הגדרת רעש בלתי סביר

הגדרת רעש בלתי סביר

הרקע וטענות הצדדים

התובעת היא חברה העוסקת בפרסום, קופירייטינג, גרפיקה, עיצוב והפקות קולנוע ווידאו. הנתבעת היא חברה העוסקת בבצוע עבודות חפירה ובניין. התובעת שכרה מעמותת "כל ישראל חברים" חנויות וגלריה במרכז כלל בירושלים (להלן:ב "המושכר"), על פי חוזה מיום 15.3.93 החל מיום 1.4.93. השכירות נקבעה ל-5 שנים, עד לתאריך 31.3.98. הסכסוך בין הצדדים הינו ארוך בשנים, ואף אין הוא מגיע לשולחנו של בית משפט זה בפעם הראשונה.

הכל החל בשנת 1994, כאשר הנתבעת החלה להוציא לפועל פרוייקט ענק, הממוקם בין רחוב אגריפס לרחוב יפו בירושלים, הכולל בניית חניון תת-קרקעי בעל חמישה מפלסים, ובניין קומות מעליו לצורכי מסחר ומגורים. על פי הנטען על ידי הנתבעת, עלותו של הפרוייקט היא בסך למעלה מ- 35 מיליון דולר. הפרוייקט המיועד, כאמור, ממוקם במגרש רחב ממדים הצמוד לבניין כלל, שם שכנו מקום עסקיה של התובעת. בשטח בו התבצעו העבודות נכחו כלי עבודה רבים כגון:ו דחפורים, פטישי אוויר, ומשאיות שהוציאו את החומר שנחפר. הפעלת כל אלו יצרו, כמובן מאליו, רעש (להלן:נ "הרעש"). ואמנם, הסכסוך נולד כאשר לטענת הנתבעת בשנת 1995, כ- 11 חודשים לאחר תחילת העבודות (להלן:ב "התקופה הראשונה"), הרעש היה בלתי נסבל. אל הרעש נוספו תזוזות ו"ויברציות" ממושכות, וכן ענני אבק. כל אלה גרמו לה, לטענת התובעת, להפרעה ולמטרד, בכך שלא יכלה להשתמש במושכר באופן סביר וראוי. התובעת פנתה לאחר התקופה הראשונה לבית משפט זה במסגרת ת.א. 18590/95 (להלן:ו "התביעה הראשונה"), כאשר עוד בדיונים המקדמיים שהתנהלו, ב"כ הצדדים הגיעו בניהם להסכמה שהרעש שנוצר על ידי הנתבעת היה אמנם רעש מטריד, וכל שנותר לבית המשפט להכריע בו היה, תחילה, לשמוע את טענות הצדדים לגבי גובה הפיצוי, לעיין במסמכים, ולבסוף, לפסוק את פסקו על פי מה שהיה מונח לפניו באותה שעה. בית המשפט (כב' השופט י. צבן) לא נדרש להכנס לעובי הקורה באותו עניין בכל הסוגיות שהעלו הצדדים אז, בבדיקת חוות הדעת שהוגשו בפניו, ושאלות כיוצ"ב. בית המשפט פסק לתובעת בתביעה הראשונה, פיצויים בסך 18,000 ₪ עבור הנזקים הלא ממוניים שנגרמו לה. לא נפסק לתובעת כל פיצוי עבור נזקיה המיוחדים כפי שנדרש בכתב התביעה הראשון, כגון, פיצוי בגין ההוצאות הנובעות מהעתקת מקום משרדיה של התובעת (פסק הדין האמור ייקרא להלן:נ "פסק הדין הראשון").

זמן מה לאחר שניתן פסק הדין הראשון ביום 6.5.96, חידשה הנתבעת את עבודותיה באתר (להלן:ב "התקופה השנייה"). התובעת פנתה גם הפעם לבית המשפט וטרוניותיה התגלגלו לפתחו של בית משפט זה. בפעם הזו, לטענת התובעת התרחבה אינטנסיביות העבודה ונוספו לשֵם ביצוע העבודה, כלים מכלים שונים. לפיכך, טוענת התובעת, כי ההפרעה והמטרד הפכו לקשים יותר והיא עתרה למתן פיצוי בסך 100,000 ₪ עבור המטרדים, ההפרעות והרעש; סך של 30,000 ₪ עבור הוצאות העברת משרדיה והכרוך בכך; סך של 50,000 ₪ עבור אובדן לקוחות וכיוצ"ב; סך של 10,096 ₪ כשיפוי על תשלומי עירייה ששולמו ללא צורך; סך של 10,376 ₪ עבור תשלום דמי האחזקה במשרדיה החדשים ללא צורך; וסך של 47,500 ₪ עבור דמי שכירות ודמי אחזקה ששולמו לחינם עבור המושכר. התובעת העמידה איפוא, את תביעתה על סך כולל של 237,972 ₪.

בתחילה, הדפה הנתבעת את טענות התובעת ע"י שורה של טענות מקדמיות בכך שטענה, כי נוצר "השתק עילה" במובן זה, שעילת התביעה "נבלעה" בפסק הדין הראשון, הואיל וכעת התובעת שבה ותובעת על בסיס עובדות (ועילה) שנדונו והוכרעו בפסק דין הראשון שהינו סופי. ברם, נכון עשתה הנתבעת משהזניחה ולא העלתה טיעון זה בשנית במסגרת סיכומיה. המבחן של "זהות העילה" לעניין טענת "מעשה בית דין", הוא מתן תשובה לשאלה, האם העובדה שבבסיס התביעה, נטענה כראוי בכתב התביעה הקודם ועלתה על שולחן הדיונים כדי שבית המשפט יוכל לפסוק בה. כלומר, האם מדובר באותה מסכת עובדתית. במקרה זה, התקופה השנייה (זו שהחלה לאחר מתן פסק הדין), היא תקופה חדשה הנבדלת מהתקופה הראשונה, וככל שהמעשה נמשך (או נתחדש) לאחר מתן פסק-דין, נוצרת עילה חדשה, ואין על כן מניעה שהתובעת תתבע את הנתבעת פעם נוספת בעילת התביעה החדשה.

הוסיפה הנתבעת לטעון בהגנתה ולומר, כי התובעת מנועה מלתבוע את הסעד הנוגע להעתקת משרדיה, שכן סעד זה, נתבע בעבר, אף אם לא נדון במפורש בפסק הדין הראשון. בעניין זה טענה הנתבעת שוב, כי יש משום "השתק עילה".

בעניין זה, נדמה שהנתבעת מעדה בלשונה, שכן אין מדובר ב"השתק עילה" כלל. לא זהות הסעד או השוני בו בשתי התביעות הוא המבחן ליצירת "השתק עילה" (ע"א 303/79 שלמה אבני נ' משה גליקסמן פ"ד לה(1), 92). הקושי של התובעת אינו נעוץ בהגשת תביעה בגין אותה עילה (עליה דובר לעיל) כהגדרת הנתבעת, אלא בעתירה למתן אותו סעד פעם נוספת. כבר עתה ייאמר על מנת להסיר אבן נגף זו מהדרך, כי בעניין זה תמים דעים אני עם הנתבעת והתובעת מנועה מלעתור פעם נוספת למתן סעד זהה. כבר עכשיו ייאמר שהתובעת תבעה סכומים רבים בראש נזק זה (אלה שפורטו בסעיף 15 ב' לתצהיר מר אלי קנר); 8,950 ₪ עבור פרסום בדפי זהב; 2,700 ₪ עבור הובלת חפצים; הפסד 3 ימי עבודה בסך 4,500 ₪; הוצאות דפוס בסך 14,340 ₪ וסכומים כיוצא באלו. אוסיף גם, שחרף העובדה שסעד זה נדרש בתביעה הראשונה, ב"כ התובעת דאז לא עמד על כך, לא טען דבר אודותיו בסיכומיו – דאז, ואף בית המשפט לא העניק לתובעת פיצוי עבור ראש נזק זה בפסק דינו. אוסיף בהערת אגב, שב"כ התובעת עו"ד לנגה פנה בשעתו ביום 27.10.96 אל הנתבעת וביקש שהנתבעת תשפה את מרשתו אך על 20,000 ₪ בגין ההוצאות הכרוכות בהעתקת המשרד, ללמדך שבכל מקרה אין קורלציה בין הסכומים הנטענים על ידי התובעת מידי פעם. ברצותה מרחיבה וברצותה מקצרת. התובעת מנועה איפוא, מלדרוש פיצויים בגין העלויות והנזקים שהוסבו לה בגין העתקת המשרד, אך עוד רחוקה הדרך מלדחות את שארית התביעה בטיעון זה . על כך, כמובן, להלן.

לגופו של עניין, הנתבעת פתחה את טיעוניה בהצביעה על חשיבות הפרוייקט וטענה בהגנתה שהיה על התובעת להפנות את טענותיה כלפי משכיר הנכס; היא הכחישה את טענות התובעת בקשר לאי סבירות הרעשים וכן את הרעידות שנגרמו כביכול למבנה; היא טענה שנזקיה של התובעת לא הוכחו ושהתובעת לא עשתה דבר על מנת להקטין את נזקיה; והוסיפה לטעון, כי התובעת ידעה היטב על האפשרות שתהיינה עבודות בנייה והיא מנועה מלטעון דבר כלפי הנתבעת בשל כך.

אלו הן עיקרי טענות ומחלוקות הצדדים ומכאן לדיון בגופו של עניין.




קיומו של מטרד

התובעת בסיכומיה טענה אף היא לקיומו של "מעשה בית-דין". לדבריה, קיים "השתק פלוגתא" בכל הנוגע לשאלה האם פעולות החציבה/הקידוח/הבנייה אותן ביצעה הנתבעת, היוו מטרד בהקימן רעש בלתי סביר אצל התובעת. באופן עקרוני מסכים אני עם טיעון זה והשלכות רבות יש לו. ברם, שאלת קיומו של המטרד והפיצויים המגיעים בעקבותיו, צריכים להיבדק בזמן הרלוונטי שלגביו הוא נטען (כלומר, התקופה השנייה, להבדיל מהתקופה הראשונה).

טענת התובעת הייתה, כי בתקופה השנייה, לא רק שחודשו העבודות, אלא שהפעם העבודות בוצעו ביתר שאת, נוספו כלי עבודה רבים, והפעולות התקרבו ממש עד בצמוד למשרדיה.

ב"כ הצדדים תמכו את יתדותיהם, כל אחד לפי טעמו, בחוק למניעת מפגעים, התשכ"א- 1961 (להלן:ו החוק). התובעת בטיעוניה הסתמכה על סעיף 2 לחוק, אשר קובע כי-

"אדם לא יגרום לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום."

על מנת להוכיח את הפרת הוראת סעיף 2 לחוק, כטענתה, צירפה התובעת למסכת ראיותיה את חוות דעתו של מר י. סוקר, שהנו מומחה לבדיקת מדדי רעש, שערך עבורה את המדידות השונות, בהסתמכו על התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) התש"ן- 1990 (להלן:נ "תקנות הרעש"), המוכיחות, לדברי המומחה, כי הייתה חריגה של ממש ממה שנקבע, בתקנות, כרעש סביר. מסקנתו של המומחה היתה כדלהלן:ב

"... בכל המדידות שנערכו בתוך המשרד וסביבתו, במשך שני ימי מדידה רצופים, חורגים מפלסי הרעש הנגרמים מהפעלת הציוד בשטח הפרוייקט, במאות אחוזים מעל הקריטריון המותר לרעש- תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990..."

לכאורה איפוא, על פי ממצאי חוות הדעת, חטאה הנתבעת חטא חמור כנגד התובעת. ברם, בצדק טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי אין להסתמך על חוות הדעת בכל הנוגע לבדיקת העמידה או אי העמידה במדד הרעש הסביר. תקנה 9 לתקנות הרעש מורה, כי "רעש בלתי סביר" כהגדרתו בתקנה 2 לתקנות, איננו רלוונטי למספר מקורות אשר, מעצם טיבם, מקימים רעש גדול יותר. הכוונה היא למטוסים, רכבות, כלי רכב, וכן, כפי שנאמר בתקנה 9(א)(4)- ציוד בנייה, כפי שמפורט בתוספת הראשונה לתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר מציוד בנייה), התשל"ט- 1979 (להלן:ו "תקנות הבנייה"; "התוספת" בהתאמה). ואכן, תקנה 9 לתקנות הרעש, מוציאה במפורש מתכולתן של תקנות הרעש את אותם מקורות רעש מהם בוקעים על דרך הטבע רעש גדול מהרגיל, וזאת תוך הפנייה מפורשת - מסתייגת, לתקנות הבנייה. בתוספת לתקנות הבנייה מפורטים כלים שונים ובינהם גם סוג הכלים בהם השתמשה הנתבעת וגרמה לרעש עליו מלינה התובעת כעת. לגבי אותו ציוד בנייה נקבע איפוא, בשונה מ"רעש רגיל", מדד אחר של רעש, בהתחשב בטיב הציוד, תוך סיווג הרעשים השונים; רעש סביר, אותו "מותר" להקים (בהסתייגות, כפי שנראה להלן), ורעש בלתי סביר, אשר בהתקיימו, מוליד עילת נזיקין, כמפורט לעיל.

במאמר מוסגר יצויין, ששולל אני את סברתה של התובעת שיש מקום להכיל את הסייג המופיע בתקנה 9(ב)(2) לתקנות הרעש הקובעת, שאם הציוד הבניה נמצא ומופעל במקום כלשהו דרך קבע, תקנות הרעש הן אילו הקובעות את רמת הרעש הסביר ולא תקנות הבניה. חרף העובדה, שהבניה נמשכה לאורך זמן ניכר, לא ניתן להגדיר את הפעולות אשר בוצעו על ידי הנתבעת כפעולות על "דרך קבע", אלא יש להגדירן כפעולות על "דרך ארעי" בלבד.

יש איפוא, רגליים לסברת הנתבעת, שהמומחה מטעם התובעת, אם כן, לא הסתמך על התקנות הספציפיות המתאימות לעניין. בהתאם לכך, לא ניתן גם להסתמך על המדידות שבוצעו על ידו- לענייננו.

על מנת לתקוף עוד את ממצאי חוות הדעת מטעם התובעת, המציאה הנתבעת שתי חוות דעת מטעמה. הראשונה מיום 31/10/96, מטעם מר שמעון גרינבאום, אשר התייחסה למדידת הרעש במוסך הנמצא אף הוא בסמיכות לאתר. גם לבעלי המוסך היו טענות קשות כנגד הנתבעת (ועל עניין זה להלן). ברם, כבר עתה ייאמר, כי אין משקל לחוות דעת זו הואיל ועל פי האמור בה, הבדיקות של המומחה נערכו בתוך המוסך בשעה שציוד הבניה פעל באתר והיא אינה רלבנטית לרעש הקיים במושכר. יתר על כן לפי תקנות הבניה, יש למדוד את עוצמת הרעש הבוקע מכלי העבודה ולא בכל מקום אחר- יהא זה המוסך או המושכר. חשיבותה של חוות הדעת מתבטאת אך בכך שבסיכום חוות הדעת הצביע המומחה על כך שבניית קיר בידוד הפחיתה באופן משמעותי את הרעש שבמוסך.

חוות הדעת השניה של אותו מומחה, ניתנה ביום 8/11/00 והיא ניתנה בעיקרה על מנת לסתור את הממצאים שבחוות הדעת מטעם התובעת, וזאת מבלי שהמומחה ערך מדידות משלו. במסגרת חוות דעת זו הצביע המומחה על שני ליקויים שמצא בחוות הדעת מטעם התובעת. הראשון, הגדרת הבנין כבנין המיועד למסחר בלבד ולא כבנין המיועד גם למגורים, כטענת מר סוקר המומחה מטעם הנתבעת. חשיבות הסיווג של הבניין כבניין מגורים מתבטאת ברמות הרעש המותרות על פי תקנות הרעש. הואיל וחוות הדעת של התובעת התייחסה לבניין כבניין שיש בו גם מגורים, חוות הדעת של התובעת אינה במקומה, שכן דעתי כדעתו של המומחה גרנבאום מטעם הנתבעת, שבניין כלל הינו בניין שכיום (לכל הפחות), יש בו אך ורק משרדים ומקומות המיועדים למסחר בלבד, והדבר אינו טעון ראייה (ואם בראיה חפצנו, הרי מר אליעזר קנר מנהל התובעת הודה בחקירתו שאין כיום מגורים בבניין [עמ' 6 לפרוטוקול]). במסגרת זו אציין, ששולל אני גם את טענתו של ב"כ התובעת בעניין זה בסיכומיו, שטען כי המושכר נמצא בבניין המיועד למגורים, שכן אף אם בניין כלל מיועד למגורים, אין ספק שייעוד זה הינו כיום בגדר חלום ואינו עולה בקנה אחד עם המציאות.

הליקוי השני שמצא המומחה גרינבאום מטעם הנתבעת בחוות דעתו של המומחה סוקר מטעם התובעת, הוא בכך שמר סוקר התייחס לתקנות הרעש והתעלם מתקנות הבניה, כאמור וכמפורט לעיל.

בנוסף על האמור, מצוייה בחוות הדעת מטעם מר גרינבאום הערה שלישית, שיש ליתן עליה את הדעת. והיא העובדה שהמומחה קבע שניתן היה להפחית את רמות הרעש הנגרמות במשרדי התובעת במשך תקופת ביצוע העבודות, לו אטמה התובעת באופן זמני את החלון שפנה לאתר והציבה קיר גבס במילוי צמר סלעים. לפי קביעת המומחה באופן האמור, ניתן היה להפחית את הרעש בסדר גודל של 25 דיציבילים לפחות. על עניין זה אתן את דעתי בהמשך.

בנוסף לאלו ניתן להצביע על ליקוי נוסף בחוות הדעת מטעם התובעת, והוא דרך המדידה שבוצעה על ידי המומחה. תקנה 2 ל"תקנות הבנייה" קובעת, שהרעש הקובע הוא זה הנמדד מהמכונה עצמה - בנפרד מרעש הרקע, לפי תקנה 13 לאותן תקנות. תקנה 9(א) מורה, כי המדידה תעשה במרחק של 15 מטר מהמכונה, בכל אחד מארבעת צדדיה. לעומת זאת, המדידות שערך המומחה מטעם התובעת נעשו ממספר נקודות שנבחרו על ידו, ואף אחת מהן לא הייתה במרחק המתאים מהמכונות כפי שצויין לעיל. המומחה בדק בעיקר את עוצמת הרעש כפי שהיא באה לידי ביטוי במשרדיה של התובעת, ולא כפי הדרוש בתקנות הבנייה שהבדיקה תעשה, כאמור, תוך בדיקת הרעש היוצא מן המכונה. בהערת אגב ייאמר, כי טיעון זה נשמע בעבר ע"י ב"כ הנתבעת במסגרת סיכומיו בתביעה הראשונה (מסמך נ/4).

יחד עם זאת, למרות שלא עלה בידי התובעת להראות כי קיימת חריגה על פי התקנות (תקנות הרעש ותקנות הבנייה), טרם נסתם הגולל על פני תביעתה.

הנה כי כן, שני תפקידים עיקריים נושאות עמן התקנות:נ הראשון, לפי סעיף 10(1) לחוק הקובע שמפגע שנקבע כחזק או כבלתי סביר בתקנות, חזקה שהוא עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום, כל עוד לא הוכח היפוכו. כלומר, העברת נטל ההוכחה אל כתפי הצד שכנגד, עליו הנטל להפריך את החזקה. התפקיד השני, פירוט ופירוש המונחים הכלליים שבחוק.

התקנות הותקנו שנים רבות לאחר חקיקת החוק, וגם בהעדרן של התקנות, בשעתו, נעשה שימוש ישיר ובלתי אמצעי בחוק. הזכות המהותית נקבעה בחוק, והתקנות אינן משמשות אלא כלי עזר (השווה בג"צ 295/65 אופנהימר ואח' נ' שר הפנים והבריאות פ"ד כ(1), 309). אך גם משנתקנו התקנות, המגדירות מהו רעש בלתי סביר הבוקע מכלי העבודה, בעוד החוק איננו מגדיר זאת במפורש, אין להסיק מכך כי התקנות ממלאות את הביטוי הנ"ל בתוכן שאין בלתו (ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פנחס פרשט ואח' פ"ד לט (3), 1).

אף לשון החוק מחייבת פרשנות שכזו. החוק משתמש בשני מונחים; רעש "בלתי סביר", ורעש "חזק", ולכך משמעות רבה. לא כל רעש שהוא "חזק" הוא גם "בלתי סביר", ולהיפך. רעש "בלתי סביר", יכול שיהא גם רעש חלש (ע"פ 154/84 בעניין חברת החשמל). לעומת זאת, התקנות מתייחסות רק לקביעת סבירותו של הרעש, ואין בהן התייחסות כלשהיא בנוגע לחוזקו. מכאן, יש עדיין מקום לבדוק את סבירותו או חוזקו של הרעש, גם ללא הזדקקות לתקנות.

סעיף 2 לחוק קבע שני קריטריונים מצטברים:ב א. על הרעש להיות חזק או בלתי סביר. ב. על הרעש להפריע או להיות עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים.

לגבי הרכיב הראשון, המבחן הוא אובייקטיבי תוך שימוש בראייתו (או שמא "שמיעתו") של "האדם הסביר" מהו רעש "חזק" או "בלתי סביר", תוך יציקת תוכן קונקרטי למקרה הספציפי הנדון.

בעניין הוכחת רכיב זה, ראיותיה של התובעת כוללות את גירסתה שלה, ואת חוות דעת המומחה. במאמר מוסגר יצוין, כי התובעת הגישה שני תצהירים, זה של אליעזר קנר וזה של מנהלה הנוסף מר אמיר דורון ז"ל, אשר, לאחר מתן תצהירו הלך לעולמו, אולם לאור העובדה שתצהירו היה זהה לחלוטין לתצהירו של מר אמיר דורון ז"ל זכויותיה הדיוניות של התובעת, לא נפגעו.

על כל פנים, כפי שראינו לעיל, לא ניתן להסיק מחוות הדעת של התובעת מסקנות בנוגע להוכחת סטייה מן התקן הקבוע בתקנות, אולם שמא ניתן להסיק ממנה מסקנות בנוגע לשאלת אי סבירותו האובייקטיבית של הרעש שלא על פי התקנות.

לגבי הרכיב השני, שהוא קיומו של "רעש העשוי להפריע", המבחן הוא סובייקטיבי- "מפריע" או "עלול להפריע" לתובע הספציפי (ע"פ 151/84 בעניין חברת החשמל לישראל). עמידה במבחן הסובייקטיבי מתאפשרת לאור חומר הראיות המונח לפני בית המשפט. במקרה זה, הוגשו תצהיריהם של מר אליעזר קנר ומר אמיר דורון ז"ל, מנהליה של התובעת, כאמור, ומתצהירים אלו עלה, כי העבודות באתר כללו קידוח וחפירה, במשך כל ימות השבוע, 8-9 שעות ביום באמצעות מספר רב של כלים קלים וכבדים גם יחד. עבודות החפירה כללו גם קידוחים ופיצוצי סלעים רבים, ובמקום סבבו טרקטורים ומשאיות עמוסי סלעים. בהמשך העבודות, החלו להגיע גם משאיות ומשאבות בטון. לדבריהם, לרעש התווספו תזוזות וויברציות בלתי פוסקות במושכר. כן נוצרו גם ענני אבק ולכלוך. כל אלה מנעו מן התובעת, לגירסתה, שימוש מינימלי וראוי במושכר, וגרמו לשיבושים רבים בעבודתה. לטענת מר קנר, משהגיעו מים עד נפש, נאלצה התובעת לנטוש את המושכר. עובדיה סבלו מחוסר שינה, מעצבנות, ממתחים נפשיים ואף לקוחותיה סירבו להגיע למשרד ואף לשוחח בטלפון מפאת שאון הרעש שעמד תמיד ברקע. חרף העובדה שחלק גדול מטענות אלו לא הוכח כנדרש (לא הובאו עדים ולא הוגשו חוות דעת רפואיות לאישוש הטענות), וחרף העובדה שעל פניהן של הטענות ניכרת הפרזה רבה, נדמה שבכל זאת מצטיירת תמונה שעבודות גרמו להפרעה של ממש לפעילותה השוטפת של התובעת.

גם מחקירתו הנגדית של מר ויקטור קיראף, אחד ממנהליה של הנתבעת עלה, כי באתר הסתובבו מדי יום משאיות רבות, (לפי עדותו של מר קריאף, במשך כל התקופה עבדו במקום אלפי משאיות, הוצאו מהמקום כ- 35,000 קוב חפירה, כשלכל משאית יש תכולה של 15 קוב) ובמקום נכחו דחפורים, פטישי אוויר, מקדחות, וכיוצ"ב. מר קיראף גם איננו מוציא מכלל אפשרות את העובדה, כי בתקופה השנייה העבודות נעשו בצורה אגרסיבית יותר מהתקופה הראשונה, וכן כי, במשך שעות העבודה (שנמשכו כ- 8-10 שעות ביום), פעלו בו זמנית בין כ- 8-10 כלים.

יהא המבחן אשר יהא, אובייקטיבי או סובייקטיבי, או שניהם יחדיו, נדמה, כי לאור חוות הדעת של המומחה סוקר (ככל שהיא נוגעת לעובדה שהרעש שהיה במשרדי התובעת, היה חזק ומשמעותי), ועדותו של מר קנר, ניתן להסיק ונקל לשער, שהרעש הפריע לתובעת ולעובדיה וניתן גם להסיק שרעש כזה, היה מפריע לכל "שומע" סביר.

ומכאן לדיון בעילת המטרד לפי הפקודה, אשר גם עליה השתיתה התובעת את טיעוניה.

עוולת המטרד

התכלית החקיקתית בחוק הייתה להסדיר בהסדר מיוחד סוג ספציפי זה של מטרד, על מנת למנוע רעש בלתי סביר, שיש בו כדי לפגוע בבריאותם של בני-אדם בכל מקום ובכל זמן (ע"א 436/60 מאיר עזרי, ואח' נ' ויקטור קליין, ואח' פ"ד טו(2) 1177, 1192). ברם, סעיף 2 לחוק עוסק אך במניעת רעש. במקרה זה הלינה התובעת גם על תזוזות וויברציות, ענני אבק ולכלוך. מענה לטרונייה זו לא נמצא בחוק. לעומת זאת, תכולתה של עוולת המטרד על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין רחבה מזו הקיימת בחוק. על כן, הרגל השניה עליה השתיתה התובעת את טיעוניה הייתה עוולת המטרד לפי פקודת הנזיקין (להלן:ו "הפקודה"), כאמור.

סעיף 44 (א) לפקודה קובע כדלקמן:נ

"מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

בדונו בעוולת במטרד, מילא בית המשפט את הביטויים "שימוש סביר", ו"הנאה סבירה" לפי מבחנו של ה"אדם הסביר", בהתחשב בנתונים הסביבתיים. דהיינו, שונה הוא מבחנו של ס' 44 לפקודה, ממבחנו של ס' 2 לחוק. בעוד האחרון מורכב, או יכול להיות מורכב, ממבחן אובייקטיבי וממבחן סובייקטיבי משולב, בחינת המעשה כעוולה לאור ס' 44 לפקודה, נשענת על המבחן האובייקטיבי בלבד (שלא כטענת ב"כ התובעת בסיכומיו).

וכדברי בית המשפט בפרשת עזרי:ב
"החוק בנוגע למטרד היחיד, מבוסס על העיקרון של הדדיות ולא בלעדיות. לכל אחד הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת, תוך הקרבה הדדית והתאמה הדדית כדי שאדם ושכנו יוכלו לעבוד ולחיות יחד זה ליד זה, לחיות ולתת לחיות" (שם בעמ' 1188).

"הזמן והמקום, טיב הנכסים והשימוש הנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה- כל אלה וכיוצא בהם הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם כדי ששכנך יוכל גם הוא לעשות שימוש מתאים בנכסיו ולהפיק מהם הנאה ראויה" (שם בעמ' 1184)

השאלה היא איפוא, האם הרעש, שבקע מציוד הבנייה של הנתבעת, וכן הרעידות והאבק הפריעו במידה ניכרת לשימוש סביר במשרדי התובעת ולהנאה סבירה מהם.

הגדרת המושג מטרד, כוללת בתוכה שלושה מרכיבים:ו א. צורת התנהגותה או פעילותה של הנתבעת. ב. מהות האינטרס של הנתבעת. ג. מהות הפגיעה באינטרס המוגן (ע"א (ת"א) 1004/89 יוסף נעים נ' חבוב יחזקאל, תקדין - מחוזי, 93(2), 830). באשר למרכיב הראשון, סעיף 44 לפקודה דן בשלוש צורות התנהגות אפשריות; "מתנהג בעצמו", "מנהל עסקו", או "משתמש במקרקעין התפוסים בידו". בענייננו, שלוש האפשרויות מתקיימות. חרף העובדה שניתן לסבור שהמקרקעין לא היו "תפוסים" על ידי הנתבעת, אלא היא אך "השתמשה" בהם, מכל מקום, ברור שהמרכיב הראשון מתקיים. המרכיב השני מתייחס לאינטרס הקיים לתובעת בשימוש והנאה סבירים במקרקעין שלהם, הגובלים באתר בו מבצעת הנתבעת את עבודותיה ונדמה כי לא קיים קושי לקבוע שגם תנאי זה מתקיים במקרה זה. המרכיב השלישי מתייחס למהותה האפשרית של הפגיעה בתובעת. במילים אחרות, האם התנהגות הנתבעת עלתה כדי הפרעה של ממש, כזו שבצדק תלין ?תובעת על קיומה. טיבה של הפרעה כזו תלוי בשימוש אותו עושה התובעת במקרקעין.

מידת ה"הפרעה" נבחנת תוך זיקה לאדם אחר, והדגש מושם על תוצאות המעשה ולא על טיבו. על ה"הפרעה" להיות מוחשית ומהותית. ממשיות ה"הפרעה" נמדדת על פי אמת המידה של זכות הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. לא ניתן לקבוע אמות מידה אבסולוטיות, ולכן כל מקרה ייבדק לגופו (ע"א 44/86 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3)785).

במקרה זה, בניין כלל, השוכן בין רח' אגריפס לרח' יפו, בירושלים, ממוקם בלב ליבה של העיר. מרחק צעדים משוק "מחנה יהודה" הסואן בכל ימות השבוע, כמעט בכל שעות היום. זהו אזור רועש למדי. בנוסף לרעש תמידי זה, בא לעולם רעש המכונות וכלי העבודה שהיו שייכים לנתבעת, ורעידות אשר נגרמו מהם. לי נדמה, כי לא יהא זה נכון לומר שמכיוון שהאזור רועש ממילא, אין לתובעת להלין אלא על עצמה בכך שבחרה לשכן את משרדיה דווקא במקום זה. יש לבדוק את תוספת הרעש אם יש בה כדי להוות הפרעה מוחשית ומהותית- עד כדי מטרד כשמידת ההטרדה היא ענין שבעובדה (ע"א 164/53 אריה צוצרסקי נ ג ד צפורה סנדלר, ואח' פד"י, כרך ח, ע' 388 ,386), ויש מקרים בהם טיבו של המטרד וטבעו מאפשרים הסקת מסקנה גם על-ידי מי שאיננו מומחה לדבר (ע"א 436/60, שם, 1191 ,1189 ,1183 ,1184 ,1180). לפי כל האמור נדמה, כי יש יותר מרגליים לסברה, שיסודות העוולה הוכחו על ידי התובעת.

עם זאת עדיין יש לתת מענה לשאלה המהותית, האם קיימת נפקות לחשיבות שבבניית הפרוייקט, כטענת הנתבעת, וזאת על מנת למצוא את האיזון הראוי בין האינטרסים של שני הצדדים.

איזון האינטרסים

מר ויקטור קריאף חזר והדגיש בתצהירו את החשיבות שבבניית הפרוייקט. נדמה, כי בעניין זה, פורצת הנתבעת דרך דלת פתוחה לרווחה. מקומות המסחר שבמרכז העיר בירושלים דלים הם. מרכז העיר נבנה בעיר הבירה, תלאי על תלאי, ונקל לשער מה רבה תהיה התועלת לציבור בכללותו בבניית הפרוייקט. השאלה היא, האם לאור האמור, על התובעת החובה להקריב את האינטרסים שלה על מזבח טובת הציבור.

כבר בראשית הדרך, בפרשת אתא, בית המשפט נתן את דעתו על כך, כי כל עוד הפגיעה בתובע היא מהותית וחמורה, אין בדרך כלל בנזק הצפוי למעוול כתוצאה מהפסקת ביצוע העוולה על ידו, כשלעצמו, כדי להצדיק את המשך ביצועה והיוצא ממנה (שם עמ' 815). הפתרון מצוי בד"כ על ידי הטלת החובה להקטין את הרעש על כתפי המעוול. עם זאת, יש למצוא את האיזון הנאות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. אדם המנהל עסקיו במרכז העיר אינו יכול לדרוש את אותה מידה של שקט ונוחיות כפי שאדם המנהל את עסקיו בשכונת מגורים זכאי לדרוש (השווה ע"א (ירושלים) אודט אל עיני נ' קרין מהס, תקדין מחוזי, כרך 99(3)629). דעתי נוטה לכך, שהיה מקום לאפשר לנתבעת לבצע את העבודות, ביעילות ובמהירות הדרושה. ייתכן אף, ששימוש ביותר כלים (המרעישים) הביאה תועלת לאנשי העסקים שבסביבה בטווח הארוך, שכן בדרך זו עבודות הבנייה הסתיימו ביתר שאת ובמהירות. כלי עבודה אחד מקים אמנם רעש נמוך יחסית, אך כלי זה היה עובד באתר בגפו במשך שנות דור. לעומת זאת שימוש בכלים רבים, מקים רעש גדול, אך מזרז באופן משמעותי את סיום העבודות. מנגד, יש גבול לרמת הרעש הנסבלת ואין זה תמיד נכון לומר כי עבודה מוגברת משתלמת לכל. לא די להתחשב רק ואך ורק באינטרס של הנפגע, יש לשקול ולאזן את מכלול האינטרסים. מאלפים הם הדברים של בית המשפט להלן:נ

"בבואנו לקבוע אם התנהגות מסויימת או מצב דברים מסויים מהווה מטרד יש כמובן להתחשב בכל נסיבות העניין ולשקול אותו "מאזן נוחיות" מפורסם, שנולד בפסיקה כדי להרגיע את מצפונם של הפוסקים בדילמה של צווי המניעה שתיארתי לעיל. נכון שאין לחייב אנשים לנהוג בשקט "כפרי" בטבורה של עיר; נכון, שאין לאדם זכות קנויה לנשום בלב הכרך אוויר פסגות רענן; נכון גם שמי שגר בוילה בודדת בחיק הטבע כשחלונותיו קרועים לכל רוחות השמים, טבעי הוא שיזכה באור אוויר ושמש יותר ממי שגר בבית דירות בעיר מודרנית. עם כל אלה אי אפשר שלא להסכים והם מן המפורסמות.

אולם נראה לי, כי בעשיית המאזן הזה קיים קו גבול שבו מפסיקים לעשות מאזן ומתחפרים ואין נסוגים עוד.

כוונתי היא, שגם בחיים המודרניים וגם בערים הגדולות ובריכוזי האוכלוסין הצפופים שומה עלינו להבטיח לאדם תנאים שיש בהם המינימום הדרוש של כל מה שאדם זקוק לו כדי שחייו בכלל ייקראו חיים. יש להבטיח שטח מחיה מינימלי; יש להבטיח פרטיות מינמלית; יש להבטיח אוויר, אור ושמש במידה הנחוצה לאדם שכבר מזמן התרגל שלא להתגורר במערות; יש להבטיח שקט ורגיעה במידה כזאת שאדם יוכל לזכות במינימום של שעות שינה הנחוצות לבריאותו, ובמינימום של שקט המבטיח שלא ייצא מדעתו גם בשעות בהן אינו ישן והרשימה כמובן אינה ממצה.

אכן, המציאה הטכניקה המודרנית תחליפים שונים, כגון חדרים אטומים לרעש, מיזוג אוויר, ועוד כיוצא כאלה ומי יודע אילו המצאות עוד נכונו לנו בעתיד. כמובן, שבתי המשפט "החיים בתוך עמם" מודעים להמצאות הללו, ובודקים בכל מקרה, באיזו מידה אפשר להיזקק להם בנסיבות אותו ענין למניעת המטרד או להקטנתו. אולם בסופו של דבר נראה לי, ששום חשבונות של מאזני נוחיות אינם יכולים ואינם צריכים להשפיע על בית משפט להשלים עם מטרד המוריד את איכות החיים של האדם מעבר לאותו קו גבול של שוחרי הקידמה ולומר שאני מחייבת התחפרות בקו גבול זה אפילו אם תהיה בכך לפעמים משום פגיעה או מעצור לקדמה ולהתפתחות בין כלכלית ובין אחרת" (ע"א 403/73 ברוך ומלכה בצלאל נ' שושנה וציון סימן טוב, פד"י כט(1), 41 וראה גם ע"א (חיפה) 4287/96 המועצה המקומית דלית אל כרמל נ' פייסל חלבי ואח', תקדין – מחוזי 98 (3), 2119).

טענותיה של הנתבעת, אינן בבחינת עורבא פרח, ואין ספק כי היה מקום לאפשר לנתבעת, או למאן דהוא אחר תחתיה, לפתח את האתר ולבנותו, ויש ליתן על כך את הדעת שמדובר בפיתוח תוכנית המיתאר החלה במקום והמותאמת עם טובת כלל הציבור. לא ניתן להותיר מגרש המצוי במקום כה מרכזי בירושלים כאבן (או שמא כאבנים רבות) אשר אין לה (או שמא להן) הופכין. פיתוח המגרש בהכרח מביא להקמת רעש בנייה. רעש בנייה בהכרח מפריע לעבודה סבירה – תוצאה אשר אין מנוס ממנה. ואכן יש מקרים בהם טובתו של הפרט תהא קרבה על מזבח טובתו של הציבור. אך כאמור בפסק דינו הראשון של כב' השופט צבן:ב

"יש לזכור כי גם כאן יש לשמור על איזון בין האינטרסים הנוגדים:ו זכות השכן לקיים סדרי עבודה תקינים במשרדו וזכות הקבלן לבצע עבודת בנייה. כאשר אין מנוס מביצוע הבנייה תוך יצירת מטרד קשה, צריך הבונה לדעת שהמטרד יוצר נזק "בר פיצוי".

על אף שדיני ישראל אינם מחייבים את בתי המשפט בשטח משפטי זה, הרי הם סגולה להרחבת האופק, ומוסיפים נקודת מבט נוספת על הסוגיה שלפנינו (השווה ע"א 248/53 אלזה רוזנבאום נ' אשר וחיה זגר, פ"ד ט(1), 533).

פרק שלם מייחד התלמוד הבבלי לנזקי שכנים ומגביל את השימוש של בעל מקרקעין ברכושו, בשל הנזק שעלול לגרום לשכנו (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יז' עמ' א והלאה). המשנה המתחילה את הפרק קובעת לאמור:

"לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אלא אם כן הרחיק מכותל חברו שלושה טפחים וסד בסיד".

ובהמשך:

"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה... אם הבור קדמה, קוצץ ונותן דמים ואם האילן קדם לא יקוץ... רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" (שם, דף כה' עמוד א').

הכלל הוא איפוא, שבעלותו של אדם בנכסיו, אינה ללא מצרים. עליו להתחשב בצרכיו החיוניים של זולתו וייתכן שיאלץ "לקוץ את אילנו" תוך כדי קבלת פיצוי על נזקו שלו בעקבות קציצת האילן. הסיבה לכך היא, שבבוא יום מן הימים, לכשיגדל האילן, שורשיו יחדרו מבעד לכותלי הבור ויזיקוהו. עם זאת קיימת מחלוקת בין חכמי המשנה אם קיימת נפקות לשאלה מי קדם למי, המזיק (עם אילנו) או הניזוק (עם בורו), אך בנסיבות מסויימות, גם למחלוקת זו חשיבות משנית, כפי שמספרת הגמרא בהמשך כדלקמן:

"פאפי יונאה (שם של אדם-ד.מ.), עני והעשיר. הוה בנה אפנדא (בנה לו בית). הוו הנך עצורי בשיבבותיה דכי הוו דייקי שומשמי היוה ניידה אפנדא (היו בשכונתו כותשי שומשמין לשם עשיית שמן, כשהיו כותשין את השומשמין, הדבר היה מרעיד את הבית). אתא לקמיה דרב אשי (בא לפני רב אשי לשאול את ההלכה). אמר ליה, כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דיליה (השיב לו רב אשי, שהיו אומרים בבית רב כהנא שבמקרה כזה "שחציו גרמו", אפילו רבי יוסי מודה שאין להתיר לכותשי השומשמין להמשיך במלאכתם)".

רוצה לומר, אפילו לדעת רבי יוסי (במשנה דלעיל), שאינו מעניק לניזוק (בעל הבור) סעד (עקירת האילן) כנגד המזיק אפילו במקרה שהבור היה קיים קודם לשתילת העץ, במקרה שהנזק שנגרם לניזוק כה גדול ומיידי, שהוא בבחינת "שיגור חיצים" מטעמו של המזיק כנגד נכסי הניזוק, אין להשלים עם קיומו של הנזק, ועל המזיק לחדול מנזקו.

בהמשך, הגמרא שואלת מהי מידת הנזק שמוסכם על כולי עלמא, שיש למנוע את היתהוותו והיא משיבה:

"כנייד נכתמא אפומיה (עד שיתנדנד כיסוי החבית מעליה מפאת הרעש)".

על בסיס ההלכה התלמודית פוסק הרא"ש:"דכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסובלו, אף על פי שסובלין אותו שאר בני אדם, אין לו חזקה נגד מערער זה" (פסקי הרא"ש בבא בתרא פרק ב' סימן י"ח), היינו המבחן הוא סובייקטיבי, לאמור, למרות ש"שאר בני אדם" יכולים לסבול נזק מאותו סוג שנגרם על ידי המזיק, העובדה שהניזוק הספציפי אינו יכול לסבול את הנזק, היא פועלת לטובתו. ברם, לא כך נפסק בטור, חושן משפט, סימן קנה', הקובע כי "כל נזק גדול שאין דרך העולם לסובלו... אין להם חזקה". לאמור, המבחן הוא, מבחן אובייקטיבי (ראה גם השולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנה' סעיף מא').

מכל מקום, יוצא שאם הנזק והרעש "מרעיד את אמות הסיפים", מבחינה אובייקטיבית, אליבא דכולי עלמא, המזיק אינו יכול להניח שהניזוק מחל על נזקו, ועל כן על המזיק לחדול מנזקו.

באופן ספציפי לענייננו בעניין רעש, פוסק הטור בחושן משפט בסימן קנו' כדלקמן:

"שאם ביקש אחד מבני החצר לפתוח חנות בחצר, יכולין לעכב עליו ולומר לו אין אנו יכולין לישון מקול הנכנסים והיוצאים"

ההלכה היא, איפוא, שחל איסור על פתיחת חנות בחצר משותפת מפאת הנזק שנגרם לשכנים בעקבות הלקוחות הפוקדים את החנות והגורמים רעש. ואמנם הבית חדש (הב"ח), פוסק במקום, שאם מן הסתם ידוע שהניזוק אינו יכול לסבול "את קול הפטיש וקול הריחיים" צריך להרחיק את הנזק. כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך, חושן משפט סימן קנו' סעיף ד'.

הנה כי כן, גם ההלכה היהודית תרה אחרי איזון האינטרסים בין המזיק לניזוק והתלבטה גם באופיו של המבחן הקובע לגבי מדידתו של הנזק- סובייקטיבי או אובייקטיבי, או שניהם כאחד.

פיצוי מגיע לתובעת, איפוא, אך נשאלת השאלה מה גובהו, אולם תחילה, אסיר אבן נגף נוספת מהדרך, והיא טענת ההשתק.

השתק ומניעות

אחת מטענותיה העיקריות של הנתבעת כלפי התובעת הייתה, שהתובעת מנועה מלתבוע את נזקיה מהנתבעת הואיל וידעה היא על הכוונה להוציא לפועל את בניית הפרוייקט בעת ששכרה את המושכר. משידעה התובעת על האפשרות שייבנה פרוייקט גדול ממדים ליד משרדה, הייתה אמורה לצפות בעיני רוחה את כל התוצאות הנובעות מכך. ואמנם, מר קנר, הודה בחקירתו ששאל את ב"כ המשכירה, עו"ד ולירו, אם ישנה כוונה לבנות באתר. על פי מה שעלה בעדות, עו"ד ולירו השיב, כי אמנם קיימות תכניות של בניה, אך הוא לא ידע לספר אימתי הן תצאנה לפועל (עמ' 9 לפרוטוקול). כן הצביע מר קריאף בתצהירו, כי כבר בשנת 1995 הוצבו שלטים גדולים שבישרו על בואה של הבניה.

ב"כ הנתבעת בסיכומיו הצביע גם על תצהיר התשובות לשאלון אשר הוגש (נ/1) במסגרתה השיבה התובעת בתשובה לשאלה 8 יב', שהייתה מודעת לכך "כי העבודות יתחילו בעוד חמש שנים לפחות" ממועד חתימת הסכם השכירות וכך הוצג לה על ידי המשכירה.

מכל אלו, בקשה הנתבעת ללמד כאמור, שכיום אין לה לתובעת להלין אלא על עצמה, וסימן הוא שהאפשרות שתהיינה עבודות בנייה בסמיכות למושכר נלקחה בחשבון עובר לכריתת הסכם השכירות והתובעת לקחה על עצמה סיכון שכך יעשה גם בתוך תקופת השכירות. עובדה היא, כך נטען, שגם בהסכם השכירות גופו (סעיף 9) התובעת הסכימה לשכור את המושכר במצבו הנוכחי.
לי נדמה, שעצם זכאותה של התובעת להגיש את תביעתה, כבר הוכרעה בתביעה הראשונה. בעניין זה, תמים דעים אני עם ב"כ התובעת בסיכומיו, שקיים אומנם "השתק פלוגתא". לא ניתן היום לטעון כנגד התובעת שדרכה חסומה מלתבוע בגין נזקיה. יתר על כן, עיון בטיעוני ב"כ הנתבעת דאז, בתביעה הראשונה (נ/4) מלמדנו שהוא הודה שאכן נגרם רעש ואכן נגרמה הפרעה. טענתו אז הייתה, שההפרעה והרעש לא גרמו לעוולה של מטרד שמצמיחה זכות לפיצויים. משבית המשפט ראה לנכון בפסק דין הראשון להעניק לתובעת פיצויים, הדבר מלמדנו, שבית המשפט שלל טיעון זה לגופו וקיבל מיניה וביה את טיעוניה של התובעת. אם כבר קיים השתק, הוא קיים כלפי הנתבעת דווקא.

למעלה מן הצריך, ברי לכל בר דעת, כי גם אם ידעה התובעת על הבנייה העתידית, וגם אם קיבלה הנתבעת היתר לבנייה, כאמור, אין בכך משום מתן רשיון לגרום מטרד, או ל"רעש בלתי סביר או חזק" לתובעת.

בשולי פרק זה אתייחס לטענה הנוספת שהייתה בפי הנתבעת בסיכומיה, והיא שהתובעת הייתה צריכה להפנות את טרוניותיה לעבר בעל הבית והוא זה בעל דינה הדרוש. נדמה לי, כי אף טיעון זה אינו אלא טיעון המסתעף מהטיעון הקודם של השתק והנתבעת מנועה מלהעלות טיעון זה כקודמתו, בהיותו "בלוע" בפסק הדין הראשון.

ומכאן לקשר הסיבתי בין המטרד לבין הנזקים הנטענים.

הנזק – הקשר הסיבתי

טענתה העיקרית והבסיסית של התובעת הייתה, כי בשל המטרד נאלצה לעזוב את המושכר ולהעתיק את מקום משכנה אל בניין משרדים אחר. דבר זה הסב לה נזקים רבים. אודות השאלה של פיצוי התובעת על ההוצאות בפועל בשל העברת המשרד, ניתנה הדעת לפנים. ברם, עתה יש לבדוק את קיומם של הנזקים האחרים שנבעו מהאילוץ לגביו טוענת התובעת, אשר גרם לה להעתיק את פעולותיה המסחריים למקום אחר.

כאמור, התובעת העתיקה את משרדיה ביום 1/1/97 מבניין כלל אל משרדה החדש (בניין שערי העיר, ברח' יפו, 216, בירושלים) בעקבות הרעשים. לעומת זאת, הנתבעת טענה, כי בכל מקרה, התובעת תיכננה להעתיק את משרדיה למשכנה החדש והדבר לא נבע מעצם קיום המטרד. בחקירתו הנגדית של מר קנר, מנהלה של התובעת, אכן עלה, כי המשרדים החדשים נקנו על ידי התובעת עוד בשנת 1994 ובנייתם הסתיימה בשנת 1996. ברם, לדבריו, מטרת הנכס הנקנה הייתה להשכרה, כששכר הדירה שיתקבל, ייועד למטרת תשלום "פנסיה" לבעלי מניות התובעת. מר קנר לא הכחיש את העובדה, כי הנושא של העברת המשרדים עלה רבות במשך כל התקופה. עם זאת, לטענתו, משהפכו החיים במשרד לבלתי נסבלים לחלוטין, התקבלה ההחלטה להעביר את המשרדים בפועל, וזאת בחודשים אוק'- נוב' 1996 לאחר סיום בניית המשרדים החדשים שנקנו כאמור.

לא ברור מתי בדיוק נפלה ההחלטה לעבור למשרדים החדשים, אך נראה כי סביר היה ליישם את ההחלטה שכבר נתקבלה "לנטוש" את המושכר רק לאחר מתן פסק הדין הראשון, שכן עזיבת המושכר ללא קיומו של פסק דין וללא בירור הזכויות המשפטיות של הצדדים היווה צעד מסוכן מדי, שבעל עסק סביר לא היה נוקט בו. עם זאת, יש לזכור כי חוזה השכירות שהיה לתובעת עם הבעלים היה תקף עד ליום 31/3/98, קרי למשך שנה ושלושה חודשים נוספים בלבד ממועד העזיבה בפועל. לו דובר במקרה שנותרה תקופת שכירות משמעותית, ניתן היה לסבור, כי נטישת המושכר טרם עת, נבעה מהמצב הבלתי נסבל שנגרם על ידי הרעש שפקד את המשרדים ללא לאות. אולם, לנוכח סמיכות המועדים, הדעת נותנת, שהתובעת עשתה חשבון כלכלי פשוט, שלאור העובדה שבניית משרדיה החדשים כבר הושלמה, זול יותר לעבור אליהם, תוך נטילת סיכון שיהיה עליה לשלם פיצויים לא משמעותיים לבעל הבית בשל נטישת המושכר לפני תום תקופת השכירות. סמיכות המועדים של העזיבה, של נתינת פסק הדין הראשון ושל גמר הבנייה, מהווה צירוף מקרים גדול מדי המאפשר להתעלם ממנו. זאת ועוד, על פי טענת התובעת היא סבלה מהרעש באופן רצוף או מקוטע החל מתחילת שנת 1994. ולמרות שטענה שרק בשנת 1995 הפך הרעש לבלתי נסבל, היא סבלה עד סוף שנת 1996, קרי שלוש שנים מתוך ארבע שנות השכירות שנותרו מתחילת הרעש. האם לא סביר היה "לסבול" עוד שנה עד לתום תקופת השכירות בתחילת שנת 1998?. הדעת נותנת, שמה שהניע את התובעת לנטוש את המושכר דווקא בסוף 1996 הייתה העובדה שמשרדיה החדשים ב"בית שערי העיר" הוכשרו לשימוש בדיוק באותה תקופה. התובעת לא הצליחה לשכנע את בית המשפט שקיים איפוא, קשר סיבתי בין עזיבת המושכר לבין הרעש.

בשולי פרק זה אטעים, כי לא השתכנעתי בקיומו של קשר סיבתי בין שאר הנזקים עליהם התלוננה התובעת כגון, כל תחלואי הגוף והנפש שנגרמו לעובדי התובעת, ובין המטרד עצמו. וזאת, לו בגלל שלא הונחה בפני תשתית ראייתית כלשהי המאששת את הנטען. הוא הדין לגבי כל הטענות הקשורות לחידלון שבעסקי התובעת, דברים שנטענו בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי, כאמור. מכאן, יש לדון אך בנזקים שנגרמו לתובעת עובר לעזיבתה את המושכר. אך תחילה נברר את שאלת הקטנת הנזק.

הקטנת הנזק

מר קנר, מנהל התובעת הסביר בפרוטרוט את צורת העבודה שהתבצעה ע"י הנתבעת. כן הסביר בתצהירו שהוא פנה פעמים רבות אל הנתבעת, והפנה לשני מכתבים אשר שיגר לנתבעת, במסגרתם התריע על הרעש המעיק והמפריע לתובעת בעבודתה השוטפת (המכתבים מיום 4.8.96 ו- 4.9.96), אולם זו האחרונה זלזלה בפניות וגילתה אטימות רגשית כלפי צרכיה וסבלה של התובעת. מר קנר הפנה, איפוא, אצבע מאשימה כלפי התובעת שלא עשתה דבר על מנת להושיע את התובעת ממצוקותיה שנגרמו בעטייה של הנתבעת.

בתצהירו מר קנר אף טען שהנתבעת נאותה לבנות קיר בידוד למוסך אשר גם כן תבע פיצוי על נזקיו מהנתבעת וסבל מרעשי הבניה, כאמור. מר קנר טען שהסיבה היחידה שהנתבעת ראתה לנכון לבנות קיר בידוד עבור המוסך, הייתה נעוצה בעובדה, שבעליו של המוסך איימו באלימות כלפי הנתבעת. לולא האיומים האמורים, הנתבעת לא הייתה נוקפת אצבע להקטין מנזקיו של המוסך ובהיות עובדי התובעת אנשי שלום ואמת, כדבריהם, אשר מעולם לא ישתמשו בכוח הזרוע והלשון על מנת להשיג את מטרותיהם, התובעת נשארה ללא מענה ענייני לצרכיה. מר קנר הצביע גם על מכתבה של הנתבעת מיום 21.7.96 וציין כי המכתב האמור אך בישר לתובעת על כוונותיה להתחיל בעבודה. אך למעט מכתב לאקוני זה, לא עשתה הנתבעת דבר על מנת למזער את נזקי התובעת.
בחקירתו הנגדית אישר מר קנר, ולו במשתמע, כי הייתה פנייה אליו מאת הנתבעת במסגרתה הוצאה לתובעת בניית קיר בידוד. ברם, תשובתו של מר קנר הייתה, וכלשונו "לא ראיתי מה היה עוזר לבנות עוד קיר - אני לא בעסקי בניה" (עמ' 5 לפרוטוקול). כמו כן, מר קנר אישר כי לא התקין זגוגית כפולה, מבדדת בחלון שפנה לאתר. יוטעם גם, שעניין זה אף עלה בטיעוני ב"כ הצדדים במשפט הראשון. במסמך נ/6 שהוא פרוטוקול הדיון במסגרתו נשמעו טיעוני ב"כ הצדדים ביום 2.5.96, אף טען ב"כ התובעת אז, כי מרשתו פנתה לבעל הבית על מנת שזה יבנה את הקיר, אך פנייה זו לא קרנה עור וגידים הואיל והדבר לא היה מעשי.
ולעניין החלון, ייאמר כי בסיכומי ב"כ הנתבעת נטען, כי פריצת החלון לא הייתה חוקית. לא הוברר דיו מי הוא זה ואיזה הוא שפרץ את החלון. עם זאת, ברור הוא, כי "אורך חייו" של החלון היה מוגבל לאור העובדה שהחלון נפרץ בקיר בו יוצמד בבוא יום מן הימים הבניין הנבנה באתר. הואיל ולא הוברר מי פרץ את החלון, נדמה כי אין מקום לטעון כנגד התובעת שהיא זו שפרצה אותו והיא זו אשר לא ראתה לנכון לאטמו.
כנגד עדותו של מר קנר, מר קריאף בתצהירו הצהיר, כי הוא הציע לתובעת לבנות לה קיר בידוד ולהתקין לה חלונות כפולים ואף לתגבר את מערכת המיזוג, אולם התובעת סירבה לקבל הצעות אלו.
על כל פנים, זה טען בכה וזה טען בכה ושני הצדדים האשימו זה את זה הן בעדויותיהם והן בסיכומיהם שישבו באפס מעשה ולא הקטינו את הנזק שהתהווה אל מול עיניהם.
ניתן לסבור, כי אף אם הנתבעת לא ראתה לנכון לבנות קיר בידוד ולאטום (או לחסן) את החלון, התובעת עצמה הייתה מחויבת לבנות את הקיר במסגרת המאמצים הנדרשים ממנה להקטין את נזקיה. על כך, בל נשכח, שפסק הדין הראשון, ניתן כאמור ביום 6/5/96, ותום תקופת השכירות נקבע ליום 31/3/98, והשאלה הנשאלת היא, אם היה מקום לחייב את התובעת לבנות קיר עבור תקופת שכירות של כשנתיים.
הלכה פסוקה היא, שעל הניזוק להקטין את נזקו. במסגרת זו, אין חובה על ניזוק לצאת מגדרו במאמצים להקטין את הנזק, אלא עליו לנקוט באמצעים סבירים לשם כך (ע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ. ביטון, פ"ד כ"א(1) 281; ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45). יש להעריך את פועלו של הניזוק על פי אמות מידה של מה שסביר לעשות בעת המעשה (ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. ז'קסורקי ואח', פ"ד מב(4), 811). על הנפגע לפעול לפי מיטב יכולתו לא רק לטובת האינטרס שלו, אלא גם לטובת האינטרס של הנתבע ולא להתעלם ממנו תוך איזון ראוי בניהם (ע"א 252/86 בעניין גולדפרב, שם עמ' 51).
לי נדמה שהדרישה לביצוע שנויים מבניים במושכר, היא דרישה מהניזוק שיצא מגדרו. דבר זה היה מחייב השבתת העסק לתקופה בלתי ידועה וביצוע שינוי משמעותי בגודלו של המושכר. אטימת החלון הייתה גורמת לתחושת מחנק למרות העובדה שלטענת הנתבעת, היא הציעה לתובעת תגבור במזגני אוויר. אני בדעה איפוא, שאין להלין על התובעת שעמדה על שלה, ואין בכך בכדי לקבוע שלא עשתה את המוטל עליה בכדי להקטין את נזקיה.


הפיצויים

כפי שנאמר לעיל, התובעת עתרה למתן פיצוי בסך 100,000 ₪ עבור מה שהיא כינתה בתביעתה מטרדים, הפרעות והרעש. התובעת אמדה את נזקיה בראש נזק זה "בהתייחס לאמדן של בית המשפט בתביעה הראשונה". ברם, עיון בפסק הדין הראשון מלמדנו כי עבור תקופה של 8 חודשים, בית המשפט פסק 18,000 ₪ והעמיד את הנזק הלא ממוני עבור חודש עבודה אינטנסיבי, בסכום של 2,500 ₪. פסק הדין האמור ניתן ביום 6.5.96 והוא התייחס לתקופה שהסתיימה ביום 29.10.95 ואין חולקין כיום שהתובעת עזבה את המושכר בסוף שנת 1996, קרי מדובר בתקופה בה סבלה התובעת מרעשים במשך 14 חודשים בלבד. לכל היותר איפוא, על פי אותו קנה מידה, עליה מבססת התובעת את תביעתה, יש לפסוק לה, בהניח שהרעש היה אמנם אינטנסיבי כטענתה, סך של 35,000₪, וכך אני מורה.

בשולי הפסק

חרף דחיית התביעה ככל שנוגעת לעזיבת המשרד והנובע ממנה, לו הייתי רואה מקום לפסוק לתובעת דבר על נזקיה, הייתי נותן את דעתי על הנתונים הבאים.

התובעת עתרה למתן פיצוי בגין אבדן לקוחות והכנסה הנובעת מכך. התובעת אמדה את נזקיה בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪ (סעיף 15 ג' לתצהיר מר קנר). נכון הוא, שמר קנר לא נחקר אודות סכום זה כלל בחקירתו הנגדית. ברם, נדמה לי כי לא די בהערכה כספית כשזו איננה נתמכת בראיות ואין לדעת כלל אם סכום זה עומד בקנה מידה ראוי כלשהו. אוסיף גם שבאותו מכתב של עו"ד לנגה מיום 20.10.96 שהוזכר לעיל, העריך הפרקליט את הנזקים הנובעים מהפגיעה בניהול עסקי התובעת בסך 21,000 ₪ בלבד. נוטה הייתי להעניק לתובעת סכום גלובאלי אשר מן הסתם הפסידה עקב העברת המשרדים בסכום של 10,000 ₪. התובעת גם עתרה למתן שיפוי על מחצית ממיסי העיריה לשנת 1997 בכפל בסך 10,096 ₪ ולתשלום בכפל של דמי החזקת המשרד בבנין כלל ובבנין בית שערי העיר למחצית הראשונה של שנת 1997 בסך 10,376 ₪. אף בענין זה מר קנר לא נחקר. הואיל והתובעת הגישה תימוכין מתאימים, לא הייתה מניעה מלהעניק לה פיצויים בסדר גודל המפורט.

התובעת גם עתרה למתן פיצויים בשל העובדה שנאלצה לשלם דמי שכירות ודמי החזקה בחינם. הטענה היא, שהיא שילמה 31,500 ₪ עבור דמי השכירות ו- 16,098 ₪ עבור דמי ההחזקה בבניין כלל. התובעת תמכה טענה זו במסמכים. ב"כ המשכירה עו"ד ולירו שיגר מכתב לתובעת ביום 13.4.97 וביקש את חוב דמי השכירות בסך 23,435 ₪ עבור 3 חודשים ולאחר מכן ביום 19.1.98 אישר עו"ד ולירו שהתפשר עם התובעת תמורת תשלום של 31,500 ₪ עבור כל התקופה(נספחים יז/1 ו- יז/2 לתצהיר התובעת). כמו כן, התובעת הציגה הסכם פשרה (ללא תאריך) עם חברת האחזקה ממנו עולה שהתפשרה עמה בסכום האמור של 16,098 ₪. מקבל הייתי בעניין זה את דעתה של התובעת ולא הייתי רואה מניעה מלפסוק לה שני סכומים אלו. אין סיבה לפקפק באמיתות הנטען ואיני מקבל את הסברה שהסכומים האמורים סוכמו ושולמו רק בשל הטענה שהתובעת סבורה הייתה שתזכה לקבל עליהם שיפוי מהנתבעת. ברם, כאמור הזכות לפיצויים נשללה הואיל ולא הוכח קשר סיבתי בין הנזק למטרד.

סופו של דבר

לסיכום איפוא, יוצא כך:

טענתה המקדמית של הנתבעת כי נוצר השתק עילה המונע מהתובעת להגיש את תביעתה, נדחתה.

תביעתה של התובעת לסעד של מתן פיצויים בשל ההוצאות הכרוכות בהעתקת המשרדים, נדחתה אף היא.

העובדה שבאופן עקרוני הרעש היווה מטרד כשלעצמו, הייתה בבחינת "מעשה בית דין".

הוכח קיומה של עילת תביעה הן על פי החוק והן לפי פקודת הנזיקין במקרה הספציפי.

הופר האיזון הראוי של האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים באופן שמגיעים לתובעת פיצויים.

נשללה טענת ההשתק המונע את התובעת לתבוע את נזקיה.

נשלל הקשר הסיבתי בין המטרד לבין עזיבת המושכר, לכן מגיעים לתובעת פיצויים אך ורק על הנזקים שנגרמו לה בכל התקופה השניה עד לעזיבת המושכר ואילו היו רק נזקים לא ממוניים.

נקבע כי לא חלה על התובעת חובה להקטין את נזקיה באופן שנדרש על ידי הנתבעת.

הפיצויים הלא ממוניים המגיעים לתובעת מאת הנתבעת נאמדו בסך 35,000 ₪.

פסיקתא

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 35,000 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

רוב רובה של התביעה נדחתה, אך היו רגליים עליהן נשענה, ובנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ו באדר, תשס"א (21 במרץ 2001) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.



דוד מינץ, שופט      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רעש חזק בעבודה

  2. עבודה בתנאי רעש

  3. חשיפה לרעש מזיק

  4. עבודה ברעש מזיק

  5. רעש מזיק בעבודה

  6. רעש מנוע רכב חדש

  7. בדיקת רעש בעבודה

  8. חשיפה לרעש במפעל

  9. הגדרת רעש בלתי סביר

  10. סביבת עבודה עם רעש

  11. פיצוי על רעש תופים

  12. רעש מהמזגן של שכנים

  13. חשיפה לרעש 85 דציבל

  14. פיצוי על רעש דיסקוטק

  15. רעש בניה בשעות הלילה

  16. חשיפה לרעש מזיק בצבא

  17. חשיפה לרעש חזק בעבודה

  18. רעש בניה באזור מגורים

  19. חשיפה לרעש ממכונה במפעל

  20. רעש לשכנים מהפעלת משפחתון

  21. צפצופים באוזניים בגלל רעש

  22. עורך דין לתביעות רעש

  23. חשיפה לרעש מזיק במקומות עבודה

  24. חשיפה לרעש עובד בתעשיה האוירית

  25. זמזומים באוזניים - רעש בעבודה

  26. תביעה בגין נזקי רעש שנגרמו בעבודה

  27. רעש מזיק - פקודת הבטיחות בעבודה

  28. איומים על שכן בגלל רעש של שיפוצים

  29. חשיפה לרעש בעוצמה בלתי רגילה בעבודה

  30. מה אפשר לעשות נגד רעש של מפוח עלים ?

  31. סירוב לבקשה לפתיחת גן ילדים עקב מטרדי רעש

  32. טען כי היה חשוף לרעש של 85 דציבל בעבודה

  33. בדיקת אודיוגרם: ליקויי שמיעה בגלל רעש בעבודה

  34. רעש של 85.2 דציבל בעבודה: חוסר התאמה בין PT לבין SRT

  35. תביעה נגד קניון לפיצויים בגין רעש בלילות בשבתות ובחגים

  36. נכות 5% לפי פריט ליקוי 72(1) מחשיפה לרעש עם טנטון לא תמידי

  37. ליקוי שמיעה עצבי ב-2 האוזניים שאינו אופייני לחשיפה לרעש מזיק

  38. תביעה לפינוי שוכר בגלל תלונות של דיירים בבניין על רעש וצעקות

  39. האם משחקיה לילדים ופינת ליטוף נעשית שלא כדין וגורמת למטרדי רעש

  40. האם שימוש במחסן לבית מלאכה יגרום לנזקי רעש ופליטת חומרים מסוכנים

  41. האם גן ילדים בפתח החניה הפרטית של דיירי הבניין גורם לרעש מוגבר, לכלוך ואשפה

  42. בדיקת שמיעה: בתדר 1000 הרץ סף שמיעה נמוך מתדר 2000 הרץ (לא אופייני לנזק מחשיפה לרעש)

  43. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון