעו מפי התובע ואלחרירי, חברו, אשר נכחו בעת התרחשותה. עדויות ההגנה היו כולן עדויות שמיעה: של המנהלת של שתי מורות (עדת הגנה 4, המורה לטכנולוגיה גב' פועה קשמן,אשר נעלה את מעבדת הטכנולוגיה בעת התאונה ועדת הגנה 5, המורה התורנית ששהתה בקרבת מקום בחצר) ושל חוקר מטעם הנתבעת 2, עד הגנה 6, אשר חקר לאחר התאונה את מהלכה. כבר אקבע כי לא ייחסתי משמעות כלשהי לעדות החוקר. התעורר ספק בקשר לביצוע נהלי חקירה ראויים לעניין הודעתו על היותו חוקר. החוקר העיד אודות קלטות שלא הוגשו. אף קלטת חקירתו את התובע ותמלילה, אשר היה על הצדדים להגיש עם סיכומיהם לא הוגשה לבסוף. מסקנות החוקר ודאי אינן מעניינות, שכן אין הן עדיפות על סברותיו של אחר כלשהו. אעיר רק כי מתוך החקירות נלמד כי ממילא מתאים המידע שהיה ברשות החוקר למידע הכללי הנלמד מראיות אחרות ואין עוד צורך להתעכב על עדותו. לא יחסתי משמעות רבה אף לתאור התאונה ולמסקנות המובעים בדו"ח התאונה, נספח א' לתצהיר נתבעת 1, שהינו דו"ח אשר מולא ע"י הנתבעת 1 כשבוע ימים לאחר התאונה, ובו נרשם כי התאונה הינה תאונה עצמית שנבעה מחוסר זהירות של התלמיד וכן נרשם בו כי "בהפסקה התלמיד לא שם לב ונתקל בדלת שבה זכוכית. הזכוכית נשברה והילד נפגע באצבעו ובמרפקו". דו"ח זה איננו אלא מסקנותיה של נתבעת 1 שנלמדו לאחר שמיעת אלו שלא נכחו בתאונה, ואין בו תרומה ממשית לבדיקת אופן התרחשות התאונה. למרות אי בהירויות שעלו מראיות התביעה באשר לאופן התרחשות התאונה, על מה שכללו ועל מה שהחסירו, הרי לאחר שמיעת כלל הראיות הוכחו באופן סביר נסיבות התאונה, זאת על פי הצלבת עדויות התובע ואלחרירי עם ידיעותיהן של נתבעת 1 והמורות. הוכח כי התאונה ארעה בשעה 12:45 או בסמוך לכך, בעת ההפסקה שבין שני שיעורי הטכנולוגיה. דחיתי מכל וכל את גירסתו התמוהה של התובע כאילו התאונה ארעה דווקה בשעה 10:00 (ראה עדותו עמוד 28, שורה 23, עמוד 35 ש' 16), גירסה שאיננה מתיישבת, עם עדויות כל העדים האחרים (לרבות חברו של התובע- אלחרירי, עמוד 102, ש' 8) , עם מועד הגעת התובע לבית החולים (ראה תעודת חדר מיון, נספח לתצהיר עדותו הראשית וכן עדות התובע בעמוד 35, ש' 6), עם השעה שנרשמה בדו"ח התאונה, עם מערכת השעות שבה נרשם כי שיעורי הטכנולוגיה התקיימו בשעות החמישית והשישית ועוד. הוכח כי התאונה ארעה עוד לפני הגעת המורה התורנית למקומה ליד המבנה, וקבלתי לעניין זה את עדות המורה אסתר גלפרין, עדת הגנה 5, וכן כי ארעה עוד קודם להשלמת פינוי המעבדה ונעילתה על ידי המורה לטכנולוגיה, גב' פועה קשמן, עדת הגנה 4. לכן ניתן להניח כי התאונה ארעה סמוך לתחילת ההפסקה ולא בסיומה, אם כי לא ראיתי חשיבות רבה לשעה המדוייקת במהלך ההפסקה בה ארעה. הוכח כי התאונה ארעה אגב ריצתו של התובע ופגיעתו בדלת ובחלון הזכוכית שבה. התובע אישר כי היה בעת ריצה , כך גם אישר אלחרירי מטעמו (עמ' 102, ש' 26), כך גם מסר התובע למומחה מטעמו ואף נכתב בחוות דעת פרופ' בן עטר, מוצג ת/1. הוכח כי ריצת התובע היתה ביציאתו מאולם הכנסים, כאשר רץ בעקבות ילד אחר שרץ לפניו ואשר פתח בעוצמה את הדלת שנהדפה אל פני התובע. כך העיד התובע, כך העיד חברו אלחרירי (שמבין העדים היה היחיד שהיה עד ראיה לתאונה), כך מתחייב גם מכיוון פתיחתה של הדלת אודותיו העידה הנתבעת 1 ומנסיבות התאונה שהן התקלות התובע בדלת הזכוכית שנהדפה על ידי אחר וחזרה לכיוונו. התובע העיד כי פגיעותיו בידיו נגרמו מכך שביקש להגן בידיו על פניו מפני הדלת שנהדפה לכיוונו, והדבר בהחלט סביר ומתיישב עם ההתרחשות הנ"ל. הנתבעת 1 אמנם העידה בחקירתה הנגדית כי הדלת תנפצה לאחר שנפתחה בעוצמה ונתקלה במעקה, אך סברתה זו אין בה משום הוכחה כי כך היה, מה גם שסברה מעודכנת זו שונה מסברתה בדו"ח התאונה בו רשמה כי התובע נתקל בדלת. הגם שהתובע העיד עדויות סותרות ומבולבלות בקשר לנסיבות התאונה, כאשר התעקש לחזור ולהעיד עדות שאיננה אמת לגבי שעת הארוע, כאשר מסר לגורמים שונים גירסות שונות (ראה השוני בין מכתב בא כוחו הקודם, מוצג נ/1 לבין תאור ההתרחשות לעיל ) אין בכל אלה בכדי לאיין את עצם קרות הארוע ואין בכל אלו בכדי לשלול האפשרות לקבוע כיצד ארעה התאונה. כמובן, יש בכך בכדי לפגום במיהמנות התובע ובאפשרות לסמוך על עדותו בנושאים לגביהם עומדת עדותו לבדה, ובקשר לכך כבר נקבעו ממצאי לגבי נכותו ומגבלותיו. כך גם לא מצאתי רלבנטיות לכך שלא כל משתתפי הריצה והעדים לארוע הובאו לעדות. די לנו באלו אשר העידו ובראיות שנשמעו. התאונה ודאי ארעה ונסיבותיה, כפי שקבעתי לעיל, הוכחו דיין. האחריות, חובת הזהירות, הפרתה ואשם תורם 6. ב"כ התובע טוען כי נסיבות התאונה מלמדות על מעשים ומחדלים רשלניים של הנתבעים. טוען הוא טענות שונות לגבי אי התקנת משאבת שמן תקינה, אי שמירה בפתח הדלת או שילוט, העדר שמירה על על שלו ם ובטחון התובע ועוד. כן טוען הוא לקיומן של חזקות התרשלות לפי סעיפים 38 ו - 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). אינני מקבלת טיעוניו של ב"כ התובע לפיהם מעצם התאונה מוכחת הרשלנות, בין מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובין מכח סעיף 38לה. אין להחיל בענייננו חזקות ראייתיות אלה. אין לומר כי התובע לא ידע בעתהתאונה את נסיבות ארוע התאונה ואף אין לקבוע כי כל חלון זכוכית לעולם דבר מסוכן הוא. ב"כ התובע צודק בטענותיו לפיהן על הנתבעים 1 עד 3 מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תלמידי בית הספר ובכללם התובע. חובה מושגית זו מכילה חובות קונקרטיות של פיקוח ובדיקה שוטפים על מתקני בית הספר והתאמתם לשימושם הרגיל על ידי ילדים וכן את חובת החזקתם השוטפת של המתקנים ותיקונם. חובות אלה כוללות אף את חובת הזהירות הקונקרטית בכל הקשור לדלת, שהינה חובה לדאוג למעברים בטוחים ולמנוע המצאות מתקנים אשר עשויים להשבר ולגרום לנזק באיזורים בהם עוברים ושוהים התלמידים. לא קבלתי את טענת התובע לפיה הדלת היתה בלתי תקינה בשל העדר משאבת שמן תקינה. קבעתי כי משאבה כאמור מעולם לא הותקנה בה וממילא אין לייחס הפרת חובה כלשהי בקשר לכך. יחד עם זאת, חובת הזהירות בקשר לדלת מחייבת כי תהא עשויה מחומרים שאינם שבירים ואשר ככל שישברו לא יסכנו את שלום התלמידים. אין זה ראוי שבמוסד המאכלס ילדים יהיו חלונות זכוכית בדלתות ממש כשם שאין זה סביר כי יהיו בו קירות זכוכית. מנהגם של ילדים להשתובב ולעולם יש לצפות להתנהגות לא צפויה מצד ילדים, לרבות התנהגות שלא בהתאם לכללי המוסד ולכן חלונות זכוכית במעברים הינם מקור פורענות פוטנציאלי. דומה אף כי אין חולק על קביעה זו, באשר הוכח כי לאחר התאונה הותקנו בדלתות חלונות מפלסטיק שהחליפו את חלונות הזכוכית שנשברו. נתבעת 1 אף העידה כי בקשה מייד לאחר התאונה כי הדלת תתוקן על פי החוזרים, ובהתאם לכך הוחלף החלון לפלסטיק (בעמ' 150 לפרוטוקול). אף הוכח כי אף אחד מהמעורבים בארוע: מנהלת בית הספר, מורות ואף התובע ואביו לא ידעו כלל עובר לתאונה כי בדלת חלונות זכוכית. הנתבעת 1 העידה, עדות לה האמנתי, כי לא ידעה כלל שמחציתו העליונה של החלון בכנף הדלת עשוי זכוכית, באשר החלון העליון דמה לחלון התחתון שהיה מפלסטיק, ראה עמוד 150 לפרוטוקול שורה 13. עצם הזכרת אי ידיעה זו מבטא את מה שלא נאמר באופן גלוי, אך מובן מאליו - כי לו ידעו הנתבעים אודות היות החלון בדלת עשוי זכוכית, היו מורים על החלפתו עוד קודם לארוע התאונה. מכל אלה למדה אני כי קיומה של הדלת ובה חלונות זכוכית באולם הכנסים במבנה בית הספר הוא כשלעצמו מעשה או מחדל רשלני, אם בשל בהתקנתה כך מלכתחילה ואם באשר לא נבדקה התאמתה מלכתחילה או בעת ביקורות שוטפות שיש לערוך מעת לעת. קיים קשר סיבתי ברור בין קיומה של זכוכית בדלת, שבכך הופרו חובות הזהירות, לבין ארוע התאונה, שכן פגיעתו של התובע נבעה מהתנפצות הזכוכית על ידיו. 7. הנתבעים טוענים כי לא הפרו את חובות הזהירות בענייננו. טוענים הם כי אולם הכנסים היה מחוץ לתחום לגבי תלמידי בית הספר, כי השמוש בו היה רק בפיקוח מורים בכנסים בלבד, כי נאסר על התלמידים להמצא בו וכי המבנה בו היה אולם הכנסים היה כרגיל נעול (בדלת חיצונית שמפתחותיה היו רק אצל עדת הגנה 5 ושרת בית הספר) ולא הותר לתלמידים לשהות בו. הנתבעים מודים מכך ששיעורי הטכנולוגיה נערכו במבנה, אך טוענים כי על פי התקנון, הכללים ועל פי הנהוג, מייד לאחר שיעור זה ואף בהפסקה שבין שני שיעורי טכנולוגייה רצופים הונחו התלמידים לצאת אל מחוץ למבנה, אשר ננעל במיוחד על ידי המורה לטכנולוגיה לאחר יציאת התלמידים. לכן טוענים הנתבעים כי נקטו בכל אמצעי הזהירות המתבקשים בקשר לדלת וכי התאונה לא ארעה בגין אשמם אלא כתוצאה מאשמו של התובע דוקא, אשר נמצא במקום בו אסור היה לו להמצא ובנגוד לכללי בית הספר, ואף רץ והשתובב ונחבט בדלת באופן בלתי זהיר. הנתבעים אף טוענים, לחילופין, כי אם התרשלו רשלנות כלשהי בעניין זה, הרי התובע שותף לאשמם ברשלנותו התורמת. הטענה לפיה אולם הכנסים היה מחוץ לתחום הנה טענה שעניינה צפייתו האפשרות של ארוע התאונה, כאשר למעשה טוענים הנתבעים כי לא היתה חובת זהירות מיוחדת בקשר לדלת היות ותלמידים ממילא לא אמורים היו לעבור בה שלא בהשגחה. כן כלולה בטענה הטענה כי בית הספר נקט באמצעים סבירים למניעת כל סיכון, באמצעי פיקוח מקובלים של איסורים והשגחה, שדי בהם באשר אל לו לבית הספר להנהיג בין כותליו "מדינת משטרה" (כהגדרת כב' הנשיא זיילר בת.א. 79/94 טקיאר נ' מדינת ישראל, שצורף לסיכומי כל הנתבעים). 8. קבלתי את עדות נתבעת 1 והמורות לפיה כרגיל נסגר המבנה של אולם הכנסים על יד המורה לטכנולוגיה באופן שלא איפשר כניסת ילדים למבנה, אך התרשמתי כי בכל זאת, לפחות בימים בהם התקיימו שיעורי טכנולוגיה הצליחו הילדים שחפצו בכך להגיע לאולם זה. לא שוכנעתי כי התובע הפר הוראות ברורות אשר אסרו עליו להמצא באולם הכנסים. הוראות כאמור יש לכלול בתקנון כתוב של בית הספר, ואין מחלוקת כי לא נכללה הוראה מפורשת בעניין זה בתקנון. עדות עדות ההגנה לעניין הנוהלים בעניין זה היתה רפה, העדויות היו אודות הגיון התלמידים שאמורים להבין כי המקום אסור ועל כך שאין לתלמידים מה לחפש שם. אפשר והיה זה ברור למורות כי התלמידים לא צריכים להיות שם, אך אין ללמוד מכך על הגיון הילדים. אף אם היה ידוע שאין לתלמידים מה לחפש באולם ואף אם כרגיל היה המבנה נעול, עובדה היא כי התובע וחבריו שהו שם וקבלתי את עדות אלחרירי כי לא היתה זו תופעה חריגה. לא שוכנעתי כי המצאות ילדים במקום זה היתה כה בלתי צפויה עד אשר הינה שוללת את חובת הצפיה של נזק כזה אשר קרה, ומכל מקום ודאי לא ניתן לראות בילד אשר נמצא באולם בעת שמצפים ממנו כי לא יהיה שם כי הינו מסתכן בפגיעה פיסית כתוצאה מכך. נסיבות התאונה מלמדות ודאי גם על שובבות והתפרעות של התובע וחבריו. ודאי אין זה סביר לרוץ ביציאה מאולם הכנסים ולא להמתין עד לסגירתה של הדלת. אך אין לומר כי התנהגות מעין זו איננה מאפיינת ילדים הגיל בית הספר היסודי, ולכן היה על הנתבעים לצפותה. ניתן אמנם לצפות מילד בן 12 שנה, גילו של התובע בעת קרותה, כי יכלכל ביתר תשומת לב את צעדיו. אין לייחס לתובע ידיעה אודות הסיכון הצפוי מפגיעתו בזכוכית בעת ריצה, שכן המנהלת עצמה לא ידעה אודות הזכוכית ואין לצפות כי התובע יהיה מודע לה. אך, בהחלט ניתן לצפות לזהירות יתר וצפייתה של פגיעה כלשהי מעוצמת הדחיפה של הדלת. לכן, בשים לב לאי הזהירות שבריצתו של התובע אל הדלת, אך גם בשים לב לגילו הצעיר ואף בשים לב לחלוקת האחריות בין המוסדות המופקדים על שלומו של התובע לבין תובע עצמו, ניתן להטיל אף על התובע אשם מה לקרות התאונה. 9. מסקנתי מדיון זה היא כי המצאות דלת זכוכית בבית הספר באולם הכנסים היתה מעשה רשלני. ניתן לצפות הן ממשרד החינוך והן מהעיריה כי קודם להעמדת מבנים לשימוש כבית ספר תבדק התאמת כל פרט ופרט בהם למטרה זו. חלונות זכוכית עשויים להוות סכנה בל מקום ובעיקר כאשר מותקנים הם בדלתות. האחריות להתאמת המבנה הינה אחריות משותפת הן של משרד החינוך, אשר מחוייב בבדיקת התאמת מבנה בית הספר למטרתו ונציגיו אחראים על הבטיחות בבית הספר ועל מתן הוראות לאב הבית, והן על העיריה, אשר המבנה שייך לה, היא אשר מקצה אותו למשרד החינוך ואחראית על תחזוקתו. על פי חוזר מנכ"ל מאפריל 1997, בעניין נוהלי בטיחות במערכת החינוך, מוצג ת/4, שמירת בטיחות התלמידים הינה באחריות משותפת הן של הנתבעת 2 ועובדיה (ראה סעיפים 1 בפרק א', פרק ב') והן של הרשות המקומית, נתבעת 3 (פרק ג') רשויות אלה אחריות על התאמת המבנה למטרתו ועל בדק בית שוטף ומניעת מפגעים. עצם המצאות דלת הזכוכית מעידה כי שתי רשויות אלה לא קיימו חובותיהן כראוי ולכן אחראיות שתיהן, ביחד ולחוד לתוצאות מעשי הרשלנות. חובת התאמה ופיקוח על ההתאמה איננה חובה מוגזמת או מוגברת, אין בהטלתה משום הפיכת בית הספר לנוקט "במדיניות משטרה" כטענת ב"כ הנתבעים ולו קוימה החובה, ודאי היה נמנע הצורך מפיקוח יתר על תלמידים המצויים באזורים מסוכנים. לא הוכח כי בדיקת התאמתו הראשונית של המבנה לשימושו היתה באחריות הנתבעת 1 דווקא, אשר העידה כי לא ידעה כלל כי הדלת עשויה זכוכית וכי לא היה פגם בדלת אשר חייב בדיקתה במיוחד, ואשר אף העידה כי מעולם לא היו תאונות דומות. לכן, לא הוכחה אחריותה של נתבעת 1 למחדל הרשלני דווקא, אך ודאי מחדל הוא של מי מנציגי הנתבעים 2 ו- 3, אשר לא עמדו על משמרתם לדאוג לבטיחות ילדי בית הספר, ועל כך הינם אחראים לתאונת התובע. אחריות זו הנה אחריות ביחד ולחוד של שני נתבעים אלה. לכן הנני קובעת כי נתבעות 2 ו 3, אחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה. קבעתי לעיל כי גם התובע תרם במעט לתאונה בהתנהגות בלתי זהירה והנני מייחסת לו תרומת רשלנות של 5% (חמישה אחוז) לקרות התאונה. הנזק 10. כתוצאה מהארוע ומהנכות נגרמו לתובע נזקים אלה: כאב וסבל. לתובע ארבע צלקות במקומות חשופים בגופו - באמת ידו ובאצבעו. התובע טוען כי הינו בוש בצלקות אלה והנו נמנע מלהשתתף בבילויים שונים בגינן. על פי שני המומחים הרפואיים התובע סובל מרגישות בצלקותיו. לפיכך ודאי זכאי התובע לפיצוי ניכר בגין כאב וסבל על מראה הצלקות ועל אי הנוחות הרבה אשר הן גורמות לה. הנני אומדת פיצוי זה בסך 35,000 ₪. הפסדי השתכרות. לתובע, שהיה בן 12 בעת קרות התאונה, לא נגרמו הפסדי השתכרות בעבר. משפסקתי כי הנכות איננה תפקודית, אף אין מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן השתכרות עתידי. הוצאות בעבר, נסיעות, עזרת הצולת. התובע לא הציג חשבוניות המעידות על הוצאות כלשהן, לרבות בגין נסיעות, תרופות וכדומה. התובע ואביו העידו כי בשל פציעתו של התובע נזקק הוא לתמיכת ולטיפול הוריו. עדות אביו של התובע לא תרמה הרבה להוכחת נזק זה ואמו של התובע לא מסרה כלל עדות. אך, בכל זאת הוכח כי התובע טופל במספר טיפולי פיזיוטרפיה וכי שהה בביתו תקופת מה ויש להניח כי כתוצאה מהפציעה אמנם טופל על ידיו הוריו אשר גם לקחוהו לטיפולים שונים ויש להניח כי נגרמו להם הוצאות וטירחה מיוחדת עקב כך. הנני מעריכה הפיצוי בגין נזק זה בסכום גלובלי של 4000 ₪. סך הכל סך הכל נזקיו המוכחים של התובע 39,000 ₪. מתוך סכום זה זכאי התובע לפיצוי מאת הנתבעים 2 ו 4 ביחד ולחוד בסך 37,050 ש"ח ₪. סיכום 11. התובע נפתע כתוצאה מתאונה ביום 30.4.97. הוכח כי תאונה זו ארעה כתוצאה מהפרת חובות זהירות של נתבעות 2 ו 3, בשל קיומה של דלת ובה חלונות זכוכית במבנה בית הספר. שוכנעתי כי דלת כאמור יצרה סיכון לא סביר וכי היה על נתבעות אלה להמנע מלהתקינה או להחליפה ולמנוע את הסיכון אשר גרם לתאונה. הוכח כי התאונה ארעה בשל מעשה שובבות של התובע, אשר רץ לכיוון הדלת כאשר היתה במצב של פתיחה ונהדפה לעברו, ונוכח גילו הצעיר והנסיבות בכללותן קבעתי כי יש לייחס לו תרומת רשלנות של 5%. לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה של 5%, בגין צלקות, ואין זו נכות תפקודית. העמדתי את נזקיו הכוללים של התובע על סך 39,000 ₪ בערכים של היום. מתוך נזק זה חייבים הנתבעים 2 ו 3 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 37,050 ש"ח. הנני מחייבת לפיכך את הנתבעים 2 ו 3 ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום זה. הנתבעים 2 ו 3 יישאו בהוצאות התביעה, להוציא הוצאות המומחה עטר, וכן בשכ"ט ב"כ התובע בסך 8000 ₪ בתוספת מע"מ. הנני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1. התובע ישא בהוצאות נתבעת 1 בסך 200 ₪ בתוספת מע"מ. התנגשות בדלת זכוכית