הקלה בזכויות בנייה

הקלה בזכויות בנייה זוהי תביעה למתן צו מניעה שיאסור על הנתבעים לבצע כל עבודות חפירה, בניה וכיו"ב בכל שטח המהווה רכוש משותף של הבניין הבנוי על חלקות 1093 ו1094- בגוש 6212 (שברחוב הרב פרידמן 44, ת"א), ולהמנע מלעשות כל שימוש בשטח הרכוש המשותף למעט שימוש סביר ורגיל ובאופן שלא יפריע לשימוש הדיירים האחרים. העובדות הצדדים הינם בעלי זכות חכירה בשתי דירות בבית משותף ברח' הרב פרידמן 44, תל-אביב. הבנין הנ"ל נבנה על שתי חלקות, ומחולק לארבע יחידות דיור, שתיים בקומת קרקע ושתיים בקומה א'. התובעת הינה בעלת זכות בדירה שבקומת הקרקע הפונה לכיוון צפון ודירתם של הנתבעים שאף היא בקומת הקרקע, פונה דרומה. זכות החכירה בדירה שמעל דירת התובעת רשומה ע"ש מנחם וחנה הלברטל והדירה שמעל דירת הנתבעים רשומה ע"ש יהודית הדר ובעלה המנוח, יצחק הדר ז"ל. שטח המריבה, שהינו שטח פתוח ומהווה רכוש משותף, מצוי בדרומו של המגרש בסמוך לדירת הנתבעים. התובעת קיבלה את זכויותיה בנכס מכח ירושה מהוריה המנוחים (משפחת פצ'נקו), ואילו הנתבעים רכשו את זכויותיהם בדירה מגב' ג'ניה זילברמן ז"ל בשנת 1992. בשנת 1969 בטרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, תשכ"ט1969- הורחבו דירותיהם של משפחת פצ'נקו ומשפחת טל (מורישיהם של משפחת הלברטל). ההרחבה בוצעה בחלקה הצפוני של החצר שעד לאותו מועד שימשה כחצר משותפת לכל הדיירים. על נסיבות ההרחבה העידה הגב' יהודית הדר (במסגרת הדיון בהמרצה). לדברי העדה, משפחת טל ומשפחת פצ'נקו ביקשו להרחיב את דירותיהם ופנו אליה ואל בעלה המנוח וכן אל משפחת זילברמן בבקשה שיתנו את הסכמתם להרחבת דירותיהם. גב' הדר ובעלה לא יכלו לנצל את זכותם להרחיב את דירתם מחוסר אמצעים, אולם למרות זאת נתנו את הסכמתם להרחבת דירת הוריה של התובעת ומשפחת טל מטעמים של שכנות טובה ומתוך הבנה שבבוא העת, כאשר מצבם הכלכלי יאפשר להם זאת, יוכלו גם הם להרחיב את דירתם (סעיף 3 לתצהיר יהודית הדר מיום 9.10.96). בחקירתה הנגדית בבית המשפט (בהמרצה 134430/96) הוסיפה העדה והבהירה כי בין הדיירים שררו יחסי שכנות טובה וכי באסיפה שכינס בעלה המנוח הוחלט שלא להתנגד להרחבת דירת הוריה של התובעת ושל משפחת טל, ובאשר לטענה לפיה ההסכמה ניתנה תמורת תשלום אמרה העדה: "אני נעלבת מעצם השאלה האם קיבלנו כסף ממשפחת פצ'נקו להסכמה לבנות. איזה בלופים. מי שמע דבר כזה? יש בינינו שקרנים. כשפצ'נקו אמר שהוא רוצה להוסיף חדר, בעלי אמר לו בבקשה, אתה יכול להוסיף, יכול להיות שגם אני פעם ארצה להוסיף חדר וגם אתה תסכים... הבאתי מודד והוא מדד את השטח ורשם לכל אחד את שטח האדמה שלו כדי שהכל יהיה בשלום בין שכנים. היו 4 חלקות אדמה שכל חלק מהם שייך לכל שכן. השכן שלנו שגר מלמטה עשה גדר, איזה חלק מהגינה שלו ואיזה חלק מהגינה שלנו ואנו עשינו גינה לתפארת ומאז שלום בשלום" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בהמרצה). בעקבות ההבנות הנ"ל בנו משפחות טל ופצ'נקו בחלקה הצפוני של החצר המשותפת תוך שהם מנצלים את כל זכויות הבניה שניתנו להם בשטח שהוקצה להם על פי החלוקה המתוארת לעיל ע"י גב' הדר. עם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין תשכ"ט1969- נרשם הבית כבית משותף בשנת 1975, וכיוון שבעת רישום הבית שטח החצר עליו הרחיבו משפחת פצ'נקו וטל את דירותיהם הוצא כבר מכלל הרכוש המשותף נרשמו תוספות הבניה כחלק מדירותיהם ורק חלקה הדרומי של החצר ומה שנותר מחלקה הצפוני נכלל ברכוש המשותף. לאחר שהנתבעים רכשו את זכויותיה של גב' גניה זילברמן בנכס, הגישו בקשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה למתן היתר להרחבת הדירה שבקומת הקרקע. מאחר ולדעת התובעת ומשפחת הלברטל הרחבה זו פוגעת בזכויותיהם הקניינית הגישו התנגדות אשר נדחתה הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי הוועדה המחוזית (ת1/(ד) ות1/(ט)). בנימוקי הוועדה המקומית לתכנון ובניה צוין בין יתר הנימוקים כי בבדיקה שנערכה בתיק הבנין התברר שהשכנים המתנגדים בנו בעבר 16 מ"ר ומרפסת 7 מ"ר לכל דירה. בסיומו של הדיון הנוסף בוועדה המקומית לתכנון ובניה הוחלט כדלקמן: "הואיל ובבדיקת תיק הבנין הסתבר שהמתנגדים קיבלו בעבר תוספת בניה והרחיבו בהתאם - חוזרת הוועדה על החלטתה מיום 22.9.93 ומבטלת את הדרישה של הסכמת בעלי הדירות בבנין בהחלטה הנ"ל" (ת1/(ד)). באשר לטענות המתנגדים ביחס לזכויות בניה עתידיות החליטה הוועדה המקומית ביום 22.9.93: "לדחות את ההתנגדויות שכן הוועדה התרשמה שאין פגיעה במתנגדים, ולאשר את הבקשה לתוספת שטח לדירה הנמצאת בקומת הקרקע וסגירת המרפסות בחזיתות הקדמית והצדדים כהקלה לתוספת שטח במסגרת 6% היחסיים (1.5% משטח המגרש) בלבד". בדיוני הוועדה המחוזית נדונה סוגיית זכויות הבניה העתידיות במסגרת הקלה ולאחר שדר' פרוכטמן היועץ המשפטי של הוועדה הבהיר למתנגדים כי נושא הדיון קשור להקלה של 1.5% הסירה גב' הלברטל את התנגדותה ומטעם זה אושרה לנתבעים הקלה של 1.5% שהיא חלקם היחסי בזכויות הבניה של המגרש העומדות על 6% - במסגרת ההקלה. מהאמור בפרוטוקולים והחלטות הוועדה המקומית והמחוזית עולה כי על פי התכניות שהוגשו היתר הבניה שהוענק אינו חורג מחלקם של הנתבעים בזכויות הבניה של הקרקע כיוון ששעור ההקלה שניתן להעניק לבנין כולו הוא 6% אושרה להם הקלה בשעור 1.5% על פי חלקם בקרקע. גם בני משפחת הלברטל הבינו זאת ולכן הצהירה גב' הלברטל כי: "אם תוספת הבניה שמבקש מר דוברונסקי הם (כך במקור - ש.ד.) בהתאם לזכויותיו במגרש אז אין לי התנגדות לבקשה הנדונה". כאן יצוין כי למרות עמדתה של התובעת לפיה משפחת הלברטל הסכימו למתן ההיתר מהאספקט של תכנון ובניה אך לא ויתרו על זכותם הקנינית בחצר, העדיפו ה"ה מנחם וחנה הלברטל שלא להצטרף לתביעתה וגם לא טרחו להעיד ולהבהיר את עמדתם. טענות התובעת לגרסת התובעת הבניה נשוא בקשתם של הנתבעים, אמורה להתבצע על חלק הקרקע המהווה רכוש משותף של בעלי הזכויות בבית המשותף ובנוסף הבניה תעשה תוך ניצול זכויות בניה הצמודות לקרקע עליה בנוי הבית המשותף, ועל כן, להשקפתה, בבניה כאמור יש משום פגיעה כפולה בבעלי הזכויות האחרים בבית המשותף. באשר לטענה לפיה הבניה תגרע מזכויות הבניה העתידיות של יתר בעלי הקרקע, עמדה זו זכתה למענה חד משמעי מפי הוועדה המקומית והוועדה המחוזית אשר הבהירו הבהר היטב שזכויות הבניה בשעור 1.5% שהוענקו לנתבעים משקפות את חלקם בזכויות העתידיות על פי שיעור חלקם בנכס, ועל כן דין טענה זו ל הדחות. את טענתה השניה של התובעת לפיה הבניה תפגע בזכות הקנין שלה בחצר יש לבחון לאור תיקון מס' 18 לחוק המקרקעין שנועד להסדיר מחלוקות מעין אלה. בהצעת החוק 2322 הצעות חוק התשנ"ה (עמ' 114) הובאו דברי ההסבר לתיקון ומטרותיו: "מטרת הצעת חוק זו היא לאפשר שינויים ברכוש המשותף בבית המשותף במגמה למצוא פתרונות לבעיית צפיפות המגורים של משפחות רבות בדרך של הרחבת דירות קיימות או לבעיית צפיפות אוכלוסין השכיחה באזורים מסויימים בארץ בדרך של בניה על הרכוש המשותף. כיום על פי הקבוע בסעיף 62 לחוק המקרקעין התשכ"ט1969- החלטה זו טעונה הסכמת כל בעלי הדירות בבית המשותף. דרישה זו מהווה מכשול מהותי ומוצע לשנותה. יחד עם זאת, מוצע לקבוע במפורש מנגנון לפיצוי בעל דירה שנפגע באופן מהותי בדרך של תשלומי איזון". וברוח דברים אלה נקבע בסעיף 71ב לחוק: "שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבניה. (א) על אף הוראות סעיף 62(א) סיפה, או סעיף 12(ב) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה. (ב) לא תתקבל החלטה כאמור בסעיף קטן (א) אם יש בה כדי לפגוע בזכויות בניה יחסיות של כל בעל דירה להרחבה לפי סימן זה. (ג) בעל דירה שהורחבה ייראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בנין". טוען ב"כ הנתבעים כי לאור הקביעה שבס"ק (ג) לעיל יש לראות בתובעת כמי שהסכימה להרחבה דומה של דירתם בהשוואה להרחבה שהרחיבה את דירתה. לעומתו גורס ב"כ התובעת כי אין להחיל את הוראות ס"ק (ג) באופן רטרואקטיבי. דהיינו, להשקפתו כיוון שהרחבת דירת התובעת נעשתה עובר לכניסתו לתוקף של תיקון 18 אין לראותה כמי שנתנה הסכמה להרחבה דומה של דירת הנתבעים. סבורני כי טענה זו לוקה בחוסר תום לב ובחוסר סבירות. כפי שצוין לעיל, הרחבת דירת התובעת נעשתה עובר לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין אולם עובדה זו לא הפריעה לה ולמשפחת הלברטל לעשות שימוש בהוראות החוק ולרשום את הרכוש שהוצא מכלל הרכוש המשותף כחלק מדירתם, ונראה כי בשנת 1975 לא הוטרדו התובעת ומשפחת הלברטל מהחלתו הרטרואקטיבית של דבר החקיקה החדש. באשר להגיונה של הפרשנות המוצעת, ב"כ התובעת סומך יתדותיו על אמרת אגב של כב' השופט יעקב שווילי בע.א. 277/95 (חיפה) שר דניאל ואח' נ' איפנברגר ואח', אלא שמעבר להיות הדברים שנאמרו באותו פסק דין אמרת אגב גם לגופו של ענין אין הקביעה באותו פס"ד מתייחסת להוראת סעיף 71ב(ג). באותו ענין עשו המערערים דין לעצמם ובניגוד להחלטות של הוועדה המקומית וצווים שהוצאו הרחיבו את דירתם בניגוד לחוק, ועל אף התנגדותם של המשיבים אשר נקטו בכל האמצעים החוקיים שעמדו לרשותם כדי למנוע את הבניה, ולאחר שפעלו בניגוד לחוק ביקשו להסתמך על תיקון 18 הנ"ל שנכנס לתוקף עובר לדיון בערעור. לטענת המערערים, יש להחיל על ענינם את ההוראה לפיה ניתן להוסיף בניה בבית משותף, אם שלושה רבעים ממספר בעלי הדירות ובעלי שני שלישים מהרכוש המשותף של הבנין מחליטים כך, וטענתם נדחתה, ראשית מן הטעם שלא הוכחה הסכמה של שלושה רבעים מבעלי הדירות אלא שני שלישים בלבד, ושנית משום שבנסיבותיו של אותו מקרה סבר בית המשפט כי: "תיקון 18 אינו חל על מעשים שנעשו לפני שנחקק. לכאורה אין תחולה רטרואקטיבית למעשה חקיקה. אפילו תמצי לומר שהתיקון חל גם על בתים משותפים שנבנו לפני החוק (וכך נראה לי פרושו הנכון של התיקון) הרי בוודאי אין הוא חל על מעשים ותוספות שנעשו לפני חקיקת התיקון" (ההדגשות במקור - ש.ד.). מן העובדות שצויינו על ידי לעיל ומקביעת בית המשפט ברור כי דעתו של כב' השופט יעקב שווילי לא היתה נוחה מן האפשרות שהפרה בוטה של החוק וזכויות יתר הדיירים תוכשר בעקבות דבר חקיקה חדש. שלא כן בעניננו, הרחבת דירתה של התובעת נעשתה בהסכמה ותוך הבנה שבבוא העת תינתן הסכמה לבניה דומה של יתר בעלי הזכויות בנכס, ועל פי הסכמה זו פעלו הדיירים לחלוקת החצר בפועל כפי שהעידה גב' הדר. קביעה לפיה מי שהרחיב דירתו לפני התיקון אינו חב כל חובה כלפי שכניו לא עמדה על הפרק בדיון בע.א. 277/95 הנ"ל וגם לשון החוק שוללת פירוש זה ככל שהוא נוגע לס"ק (ג) כיוון שהמחוקק נוקט לשון עבר וקובע כי בעל דירה שהורחבה ייראה כמי שמסכים. לסיכום נקודה זו, אני סבורה שהתובעת מושתקת מלטעון שאין לראות בהרחבת דירתה בהסכמת קודמיהם של הנתבעים משום הסכמה מכללא לבקשה דומה שתוגש על ידי הנתבעים. ראשית, משום שהסכמה כזו הוכחה בפועל בעדות גב' הדר, ושנית לאור ס"ק (ג) הנ"ל. הסכמת התובעת להרחבת דירת הנתבעים במהלך עדותה של התובעת בפני הסתבר כי היא מודעת לחוסר הסבירות שבטענתה לפיה הרחבת דירת הנתבעים מהווה פגיעה בזכותה הקניינית והיא מצהירה כי: "לא היתה לנו התנגדות שמר דוברונסקי יבנה, לא לי ולא לשכנים האחרים, ולא היתה לנו בראשית הדרך התנגדות שהוא יוסיף עוד כמה מטרים מעל המותר, אבל תכנית הבניה שלו נכנסת, תוחמת את כל החצר מבלי לתת אפשרות לשכנים שתהיה להם חצר לחניה או למשהו אחר. אם הוא היה מבקש לבנות מזרחה ולא דרומה, ויש את אותו מקום של 25 מ"ר, הוא היה מקבל, ולא רק 23 מ"ר אבל הוא מתעקש לתחום את כל החצר עבורו בגלל התכנית הזאת... ש.: את אמרת שלא היתה לכם התנגדות גם לכך שמשפחת דוברונסקי תבנה גם מעל יותר מטרים ממה שאתם בניתם. האם שמעתי נכון? ת.: בהחלט" (עמ' 8 לפרוטוקול). דהיינו, התובעת אינה חרדה לפגיעה בזכויות הקנין שלה בשטח החצר אלא מבקשת לכפות את רצונה על הנתבעים שירחיבו דירתם לצד מזרח באופן שיאפשר לה ולשכנים אחרים לעשות שימוש בחלקה הדרומי של החצר לצורך חניה. יצוין כי טענה זו מקוממת כאשר היא נשמעת מפי שכן אשר מיצה את כל זכויות הבניה שהוענקו לו בחלקה הצפוני של החצר באופן אשר מונע שימוש באותו חלק למטרות חניה ועתה הוא מבקש למנוע משכנו שימוש דומה על מנת שיוכל להשתמש בחלק החצר הפנוי למטרותיו. עוד יצוין כי במשך עשרות שנים איש לא ניסה להשתמש בחלק זה של החצר כבחניה והוא אף מגודר בגדר שהוקמה על ידי קודמיהם של הנתבעים על פי החלוקה עליה העידה גב' הדר. מעדותו של מר דוברונסקי שלא נסתרה, עולה כי הבקשה לתוספת הבניה נשוא ההתנגדות תוכננה תוך התחשבות בשני אילוצים: הראשון, קו הבנין שלא ניתן לחרוג ממנו, והשני החובה להקים ממ"ד שלא היתה קיימת בעת הרחבת דירתה של התובעת. כן מעיד מר דוברונסקי כי החדר המסומן באות א' בנספח ח' לת1/ בחלקו הדרומי של המבנה אינו בנוי. לעומת זאת בחלק הצפוני יש תוספת של החדר המסומן א'. כמו כן יש לתובעת מרפסת שנסגרה ומגיעה למרחק לא רב מהגדר. כיום לא ניתן לקבל רשיון להרחבה כזו כיוון שקו הבנין המכסימלי הוא כפי שמסומן בקו מקווקוו ליד החלק המסומן באות א'. על מנת להשלים את החסר היה על הנתבע להוסיף את הקטע המסומן 1ב', כאשר חלק מא' נועד לשמש ממ"ד על פי דרישת החוק (עמ' 13). עינינו הרואות כי מחד גיסא טוענת התובעת שבנייתם של הנתבעים חורגת מזו שנבנתה על ידה, ומצהירה כי היא מוכנה להסכים להרחבה זהה לזו שלה ומאידך גיסא היא דורשת שהבניה תעשה לצד מזרח כאשר בניתה שלה נעשתה לכיוון צפון מזרח ותוספת הבניה המבוקשת - המהווה תמונת ראי לזו של התובעת - הינה לכיוון דרום מזרח, כך שלא ניתן לקיים בו זמנית את שני התנאים שמתנה התובעת להסכמתה לבניה. לסיכום נקודה זו הן על פי לשון החוק בתיקון 18 שצוטט על ידי לעיל (סעיף 71ב(ג)) והן לאור הסכמת כל הדיירים עובר לתחילת הבניה ע"י התובעת ושכניה ברור שלא ניתן לשלול מהנתבעים את הזכות להרחיב את דירתם באופן דומה לזה שבו הורחבה דירת התובעת. הרחבה דומה על פי עדותו של הנתבע אין הוא יכול לבנות בדיוק מה שבנתה התובעת כיוון שאינו יכול לצאת עם המרפסת ולסגור אותה כפי שהם עשו, ובנוסף עליו לבנות ממ"ד בשטח של שבעה מ"ר לפחות. טענתו זו הוכחה בתרשים שהוגש ע"י התובעת וסומן כנספח ח', וגם התובעת הבהירה שהפרש של מספר מטרים אינו משמעותי בעיניה והיא מייחסת חשיבות רק למיקום הבניה. לאור האילוצים אשר פורטו על ידי לעיל, אני סבורה שהבניה שמבקשים הנתבעים לבנות עונה על הגדרת החוק "כבניה דומה". תום ליבה של התובעת לאור העדויות ששמעתי ולאחר שביקרתי במקום, התרשמתי כי תביעתה של התובעת לוקה בחוסר תום לב, ראשית מן הטעם שבחרה להתעלם מהרשות שהוענקה להוריה להרחיב את דירתם ככל שיחפצו תוך ניצול מכסימלי של חלקם דאז ברכוש המשותף, ולמרות שהוסכם על דעת כל הדיירים שהרשות ניתנת מטעמי שכנות טובה ומתוך הבנה שבבוא העת לא ימנעו גם מהשותפים האחרים להרחיב את דירתם בחרה התובעת לטעון שהרשות הוענקה תמורת תשלום. טענה זו לא הוכחה בראיה כלשהי, ועדותה של הגב' הדר משמיטה את הקרקע מתחת לגרסה זו. יתרה מכך, התובעת תמכה יתדותיה בטענה לפיה הבניה המוצעת עשויה לפגוע בזכותה הקניינית בחצר כאשר היא עצמה נהנית מזה שנים רבות מהצמדת חלק דומה של החצר לדירתה. עוד יצוין כי, בניגוד לטענת הפגיעה בזכות הקניין הביעה התובעת הסכמתה לבניה ברכוש המשותף בכפוף לכך שהבניה תעשה על פי דרישתה ולנוחיותה. סבורני כי נימוק זה נובע משיקול שאינו ממין הענין. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התביעה לצו מניעה הוגשה בחוסר תום לב ומשיקולים זרים. מכל הנימוקים אשר פורטו על ידי לעיל, החלטתי לדחות את התביעה. באשר להוצאות, התלבטתי בשאלה האם לאור הקביעות דלעיל לא היה מקום להטיל על התובעת הוצאות לדוגמא בשל הנזק שנגרם לנתבעים בגין עיכוב הבניה שנכפה עליהם, אולם העדפתי שלא לנקוט צעד זה מאחר והצדדים הינם שכנים ונקיטה באמצעי חמור זה עשויה להסלים את המחלוקות שבין הצדדים ולמנוע כל אפשרות של הדברות עתידית. אשר על כן, החלטתי להטיל על התובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. ניתן ביום 25.11.98, והודע במעמד הנתבעים ועו"ד גולן בשם התובעת שרה דותן, שופטת בניההקלה (תכנון ובניה)זכויות בניה