עורך דין זכויות רפואיות

עורך דין זכויות רפואיות
לפניי תביעה כספית של חברה העוסקת "במתן סיוע למימוש זכויות בגין מצב בריאות", לתשלום תמורה חוזית.

כללי

1. התובעת, על-פי תיאורה בכתב-התביעה, היא חברה העוסקת "במתן סיוע למימוש זכויות בגין מצב בריאות ע"י מתן מידע ו/או עזרה בהכנת החומר הרפואי ו/או עריכתו ו/או ליווי רפואי ו/או הדרכה, לדרישת תשלום, פיצוי, פטור, הנחה, מימון, שירות או שיקום, מכל גוף".

הנתבע, שהיה מעוניין לממש זכויותיו למול המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) ולקבל קיצבת נכות כללית, פנה אל התובעת בחודש ינואר 2002.

הנתבע חתם למול התובעת על מספר מסמכים (מיום 13.1.2002). בפרט חתם הנתבע על "הסכם תמורה עבור מתן שירות" (להלן – הסכם התמורה או ההסכם) ומסמך "תיאור השירות" (כמו גם על ייפוי-כוח ומסמך ויתור על סודיות רפואית).

על-פי הסכם התמורה, כפי שצורף לכתב-התביעה, כנגד השירות שתעניק התובעת לנתבע, ישלם הנתבע כדלקמן: סך של 1,800 ש"ח בעת פתיחת התיק וכן, במקרה של הצלחה, 20% (בצירוף מע"מ) "עבור זכאויות העבר" וכן, עבור זכאויות העתיד, 20% (בצירוף מע"מ) במשך 48 חודשים מיום סיום ההליך. האחוזים הנקובים נגזרים מסכומים שיקבל הנתבע, ככל שיקבל, מהמל"ל.

הנתבע שילם לתובעת את התשלום הראשוני (1,800 ש"ח). הסכום שולם בתשלומים בהסכמה.

התובעת הגישה עבור הנתבע תביעה למל"ל ולנתבע אושרה קיצבת נכות כללית על בסיס 74% נכות.

לפי חישובי התובעת, נוכח אישור הקיצבה, זכאי הנתבע לסכום של 115,200 ש"ח והתמורה לה היא זכאית על-פי ההסכם ולא שולם, עומדת על 27,187 ש"ח.

התובעת דרשה מאת הנתבע את השלמת סכום התמורה. הנתבע דחה דרישתה זו. במקביל, פנה הנתבע שלא באמצעות התובעת, בערר למל"ל. בעקבות הערר הוכרה לנתבע קיצבת נכות כללית על בסיס 100% נכות.

2. במסגרת התובענה, דורשת התובעת את סכום התמורה על-פי ההסכם וכן דורשת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי מוסכם (לפי סעיף 4 להסכם), בשיעור 25% מסך החוב (6,797 ש"ח נוספים). סך התביעה (45,548 ש"ח) מתבסס על צירוף התמורה והפיצוי המוסכם, משוערכים לפי ההסכם למועד הגשת התביעה.

התובעת מסתמכת על ההסכם החתום, גורסת כי קיימה את כל חיוביה, ודורשת את אכיפת ההתקשרות.

טעוני ההגנה

3. בבקשו להדוף את ההתקשרות החתומה, מעלה הנתבע את הטעונים הבאים (בתמצית):

(א) השירות שנתנה התובעת ואשר בגינו הוגשה התביעה, מהווה פעולה אשר על-פי דין יוחדה לעורכי-דין ומשכך, בית-המשפט לא יזקק לה על-פי סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין , תשכ"א-1961. ההסכם אף נוגד את תקנת הציבור ויש לראותו כבטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. לחילופין על בית-המשפט לבחון את פעולותיה של התובעת באופן שבו נבחנות פעולות של עורכי-דין, להחיל עליה חובת תום-לב מוגברת ולקבוע כי במקרה שלפנינו חובה זו הופרה.

(ב) ההסכם הוא חוזה אחיד ותנאיו מהווים תנאי מקפח אשר שומה על בית-המשפט להתערב בו.

(ג) הנתבע פנה אל התובעת לשם מילוי טפסים בלבד, הוא אינו יודע קרוא וכתוב והוחתם על ההסכם מבלי שהבין את תוכנו בפרט בכל הנוגע לעניין התמורה והפיצוי המוסכם. בנסיבות ההתקשרות יש להפעיל את דוקטרינת non est factum. כן יש מקום לאפשר את ביטולו של ההסכם בשל ניצול מצוקה ולחלופין טעות של הנתבע.

דיון

הסגת גבול מקצוע עריכת-הדין

4. סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין קובע:

"לא יזדקק בית-משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך-דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי-דין".

סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, שכותרתו "יחוד פעולות המקצוע", קובע:

"הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך-דין; ואלה הפעולות:

(1) יצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי-משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית;

(2) יצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני:

משרד ההוצאה לפועל; לשכת רישום הקרקעות; הפקיד המוסמך לענין חוק בתים משותפים, התשי"ג-1952; רשם החברות; רשם השותפויות; רשם האגודות השיתופיות; רשם הפטנטים והמדגמים; רשם סימני המסחר; פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לענין פקודת מס-הכנסה; המנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין, התש"ט-1949; מנהל מס עזבון לענין חוק מס עזבון, התש"ט-1949;

(3) ריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא-ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;

(4) יעוץ וחיווי-דעת משפטיים".

5. האם השירות בגינו נדרש השכר נושא התביעה בא בגדרו של סעיף 20 האמור (וחלה לגביו הוראת סעיף 98)?

בבוא בית-משפט לבחון שאלה זו, שומה עליו לגזור על עצמו זהירות רבה.

"ההנחה הראשונית, בוודאי על רקע הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק, היא, כי כל אימת שאין איסור מפורש וברור בחוק, אזי מותר לאחרים לעסוק בנושא. תחום איזור הדמדומים של עיסוק מסויים, הופך על רקע זה לתחום ברור שבו אין להגביל את העיסוק" (בש"א (י-ם) 452/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פיצוי נמרץ בע"מ (להלן – פרשת פיצוי נמרץ [10])).

המל"ל אינו נכלל ברשימת הגופים המפורטים בסעיף 20(2) לחוק לשכת עורכי הדין. בנוסף, אין חולק כי התובעת לא הופיעה בשמו של הנתבע בפני המל"ל או כל גורם אחר, לא ייצגה אותו במל"ל ולא טענה בשמו.

לשיטת הנתבע, כל השירות שנדרש וניתן לו הוא סיוע במילוי טפסים שהוגשו למל"ל. התובעת סבורה כי היה בשירות שנתנה יותר מכך, ועל כך נעמוד להלן.

6. בהחלטה הנזכרת בעניין פיצוי נמרץ [10] נקבע, גם אם במסגרת הליך לסעד זמני ולכאורה בלבד, כי מילוי טופס הפניה אל המל"ל (ולקצין התגמולים) אינו אסור על מי שאינו עורך-דין, מכיוון שאין המדובר בטריבונל מעין שיפוטי, למצער בכל הנוגע לפתיחת התיק לפני אותה רשות.

קביעתו האמורה של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בכל הכבוד, נראית לי ויש לראות אותה כמתייחסת לא רק למילוי טכני של הטופס אלא לסיוע בכל הנדרש לשם מילויו והגשתו באופן מיטבי מבחינת הלקוח ותיאום אדמיניסטרטיבי כמו העברת מסמכים חסרים. אכן, ראוי היה כי אזרחי המדינה יוכלו לפנות אל הרשויות השונות ולמצות את זכויותיהם ללא סיוע. המציאות, שאינה משובחת, היא כי סיוע בידיהם של הפונים יכול להקל על מימוש הזכויות. דלתו של הממסד אינה חסומה בפני מי שפונה ללא סיוע, אך הסיוע והניסיון יכולים להקל על הפונה.

כאשר נמצא לפנינו דבר חקיקה ראשית האוסר מפורשות עשיית "כל פעולה" בשמו של אדם לפני מוסדות מסוימים, ואינו כולל את המל"ל בגדר מוסדות אלו, כי אז סיוע מהסוג שניתן על-ידי התובעת כלפי אותם מוסדות אינו אסור לפי דין.

7. ערה אני לעובדה שכללי ייחוד המקצוע נועדו לשמור על אינטרס הלקוחות. עורכי-הדין כבולים בכללים וחובות שהוטלו עליהם על-פי דין, כללים אשר אינם חלים על גורמים אחרים. אולם, לא מצאתי בטעם זה בסיס מספק להרחבת האיסור (שמשמעותו גם פלילית, ראה סעיף 96 לחוק לשכת עורכי הדין) אל עבר כל פעולה שנועדה לסייע לנגישותו של האזרח אל מוסדות שונים. בית-המשפט יכול לעמוד על המשמר גם בדרכים נוספות על-פי הנדרש ובמקומות המתאימים, כמו יישום עקרונות של תום-לב או שיקול-דעת שיפוטי אחר מכוח הוראות דין שונות.

בפסק-דין שניתן לא מכבר בעתירה (בעניין אחר) שהוגשה על-ידי חברה העוסקת בתחומים דומים לתחומי עיסוקה של התובעת (לפי פסק-הדין, העותרת היא חברה "אשר פעילותה היא בסיוע ללקוחותיה לממש את ההטבות והזכויות הרפואיות, הביטוחיות והפיננסיות, אשר מגיעות להם על פי חוק מאחרים, לרבות מרשויות המינהל או הבריאות ולהגדיל את נגישותם של הלקוחות אל גורמים אלה"), ציינה השופטת ביניש כי –

"השאלה אם הגיעה העת לשנות את הגישה ביחס לדרך שבה ניתן להגן על כבוד מקצוע עריכת-הדין ועל ייחוד המקצוע, הינה שאלה נכבדה בעלת היבטים רבים. היא נוגעת לליבת התפיסה של חוק לשכת עורכי הדין. אם וככל שיש מקום לדון בשינויה של תפיסה כאמור, יחייב הדבר קביעת הסדר חדש בחקיקה ראשית, לרבות הכפפת גופים כדוגמת העותרת לפיקוח ולכללים מתאימים" (בג"ץ 9596/02 פיצוי נמרץ, המומחים למימוש זכויות רפואיות וביטוחים נ' שר המשפטים [1], בעמ' 807).

8. בהקשר דיון זה, ניתן לציין כי במקרה שלפניי לא הוטעה הנתבע לסבור שלפניו גוף הנותן סיוע משפטי. בתצהיר שהוגש לתמיכת כתב ההגנה נטען (סעיף 11.3) כי הנתבע האמין שמדובר במוסד רפואי, אולם בנו של הנתבע – שליווה אותו לפגישה אצל התובעת וקרא את המסמכים לפני החתימה – אישר בחקירה הנגדית כי לא הוטעה לחשוב שיהיו שם רופאים (בעמ' 13 ש' 6-5 לפרוטוקול). הוא סבר כי הסיכויים להצליח בפנייה למל"ל יעלו אם יסתייעו בתובעת.

ייתכן כי הנתבע גם לא חפץ לבצע את מכלול הפעילות הדרושה להגשת התביעה, ובכלל זה פעילות מינהלית. במסגרת הדיון התחוור כי בעבר לא טיפל הנתבע בענייניו, מטעמיו. הנתבע העיד כי המל"ל הפנה אותו אל משרד העבודה ולא היה לו כוח ללכת (בעמ' 10 ש' 9-8 לפרוטוקול). כאשר נשאל בנו של הנתבע מדוע לא סייע הוא עצמו לנתבע במילוי הטפסים, השיב כי "זה לא מתפקידי" (בעמ' 12 ש' 18 לפרוטוקול). לא פעם נכונים אנשים לשלם כסף על-מנת שאחרים יעשו פעולות שהם עצמם יכולים לעשות, אך מעדיפים שלא לבצע או סבורים כי אחרים יכולים לבצע בצורה טובה יותר. זאת הגם שידוע כי עלות ביצוע פעולה באופן עצמי נמוכה לאין שיעור (בדרך-כלל) מעלות שכירת שירותיהם של אנשים אחרים.

9. לאור כל האמור לעיל אני מוצאת כי אין לשלול את התביעה שלפניי על יסוד טיעון הסגת גבול מקצוע עריכת-הדין (השווה ת"א (ת"א) 11293/02 מאל המרכז הארצי לפיצויים לנפגעי תאונות נ' בן ברוך [14]).

אני מוצאת להשאיר בצריך עיון את השאלה האם תוצאת הדיון הייתה משתנה אם התובעת הייתה מגישה ערר בשמו של הנתבע. כזכור, במקרה שלפניי, הנתבע פנה בערר אל המל"ל באמצעות עורך-דין. אמנם, "סיוע בערר" הוא אחד מרכיבי השירות להם זכאי היה הנתבע מאת התובעת על-פי המסמכים שנחתמו בין הצדדים, אך אין תשתית ראייתית בשאלה מה היה כולל סיוע זה ואין חולק כי בפועל לא ניתן סיוע וכי התביעה אינה מתייחסת אליו. במצב דברים זה, איני רואה לנכון לחרוץ דין בדבר.

עוד ובהתאמה אני מוצאת להשאיר בצריך עיון את הקשר בין התובעת, שהעומד בראשה הוא רופא, לבין הוראת תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), תשמ"ד-1984, תקנה אשר מתירה לעורר להיות מיוצג בפני הוועדה הרפואית לעררים על-ידי הרופא שטיפל בו או רופא מומחה (ועיין סעיף 21 לחוק לשכת עורכי הדין הקובע כי "הוראות סעיף 20 אינן פוגעות... בייצוג לפני בית-משפט, בית-דין, גוף או אדם אחר שהייצוג לפניהם מוסדר בחיקוק...").

תנאי מקפח בחוזה אחיד

10. אין חולק כי ההסכם הוא חוזה אחיד לעניין חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. בכתב ההגנה נטען כי הסכם התמורה הוא "בניגוד לחוק החוזים האחידים" משום שהוא מקפח את הנתבע ומעניק יתרון בלתי הוגן לתובעת ולכן על בית-המשפט לבטלו לפי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים.

11. השגה זו היא כוללנית. עצם העובדה שהסכם הוא חוזה אחיד, אינה מהווה בסיס לביטולו. חוזה אחיד אינו בלתי חוקי, ובית-המשפט אינו מבטל הסכמים אחידים באשר הם אחידים אלא רשאי הוא לבטל או לשנות תנאי זה או אחר בחוזה אחיד שיש בו – בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות – משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות.

סעיף 23(א)(1) לחוק החוזים האחידים קובע כי הוראות החוק לא יחולו על "תנאי הקובע את התמורה הכספית שישלם הלקוח". משכך, מלכתחילה אין לבו של הסכם התמורה נופל תחת כנפי חוק החוזים האחידים.

באת-כוח הנתבע טענה בסיכומיה כי על-אף הוראת סעיף 23 הנ"ל, יש לבטל או לשנות את הוראות הסכם התמורה. זאת משום שההחרגה הכלולה בסעיף 23 אינה חלה על "התנאים הנלווים למחיר" ובמקרה שלנו, שיטת החישוב והפיצוי המוסכם.

12. בכל הנוגע לשיטת החישוב, הכוונה היא למעשה לעצם גביית שכר הנגזר באחוזים מסכומים המתקבלים על-ידי הלקוח. איני מוצאת בעצם קיומה של שיטה זו, דבר שיש בו כדי לקפח את הלקוח. למעשה, התובעת בכך נוטלת את הסיכון ביחד עם הלקוח. התובעת תבצע את העבודה בכל מקרה, ותזכה בתשלום רק אם הלקוח ישיג מבוקשו מאת הגוף הרלוונטי. הדבר נותן לתובעת תמריץ להביא להצלחתו של הלקוח. ככל שיגדל הישגו למול המוסד, כך יגדל שכרה של התובעת, ואם לא ישיג דבר, לא יהא עליו לשלם דבר (מעבר לסכום ששולם בעת פתיחת התיק). בעובדה זו כשלעצמה לא מצאתי משום קיפוח של הלקוח. שונה הדבר בתכלית משיטת cost plus שנזכרה בסיכומי ההגנה, שיטה אשר מעמידה את רווחי הספק ביחס ישר להוצאות אשר גם הן חלות על הלקוח (ראה ו' לוסטהויז, ט' שפניץ חוזים אחידים [15], בעמ' 327-325). דומה כי בסיס הטרוניה של הנתבע כלפי שיטת החישוב היה כלפי "כמות" האחוזים שיתקבלו על-ידי התובעת, ומאפיין זה נופל בגדרו של סעיף 23(א) לחוק החוזים האחידים (השווה ע"ש (י-ם) 5017/98 מגדל הזהב בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה [11], בפסקה 13 לפסק-הדין).

13. שונים הדברים בכל הנוגע להוראת הפיצוי המוסכם. סעיף 23(א)(1) לחוק החוזים האחידים אינו חל לגבי הוראה זו לפי שפיצוי מוסכם אינו "תמורה כספית" (ת"א (י-ם) 978/95 מילון נ' שיכון עובדים בע"מ [12], בפסקה 30 לפסק-הדין, אף כי שם הועלתה הטענה לגבי סעיף אשר הגביל את הפיצוי שהלקוח יכול לדרוש מאת הספק, עניין לגביו קמה גם חזקת קיפוח לפי סעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים).

בהקשר זה נאמר על-ידי לוסטהויז ושפניץ בספרן הנ"ל [15], בעמ' 377:

"...ברור כי תנאי בחוזה אחיד המטיל על הלקוח חיוב לתשלום פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה, מקנה לספק יתרון ממשי על פני הלקוח. במקרה זה יצטרך הלקוח-המפר לבקש את הפחתת הפיצויים המוסכמים בטענה שהם מוגזמים, כלומר: שאין כל יחס סביר בין ההפרה לשיעור הפיצויים, ולא די שיראה כי הם אינם סבירים".

סיפה הדברים המצוטטים מרמז לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 המאפשר לבית-המשפט להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים שנקבע בכל הסכם (לרבות הסכם אחיד) ולמתן את השפעתה. סעיף 15(א) הנ"ל קובע:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת-נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

העובדה שקיומו של סעיף פיצוי מוסכם נותן בידי ספק יתרון ממשי עדיין לא מביאה אותנו במישרין למסקנה שמדובר בתנאי מקפח או שיש בו משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות. לשם כך יש לבחון את התנאי המסוים שלפנינו ואת מכלול נסיבות ההסכם והעניין.

14. ההוראה הרלוונטית בהסכם בין הצדדים (סעיף 4) קובעת כך:

"במידה ויהיה נסיון להתחמק מתשלום, תגבה החברה 25% נוספים, מהמופיע בסעיף 2, פיצוי מוסכם בגין הנזקים שיגרמו לה".

הוראה זו אינה מבצעת הבחנה בין מקרים שבהם הלקוח מפר את מלוא חובת תשלום התמורה לבין מקרה שבו ההפרה מתייחסת לחלק מתוך התמורה. שיעור הפיצוי נגזר בכל מקרה מתוך מלוא סכום התמורה הנזכר בסעיף 2 להסכם.

יש לציין לחיוב כי התובעת לא הפעילה את הוראת הפיצוי המוסכם כלשונה, ובכתב-התביעה ביססה את סך הפיצוי המוסכם הנתבע על "סכום החוב". הסעיף עצמו, עם זאת, מאפשר לתובעת לחשב את הפיצוי המוסכם על בסיס מלוא התמורה, ואם סבורה התובעת עצמה כי אין לקרוא אותו כך, עליה להבהיר את הדבר בנוסח ההסכם.

הוראת התשלום המוסכם אינה קובעת הדרגה כלשהיא גם בהתייחס לרמת האיחור בתשלום. המונח "נסיון להתחמק" מותיר את המסגרת עמומה. לכאורה, די באי-תשלום של שבוע ימים כדי להפעיל את מלוא שיעור הפיצוי הקבוע בהסכם.

שיעור הפיצוי המוסכם עומד על 25% מסכום התמורה שבסעיף 2 להסכם. הוראת פיצוי מוסכם אמורה להתייחס לנזקי ההפרה (גם במקרה שלפניי מדובר בפיצוי "בגין הנזקים שיגרמו לה"). הנזקים הרגילים הנגרמים בשל היעדר תשלום הם חיובו של הספק בריבית חריגה בבנק או פגיעה בתזרים מזומנים. אולם, הוראה אחרת בהסכם מתייחסת לעיקרו של נזק זה בקובעה כי אם יאחר הלקוח בתשלום הוא יחויב בריבית לפי ריבית חריגה הנהוגה בבנק לאומי לישראל (סעיף 4 להסכם).

עוד ניתן לציין כי ההוראה בדבר הפיצוי המוסכם אינה נזכרת בנפרד ותחת כותרת מתאימה, אלא שייכת לרצף משפטים שבאים יחדיו תחת הכותרת "מילוי התחייבויות". המילים "פיצוי מוסכם" מובאות באותיות מודגשות (bold) אך עדיין הן מובלעות למדי ולא למדתי על דרך שבה נותנת התובעת לפונה אליה, הסבר או הפניה ברורים להוראת הפיצוי המוסכם.

האוכלוסיה הפונה אל התובעת מורכבת בעיקרה, לפי הנתונים המוגבלים שלפניי, באנשים הזקוקים לסיועו של גורם כמו המל"ל בשל נכות או מחלה שלקו בה. התובעת ציינה כי העומד בראשה הוא רופא, ואכן זהו אחד המקרים שבהם יש תלות מוגברת בין הלקוח לבין הספק, תלות המצריכה פיקוח מוגבר על תנאי ההתקשרות והחלה מלאה של חובות הגינות וסבירות.

15. בשים לב לכל האמור אני מוצאת כי הוראת הפיצוי המוסכם מהווה תנאי מקפח בהסכם אחיד אשר שומה על בית-המשפט להתערב בו ולשנותו.

במקביל, ומטעמים דומים, ראוי להפחית את שיעור הפיצויים גם לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לפי שעל פניהם, כמבואר לעיל, נקבעו פיצויים אלו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה (ראה ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן [2], בעמ' 634). סעיף 15(א) הנ"ל נועד למנוע פסיקת פיצויי עונשיים הואיל והענשת המפר אינה חלק מ"חופש החוזים" (ה"פ (י-ם) 715/00 טל מישאל הנדסה ובנין (1992) בע"מ נ' גולובנציץ [13]). שיעור הפיצויים הקבוע בהסכם מביא אותם לכדי פיצוי עונשי, דבר שיש לו הד גם בלשון ההוראה, המתייחסת ל"נסיון להתחמק מתשלום".

16. בנסיבות העניין ועל יסוד התשתית הראייתית (המוגבלת) שהובאה בעניין זה, אני מוצאת כי יש לשנות את הוראת ההסכם ולהפחית את שיעור הפיצוי המוסכם לכדי 5% מסכום התמורה שלא שולם. לאור תוצאת מכלול הדיון כפי שתובא להלן, תבוא מסקנה זו לידי ביטוי בדרך שתבואר להלן.

טענת "לא נעשה דבר" ופגמים בכריתת ההסכם

17. הנתבע לא היה אצל התובעת בגפו. הוא לווה על-ידי בנו, אשר העיד בפניי הן על כשירותו המלאה בקריאה וכתיבה (דבר שניתן היה להתרשם ממנו גם באופן בלתי אמצעי במהלך עדותו) הן על העובדה כי קרא את מכלול ההסכם קודם שאישר לאביו לחתום עליו. בנסיבות כאלו לא הוצבה תשתית ראייתית להוכחת טענות מסוג ניצול מצוקה ובוודאי טענת non est factum (ע"א 682/88 עבדו נ' חורי [3]; ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק [4]).

18. למעשה, במהלך העדויות נשמטה הטענה באופן שבו הופיעה בתחילה. הן הנתבע הן בנו אישרו את חובת הנתבע לשלם לתובעת תמורה מתוך זכאויות עבר ומתוך זכאויות עתיד וכן כי הדבר הוסבר להם (ראה למשל סעיף 4 לתצהירים). הנתבע אישר כי תשלום 20% עבור זכאויות עבר וכן 20% במשך 6 חודשים עבור זכאויות עתיד, הוא שכר ראוי (בעמ' 7 ש' 25-בעמ' 8 ש' 1 לפרוטוקול). בנו של הנתבע העיד כי 20% לגבי זכאויות עבר ו-20% משך 8 חודשים עבור זכאויות עתיד, מגיעים כדי סכום שהנתבע היה נכון לשלם (סיפה עמ' 12 לפרוטוקול).

19. השאלה שבה התרכז הדיון הייתה, עבור כמה חודשי זכאות עתידית על הנתבע לשלם ("אני מודה שאני צריך לשלם להם אבל לא 4 שנים, זו הטענה שלי", בעמ' 10 ש' 20-21; "מה שמגיע אני לא מכחיש ואני אשלם, אבל אני לא אשלם כל זמן שהם דורשים יותר ממה שמגיע", בעמ' 8 ש' 25-24).

במה דברים אמורים?

קודם להצגת הטיעון, יובא המשפט הרלוונטי בסעיף 2.3 להסכם התמורה:

"במקרה של הצלחה: תשלום לאחר סיום כל הליך, כמסומן בס' 1: 20% + מע"מ עבור זכאויות בגין העבר (עד יום סיום ההליך), ובנוסף – תשלום עבור זכאויות עתידיות של 20% + מע"מ, במשך 48 חודשים מיום סיום ההליך".

בטופס המודפס של התובעת, מופיע "קו תחתון" במקומות שנועדו למספר האחוזים ומספר החודשים. הספרות המופיעות בהסכם ("20" – לעניין אחוזים, ו-"48" לעניין חודשים), רשומות בכתב יד.

20. בתצהירי הנתבע ובנו הועלתה טענה כי עת נחתם, לא כלל ההסכם את הספרות "48", וכי היו בו רק פרטים בעניין האחוזים.

אין לקבל את הטענה כפשוטה, היינו כי לא הופיעו ספרות כלשהן בצד המילה "חודשים". הטענה הובאה בפירוט לראשונה בתצהירי העדות הראשית. הסכם התמורה, לרבות הספרות "48", צורף כנספח לכתב-התביעה (והיה בידי הנתבע עוד קודם לכן), מדובר בנושא מרכזי שאך מתבקש היה למצוא אותו בברור ובמודגש בכתב ההגנה (להבדיל מהאמירה הכוללנית בסעיף 10 לתצהיר התמיכה בכתב ההגנה). כמו כן, בתצהירי הנתבע ובנו גם נטען כי הוסבר לנתבע שבמקרה של הצלחה, שכר הטרחה יתייחס ל-20% מזכאויות עבר ומ-6 חודשי זכאויות עתיד. במהלך החקירה הנגדית, העידו הנתבע ובנו כי מדובר ב"6 עד 8 חודשים" (בעמ' 8 ש' 5; בעמ' 8 ש' 9; בעמ' 9 ש' 1; בעמ' 11 ש' 3-4; בעמ' 11 ש' 23-22). בנו של הנתבע אף העיד כי סביר שדובר ב-8 חודשים דווקא (בעמ' 11 ש' 23-22; בעמ' 14 ש' 19). את ההבדל בין התצהיר לעדות הסביר בכך שזכר כי דובר ב-6 חודשים אך לאחר שראה את הטופס הוא סבור כי ייתכן שמדובר ב-8 חודשים.

21. את טענת הנתבע יש לקרוא לכל היותר כהשגה על זהות הספרות שבהסכם התמורה (לשיטתו: 6 או 8, ולא 48) וכטענה על הסכמה, במהלך ההתקשרות, לתשלום של 6 או 8 חודשים בגין זכאויות העתיד (בנוסף לזכאויות העבר).

במהלך החקירה הנגדית הועלתה לראשונה טענה נוספת ולפיה הספרה "4" (במספר "48") זויפה. למותר לציין כי טענה מעין זו הייתה צריכה לבוא באופן מפורש ומודגש מראשית הדברים. מכל מקום, אין לפניי כל ראיה של ממש להוכחת טענה חמורה זו.

22. את הטענה שלפיה הסיכום המפורש היה לגבי 6 או 8 חודשים יש לדחות. ראשית, מדובר בטענה שבעל-פה כנגד תוכנו של מסמך בכתב עליו חתום הנתבע. אחד מהטעמים בבסיס הכלל אשר אינו מתיר עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, מתייחס לסיכון כי העדויות שתובאנה כלפי המסמך, אשר גם אם לא תהיינה משום "עדות כוזבת, שקר ביודעין", יכולות ללקות בטעויות "עקב כושר הזכרון הלקוי של בן-אדם" (ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי [5], בעמ' 1416). אכן, כבר מתוך העדויות שהובאו לעיל מאת הנתבע ובנו ניתן לראות כי זיכרונם אינו חד (חרף טענתו ההפוכה של בנו של הנתבע, לגבי עצמו). בתצהירים נטען כי הוסבר להם על 6 חודשי זכאות עתידית ובמהלך החקירה חלה התפתחות בגירסה והעדות הייתה שהסיכום התייחס לתקופה של 6 עד 8 חודשים, עם סבירות גבוהה יותר ל-8 חודשים, ללא הכרעה חד-משמעית בדבר. מבחינת הנתבע ובנו, עיקר עדותם היה כי אין מדובר ב-48 חודשים, אף שאין הם יכולים להעיד בכמה חודשים דובר ("אפילו אם אמרתי 6 זה לא 48 חודשים. סביר שזה היה 8 חודשים" – עמ' 14 ש' 19 לפרוטוקול).

באת-כוח הנתבע טענה כי הנתבע רשאי להעלות טענות שבעל-פה כנגד תוכנו של המסמך החתום נוכח חריג התרמית לכלל האוסר על הדבר. אולם, על טענת התרמית להיות רלוונטית לטענה המועלית כנגד המסמך. הטענות הקרובות ביותר ל"תרמית" אשר הועלו בהגנתו של הנתבע מתייחסות למהות השירות שניתן על-ידי התובעת לנתבע (ובעיקר, למול השירות שבו חפץ לטענתו) ונועדו לפסול את ההתקשרות מיסודה. טענות אילו איני מקבלת, הן מטעמים שהובהרו ברישה פרק זה הן מטעמים שיידונו להלן. משכך, אין תחולה לחריג התרמית הכללי, ולא הועלתה בכתב ההגנה טענת תרמית ספציפית לעניין כמות החודשים שסוכמה (48 למול 6 ו-8).

גם אם ניתן היה להעלות טענות בעל-פה כנגד ההסכם החתום, איני מוצאת לקבל את הטענה כי למרות האמור בהסכם, סוכם עם הנתבע על פרק זמן קצר יותר מ-48 חודשים. טענה כזו צריכה הייתה לעלות על-ידי הנתבע זה מכבר, בין בסמוך לאחר המועד שבו אין חולק שהיה בידיו ההסכם, ובין בכתב ההגנה. העלאת הגירסה באופן המאוחר שבו הועלתה, פוגמת בסבירותה עד שאין מקום לקבלה כלל.

23. עד כאן לטענת הנתבע כי סוכם עם התובעת על דבר שונה מאשר מצוין בהסכם. טענה שונה היא כי הנתבע שגה וסבר כי כך סוכם. טענת טעות בעת ההתקשרות, אינה טענה כנגד תוכנו של המסמך ומכל מקום היא יכולה לבוא בגדרם של חריגי הכלל האוסר על טענה בעל-פה ("כאשר נטענת טענת תרמית או טעות בהתקשרות, ניתן להוכיח טענות אלה, ולא תימנע האפשרות להוכיחן אף על-ידי עדות בעל-פה", ע"א 4997/92 צביח נ' צביח [6], בעמ' 526).

הנתבע ובנו העידו בעניין זה באופן נחרץ, ולמרות התפתחות הגירסאות, אני מאמינה לנתבע ולבנו כי זכרו שבפגישה דובר על 6 או 8 חודשים "קדימה" וכן כי זה מה שהבינו בטעות במעמד ההתקשרות. ודוק: הבינו בטעות, להבדיל מהוטעו להבין.

הנתבע ובנו העידו כי לא קיבלו העתק מהמסמכים עליהם חתם וממילא לא יכלו להיווכח בסמוך לאחר מכן בטעותם. עדי התובעת יכלו להתייחס לנוהל העקרוני של מתן העתק הסכם אך לא יכלו להעיד בדבר המקרה המסוים (העובדת הרלוונטית עזבה את החברה ולא העידה לפניי) ולא יכלו לסתור את טענת הנתבע בעניין זה (שאינה טענה כנגד תוכנו של המסמך).

עוד אני מוצאת כי יש לראות את סירובו של הנתבע לשלם כהודעת ביטול ואין למנוע ממנו לטעון כי שגה, אף כי העלה גם טיעונים חמורים, שלא הוכחו, כנגד התובעת.

הנתבע טוען כי לולא הטעות לא היה מתקשר עם התובעת. בשים לב ליחס בין הסכום הנדרש על-פי ההסכם לבין הסכום אותו חשב שיהא עליו לשלם, טענה זו היא מסתברת.

24. משבאתי לכלל מסקנה כי הנתבע טעה בעת ההתקשרות ולא היה מתקשר עם התובעת לולא טעה, עולה על הפרק שאלת תחולתו של סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי).

התובעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת על דבר הטעות (אין לפני ראיה אחרת) ומשכך נכנסת טעות זו לגדרו של סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). טעות כזו אינה מקנה לטועה זכות לביטול העיסקה אלא מאפשרת לבית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת, ולחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

במקרה שלפניי, נוכח קיומו של מעשה מוגמר, אין משמעות של ממש לביטול ההסכם פרט לשאלת הפיצויים אשר כמוה כשאלה האם יחויב הנתבע במלוא התמורה. סמכותו של בית-המשפט בהפעלת שיקול-דעתו מאפשרת לו לחלק את הנזק שנגרם עקב הטעות (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [7], בעמ' 830).

בהפעילו את שיקול-דעתו לפי סעיף 14(ב), על בית-המשפט להשתכנע כי הביטול מוצדק משום שאחרת ייגרם לטועה עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד (ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור [8], בעמ' 501; ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר [9], בעמ' 831).

25. הבקשה לעשות שימוש בשיקול-הדעת לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) הועלתה לראשונה בסיכומים. עיקר הדגש בטענה היה גובהה של התמורה למול השירות שקיבל הנתבע.

אכן, התמורה אינה מבוטלת והדבר יבוא במסגרת שיקול-הדעת של בית-המשפט. במקביל, אני דוחה את טענת הנתבע שלפיה פנה אל התובעת רק לשם מילוי טופס (והוחתם על טפסים שלא הבין את מהותם). התשתית הראייתית מלמדת כי בנו של הנתבע קרא והבין היטב את המסמכים. ממילא כולל הדבר גם את גדרו של השירות שנזכר במסמכים. בנוסף, במהלך העדות התחוור כי במקרה קודם שבו רצה הנתבע למלא ולהגיש טפסים למל"ל הוא הסתייע ברואה-חשבון שהוא מכיר, אשר ביצע עבורו את הדבר ללא עלות (בעמ' 10 ש' 13). פשיטא כי היה יכול לפעול בדרך זהה גם הפעם ולהביא למילוי טפסים ללא עלות. הנתבע לא עשה כן אלא פנה לתובעת.

גם עצם העובדה שהנתבע ובנו אישרו בחקירתם כי סכום של 20% מזכאויות עבר

ו-20% מזכאויות עתיד של 6 או 8 חודשים היא שכר סביר שהיה ידוע להם, אינה מתיישבת עם הטענה שהפנייה הייתה עבור מילוי טפסים בלבד (ראה בעמ' 12 לפרוטוקול). עדי ההגנה אף הסבירו כי הפנייה לתובעת בוצעה נוכח פרסומיה על הצלחותיה ולאחר שפנייה קודמת של הנתבע אל המל"ל (בעניין ניתוח שבר) נדחתה.

ברור כי הנתבע ביקש לקבל ערך מוסף משכירת שירותיה של התובעת, וניסיונה בתחום הרלוונטי עבורו. בהקשר זה יש לציין כי טענת הנתבע כי לא היה זקוק למעשה לתובעת לפי שכבר היה לו תיק במל"ל (סעיף 4 לתצהירו של הנתבע מיום 10.12.2003) הסתברה כבלתי מדויקת, שכן התיק היחיד במל"ל היה באותו עניין שבו נדחה התובע בעבר (בעמ' 10 ש' 9-1).

התובעת פעלה למול הנתבע על-מנת לקבל את כל המסמכים הדרושים, הגישה את הדרוש למל"ל וזימנה את הנתבע לפגישת הדרכה עם רופא. בתצהירי הנתבע אין כל טענה עובדתית בעניין הפגישה עם הרופא. בחקירת עדי התובעת הועלתה טענה משתמעת כי דובר בפגישה של דקות ספורות. ככל שניתן לראות בכך גירסה עובדתית מאת הנתבע, היא מהווה חלק מניסיון כולל לגמד כל פעולה שנעשתה על-ידי התובעת נוכח עמדתו הכללית כי הסכומים שהיא דורשת הם מופרזים.

עוד אני נותנת דעתי על העובדה כי הנתבע, שהרבה להאשים את התובעת בחוסר תום-לב, לא מצא לשלם לתובעת את הסכומים שלהם הייתה זכאית לשיטתו. כך, לגבי 20% מזכאויות העבר, סכום של כ-7,000 ש"ח, שהנתבע הסכים כי התובעת זכאית לו (בעמ' 8 ש' 1 וש' 13 לפרוטוקול), לא שילם הנתבע דבר הימנו לתובעת. הנתבע ובנו נשאלו בעניין זה בחקירה הנגדית, ולא היה בפיהם מענה של ממש. העמדה על-פיה הנתבע אינו משלם גם סכומים המגיעים לצד שכנגד, כל זמן שדורשים ממנו יותר

(בעמ' 8 ש' 25-24), אינה מקובלת עליי ויש בה משום חוסר תום-לב.

יחד עם כל זאת, איני מתעלמת מהיחס בין התמורה המוסכמת לבין התמורה המוטעית (היינו, שיעור התמורה שהנתבע ובנו סברו כי סוכם). סכום התמורה הוא ניכר, גם אם נקבל את עמדת התובעת לגבי השירותים שניתנו לנתבע והעמדת ניסיונה ומקצועיותה לרשותו.

26. במכלול נסיבות העניין ובהן מהות העיסקה, נסיבותיה והשלכותיה על הצדדים, אני מוצאת כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים מוביל לביטולה של ההתקשרות, תוך חיובו של הנתבע בפיצויים בסכום השווה לסכום התמורה המוסכמת והמשוערכת, בניכוי 16,700 ש"ח למועד הגשת התביעה (ולא תהא השבה של צד כלשהוא למשנהו מעבר להוראות פסק-דין זה). סכום הניכוי מביא בחשבון גם את הדיון בשאלת הפיצוי המוסכם ואת התוצאה שהייתה מתקבלת, נוכח אותו דיון, במקרה של אכיפת ההסכם.

סוף דבר

27. הנתבע מחויב לשלם לתובעת סך של 28,848 ש"ח נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 14.10.2003 ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן מחויב הנתבע בהוצאות התובעת, לרבות שכר טרחת עורך-דין, סך כולל של 5,800 ש"ח בצרוף מע"מ. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין רפואי

  2. תגמול טיפול רפואי

  3. קבלת רשומות רפואיות

  4. סירוב לעבור בדיקת MRI

  5. עורך דין אתיקה רפואית

  6. עורך דין זכויות רפואיות

  7. חובת מעקב רפואי אחר חולה

  8. גרסה סותרת ברישום הרפואי

  9. העדר רישום רפואי במהלך הלידה

  10. ילד הזקוק לטיפול רפואי מיוחד

  11. סירוב עובד לעבור בדיקה רפואית

  12. כמה עולה בדיקת mri באופן פרטי

  13. תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה

  14. התחייבות למימון טיפולים רפואיים

  15. רשלנות רפואית באבחנה של צילום רנטגן

  16. התייחסות הוועדה לכל המגבלות והליקויים

  17. השפעת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות

  18. אי החזרת עובד לעבודה עקב בעיה רפואית

  19. חובה להציג בפני החולה אסכולות רפואיות

  20. סירוב לעבודה בלשכה בגלל בעיות רפואיות

  21. הוצאות בדיקות רפואיות תקופתיות לעובדים

  22. נדחתה בקשה לקבלת טופס ויתור על סודיות רפואית כולל

  23. שינוי במצב הרפואי של התובע במהלך תביעה בבית המשפט

  24. האם מותר לחברות למימוש זכויות רפואיות לייצג בערר ?

  25. נכות רפואית משוכללת בשיעור 61% בגין ליקוי ראיה - פגיעה בשדה הראיה

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון