פלישה לדירת מגורים ללא הסכמה

פלישה לדירת מגורים ללא הסכמה
1. מהות התביעה:
עניין לנו בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מחדר בדירה בקומת הקרקע של בית בן שתי קומות ברח' יבניאל 8 בת"א, הידוע כחלקה 15 בגוש 7420, ומהדירה בקומה הראשונה של הבית הנ"ל ולהשבת החזקה בהם לידי התובעת כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמם.

2. המסכת העובדתית:
א. התובעת הינה הבעלים הרשום של מחצית מזכויות הבעלות במקרקעין בהם מצוי הבית.
[נסח רשום מקרקעין צורף נספח ג' 2 לת/2].

ב. הנתבע 1 הינו אחיינה של התובעת ובנו של אחי התובעת, יצחק X ז"ל.

הנתבעת 2 הינה אשתו של הנתבע 1.

ג. התובעת מתגוררת בדירה בקומת הקרקע מזה עשרות שנים. בדירה בקומה הראשונה התגורר במשך עשרות שנים אביו של הנתבע עד לפטירתו ביום 07.05.97.

3. הפלוגתאות בין הצדדים:
טיעוני התובעת:

א. בשנת 1988 נתנה התובעת רשות זמנית ומוגבלת לנתבע 1, בהיותו רווק להתגורר בחדר אחד מתוך הדירה שבקומת הקרקע בה היא מתגוררת [להלן: "החדר בדירת התובעת"].

בשנת 1990 לערך, נישא הנתבע 1 לנתבעת 2, וזו נכנסה להתגורר עמו בחדר בדירת התובעת. לנתבעים נולדו 2 ילדים המתגוררים עימם.

ב. בסמוך לפטירתו של יצחק אהרוני המנוח ועוד במהלך שבעת ימי האבל, פלשו הנתבעים לדירה בקומה הראשונה, תפסו בה חזקה ועברו להתגורר בה, ללא הסכמתה או ידיעתה של התובעת.

מיד כשנודע לתובעת על פלישת הנתבעים לדירה בקומה הראשונה, דרשה מהם להתפנות הן מהדירה והן מהחדר בדירת התובעת.

ג. מאחר והנתבעים התעלמו מפניות התובעת מתבקש ביהמ"ש לחייב את הנתבעים לסלק ידם מיידית מהחדר בדירת התובעת ומהדירה בקומה הראשונה בבית נשוא התביעה.

טיעוני הנתבעים:

א. הנתבע 1 [ יחד עם אחיו] הינם בעלי זכויות הבעלות של 1/8 במקרקעין.

ב. לפני למעלה מ – 45 שנה, בנה אבי הנתבע 1 את כל הקומה הראשונה מכספו הפרטי, בהסכמתו המלאה של סבו המנוח, אברהם X ז"ל והתובעת. בין יצחק X לבין הסבא והתובעת, הוסכם במפורש כי בתמורה לבניית הקומה הראשונה יהיה רשאי המנוח ובני ביתו להתגורר בדירה במשך כל ימי חייהם.

ג. לבקשת הנתבע 1, אפשרה לו התובעת להיכנס מידי פעם בפעם לחדר בקומת הקרקע לצורך עישון וצפייה בטלוויזיה.

ד. הנתבעים הינם דיירים מוגנים בדירה בקומה הראשונה, לאור העובדה כי אבי הנתבע 1, היה דייר מוגן בה, וזכויות אלה עברו לנתבע 1 על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972.

ה. לחילופין, הנתבעים הינם ברי רשות בדירה בקומה הראשונה כאשר רשות זו היא בלתי הדירה, לאור העובדה שאבי המנוח בנה את הקומה הראשונה מכספו בהסכמת בעלי הנכס.

ו. לחילופי חילופין, יטענו התובעים כי בכל מקרה אין התובעת זכאית לפנותם מהדירה בה הינם מתגוררים בלא שישולמו ההשקעות שהשקיע בה המנוח המשוערכים לסך של 150,000$ .

4. המסגרת הדיונית:
בתיק נשמעו ראיות:

מטעם התובעת:
עת/1, מזל ברזילאי, נחקרה על תצהירה, ת/1.
עת/2, יונה X, התובעת נחקרה על תצהירה ת/2.

כן הוגשו:
שאלון ותשובות נתבע 1, סומן ת/3.
שאלון ותשובות נתבעת 2, סומן ת/4.
צו ירושה של יצחק X, סומן ת/5.
צו ירושה של אברהם X, סומן ת/6.
צו ירושה של ברכה X, סומן ת/7.
צו ירושה של אהרון X, סומן ת/8.

מטעם הנתבעים:
עה/1, יורם X, נחקר על תצהירו נ/1.
עה/2,יאיר X, נחקר על תצהירו נ/2.

בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב.




5. דיון והכרעה:
לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שקלתי את העדויות השונות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים , הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהחדר בדירת התובעת בקומת הקרקע אולם אין לפנותם מהדירה בקומה הראשונה.

להלן נימוקי להכרעתי זו:
6. תחימת הדיון המשפטי:
ב"כ הצדדים סיכמו את טיעוניהם המשפטיים והעובדתיים ותחמו את יריעת המחלוקת, כך שהשאלות העומדות בפנינו הן:

א. האם הנתבעים מסיגי גבול בדירה בקומת הקרקע?
ב. האם עברו לנתבע 1 זכות דיירות מוגנת של אביו בדירת המגורים בקומה הראשונה?
ג. האם הנתבעים הינם ברי רשות בדירה בקומה הראשונה?

7. האם הנתבעים מסיגי גבול בדירה בקומת הקרקע?
א. הסגת גבול במקרקעין:

סע' 29 לפק' הנזיקין קובע כהאי לישנא:
"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין".
סע' 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראייה:
"בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

כלומר, על התובעת להראות שהיא הבעלים החוקי של הנכס, ואז יעבור הנטל לנתבעים להוכיח שאינם מסיגי גבול.

"בעל הבית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענות בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום".

[ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח' פ"ד ל"א [3], 455].


באמצעות נסח רישום המקרקעין [נספח ד/2 לת/1] הצביעה התובעת על זכותה החוקית בדירה בקומת הקרקע ובנכס בכלל, ומכאן שעובר הנטל לנתבעים להוכיח שהם מחזיקים בחדר כדין.
ג. בעניין זה העיד הנתבע כך:

"בשנת 1988 הייתי כבן 34 שנים והחיים בדירה אחת קטנה יחד עם הורי היו קשים ביותר... המצב הזה הוביל אותי לבקש מדודי, ששון X רשות להשתמש בחדר שבקומת הקרקע שהיה עד לאותו זמן ריק ואף אחד לא השתמש בו. דודי ששון אמר לי שזה החלק שלו והוא ותן לי את זה במתנה".

ובחקירתו הנגדית ממשיך הנתבע ומעיד:

"אני סיפרתי כי ביקשתי רשות מהדוד ששון להשתמש בחדר למטה. אני לא ביקשתי מהדודה יונה כי לדוד ששון יהיה סמכות המשפחתית . כל מה שהוא אמר זה היה קדוש... הוא אמר לי לגשת לדודה יונה והיא תיתן לי את המפתח וכך עשיתי".

[עמ' 52 לפרוטוקול].


עדות נוספת לעניין זה נשמעה מפי עה/1, יורם X, אחיו של הנתבע שהעיד כך:

"יאיר ביקש רשות מדודה יונה לעבור לגור בחדר למטה. הוא עשה זאת דרכי, כי אני ביקשתי זאת. היא הסכימה לכך. אני לא זוכר אם היא התנתה את זה עד יום נישואיו. אני יודע שהיה לו קשה, היא לא נתנה את זה בשמחה, אבל הופעל עליה לחץ מאח שלה, ששון, הופעל עליה לחץ מצד אחותי ומצידי".

[עמ' 36 לפרוטוקול].

עדות התובעת:
"בשנת 1988.. פנה אלי יאיר שאותה עת החלים מניתוח שעבר וביקש ממני שאאפשר לו באופן זמני להתגורר בחדר אחד מתוך חדרי הדירה בה התגוררתי בקומת הקרקע. יאיר היה אותה עת רווק, כבן 34, וטען בפני כי אינו רוצה עוד להתגורר עם הוריו וכי המגורים עם הוריו מקשים עליו להיות עצמאי... בשל רחמי על יאיר... התרתי לו זמנית לתקופה מוגבלת וללא תשלום להתגורר בחדר אחד מחדרי הדירה...
בשנת 1991 התחתן יאיר.. לאחר חתונתו פג תוקפה של ההרשאה שנתתי ליאיר לתגורר בחדר והיה עליו לפנות החדר ולמסור לי החזקה בו...

(סעיפים 16-17, 22-23 לתצהירה ת/1)

דיון ומסקנות:

לכל אורך הדרך טוען הנתבע 1 כי ביקש רשות אם בעקיפין ואם במישרין מהתובעת להשתמש בחדר שבקומת הקרקע. מהעדויות הנ"ל שוכנעתי כי לנתבע אין כל זכות חוקית להחזיק בחדר זה. אף ב"כ הנתבע, בסיכומיו, אינו מתייחס לזכויות הנתבע בחדר בקומת הקרקע למעט טענתו הכללית כי יש לדחות את התביעה לסילוק יד מהחדר בקומת הקרקע מאחר והנתבע לא קיבל חזקה זו מהתובעת ולכן הוא אינו צריך להחזיר לתובעת חזקה זו.
הנה כי כן, שוכנעתי כי הגנתם היחידה של הנתבעים מפני הסגת גבול בחדר שבדירה בקומת הקרקע היא היותם ברי רשות בו ומכאן שיש לבחון את מעמדם של הנתבעים בחדר בקומת הקרקע כברי רשות.

8. האם הנתבעים ברי רשות בחדר?
פרופ' ז. זלצמן במאמרה: "רשיון במקרקעין" קובעת כך:

"רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס... אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה... ואפשר שתינתן על ידי בעל במקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס".
[נינה זלצמן, רשיון במקרקעין הפרקליט מ"ב [1995], 30].


מעדויות הצדדים שהובאו לעיל הוכח לי כי המדובר ברשות שנתנה התובעת לנתבעים, כאקט של רצון טוב. הסכמתה של התובעת לנוכחותם של הנתבעים בחדר ועם השימוש שהם עושים בו מטהרת את ההחזקה ו/או את השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות. השאלה הנגזרת היא האם הרשיון שניתן לנתבעים ניתן להם ללא כוונה ליצור התחייבות כלומר, האם הוא בר ביטול.

9. האם הרשות הדירה או בלתי הדירה?

בע"א 515/76 קבע כב' השופט [כתוארו אז] שמגר כך:
"בתי המשפט ציינו כי מאחר וברשות המדובר, אין נותן הרשיון יכול לסלק את בעל הרשיון מניה וביה וביטולה של רשות כפוף לסייגים והגבלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ...".

[ע"א 515/76 יצחק, רחל ורות לוי נ' חיים ויימן ואח', פ"ד ל"א[2], 127].


ומאחר ועוסקים אנו בחזקה ושימוש אשר ניתנה ברשות וללא כל תמורה מצד הנתבעים, הרי שמדובר ברשות חינם ובכגון דא מקובלני כי:


"רשיון הניתן חינם ללא כל תמורה איננו הסכם במובן החוקי של המילה, רשיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון"

(ע"א 96/50 יעקב צינקי נ' ויקטור ע. כיאט פ"ד ה (1) 479)

מן הכלל אל הפרט:

רשות במקרקעין או רשיון במקרקעין אשר נלמדים מתוך הסכמה יש לבחון לאור סעיף 161 לחוק המקרקעין הקובע כי " מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא על פי חוק" לפיכך אין בכוחה של רשות מן הסוג שלפנינו להעניק לבעליה זכות במקרקעין וכל כוחה של הרשות הוא להכיר בזכותם של הנתבעים להחזיק ולהשתמש בחדר באופן זמני.
מאחר ואין המדובר ברשיון שניתן מכח חוזה מפורש ולא ניתנה כל תמורה בעד הרשיון, הרי שהמדובר ברשות הדירה.

מסקנה:

לא שוכנעתי כי בנסיבות הללו דורש הצדק כי הרישיון יוסיף וימשיך בניגוד לרצונה של התובעת לתקופה בלתי קצובה.
הרשות שניתנה לנתבעים להחזיק בחדר בקומת הקרקע בוטלה כדין על ידי התובעת אשר גילתה דעתה כי אין ברצונה להמשיך בהענקת הרשיון. משבוטלה הרשות, הרי שהנתבעים מסיגי גבול בחדר בקומת הקרקע ועליהם לפנותו ולהשיב את החזקה בו לידי התובעת.



10. זכויות הנתבעים בדירה בקומה הראשונה:
האם הנתבע 1 דייר מוגן בדירה?

ב"כ הצדדים מבהירים בסיכומיהם ומסכימים כי אבי הנתבע היה דייר מוגן בדירה שבקומה הראשונה באשר יש לראות בהשקעתו של אבי הנתבע 1, מר יצחק X ז"ל, בבניית הדירה כדמי מפתח לכל עניין ודבר.
[סעיף 9 לסיכומי התובעים וסעיף 16 לסיכומי הנתבעים].

כעת עולה השאלה האם הועברה זכות הדיירות המוגנת בדירה לנתבע 1, בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. באם יתברר כי הנתבע 1 הינו דייר מוגן הדירה הרי שלא ינתן צו לפינוי הנתבעים מהדירה ובאם יוכח כי הנתבע אינו דייר מוגן תבחן החזקת הנתבעים בדירה כברי רשות בה.

11. הסבת זכויות הדיירות המוגנת:
א. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע כהאי לישנא:
[א] דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר ובלבד שהשנים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

[ב] באין בן זוג כאמור בסעיף קטן [א] יהיו ילדי הדייר לדיירים ובאין ילדים – קרובים אחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

ב. אין מחלוקת כי בעת פטירתו של אבי הנתבע 1 ב 07.05.97 לא היתה לו בת זוג, מאחר ואשתו ואם ילדיו, רבקה ז"ל, נפטרה 8 שנים לפניו ב – 12.08.89. כמו כן אין מחלוקת על כך שהנתבע 1 היה בנו של יצחק – הדייר המקורי שנפטר. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם נתבע מס' 1 מילא אחר התנאים המצטברים שמציב סעיף 20[ב] לחוק.

ג. כדי שיהיה זכאי להיכנס לנעלי אביו כדייר מוגן בדירה בקומה הראשונה על הנתבע 1 לקיים התנאים שלהלן:

תנאי פוזיטיבי: על הנתבע 1 להתגורר עם אביו שנפטר לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו.
תנאי נגטיבי: נדרש שלנתבע 1 לא תהיה דירה אחרת למגורים בעת פטירת אביו.

ג. נטל ההוכחה:
נתבע אשר טוען כי הוא דייר מוגן בדירת קרוביו המנוח, עליו מוטל הנטל להוכיח טענה זו שהיא טענה של עובדה וחוק, משמע , אין די בכך שהנתבע יוכיח אך ורק את עובדת מגוריו עם הדייר המנוח במשך שישה חודשים טרם פטירתו אלא, עליו להוסיף ולהוכיח שלא היתה לו דירה אחרת למגורים באותה עת.

[ראה לעניין זה ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, הוצאת פרלשטיין-גינוסר , 204; וכן ראה ע"א [ת"א] 777/82 ברק נאמנים ואח' נ' גולד פ"מ תשמ"ד, 470; וכן ע"א [חיפה] ניקולא אליאס קוסא נ' עיזבון המנוח נג'מה ואח' תק-מח 98[1] , 1075].

מהאמור לעיל עולה כי על בית המשפט לבחון האם השכיל הנתבע 1 להוכיח כי נתמלאו בו תנאי סע' 20[ב] לחוק. בהיות תנאים אלה מצטברים, הרי שבהעדר התקיימות אחד מהם אין הנתבע יכול להיחשב לדייר מוגן על פי החוק.

12. האם התקיים התנאי הדורש מגורים עם הנפטר במשך 6 חודשים טרם פטירתו?

א. בחינת התקיימות תנאי זה תעשה לאור אמות המידה הפרשניות שהיתוו פסיקתו של בית המשפט העליון. כך למשל, ציין בית המשפט העליון לא אחת לעניין תנאי זה כי אין המדובר בתקופה של שישה חודשים של חיים בצוותא ותו לא אלא בשישה חודשים המשתרעים על פני התקופה הסמוכה לפטירת הדייר.
[ר"ע 264/85 אלון הברפלד נ' ברוך גנקין ואח' פ"ד ל"א[2] , 441].

כן נקבע כי יש לפרש את המילים "מתגוררים ... יחד איתו" כפשוטן, דהיינו, במובנן הרגיל בעיני הציבור.
[ראה ע"א 712/76 בתיה צ'רני נ' מאיר מורד ואח' פ"ד ל"א[2], 99].

זאת ועוד, בהקשרים שונים נאמר כי אין ליתן לתנאי של מגורים במקום, פרוש מצומצם של שהיה פיזית דווקא והמושג "מגורים", נתפרש כזיקה מהותית למקום מגורים שביטוייה אינו פיזי בלבד.
[ע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית ואח' פ"ד נ"ב [2], 306].

ב. עדויות ההגנה:
עה/1 מר יורם X [אחיו של הנתבע 1] העיד כך:

"יאיר היה בן 34 הוא לא התחתן. זה בן אדם שעבר 8-9 ניתוחים. עקב זה הוא לא התחתן. הוא היה כל הזמן עסוק בבית חולים. הוא גם נכה צה"ל. הוא ישב בבית עם בן אדם מבוגר והוא רצה להביא חברות חברים . הוא רצה את הפרטיות שלו. אצל אבא שלי הוא לא יכל לעשות זאת... הוא לא יכל לחיות את החיים הנורמליים בבית אבי ולכן הוא ירד למטה. היה לו יותר פרטיות. שם בחדר למטה הוא לא היה ישן כי הוא ישן למעלה. היתה מיטה למטה... בחדר למטה היתה מיטה שנפתחת...

היו תקופות שהוא ישן בחדר עם אשתו. היו תקופות שהוא ישן למעלה עם נצחיה. מה שהם יכלו לעשות בחדר למטה הם לא יכלו לעשות למעלה... חלק מהזמן הם גרו עם הילדים למעלה. חלק מהזמן הם גרו עם הילדים למטה. זה אופי של המקום.

אם אתה אומר לי שהילדים של יאיר ישנו בדירה למטה ואתה אומר שגם צעצועיהם היו למטה, אני אומר לך שלא היה מקום בבית לכל כך הרבה אנשים. אני אומר שהם גרו בחדר הגדול למעלה... אבא שלי היה יושן במעבר בכניסה לבית. יאיר ואשתו ישנו בחדר הגדול למעלה. הילדים ישנו בחדר הגדול למעלה".

[עמ' 35-41 לפרוטוקול].

עה/2 מר יאיר X, הנתבע, העיד כך:

"ש. עברת לגור למטה?
ת. לא עברתי לגור. אלא השתמשתי בחדר למטה. לא סידרתי מטבחון בחדר למטה. בסה"כ שמתי ברז עם מים קרים וכן כיור קטן... הכל היה ארעי. בחדר יש חיבור גז לחימום בחורף. ירום עשה את החיבור לגז...
ש. החדר היה קומפלט. היה מטבחון, חימום גז ואמבטיה?
ת. היה שם טלויזיה, ספה מתקפלת זוגית. לא היה שולחן וכסאות. היה כיור עם ברז וגם פלטה של גז ...

היה ארון שנשאר מהדודה. אני לא השתמשתי בו כלל. כשהייתי רוצה להחליף בגדים הייתי עולה לאבא להתקלח ולהחליף למעלה. בלילות הייתי יושן למעלה. רק למעלה... כאשר היו באים חברים הייתי יושב למטה ...

אני הייתי ישן בחדר השני. אבא שלי היה ישן בחדר הקרוב לכניסה. על מנת ללכת לישון הייתי צריך לעבור דרכו באמצע הלילה. לא היה נוח אך אלה היו התנאים בבית ...

במהלך השבעה על מות האבא , אנו לא עברנו לגור למעלה. אני גרתי למעלה כל חיי. לאחר שנישאתי גם היינו גרים למעלה אני ואשתי. כאשר היינו רוצים להתייחד היינו יורדים למטה ולמעלה ישנים...".

[עמ' 54-47 לפרוטוקול].

ג. עדויות התביעה:
עת/1 הגב' מזל ברזילאי העידה בחקירתה הנגדית כך:

"אח שלי [אבי הנתבע 1 – א.ג.] בנה את הדירה למעלה לפני מלחמת השחרור ...

את יאיר אני מכירה... מאז שהוא נולד עד לפני 11 שנה הוא גר בבניין – הוא גר למעלה אח"כ הוא ירד למטה... לפני 11 שנה הוא ירד למטה ...

יאיר גר למטה ולא המשיך לגור למעלה הוא עשה את הכל למטה. אני לא יודעת איפה הוא אכל או איפה הוא התרחץ ...".


[עמ' 10-9 לפרוטוקול].


דיון ומסקנות:
מן העדויות הנ"ל אמינה ומקובלת עלי גרסת הנתבע כי במהלך כל שנות חייו התגורר הנתבע בדירה בקומה הראשונה עם הוריו ולאחר שנישא לאשתו התגורר עמה ועם שני ילדיו בדירה. בקביעה זו לא נעלמו מעיני בית המשפט נסיבות חייהם של משפחת הנתבע והתובעת עצמה בהן המדובר במגורים בבית שנבנה על ידי סבו של הנתבע ואחי התובעת, שלמן היום הראשון התגוררו בו בני המשפחה הקרובה של הצדדים והצדדים עצמם. שוכנעתי גם כי החל משנת 1988 עשה הנתבע 1 שימוש תכוף בחדר שבקומת הקרקע תחילה כשהיה רווק ולאחר מכן כשהתחתן עם הנתבעת וזאת "על מנת שלא להפריע לאבי הנתבע".

בנסיבות בהן חיו הנתבע 1 ודודתו התובעת לאורך השנים, הרי שאין לומר כי הנתבע 1 עבר להתגורר בחדר למטה, באופן שחדר זה שימש לו ולמשפחתו, כדירת מגורים. בהתייחס לפרשנות המושג "מגורים במקום" כפי שתוארה לעיל, שוכנעתי כי הנתבע 1 שמר לאורך כל השנים בכלל ובתקופה של ששת החודשים הסמוכים לפטירת אביו בפרט, על זיקה מהותית לדירת אביו בקומה הראשונה על אף שעשה גם שימוש תכוף בחדר שבקומת הקרקע.

מסקנה:
הנתבע 1 הוכיח את התקיימותו של התנאי הראשון לסעיף 20 (ב) לחוק המחייב מגורים במשך שישה חודשים עם אביו בטרם נפטר.

13. האם היתה לנתבע 1 דירה אחת למגורים בעת פטירת אביו?
א. בע"א 712/76 בתיה נ' מאיר מורד נקבע לעניין "דירה אחרת למגורים " כך:

"אימתי רואים את פלוני כמי שיש לו דירה אחרת למגוריו. אמר על כך חברי הנכבד השופט שרשבסקי ב-ע"א (ירושלים) 43/70, (ע"א (ירושלים) 43/70 רוזה שחורי כבאת-כוח אביה שמעון יעקובוף אשכרי נ' יהושע טלר, פ"מ עה 150 ,146.), בע' 150 כי -
"דירה אחרת למגוריהם נאמר בסעיף הנ"ל ולא מקום אחר למגוריהם. מינוח זה בא ללמדנו, כי המדובר כאן לא רק במקום סתם למגורים שיכול להיות גם חדר זמני בבית מלון, אלא בדירה שהיא ,אחרת' למגוריהם, כלומר שמבחינה משפטית יכולה היא לשמש לקרובו של הדייר המנוח לאותה מטרה שלמענה הוא ישב בדירתו, היינו למקום מגוריו הקבוע במובן הנ"ל ולא רק לישיבה שמלכתחילה מיועדת לא לשמש אלא למטרה זמנית וגם עומדת לרשותו רק לזמן מעבר."

משמע, כי המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע.

(ע"א 712/76 - בתיה צ'רני נ' מאיר מורד, ואח' פ"ד לא(2), 99 ,עמ' 105-106)



בעניין זה העידה התובעת בסעיף 31 לתצהירה ת/2 כך:

"לפי מיטב ידיעתי, בזמן פטירת אחי המנוח וגם לאחר מועד זה הייתה ליאיר ונצחיה דירה אחרת למגוריהם במושב שער אפריים אשר יכולה לשמש למגוריהם ולמגורי משפחתם"
על עדות זו חזרה התובעת בחקירתה הנגדית בהעידה כי :
"אשתו אמרה לי שיש לה דירה והיא רוצה לגור שם והוא לא רוצה לגור שם הוא רוצה לגור ליד אבא."
דיון ומסקנות:

אין בחומר הראייתי בתיק זה כל אסמכתא או כל עדות שיש בה לבסס את הגרסה כי שלרשותו של הנתבע 1 דירת מגורים במושב שער אפריים. כלום ניתן יהיה לקבוע מסמרות בעניין זה על סמך אמירתה הכללית של התובעת?
לעניין החדר שבדירת התובעת הרי שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 עשה בו שימוש ברשותה של התובעת באופן זמני (רשות שנסתיימה לאור האמור לעיל) ובוודאי שלא ניתן לראות בחדר זה את דירת המגורים הקבועה של הנתבעים לצורך התקיימותו של התנאי השני לסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר.

שוכנעתי אם כן, כי לנתבע 1 לא הייתה דירה אחרת למגורים בה הייתה לנתבע זכות קבע ומכאן שמתקיים גם התנאי השני לסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר לאמור לנתבע לא הייתה דירה אחרת למגוריו בעת פטירת אביו.


מסקנה:
מאחר והוכח לי כי התקיימו תנאיו של סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר קובע אני כי הנתבע 1 הינו דייר מוגן בדירה בקומה הראשונה אשר בנה אביו בבית ברח' יבניאל 8 בת"א לאחר שהוסבו לו כדין זכויות הדיירות המוגנת של אביו המנוח ומכאן שיש לדחות את התביעה לפינוי הנתבע ואשתו מדירת המגורים בקומה הראשונה.

14. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן:
א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מהחדר בדירת התובעת שבקומת הקרקע בבניין ברח' יבניאל 8 בת"א.


אני דוחה את התביעה לפינוי הנתבעים מהדירה בקומה הראשונה בבניין הנ"ל.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.




ניתן היום, ט"ז באדר תשס"ב (28 בפברואר 2002), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


מותר לפרסום מיום 29.02.2002




אשר גולדין, שופט, סג"נ      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פלישה לנכס פרטי

  2. פלישה לחניה פרטית

  3. סילוק פולשים ממקרקעין

  4. ביטול צו סילוק פולשים

  5. פלישה למקרקעין גידור שטחים

  6. פלישה לחלקה ויציקת משטח בטון

  7. פלישה לדירת מגורים ללא הסכמה

  8. פלישה למקרקעין ובניה ללא היתר

  9. התיישנות פלישה למקרקעין מוסדרים

  10. האם מותר לפנות בכוח פולש לדירה ?

  11. תביעה בגין הסגת גבול - פלישה לחלקה

  12. נדחתה תביעה לסילוק פולש מקרקע - במושע

  13. נטען כי המערערים פלשו שלא כדין למקרקעין

  14. תביעת פינוי בגין פלישה של דייר מוגן לחדר

  15. תביעה בגין פלישה ונטיעת עצי זית ללא אישור

  16. עתירה נגד החלטת משרד הבינוי והשיכון לפנות פולשת לדירה

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון