הגדרת "דרך עירונית"

הגדרת "דרך עירונית"

זהו ערעור וערער שכנגד. המערער, חיים מלכה (בע"פ 2444/01), הורשע בגרימת מותו של ילד כבן עשר שנים וחצי, תוך נהיגת מכונית – עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ועל סעיף 64 לפקודת התעבורה. בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופ6ט א' טננבוים) דן את המערער למאסר בפועל לתקופה של שמנה עשר חודשים, למאסר על תנאי של שבעה חודשים למשך שלוש שנים ופסל אותו מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה לתקופה של עשרים שנה. הערעור נסב על הכרעת הדין של בית- המשפט קמא, ועל החלטתו לתקן את כתב האישום, במהלך בירור העובדות ולאחר שהעידו כל עדי התביעה וההגנה. עקב זאת, שונו עובדות מהותיות בכל הנוגע לתיאור נסיבות התאונה והתרחשותה, ונשמעו עדים מרכזיים נוספים.




המשיבה (בע"פ 2460/01), מערער על החלטת בית- המשפט קמא, שלפיה הוטלו עליה הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח לזכות המערער, בשל "חקירה קלוקלת" של התאונה וניהול לקוי של ההליך על- ידי המשיבה, אשר בעטיים "נדחה הדיון ונכפו על המבקש [המערער] הוצאות רבות". בית- המשפט קמא אף קבע בהחלטתו, כי אין מקום לעיכוב ביצועה של ההחלטה האמורה.


כתב האישום הראשון



חודשיים אחרי התאונה, שאירעה ביום 22/5/2000, הגישה המשיבה כתב אישום לבית- המשפט קמא, לפיו נהג המערער במהירות של יותר מ- 90 קמ"ש. המערער נהג במכונית פרטית ברחוב הרצוג בבית שמש, ובאותה שעה חצה הילד, מנחם צבי לובר שמו, אתה כביש משמאל לכיוון נסיעת המערער. עוד נאמר בכתב האישום, כי המערער לא ראה את הילד מבעוד מועד, וכשראהו – לא היה סיפק בידו לבלום את המכונית בזמן וממרחק שיאפשרו את עצירתו. המערער פגע בילד וגרם ברשלנות למות הילד.


במהלך בירור העובדות האמורות, ולאחר שנשמעו כל עדי התביעה וההגנה, התברר כי מי שחצה את הכביש היה ילד אחר, עקיבא כאהן. המערער החל בבלימת המכונית והסיטה לימין. הילד עקיבא נסוג לאחור – לעבר הצמחייה שבאי- התנועה. אולם, בשל המהירות המופרזת שבה נהג המערער את המכונית ובשל רשלנותו וחוסר זהירותו, המשיך המערער את הנסיעה במכונית באלכסון לכיוון ימין הכביש, ותוך פעולת בלימה, עלה על המדרכה ופגע בילד מנחם צבי לובר ז"ל, שעמד על המדרכה.

כתב האישום המתוקן



משהתברר, על- פי הראיות שבאו לפני בית- המשפט, כי כתב האישום הראשון אינו משקף כלל ועיקר את שהתרחש בתאונה, לאחר שתמה, למעשה, פרשת ההוכחות, ביקשה המשיבה לתקן את כתב האישום ולהעיד את הילד עקיבא כאהן ועדים נוספים שזכרם לא בא בכתב האישום הראשון.


ההחלטה בעניין תיקון כתב האישום



בית- המשפט קמא החליט להיענות לבקשת המשיבה, הוראה על תיקון כתב האישום הראשון והתיר שמיעת עדים נוספים. אולם, כאמור, חייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח, ללא קשר לתוצאות ההליך. כפי שהתברר לבית- המשפט קמא, אין מדובר בבקשה תמימה של שינוי פרט זה או אחר בעובדות כתב האישום ובהוספת עדים לרשימת עדי התביעה, כי אם בשינוי מהותי ומשמעותי של העובדות שעליהן מבוסס כתב האישום. בהכרעת הדין ציין בית- המשפט קמא, כי מעודו לא נתקל במקרה דומה שבו במהלך הדיון השתנו הטענות העובדתיות, כפי שנעשה במקרה זה. וכך כותב בית- המשפט בפתח הכרעת הדין:


"תאונת דרכים קטלנית שבה בסיום ראיות הצדדים הסתבר שהילד חצה את הכביש שסברנו כי נהרג, כלל לא נפגע, בעוד שהמנוח כל לא חצה את הכביש בריצה (כנטען) אלא עמד על המדרכה, ועוד, מדובר בשילוב של עבודת חקירה מתחת לכל ביקורת יחד עם גורמים אקראיים שהביאו לכך".

במהלך שמיעת העדויות, בוחן התנועה מטעם המשיבה, תיקן את חוות דעתו ואת מסקנתו. הבוחן סבר בתחילה, כי אם המערער היה נוהג במהירות המותרת באותה דרך – התאונה היתה נמנעת. אחר כך תיקן את חוות דעתו, ועוד לא עמד על טענה זו. אחרי כן נקרתה בדרכו של התובע עדות שונה בענין נסיבות התאונה. לפי העדות החדשה הילד שנהרג בתאונה – לא חצה את הכביש, ומי שניסה לחצות את הכביש היה ילד אחר, הוא העד שהמשיבה ביקשה אחר כך להעידו ובהתאם לכך לתקן את העובדות שבכתב האישום.

אחרי "התהפוכות" שחלו בטענות העובדתיות של המשיבה, ומשהוגשה ראיה שנוצרה במהלך הדיונים: קלטת המתארת את הכביש, את מבנהו ואת מאפייניו – ראה בית- המשפט להרשיע את המערער, אחר שנענה, כאמור, לתיקון כתב האישום ולשמיעת עדים נוספים.



לפי סעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), בית- המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בל דין, אך לא מיוזמתו הוא, לתקן כתב אישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. אף בשלב של מתן פסק הדין רשאי בית- המשפט להיענות לבקשת בעל דין לתיקון כתב האישום, אם קיימת הצדקה לכך, בעיקר כשאין מדובר בהוספת טענת שווא חדשה, או שהנאשם אינו יכול להתגונן משום שלא ידע כי צפויה לו סכנה כי יורשע על- פי הטענה החדשה (ע"פ 100/51 דרשוביץ ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו, 283; ע"פ 126/61 רזניק נ' מדינת ישראל, פ"ד טז, 34, 48- 49).


בבוא בית- המשפט לשקול אם להתיר תיקון כתב אישום אחר תחילת המשפט, אפילו בשלב מאוחר של הבאת הראיות, עליו לשוות נגדו תמיד את עשיית הצדק. בית- המשפט לא יתיר תיקון כתב אישום "אם חרף התיקון יישארו ההליכים פגומים, אם מחמת חוסר הוכחה או חוסר הזדמנות להגנה ואם מחמת כל סיבה חוקית אחרת" (ע"פ 52/63 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה פיגנבוים, פ"ד יז, 1081, 1087). אם מחומר הראיות שבא לפני בית- המשפט מתברר בעליל, כי התיאור העובדתי של האירוע שביסוד האישום, אינו משקף את העובדות האמיתיות או את העובדות לאשורן, הרי, למעט מקרים יוצאים מן הכלל, וכשמדובר בעבירה שאינה מ"זוטי דברים", על בית- המשפט לשקול בחיוב תיקון כתב האישום.

אמת הדבר, פעמים הצדק מחייב שלא להתיר תיקונו של כתב אישום, גם אם התיקון מכוון לגילוי אמת לאמיתה, ואף אם ניתנת הזדמנות לנאשם להתגונן, כגון שהתיקון מביא בעקבותיו עבירה שונה לחלוטין מזו שיוחסה לנאשם. אולם, בדרך כלל, יש להתיר תיקון כתב אישום, המכוון להעמיד דברים על מכונם ולתאר את העובדות האמיתיות של האירוע. כאשר כתב האישום מתאר "מצג עובדתי" שגוי בעוד העבירה היא אותה עבירה שבה מואשם הנאשם, אין סיבה שבית- המשפט ימאן להעמיד דברים על דיוקם, אפילו התרשלו רשויות החקירה ורשויות התביעה לא נהגו בשקידה סבירה, ולא הביאו מתחילה את פרטי העובדות האמיתיות.

בעניין זה, הואשם המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות שבנהיגה. התיאור העובדתי שבכתב האישום הראשון היה שגוי ויסודו – בשרשרת טעויות של רשויות המשיבה. משבאה בקשה לתקן את כתב האישום, עוד במהלך שמיעת העדים והבאת הראיות – לא היתה כל סיבה שלא להיענות לבקשה, כפי שאכן עשה בית- המשפט קמא.



כתב האישום הראשון התבסס, בעיקר על עדותו של עד ראיה, דוד משעלי, שנהג את מכוניתו במסלול הנסיעה הנגדי לכיוון נסיעת המערער. העד ראה ילד רץ אל הכביש ומיד אחרי כן ראה ילד "עף באויר", והוא סבר כי מדובר באותו ילד. זה היה "צירוף מקרים נדיר", כפי שקבע בית- המשפט קמא, שהטענה את העד, ובשבריר של שניה, "נעלם הילד החוצה מעיני העד". באותו זמן ראה המערער את הילד עקיבא חוצה את הכביש, ואז הוא סטה, איבד את השליטה על הרכב ופגע במנוח – הילד האחר (סעיף 35 להכרעת הדין). הנה כי כן, בית- המשפט קמא ראה בהודעת העד משעלי בחקירתו במשטרה – טעות בתום- לב.


עם זאת, החוקר לא דק פורתא והתובע לא הקפיד במיון חומר הראיות ובבדיקת העובדות לאשורן. רק משהתקיימה "שיחת עדכון" בין התובע לבין אבי הילד המנוח, הסתבר לו לתובע, כי הילד נפגע בהיותו על המדרכה וכי המנוח לא חצה את הכביש כלל. עוד התברר לו, כי שני ילדים אחרים היו עדי ראיה לאירוע בעוד ילד אחר הוא זה שחצה את הכביש. לפיכך, עלה הצורך לתקן את כתב האישום הראשון המבוסס על עובדות שיסודן בטעות.

החוקרים התעלמו מעדי ראיה – הילדים שנכחו באירוע הקטלני, ובכללם הילד עקיבא. החוקרים אף לא שמעו מפי אבי הילד המנוח על הדברים ששמע מפי הילדים. החוקרים גם לא עשו מאמץ לברר את מקום האימפקט שבו נפגע הילד, והתעלמו מדברים פשוטים בתכלית, אך חיוניים לבירור המקרה.

אכן, תרומתו של המערער ליצירת מצג מוטעה אינה מעטה. הוא עצמו סיפר בהודעתו, כי פגע בילד במרכז הכביש תוך כדי בלימת המכונית. המערער החרה- החזיק אחר עדות העד משעלי שהיתה מבוססת על טעות בתום לב, והיה לו למערער נוח לאחוז בגרסה מוטעית זו. אולם, בעוד שהדברים שמסר העד משעלי התבססו על טעות בתום לב, לא ניתן היה לאמר כי גירסת המערער היתה אף היא כולה טעות בתום לב. עם זאת, בית- המשפט קמא לא קיבל את טענת בא- כוח המשיבה כי גירסת המערער נמסרה מתוך הטעיה מכוונת, ואנו לא נתערב בכך.

אכן, הבוחנים והחוקרים ביססו את מסקנותיהם על הנחות תלושות מן המציאות. חוות הדעת הראשונה של הבוחן מטעם המשיבה היתה רשלנית. אך גם חוות הדעת המתוקנת, כפי שקבע בית- המשפט קמא, בכל הנוגע למקום חציית הילד, עוררה קשיים שלא ניתן ליישבם עם הראיות שבאו לפני בית- המשפט קמא. גם ענין המהירות המרבית המותרת בקטע הדרך שבו אירעה התאונה לא נבדק על- ידי רשויות החקירה של המשיבה. רק במהלך בירור העובדות משנתבררה הטעות החמורה שבכתב האישום הראשון, ביקשה המשיבה להוסיף לראיות צילום בוידאו של הכביש ושל סביבתו כדי להוכיח את המהירות המופרזת שבה נהג המערער. בסופו של דבר, הודה המערער עוד לפני שהעיד להגנתו, כי המהירות המותרת בדרך האמורה היא 50 קמ"ש.

חקירת האירוע היתה רשלנית, אך המערער תרם גם הוא לדחיית המשפט, אם בכלל נגרמה דחיה בשל תיקון כתב האישום.



בית- המשפט קמא ראה לפסוק לזכות המערער סכום מכובד של הוצאות, על- פי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי. בית- המשפט קבע, כי בשל הרשלנות בחקירה, ובשל הצורך לזמן עד או עדים נוספים אחר תיקון כתב האישום, ודומה הדבר "לפתיחת ההליך מחדש", הוא רואה לפסוק הוצאות "בסדר גודל שאיננו מקובל בדרך כלל" של 10,000 ש"ח.


"נעתר בית- המשפט לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית- המשפט אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד".

הנה כי כן, הוצאות נפסקות, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, בשל דחיית מועד המשפט על מנת שישמעו עדים נוספים. ואמנם, בישיבה הנדחית נשמעו העדים, ובית המשפט הרשיע את המערער בעבירה שבה הואשם עוד באישום הראשון. בשל כך נגרמה דחיה של מועד אחד שבו היה על המערער להתכונן ולהכין את הגנתו נוכח העובדות השונות שבכתב האישום המתוקן.

טרוניית בית- המשפט היתה כלפי רשויות המאשימה, במידה רבה של צדק. אולם, עיקר הטרוניה יצא בשל אופן ניהול החקירה של התאונה והכנת כתב האישום. אולם, גם אם קיימת הצדקה להטיל הוצאות לזכות המערער בשל דחיית המועד, סכום ההוצאות שפסק בית- המשפט אינו עומד כלל ועיקר במידתיות הראויה בנסיבות הענין. ביקורת שיפוטית על החקירה והתרשלות בניהול המשפט על- ידי בעל דין, ובעיקר על- ידי המשיבה, תהיה מוצדקת ככל שתהיה – אין לבטא אותה, בפסיקת הוצאות מקופת המדינה, בכל מקרה. אם בית- המשפט ראוה ליתן ביטוי לעיכוב הדיון שנעשה בשל מעשהו או מחדלו של בעל דין, הריש שיעור ההוצאות צריך לבטא את "ההוצאות בפועל" כאמור בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי.



לפיכך, אנו מקבלים את ערעור המדינה (ע"פ 2460/01) באופן שסכום ההוצאות שנפסקו לזכות המערער יעמוד על 3,000 ש"ח.


הכרעת הדין



אחרי תיקון כתב האישום ושמיעת העדויות של העדים הנוספים, התברר כאמור, כי מקום חציית הכביש על- ידי הילד אינה עוד המחלוקת העיקרית. הילד עקיבא כאהן עמד על אי התנועה והחל לחצות את הכביש, בעוד הילד המנוח היה על המדרכה שמימין, ונפגע ממכונית המערער בעומדו על המדרכה. בעקבות העדויות הנוספות יצא בית- המשפט קמא לביקור במקום.


הממצאים העובדתיים שקבע בית- המשפט קמא היו אלה: המערער נהג את המכונית במהירות של לפחות 100 קמ"ש. הילד חצה את הכביש, משמאל לכיוון נסיעתו של המערער. משהבחין הילד בנסיעה המהירה של המערער הוא שב על עקבותיו ועמד על אי התנועה ליד הצמחיה שעל אי התנועה. משהבחין המערער בילד עקיבא, הוא בלם את המכונית תוך הסטה לימין הכביש. בשלב זה איבד מהערער את השליטה על המכונית, עלה על המדרכה הימנית ופגע בילד המנוח שעמד באותה עת הל המדרכה, והעיפו לכיוון העצים שבמדרכה, פגע בשני עצים וירד מן המדרכה ונעצר. כתוצאה מפגיעה זו נפטר הילד. בזמן האירוע עמדו ילדים נוספים על הגבעה משמאל לכביש, והמערער ראה אותם ממרחק. על המדרכה שמימין היו ילדים אחרים לבד מהמנוח, שמהערער יכול היה לראותם.



הנוסחאות והנתונים לקביעת המהירות שבה נהג המערער בעת התאונה, שלפיהן ערכו המומחים מטעם בעלי הדין את חישוביהם, זהים הם. אולם, המומחים נחלקו בנתון של מקדם החיכוך. הבוחן מטעם המשיבה השתמש במקדם חיכוך של 0.7 ולפי נתונים אלה קבע את מהירות הנסיעה של המערער בעת התאונה ל- 95.6 קמ"ש. אינג'ניר וייסמן, המומחה מטעם ההגנה, ביסס את נתוניו על מקדם חיכוך של 0.5 והגיע למהירות של 80.6 קמ"ש. טענתו של מומחה ההגנה היא, כי בצדו הימני של הכביש היה שטח כורכר, אך בית המשפט לא קיבל טענה זו. בית- המשפט קבע כי מצא עובדתי, שלפיו "הכביש היה נקי ללא כורכר עליו" על- פי התמונות שהוגשו לבית- המשפט, הכורכר היה אך בשול הכביש. לפיכך, מקדם החיכוך הוא, כמקובל על- ידי המומחים, 0.7, ובהתאם לכך קבע בית המשפט כי מהירות הנסיעה של המערער – על- פי סימני בלימה ועל פי יתר הנתונים, אף בחישובים שהם "לטובת הנאשם" היתה 100 קמ"ש.




בית- המשפט קמא קבע, כי אך בשל הספק שעלה מן הראיות, לא הוכח שהתאונה אירעה בקטע דרך עירונית שהמהירות המותרת בה היא 50 קמ"ש. עם זאת, לא קיבל את טענות הסנגוריה כי המהירות המותרת באותו קטע דרך היא 90 קמ"ש. עוד קבע בית- המשפט קמא, כי קטע הדרך שבה אירעה התאונה נמצא ברחוב בתוך העיר בית שמש, שניתן להגיע אליו ממספר כיוונים, וכי אילו היה זה רחוב שניתן להגיע אליו "דרך לב בית שמש, היה חל עליו הדין הכללי הקובע כי בעיר מותר לנסוע חמישים ק"מ בלבד".


בא כוח המערער טען בבית- המשפט קמא, כי המערער הגיע לרחוב האמור מרמת בית שמש, ובאותו כיוון לא צוינה הדרך כדרך עירונית. משום כך לא חלה על הדרך הגבלת המהירות של דרך עירונית.

בית- המשפט ציין כי אם המערער היה מגיע לעיר בית שמש מכיוון אחר, שניתן להגיע ממנו לאותו רחוב, מתוך שכונה שבתוך העיר, כי אז לא תישמע טענת המערער, כי הדרך אינה דרך עירונית. בשל הספק הזה – לא החיל בית- המשפט על הרחוב האמור את הגבלת המהירות שחלה על דרך עירונית – 50 קמ"ש. אולם, הוכח כי בכניסה לרחוב מוצב תמרור (הידוע בסימונו כתמרור ב- 20) המגביל את המהירות המרבית ל- 50 קמ"ש, הגם שהוצב בצד אחד של הכביש, בעוד שיש להציבו על- פי הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), התש"ל- 1970 (להלן: "הודעת התמרורים") בשני צדי הדרך. עם זאת, קבע בית- המשפט קמא, כי המהירות שבה נהג המערער במכונית היתה בלתי סבירה בנסיבות הענין ובכך התרשל המערער וגרם למותו של הילד.



בתקנה 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") נקבעו שני סוגים של דרכים: "דרך מהירה" ו"דרך עירונית". מכאן אתה למד, שכל דרך שאין חלה עליה ההגדרה של "דרך עירונית" או שהיא מחוץ לתחום השיפוט של הרשות המקומית – היא "דרך שאינה עירונית", לרבות דרך מהירה שעצם הגדרתה היא "דרך שאינה עירונית". אמת נכון, שבהנחיות המפקח על התעבורה להצבת תמרורים, המכוונת בעיקר לרשויות התמרור, על- פי הודעת התמרורים ולפי תקנה 16 לתקנות התעבורה, נמצאו סוגים נוספים של דרכים: "דרך ראשית", "דרך אזורית" ו"דרך מקומית" שצוינו בתמרורים ג- 22, ג- 23, וג- 23א שקובעים את מספר הדרך, אך לא ניתן ללמוד מן ההנחיות האלה מה המשמעות של השילוט האמור ומה ביקש המפקח על התעבורה להורות על ידי הצבת השלט האמור. עם זאת, ברור, כי שלטי ההדרכה האמורים אינם מכוונים לקבוע את המהירות המירבית המותרת באותו קטע של הדרך שסומן באחד מן השלטים האמורים.


בענייננו, יש חשיבות להגדרת דרך עירונית בתקנה 1 לתקנות התעבורה, שנביאה כלשונה:

"'דרך עירונית' – כל דרך בתחום שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו וכאשר כנסיה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו 'כניסה לתחום דרך עירונית' ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו 'קצה דרך עירונית'".

התמרורים שבהם מדברת הגדרה זו הם ב- 24 ו- ב- 25, שלפי ההנחיות להצבת תמרורים – יש להציבם משני צדי הדרך.

ועוד זאת, חשיבות הייחוד של דרך כדרך עירונית, והצבת תמרור שמציין אותה, היא בהגבלת המהירות באותה דרך. לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, המהירות המירבית המותרת בדרך עירונית היא 50 קמ"ש. אם הוצב בדרך עירונית או בכל דרך שהיא תמרור מסוג ב- 20 שמציין מהירות מיוחדת – אין לנהוג במהירות העולה על המהירות שצוינה בתמרור. משמעותו של תמרור זה היא הגדלת המהירות מעל המהירות שבדרך עירונית רגילה, או הקטנת המהירות בדרך שאינה עירונית. גם תמרור מסג זה יש להציבו משני צדי הדרך.

הנה כי כן, בדרכים שבתחום רשות מקומית שהן דרכים עירוניות יכול שתיקבע מהירות מיוחדת בין שעולה על המהירות שבדרכים עירוניות, שהיא 50 קמ"ש, ובין שתפתח מן המהירות האמורה, אם הוצב תמרור מיוחד לעניין זה.



ומה הדין אם הוצב תמרור של "דרך עירונית", בכניסה לתחום רשות מקומית, בצד אחד של הדרך ולא משני צדיה? ועוד: היש צורך או חובה להציב תמרור שמורה על דרך עירונית בכל רחוב וסמטה שבתחום רשות מקומית?


הצבתו של תמרור המורה על כניסה לדרך עירונית גוררת חובת ציות להוראות הקבועות בתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, בענין המהירות המרבית המותרת שניתן לנהוג בה, גם אם לא הוצב תמרור אחר המורה מה היא המהירות המותרת באותה דרך. עבירה על תקנה 54(א)(1) היא מסוג "אחריות קפידה", ודי בכגון זה להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה ויסוד הרציה של הנאשם בעת ביצוע עבירת המהירות, ואין צורך בהוכחת היסוד הנפשי. משום כך, נדרשת הקפדה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים להוכחת העבירה, משום ההחמרה עם הנאשם בעניין היסוד הנפשי (ראו: ר"ע 213/83 יצחק אסולין נ' מדינת ישראל, פד לח(1), 519, 523- 524). לפיכך, משלא הוצבו תמרורים בשני צדי הדרך לפי הדרישות שבהודעת התמרורים האמורה "לא התקיים היסוד הנסיבתי של 'דרך עירונית' הכלול בתקנה 54(א)(1) והמבואר בתקנה 1 לתקנות "התעבורה" (ר"ע 213/83, שם, בעמודים 524- 525). ענין הצבת תמרור בצד אחד של הדרך, תחת שני תמרורים – בשני צדי הדרך – אינו בבחינת "סטיה קלה" שהותרה, בהודעת התמרורים שהזכרנו, כי אין מדובר ב"צבעו, צורתו או סימונו של תמרור מסים – שאין בה כדי לשנות מתוכנו".

אולם, במה דברים אמורים? בדרך שאין זה ברור לכל נהג סביר אם היא דרך עירונית או דרך שאינה עירונית. אין לה מאפיינים של דרך עירונית, ואפשר שהיא רב- נתיבית ובלא סימן מיוחד של דרך עירונית לא ניתן להבחין בינה לבין דרך שאיננה עירונית, שהמהירות המרבית המותרת בה מוגבל. כאשר ברור כי נוהג הרכב נכנס לתחומה של עיר, שכל הדרכים בתוכה הן דרכים עירוניות, על- ידי הצבת תמרור המורה על כניסה לדרך עירונית, הרי אז על נהג סביר לדעת כי הדרכים בתוך תחומי העיר הן דרכים עירוניות, ואין צורך להציב בכניסה לכל רחוב תמרור כאמור. המהירות המותרת באותם רחובות ובאותן סמטאות של העיר היא כבדרכים עירוניות, אלא אם הוצב תמרור שמגביל עוד יותר את המהירות או קובע מהירות העולה על המהירות שבדרך עירונית.



התאונה ארעה בכביש שבו סומנו שני נתיבים בכל כיוון של הנסיעה. המערער נחקר בידי חוקר תאונות דרכים, כארבע שעות אחרי התאונה. בחקירתו לא הביע המערער כל ספק כי הוא נהג את מכוניתו בתוככי העיר בית שמש. וכך הוא אומר:


"היום בשעה 16:30 לערך נהגתי ברכב הנ"ל בבית שמש ברחוב הרצוג מכיוון חזון איש לכיוון בן זאב..." (ת/7, עמוד 1).

המערער מדבר על רחובות ועל שכונות בתוך בית שמש, ואינו מדבר על כבישים שמחוץ לתחום העיר, והרי הוא מתגורר בבית שמש ויודע את דרכיה ונתיבותיה. המערער היה נכון לאמר בחקירתו הראשונה, כדרכם של נהגים שנתפסו בקלקלת המהירות המופרזת, כי הוא נהג במהירות של 65 קמ"ש. גם כך, אין הוא אומר כי נהג בדרך שאינה דרך עירונית. המערער חלף, כאמור, על פני תמרור שמגביל את המהירות לחמישים קמ"ש, אך הוא התעלם ממנו. בית- המשפט קמא היה נכון לפרש, לטובת הנאשם, כי גם אם מדובר בדרך עירונית הרי שבשל "הצבת התמרור שמגביל את המהירות הנסיעה ל- 50 קמ"ש אך בצד אחד של הדרך – לא הוכחה מהירות מרבית של 50 קמ"ש".

אנו סבורים, כי היו בבית- המשפט קמא ראיות מספיקות לכך שמדובר בדרך עירונית, ואף אם לא הוצב תמרור של הגבלת מהירות, בשני צדי הדרך, הרי מדובר בדרך עירונית שהמהירות המרבית המותרת בה היא 50 קמ"ש. ברם, נלך גם אנו בדרכו של בית- המשפט קמא ונאמר, כי אפילו לא הוכח כי המהירות המרבית המותרת בקטע הדרך שבו ארעה התאונה הוא 50 קמ"ש, הרי המערער נהג במהירות בלתי סבירה בנסיבות הענין. בית- המשפט נימק היטב את מסקנותיו על- פי הנתונים העובדתיים שהוכחו לפניו. נתונים אלה הצביעו בבירור – אם מדברי המערער עצמו ואם על- פי הנתונים המקצועיים, שבית המשפט קמא ניתחם היטב וקבע על פיהם את ממצאיו ואת מסקנותיו, כי המערער נהג במהירות בלתי סבירה בנסיבות הענין. בענין זה, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל. במקרה זה אינו מחייב התערבותנו, כלל ועיקר.

התרשלות המערער



המערער נהג במהירות בלתי סבירה באופן חריג ומשמעותי. בית- המשפט קמא קבע כי המערער נהג במהירות של כמאה קמ"ש. אפילו נהג המערער במהירות פחות מזו, התנהגותו ודרך נהיגתו הצביעו על רשלנות. המערער לחץ על דוושת הבלמים של המכונית, ומשהבחין בילד עקיבא, שהצליח בינתיים להיסוג לאחור ולעמוד בינות לצמחיה שעל אי- התנועה שבאמצע הכביש – איבד את עשתונותיו והסיט את המכונית לימין הדרך, עלה על המדרכה ופגע בילד אחר וגרם למותו. אפשר, כמו שקבע בית- המשפט קמא, שלא היה צורך בבלימת המכונית, ואפשר שאם לא היתה בלימה והמערער היה ממשיך בנסיעתו – תוך האטה – איש לא היה נפגע. אולם, תוצאה זו היא אך בבחינת "נעלם", ובענין זה אנו נמצאים ב"עולם הניחושים". בין כך ובין כך, נהיגתו של המערער היתה רשלנית שהתאפיינה במהירות בלתי סבירה בדרגת חומרה המצביעה, לעצמה, על אי זהירות תוך התעלמות מן הנסיבות ומפגעי הדרך המקובלים, שכל נהג סביר צריך לצפותם.


לפיכך, בדין קבע בית- המשפט קמא, לאחר שהוברר לו, אמת לאמיתה, מי הילד שנפגע ומי הילד שבשל הימצאותו בכביש ואחר כך באי התנועה, בלם המערער את המכונית ואיבד את השליטה על המכונית.

אין אנו רואים כל מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית- המשפט קמא, ואנו קובעים כי בדין הרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות. זאת, חרף התמיהות וההתנהלות המשונה והמוזרה שבה התנהלו החקירה ופרשת התביעה בענין זה. גם אם אלה ראויים לביקורת – אין הם מצדיקים את זיכויו של המערער.

העונש



בית- המשפט קמא גזר את דינו של המערער שלא לפניו והוא עשה זאת "בהסכמת הצדדים". בא- כוח המערער טוען, כי משגזר בית- המשפט קמא עונש מאסר על המערער – לא היה צריך להסתפק בשליחת גזר הדין לבאי- כוח הצדדים, כי אם היה עליו להטיל את המאסר בנוכחות המערער. נזכור, כי הטלת המאסר שלא בפני המערער נעשתה בהסכמת בא- כוחו, לאחר שבעלי הדין טענו את טענותיהם לענין העונש.


סעיף 129 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי אפילו נידון נאשם שלא בפניו "לא יגזור עליו בית- המשפט עונש מאסר – למעט מאסר בשל אי תשלום קנס – אלא אם ניתנה לו תחילה הזדמנות להשמיע את טענותיו לעניין העונש בהתאם לסעיף 192".

סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי בית- המשפט לא יגזור את דינו של נאשם בפשע אלא בפניו, ולאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לענין העונש. כאשר אין מדובר בפשע, רשאי בית- המשפט לגזור את דינו של נאשם שלא בפניו, ובלבד שבית המשפט לא יטיל עליו עונש מאסר.

בענייננו, אין מדובר בפשע, אלא בעבירה מסוג עוון, שעונש המאסר המרבי עליה הוא שלוש שנות מאסר, וניתן היה לגזור את הענוש שלא בפני הנאשם. ואולם, לא ניתן להטיל עליו מאסר שלא בפניו.



בית- המשפט קמא דן את המערער ל- 25 חודשי מאסר, מהם 18 חודשים לריצוי בפועל, ופסל אותו מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של עשרים שנה, לאחר שהתלבט אם לא היה מן הראוי לפסול אותו – לצמיתות. בית- המשפט ציין כי אכן עונש זה "אינו קל במיוחד", אך לדעתו זה הוא העונש ההולם עבירות מעין אלה.


בית- המשפט קמא שקל את העונש הראוי לו למערער, ומסקנתו היתה כי במקרה של נהיגה במהירות מופרזת שגרמה למותו של אדם – אחת דינו של הנאשם: מאסר לריצוי בפועל יחד עם פסילה ממושכת וקנס ממשי. בית- המשפט גם שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, שנטענו על- ידי בא- כוח המערער, ובית המשפט קיבלם "ללא היסוס", וקבע כי "מדובר באדם נורמטיבי שהתחתן לאחרונה ואשתו בחודשי הריונה האחרונים. עיסוקו יחד עם אביו בעסק משפחתי ומצבו הכלכלי קשה", עם זאת, ראה בית- המשפט לציין, ובצדק רב, את עברו התעבורתי המכביד של המערער, אשר חרף היותו בן עשרים ומשונה הוא הספיק "לצבור" שלושים ואחת הרשעות בעבירות תעבורה, מהן שלוש הרשעות של נהיגה ללא רשיון ומעורבות בתאונת דרכים קודמת ועוד ארבע הרשעות בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת.


אמת הדבר, שאין הדעת נוחה מקביעת עונשים לסוגי עבירה בבחינות "זאת ראה וקדש". קביעת העונש היא מלאכה קשה שמחייבת איזון בין נתונים ואינטרסים רבים ושונים. כל עוד לא נקבעו בחוק סוגים של עונש לעבירה פלונית ולא נקבעו תקופות של מאסר ופסילה מהחזיק רשיון בגין אותה עבירה – בית- המשפט ימוד את העונש, לסוגיו, לפי הנסיבות של המקרה, וגם לפי נסיבותיו האישיות של הנאשם. בית- המשפט לא יתעלם מקורבן העבירה וממי שנפגע ממעשיו ומחדליו של הנאשם. עונשם של עבריינים, ובכלל זה עברייני תעבורה, אינו ענין מכאני ואפילו נקבעו בחוקי עונשי מינימום ומגוון רחב של סוגי עונש, נדרש בית- המשפט להפעיל שיקול דעת רחב שהחוק העניק לשופט. במסגרת שיקול הדעת קובע בית- המשפט את העונש ההולם לנאשם פלוני, לפי נסיבות המקרה, ע"פ 5199/99 סעידי אבו ניג'מה נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

אכן, מלאכת גזירת הדין וקביעת העונש ההולם והראוי לנאשם הספציפי היא מלאכה מורכבת וסבוכה, אך היא מסורה "לחוכמתו, ללבו ולמצפונו של השפוט, הכל לפי העבירה, לפי העבריין ולפי מה שהשעה הצריכה" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 421, 423).

התוצאות של תאונות דרכים וההתנהגות הרשלנית של נוהגי רכב קשות הן, קשות עד מאוד. קשה שבעתיים התוצאה הקטלנית של קיפוח חיי אדם, ובמקרה זה, ילד רך בשנים, עקב נהיגה רשלנית ובלתי זהירה. הקטל בדרכים גובה מחיר יקר של מאות הרוגים ואלפי נפגעים בכל שנה. הוסף לכך פגיעה כלכלית ניכרת הנובעת מתוצאות התאונות. שומה, אפוא, על בתי המשפט לנקוט ביד קשה ובעונשים מרתיעים, שאינם מכוונים אך לתגמול על תוצאות המקרה הקונקרטי, כי אם מכוונים למניעת הישנות של מקרים כאלה, ככל האפשר.



העונש שהטיל בית- המשפט קמא אינו קל, כלל ועיקר, והוא נוטה באופן ברור לצד החומרה. אולם, עם כל החומרה שבמקרה עצמו נראה לנו שניתן היה לאזנו. אנו סבורים, כי בכל הנוגע לתקופת הפסילה לא היה צורך בתקופה כה ארוכה שכמוה כפסילה לצמיתות. פסילה לתקופה של עשרות שנים או לצמיתות, אינה יעילה, וספק אם תהיה יעילה. גם בענין תקופת המאסר, הרי בנסיבות הענין ניתן להביא בחשבון השיקולים את נסיבות המקרה ולהשית מאסר לתקופה הולמת.




אחרי ששקלנו כל אלה אנו מעמידם את תקופת המאסר על שנתיים, מהם שנה אחת לריצוי בפועל, ושנה אחת שהמערער לא ירצה אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין או על אחד הסעיפים 64 ו- 67 לפקודת התעבורה. פסילת המערער מהחזיק או מקבל רשיון נהיגה תעמוד על שבע שנים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הזמנה למשפט תעבורה

  2. התיישנות קנסות תעבורה

  3. תקנה 65 לתקנות התעבורה

  4. סעיף 61 לפקודת התעבורה

  5. תקנה 44 לתקנות התעבורה

  6. אי התייצבות למשפט תעבורה

  7. תקנות התעבורה יציאה מחניה

  8. תקנה 28 א לתקנות התעבורה

  9. תקנה 67 א לתקנות התעבורה

  10. תקנה 308 ד לתקנות התעבורה

  11. הגדרת צומת בתקנות התעבורה

  12. תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה

  13. ביטול קנס חניה לרכב עם תו נכה

  14. פגיעה ברכב תוך כדי פניה לחניה

  15. פיצוי לנאשם שזוכה מעבירת תעבורה

  16. הגשת הכרעת דין בעבירת תעבורה כראיה

  17. עבירה של החניית רכב ללא תשלום אגרת הסדר

  18. פסילת מינימום 3 חודשים על עבירות תעבורה

  19. התחמקות מקבלת הזמנה לדין בעבירות תעבורה

  20. הפרת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993

  21. אי התייצבות לדיון תעבורה עקב נסיעה לחו''ל

  22. נהיגה רשלנית לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה

  23. זומנה לדיון בבית משפט לתעבורה אך לא התייצבה

  24. זיכוי מעבירת תעבורה עקב טעות בזיהוי הרכב

  25. דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט לתעבורה

  26. תאונת דרכים תוך כדי חניה בנסיעה אחורה (ברוורס)

  27. תקנה 67 א לתקנות התעבורה - זכות קדימה במעבר חציה

  28. תקנה 83ב א לתקנות התעבורה (נהיגה ללא חגורת בטיחות)

  29. עבירת העמדת/החניית רכב בניגוד לחוק עזר לתל אביב יפו

  30. עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה

  31. ניתן לייחס אחריות פלילית לבעל רכב בו בוצעה עבירת תעבורה

  32. סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה קובע עקרון של "הצטברות פסילות"

  33. ערעור כנגד החלטת בית משפט לתעבורה שלא לסייג את עונש הפסילה

  34. ניצול הכוח המכני של הרכב במסגרת הייעוד המקורי הלא תעבורתי

  35. חוק העזר העירוני לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) אוסר חניית כלי רכב על מדרכה

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון