סליל הקלטה כראיה

סליל הקלטה כראיה
הרקע הכללי לתובענה וטענות הצדדים
1. התובע הנו מדריך תיירים, אשר במהלך חודש דצמבר 2000 הכיר את נתבע 1 באקראי תוך כדי מאמציו להסדרת יבוא אישי של מכונית מבלגיה לצורך עבודתו. לדברי התובע, נתבע 1 טען בפניו שנתבע 2 מעסיקו בחברה בשם "IDS Techno". השניים נפגשו לראשונה במשרד התחבורה בתל אביב, ונתבע 1 הציע לתובע את עזרתו כמי שבקיא ביבוא אישי של כלי רכב. נתבע 1 סייע לתובע להמיר דולרים אמריקאיים לפרנקים בלגיים בשער המרה גבוה ואטרקטיבי, באמצעותו ובאמצעות נתבע 2, באופן שהתובע הפקיד בידי נתבע 1 שטרות של דולרים אמריקאים ואילו נתבע 1 שילם לסוכנויות הרכב בפרנקים בלגיים. כך במשך הזמן נקשרו בין התובע ונתבע 1 קשרים ידידותיים, כשזה אף הזמין את התובע להצטרף אליו על חשבונו לנסיעות עסקיות לצרפת, קובה וארה"ב.

2. לטענת התובע, בשלב מסויים במהלך חודש ינואר 2001 הציע לו נתבע 1 שימיר דרכו דולרים אמריקאיים לפרנקים בלגיים בשער גבוה כפי שעשה בעבר לשם רכישת רכב. ואכן, ביום 23.1.01 הוא נפגש עם נתבע 1 במסעדה בתל-אביב (להלן: "המסעדה"), והוא הביא עמו 120,000 $ במזומן. במהלך הפגישה, התקשר נתבע 1 אל נתבע 2 - אשר לפי מה שמסר נתבע 1 לתובע - שהה באותו שעה ממש בבנק U.B.S בשוויץ, וביקש ממנו שיבצע העברה בנקאית של פרנקים בלגיים בשער אותו סיכם עם התובע, לחשבונו של התובע בבנק Dexia בבלגיה. נתבע 1 גם ביקש מנתבע 2 להעביר באמצעות הפקסמיליה את טופס האישור על ההעברה הבנקאית למסעדה, וכך היה. נתבע 1 הציג לתובע את טופס ההעברה הבנקאית, והתובע שהאמין כי אכן בוצעה העברת כספים לחשבונו, מסר לידי נתבע 1 120,000 $ במזומן. בדיעבד התברר לתובע, שנתבע 2 לא היה כלל בשוויץ באותו יום ושטופס ההעברה הבנקאית היה מזוייף והכספים מעולם לא הועברו ע"י נתבע 2 לחשבונו. לדבריו, כל אימת שביקש לברר מה עלה בגורל כספו שהיה אמור לעבור לחשבונו בבנק בבלגיה, הלעיטו אותו הנתבעים בסיפורים שונים ומשונים אודות גלגוליו של הכסף בין הבנקים השונים, ובסופו של יום הוא לא זכה לקבל את כספו בחזרה. חלק משיחות אלה, אותן קיים התובע עם הנתבעים, הוא הקליט וההקלטות היוו נדבך חשוב בפרשת התביעה. משכך, התובע הגיש את תביעתו לבית המשפט בה טען להשבת כספו בסך 120,000 $, מהם לפי דבריו יש לקזז סך של 11,790 $ אשר נתבע 1 שילם בשמו עבור חברו מר יעקב גולדפיין (להלן: "גולדפיין") לצורך רכישת מכונית נוספת עבור איש זה (עליה ידובר להלן), ועל כן הוא העמידה על סך 108,210 $ בצירוף סכום נוסף של 100,000 ₪ בגין הוצאותיו, אובדן ימי עבודה ועגמת הנפש שהיו כרוכים באיתורם של הנתבעים, ובנסיון להשיב את הכספים שהוצאו ממנו במירמה (ובסך הכל 566,022 ₪). על מנת לאשש את גרסתו, הצביע התובע על פרשה אחרת בה הנתבעים הונו בדרך דומה גם את חברת Maxcar הבלגית (להלן: "Maxcar") כאשר "רכשו" ממנה מכוניות והציגו בפניה מסמך בדבר העברת כספים לחשבונה, כדוגמת המסמך שהוצג בפני התובע במסעדה, ואשר גם שם כמו כאן, התברר כי הכספים כלל לא העוברו וכי טופס ה"העברה" היה מזוייף.

3. הנתבעים טענו כי כל הנטען על ידי התובע הנו המצאה שקרית ופנטסטית והם הכחישו כי התובע העביר לנתבע 1 סך של 120,000 $ במסעדה או בכל מקום אחר, וממילא נטען כי נתבע 1 לא הציג בפניו כל מסמך המתיימר להיות אישור על העברה בנקאית כלשהי. לטענתם, הגשת התביעה נועדה אך כדי "להקדים תרופה למכה" כאשר "המכה" לדבריהם, היא תביעתו של נתבע 1 להשבת הכספים שהתובע חב לו, ביניהם סך של 23,300 $ אשר שילם מכיסו עבור מכונית (נוספת) שרכש התובע מחברת Moorkens Haven בבלגיה (להלן: "Moorkens") ולא קיבל אף לא פרוטה מסכום זה בחזרה מהתובע. בהגנתם גם הכחישו הנתבעים כי הונו בדרך כלשהי את Maxcar. כמו כן, הנתבעים הכחישו שנתבע 2 הינו או היה מעסיקו של נתבע 1 ונטען כי לא היה לו כל קשר עם התובע. כמו כן, למרות שהודו שנתבע 1 התקשר לנתבע 2 בהיותו במסעדה בחברת התובע, טענו שנתבע 2 לא נתבקש להעביר פקס' המאשר את העברת הכספים, אלא מסמכים הקשורים לרכישת רכבו של גולדפיין.

4. ועתה, משנפרסה המסגרת הדרושה, נצלול אל נבכי העלילה, כשיצויין שהתובע תמך את עדויותיו והעדויות של כל עדיו בשרשרת ארוכה של מסמכים המתעדים את מהלך העניינים. כל צעד ושעל של מעשיו נתמכו בראיות בכתובים. עם זאת, על מנת שלא להלאות קורא שורות אלו, לא אמנה אותם כרוכל ואזכיר רק חלק מהם כשהדבר נצרך לגופו של עניין. וראשית, דיון ברקע ההיכרות בין התובע לנתבעים.

הרקע להיכרות התובע עם נתבע 1
5. כתב התביעה נוסח בקצרה והוא גילה אך טפח מתוך הטפחיים של פרשת ההיכרות של התובע עם נתבע 1 ומכלול הפרשיות שהתגלגלו בין הצדדים בעקבותיה. התובע גולל את סיפורו בהרחבה בבית המשפט ולמרות שהחלק הארי שלו אינו קשור במישרין לנטילת כספו על ידי הנתבעים, הוא משליך על חוסר מהימנותם של הנתבעים ואכן מוכיח את דרך פעולתם. התובע סיפר אפוא, כי פגש לראשונה בנתבע 1, באמצע שנת 2000, לאחר שכבר קיבל אישור ממשרד התחבורה לייבא באופן אישי ג'יפ מסוג מיצובישי פג'רו (להלן: "המיצובישי"), ולאחר שעסקה זו כבר יצאה אל הדרך, הואיל והתובע כבר שילם 20% מקדמה לסוכנות המכוניותMoorkens שבבלגיה (ת/6 שהיא קבלה ע"ש התובע על סך 280,000 פרנקים בלגיים מיום 5.10.00, מסוכנות המכוניות בבלגיה) וזאת בסיועה של קרובת משפחה לשעבר המתגוררת בבלגיה בשם בתיה דלוואה (להלן: "בתיה"), עליה עוד ידובר להלן. כאשר פנה למשרד התחבורה לשם קבלת האישורים הסופיים פגש בנתבע 1, אשר הציג את עצמו כ"עופר מחיפה", והתעניין ברכב שהוא מייבא, מחירו ודרכי התשלום. כשסיפר לו התובע כי הוא צריך לשלם בפרנקים בלגיים, אמר לו נתבע 1 כי הוא נמצא הרבה בבלגיה ומכיר מקום שם ימירו לו פרנקים בלגיים בשער גבוה, אך מכיוון שאינו זוכר את שם הבנק, הוא יתקשר אליו בטלפון לכשיגיע לביתו בחיפה.

6. לאחר מספר ימים, פנה אל התובע חברו, גולדפיין שאף הוא מדריך טיולים, וביקש את עזרתו ביבוא רכב מסוג ניסן פטרול (להלן: "הניסן"). לשם כך פנה התובע אל סוכנות הרכב Maxcar. סוכנות זו הפנתה אותו לשני אנשים מישראל, שקנו מהם ביבוא אישי כלי רכב בעבר, ושיוכלו להמליץ בפניו על אמינותה, אחד מהם בשם עופר. צחוק הגורל, שכן הסתבר כי אותו עופר הוא לא אחר מאשר "עופר מחיפה" שהוא האדם שפגש התובע במשרד התחבורה, והוא גם נתבע 1. בפגישה בין השניים סיפר נתבע 1 לתובע כי הוא עובד בשביל חברת אלקטרוניקה בשם I.D.S. Techno ו"הבוס" שלו, שהנו נתבע 2, צריך "לסגור עסקה" ולשם כך יש לו בבנק U.B.S בשווייץ פרנקים בלגיים ואם העסקה לא תיסגר הוא יהיה מוכן להמיר לו אותם בדולרים כדי שהוא יוכל לשלם את היתרה ל- Moorkens עבור רכישת המיצובישי, ועבור רכישת הניסן של גולדפיין מ Maxcar.

7. נתבע 1 סיפר כי אכן פגש את התובע באקראי באחת הפעמים שהיה במשרד התחבורה והם החליפו מספרי טלפון. הוא גם סיפר כי אחרי תקופה קצרה התקשר אליו אדם והוא זיהה את קולו של התובע. התובע אמר לו שהמליצו עליו מ- Maxcar ושאל אותו, אם הוא יכול לעזור לו ביבוא. לדבריו, היה לו אינטרס לעזור לתובע מאחר והוא זיהה פוטנציאל עסקי ביבוא רכבים מבלגיה, והתובע טען בפניו שהוא מכיר הרבה מורי דרך שיזמינו דרכו מכוניות מבלגיה אחרי שהאינתיפאדה תיגמר והמצב ישתפר. טענתו העיקרית הייתה כי התובע הוא זה שחייב לו כסף מאחר והוא שילם עבור המכונית של התובע בסך של כ 1,100,000 פרנקים בלגים, את יתרת התשלום ששילם עבור המכונית של גולדפיין (למעט סך של כ- 15,300$ שנתן לו התובע בחודש מרץ שנת 2001), וכן סכומים נוספים ששילם עבורו, כמו הנסיעות שעשו בתוך אירופה, הטיסות והשהייה בקובה והנסיעה לארצות הברית, אותם הוא מעריך בסך כולל של בין 45 ל- 50 אלף דולר. הוא ציין, כי התובע היה הגון עמו וביקש ממנו שירשום את כל ההוצאות כדי שהוא יוכל להחזיר לו את חלקו, אך עד היום הוא לא קיבל את כספו בחזרה והוא עצמו גם לא דרש את הכסף בחזרה עד היום. הוא הסביר כי לא הגיע למצב שהוא יכל לדבר עם התובע בעניין חוב זה, והטעים, כי הוא אדם שיודע למכור, אך אינו יודע לגבות חובות.

עד כאן אפוא, הרקע להיכרות שבין הצדדים ומכאן לפרשיות עצמן.

פרשת רכישת המיצובישי ורכישת הניסן (טענת "הקיזוז" של נתבע 1)
8. כאמור, אין מחלוקת כי נתבע 1 סייע לתובע בהשלמת רכישת המיצובישי וברכישת הניסן. ואכן, לאחר שהתובע קיבל את רשיון היבוא של המיצובישי ושילם את המקדמה, הוא סיכם עם נתבע 1 שהוא יפגוש אותו ביום 27.12.00 בבנק U.B.S בשווייץ, שם יתן לו את יתרת הסכום בשטרות דולריים ובתמורה נתבע 1 יבצע העברה בנקאית מחשבונו של נתבע 2 לחשבון הבנק של Moorkens. לצורך זה, השניים החליפו ביניהם כתובות וטלפונים להתקשרות בחו"ל, ואת מספרי חשבונות הבנק הרלבנטיים (ת/8, ת/9, ת/10). אולם, עקב עיכוב בטיסה של התובע, הוא איחר לפגישה עם נתבע 1 וכשהגיע לבנק U.B.S בז'נבה, הבנק כבר היה סגור. נתבע 1 היה צריך להגיע לפריז, ועל כן התובע הצטרף אליו לנסיעה זו. את כרטיסי הנסיעה ברכבת לפריז כמו גם התשלום עבור המלון בפריז שילם נתבע 1. בפריז שכר נתבע 1 רכב והם נסעו לאנטוורפן ל-Moorkens ולאחר מכן ל-Maxcar, שם ערך לו נתבע 1 היכרות עם מר סווייאר, מנהל הסוכנות, ועם פטריק אחד העובדים במקום (עוד על שני אנשים אלו, להלן). הם המשיכו בדרכם לביתם של בתיה ופסקל בעלה (קרובי משפחתו לשעבר של התובע, כאמור), להם הודיע מבעוד מועד על ביקורו הצפוי בביתם. כשהגיעו לכפר ואניולי שבבלגיה (כ-50 ק"מ מבריסל) בו התגוררו בתיה ופסקל, יצא האחרון לקראתם על מנת להביאם לביתו. פסקל הזמין את נתבע 1 ללון אצלם יחד עם התובע אך נתבע 1 סרב בטענה שהוא חייב לחזור להולנד. אז ביקש נתבע 1 מהתובע את הדולרים להמרה כדי שלמחרת היום יוכל לעשות את ההעברה הבנקאית ל-Moorkens. כך, תאר התובע באופן ציורי יש לומר, כיצד למרות הקור המקפיא ולמרות שהסתיר את השטרות הדולריים בחגורת הכסף תחת שכבות בגדים רבות, הוא הוריד את חגורת הכסף מעליו ונתן אותה לפסקל שעמד לידו וביקש ממנו שיוציא מתוכה את הכסף. פסקל הוציא שתי חבילות, אחת עבה ואחת שהיו בה רק כ-10 שטרות, תוך שהוא מתפעל מכמות הכסף. את החבילה הגדולה, עליה היה כתוב בכתב ידו של התובע 23,505 $ ביקש התובע מפסקל שיחזיר לחגורת הכסף ולאחר שקיבלה לידו, העבירה התובע לידי נתבע 1, כשאת החבילה הקטנה הוא הכניס לכיסו. נתבע 1 הלך לדרכו עם הכסף והתובע נשאר ללון בביתם של פסקל ובתיה. למחרת, התובע ונתבע 1 נפגשו שוב בבריסל, שם גם הכיר התובע לנתבע 1 את בתיה שטרם זכה להכירה מליל אמש. נתבע 1 נפרד מהתובע בטענה שהוא צריך היה ללכת לעיסוקיו.

9. לאחר מספר ימים ב- 3.1.01 נפגש התובע שוב עם נתבע 1 והם נסעו לאנטוורפן לMoorkens, וכשהגיעו לשם התברר שההעברה הבנקאית לא נעשתה, כאשר נתבע 1 תירץ זאת בסיפורים שונים. התובע הפנה את תשומת לבו של נתבע 1 לכך שהוא חייב לשלם ל-Moorkens באותו יום על מנת שניתן יהיה לשחרר את הרכב מהנמל. ואכן, נתבע 1 הלך והביא סך של 25,000 $ ומסרם ל-Moorkens לפיקדון (ת/6) עד שהם יקבלו את יתרת התשלום בפרנקים בלגיים על ידי ההעברה הבנקאית מחשבונו של נתבע 2 (ת/11). התובע שב ארצה וקיבל אישור טלפוני מ-Moorkens שאכן ההעברה נעשתה ונתבע 1 קיבל את הפיקדון הדולארי בחזרה. גם נתבע 1 שב ארצה והם נשארו בקשרי ידידות, כשהתובע סיפר כיצד היה לו אימון מלא בנתבע 1 באותו שלב. באשר לניסן של גולדפיין, לדברי התובע, באותה התקופה נתבע 1 העביר את המפרעה ל-Maxcar ולאחר מספר ימים התובע קיבל פקס' מפטריק (העובד ב-Maxcar), שנתבע 1 השאיר אצלו 5,000 $ כמפרעה עבור הניסן (ת/12). נתבע 1 אף המשיך לסייע בהליכי היבוא של הניסן, והוא השלים את כל התשלום עבור שוויו המלא של הרכב, שהגיע לכדי 27,115 $, כאשר התובע החזיר לו בשלב מאוחר יותר (ביום 5.3.01 במסעדת יטבתה שבנמל התעופה בן גוריון), אך 15,325 $.

10. לאישוש גרסתו, הביא התובע למתן עדות את פסקל אשר למעשה אישר הגרסה בדבר הורדת חגורת הכסף ומסירתה אליו ומסירת צרור המזומנים לידי נתבע 1. הוא הוסיף כי לשאלתו בדבר פשר הסכום הגבוה שהתובע מחזיק ברשותו, ענה לו התובע כי הוא העביר זאת לנתבע 1 על מנת שהלה ימיר לו אותם לכסף מקומי לצורך רכישת מכונית. יחד עם זאת, פסקל ציין כי אינו יכול לספר מה התובע ונתבע 1 דיברו ביניהם עובר להעברת הכסף, מאחר והם דיברו עברית, שפה שאינה מובנת לו. בחקירתו הנגדית הוסיף כי אכן הכסף לא נספר באותו מועד על ידי מי מהשניים, אך על החבילה הגדולה היה פתק בו היה רשום סימן של $ והספרות 23 ועוד מספר ספרות אחריהן, אך הוא אינו זוכר את אותן ספרות במדוייק. גם בתיה, הגיעה מבלגיה להעיד בבית המשפט ובעדותה אישרה כי אכן התובע ונתבע 1 הגיעו לביתם במועד האמור, אך היא לא נכחה בפגישה שנערכה כאמור מחוץ לביתה.

11. מנגד עדויות אלו, נתבע 1 הכחיש כי קיבל מהתובע סכום כסף כלשהו באותו מעמד. הוא גם הכחיש כי פגש בפסקל ואף ציין כי עד ליום בו פסקל העיד בבית המשפט, הוא לא ראה אדם זה מעולם. כאמור, הוא גם הכחיש את כל סיפור העברת הכסף, וטען כי לא קיבל מהתובע באותו מעמד מאומה. הוא הטעים, כי לוּ היה מבקש כסף, לא היה מבקש זאת ברחוב בקור של מינוס שתי מעלות, אלא היה מבקש זאת במשך היום בו היו השניים כל הזמן בנסיעה יחד. ברם, בחקירתו הנגדית שינה נתבע 1 את גרסתו באשר לאירועים שקדמו לתשלום יתרת הסכום בגין רכב המיצובישי של התובע. הוא הודה, כי התובע הגיע לז'נבה במטרה אחת - להשלים את רכישת רכבו, והוא הביא עמו לשם כך את יתרת הסכום אותו היה עליו לשלם ל- ,Moorkens כשסוכם ביניהם שהוא יעשה זאת דרך המרת הכסף על ידו בחשבונו בבנק U.B.S בז'נבה. הוא גם הודה בסופו של דבר כי בניגוד לדברים שאמר בחקירתו הראשית, כשהגיעו למשרדי Moorkens ביום 28.12.00 הרכב של התובע לא היה מוכן ועל כן הם לא שילמו בעבורו. רק ביום 3.1.01 הרכב היה מוכן ואז שולם עבורו. כך גם אישר, כי ביום 3.1.01 התובע הוא זה שהגיע תחילה למשרדי Moorkens והתקשר אליו על מנת שיביא את יתרת הסכום שהיה עליו לשלם. נתבע 1 חזר על גרסתו לפיה, הוא לא קיבל מהתובע סכום כלשהו בדולרים באותה תקופה ובדרכו למשרדי Moorkens הוא לווה סכום של 25,000 $ מ"חבר שלו" העוסק בחלפנות כספים באנטוורפן אותו הפקיד בידי Moorkens עד אשר הוא היה אמור לבצע את ההעברה הבנקאית אליהם בפרנקים בלגיים כנגד החזרת הפיקדון שהחזיקו. את התנדבותו זו לסייע לתובע הוא הסביר בכך שראה פוטנציאל עסקי בקשריו עם התובע והוא היה סבור, על סמך סיפורי התובע, כי הוא יוכל למכור בעזרתו כ-30 - 50 מכוניות למורי דרך בארץ וכך יוכל להרוויח הרבה כסף.

12. יצויין, כי תחילה טען נתבע 1, שבמשך כל הזמן בו שהה במחיצת התובע החל מיום 26.12.00 ועד ליום 28.12.00 הוא לא שאל כלל את התובע אודות הכסף שהביא עימו על מנת לבצע את ההמרה. לדבריו, לא היה צורך לדבר על כך, כי היה ברור שהתובע הביא עמו את הכסף שהרי לצורך כך הגיע במיוחד מהארץ. רק בהמשך חקירתו כשנשאל מדוע היה צריך התובע להזעיק אותו למשרדי Moorkens כשגילה שההעברה הבנקאית לא נעשתה על מנת להשלים את יתרת התשלום עבור הרכב, כאשר, לפי טענתו, התובע החזיק את הדולרים בידיו, ומדוע לא אמר לתובע שההעברה הבנקאית לא נעשתה מאחר והוא לא קיבל את הכסף מהתובע, השיב, כי במשך נסיעתם ביומיים האמורים העלה בפניו התובע חשד בדבר אמינותם של הבלגים ועל כן סוכם כי נתבע 1 ישלם עבור הרכב ורק לאחר שהרכב יגיע לארץ יחזיר לו התובע את התשלום. ואולם, גם בכך לא היה כדי להסביר במה היו עדיפים הדולרים שהביא נתבע 1, אותם קיבל לפי טענתו מ"חבר שלו", מהדולרים שהיו בידיו של התובע. זאת ועוד. כשנשאל נתבע 1 לשמו של אותו חבר, סרב תחילה לנקוב בשמו, ורק לאחר מכן השיב כי שמו "מישה או מיכאל, משהו כזה". את שם משפחתו לא זכר אך טען כי אין לו כל קושי לאתר אותו ואף להביאו למתן עדות, לוּ נתבקש. כנראה שלא נתבקש, שכן הוא לא הובא לעדות.

13. די ברור אפוא, כי גרסתו של נתבע 1 בעניין זה אינה קוהרנטית ואינה הגיונית. אוסיף גם, שהן התובע והן שני בני הזוג דלוואה עשו עלי רושם מהימן ודי ברור כי נתבע 1 נטל את הכספים בסך 23,525 $ מהתובע והם אלו הכספים שהוא העביר עבור התובע ל-Moorkens. הרושם שנתקבל מסיפורו של נתבע 1 היה אכן כי מדובר בסיפור בדים אשר לא זכה לתימוכין ראייתים כלשהם. יוצא מכך, שהתובע אינו חייב לנתבע 1 דבר עבור רכישת המיצובישי מ-Moorkens וכל אשר חייב לו הנו סך 11,790 $ סכום אשר שילם נתבע 1 בשמו של התובע ל- Maxcar עבור רכב הניסן של גולדפיין. אך מעבר לכך. מתוך מכלול הנסיבות דלעיל, די נהיר כי נתבע 1 ביקש לטעת בלבו של התובע רחשי אמון כלפיו וכל הפעולות שנעשו על דרך ההטבה כביכול, נועדו אך לקדם את מטרתו הסופית, לעקוץ את התובע כשהזמן יתאים וכשיבשילו התנאים. לשם כך מימן עבור התובע, נסיעה פה ונסיעה שם, ומוכן היה לממן עבורו כמימון ביניים, תשלומים שונים. עובדה היא שהתובע מסר לנתבע 1 סכום נכבד של כמעט 25,000$ במזומן ללא כחל וסרק. העמדת הפנים של נתבע 1 כאילו מימן את התשלום ל-Moorkens בה בשעה שהכסף היה למעשה של התובע רק הוכיחה שמגמת נתבע 1 הייתה להוכיח לו כביכול עד כמה הוא אמין וביכולתו של התובע לסמוך עליו בגיוס כספים גם בעתות מצוקה. ומכאן אפוא, לעיקר המעשה, שהוא נטילת סך של 120,000 $ מהתובע על ידי מזימתם המשותפת של הנתבעים.

פרשת העברת ה- 120,000 $ במסעדה
14. כאמור, בשלב מסויים בחודש ינואר 2001 הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים ימירו לתובע סכום נוסף של 120,000$ לפרנקים בלגיים. את מטרת ההמרה הסביר התובע בכך שהנתבעים הציעו לו המרה בשער גבוה ואטרקטיבי והוא רצה שיהיו לו פרנקים בלגיים זמינים בחשבונו בבנק Dexia בבלגיה למקרה והוא יוכל לסייע לחבר נוסף לייבא רכב מבלגיה שאז הוא יזדקק לפרנקים בלגיים זמינים על מנת לשלם לסוכנות הרכב בבלגיה ממנה תבוצע הרכישה. הוא הוסיף, כי הנתבעים אף אמרו לו כי למעשה הוא זה שעושה להם טובה בהמרת הפרנקים הבלגיים שברשותם לדולרים, אחר שהם "נתקעו" עם פרנקים בלגיים עקב עסקה שלא יצאה לפועל. לכן, התובע נפגש עם נתבע 1 לצורך ההמרה במסעדה ביום 23.1.01 בסביבות השעה 17:00. שם העביר התובע לנתבע 1 סך של 120,000 $ במזומן וזאת לאחר שמשך 450,000 ₪ מחשבונו בבנק הפועלים (דף החשבון הרלוונטי הוגש וסומן ת/19) והמירם לדולרים אצל חלפן כספים, ולאחר שעל פי דרישתו, נשלח להם למסעדה פקס' על ידי נתבע 2, שלטענת נתבע 1 באותו מעמד היה בבנק U.B.S בשווייץ, המאשר העברה בנקאית מחשבונו של נתבע 2 בבנק U.B.S בשווייץ לחשבונו של התובע בבנק Dexia בבלגיה. פקס' זה הוצג בבית המשפט בפני התובע (ת/1 כשהעתק ממנו הוגש וסומן ת/21) ולשאלת בא-כוחו בדבר מחיקה בעט הנמצאת עליו, השיב כי היה רשום שם "וקסלר אריה" או "וקסלר מנחם" (שמו של הנתבע 2). הוא הסביר כי לאחר שהפקס' נתקבל במסעדה, נתבע 1 אמר לו כי קיבל שיחת טלפון מנתבע 2 ששאל אותו האם קיבל את הדולרים והאם הגיע הפקס' המאשר את ההעברה הבנקאית. נתבע 1 הוסיף ואמר לתובע כי משענה לו בחיוב, אמר לו נתבע 2 שהחשבון שלו ממנו נעשתה ההעברה הוא חשבון סודי והוא מבקש ממנו שימחקו את שמו מהפקס'. התובע ציין כי מאחר ובדק את כל הפרטים של חשבון הבנק שלו אשר הופיעו בפקס' ואת השם U.B.S עם מספר טלפון שמתחיל בקידומת של שווייץ, לא היה לו כל ספק באותנטיות של הפקס' והוא נענה לבקשתו של נתבע 2 באמצעות נתבע 1 למחוק את שמו של נתבע 2 מהמסמך. להוכחה שהייתה פגישה במסעדה (דבר שאגב לא היה שנוי במחלוקת), התובע צירף כרטיס ביקור של המסעדה (ת/20).

15. לאחר מספר ימים התקשר התובע אל בנק Dexia, לברר האם ההעברה אכן נעשתה והוא נענה שעדיין לא. בחלוף מספר ימים ולאחר שבדק שוב והתברר לו שההעברה לא נעשתה, הוא התקשר לנתבע 1 וזה השיב לו שהוא יבדוק את העניין. מאותו מועד ואילך דחה אותו נתבע 1 בסיפורים מסיפורים שונים באשר להעברה הבנקאית. תחילה טען כי נעשתה טעות בבנק, לאחר מכן טען כי ההעברה נעשתה לבנק אחר, ולבסוף טען כי הכסף הועבר בטעות לחשבון שלו בבנק Dexia. התובע סיפר כי בשלב זה התחיל לחשוד שמשהו לא בסדר והוא פנה לבסוף לבנק U.B.S ביום 26.4.01 כדי לברר האם אכן נעשתה העברה בנקאית (הפנייה הוגשה וסומנה ת/22). בנק U.B.S ביקש ממנו לשלוח להם את שאלותיו בכתב בצירוף הפקס' שנשלח לטענתו על ידם למסעדה והוא אכן שלח להם זאת ב- 29.5.01 (ת/23). לאחר מספר ימים ב- 7.6.01 הוא קיבל מכתב מ-U.B.S בו נאמר לו כי לא נעשתה כל ההעברה והפקס' שקיבל למסעדה מזוייף וכלל לא נערך על ידם (ת/24).

16. בשלב זה, טען התובע שהוא הבין כי נפל בפח שטמנו לו הנתבעים אך הוא החליט להמשיך להתנהג כרגיל כדי שהם לא יחשבו שהוא חושד בהם וינתקו איתו מגע. לדבריו, הוא התחיל לאסוף מידע אודותם וכך נודע לו כי כל הכתובות שמסר לו נתבע 1 ככתובות בהן הוא מתגורר אינן נכונות וכי כלל לא קיימת חברה בשם .IDS Techno. לשם הוכחת טענה זו, צירף התובע אישור מפנקס רשם החברות (ת/25).

17. הנתבעים חלקו על גרסתו של התובע, הן בכך שהכחישו את טענתו כי נתן לנתבע 1 במסעדה ביום 23.1.01 סך של 120,000 $, הן באשר למהות הפקס' אשר נשלח למסעדה באותו מעמד על ידי נתבע 2 והן על חלקו של נתבע 2 ביחסים שבין התובע ונתבע 1.

18. הלכה היא מקדמת דנן כי הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ. כלל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589). כך למשל שמדובר במעשי מירמה המיוחסים לצד שכנגד (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, תקדין-עליון 2002(3), 551). אף אלו אשר דוגלים בתורה שאין לסטות מההלכה כי קיימות שתי רמות הוכחה בלבד, זו הקיימת במשפט פלילי, לפיה דרושה הוכחה למעלה מספק סביר, וזו הקיימת במשפט אזרחי, הנוקטת במאזן ההסתברות, טוענים כי כמות הראיות שיהיה בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה לפי מהות הנושא (ע"א 475/81 בעניין זיקרי, שם, עמ' 605; ראה גם ע"א 954/93 חממה חג'בי נ. ברכה בן יוסף, פ"ד נ(1), 417; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על הביטחון נ. ברכה בן יונה, פ"ד נ(1), 441). כמות הראיות נמדדת איפוא, לפי חומרתן של הטענות (ע"א 678/86 חסן חניפס נ. סהר חב' לביטוח, פ"ד מג(4), 177). אין צריך לומר כי במקרה זה לנוכח הטענות הקשות שמטיח התובע כנגד הנתבעים, שנדרשות ממנו ראיות של ממש להוכחת תביעתו. אין צריך לומר גם כי דבר זה מקבל משנה תוקף לנוכח אופיו החמור של מעשי המירמה המיוחסים לנתבעים (וראה גם רע"א 3009/02 פלונית ו-2 אח' נ' פלוני ואח', פ"ד נו(4), 872). נבדוק אפוא, אם התובע עמד בנטל הראייה הרובץ על שכמו להוכיח את תביעתו.

19. בעדותו הראשית סיפר נתבע 1, כי קבע פגישה עם התובע במלון דן בת"א משם יצאו לאכול במסעדה סינית הנמצאת ממול למלון. הוא היה משוכנע כי התובע יביא לפגישה את הכסף שהוא חייב לו (23,300 $), ואולם דבר זה לא קרה והוא לא קיבל מאומה מהתובע באותו מעמד. בעניין הפקס' שנשלח למסעדה, הבהיר כי התובע ביקש ממנו את אישור ההזמנה של הרכב של גולדפיין על מנת שגולדפיין ישלם לו עבור הרכב. מאחר והאישור היה בביתו, הוא התקשר לנתבע 2 וביקש ממנו שילך לביתו, הנמצא באותו רחוב בו גר נתבע 2, יקח את אישור ההזמנה ויעביר לו אותו בפקס' למסעדה. לדבריו, לטענת התובע כאילו נתבע 2 העביר פקס' מבנק בשוויץ המאשר העברה בנקאית כביכול - אין שחר. כשהציג בפניו בא-כוחו את הפקס' המאשר כביכול את ההעברה הבנקאית ואשר לפי הנטען נשלח למסעדה (ת/1 ו- ת/21), טען כי ראה אותו לראשונה רק כשקיבל את כתב התביעה.

20. בחקירתו הנגדית טען, כי הפגישה נועדה מלכתחילה "לסגור" מספר פרטים בקשר לרכישת רכבו של גולדפיין, וזאת לאחר שגולדפיין הביע בפני התובע חששות באשר לביצוע העסקה. לדבריו, היו עמו כל המסמכים הקשורים לרכבו של גולדפיין וזאת משום שהוא נשא דרך קבע את המסמכים בהם הוא טיפל באותה תקופה ורק מסמך אחד או שניים שכח על שולחן עבודתו בדירתו שבחיפה. מסמך זה, כך טען, הוא זה שהעביר נתבע 2 בפקס' למסעדה הסינית לפי בקשתו. במסמך היה מצויין המפרט של הרכב המוזמן ופרטים נוספים מהזמנתו. כשנשאל כיצד ייתכן שדווקא מסמך עקרוני זה שכח להביא לפגישה עם התובע, השיב, כי המסמך אולי עקרוני לתובע או שמא למר גולדפיין, אך הוא עצמו לא ראה בו כל חשיבות. גם באשר לתוכנו של המסמך (שהנתבעים אגב, לא טרחו להמציא לבית המשפט למרות שבחקירתם הצהירו כי יעשו כן), בתחילה, נתבע 1 לא זכר את תוכנו (עמ' 123 לפרוטוקול), ברם לאור שאלותיו של ב"כ התובע במהלך החקירה הנגדית, החל "להיזכר" בפרטים לגבי תוכנו של המסמך, וציין כי מדובר במסמך הכתוב בפלמית או באנגלית, בכתב יד, מעין טופס הזמנה ובו היו פרטים מה היה קיים ברכב הניסן ובאיזה תאריך הוא יקבל אותו.

21. באשר לנסיבות שליחת הפקס' על ידי נתבע 2 הוא חזר על גרסתו, לפיה, הוא התקשר לנתבע 2 וביקש ממנו שבמידה והוא נמצא ליד דירתו בחיפה, יכנס אליה וישלח ממנה את המסמך או המסמכים האמורים. לפי גרסתו של נתבע 1, נתבע 2 שהיה בסמוך לדירה הסכים לעשות זאת, נכנס לדירתו והעביר את המסמכים במכשיר הפקס'. לדבריו, נתבע 2 לא קשור למסמכים וכלל לא ידע במה מדובר. הוא הוסיף כי נתבע 2 כלל לא יכל לקרוא את הכתוב במסמך מאחר שהוא היה כתוב בפלמית או באנגלית - שפות שנתבע 2 אינו מבין אותם. מנשאל אפוא, כיצד זיהה נתבע 2 את המסמך (או שמא המסמכים), השיב תחילה כי המסמך היה מונח בדיוק ליד מכשיר הפקס', כשעל השולחן היו עוד מספר ניירות. ברם בהמשך החקירה שינה את גרסתו והסביר שהמסמך היה הדף היחידי שהיה מונח על שולחן עבודתו.

22. ברם, גרסה אחרת הייתה לנתבע 2 אשר סתרה את גרסתו של נתבע 1, כמעט בכל שעל ושעל. לטענתו, נתבע 1 לא ביקש ממנו להעביר כתב הזמנה של מכונית מסוימת בפקס', אלא תמונה של מכונית שהופיעה על גבי קטלוג מכירה. הוא זכר כי כשנתבקש על ידי נתבע 1 לסור לדירתו, היה על השולחן מסמך בודד אחד, והוא הקטלוג. באשר לאופן זיהויו של המסמך, הוא ציין: "זה לא היה דף, זה היה קרטון...היה ציורים עד כמה שזכור לי שלחתי רק צד אחד, מה שהיה עליו X...היה סימון X הוא (הנתבע 1) אמר לי אז לשלוח..." (פרוטוקול בעמ' 119-121), וזאת בניגוד לעדותו (הראשונה) של נתבע 1, שעל שולחן העבודה שלו היו מספר רב של מסמכים. הוא שלל את טענתו של נתבע 1 שהיה בידיו מפתח של דירתו. הוא אף ציין שנתבע 1 התקשר והסביר לו היכן מצוי מקום המחבוא של המפתח, ואף הסביר לו כיצד להפעיל את מכשיר הפקס'. כמו כן הוא סתר גם את עדותו של נתבע 1 בכך שאישר שהיה בבעלותו חשבון בנק בבנק U.B.S. בשוויץ לפני כמה שנים טובות, וכי הוא סיפר לנתבע 1 על חשבון זה. לעומת זאת נתבע 1 טען שהוא כלל לא ידע על קיומו של החשבון. ובכלל, הצפייה הייתה שהוא יזעק כנגד הטחת הטענה כלפיו על יד ב"כ התובע, שהוא שלח מסמך מבנק U.B.S. בפקס' למסעדה הסינית, ואולם הוא לא עשה כן ואף טען כי הוא לא נשאל לגרסתו בקשר לשליחת הפקס' עובר להכנת כתב ההגנה (כך!).

23. אך גם מבלי להתייחס לסתירות שנתגלו בעדויותיהם של שני הנתבעים, אישור ההעברה המזויף שנשלח מהווה גם הוא עדות חיצונית ישירה לכך שזהו המסמך שהראה נתבע 1 לתובע טרם זה העביר לו את הכסף. עיון בכיתוב על גבי אישור ההעברה מגלה כי בחלקו העליון של המסמך מופיעים פרטי הפקס ולפיו הוא נשלח לכאורה ביום 23.1.01 בשעה 15:46 מאת מספר טלפון 42123756659 שהוא מספר הפקס של בנק U.B.S בבלגיה (והשווה לת/24), למספר הפקס של המסעדה (5227769-03). בתחתית הפקס מופיעה גם חתימה בלתי מזוהה, וכתוב בכתב יד התאריך 23.1.01. עיון בתדפיס שיחות מקו הטלפון שמספרו 8237453 - 04 המצוי בדירת הנתבע 1 מגלה כי ביום 23.1.01 בשעה 16:57 חוייג מספר הפקס' של המסעדה. אישור ההעברה המזויף גם התקבל במסעדה בדיוק בשעה זו. לאמור, די נהיר שהפקס' שאמור היה להישלח כביכול מבנק U.B.S בשוויץ הועבר מדירתו של הנתבע כשהנתבעים "השכילו" לשנות את מספר הפקס' של השולח ממספר ביתו של נתבע 1 למספר הבנק ולהקדים את השעון הפנימי של המכשיר שעה תמימה על מנת לשכנע את התובע שהפקס' נשלח מאירופה, שם קיים פער של שעה לבין זה הקיים בישראל.

24. יתר על כן, גם מפירוט השיחות בין הנתבעים במועד זה, ניכרת תכונה רבה, המעידה על תיאומים ותכנונים אינטנסיביים לקראת ביצוע התרמית. החל מבוקר יום ה- 23.1.01 בוצעו 13 שיחות ממכשיר הטלפון שבדירת נתבע 1 אל משרדו וחנותו של נתבע 2, ואל אחד מהמכשירים הניידים שהיו ברשותו (ככלל, מפרשת העדויות עלה כי הנתבעים החזיקו מספר רב של מכשירי טלפון ניידים אשר הם היו מחליפים ביניהם באופן קבוע). מפירוט שיחות הטלפון הנייד שהיה מצוי אותו יום אצל נתבע 1 (328660-054) עולה כי הוא התקשר לטלפון הנייד שהיה מצוי אותו מועד אצל נתבע 2 (397405-054), בערך בשעה 16:30 והשיחה נמשכה בערך כדקה. אחר כך, שוב התקשר הנתבע 1 אל נתבע 2 בשעה 16:55 והשיחה נמשכה כדקה וחצי, דהיינו הסתיימה בשעה 16:57. כלומר, מהרגע בו הסתיימה שיחת הטלפון בין נתבע 1 לנתבע 2, בה ביקש נתבע 1 מנתבע 2 לשלוח את הפקס' ועד למשלוח בפועל, חלפה פחות מדקה. פירוש הדבר כי מבעוד מועד המתין נתבע 2 בדירתו של נתבע 1 וחיכה להוראת לשלוח את הפקס', וזאת בניגוד לעדותם של שני הנתבעים, לפיהן בעקבות בקשת נתבע 1 "קפץ" נתבע 1 לדירתו של נתבע 1 - שכן "קפיצה" כזו, הייתה אורכת וודאי מספר דקות, במיוחד לאור העובדה שנתבע 2 טען שלא היה בידיו מפתח דירתו של נתבע 1 וכי לא ידע אף כיצד להפעיל את מכשיר הפקס' המצוי בדירתו של חברו.

25. במסגרת זו אציין כי אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כאילו אין ללמוד דבר מתנועת השיחות שהתקיימו בין שני הטלפונים משום שאין לדעת מי היו המשוחחים בשיחות אלו. טענה זו משוללת לו משום שלא הייתה מחלוקת כי שני הנתבעים החזיקו במכשירי הטלפון שצוינו ומשום שלא הייתה מחלוקת ששניהם אכן שוחחו ביניהם באותו מעמד. המחלוקת הייתה אך לגבי היקף השיחות ויעדן המוצהר (לדירת נתבע 1 כטענת הנתבעים או לבנק בשוויץ כטענת התובע).

26. התובע גם לא שקד על שמריו ולאישוש טענתו שהנתבעים שגרו את "אישור ההעברה הבנקאית מבנקU.B.S " מדירת נתבע 1, הוא הסתמך על חוות דעתו של מר עזרא ליבוביץ (נ/1), טכנאי אלקטרוניקה המשמש כמנהל ארצי בתחום הפקסימליות בחברת גסטטנר. אכן, לא ניתן היה ללמוד הרבה מחוות דעת זו. ברם, פרט חשוב נלמד ממנה והוא שניתן להכניס למכשיר הפקס' נתונים שקריים לגבי מספר הטלפון ממנו משוגר הפקס' ושעת השיגור. ברם, לא ניתן לזייף את מספר הטלפון של המכשיר בו מתקבל הפקס' או את שעת הקבלה. נכון, לא ניתן היה ללמוד מחוות דעתו של מר ליבוביץ באופן פוזיטיבי כי האישור המזוייף נשלח ממכשיר הפקס שהיה מצוי בדירת נתבע 1. גם משום שנתבע 1 הערים קשיים ולא אפשר את בדיקת מכשיר הפקס' - תנאי הכרחי לקביעה פוזיטיבית כזו, וגם משום שהעד עצמו אמר כי אין לו מומחיות מספקת בנושא. ברם ניתן היה להסיק מחוות הדעת באופן מחייב כי המכשיר ממנו שוגר הפקס' היה ככל הנראה מאותה סדרת מכשירים ממנה גם נשלח האישור המזוייף.

27. אני גם שולל את טענת ב"כ הנתבעים כי יש להתעלם כליל מאישור הפקס' (ת/1) משום שבהליכי הגילוי המקדמיים הוא זכה לקבל עותק מהמסמך כשהכיתוב העליון הושמט ממנו בכוונה. לטענתו, השמטה מכוונת זו גוררת אחריה הסנקציה הקבועה בתקנה 114א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 לפיה לא ניתן להגיש כראיה מסמך שלא גולה בהליכי הגילוי המקדמיים. כמו כן לטענתו ולגופו של עניין, ההשמטה מנעה ממנו לבדוק את המסמך על ידי מומחה מטעמו. ברם, לא שוכנעתי כי הדבר נעשה במתכוון, ואף אם כך נעשה, הרי דבר לא מנע מהנתבעים להגיש חוות דעת מטעמם לאחר שנחשף המסמך בשלמותו. מכל מקום, בידי בית המשפט הסמכות לקבל את המסמך אף אם לא גולה במועד ונראה לי כי נסיבות העניין מחייבות זאת.

28. ולמעלה מכך. נדמה כי גם ללא הזדקקות לחוות דעתו של לייבוביץ, גרסתו של נתבע 1 אינה מתקבלת על הדעת. לא זו בלבד שעל אף שהפגישה לטענת נתבע 1 נועדה לצורך "הרגעתו" של מר גולדפיין, הוא שכח להביא לפגישה את המסמך החשוב ביותר לעניינו של גולדפיין. ולא זו בלבד שנתבע 2 ידע "במפתיע" לזהות את "המסמך" בלא שהוא קשור כלל לעניין ובלא שהוא יכול להבין את תוכנו, אלא כשנשאל נתבע 1 על דוכן העדים היכן נמצא אותו מסמך, שהוא למעשה לב ליבה של התובענה (או של הגנתו), השיב, כי הוא "ככל הנראה" נמצא בביתו, אך הוא לא ראה כל צורך לחפש אותו במשך כל החודשים הרבים בהם התנהל המשפט. כמו כן, הוא לא ייחס חשיבות של ממש למסמך זה. תמוהה גם העובדה שנתבע 1 "זכר" בצורה מפתיעה למדי כי המסמך שנשלח בפקס' למסעדה היה הדף היחידי שהיה מונח על שולחן עבודתו, וכך יכל נתבע 2 לזהותו, בעוד שדברים רבים אחרים משמעותיים יותר במהלך עדותו נתקשה לזכור. לנתבע 1 גם לא היה הסבר לעובדה שממש בבוקרו של יום 23.1.01, כשש שעות לפני פגישתו עם התובע, הוא ביצע שיחה סתם למספר הפקס' של בנק U.B.S בז'נבה, שהוא אותו מספר פקס' שהיה גם רשום על המסמך שנשלח, לטענת התובע, למסעדה הסינית ושהראה כביכול על ביצוע העברה בנקאית לחשבונו של התובע בבנק Dexia בבלגיה. למעשה, נתבע 1 גם לא זכר שהתקשר לבנק U.B.S באותו יום ולא הצביע על סיבה מיוחדת שבגינה היה עליו להתקשר לבנק דווקא אל מספר הפקס' שלו. כך גם לא היה לנתבע 1 כל הסבר, מדוע לאחר שהתקשר מהפלאפון שלו למספר הפקס' של בנק U.B.S, לא רשומה כל שיחה למספר הטלפון של בנק U.B.S, כפי שהיה מתבקש שימצא לאחר שהתברר לו שהוא התקשר בטעות למספר הפקס' של הבנק ולא למספר הטלפון (נתונים אלו נלמדו מפלט שיחות הטלפון של התובע שהוגשו ולא סומנו).

29. גם לנתבע 2 לא היה הסבר לשיחות הרבות שהתקיימו בינו לבין דירתו של נתבע 1 בבוקרו של יום הפגישה במסעדה. על מנת להתנער ממספר שיחות שהתקיימו הוא טען כי לא ידע אם באותו יום הוא החזיק בטלפון שמספרו (סיומת 045) והוא לא זכר אם באותו יום (דווקא!) התקשר לבנק U.B.S. ולא את מספר הפקס' של הבנק. מכלול הנסיבות מצביע, אפוא, על כך שיש יותר מרגליים לסברת ב"כ התובע, כי ההתקשרות למספר הפקס' של בנק U.B.S נועדה אך כדי לאמת מהו מספר הפקס' של הבנק על מנת שיוכלו השניים לזייף את המסמך שנשלח ע"י נתבע 2 אל המסעדה הסינית כביכול מהבנק.

30. חרף האמור ב"כ הנתבעים טען מספר טענות כנגד סבירות גרסתו של התובע. ראשית כי לא עולה על הדעת שמכוח קבלת מסמך כדוגמת ת/1 שאינו נחזה על פניו להיות העברה בנקאית, התובע שאינו אדם כה תמים כפי שביקש ללמד על עצמו, היה מעביר לידי נתבע 1 סכום כסף כה נכבד מבלי לקבל ממנו ולו אישור זמני או קבלה בכתב. שנית, שאין ללמוד מאומה מאדישותם של הנתבעים שלא ייחסו לראיות התובע את אותה מידה של התרגשות שהוא ייחס להן, ולא הגישו ראיות משלהם, או למצער לא העידו עדות קוהרנטית. לכן, אין זה מפליא לטענתו שהם לא זכרו את כל הפרטים אודות הפגישה במסעדה ומה שיצא ממנה לפרטי פרטים.

31. לי נראה דווקא כי כל אדם סביר במצבו של התובע היה נופל בפח ובמלכודת שטמנו לו הנתבעים. כל אדם סביר גם יודע כי אין פורמט בינלאומי אחיד של העברות בנקאיות ומסמך ת/1 בהחלט יכול היה לשמש אישור על העברה בנקאית כאמור. אני גם סבור כי לנוכח האימון שרחש התובע בנתבע 1 באותה שעה, לא היה לו מקום לחשש שהמסמך מזוייף. מאותה סיבה ממש, לא הייתה לו כל סיבה לבקש קבלה נוספת על מסירת הכספים ליד נתבע 1, מקום בו זכה לקבל את האישור שחשב שהוא מהווה את הקבלה הטובה ביותר שיכל לקבל באותה עת. ואשר לסתירות שנתגלו בעדויות הנתבעים ולעובדה שהם לא הגישו ראיות משלהם לאישוש טענתם, יש לומר כי הן לא מוסברות כלל. הרי פרשת שמיעת ההוכחות לא נפלה על הנתבעים ללא הכנה מוקדמת. השאלות שהיו שנויות במחלוקת היו ידועות מראש. פרשת המסעדה עמדה במוקד ההתדיינות ובעין הסערה. לכן, הדעת נותנת כי לו היה אמת בטענת נתבע 1 כי בידיו אותו מסמך שהועבר בפקס' למסעדה, לטענתו, הוא היה צריך להמציאו במאוד מועד. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

32. מהאמור עולה אפוא, כי לא יכול להיות ספק שביום 23.1.01 נשלח אישור ההעברה המזוייף ע"י נתבע 2 למסעדה, ונתבע 1 הציגו לתובע בטרם התובע נתן לו את כספו - 120,000$ במזומן. די בכך כדי לקבל את התובענה כנגד שני הנתבעים, ברם התובע שקד והציג עוד ראיות מוצקות להוכחת טענותיו. ועל כן, למען הסר צל של ספק, אדון גם בראיות אלו.

33. לאחר הגזילה, כאשר פנה התובע אל הנתבעים בדרישה כי ישיבו לו את כספו, הם דחו אותו בקש, והבטיחו לו כל מיני הבטחות שווא. התובע, שהבין שנפל בפח בחר לעמיד פני תם, ולהמשיך "לשחק את המשחק". הוא הקליט חלק משיחות אלו ואת טענותיו סמך גם על קלטות בהן הקליט את הנתבעים שלא בידיעתם. בשיחות אלו, הבטיחו לו הנתבעים כי הם ישיבו לו את כספו על ידי מתן שיק בנקאי שקיבלו מחברת France Telecom. כבר עתה ייאמר כי למרות שנתבע 1 טען בפני בית המשפט כי הוא אינו מזהה את קולו בקלטות, או כי אמר את הדברים שהוקלטו, בעת חקירתו בבית המשפט הוא דווקא אישר ולו בשפה רפה את תוכנה של הקלטת. ובמה דברים אמורים.

34. אחת הקלטות שלפי טענת התובע תיעדה שיחה בינו לבין נתבע 1, הושמעה בבית המשפט במהלך חקירתו של נתבע 1. בקלטת בה נשמע התובע מדבר עם נתבע 1, מודה זה האחרון כי הוא חייב לתובע סך של 108,000 דולר. בהמשך השיחה, נתבע 1 הפציר בתובע לקחת שיק בנקאי של חברת France Telecom בסך של 140,000 דולר שמשוך לפקודתו של התובע ובשיק זה הוא יפרע את חובו בסך 108,000 $ לאחר שההעברה הבנקאית לא יצאה לפועל. נתבע 1 אמר לתובע שהוא ישיב לו את היתרה לאחר שיפחית ממנה עמלה בעוד חודשיים-שלושה. ואולם התובע הלין בפני נתבע 1 על כוונתו וכוונת נתבע 2 להשיב לו את הכסף בפרנקים צרפתיים, כשמנגד נתבע 1 הסביר לו כי אין כל הבדל בין פרנקים בלגיים לפרנקים צרפתיים. אכן, נתבע 1 סירב להודות כי הוא מזהה את קולו בקלטת או בתוכנה של השיחה. ברם, בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול מיום 15.7.2002 בעמ' 18) הוא הודה כי עסק ב"פריטת שיקים" בצרפת ובבלגיה. ולא רק זאת, אלא שהוא גם האשים את התובע כאילו היה זה דווקא התובע אשר הציע לו לעסוק עמו בעסקי חלפנות שיקים, אבל הוא סרב להצעתו (פרוטוקול מיום 15.7.2002 בעמ' 33). אחר כך, שוב שינה נתבע 1 את גרסתו והוא הודה כי מספר חודשים לאחר הפגישה במסעדה הסינית הוא התכוון להעביר לתובע שיק של חברת France Telecom המשוך לפקודתו של התובע, אך לא הייתה לו כל כוונה לפרוע באמצעות שיק זה חוב כלשהו לתובע, לאחר שלטענתו, הוא לו חב לתובע דבר. הוא הסביר כי באותה תקופה הוא עסק ב"פריטת שיקים" בצרפת ובמסגרת עבודתו זו התעסק גם עם שיקים של חברת France Telecom והוא ביקש מהרפרנד שלו בצרפת שידאג לכך שהשיק ייכתב על שמו של התובע וכך יקל עליו לפדות את השיק למזומן. במקביל, טען שפנה לתובע והציע לו לסייע ב"פריטת השיקים" ובתמורה הוא יזכה לעמלה (פרוטוקול מיום 1.12.2002 בעמ' 194-196). בסופו של דבר, העיסקה לא יצאה לפועל. כלומר, למעשה, אישר נתבע 1 בדרך עקיפה כי חלק מתוכנה של הקלטת נכון, ועל כן אין לייחס משמעות רבה להכחשות שהשמיע באזני בית המשפט בעניין השיק שהציע לתובע, שהיה אמור לכסות את חובו כלפיו וודאי שאין מקום לקבל את הכחשותיו כאילו קולו לא נשמע בקלטת. אין צריך לומר גם כי סיפורו "המשופץ" של נתבע 1, לפיו סתם כך ביקש מאנשים אלומים באירופה למשוך שיקים על שמו של התובע, הוא סיפור בדים ודמיוני לחלוטין.

35. במסגרת זו יצויין כי נתבע 1 ביקש לבדוק את הקלטות ומבוקשו זה ניתן לו. ברם, דבר לא נעשה בעניין זה והוא לא נקף אצבע על מנת להעביר את הקלטות תחת שבט ביקורתו של מומחה מטעמו על מנת לאשש את טענתו כאילו הוא לא זה שהוקלט בשיחה שהתקיימה עם התובע. מכאן ניתן להסיק, ולו מכאן, כי נתבע 1 הוא זה המדבר עם התובע בקלטות.

36. ובאשר לנתבע 2. זה דווקא אישר כי הוא מזהה את קולו בקלטות והוא זכר את תוכנן של השיחות. הוא טען כי בשיחה עמו, ניסה התובע לתאם איתו מועד לפגישה לקבל את אותו השיק שהעביר לו נתבע 1, עבורו. בדיון בפני כב' הרשם פוני (בש"א 5148/01 מיום 3.7.01), בתחילה, הכחיש נתבע 2 כל אפשרות כי הציע לתובע שיק של "פרנס טלקום" או כי היה ברשותו שיק כזה. ברם, אחר כך, לאחר שהושמעה לו ההקלטה, הוא שינה את גרסתו וציין כי השיק שהיה אמור להעביר או לקבל, היה אך על סכום קטן של כמה מאות דולרים עבור תיקון מצלמה (כך!). לבסוף, בחקירתו הנגדית במסגרת דיון זה, שינה נתבע 2 את גרסתו והסביר כי לבקשת נתבע 1 הוא שיקר לתובע באותה שיחה על מנת "להוריד אותו מעל גבו" של נתבע 1 וכי מעולם לא הועבר לידו כל שיק. אכן, סוף סוף ניתן היה לחלץ מפיו של נאשם 2 בדל של אמת, כאשר הודה כי שיקר לתובע באותה השיחה, ודי לחכימא ברמיזה.

37. בנוסף, אני דוחה את טענות ב"כ הנתבעים לגבי מידת מהימנותם של הקלטות, טענה שאגב נטענה ללא הרף בדיון עצמו, אך נזנחה בסיכומים ומדין זה אין להיזקק לה. ברם, חרף האמור, משום שלא מעט מהאנרגיה הדיונית יצא סביב הקלטות (בין היתר באמצעות הגשת שתי בקשות רשות ערעור), אתייחס לענין בכל זאת.

38. ההלכה היא כי סליל הקלטה עשוי לשמש כראיה למגוון מטרות. יכול וסליל הקלטה ילמד על עצם אמירת הדברים שהוקלטו, אך לעתים יש בו גם כדי לשכנע באמיתות תוכן הדברים. סליל ההקלטה מהווה אמצעי עזר, מעין "עד מכני", המנציח את הדברים שהושמעו ומביאם בפני בית המשפט. לכן, הואיל וההקלטה הינה "עד מכני" המשמיע למעשה אמרה שנעשתה מחוץ לכתלי בית-המשפט, הרי שיש לבחון הן את אמינות ההקלטה עצמה, והן את אמינות תוכנה. (י' קדמי, על הראיות, מהדורת תשס"ד, עמ' 1140; ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169).

39. המבקש להגיש קלטת של שיחה (או אמצעי אחר) להוכחת תוכנה של שיחה שהתקיימה מוטל עליו הנטל להוכיח את תנאי הקבילות של אותה קלטת קודם שיוכל להציגה כראיה, ועליה לעמוד בשלושה מבחנים. המבחן הטכני - לאמור, מבחן האמינות של ההקלטה. המבחן המהותי - לאמור, בחינת עמידתה של ההקלטה במבחני הקבילות הרגילים של דיני הראיות. והמבחן הפורמאלי - שההקלטה לא הושגה בהאזנה אסורה על פי החוק (קדמי, שם, עמ' 1141). הואיל ובמקרה זה לא נטענו טענות לגבי קיומם של שני המבחנים האחרונים, אלא אך לגבי המבחן הראשון, נתמקד בו.

40. בפסיקה נקבעו מספר תנאי קבילות טכניים: (1) כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההקלטה מהימנה ונכונה; (4) שלא נעשו בקלטת שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; (6) שהדברים נאמרו מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי. בהקשר לכך נקבע, כי אף אם ההקלטה אינה מתעדת את השיחה בשלמותה, בית המשפט יכול לקבל אך חלקים מקטעי השיחה (ע"פ 869/81 בעניין שניר, שם; ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 857).

41. עם זאת, לעתים ניתן יהיה להוכיח את תוכנה של השיחה ולקבל כראיה תמליל שלה על אף שתנאי הקבילות לא הוכחו. למשל, מקום בו המוקלט יאשר בעדותו שהאמרה שלו או שיאשר כי נטל חלק בשיחה המוצאת את ביטויה בתמליל השיחה. הודאה מעין זו בקיום השיחה ובתוכנה אינה חייבת להיות מפורשת, אלא יכולה להיות במשתמע (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 186).

42. אכן, ההקלטות לא הוקלטו במקרה זה על ידי התובע באופן מקצועי, כפי שהיה עושה חוקר משטרה או חוקר פרטי המודע לכל הדרישות שבדין לקבילות תוכנן של קלטות כראיה. ואולם במקרה זה נתבע 2 אישר מפורשות את האמור בקלטת עמו, ואילו נתבע 1 הודה באמור בה, כאמור בדרך עקיפה. התובע גם הסביר כי קנה ציוד הקלטה, הן למכשיר הסלולרי שלו והן למכשיר הטלפון הביתי. ציוד ההקלטה הורכב מפומית שהיה לה חיבור ל"טייפ מנהלים", אשר שימש כמשכיר ההקלטה, והיא חוברה לשפופרת מכשיר הטלפון/טלפון סלולרי. התובע אף הביא את הציוד לבית המשפט, ונתקבל הרושם כי מדובר בציוד פשוט וקל להפעלה, שלא דרושה מומחיות גדולה לצורך הפעלתו באופן אמין. הוא גם הדגיש כי בטרם ניגש לבצע את ההקלטה הריץ את הקלטת זמן רב, כעשרים דקות ובדק שהקלטת ריקה ונקיה.

43. חרף האמור, ב"כ הנתבעים מצדו, העלה בדיון ספקות לגבי איכות הקלטות בהן נעשה השימוש בפועל ולגבי עובדת היותן של הקלטות משומשות, זאת במיוחד לאור העובדה שאפילו התובע עצמו הודה בכך שלא כל הקלטות שבהם עשה שימוש היו קלטות חדשות. ברם על מנת להקהות את העוקץ על פני טענות אלו, לאחר שהתובע ביצע את ההקלטות ולאחר שהקשיב להן, הוא נוכח לדעת כי איכות ההקלטה היתה ירודה והיו "רעשי רקע" המלווים את השיחה, והמקשים על תימלולה באופן ברור. לפיכך, מסר חלק מהקלטות לידיו של מר אבי יפה מאולפני הקלטה ירושלים בע"מ, לצורך "ניקוי" הקלטת. מר יפה העיד על מהלך ביצוע עבודת הניקוי של קלטת אחת - שיחה בין התובע לנתבע 1. לדבריו מדובר בהליך שיגרתי במהלכו מוכנסת הקלטת למערכת אודיו המקליטה באופן אוטומטי את הקלטת תוך שיפור בסיס של מובנות הנאמר (שיפור המותאם לצורך ביצוע תמלול). עוד הוסיף כי העתיק את קטע השיחה בשלמותו וכי לא ערך, גרע או הוסיף דבר לתוכן ההקלטה. לנוכח שמיעת עדות זו, ב"כ התובע טען כי עדותו של מר יפה היוותה משום עדות מומחה המיועדת לאשר את אמינות הקלטת ואת העובדה כי הקלטת לא "בושלה", כך שתוכן הדברים בקלטת עוות, שונה או הושתל והואיל והוא לא הגיש חוות דעת בעניין, עדותו פסולה. ואולם, בעניין זה אף מר יפה טען מפורשות (וכך גם נכתב באותיות של קידוש לבנה בתצהירו) כי אין בדבריו משום חיווי דעה על הקלטת או תוכנה, ובשום פנים ואופן תצהירו אינו מתיימר להוות תחליף לחוות דעת של מומחה, המחייבת בדיקת יסודית של הקלטת ותוכנה. לא כל מה שנתבקש לעשות הוא עשה. לאמור, "ניקוי" הקלטת מרעשי הרקע. בכך לא נמצא כל פסול. יתר על כן וכאמור, לנתבעים נתנה הזדמנות לבדוק את הקלטות ולהגיש חוות דעת משלהם, אך הם בחרו שלא לעשות כן. משכך, ויתרו הנתבעים על טענות לפיהם הקלטות "בושלו", וכי הדברים בהן עוותו.

44. למסקנה אפוא, ניתן לומר כי ההקלטות שביצע התובע עמדו במבחני הקבילות וכי יש בכוחן של ההקלטות, הן לשיחות שקיים עם נתבע 2 והן לשיחות שקיים עם נתבע 1, כדי להוות ראיות חפציות של ממש להוכחת האמור בהן, גם מבחינת קבילותן של ההקלטות וגם מבחינת המשקל הרב שיש ליחס להן.

45. בשולי פרק זה ובהתייחס לטענה נוספת של ב"כ הנתבעים בסיכומיו באשר לאי סבירות גרסתו של התובע לפיה קיים חוסר היגיון בכך שלאחר שהתובע נעקץ כביכול על ידי הנתבעים שהוא יעביר לנתבע 1 את יתרת הכספים שהוא היה חייב לו בסך 15,325$ בקשר לרכישת הרכב של גולדפיין. טיעון זה אינו מחזיק מים. נכון, הכסף בסך 120,000$ הועבר לנתבע 1 במסעדה ביום 23.1.01 ואילו יתרת כספי הרכישה של רכבו של גולדפיין הועברה לנתבע 1 ביום 5.3.01, כחודש וחצי לאחר מכן. ואולם, התובע הסביר כי חשדיו כלפי הנתבעים לא עלו והתבססו מיד, וכי רק ביום 26.4.01 פנה לבנק U.B.S לברר מה עלה בגורל ההעברה הבנקאית כשתשובת הבנק רק נתקבלה ביום 7.6.01 בה נתברר לו באופן סופי שכספו ירד לטמיון. מכאן, אפוא, אין להסיק דבר.

46. ממכלול הראיות (ויש לומר מכל ראייה בפני עצמה), ניתן להסיק בנקל שאכן נעשה לתובע תרגיל עוקץ. את זאת ניתן ללמוד בראש ובראשונה וכמפורט, משיגור הפקס' למסעדה. את זאת ניתן ללמוד מהודאתם של שני הנתבעים בשיחות הטלפון. את זאת ניתן ללמוד מדברי נתבע 1 אשר טען שביקש כביכול מלקוחותיו לרשום שיקים על שמו של התובע. את זאת ניתן ללמוד גם מכך שגרסתם של שני הנתבעים נשללת כל הגיון ותימוכין ראיתיים. את זאת ניתן ללמוד גם מכך שנתבע 1 כשל בהבאת ראיותיו להוכחת הטענה שמסמך אחר שוגר לתובע במסעדה. ואת זאת ניתן ללמוד גם מהרושם הקלוקל שהותירו שני הנתבעים בפני בית המשפט. לכן אפוא, די במכלול הראיות שהביא התובע כדי לשכנע בצדקתו. ואולם, כאמור, התובע לא חסך מאמצים וביקש להוכיח גם את פרשת התרמית של הנתבעים אצל Maxcar כתנא דמסייע לעניינו.

פרשת התרמית בחברת Maxcar
47. הכללים בדבר הוכחה בדרך של "עדות שיטה" או ראיה על "מעשים דומים" חלים גם בהליכים במשפט הפלילי וגם במשפט האזרחי, ובהתקיימם ניתן להיזקק לנושאים הרחוקים מהפלוגתא הנדונה לפני בית המשפט ולהסיק ממנה על הנושא הנדון לפני בית המשפט (ע"א 104/64 מורגנבסר נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(3), 442; י' קדמי על הראיות, שם, עמ' 609; ת"א (חיפה) החסוי משה בן הרואה נ' בדיר, תקדין - מחוזי 2002(4), 2277).

48. ואכן, ב"כ התובע הצביע על כך שהנתבעים הונו באופן דומה - על ידי העברה בפקס' של מסמך מזוייף הנחזה להעברה בנקאית - גם את חברת Maxcar שבבלגיה. לצורך זה הביא התובע למתן עדות את מר סווייאר לנרדס שהיה בשעתו מנכ"ל Maxcar. בעדותו סיפר כי נתבע 1 רכש תחילה כ- 3 או 4 מכוניות מ Maxcar, אחת עבורו, אחת עבור התובע ואחד עבור אדם בשם וכסלר (נתבע 2) שנתבע 1 ציין בפניו כי הוא המעביד שלו. כדי לעקוף את תשלום מיסי היבוא, נתבע 1 הציע לו לרשום את המכוניות ברישוי זמני ("טרנזיט פלייט") ובאופן שכזה הן נחשבות ליד שנייה והמס עליהן נמוך בהרבה מזה המוטל על יצוא מכונית חדשה. בשלב מאוחר יותר (בין החודשים ינואר ואפריל 2001) נתבע 1 הזמין מ Maxcar 13 מכוניות נוספות. בגלל הסכום הגבוה של העסקה, נתבע 1 ביקש ממנו כי יותר לו להעביר את תמורת המכוניות בהעברה בנקאית. הוא הסכים, והחל להעביר את המכוניות למכס, אולם מאחר ולא הגיע אישור מבנק U.B.S על ההעברה הבנקאית, הוא הורה להחזיר את הרכבים למוסך. מספר שעות מאוחר יותר במהלך אותו יום, הודיע לו פטריק (אחד מאנשי המכירות, כאמור) כי הגיע פקס' מבנק U.B.S המאשר שנעשתה העברה בנקאית, והוא ביקשו לוודא גם בבנק של Maxcar שההעברה הבנקאית אכן נעשתה. פטריק אישר לו שההעברה אכן נעשתה והוא אישר את משלוח הרכבים. לאחר כעשרה ימים התברר לו כי הכסף לא עבר וכשהתקשר לנתבע 1, זה סיפר לו סיפורים והרגיעו שנתבע 2 נוסע לבנק בשווייץ כדי לסדר את העניין ובינתיים הוא יביא לו שיק פרטי שלו. נתבע 1 לא הגיע מעולם כדי לתת לו את השיק.

49. לאחר מספר חודשים של מרדפים אחר הנתבעים, ביום 1.6.01 נתבע 2 טען כי הוא נמצא בבנק U.B.S והוא מיד שולח לו את הפקס' המאשר שהייתה בזמנו ההעברה בנקאית שנכשלה. הוא חיכה כל היום ורק אחר הצהריים כשהבנק כבר היה סגור, הגיע דף ריק בפקס' שבכותרתו היה כתוב U.B.S. מר לנרדס התקשר לבנק אך הוא היה סגור, ואז התקשר לנתבע 2 אך הוא לא ענה לו, וכשהתקשר לנתבע 1 שהיה באותה שעה בישראל, זה אמר לו כי נתבע 2 אדם דתי ואחרי השבת הם יעבירו לו את פקס' ההעברה פעם נוספת. ואכן ביום ראשון הוא קיבל פקס' הנושא את התאריך 3.6.01 שעה 23:17, שהיה אמור לכאורה להיות העתק של האישור של בנק U.B.S על ההעברה הבנקאית (ת/40). במסמך הוא ראה שיש טעות במספר החשבון שאליו כביכול הועבר הכסף והוא אינו מספר החשבון של Maxcar כיוון שהייתה חסרה סיפרה אחת. בסופו של יום, אחר שדיבר עם בנק U.B.S התברר לו, כי הם לא שלחו לו שום פקס', לא ביום שישי ה-1.6.01, לא ביום ראשון ה-3.6.01 ולמעשה מעולם גם לא היה כל אישור של בנק U.B.S על העברה בנקאית מחשבונם של נתבע 1 או נתבע 2 לחשבון של Maxcar (ת/41). בשלב זה נוצר הקשר בינו לבין התובע - כאחים לצרה, כשזה האחרון התקשר אליו על מנת לברר האם יש לו עדיין קשר עם נתבע 1, וכך נודע להם ששניהם הונו על ידי הנתבעים באותה שיטה והם החלו לשתף פעולה באיתורם ובאיתור המכוניות שנשלחו לארץ. כתוצאה מאירוע זה, פוטר מר לרנדס מעבודתו (ת/46 שהוא מכתב הפיטורין), בעיקר עקב כך שלא וידא בצורה ברורה וטובה עובר לשליחת המכוניות לארץ כי הכסף אכן הגיע לחשבונה של Maxcar. בסופו של דבר, Maxcar הגישה תביעה נגד נתבע 1 בישראל בגין גזילת 13 המכוניות ובה הגיעו הצדדים להסדר (ת/45 א' - ג').

50. מנגד, נתבע 1 הכחיש את כל הנטען כנגדו גם בעניין זה. הוא הודה כי לצורך רכישת הרכב עבור גולדפיין הוא נסע לבלגיה ובשלב זה הכיר את מר פטריק, שעבד כאמור, בחברת Maxcar. מר פטריק אמר לו שיש בעייה קשה למכור מכוניות מדגם ניסן באירופה בכלל ובפרט בבלגיה, ועל כן יש ברשותם מלאי גדול של מכוניות מסוג זה, ואילו בישראל, כך שמע, למכוניות מסוג ניסן יש שוק טוב. משכך, הציע לו מר פטריק לסייע לו בשיווק מכוניות מסוג ניסן בארץ. הרעיון מצא חן בעיניו והוא התחיל לעניין אנשים בארץ ברכישת מכוניות אלו. הוא אכן הצליח למכור מספר כלי רכב בישראל ביבוא אישי, כשהעברתם לישראל נעשתה על ידי עובדי חברת Maxcar עצמם. כך למשל, מר פטריק נסע עם אשתו לטיול בישראל ברכב שבסופו של דבר נמכר בישראל ללא צורך ברשיון יבוא (ועל כך הוגש מסמך המעיד על כניסת פטריק לישראל – ת/56). לאחר שראו שהעסק מצליח, בחודש מאי שלח מר פטריק עוד מספר מכוניות לארץ על סמך הזמנות שמסר לו נתבע 1. נתבע 1 טען כי בדיעבד ידוע לו כי מר פטריק חרג מסמכותו והוציא את המכוניות מ Maxcar, לפני קבלת התשלום עבורם. ברם, בשלב מסויים כשהגיע מר לרנדס עם החַברה שלו לארץ ברכב על מנת למוכרו בישראל, צצו קשיים ביבוא הרכבים לארץ, מאחר וחברת ניסן בישראל הבינה שמוקם עסק מסחרי מתחרה והיא סירבה לתת את האישורים הנדרשים לצורך היבוא האישי, ובסופו של דבר לא ניתן היה למכור את כלי הרכב בישראל. נתבע 1 הודיע למר פטריק שהוא מחזיר לו את המכוניות, אך מר פטריק סרב לקבלם וטען שהוא רוצה ממנו את כל הכסף עבור המכוניות, שאם לא כן יפטרו אותו ואת מר לרנדס מעבודתם, כפי שאכן היה קרה בסוף. לטענת נתבע 1, הוא שלח להם שלושה כלי רכב בחזרה לבלגיה, ובשלב מאוחר יותר הוא ניהל משא ומתן עם Maxcar, על מנת להגיע להסדר כלשהו, אולם בסופו של דבר הוא התנגד להסדר.

51. מפרשת Maxcar ניתן להצביע שוב על השיטה שננקטה על ידי הנתבעים כאן, בכך שהם העבירו בפקס' אישור על העברה בנקאית שהיה למעשה מזוייף. האישור הועבר בשעה ש-Maxcar לא יכלו להתקשר ולוודא עם בנק U.B.S גם טלפונית כי אכן בוצעה ההעברה הבנקאית. גם בפרשת Maxcar נשלח האישור המזוייף על מנת לשכנע את הסוכנות כי ניתן לשלוח את המכוניות כאילו התמורה עבורן שולמה. גם בפרשת Maxcar נתבע 1 היה זה שנפגש בפועל עם הסוכנים, אך דאג להציג עצמו כעובדו של נתבע 2, אשר גם מחשבון הבנק שעל שמו בבנק U.B.S נעשה, כביכול, התשלום. אכן, פרשת Maxcar לא נפרסה במלוא עוצמתה לפני בית המשפט זה ואין בה אלא כוח של "תנא דמסייע" למקרה זה. עם זאת, עדותו של מר לרנדס הייתה מהימנה עלי לחלוטין ונראה שהנתבעים פעלו בתבניתיות על פי שיטה ידועה.

52. למרות שדי באמור כדי לקבל את התובענה כנגד שני הנתבעים יחדיו, על מנת שלא להותיר מקום לספק בלבו של הקורא, אדון כעת במידת מעורבותו של נתבע 2, אשר לאורך כל הדיון לא הצטיין באמינות יתרה בלשון המעטה.

חלקו של נתבע 2 והיריבות עמו
54. התובע טען, כאמור, כי נתבע 1 אמר לו כי הוא עובד אצל נתבע 2, וכי בכל מקרה, נתבע 2 המנהל קשרים עסקיים עם נתבע 1, פעל בעצה אחת עמו להונות אותו והיה שותף מלא במעשה התרמית, בין השאר, במשלוח הפקס' המזוייף, כמפורט. הוא הפנה גם לכך שבשלב מסויים נתבע 1 עצמו הפנה אותו לנתבע 2 בטענה שזה האחרון חזר מחו"ל והוא מחזיק עבורו צ'ק בנקאי של France Telecom על סך 140,000 $, וכן על הקלטת השיחות שקיים עם נתבע זה בהן לא הכחיש את הקשרים שלו עם נתבע 1 כשבמשך כל השיחות הוא דחה אותו בקש ובטענות כזב. הוא הפנה גם לשיחה אחת בה הודה נתבע 2 במפורש כי נטל חלק בהוצאת הכספים מהתובע במסעדה.

55. ואולם נתבע 2 אשר העיד על עצמו שהוא עסק בזמנו בחלפנות כספים במשרדו שבחיפה, הכחיש כל קשר עם התובע וטען כי קשריו עם נתבע 1 היו רק חברתיים, אף הם קלושים. לטענתו, הוא התוודע לעניינו של התובע רק לאחר שקיבל ממנו את כתב התביעה בהפתעה "כרעם ביום בהיר". הוא הדגיש בעדותו כי למעשה כל קשריו גם עם נתבע 1 לא היו אלא על ידי מתן עזרה מזדמנת עבורו בלבוש עיון בדברי הדואר ובפקסים שלו או בקבלת שיחות טלפון עבורו כשזה היה בחו"ל ובשום פנים ואופן לא היו לו עמו קשרים עסקיים. עם זאת, הוא אישר כי הוא ארגן לנתבע 1 דירה כשהסתבך עם חברתו וכי לעתים נתבע 1 נתן לו שקים על מנת לפרטם. בנוסף על האמור הוא אישר שנתבע 1 רכש עבורו מכונית מבלגיה.

56. גם נתבע 1 נדרש בחקירתו באשר למהות קשריו עם נתבע 2 בכלל, ובאשר לאירועים נשוא תביעה זו בפרט. בעניין זה טען נתבע 1, כי הוא מכיר את נתבע 2 היכרות שטחית מזה כ-12-15 שנה, והיכרות של ממש במשך 4-5 שנים בלבד. הוא סיפר על יחסיו עם נתבע 2 שהתערערו לפני כשנה, ומזה למעלה משנה שהוא אינו נכנס כלל לביתו. הוא סיפר כי בעבר הם היו חברים קרובים, והוא התארח אצל נתבע 2 לארוחות ערב והיה בן בית אצלו. נתבע 2 העוסק בין השאר בחלפנות גם סייע לו לפרוע את חובותיו ואף הגן על חייו מפני הנושים, ואולם קשר עסקי או עסקים משותפים לא היו ביניהם מעולם, מלבד העובדה שהוא תיווך עבורו לרכישת רכב מ Maxcar והוא התעקש על כך שנתבע 2 לא היה שותף שלו ולא "הבוס" שלו. בכל מקרה, כך טען, נתבע 2 לא היה מעורב במערכת היחסים שהייתה קיימת בינו לבין התובע והוא אף ציין כי כיום בעקבות התביעה הנידונה, הקשר שלו עם נתבע 2 רע מאוד. בהמשך עדותו, הוצגה בפניו עדותו של נתבע 2 בבש"א 5148/01 לפני כב' הרשם פוני בה טען כי היה לו בעבר קשר עסקי עמו. על כך הוא השיב, כי בעבר הייתה תקופה בה נתבע 2 "החליף" עבורו שיקים, היינו, נתבע 2 מסר לו שיק לפרעון מיידי ובתמורה הוא נתן לו שיק שמועד פרעונו לאחר מספר ימים, וייתכן של"קשר עסקי" זה התכוון נתבע 2. ברם, גם תשובה זו לא מחזיקה מים לנוכח תחילת חקירתו הראשית של נתבע 1 בה הדגיש כי "החלפת" השיקים נעשתה ללא כל תמורה ואף ללא כל ריבית אלא היא נעשתה כטובה בין חברים ולא על "רקע עסקי". ויצויין כי גם לנתבע 2 בעדותו לא היה כל הסבר מדוע העיד לפני כב' הרשם כי "בעבר היה לו קשר עסקי עם עופר קרן" וכי "עד לפני כשנה היה לי קשר עם מר קרן", וברור כשמש שלא ניתן לסבור שהקשר העסקי התבטא אך לגבי החלפת שיק אחד או שניים.

57. בהקשר זה, נשאלו שני הנתבעים אודות מספרי הטלפון השונים, והרבים יש לומר, שהם השתמשו בהם. נתבע 1 סיפר כי "התחביב" שלו זה פלאפונים והוא "חי מפלאפונים". מחקירתו עלה, כי הוא משתמש בדרך קבע בשני מספרים שונים אותם הוא מחליף כל מספר חודשים. בנוסף לאלו, הוא הודה, כי אכן הוא מחזיק בטלפון מספר 826816-054 הרשום על שמו של נתבע 2, ואולם לטענתו, הוא קיבל את הטלפון מנתבע 2 משום שמטלפון זה הוא יכול להתקשר מחו"ל, וזאת למרות ששני הנתבעים אשרו כי בידי נתבע 1 היה טלפון נייד צרפתי ו/או בלגי ולא היה צורך של ממש באחזקת טלפון נייד ישראלי. עם זאת הוא הודה כי הוא עשה בו שימוש גם כאשר הוא היה בארץ. לדבריו, הוא משלם לנתבע 2 מדי חודש בחודשו את עלות השיחות המגיעות לכדי 8,000 ₪. חרף טענתו זו, מפלט פירוט השיחות של מספר טלפון זה עלה כי רוב ככל השיחות ממנו בוצעו בתחומי מדינת ישראל. לעומת זאת, נתבע 2 טען בעדותו שהסיבה שפלאפון זה נמצא בידי נתבע 1 לא הייתה משום שהוא נדרש לו בעקבות נסיעותיו לחו"ל, אלא משום שלא היה לנתבע 1 כרטיס אשראי. כמו כן, בנוסף למכשיר טלפון זה, שרשום כאמור על שמו של נתבע 2 ומוחזק בידי נתבע 1, הודה נתבע 1, כי ישנו מכשיר טלפון אחר (397045-054) שרשום על שמו ומוחזק בידי נתבע 2. הוא הסביר עובדה זו בכך, שהוא משאיר את הטלפון שלו בידי נתבע 2 בעת נסיעותיו לחו"ל על מנת שזה האחרון יקבל עבורו את השיחות הנכנסות ובכך הוא חוסך את העלות הגבוהה של קבלת שיחות בחו"ל. במסגרת זו הוא גם העביר באמצעות נתבע 2 הודעות לאנשים השונים שהתקשרו אליו במהלך שהותו בחו"ל. ברם, גם בעניין זה, נתבע 2 לא תמך בעדות חברו, וכי לא היה זכור לו שהוא זכה לקבל מכשיר טלפון כנגד זה שנתן לנתבע 1. הוא אפילו לא זכר את מספר הטלפון 397045-054 שהוא כביכול אמור להיות מכשיר הטלפון שהיה כל העת בשימושו (כך!) וזאת למרות שלמשל גם במסמכי הזמנת מכוניתו מ Maxcar (ת/43) מספר זה רשום כמספר הטלפון שלו. תשובתו לעניין זה הייתה לא פחות מתמיהה, כאילו היה זה נתבע 1 שמסר ל Maxcar את מספר הפלאפון הזה כשלו.

58. מלבד זאת, נדמה כי "החלפות" טלפונים אלו, כאשר נתבע 1 מחזיק במכשיר טלפון הרשום על שמו של נתבע 2 כשמנגד נתבע 2 מחזיק (לטענת נתבע 1) במכשיר טלפון של נתבע 1, בליווי הסברו של נתבע 1, כאילו הדבר נעשה לשם נוחיות ולצרכיהם האישיים, אין לו כל יסוד. הדעת נותנת כי "החלפות" אלו מעידות על כך שבין הנתבעים קיים קשר עסקי הדוק ועל כן מכשירי הטלפון שלהם עוברים מזה לזה ומיד ליד לפי הצורך. גם העובדה שטענתו של נתבע 1 לפיה, הוא משתמש במכשיר של נתבע 2 אך לצורך נסיעותיו, לחו"ל, נסתרה, כאמור. גם פלט השיחות המלמד כי עיקר השיחות ממכשיר זה נעשות כאשר נתבע 1 שוהה בארץ דווקא, מאשש מסקנה זו. ובכלל, שני הנתבעים התקשו מאוד להסביר מה פשר תנועת שיחות הטלפונים ביניהם, כשלטענתם כל תפקידו של נתבע 2 לא היה אלא כ"מזכיר" בהתנדבות של נתבע 1 לקבל את שיחותיו בשעה שהוא נמצא בחו"ל ולהשיב תשובות למתקשרים. כשנשאל נתבע 2 אודות השיחות הרבות שהתקיימו (באמצעות פלטי השיחות של מכשירי הטלפון), הוא ניחן בבעיות זיכרון כרוני והתחמק ללא הרף משאלות ב"כ התובע (הוא אפילו לא זכר מה פשר מספרי הטלפון 328660-054 ו - 286639-054 למרות שעל פי פלטי השיחות הוא השתמש מהם לא מעט ורק לאחר שנלחץ לקיר הודה בחצי פה כי "יכול להיות" שטלפון שמספרו 826816-054 לא נלקח על ידי נתבע 1 לחו"ל ואם נלקח, ייתכן שנשאר אצלו אף כשחזר לישראל מחו"ל).

59. אישוש נוסף לטענה בדבר מעורבתו של נתבע 2 ויחסיו העסקיים עם נתבע 1 ביקש ב"כ התובע למצוא בעובדה שנתבע 2 מבקר מדי פעם בדירתו של נתבע 1 גם בשעות שהוא אינו נמצא בה, כשנתבע 1 עצמו הודה כי נתבע 2 מחזיק בידו דרך קבע את מפתחות דירתו. הסברו של נתבע 1 בעניין זה כי הוא נעזר בנתבע 2 כחבר וידיד בלבד, בכך שהוא נכנס לדירתו, הן לצורך ביצוע תיקונים שונים בדירה והן בכך שהיה שולח ומקבל עבורו פקסים - אין בו ממש. גם טענתו של נתבע 1 שהוא מציין את כתובתו ברח' הרצל 9 שם נמצאת דירה השייכת לנתבע 2 ולעיתים הוא מציין את כתובתו ברח' הרצל 7 שם נמצאת חנותו של נתבע 2, נראה בלתי מסתברת בעליל. לטענתו, הוא התגורר במשך כחצי שנה במהלך שנת 1998 בדירה השייכת לנתבע 2 ברח' הרצל 9 ומאז, על אף שהוא התגורר במקומות אחרים, הוא ממשיך לציין את כתובתו הנ"ל, משום שהדבר נוח לו והוא מובטח על ידי כך שדברי הדואר שהוא מקבל יגיעו אליו. כשנשאל שוב, מדוע הוא מציין לעיתים את כתובתו בהרצל 7, שם נמצאת חנותו של נתבע 2 למרות שהוא לא התגורר בה מעולם, השיב כי נתבע 2 היה מקבל עבורו מכתבים, והדוור ידע שהוא צריך להעביר את הדואר שמגיע להרצל 9 לחנותו של נתבע 2 בהרצל 7 (כך!). הוא גם הודה בחקירתו, כי השתמש בעבר במשרדו של נתבע 2 לצורך קבלת טלפונים ופקסים ולעיתים גם לצורך שליחת פקסים. על כל אלו יש להוסיף ולומר, כי גם מר לנרדס העיד, כאמור כי נתבע 1 אמר לו כי נתבע 2 הוא מעבידו. עובדות אלו כולן, לא שינו את גירסתו של נתבע 1, לפיה, אין ולא היה לו כל קשר עסקי עם נתבע 2. ברם, די ברור ממכלול הראיות, הן מעדותו של נתבע 1 והן מעדותו של נתבע 2, כי הקשרים ביניהם היו הרבה מעבר ליחסים הקיימים בין ידידים המושיטים אך עזרה מדי פעם לפעם אחד לשני.

60. ובכלל, נתבע 2 בחר להציג עצמו בעדותו לפני בית המשפט כאדם תמים אשר אינו יודע דבר אודות תביעתו של התובע, והוא אינו מבין כלל כיצד הוא נקלע לפרשיה המסובכת הקיימת בין נתבע 1 לתובע. ברם, כל אימת שנדרש להשיב לשאלה אשר תשובתה הייתה עלולה להפנות אצבע מאשימה גם כלפיו, הוא בחר, ובמודע יש לומר, לשכוח או למצער להתחמק ממתן תשובה. כשהסתבך לגמרי בדברי כזב, בחר להכחיש עובדות ואמרות שנאמרו על ידו בעבר.

61. אני גם שולל את טענת ב"כ הנתבעים כאילו הצגה זו של נתבע 2 נעוצה בניתוק המוחלט שהוא חש לעניינו של התובע וכאילו היתממותו נובעת מחוסר ידיעה יסודי אודות התביעה. שכן כאמור, בין היתר, תמונה אחרת לגמרי משתקפת מהקלטת שיחות הטלפון בהן השתתף נתבע 2 עם התובע. מתוך שיחות אלו, עולה ברורות שנתבע 2 שיתף פעולה עם נתבע 1 ואף יש רגליים מוצקות לסברה, כי כלפי התובע, הציג נתבע 2 את נתבע 1 ככפוף לו. אכן נכון, נתבע 2 ניסה אף בעניין זה להציג תמונה כאילו כל חלקו בתרמית היה אך דחיית התובע בקש לאחר מעשה עבור נתבע 1 ואף אישר במסגרת זו כי יכול להיות שהיה משקר עבור נתבע 1 ואף עשה כן בפועל כשמסר לתובע בעת אחת משיחותיו שקיים עמו שנתבע 1 נמצא ברומניה בה בשעה ששהה באותה עת בישראל וכל מטרתו לא הייתה אלא למשוך זמן עבור נתבע 1. אך לטעמי, אף אם גרסה זו של נתבע 2 נכונה, דבר שאני שולל אותו מכל וכל - הואיל ובין היתר ומתוך השיחות עולה שידיעותיו בפרטי העסקה היו מדויקות למדי, הרי שמוכנותו לשקר עבור נתבע 1 תוך רקימת סיפור בדים כה מורכב ומסובך, מוכיחה שהיחסים ביניהם לא היו אך ידידותיים - מזדמנים.

62. אין צריך לומר גם, שעלה מחקירתו של נתבע 2, שהאמת ממנו והלאה. הוא סתר את תוכן השיחות שקיים עם התובע ואת עדותו הקודמת אצל כב' הרשם ללא הרף. בניגוד לשיחות המוקלטות, הוא סרב לאשר שהיה צריך לתת לתובע שיק בסדר גודל של למעלה מ- 140,000$, אלא רק היה אמור לפרוט עבורו שיקים במזרח ירושלים, ואת זאת יש לומר, רק "שנזכר" לאחר ששמע עצמו משוחח עם התובע על מסירת שיק בקלטת. הוא אפילו סרב לאשר בעדותו כי קבע להיפגש עם התובע. הוא ניסה להסביר את העובדה שמסר לתובע שבזמנו הוא גר בקיסריה בכך שבאופן זמני התגורר אצל חבר במקום, ואולם באופן מפתיע (ודי נוח יש לומר) החבר אינו גר כיום בקיסריה אלא בחו"ל וכיום הוא לא זוכר את שמו. והוא סרב לאשר כי היה אמור לתת לתובע 150$ עבור מצלמה שהוא תיקן עבור נתבע 1 - בניגוד לעדות אצל כב' הרשם). לכאן או לכאן, די ברור שנתבע 2 שיקר או לפני התובע בשיחות שקיים עמו, או בבית משפט. אין צריך לומר גם, כי עובדה זו משליכה גם על קלישות גרסתו של נתבע 1, שכן אם נתבע 1 היה טלית שכולה תכלת, מדוע היה צריך לשקר עבורו. וכי מה עשה איש זה ואיזה רע גרם לתובע שהיה צריך "למשוך זמן", עבורו, או לדחות את התובע בקש על פי בקשתו. שאלה רה-טורית אפוא, שתישאר מיותמת מבחינתם של שני הנתבעים ממענה.

63. ובשולי הדברים אעיר כי במהלך העדויות עלתה פרשיית תרמית והונאה נוספת בה הנתבעים היו מעורבים, ובה הם השתמשו באותה שיטה ממש של זיוף מסמכים בעזרת הפקס', כבמקרה שלנו. פרשייה זו שכונתה "פרשת דרדיקמן" לא זכתה לתימוכין ראייתיים של ממש למעט הגשת כתבי הטענות שהוגשו במסגרת ת"א 21429/00 בבית המשפט השלום בחיפה, שם תבע דרדיקמן את הנתבעים על רוע מעלליהם כנגדו בכך שהם הצליחו להוציא ממנו סך של 90,000$ בתואנות שווא (ת/59). עם זאת, נתבע 2 נדרש בחקירתו כאן להסביר מה היה חלקו באותה פרשה והוא אכן הודה כי 90,000$ הועברו על ידי דרדיקמן לחשבונה של אשתו, כשמסכום זה הוא העביר 80,000$ לנתבע 1, ואילו את היתרה בסך 10,000$ הוא השאיר אצלו, הואיל והיו אלו כספים שהנתבע 1 היה חייב לו. לטענתו, הכספים הועברו לחשבונה של אשתו משום שלנתבע 1 לא היה חשבון בנק בארץ. לכאן או לכאן, ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין בפרשייה ההיא, די נהיר כי גם ממנה אתה למד שהקשרים בין שני הנתבעים היו הרבה מעבר לקשרים ידידותיים מזדמנים, והם חברו לא פעם יחד כדי להונות אנשים תמימים שנקרו לרוע מזלם בדרכם.

רכיבי התביעה
64. כאמור, התובע השתית את תביעתו על שני ראשי נזק. הראשון, השבת הכספים שנגזלו ממנו. השני, פיצוי על אובדן זמנו ועל נזקו הלא ממוני. לאור כל האמור, פשיטא שיש לחייב את שני הנתבעים להשיב לתובע את מלוא הכספים שנטלו ממנו שלא כדין. באשר לרכיב השני, הדעת נותנת כי התובע אכן נאלץ לבזבז שעות אין ספור ברדיפה אחר הנתבעים, הן לפני הגשת התביעה והן לאחריה. אך מעבר לכך, ב"כ התובע ביקש לחייב את הנתבעים בפיצויים עונשיים על רוע מעלליהם.

65. ההלכה היא כי במקרה מתאים רשאי בית המשפט, לחייב נתבע בתשלום פיצויים עונשיים (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2), 169; ע"א 1370/91 לוטפי משעור מנצרת נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1), 535). סוג המקרים בהם בית המשפט מעניק פיצויים "עונשיים" או פיצויים "מוגברים", הוא כשמדובר במקרה מובהק של עוולה שיסודה בכוונה להרע ולפגוע או בזדון, דהיינו "פעולה זדונית במלוא מובן המלה" (ת"א (ירושלים) 1751/96 דבורה גרוס נ' פז גז חברה לשיווק, תקדין - מחוזי 2002(2), 2897). במקרה דנן די ברור לאור הנסיבות שפורטו שאכן מדובר בתרמית מכוונת זדונית - גזל ממש. וזהו אכן מקרה מתאים להשית על הנתבעים את מלוא הפיצוי שנתבע מהם, בסך 100,000 ₪.




סיכום ופסיקתא
סוף הדבר, כי אני מקבל את התביעה בשלמותה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 566,022 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית מירבית כחוק החל מיום 19.6.01 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף על האמור, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את מלוא הוצאותיו, כולל עבור הכנת חוות הדעת שהוגשו מטעמו, הוצאות הבאת מר לנרדס ומר פסקל למתן עדות - לרבות עלות הטסתם לישראל והלנתם בבית מלון וכד'. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בגין עדותה של הגב' בתיה, הואיל ועדותה לא הייתה נצרכת. על ב"כ התובע להגיש בקשת שומה מפורטת על הוצאות המשפט שהוציא התובע והיא תידון לפני כב' הרשם. כמו כן, לנוכח העבודה הרבה שהושקעה בניהול תיק זה, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ב"כ התובע יהיה רשאי לבקש אישור העיקולים הזמניים שהוטלו ביום 19.6.01 במסגרת בש"א 4944/01; ביום 25.6.01 במסגרת בש"א 5085/01; וביום 18.7.01 במסגרת בש"א 5649/01 ככל שנוגעים לנכסים הרשומים על שם מי מהנתבעים, בתנאי שניתנו הודעות מתאימות מטעם המחזיקים כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. ככל שנוגע לנכסים שעוקלו ושרשומים על שם חברתו של נתבע 1, הגב' מינה חיה וינברגר או על שם אישתו של נתבע 2, הגב' מירב וכסלר, אישור העיקולים יינתן בעוד 30 יום, אלא אם הן תגשנה תביעות לביטול העיקולים ותינתן בהן החלטה אחרת על ידי בית המשפט המוסמך. הבקשות לאישור העיקולים גם יוגשו לפני כב' הרשם.

אני מורה על העברת העתק מפסק הדין ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שישקול פתיחת חקירה פלילית כנגד שני הנתבעים בגין היוצא מפסק דין זה.



ניתן היום כ"ו באייר, תשס"ד (17 במאי 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

דוד מינץ, שופט      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ראיות בכתב

  2. השמדת ראיה

  3. ראיות לסתור

  4. ראיה לכאורה

  5. כרסום בראיות

  6. ראיות מנהליות

  7. אי הגשת ראיות

  8. הגשת ראיה חדשה

  9. הגשת קלטת כראיה

  10. סליל הקלטה כראיה

  11. הגשת תמליל כראיה

  12. בקשת ראיות לסתור

  13. הפרעה בראיה בצבא

  14. העדר ראיות לכאורה

  15. הגשת ראיות נוספות

  16. הגשת ראיה לא קבילה

  17. הימנעות מהגשת ראיה

  18. פסק דין צבאי כראיה

  19. אמנת האג גביית ראיות

  20. אנמנזה רפואית כראיה

  21. הימנעות מלהביא ראיה

  22. כלל הראיה הטובה ביותר

  23. הגשת פסק דין זר כראיה

  24. הצגת ראיות חדשות באיחור

  25. מהימנות ראיות לכאורה

  26. בקשה להגשת ראיה נוספת

  27. ראיות מהימנות לכאורה

  28. פסק דין משמעתי כראיה

  29. שינוי סדר שמיעת הראיות

  30. ראיה חדשה לאחר פסק דין

  31. הודעת אדם שנפטר כראיה

  32. סעיף 42א לפקודת הראיות

  33. חוק עזרה משפטית בין מדינות

  34. הגשת ראיות חדשות בערעור

  35. הבאת ראיה נוספת בערעור

  36. בקשה להביא ראיות לסתור

  37. בקשה להבאת ראיות לסתור

  38. משפט זוטא - קבילות ראיה

  39. טופס 4 כראיה להשלמת בניה

  40. פסק דין כראיה בהליך אחר

  41. המוציא מחברו עליו הראיה

  42. בקשה להגשת ראיות מפריכות

  43. קבלת ראיה לא קבילה בטעות

  44. השיקולים בהבאת ראיות לסתור

  45. התנגדות להבאת ראיות לסתור

  46. רשומה מוסדית פקודת הראיות

  47. קבילות דואר אלקטרוני כראיה

  48. הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות

  49. ראיות הזמה לאחר שמיעת ראיות

  50. בקשה לשינוי סדר הבאת ראיות

  51. זיהוי קולות הקלטת שיחה כראיה

  52. פסק דין על יסוד חומר הראיות

  53. בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור

  54. ראיות לסתור קביעה על פי דין

  55. בחינת קיומן של ראיות לכאורה

  56. דיני הראיות בבית הדין לעבודה

  57. הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות

  58. הסדרי ראיית - חשד לניצול מיני

  59. משקל ראייתי לרישומים רפואיים

  60. קבילות ראיות בבית הדין לעבודה

  61. ספרות מקצועית כראיה בבית משפט

  62. תעודת עובד ציבור פקודת הראיות

  63. ראיות שנתגלו לאחר שניתן פסק דין

  64. בקשה להבאת ראיות לסתור שהתקבלה

  65. חיוב הנאשם להגיש ראיה לבית המשפט

  66. מחירון יצחק לוי כראיה בבית משפט

  67. הגשת ראיות חסויות לבית הדין לעבודה

  68. ערעור על הרשעה על פי ראיות נסיבתיות

  69. היפוך סדר הבאת הראיות בבית הדין לעבודה

  70. החלטה מנהלית על בסיס ראיות בלתי קבילות

  71. היוועדות חזותית: סעיף 13 לפקודת הראיות

  72. עיון בראיות אשר טרם הוכרעה שאלת קבילותן

  73. תאונות דרכים - בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור מל"ל

  74. הגשת הקלטות לבית משפט לאחר שמיעת הראיות

  75. בקשה להבאת ראיות שלא הוגשו לערכאה הדיונית

  76. ערעור בגלל התעלמות בית המשפט מראיות חשובות

  77. נזק ראייתי בגין הפרת חובת דיווח לחברת הביטוח

  78. ביטול כתב אישום בגין אובדן ראיות מתיק המשטרה

  79. היחשפות בית המשפט לראיות לא קבילות במשפט אזרחי

  80. העברת דיון בהסדרי ראיה לבית המשפט לענייני משפחה

  81. בקשה לעכב מועד הגשת ראיה מצדו עד למועד חקירה נגדית

  82. אין לצרף ראיות חדשות במסגרת בקשה להגיש ראיות חדשות

  83. הכרעת הדין ניתנה שנתיים ממועד שמיעת הראיות - עיוות דין ?

  84. נדחתה בקשה להפוך את סדר הבאת הראיות בהתאם לכלל בדבר הודאה והדחה

  85. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון