א. בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט מר י. כהן) מתאריך 15.2.95 בתיק אזרחי 19585/95 לפיו חוייבה המשיבה המערערת שכנגד לשלם למערער יתרת פיצוי של 799, 1 ש"ח, זאת לאחר שכב' ביהמ"ש קמא קבע כי הפיצוי המגיע למערער הוא 494, 97 ש"ח וממנו נוכה התשלום התכוף בסך 695, 95 ש"ח. ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המנוח ז"ל, יליד שנת 1936, הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו, נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום .10.1.91 כאשר ארעה התאונה עבד המנוח ברפא"ל. יצויין, ששנים רבות קודם לכן, ב-1963, היה המנוח מעורב בתאונה קודמת בה נכרתה רגלו השמאלית מתחת לברך, והותקנה לו פרוטזה, וכן סבל המנוח מחמת אותה תאונה קודמת מקשיון בקרסול רגל ימין. עקב התאונה הקודמת קבע המוסד לבטוח לאומי למנוח דרגת נכות בשעור של % 60 לצמיתות. בתאונה הנדונה כאן, מיום 10.1.91, נפצע המנוח ברגליו: ברגל שמאל (היא הרגל הקטועה) נגרם למנוח שבר מרוסק סופראקונדילארי בירך, ואינטרקונדילארי בברך. ברגל ימין נגרם למנוח שבר מרוסק בעצם העקב. המנוח אושפז עקב תאונה זו משך 13 ימים בביה"ח כרמל, ומיום 22.1.91 עד 12.4.91 אושפז ב"מרכז הרפואי הרצליה" במרכז חורב שבחיפה. המנוח אושפז איפוא עקב התאונה הנדונה משך 92 ימים. המנוח שב לעבודה, תחילה בהיקף חלקי, ולאחר מכן, מיום 1.11.91, בהיקף מלא. ביום 31.3.92 פרש המנוח מעבודתו ברפא"ל, מרצון. המנוח נפטר, למרבה הצער, ביום 21.11.92 ללא כל קשר לתאונה הנדונה. מומחה רפואי בתחום האורטופדי שנתמנה ע"י ביהמ"ש, הד"ר מ. בש, נתן חוות דעת מיום 5.5.94 ביחס למנוח, מתוך עיון במסמכים הרפואיים שהוצגו לו, וקבע כי נכותו של המנוח עקב התאונה הנדונה היתה בשעור של % 10 בגין הפגיעה בברך שמאל, ובשעור של % 20 בגין הפגיעה בעקב ובמפרקי הטרזוס בכף רגל ימין. במכתב תשובתו מיום 24.5.94, ביחס לשאלות הבהרה של ב"כ המערער, ציין הד"ר מ. בש שאילו היה המנוח בריא עובר לתאונה הנדונה (כלומר, בהתעלם ממצבו עקב התאונה הקודמת) היה קובע למנוח נכות של % 10בגין הפגיעה בברך שמאל, ונכות של % 20בגין הפגיעה בעקב ובטרזוס מימין, ובסה"כ % 28 נכות. יצויין, שהמשיבה הגישה תביעה שכנגד בפני ביהמ"ש קמא, כנגד המנוח, בדרישה שהמנוח יחוייב להשיב לה את הסכומים ששולמו למנוח כתשלום תכוף, ואשר עולים לדעת המשיבה על הפיצויים המגיעים לו. בישיבת בית-המשפט קמא מיום 16.11.94הסכימו ב"כ שני הצדדים שפסק דינו של כב' בית המשפט קמא יינתן לפי סעיף 4(ג) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ב"כ שני הצדדים הגישו לכב' השופט קמא סיכומיהם בצרוף מסמכים. ג. בפסק דינו מיום 15.2.95 קבע כב' ביהמ"ש קמא את הפיצוי שהגיע למנוח כדלקמן: 1. כאב וסבל לפי % 28 נכות, בניכוי גיל, ולרבות 92 ימי אשפוז: 994, 36 ש"ח 2. פיצוי בגין הפסד השתכרות: 500, 12 ש"ח 3. עזרת צד ג' וסיעוד: 000, 8 ש"ח 4. הוצאות: 000, 40 ש"ח מסכום זה הפחית כב' ביהמ"ש קמא את התשלום התכוף (משוערך ליום פסה"ד) בסך 695, 95 ש"ח ונשארה יתרה לזכות עזבון המנוח בסך 799, 1 ש"ח, ובסכום זה חוייבה המשיבה בתוספת שכ"ט עו"ד. ד. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק-הדין. בערעורו קובל ב"כ המערער על שלושה נושאים: 1. טעה כב' ביהמ"ש קמא בחישוב גובה הפסדי השתכרותו של המנוח בעבר. 2. טעה כב' ביהמ"ש קמא בחישוב גובה הוצאות המנוח בעבר. 3. טעה כב' ביהמ"ש קמא בכך שלא פסק רבית. ה. בהודעת ערעור שכנגד טוענת המשיבה שטעה כב' ביהמ"ש קמא בכך שלא קיבל את התביעה שכנגד ונמנע מלחייב את המערער להחזיר למשיבה את הסכומים העודפים ששולמו לו, לטענת המשיבה, בסך של 409, 57ש"ח. לדעת המשיבה הוכח שהמנוח שב ביום 1.11.91לעבודה מלאה ופרש מרצונו ממקום עבודה קבוע. לא היה מקום לפצותו בגין ימי חופשה שנתית וימי מחלה, ולא הוכח כי בפועל נגרמו למנוח הפסדים ממשיים בתקופת חמשת החדשים. כמו כן טוענת המשיבה שביהמ"ש קמא לא העריך את ההוצאות שפסק למערער (000, 40 ש"ח) בסכום סביר, והוצאות ברמה כזו אינן סבירות לתקופה הקצרה שהמנוח היה בחיים מאז התאונה (10.1.91) ועד לפטירתו (21.11.92), דהיינו, כשנה ועשרה חודשים. לבסוף טוענת המשיבה שטעה כב' ביהמ"ש קמא כשבחר לפצות את המערער בגין עזרת צד ג' וסיעוד הגם שאלה לא הוכחו. ו. לפי החלטתי מיום 19.2.96בישיבת קדם הערעור הגישו ב"כ שני הצדדים סיכומיהם בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד סיכומים בכתב. נראה לי כי יש לדחות הן את ערעורו של המערער והן את הערעור שכנגד שהוגש ע"י המשיבה. פסק-דינו של כב' ביהמ"ש קמא ניתן בהתאם לסעיף 4(ג) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, סעיף אשר לפיו מסכימים הצדדים שביהמ"ש הדן בענינם יתן פסק-דינו על דרך הפשרה. ביהמ"ש העליון חזר והדגיש כי אין מקום להתערבות ביהמ"ש שלערעור בסכום שנפסק, לפי סעיף 4(ג') הנ"ל, אלא במקרים חריגים, דהיינו, אפילו היתה ערכאת הערעור פוסקת סכום שונה אילו היא היתה דנה בתיק כערכאה ראשונה, אין לראות בכך עילה להתערבות בפסק-דין בשלב הערעור, אלא אם המדובר במקרה קיצוני. אומר כב' הנשיא מ. שמגר ב-ע.א. 234/87סמארה נסאר נגד דיאב ורותם (לא פורסם): "ערכאת הערעור לא תטה בדרך כלל להתערב בפסק-דין של פשרה כנ"ל, אם הטעם היחידי המובא בפניה הוא בכך שהסכום שנפסק איננו מניח דעתו של הצד המערער". וכן: "באופן כללי במקרה של פשרה העילות להתערבות בדרך כלל מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית המשפט יטה להתערב בפסק-דין של פשרה אך ורק במקרים בולטים וקיצוניים". בנסיבות המקרה שבפנינו אינני סבור שהוכחה אותה חריגה בולטת וקיצונית שיש בה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור במקרה בו ניתן פסק-דין לפי סעיף 4(ג) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ז. לענין הפסד ההשתכרות טוען ב"כ המערער בסיכומיו שהמשיבה שילמה למערער ביום 29.9.91 תשלום תכוף בסך 134, 33 ש"ח (313, 46 ש"ח נכון ליום פסה"ד), וכי תשלום זה היה עבור הפסד ימי מחלה שפדה המנוח, בעוד שבפסה"ד פסק כב' ביהמ"ש קמא לזכות המנוח פיצוי של 500, 12 ש"ח בלבד (ליום פסה"ד), במקום לפסוק לזכותו את מלוא הסכום המשוערך הנ"ל של 313, 46 ש"ח. ב"כ המערער מפנה לאישור המעביד (נספח י') בדבר ניצול שעות מחלה בסך 133, 33ש"ח ומכתב המנוח (נספח יא') שאישר בזמנו קבלת המחאה של המשיבה בסך 134, 33 ש"ח, מתאריך 29.9.91, כשבהמשך המכתב כותב המנוח שסכום זה שולם לו, לפי המוסכם, כדמי מחיה לתקופה מיום 10.1.91עד 15.8.91, דהיינו, עד שובו לעבודה חלקית החל מיום 15.8.91, וכן כותב המנוח במכתבו שמעבידו לא שילם לו משכורת אלא השתמש בקרן ימי מחלה הנצברת לזכות העובד. לטענת ב"כ המערער מנסה המשיבה להתכחש לחובתה בחוסר תום לב תוך ניצול העובדה שאין המנוח בין החיים ואין באפשרותו להגיע לעדות בביהמ"ש, ולחקור עדים מטעם המשיבה. אשר להוצאות לעבר טוען ב"כ המערער שלפי קבלות ורשימות מפורטות הגיע סכום ההוצאות המשוערך של המנוח ל-991, 44ש"ח בעוד שביהמ"ש קמא פסק לזכותו סכום של 000, 40 ש"ח בלבד, כך שהמערער קופח בסכום של 991, 4 ש"ח. כמו כן היה על כב' ביהמ"ש קמא לפסוק רבית בגין הפרשי הפיצויים. ח. בסיכומיו טוען ב"כ המשיבה (המערערת בערעור שכנגד) כי לזכות המנוח נפסק סכום גבוה בגין תקופה קצרה בת מספר חדשים בהם לא עבד, וכן נפסק לזכותו פיצוי בגין הוצאות שלא הוכחו. העובדה שהמשיבה הקדימה תשלומים תכופים אינה צריכה לפגוע בה כשנעשה חישוב סופי ומתברר כי המנוח קיבל למעלה מן המגיע בעד התקופה שמיום התאונה ועד פטירתו. לדעת ב"כ המשיבה סכום ההוצאות (000, 40 ש"ח) שפסק ביהמ"ש קמא למנוח בגין התקופה הקצרה שמיום התאונה (10.1.91) ועד מועד פטירתו (21.11.92) איננו סביר והיה על ביהמ"ש קמא להעריך הוצאות אלה בסכום סביר התואם תקופה קצרה זו. אשר להפסדי השתכרות לעבר טעה כב' ביהמ"ש קמא כשקבע פיצוי למנוח בגין ימי חופשה שנתיים וימי מחלה, כשלא הוכח בפועל כי נגרמו למנוח הפסדים כלשהם בגינם, בחמשת החדשים עד שובו של המנוח לעבודה חלקית, ולאחר מכן לעבודה מלאה. עוד טוען ב"כ המשיבה בסיכומיו שטעה כב' ביהמ"ש קמא שפסק פיצוי למנוח בגין עזרת צד ג' וסיעוד כשלא הוכח בפועל שהמנוח נזקק לעזרה כלשהיא. לדעת ב"כ המשיבה סכומי התשלומים התכופים ששולמו ע"י המשיבה למנוח עולים על תביעתו ולכן יש לחייב את עזבונו בהחזרת סכומי היתר ששולמו לו. ט. כאמור כבר לעיל, סבורני שיש לדחות טענותיהם של שני הצדדים. אין לקבל טענת ב"כ המערער כאילו מנסה המשיבה לנצל את העובדה שהמנוח, למרבה הצער, הלך לעולמו ואינו יכול להעיד ביחס להפסד השתכרותו, כשם שאינו יכול להשתתף בחקירת פקידיה של המשיבה ביחס למה שהוסכם בין הצדדים בשלב התשלומים התכופים, כשטענת ב"כ המערער היא שדמי המחיה ששולמו למנוח ב- 29.9.91 חושבו בהתאם להפסדי השתכרותו הממשיים. אין לקבל טענה זו של ב"כ המערער שהרי המדובר כאן בתיק שבו הסכימו שני הצדדים לנהל את הדיון לפי סעיף 4(ג) של חוק הפיצויים על יסוד הגשת מסמכים וסיכומים בכתב, כך שלא רק מטעם המערער לא הובאו עדויות, אלא גם המשיבה מצידה לא הביאה את עדיה לביהמ"ש, על יסוד ההסדר הדיוני. לעצם הענין, אין לקבל טענת ב"כ המערער שאופן חישוב דמי המחיה ו/או התשלום התכוף המשולם לנפגע לאחר התאונה מהווה הודאה מצד המשיבה לגבי מטרת הסכום ששולם ואופן חישובו. נראה לי כי טענה זו מרחיקת לכת. ביצועו של תשלום תכוף ואופן חישובו אין בהם כדי להוות אינדיקציה ביחס לחישוב הפיצוי הסופי המגיע לנפגע, חישוב זה נעשה בהתאם לראיות המובאות בפני ביהמ"ש בתיק העיקרי (או על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג). החישוב שנעשה במסגרת הליכי התשלום התכוף אין בו כדי לחייב את הצדדים בתיק העיקרי. כב' ביהמ"ש קמא הסביר בעמ' 4של פסה"ד את השיקולים שהנחו אותו בפסיקת הפיצוי של 500, 12 ש"ח בגין הפסד השתכרות, כדלקמן: "הפיצוי בסכום זה מתחשב בנכותו התפקודית של המנוח שנגרמה בתאונה זאת (%11), בתלושי השכר שהוצגו ביחס לתקופה שלאחר התאונה, העובדה שביום 1.11.91חזר המנוח לעבודה מלאה, ובכך שהוא זכאי לפיצוי עבור ימי חופשה שנתית וימי מחלה ש"פדה", ובכך שבחר לפרוש מרצון ממקום עבודה קבוע". בפני כב' ביהמ"ש הועלו טענות שונות והוגשו מסמכים מטעם שני הצדדים בכל הנוגע לאופן חישוב הפסד ההשתכרות, כל אחד לפי נקודת ראותו. רשאי היה ביהמ"ש קמא לבור לעצמו מתוך כלל הטענות והמסמכים שהובאו בפניו אותם שיקולים שנראו בעיניו כרלוונטיים לצורך הערכת שיעור הפיצוי שנראה בעיניו כהולם וסביר בנסיבות הענין, ואין לראות כל פגם בשיקולים אלה. י. הוא הדין באשר לפיצוי בסך 000, 40ש"ח שנקבע בגין הוצאות. טענת ב"כ המערער היא כי הוכחו הוצאות בסך 991, 44 ש"ח, כך שהמנוח קופח ב-991, 4 ש"ח, בעוד המשיבה טוענת שסכום ההוצאות גבוה יתר על המידה. רשאי היה כב' ביהמ"ש קמא להגיע להערכה של סכום ההוצאות על יסוד כלל הטיעונים והמסמכים שבפניו ואין לראות בסכום שנקבע משום חריגה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. אשר לטענת המשיבה לפיה לא היתה הצדקה לפסיקת סכום של 000, 8 ש"ח בגין עזרת צד ג' וסיעוד, שלטענתה לא הוכחו, הרי אין מקום להעלאת טענה זו. רשאי היה כב' ביהמ"ש קמא להגיע להערכה אליה הגיע בשים לב למצבו של המנוח לאחר התאונה, כעולה מכלל החומר שהוצג בפני כב' ביהמ"ש קמא. יא. לענין אי פסיקת רבית הסביר כב' ביהמ"ש קמא שהמשיבה שילמה למנוח תשלומים תכופים בסכום קרן של 767, 66 ש"ח, לכן אין לחייב את המשיבה בתשלום רבית על הנזק שאיננו ממוני, שהרי כנגד יש לזכות את המשיבה ברבית בגין התשלומים התכופים ששילמה. בסופו של דבר היתה התוצאה הסופית של הערכת הנזק שהתשלומים התכופים המשוערכים היו קרובים מאד לכסות את מלוא הפיצוי שהגיע למנוח, פרט ליתרת זכות של 739, 1 ש"ח, ובנסיבות אלה רשאי היה כב' ביהמ"ש קמא שלא לחייב בתשלום רבית. אם לסכם את הדברים נראה לי להציע לחבריי לדחות הן את הערעור והן את הערעור-שכנגד בלי צו להוצאות. אני מסכים. אני מסכים. הוחלט כאמור בפסקה י"א בפסק דינו של כב' השופט י. גריל.עקבשבר