ירידה בשמיעה במידה בינונית

ירידה בשמיעה במידה בינונית
1. התובע, יליד 1939, עובד חברת החשמל למעלה מ- 35 שנה, מבקש בתביעה זו להכיר בליקוי שמיעה וטינטון באוזניו כ"פגיעה בעבודה", במשמעותה לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1995 (להלן-"החוק"), שנגרמה לו, לטענתו, עקב חשיפה ממושכת לרעש, בתחנת הכח בחיפה.
 
2. העובדות הצריכות לעניין נקבעו בהחלטת בית הדין מיום 28.12.01, משנקבע, בהסכמת הנתבע, כי בכל שנות עבודתו בחברת החשמל, התובע עבד בחשיפה ממושכת לרעש שעוצמתו עולה על 85 דציבל, הן בשנים בהן עבד במשמרות, בתחנת הכח בחיפה, והן בשנים בהן הוא עבד כפקיד, משיצא לעיתים קרובות ממשרדו לפגישות עם העובדים בתחנת הכח.נ
 
3. בהחלטה הנ"ל, המהווה חלק מפסק דין זה, מינה בית הדין את ד"ר משה גולדשר
כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין, והפנה אליו את השאלות הרפואיות הדרושות
לצורך ההכרעה המשפטית.ב
  
4. בחוות דעתו מיום 5.1.2002 קבע המומחה הרפואי כי התובע סובל מירידה בשמיעה
במידה בינונית באוזן שמאל וכי באוזן ימין – אין ירידה בשמיעה.ו
אשר לתלונת הטינטון – ציין המומחה בחוות דעתו כי "התובע מתלונן גם
על טינטון".נ
לשאלות הקשר הסיבתי, השיב המומחה כדלקמן (ההדגשות הוספו):
"רובו של הליקוי בשמיעתו של התובע לא נגרם כתוצאה מחשיפתו לרעש בעבודתו.ב
...ו
אצל התובע ניכרת השפעה ברורה של תהליך תחלואי טבעי.נ
יתכן שאצל התובע התווספה גם תרומה כלשהי של חשיפה לרעש בעבודה.ב
בכל מקרה, הנזק מהתהליך התחלואי הוא הדומיננטי מבין השניים".ו
  
על פי בקשת ב"כ התובע, הועברה למומחה הרפואי רשימת שאלות הבהרה.נ

5. בחוות דעת משלימה, מיום 25.4.002, השיב המומחה לשאלות, משהגדיר, ביתר דיוק, את הליקויי השמיעה שאובחנו אצל התובע:
אשר לירידה בשמיעה באוזן שמאל – המומחה הסביר כי מדובר בירידה בשמיעה מסוג תחושתי-עצבי. וכי באוזן זו יש גם פגיעה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור.ב
באוזן ימין, כפי שנאמר בחוות הדעת הראשונה, המומחה חזר וקבע בחוות הדעת המשלימה, בהתייחס לאודיוגרמות מתאריכים שונים, כי אין לתובע ירידה בשמיעה – וממילא אין גם ירידה בתדירויות הדיבור.ו
 
אשר לטנטון - עולה מחוות הדעת המשלימה כי המומחה מאשר שהתובע אכן סובל מטנטון באוזן שמאל, משמע שהוא לא רק "מתלונן" על טנטון.נ
 
בעוד שהירידה בשמיעה אובחנה, לפי התיעוד הרפואי, כבר ב- 11.11.87, התלונה הראשונה על טינטון – קיימת, לדברי המומחה רק ב- 10.3.97.ב
  
בהתייחס לגורמים השונים שהשפיעו על הירידה בשמיעה באוזן שמאל – השיב המומחה לשאלות ההבהרה, כדלקמן:
א.              "לא ידוע בוודאות מה הגורם לליקוי השמיעה באוזן שמאל.ו
אפשרות אחת מני רבות: טיפול ממושך בזריקות סטרפטומיצין, עקב שחפת פעילה של שלפוחית השתן"
 
ב.              "החשיפה לרעש בעבודה תרמה (אם בכלל) מעט מאוד, לליקוי השמיעה באוזן שמאל".נ
 
ג.               "מבנה האודיוגרמות (כולן) אינו בעל האפיונים המתאימים לנזק מחשיפה לרעש".ב
 
6. משנתקבלה חוות הדעת המשלימה, הגישה ב"כ התובע סיכומים, ובמקביל ביקשה כי בית
הדין ימנה מומחה-יועץ רפואי אחר, או נוסף, משטענה, בין השאר, שהמומחה התעלם
מבדיקת BERA שהועברה אליו כחלק מהחומר הרפואי.ו

בית הדין דחה את הבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף או אחר, מהנימוקים שפורטו
בהחלטה מיום 16.7.02.נ
יחד עם זאת, ניתנה לתובע הזדמנות להמציא לבית הדין עותק קריא וברור של בדיקת
BERA אליה התייחסה ב"כ התובע בטיעוניה (משהוגש לבית הדין עותק מטושטש שלא
ניתן היה לקריאה)
 
7. לאחר שב"כ התובע המציאה עותק קריא וברור של בדיקת BERA מיום 27.5.97 – הועבר
התיק פעם נוספת אל המומחה הרפואי, אשר התייחס לבדיקת ה- BERA, בחוות דעת
משלימה (שלישית) מיום 13.10.02, משקבע, בצורה נחרצת:
"אין בתוצאות בדיקת ה- BERA מתאריך 27.5.97 כדי לשנות את הקביעות והמסקנות בחוות הדעת המקורית מתאריך 5.1.02 וחוות הדעת המשלימה מתאריך 25.4.02".ב
 
משנתקבלה חוות הדעת המשלימה האחרונה – הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.ו
 
8. טענות התובע:
ב"כ התובע מבקש בסיכומיו לקבל את התביעה, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גולדשר, המומחה הרפואי מטעם בית הדין.נ

לטענתו, משמדובר בליקוי שמיעה "מעורב" – עומדות לטובת התובע שתי חזקות: האחת, לפי סעיף 85 לחוק, "במסלול" של "מחלת מקצוע" והשנייה, לפי סעיף 83 לחוק, "במסלול" של מיקרוטראומה.ב

לפני שאפרט את הטענות – יובאו להלן סעיפי החוק הרלבנטיים, עליהם מבסס התובע את טענותיו:
סעיף 83 (חזקת סיבתיות)
"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך;
ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".ו
 
סעיף 85: (מחלות מקצוע)
 
"(א) השר, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, רשאי לקבוע שמחלה פלונית היא, מיום פלוני, מחלת מקצוע, בין לגבי כל המבוטחים לפי פרק זה ובין לגבי סוג מבוטחים, לפי אופיה וגורמיה של אותה מחלה יש לראותה, לדעתו, כסיכון מקצועי.נ
(ב) השר, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, רשאי לקבוע נסיבות שבהן מחלה פלונית היא בחזקת מחלה שבה חלה המבוטח עקב עבודתו כל עוד לא הוכח ההיפך.ב
(ג) אדם שנעשה לראשונה לא מסוגל לעבודתו עקב מחלה פלונית בטרם היותה קבועה כמחלת מקצוע, רואים אותו כמי שחלה באותה מחלה בטרם היותה קבועה כאמור".ו
 
(1) ב"כ התובע טוען, אפוא, בסיכומיו, בהסתמך על החזקות שבסעיף 83 לחוק (לעניין "תאונה") ובסעיף 85 (לעניין מחלת מקצוע), כי "בשני המסלולים אין לפעול לפי המבחן של 'פחותה בהרבה' " , ובמילים אחרות, הוא טוען שחלה על המקרה החזקה, לפי הרישא של סעיף 83, ואין להזדקק לסיפא של סעיף 83, כדבריו: "הן המומחה והן כב' בית הדין נקלעו לכלל טעות, של יישום מבחן "הפחותה בהרבה" כאשר אין ליישמו".נ

אשר להערה האחרונה, אזכיר כאן רק זאת:
ראשית, ב"כ התובע, היא שביקשה לשאול את המומחה "מה מידת התרומה של העבודה על הופעת ליקוי השמיעה משמאל ומימין?" לא ברורה איפא הטענה. האם ב"כ התובע טוען כי עורכת הדין ממשרדו "נקלעה לכלל טעות" בניסוח השאלה? האם הוא טוען שבית הדין "נקלע לכלל טעות" בכך שנענה לבקשת ב"כ התובע והפנה אל המומחה את השאלה? או שמע טוען הוא כי המומחה "נקלע לכלל טעות" בהשיבו על השאלה שהופנתה אליו על פי בקשת התובע?
שנית, המומחה לא חרג מהשאלה, כפי שהפנתה אליו ב"כ התובע, מה גם שלא השתמש כלל במונח "השפעה פחותה בהרבה". לשאלה "מה מידת התרומה של העבודה" – השיב המומחה כי "החשיפה לרעש תרמה (אם בכלל) מעט מאוד…" – מהי, אפוא, הטעות? אין זאת אלא שהתשובה לא נוחה לתובע, ומכאן הטרוניה.ב

(2) ככל שמדובר ב"מחלת מקצוע", טוען ב"כ התובע כי סעיף 85 קובע חזקת סיבתיות, כפי שנאמר בעבל 1060/00 ברוך-אנדריי רדו נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם):
"כי לגבי ירידה בשמיעה כמחלת מקצוע חלה חזקת הסיבתיות לפיה, ככל שהעובד נחשף לרעש שמעל 85 דציבל בעבודתו, אזי השמיעה הנה תוצאה של החשיפה לאותו רעש".ו
 
את חזקת הסיבתיות, לפי סעיף 85 לחוק, מגדיר ב"כ התובע כ- "סיבתיות
שאיננה סיבתיות מרבית, בלעדית, מאיורית או אחרת, פשוט סיבתיות, סיבתיות,
סיבתיות. מבלי ליתן לה כינויים כאלה או אחרים" (כך, כלשון ב"כ התובע).נ
 
מאחר וחזקת הסיבתיות, לגבי "מחלת מקצוע" הנה, לטענת ב"כ התובע, "סבתיות ללא
סייג", כי אז, לדבריו, ככל שמתקיימים "התנאים העובדתיים של מחלת מקצוע" - אין
תחולה ואין כלל רלבנטיות לסעיף 83 ולחזקת הסיבתיות הכלולה בו, וממילא - אין
להיזקק כלל למבחן ה"פחותה בהרבה".ב
 
(3) ב"כ התובע מסכם טענותיו בעניין זה, בטענה כוללת, כי בכל מקרה שהוכחה עבודה
בחשיפה ממושכת לרעש בעוצמה העולה על 85 דציבל, והוכח כי "נגרם ליקוי שמיעה" –
די בכך כדי לקבוע כי התובע לקה ב"מחלת מקצוע".ו
 
(4) בהמשך סיכומיו, טוען ב"כ התובע כי מדובר ב"ליקוי שמיעה מעורב".
לדבריו, משחלה חזקת הסיבתיות – "אין זכר לחלקיות שבליקוי או למרבי, מינורי, עיקר,
טפל וכד'. ליקוי שמיעה מעורב , כשמו כן הוא, מעורב, דהיינו יש בו נזק אשר נוצר בשל
חשיפה המזיקה ויד בו גם נזק שנוצר בגלל סיבות , תחלואיות ואחרות".נ
 
לטענת התובע, משניתן למצוא בחוות דעתו של ד"ר גולדשר "קיומו של נזק" וכן "קיומו
של ליקוי שמיעה הנובע ממחלת מקצוע" – די בכך כדי להכיר בתביעה – ולהשאיר לועדה
הרפואית, במסגרת סמכותה לקבוע את "הנכות הנובעת מהפגיעה", להביא בחשבון את הגורמים השונים שהשפיעו על ליקוי השמיעה, ובהתאם לכך לקבוע את הנכות שנגרמה עקב הליקוי שמקורו בחשיפה לרעש.ב
 
(4) משקבע המומחה כי העבודה תרמה, ולו במעט, לירידה בשמיעה – די בכך, לטענת ב"כ
התובע, כדי להכיר בתביעה.ו
בנוסף לכך, לטענתו: "המומחה מאשר קיומו של טיניוס והרי זה כשלעצמו מעניק 10%
נכות, גם ללא ירידה בשמיעה".נ
בהסתמך על הפסיקה (ללא איזכור) טוען ב"כ התובע בעניין זה: "ביה"ד הארצי הבהיר
עמדתו ועצר סחף הטעויות אצל מומחים בעניין זה, בקובעו כי אין לומר כי קיימת ירידה
בשמיעה בתדרי הדיבור, רק כאשר קיימת נכות שמיעתית עקב הירידה בתדרי הדיבור ודי
בקיומה של ירידה כלשהי בתדרי הדיבור".ב
בהקשר זה, ציין ב"כ התובע בסיכומיו כי "אין אנו יודעים האם ראה המומחה, ד"ר
גולדשר, קיומו של ליקוי כלשהו בתדרי הדיבור, כל שקבע כי אין ליקוי בתדרי הדיבור…".ו
על כך מעיר ב"כ התובע בתמיהה, כי בכל בדיקות השמיעה שהיו בתיק, מראה סף קליטת
הדיבור SRT = 20 ימין / 35-30 שמאל, אז הכיצד ניתן להתעלם מהליקוי, ליקוי כלשהו,
בתדרי הדיבור??!!" (כך במקור – נ.ו).נ
 
(5) התביעה – על פי תורת המיקרוטראומה
ב"כ התובע מבקש בסיכומיו "להבהיר ולשנות" את ההלכה, בסוגיית הירידה בשמיעה –
כפגיעה הנגרמת בדרך של מיקרוטראומה.ב
מיקרוטראומה , כהצטברות של ארועים תאונתיים חוזרים ונשנים, היא פגיעה הנכנסת
בגדר "תאונה", ועל כן, לדברי ב"כ התובע: "הוחלו כללי "התאונה" גם על
מיקרוטראומה, כולל חזקת הסיבתיות על שני מרכיביה, הרישא והסיפא" (של סעיף
83 – נ.ו).ו
ב"כ התובע מבקש לקבוע, כי "הגורמים לליקוי השמיעה הם גורמים הנראים לעין".
  
כשם שנקבע בפסיקה , כי קרני שמש וחום, אשר גרמו לסרטן העור, הם "גורם חיצוני
נראה לעין", כפי שנאמר בדב"ע נה/ 185-0 המוסד לביטוח לאומי נ' אברהם חליפה פד"ע
לג 25): "אדם רואה את השמש, ומכת שמש הינה מכה חיצונית הפוגעת באדם – כך,
לטענתו, גם הרעש, נגרם ממכונות המפיקות רעש – והן גורם חיצוני נראה לעין.
מכאן, טענתו, כי לעניין המיקרוטראומה – חלה החזקה שבסעיף 83 רישא, ואין חשיבות
לסיפא של הסעיף, המתייחסת לתאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים
לעין.
 
ב"כ התובע מזכיר בסיכומיו את הפסיקה, המתייחסת לרעש, כגורם שאינו גורם חיצוני
נראה לעין, כפי שנאמר בדב"ע לה/ 6-0 יצחק זהבי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 44:
"להצגת שאלה כאמור (אם השפעת העבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים – נ.ו) , יש מקום באותם המקרים שהתאונה הינה תוצאה של פעולת חיידקים, מתח נפשי, עבודה מאומצת, חום, רעש וכיוצא באלה גורמים, שאינם "גורמים חיצוניים הנראים לעין", היינו במקרים שעליהם חלה הסיפא של סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי".
 
אלא שלטענתו, "אזכור הרעש כגורם חיצוני שאינו נראה לעין נעשה פעם אחת, כאיזכור
בלבד, וללא דיון מעמיק, ואף ללא דיון כלל בעניין הרעש".
 
משמדובר, לטענת התובע, ב"גורם חיצוני נראה לעין" – כי אז, גם אם נבחנים תנאי
הזכאות על פי תורת המיקרוטראומה - פועלת לטובת התובע חזקת הקשר הסיבתי, כאן
לפי סעיף 83 לחוק.
 
9. טענות הנתבע:
(1) הנתבע מבקש בסיכומיו לדחות את התביעה, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה
הרפואי מטעם בית הדין, משקבע המומחה כי תהליך תחלואי הוא "הגורם הדומיננטי"
לירידה בשמיעה, וכי החשיפה לרעש תרמה, אם בכלל, "מעט מאוד".
 
(2) בהתייחס לפסק הדין בעניין ברוך אנדריי רדו הנ"ל, עליו הסתמך ב"כ התובע בסיכומיו, מבקשת ב"כ הנתבע לאבחן את המקרה שם מהמקרה בו עסקינן, מאחר ובמקרה של התובע לא נקבע כי התקיימו התנאים למחלת מקצוע .
(3) יתר על כן, ב"כ הנתבע צירפה לסיכומיה את סיכומי הנתבע בעב"ל 1060/00 הנ"ל (בעניין ברוך אנדריי רדו) – ומבקשת לחזור על אותן טענות שטען שם הנתבע (שם, המשיב) במיוחד הטענה שרעש אינו גורם חיצוני נראה לעין, כפי שנפסק לדבריה "בעשרות פסקי דין", ועל כן, לטענתה, גם בפגיעה על דרך המיקרוטראומה – חלה הסיפא של סעיף 83.
 
(4) חזקת הסיבתיות, עליה מבסס ב"כ התובע את טיעוניו, קמה, לטענת הנתבע, רק לאחר שהוכחו שני היסודות של "תאונה", שהם: גורם, או מחולל מחד גיסא, ונזק או פגיעה מאידך גיסא, כפי שנאמר בדב"ע נג/ 153-0 פארג' עוד ג'אבר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ז, 50, 53:
"בחינת נפקותה של החזקה ותנאי חלותה נפנה אל סעיף 39 סיפא הפותח במילים: "תאונה שאירעה לעובד" (להבדיל מן המילים"נזק שאירע לעובד").
מכאן, נובע כי על מנת שתוכר חזקת הסיבתיות יש להוכיח בראש ובראשונה כי אירעה תאונה וזו מורכבת משני יסודות חיונים: גורם, או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה, מאידך.
רק לאחר שהוכחה תאונה על שני יסודותיה ובית הדין שוכנע כי היו הגורמים לתאונה חיצוניים הנראים לעין, רק אז תקום חזקת הסיבתיות בדבר הקשר הסיבתי בין הגורם לפגיעה…
… לו די היה בהוכחת הנזק שהוסב למבוטח השכיר, ללא הוכחת הגורם לנזק על מנת להקים את החזקה הנדונה, היתה נגרמת בכך "רתימת העגלה לפני הסוס"…".
 
במקרה של התובע, לטענת הנתבע, לא עומדת לו החזקה שבסעיף 83, מאחר ורעש,כאמור,
אינו גורם חיצוני נראה לעין.
 
(5) אשר לטענת התובע, כי מדובר בירידה בשמיעה כ"ליקוי מעורב" – טוענת ב"כ הנתבע
בסיכומיה כי "ליקוי מעורב" הוא ליקוי שמיעה שחלקו הולכתי, וחלקו תחושתי-עצבי,
ולא זה המצב במקרה של התובע.
 
(6) משקבע המומחה הרפואי כי התובע אינו סובל כלל מירידה בשמיעה באוזן ימין – כי אז,
לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיה – לא מדובר ב"מחלת מקצוע".
האפשרות הרלבנטית היחידה, לטענת הנתבע, היא, "האופציה של מיקרוטראומה". לעניין זה, משלא עומדת לתובע החזקה לפי סעיף 83, בהיות הרעש גורם שאינו נראה לעין, כי אז השאלה שיש לשאול את המומחה, היא השאלה המתחייבת על פי הסיפא של סעיף 83, היינו האם השפעת החשיפה לרעש בעבודה היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים.
(7) גם באשר לטינטון – ב"כ הנתבע מבקשת לדחות את הטענה כי הטנטון, כשלעצמו,
מצדיק קביעת נכות בשיעור 10%.
לטענתה – בשלב זה, על בית הדין להחליט אם הירידה בשמיעה והטנטון מהם סובל
התובע הם בגדר "פגיעה עבודה" וכל עוד לא יוחלט כי מדובר ב"פגיעה בעבודה" – אין כל
רלבנטיות למבחני הנכות אשר על פיהם קובעות הועדות הרפואיות את שיעור הנכות, למי
שכבר הוכר כ"נפגע בעבודה".
 
10. דיון והכרעה:
בין אם נבחן את השאלה על פי הקריטריונים של "מחלת מקצוע" ובין אם תבחן שאלת הקשר הסיבתי במסגרת של פגיעה בדרך של מיקרוטראומה – כך או כך, בהתחשב בחוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין – דין התביעה להדחות, כפי שאפרט להלן, בהתייחס לטענות באי כח הצדדים בסיכומיהם.
 
א. האם התקיימו התנאים להכיר בליקוי השמיעה של התובע כ"מחלת מקצוע".
(1) "מחלת מקצוע", על פי סעיף 85 לחוק שצוטט לעיל – היא אחת המחלות המנויה בתוספת
לתקנות, והתמלאו בה התנאים הקבועים בהגדרת המחלה ובתקנות, כפי שנאמר בדב"ע
לד/ 16-0 אריה ליטבך נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם):
”אין לך מחלת מקצוע במובן החוק, אלא זאת ששמה נקוב בתוספת לתקנות האמורות, ונתמלאו בה כל התנאים המקנים לה, במצטבר, מעמד של מחלת מקצוע".
 
מחלת המקצוע הרלבנטית לענייננו, לפי רשימת מחלות המקצוע שבתוספת השניה
לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד- 1954 (להלן –
"התקנות")– היא המחלה המצויינת בפריט 7 לחלק ב' של התוספת:
”נזק לאוזן הפנימית הנגרם על ידי חשיפה לרעש, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור".
 
בתקנה 45 לתקנות הנ"ל נקבע כי "מחלה מהמחלות המפורטות בטור 1 לחלק ב' לתוספת
השניה היא מהתאריך שצויין בטור 3 מחלת מקצוע לגבי מבוטחים המועבדים בעבודה,
במקצוע או בתהליך ייצור כמפורט לצד אותה מחלה בטור 2".
בענייננו, מבוטחים העובדים בעבודה המנויה בטור 2 הם העובדים ב-"עבודה ממושכת
בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל".
 
משנקבע בהחלטת בית הדין, בהסכמת הנתבע, כי התובע עבד בחשיפה ממושכת לרעש
בעוצמה העולה על 85 דציבל, והמומחה הרפואי קבע כי התובע סובל מירידה בשמיעה
בתדירויות הדיבור (באוזן אחת), מתקיימים אצלו, אפוא, לכאורה, תנאי הסף הנדרשים
לצורך הכרה בליקוי שמיעה, באוזן אחת, כמחלת מקצוע.
 
ב"כ התובע ציין בסיכומיו כי המומחה הרפואי קבע שאין לתובע ירידה בכושר השמיעה
בתדירויות הדיבור, ועל כך הוא טוען, כי משקבע המומחה שהתובע סובל מטינטון "זה
כשלעצמו מעניק 10% נכות, גם ללא ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור".
לדברי ב"כ התובע "כל שקבע (המומחה) כי אין ליקוי בתדרי הדיבור – ובהחלט כי יתכן
כי נפל גם הוא לטעות הנפוצה לפיה בהעדר נכות בירידה בשמיעה בתדרי הדיבור כי אז
אין ליקוי שמיעה בתדרי הדיבור, בניגוד גמור ומוחלט לפסיקת בית הדין ארצי".
 
טענות התובע בעניין זה מבוססות על הנחה עובדתית מוטעית, שהרי המומחה לא קבע
שאין לתובע ירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור.
נהפוך הוא, בתשובה לשאלת הבהרה שהפנתה אליו ב"כ התובע קבע המומחה:
”באוזן ימין אין פגיעה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור.
באוזן שמאל יש פגיעה כזו".

(2) עולה מחוות הדעת של המומחה הרפואי כי אין לתובע נזק כלשהו באוזן ימין.
אין לו ירידה בשמיעה באוזן ימין, מכל סוג שהוא, ואין לו גם טינטון באוזן ימין.

באוזן שמאל, כאמור, סובל התובע מירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור, והמומחה גם אישר שהתובע סובל מטינטון באוזן שמאל (ראה תשובות מס' 1 ו- 4 לשאות ההבהרה, בחוות הדעת המשלימה מיום 25.4.2002).
 
(3) השאלה היא, אפוא, האם הירידה בשמיעה והטינטון באוזן שמאל – הם בגדר מחלת מקצוע.
על מנת להכיר בליקוי שמיעה כ"מחלת מקצוע" – לא די בקיומם של התנאים להגדרת המחלה, ונסיבות העבודה המתוארות בטור 2 של חלק ב' לתוספת הנ"ל.
לא די אפוא בכך שהתובע עבד בחשיפה ממושכת לרעש העולה על 85 דציבל, ושהוא סובל מירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור ומטינטון באוזן שמאל.
כדי לקבוע שליקוי זה הוא בגדר מחלת מקצוע – דרושה גם הוכחה לקשר סיבתי רפואי בין הליקוי באוזן לבין העבודה בחשיפה לרעש, שהרי על התובע להוכיח כי התקיימה בו הגדרת המחלה האמורה, לרבות העובדה שהנזק נגרם "על ידי חשיפה לרעש".
 
בתקנות אכן נקבעה חזקה לעניין הקשר הסיבתי, כפי שנאמר בתקנה 46:
”מחלה מהמחלות המפורטות בטור 1 לתוספת השניה שחלה בה מבוטח שלגביו נקבעה אותה מחלה כמחלת מקצוע, בהיותו מועבד בעבודה, במקצוע או בתהליך ייצור כמפורט לצידה בטור 2 או בתוך שנה לאחר שחדל להיות מועבד כאמור, היא בחזקת מחלה שבה חלה המבוטח עקב עבודתו, כל עוד לא הוכח ההיפך".

החזקה האמורה ניתנת לסתירה – כמו כל חזקה אחרת הניתנת לסתירה, אלא אם כן נאמר בחוק במפורש, אחרת.
טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי סעיף 85 לחוק "קובע חזקת סיבתיות, שאיננה סיבתיות
מירבית, בלעדית, מאיורית או אחרת. פשוט, סיבתיות, סיבתיות, סיבתיות" – לא רק שאינה ברורה, היא גם אינה נכונה, כפי שאין לקבל גם את טענתו כי "חזקת הסיבתיות הקיימת במחלת מקצוע הינה סיבתיות ללא סייג".
 
בתקנה 46 עצמה נקבע הסייג – "כל עוד לא הוכח ההיפך".
כאמור, כמו כל חזקה, ניתנת גם החזקה של הסיבתיות במחלת מקצוע – לסתירה, הגם שהנטל במקרה כזה – מוטל על הנתבע, המבקש להפריכה.
 
ואכן בענייננו, נסתרה החזקה – על פי הקביעות הנחרצות של המומחה הרפואי בחוות דעתו, ובתשובותיו לשאלות ההבהרה.
המומחה הרפואי קבע כי ניכרת אצל התובע "השפעה ברורה של תהליך תחלואי" וכי מבנה כל האודיוגרמות "אינו בעל האיפיונים המתאימים לנזק מחשיפה לרעש".
 
לא נעלם מעיני כי המומחה גם ציין בחוות דעתו כי "יתכן שאצל התובע התווספה גם תרומה כלשהי של חשיפה לרעש בעבודה", אלא, שהמומחה סייג את התשובה הזאת פעמיים. ראשית, ההסתייגות באה לידי ביטוי במילה "יתכן", ובתשובה לשאלות ההבהרה הביטוי להסתייגות מודגש אף יותר: "אם בכלל".
  
שנית, ההסתייגות מתייחסת למידת ההשפעה האפשרית, משנאמר בחוות הדעת המקורית ש"רובו של הליקוי בשמיעתו של התובע – לא נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש" והשפעת החשיפה לרעש, אם היתה, היא רק בדרך של "תרומה כלשהי", ובתשובה לשאלות ההבהרה, כפי שנוסחו על ידי ב"כ התובע – הדגיש המומחה כי החשיפה לרעש תרמה אם בכלל – מעט מאוד.
 
בנסיבות אלה, במיוחד בהתחשב בקביעת המומחה כי "מבנה האודיוגרמות (כולן) אינו בעל האיפיונים המתאימים לנזק מחשיפה לרעש" – עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת הקשר הסיבתי, גם בעילה של "מחלת מקצוע".
 
(4) ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי במקרה של התובע מדובר בליקוי שמיעה "מעורב" ועל כן,
לטענתו, משחלה חזקת הסיבתיות – "אין זכר לחלקיות שבליקוי או למירבי, מינורי,
עיקר, טפל וכד'. ליקוי שמיעה מעורב, כשמו כן הוא, מעורב, דהיינו יש בו נזק אשר נוצר
בשל חשיפה המזיקה ויש בו גם נזק שנוצר בגלל סיבות תחלואיות ואחרות".
 
לפיכך, טוען ב"כ התובע, כאמור, כי די בקביעת המומחה שהתובע סובל מנזק כלשהו
באוזן שמאל, "ובקיומו של ליקוי שמיעה הנובע ממחלת מקצוע" – כדי להכיר בתביעה,
ויש להשאיר, לטענתו, את שאלת מידת ההשפעה של כל אחד מהגורמים, להחלטת הועדה
הרפואית, בבואה לקבוע את הנכות הנובעת מהפגיעה.
 
גם טענה זו אינה מקובלת עלי. ראשית,המונח "ליקוי שמיעה מעורב" אינו מתייחס
לליקוי שמיעה שחלקו נגרם מרעש וחלקו נגרם מגורמים אחרים, כפי שסבור ב"כ התובע,
אלא מדובר כאן במונח רפואי שעניינו ליקוי שמיעה שחלקו מסוג תחושתי-עצבי וחלקו
מסוג הולכתי.
במקרה של התובע – לא מדובר בליקוי שמיעה מעורב, משקבע המומחה כי הירידה
בשמיעה ממנה סובל התובע באוזן שמאל היא מסוג תחושתי עצבי, ולא נאמר, בשום
מקום, שיש לו גם ליקוי מסוג הולכתי.
  
שנית, למידת ההשפעה של החשיפה לרעש על הירידה בשמיעה, בהשוואה לגורמים
אחרים – יש גם חשיבות לצורך ההקביעה האם מדובר ב"פגיעה בעבודה", בין אם כמחלת
מקצוע ובין אם כפגיעה בדרך של מיקרוטראומה.
אם אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הירידה בשמיעה והטנטון – כי אז לא מדובר בפגיעה בעבודה והתביעה תדחה כבר בשלב זה, ואין מקום להעביר את העניין לשלב של קביעת נכות על ידי הועדות הרפואיות.
 
מחוות דעתו שלך המומחה הרפואי עולה, כאמור לעיל, כי בבדיקות השמיעה של התובע
קיימת תבנית שאינה בעלת אפיונים לנזק מחשיפה לרעש, והחשיפה לרעש תרמה, אם
בכלל, מעט מאוד, מכאן שהשפעת החשיפה לרעש, אם וככל שהיא בכלל קיימת – היא
זניחה ושולית, בהשוואה לגורם התחלואי. בכך הופרכה "חזקת הסיבתיות" ונשמט
הבסיס להכיר בירידה בשמיעה ובטנטון כ"פגיעה בעבודה".
 
ב. האם התקיימו התנאים לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה.
 
מקובלת עלי טענת התובע כי המבחנים לשאלה אם מדובר בפגיעה בדרך של
מיקרוטראומה, הם המבחנים המתייחסים ל"תאונת עבודה" לפי סעיף 83 לחוק.
משהגעתי למסקנה כי נסתרה חזקת הסיבתיות, כפי שנאמר לעיל לעניין מחלת המקצוע,
כך גם לעניין החזקה לפי סעיף 83 לחוק, ומשכך – אין צורך להכריע בשאלה שהעלה ב"כ
התובע בסיכומיו, האם פגיעה מרעש היא פגיעה מגורם חיצוני נראה לעין, אם לאו,
ובהתאם לכך – האם חלה הסיפא של סעיף 83.
בהקשר זה אציין רק זאת כי אין ממש בטענת התובע כי "איזכור הרעש כגורם חיצוני
שאינו נראה לעין – נעשה פעם אחת כאיזכור בלבד וללא דיון מעמיק בעניין" (בדב"ע
לה/ 6-0 בעניין זהבי הנ"ל).
הפסיקה המשיכה ופסקה באותו עניין, גם בפסקי דין רבים אחרים, משחזרה ואיזכרה
את הרעש כאחד הגורמים שאינם גורמים חיצוניים נראים לעין, כפי שנאמר בדב"ע
מא/117-0 טובה אמיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 54:
”..בית דין זה פסק וחזר ופסק כי "פעולת חיידקים, מתח נפשי, עבודה מאומצת, חום, רעש" אינם גורמים חיצוניים הנראים לעין..."
  
נתתי דעתי לטענות ב"כ התובע, המשווה את גורם הרעש לגורם החום וקרני השמש,
משנקבע בפסיקה כי "מכת שמש" היא גורם חיצוני, כפי שנאמר בדב"ע נה/ 185-0 בעניין
אברהם חליפה הנ"ל:
"אדם רואה את השמש ; ומכת שמש הינה מכה חיצונית הפוגעת באדם.
לפיכך, במקרה של מחלה שנגרמת ממכת שמש חל הרישא של סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]/ התשנ"ה ה- 1995, שזו לשונו :
"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך....".
 
מכאן, כי אין חשיבות לסיפא של סעיף 83 לחוק, היינו - להוכחה :
כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".
 
יש טעם בטענת ב"כ התובע, כי גם הרעש הוא "גורם חיצוני נראה לעין" ובמקרה הראוי אפשר שתבדק השאלה ותתברר פעם נוספת.
אלא, שבענייננו, כאמור לעיל, אין צורך להכריע בשאלה אם חלה החזקה, היינו הרישא
של הסעיף, או הסייג של הסיפא – משנסתרה גם החזקה, בקביעות המומחה בחוות דעתו,
כפי שנאמר לעיל לעניין מחלת המקצוע.
 
כפי שצויין לעיל, משסייג המומחה את הקשר הסיבתי הרפואי פעמיים, היינו שספק אם
בכלל קיים קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה באוזן אחת, וגם אם כן כי אז גורם הרעש השפיע רק "מעט מאוד" - ברור כי לדעת המומחה, גם אם קיים קשר סיבתי כלשהו בין חלק קטן מליקוי השמיעה לבין העבודה ברעש, כי אז מדובר באפשרות תאורטית של תרומה שולית זניחה בלבד – בכך אין די כדי לקבוע, פוזטיבית, שהתובע הוכיח את הקשר הסיבתי הדרוש להכיר בפגיעה באוזניו כ"פגיעה בעבודה", כפי שנאמר בדב"ע נו/197-0 המוסד לביטוח לאומי נ' בתיה קוהן, עבודה ארצי כרך ל(1) 38:
"מכל טענותיו של ב"כ המערער נראית לנו הטענה כי כאשר חוות הדעת הרפואית נוקטת בלשון של "יתכן" ולא בלשון חד משמעית, הרי שאין בכך כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה לבין העבודה.
ובעניין זה, ראה דיון מס' לב/ 406-0 משולם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג 443 בעמ' 448".
 
על אחת כמה וכמה שאין די בספק האמור לגבי הקשר הסיבתי כדי לקבוע כי בפגיעה על
דרך המיקרוטראומה מדובר, שכן עולה מחוות דעתו של המומחה כי השפעת החשיפה
לרעש על ליקוי השמיעה של התובע, באוזן אחת, בוודאי פחותה בהרבה מהשפעת גורמים
אחרים, היינו "התהליך התחלואי" (להזכירך, שהמומחה הצביע על אחת האפשרויות
שגרמה לתהליך התחלואי, שהיא הטיפול הממושך בזריקות סטרפטומיצין עקב שחפת
פעילה של שלפוחית השתן).
 
יושם אל לב, כי כשהמומחה דבר על "מעט מאוד" הוא הוסיף "אם בכלל", היינו שגם ה"מעט מאוד" הוא בספק ספיקא, אם הוא קיים בכלל.
 
הנה כי כן, לא רק זאת שעולה מחוות הדעת כי השפעת החשיפה לרעש, אם בכלל היתה
לה השפעה, היתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורם התחלואי, אלא אף זאת שמדובר, אם
בכלל, בהשפעה שולית וזניחה, "מעט מאוד" בלשון המומחה, מה גם שהאודיוגרמות,
כאמור לעיל, מצביעות על תבנית שאינה אופיינית לחשיפה לרעש.
 
בנסיבות אלה – בין אם חלה הרישא ובין אם חלה הסיפא – גם אם חלה החזקה שבסעיף
83 רישא –החזקה הנסתרה והקשר הסיבתי נשלל.
 
ג. הטינטון
בהסתמך על קביעת המומחה, כי התובע סובל מטינטון באוזן שמאל, טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי "זה כשלעצמו מעניק 10% נכות גם ללא ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור".
לדבריו "בית הדין הארצי הבהיר עמדתו ועצר סחף הטעויות אצל המומחים בעניין זה, בקובעו כי אין לומר כי קיימת ירידה בשמיעה בתדרי הדיבור רק כאשר קיימת נכות שמיעתית עקב הירידה בתדרי הדיבור, ודי בקיומה של ירידה כלשהי בתדרי הדיבור".
 
גם טענה זו אינה מדוייקת. הטינטון כשלעצמו איננו בגדר פגיעה בעבודה, מה גם שעולה מחוות הדעת כי לדעת המומחה, הן הירידה בשמיעה והן הטינטון אינם קשורים לחשיפה לרעש.
על כך נאמר לאחרונה בעב"ל 1190/01 רמי אמירי נ' המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מיום 10.4.2003 – טרם פורסם):
”טינטון הינו ליקוי שכשלעצמו אינו בגדר פגיעה בעבודה, כל עוד לא הוכח הקשר בינו לעבודה.
משסבר המומחה בחוות דעתו, כי אין הטינטון קשור לחשיפה לרעש בעבודתו – אין להתערב בחוות הדעת המקצועית לעניין זה.
 
אילו היה המערער סובל מליקוי שמיעה שהיה מוכר כפגיעה בעבודה, היה מקום לבחון קיום קשר סיבתי בין אותה פגיעה בעבודה לבין הטינטון.
ברם, משראוי לקבוע, כאמור, כי אין המערער מליקוי שמיעה שהינו בגדר פגיעה בעבודה – ממילא אין לקשור את הטינטון לפגיעה שלא היתה".

11. התוצאה היא – שהתביעה נדחית, משנקבע כי התובע סובל מירידה בשמיעה וטינטון
באוזן שמאל בלבד, ונשלל הקשר הסיבתי בין הנזק האמור לבין עבודתו בחשיפה
ממושכת לרעש.
 
12. אין צו להוצאות.
 
ניתן היום א' בסיון, תשס"ג (1 ביוני 2003) בהעדר הצדדים.
  
נאוה וימןש ו פ ט ת      
 



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרעות שמיעה בצבא

  2. ליקוי שמיעה מעורב

  3. הכרה בירידה בשמיעה

  4. נזקי שמיעה כתב תביעה

  5. השוואה בין בדיקות שמיעה

  6. ירידה בשמיעה 20 דציבל

  7. אי הכרה בליקוי שמיעה

  8. ירידה בשמיעה עובד מוסך

  9. ליקוי שמיעה מחלת מקצוע

  10. ירידה בשמיעה עקב צלילה

  11. אזניים / שמיעה - אחוזי נכות

  12. בדיקת שמיעה בעבודה ברעש

  13. ליקוי שמיעה מיקרוטראומה

  14. פגיעה בשמיעה תאונת דרכים

  15. תנאי להכרה בליקוי שמיעה

  16. ליקויי שמיעה מורה לנהיגה

  17. ירידה בשמיעה טכנאי מזגנים

  18. פגיעה בשמיעה עבודות ריתוך

  19. ירידה בשמיעה במידה בינונית

  20. ירידה בשמיעה – רופא תעסוקתי

  21. דמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה

  22. ליקויי שמיעה של פועל בניין

  23. בעיות שמיעה בגלל רעש מטוסים

  24. ירידה בשמיעה בגלל רעש מנוע

  25. ירידה בשמיעה בשתי האוזניים

  26. ירידה בשמיעה עקב פגיעה בראש

  27. ירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש

  28. ירידה בשמיעה בעבודה עם מסור

  29. ירידה בשמיעה אצל עובד נגריה

  30. הכרה בליקויי שמיעה של חקלאי

  31. אבדן מכשיר שמיעה בתאונת דרכים

  32. ליקוי שמיעה עקב עבודה בצה''ל

  33. ירידה בשמיעה עקב פציעה בעבודה

  34. צפצופים באוזניים וירידה בשמיעה

  35. הוכחת ירידה בשמיעה בגלל העבודה

  36. הכרה בבעיות שמיעה כתאונת עבודה

  37. הכרה בפגיעה בשמיעה כתאונת עבודה

  38. התיישנות תביעה בגין ליקויי שמיעה

  39. ירידה בשמיעה לעובד במפעלי ים המלח

  40. תשלום מביטוח לאומי על ירידה בשמיעה

  41. חוות דעת מומחה לליקויי שמיעה בעבודה

  42. ירידה פתאומית בשמיעה בגלל רעש בעבודה

  43. סירוב ביטוח לאומי להכרה בליקוי שמיעה

  44. אי הכרה בליקוי שמיעה על יסוד חוות דעת

  45. ירידה בשמיעה אצל ילד לאחר תאונת דרכים

  46. התיישנות תביעה לביטוח לאומי בגין בעיות שמיעה

  47. הכרעה בין שתי בדיקות שמיעה סותרות בביטוח לאומי

  48. ירידה חושית עצבית עמוקה בטונים הגבוהים וירידה קלה בטונים של דיבור החל מ- 1500 הרץ

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון