1. העותרת, בעלת חלקה במפרץ חיפה, שמספרה 1001 בגוש 11574, בנתה מפעל תעשייתי במפרץ חיפה . 2. המשיבה מס' 1 (להלן - "הועדה") הינה הרשות המוסמכת, לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, למתן היתר הבניה שהתבקש על ידי העותרת. עובדי המשיבה מס' 2 (להלן - "העיריה"), פעלו לפי העתירה את הפעולות וחדלו את המחדלים נשוא העתירה. 3. ביום 24.3.03 קבלה העותרת מן הועדה את המסמך הקרוי "פקודת גביה". במסמך זה פורטו סכומי הכסף שעל העותרת לשלם כתנאי לקבלת היתר בניה בסעיפים הבאים: היטל ביוב בניין, אגרות בניה, תאורה - איזור "ב", סה"כ 202,829.10 ₪, כאשר מתוכם 161,773 ₪, בגין היטל שכונה "תאורה - איזור ב'", עליו מלינה העותרת. 4. לטענת העותרת, היא לא קיבלה מעולם דרישה לשלם היטל תאורה. מדובר ברחוב שלא קיימת בו כלל תאורה, אין בו מדרכות ואף אין בו ניקוז. הכביש שבו גובל המפעל נסלל על ידי העותרת לפי דרישת המשיבה 2 שהועלתה כתנאי למתן היתר לבניית המפעל. 5. לטענת העותרת, בשנת 1989 היא קיבלה היתר לבניית מפעל תעשיה על חלקות 98, 99 ו - 121. בשנת 1992 הגישה "תוכנית שינויים תוך כדי בניה", ובקשה היתר לשינויים אלו. חלקה 121 נועדה, על פי תוכנית מיתאר חפ/800 להסתעפות של מסילת רכבת. מסמכים המצויים בידי העותרת הוצגו בפני המשיבות והוכיחו כי כבר בשנת 1967 היה ידוע, כי תוואי מסילת הברזל שונה ולא תיבנה כל הסתעפות. אולם, המשיבות לא הנחו את העותרת כי עליה לפעול לשינוי היעוד של חלקה 121. תחת זאת העותרת קבלה היתר לתוכנית השינויים, אשר הוכתר בכותרת "תוכנית מצב סופי באותם תנאים של ההיתר המקורי: הקמת סככה + לגליזציה למספר מבנים. באופן תמוה נקבע בהיתר כי: "תיהרס הסככה במרווח האחורי עד 18.11.94". לטענת העותר, הובטח לה בעל פה כי מועד ההריסה יוארך מפעם לפעם. 6. עם חילופי הגברי במשיבה 1 נדחו בקשותיה של העותרת להאריך את מועד ההריסה ובמקום זאת הוגש נגדה כתב אישום בגין בניה שלא כדין ב"סככה במרווח האחורי". בשלב זה מהנדס העיר הנחה את העותרת כי יש להגיש בקשה לשינוי יעוד של חלקה 121 וכן לאיחוד של כל שלוש החלקות. ביהמ"ש לענינים מקומיים דחה את הישיבות שנקבעו להקראת כתב אישום מתוך מטרה שהאישומים יבוטלו עם קבלת ההיתר. 7. לבסוף קבלה העותרת את כל האישורים המיוחלים וכל שנותר היה תשלום האגרות. בשלב זה ניחתה ה"מכה" נשוא העתירה. 8. פניות של מנהל העותרת להסביר לו את פשר הדרישה לתשלום היטל התמורה לא זכו למענה וכך גם לא מכתבה של ב"כ העותרת ולכן פנתה בעתירה זו לבית המשפט. הטענות המשפטיות של העותרת הן אלו: א. לפי חוק לתיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958, היה על עובדי המשיבה 2 להשיב על הבקשה להסבר תוך 45 יום ומכיוון שלא נתנו כל הסבר לדרישה הכספית, עליה הראיה לפי סעיף 6 לחוק הנ"ל כי הדרישה הכספית נעשתה כדין. ב. היה ומדובר בהיטל סלילת רחוב (מונח הכולל גם "התקנת תאורה ברחוב") על פי חוק עזר לחיפה (סלילת רחובות), התשמ"ב - 1982, המשיבה 2 לא הייתה מוסמכת לדרוש ממנה את תשלומו של היטל זה, בין היתר מן הטעמים הבאים: ב1. לא התקיימו הדרישות הקבועות בחוק כתנאי להטלת ההיטל ב2. טרם הגיע המועד לחלות החיוב לתשלום ההיטל לפי סעיף 4(א) לחוק העזר משום שטרם הוחל בהתקנת תאורה. ג. בפקודת הגביה, תחת הכותרת "כמות", מול המילים "תאורה - איזור ב" מופיע המספר 7455. מספר זה הינו השטח, במטרים מרובעים, של כל חלקה 1001, שעליה בנוי המפעל. אין כל סבירות בכך שתידרש העותרת לשלם היטל, המחושב על פי שטח החלקה כולה. הוראת חוק עזר קובעת כי תשלום ההיטל במקרה של תוספת בניה יהיה מותאם לשטח הבניה הנוספת. מדובר גם בהפליה ביחס לנכסים גובלים אחרים. מכאן טענה העותרת כי יש לבטל את הדרישה לשלם את היטל התאורה הנ"ל. תגובת המשיבות: א. ישנו בסיס חוקי לדרישת ההיטל, הקבוע בחוק עזר לחיפה (סלילת רחובות), התשמ"ב - 1982 (להלן: חוק הסלילה). בסעיף 1 נקבע כי "התקנת תאורה ברחוב" כוללת גם התקנת רמזורים. ביום 13.7.00 מועצת העיר הכריזה על הרחוב נשוא העתירה כרחוב ציבורי והחליטה על סלילת הרחוב לפי הוראת סעיף 3 לחוק הסלילה. ב. סעיף 3 קובע את שיעורו של ההיטל שיוטל על כל מטר מרובע משטח הקרקע כולל הקרקע עליו עומד הבניין. לפי סעיף 6(ה) בכל מקרה שבעל הנכס מבקש היתר לבניה יוקדם מועד התשלום למועד מתן היתר הבניה, כפי שנעשה במקרה דנן. ג. מימון העבודה (תאורת רחוב) יעשה באמצעות גביית היטל תאורה מבעלי הנכסים הגובלים ברחוב וביניהם העותרת כך שאין כאן שום הפליה. הואיל והעותרת פנתה בבקשה למתן היתר בניה, הרי שהיא נדרשה, כתנאי למתן היתר הבניה, לשלם היטל סלילה על פי הוראות חוק הסלילה בכלל והוראת סעיף 6(ה) לחוק בפרט. ד. העובדות הרבות שפורטו בעתירה אינן רלוונטיות ברובן. ה. באשר לחוק ההנמקות - חל סעיף 6(ב), לפיו אי מתן תשובה לעותרת משמעו סירוב לבקשת העותרת ולכן נטל הראיה לא עבר אליה. לחילופין, הנטל הורם משמולאו כל דרישות הדין לצורך גביית היטל התאורה והמועד לתשלום ההיטל הינו מועד מתן היתר הבניה. לאחר ניסיונות כושלים להביא את הצדדים להסדר, הוריתי על הגשת סיכומים. להלן, תמצית הטענות העיקריות. סיכומי העותרת: א. אין מחלוקת על העובדות שנטענו בעתירה, פורטו בתצהיר שצורף לעתירה והמשיבות לא חלקו עליהם. ב. העותרת חזרה על טענתה כי נטל ההוכחה לחוקיות הדרישה הוא על המשיבה. אכן גם סעיף 6(ב) חל על המשיבה (הקובע כי אם עובד ציבור לא ענה תוך שלושה חודשים, רואים בכך לעניין כל דין, החלטה לסרב לבקשה ללא מתן נימוקים) כטענת המשיבה, אולם, סעיף זה חל בנוסף לסעיף 6(א) הנ"ל. ג. המשיבות לא הוכיחו קבלת החלטה בדבר התקנת תאורה ברחוב הנדון. האקט הנורמטיבי הראשון, שצריך להיעשות זה הכרזה על ידי מועצת העיר חיפה, על הרחוב כרחוב ציבורי. בשלב השני, על מועצת העירייה לקבל החלטה מהי פעולת הסלילה שתיעשה ברחוב. המשיבות לא הוכיחו כי המועצה הכריזה על הרחוב בו עסקינן כרחוב ציבורי. נספח ב' שצורף לכתב התגובה איננו שלם ולא ניתן ללמוד על מהותו. המסמך איננו הוכחה על קיומו של הליך חוקי תקין במועצת עיריית חיפה. זהו מסמך מדווח בלבד. פניותיה של העותרת להשלים את המסמך לא נענו (הפניות מתועדות בבקשה להגשת ראיה נוספת). לא ניתן לדעת מיהו הגוף עליו מדווח המסמך, שמא מדובר בפעולותיה של ועדת משנה שאין לה סמכות לפי חוק להכריז על רחוב כרחוב ציבורי?! ד. הצילום של מודעת פירסום בעיתון (פברואר 2000) אינו הוכחה לכך שאמנם התקבלה החלטה על ידי מועצת העיר חיפה. ה. לא מדובר בטענה טכנית, כי אם בטענה מהותית, הנוגעת בזכות היסוד של האזרח, אשר מעוגנת בהוראת סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה. (תשלומי חובה יוטלו רק לפי חוק או על פיו). ו. לא התקיים התנאי בדבר "התחלת סלילה". בסעיף 4(א) לחוק הסלילה נקבעו מיהם "החייבים בהיטל: "...בעת התחלת הסלילה או לאחריה...". המונח התחלת הסלילה חוזר ונשנה בסעיף 4(ב) לחוק ובסעיפים נוספים 5(ב)(6), 5(ב)(7), 5(ב)(8), 6(א), 6(ד). זאת משום שההיטל קשור קשר אמיץ עם הסלילה. ראה: ע"א 620/82 מועצת עיריית הרצליה נ' שמחה ורדה רשף, פ"ד לז(4), 57 לגבי חוק סלילה דומה. בהמשך פסק הדין צוטטו דברים מהם עולה בבירור הרציונל אשר מחייב כי לא ייגבו היטלים או דמי השתתפות לפני תחילת העבודות. ז. בסעיף 9 לתגובה מצויה הצהרה תמוהה כי עם תשלום היטל יחל תכנון ובתוך כשלושה חודשים תועברנה העבודות לביצוע. לא בכדי לא צורף לכך תצהיר שכן לוח הזמנים הזה לא ישים. עובדה כי מיום הפרסום בעיתון כבר עברו 3 שנים! כמו כן, יש לזכור כי הרחוב נשוא העתירה הוא רק אחד מתוך 14 הרחובות המנויים בנספח ב' ומה גם שאין ברחוב תיעול מי גשמים ואין בו מקום להולכי רגל בשעות החשכה. ח. האם העובדה המקרית שהעותרת הגישה בקשה להיתר בניה היא זו שמכתיבה את הצרכים? לכאורה, נראים הדברים שהמשיבה מס' 2 חיפשה דרך כיצד להעשיר את קופתה ועטה על הזדמנות שניקרתה על דרכה. ט. בכל מקרה, לא התקיימו הוראות החוק בענייננו. תכנון עבודות התאורה לא החל, לא התקיים מכרז, אין "אישור תוצאות מכרז בידי ראש העירייה" (כאמור בהגדרת "התחלת הסלילה"), מהנדס העיר לא קבע תאריך התחלת הסלילה, המערערת איננה לפיכך, בבחינת "מי שהוא בעל נכס גובל בעת התחלת הסלילה", ואשר על כן אין היא חייבת בהיטל. י. סעיף 6(ה) הנזכר בתגובה (היטל בעת הבקשה למתן היתר לפי חוק תכנון ובניה) לא יועיל. סעיף 6 מסדיר את "מועד פרעון ההיטל" אך קודם לקביעת מועד פרעון ההיטל, יש לבדוק אם העותרת "נתפסה ברשת" החייבים בהיטל, כפי שאלה נקבעו בסעיף 4 לחוק הסלילה. יא. מדובר באפליה וחוסר תום לב המשיבה מס' 2 לא הכחישה את אי משלוח הדרישות לבעלי נכסים גובלים. יב. אין ולא הייתה כל כוונה להתקין תאורה ברחוב הדגן ומכאן שהמשיבות התחמקו ממתן תשובה בעניין ולא ניתנה לעותרת הזכות לברר עד תום את העובדות שברקע הדרישה הכספית הכלולה ב"טופס האגרות". מקרה חריג זה מצדיק פסיקת הוצאות לדוגמא. טענות של המשיבה בסיכומיה (להלן יובאו רק הטענות החדשות שלא נזכרו לעיל) א. גם אם יקבע כי הנטל עבר אל המשיבות, צורפו לכתב התגובה והן לסיכומים החלק הרלוונטי של החלטת מועצת העיר חיפה המכריז על רחוב הדגן כרחוב ציבורי וכן פירסום ההכרזה בעיתונות. ב. העותרת מבקשת לסמוך ידה על ע"א (ת"א) 1815/94 עיריית רעננה - אולם שם לא נתקבלה כל החלטה על ידי מועצת הרשות בדבר סלילת הכביש (שלא כן בענייננו) כי אם החלטות בדבר אישור תב"ר (תקציב בלתי רגיל) וכן נדונה שם טענת העירייה שדי בהחלטתו של ראש הרשות על מנת לשמש יסוד להטלת ההיטל. אין ללמוד מפסק הדין כאילו על המשיבות היה לפרש איזה פעולות סלילה בכוונתן לעשות. ג. העותרת לא עמדה בנטל לסתור את חזקת התקינות המנהלית של ההכרזה ושל ההחלטה על סלילה שכן למעט טענות בעלמא לפיהן לא צורפו כל שאר עמודי פרוטוקול הישיבה אין לעותרת כל סימוכין ותימוכין לטענתה כי ההחלטה על הכרזת רחוב הדגן כרחוב ציבורי וההחלטה על סלילתו נתקבלו שלא כדין. יום לאחר הגשת סיכומיהן, המשיבות הגישו בקשה לצירוף ראיה נוספת המעידה על הכרזתו של רחוב הדגן כרחוב ציבורי והחלטה על ביצוע סלילה. העותרת נאחזת בקרנות המזבח וטוענת כי אין היא יכולה לראות בעמודי הפרוטוקול שצורפו המכריז על רחוב הדגן משום החלטה של מועצת העיר. בסיכומי תשובה לסיכומי המשיבות ותגובה על בקשה לצירוף ראיה נוספת טוענת העותרת: א. אין מענה בסיכומי המשיבות לטענת העותרת כי היא איננה "החייב בהיטל" לפי חוק הסלילה. לפי ההגדרה החייב בהיטל הוא מי שבעל הנכס הגובל בעת התחלת הסלילה או לאחריה. במקרה דנן אין חולק שלא התחילו אפילו בתכנון התאורה. הואיל ולא החל האקט של "התחלת הסלילה" כפי שמוגדר בסעיף 1, העותרת לא נכנסת לגדר "החייב בהיטל". ב. סעיף 6(ה), עליו מסתמכות המשיבות אינו יכול לשנות את הגדרת "החייבים בהיטל". כל מה שקובע סעיף 6 זה מועד לתשלום בנסיבות מיוחדות, שבהן מוצדק לבקש פירעון במועד מוקדם יותר. אם נלך לפי הפרשנות המוצעת על ידי המשיבות, די בהכרזת העירייה על רחוב כרחוב ציבורי כדי להחיל את חובת התשלום על העותרת. ג. גישה זו של רשות מקומית אחרת נדחתה על ידי השופטת דורנר בע"א 7316/97 עריית ראשון לציון נ' חב' לוינשטיין .תק-על 99(3), 117. השוואת הסעיף שנדון שם מעלה, כי מדובר בהוראות מקבילות בחוקי העזר ולפיכך מסקנתה של השופטת דורנר, על הקשר שבין החיוב בהיטל לבין ביצוע עבודות סלילה חל על המקרה דנן. ד. לא הוכח שנתקבלה החלטה של המועצה המכריזה על הרחוב בו עסקינן כרחוב ציבורי. העותרת הגישה בקשה להגשת ראיה נוספת, שהיא שלושה מכתבים שנכתבו מטעמה, בהם התבקש ב"כ המשיבות להמציא את המסמך בשלמותו ותצהיר המעיד על כך שלא נתקבל כל מענה. ה. סעיף 136 לפקודת העיריות מפנה לתקנון שבתוספת השנייה בכל הקשור למועצה, זימונה והנוהל בה. המסמך שהומצא ע"י המשיבות אינו ממלא אחר אף דרישות המפורטות בתקנון. חסרים כל האלמנטים הדרושים כדי שתהיה בפנינו החלטה של מועצת העיר; כותרת, מקום הישיבה, נוכחים, תהליך קבלת ההחלטה, חתימות של ראש העירייה ומזכיר העירייה או מי שהוא הסמיך. ו. ניסיונן של המשיבות להסתמך על עקרון החוקיות המעשה המנהלי לא יועיל להן מאחר והן הפרו את חובת ההנמקה המוטלת עליהן ולכן חזקה זו לא עומדת להן יותר. ראה: זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', הוצאת נבו, תשנ"ו - 1996, עמ' 920. ז. המשיבות הגישו בקשה להמצאת ראיות נוספות, שהן מכתב מיום 6.7.00 של מנהל האגף לתכנון דרכים, מר מיכאל רביב, לראש העיר, שבו "מזמין" מר רביב נוסח של החלטה, המוכתב על ידו, ומכתב מיום 17.7.00 של מזכירת העיר, הגב' ברכה סלע, למר רביב, המודיע כי מועצת העיר פעלה עפ' תזכירו. העותרת מתנגדת להגשת ראיות אלו שכן לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגשו ולבקשה לא צורף תצהיר. זאת ועוד, ניתן היה להגיש מסמכים אלו רק על ידי חותמי המסמכים. ח. לגופו של עניין, אין במסמכים אלו כדי להועיל למשיבה. יתר על כן הראיות שמבוקש להגישן מהוות עילה לבטלות החלטת המועצה, מאחר ומנהל האגף לתכנון דרכים, מר מיכאל רביב, פונה אל ראש העיר עם נוסח החלטה מוכתב ובכך מופר הכלל של הפעלת הסמכות באופן מקצועי. ט. באשר לטענת האפליה, המשיבות מאשרות כי דרישות הגביה לא הוצאו עד היום והעותרת היא היחידה שקבלה דרישה כאמור. השופטת שטרסברג כהן מנתה את הטעם הזה כטעם מצטבר לביטול ההחלטה בשל אפליה בדרישת היטל סלילה. י. לבסוף, המשיבות פטרו את עצמן מלהתמודד עם הטענה כי הצורך בהיתר בניה שגרר דרישת היטל סלילה, נבע משגיאות ומחדלים שמקורן במשיבות או מי מהן. דיון א. בנסיבות העניין נראה לי כי יש להתייחס למלוא הראיות שמבוקש להגישן, ובכל זאת סבור אני כי העתירה בדין יסודה, שכן אין בראיות שהוגשו על ידי המשיבות באיחור ניכר ללא הסבר, כדי להושיע לה. ב. סעיף 2 (א) לחוק תיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט- 1958 ( להלן - חוק ההנמקות) קובע את הכלל הרחב לפיו עובד ציבור המתבקש להפעיל סמכותו, יחליט בעניין וישיב לפונה בהקדם, ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום, להוציא נסיבות חריגות (סעיף 2(ב)). ראה: בג"ץ 2162/99 - תאטרון הצפון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל. תק-על 99(3), 1134. החיקוק הרלוונטי החל בענייננו הוא חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 שסעיף 6 שבו אומר: "6. תוצאות אי-מילוי אחרי החוק. (א) החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א,2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי-מילוי חובתו לפי חוק זה. (ב) לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2 (א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים" 9. העותרת היתה זכאית לתשובה כדי שתוכל לשקול את צעדיה, גם אם לפי סעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) התשי"ט - 1958, יש לראות באי מתן הנמקה תשובת סירוב לבקשה בפן הטכני, עדיין יש בהתנהגותה חוסר תום לב והתחמקות ממתן הנמקה לסירוב זה. הדין הוא עם העותרת כי סעיפים 6(א) ו - 6(ב) הינם סעיפים משלימים ולכן נטל הראיה בשאלת החוקיות, שבדרך כלל הוא מוטל על מי שתוקף החלטה מנהלית, עבר אל המשיבות. ראה: י.זמיר, הסמכות המנהלית, עמ' 714-716. (להלן - "זמיר") דהיינו, חזקת החוקיות איננה עומדת עוד למשיבות ונטל הראיה עבר עליהן. ראה; זמיר, עמ' 920. 10. גם בהנחה שהכרזתו של רחוב הדגן כרחוב ציבורי והחלטה על ביצוע סלילה נתקבלו כדין, אין בכך כדי להסמיך את המשיבות לפעול שלא לפי הדרך הדווקנית שהותוותה בחוק עזר לחיפה (סלילת רחובות), התשמ"ב - 1982. (להלן - "חוק הסלילה"). למעשה, טוענות המשיבות כי היו מוסמכות לגבות מן העותרת את ההיטל נשוא המחלוקת בהסתמך על סעיף 6(ה) לחוק הסלילה. העותרת טוענת מאידך, כי סעיף 6 מסדיר את "מועד פרעון ההיטל" בלבד. דהיינו, קודם לקביעת מועד פרעון ההיטל, יש לבדוק אם העותרת "נתפסה ברשת" החייבים בהיטל, כפי שאלה נקבעו בסעיף 4 לחוק הסלילה. מסכים אני עם טיעונה של העותרת בענין זה ואסביר: 11. חוק העזר מכוון להטיל על בעלי הנכסים חובת תשלום כספי ומבחינה זו הוא דומה לחוק מס, אם כי הקשר בין התשלום ובין השירות ישיר יותר מאשר בחוק מס סתם. לכן, התשלום קרוי היטל ולא מס. מכל מקום, פרשנותו של חוק מס אינה שונה מפרשנות כל דבר חקיקה אחר. את ההלכה הבהירה והפשוטה בעניין זה קבע השופט ברק בע"א 165/82 קיבוץ חצור נגד פקיד שומה רחובות, פ"ד לט [70 [2 בעמ' 76: '"כללים אלה, המשמשים לפירוש חוקים בדרך כלל, משמשים גם לפירושם של חוקי מסים. אין להם לחוקי המסים כללי פרשנות משלהם (ראה ע"א 421/78 פקיד השומה תל-אביב נגד חברת מ' מורצקי-רוזן מהנדסים יועצים בע"מ, פ"ד לג[2]454 בעמ' 456; ע"א 364/80 [בר"ע 41/80] מנהל מס רכוש וקרן פיצויים חיפה נגד פרוסקאואר ואח', פ"ד לד[3] 579 בעמ' 581; ע"א 534/79 אפרת נגד מדינת ישראל אגף המכס והבלו, פ"ד לה [4] 729 בעמ' 735]. כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה...". 12. לפי הפרשנות המוצעת ע"י המשיבות די בהכרזת העירייה על רחוב כרחוב ציבורי והגשת הבקשה למתן היתר בניה כדי להחיל את חובת התשלום על העותרת. פרשנות זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם התכלית המונחת בהטלת היטלים שהיא הטלת התשלום מתוך זיקה לשירות שהרשות מגישה לאזרח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו לאחרונה ע"י כב' השופט אנגלרד בע"א 889/01 - עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, תק-על 2002(3), 150 ,עמ' 153; " הלכה מקובלת היא כי המושגים "אגרה", "היטל", "דמי השתתפות" בהוראת סעיף (1) 251 לפקודת העיריות כוונתם אינו למס, אלא לתשלומי חובה המשתלמים מתוך זיקה לשירות שהרשות מגישה לאזרח. ראה בנוגע להיטל סלילת כבישים על פי חוק העזר של עיריית ראשון לציון את דבריה של חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת ע"א 7316/97 עיריית ראשון לציון נ' חב' לוינשטיין משולם הנדסה וקבלנות בע"מ (לא פורסם). ראשית, העירייה, שאין לה סמכות זולת הסמכויות שהוקנו לה בחוק, אינה מוסמכת לגבות מבעל נכס תשלום בגין שירות, מבלי לספק לבעל הנכס את אותו שירות. בעניין זה מבחינה פקודת העיריות בין ארנונה כללית על נכסים, שהעירייה מוסמכת להטילה על-פי סעיף 274ב לאותה פקודה, ללא זיקה לשירותים, לבין גביית תשלומים עבור שירותים שהיא נותנת... תשלום עבור שירותים, בין שמכונה הוא היטל ובין שמכונה הוא דמי-השתתפות, מוטל בגין שירות הניתן לבעל הנכס, והתשלום אף מיועד לממן אותו. (פסקה 6 לפסק הדין)". (ההדגשה לא במקור). 13. לפיכך, נראה לי כי המשיבות אינן יכולות לדרוש את תשלומו של היטל סלילה, לפני שמתמלא סעיף 4(א) לחוק העזר. בנסיבות דנן, משהוברר כי טרם החלה הסלילה כמשמעות המושג בסעיף 1 לחוק הסלילה, המשיבות לא היו מוסמכות לדרוש ממנה תשלום ההיטל לנשוא העתירה. 17. להלן הגדרת "התחלת סלילה" בסעיף 1 לחוק העזר: "התחלת סלילה - היום שקבע מהנדס כתאריך שבו החלה סלילת רחוב ובלבד שהתאריך לא יהיה מוקדם מאשר תאריך אישור תוצאות המכרז בידי ראש העירייה". "המהנדס" - מהדס העירייה לרבות...". הנני מפנה לפסק דינו הנ"ל של כב' השופט אנגלרד: " לשון אחרת, המס האמור [מס השבחה] איננו בחינת מקור הכנסה רגיל נוסף של הרשות המקומית, המזרים משאבים כספיים לקופתה, כדי שתיעזר בהם לכיסוי תקציבה לפי שיקוליה הכלליים וליעדים ככל העולה על רוחה ואינו גם בגדר מס רווחי הון גרידא. אפיו של המס, בדומה לאגרות ולתשלומים הנגבים על-ידי רשויות מקומיות עבור פעולות פיתוח (כבישים, ביוב וכו'), הוא כפי ששמו מעיד עליו - היינו תשלום הבא לכסות חלק של הוצאות מוגדרות. הקשר הוא קשר של סיבה ומסובב: ראשית, באין הוצאות עקב התכנית גם לא ניתן לגבות מס השבחה מעיקרו. שנית, אין לגבות את המס אלא-אם-כן מוכחת הסיבתיות הישירה בין התכנית לעליית ערכו של הנכס. שלישית, ההכנסות, הנובעות מן המס בו אנו עוסקים, יכולות להיות מיועדות רק לכיסוי הוצאות הנובעות מתכנית בנין עיר כאמור, ולא למטרותיה הכלליות של הרשות המקומית". (ההדגשה אינה במקור) 18. ענינו דומה ממש למקרה בנדון בע"א 7316/97 - עריית ראשון לציון נ' חב' לוינשטיין, תק-על 99(3), 117 (להלן - לוינשטין). גם בלוינשטיין, משביקשה החברה מעיריית ראשון-לציון היתרי בנייה, היא נדרשה לשלם תשלומים שונים, ביניהם, אגרת הנחת צנורות מים מכוח חוק עזר לראשון-לציון (אספקת מים), תשכ"ז-1967, והיטל כבישים על-פי חוק עזר לראשון-לציון (סלילת כבישים), תשמ"ה-1985. כב' השופטת דורנר דחתה את הפרשנות שהוצעה על ידי העירייה בהסתמך על חוק עזר דומה בראשון לציון כי די בהחלטת העירייה על הקמת תשתית כבישים כדי לקיים את הקשר הנדרש בין ההיטל לשירות. ואלו היו דבריה לענין זה: "כאמור, דמי-השתתפות נקבעו על-פי עלות סלילת הרחובות הגובלים בנכס, ואילו שיעור ההיטל נקבע על-פי תעריף קבוע ליחידת שטח, המשקף עלות ממוצעת של סלילת הרחובות בעיר. במובן זה, הזיקה בין השירות שנותנת העירייה לבין שיעור התשלום חלשה יותר בהיטל, אך על-פי שתי השיטות אירוע המס הוא סלילת רחוב הגובל בנכס. עמד על כך השופט דב לוין בהתייחסו לפירוש חוק עזר הזהה לחוק החדש: [ההיטל] גם מחושב לא על-פי עלותה של סלילת הרחוב הגובל ממש ברכושו של בעל הנכס, אולם אחת ברור לחלוטין, כי ההיטל קשור קשר אמיץ בתמורה, הניתנת על -ידי הרשות המקומית בסלילת רחובות ומדרכות. זאת ועוד, אין בעל נכס גובל חייב בתשלום ההיטל, כל עוד לא החלה בפועל עבודת הסלילה ברחוב הגובל עם הנכס. מכאן שבמקרה דנן ההיטל הנ"ל קרוב יותר על-פי מהותו ומשמעותו לאגרה או לדמי השתתפות, ואין הוא זהה או דומה למס. כך גם השופטת ביניש, בהתייחסה לחוק דומה כתבה: המשותף לשתי השיטות הוא בזיקה הישירה לסלילת הרחוב, שכן בלי שמתבצעת סלילה אין לחייב את בעל הנכס לא בדמי השתתפות ולא בהיטל. [ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ' חברת מאיר סדי בע"מ, (טרם פורסם) ראו גם ע"א 263/78 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לג(1) 757, בע' 764; אהרון נמדר, דיני מיסים [מס הכנסה], מהדורה שניה (תשנ"ג), .31". (ההדגשות לא במקור). 19. אשר על כן, אני קובע שהחיוב בהיטל טרם התגבש ולכן המשיבה אינה רשאית להתנות את מתן היתר הבניה המבוקש ע"י העותרת בתשלום היטל התאורה. 20. המשיבות ישלמו לעותרת הוצאות בסך 5,000 ₪ + מע"מ כדין. בניהאגרת בניהאגרהביוב