מבוא בתובענה מבוקש ליתן הצהרה על זכותה של המבקשת לבל יוארכו חייה באופן מלאכותי אם וכאשר תגיע למצב של "מוות קליני", קרי ללא דופק ונשימה עצמונית. לחילופין להצהיר על זכותה של המבקשת לבל תחובר, ו/או תטופל באמצעי הנשמה, ו/או החייאה מלאכותיים עקב מחלת הריאות ממנה היא סובלת וזאת אם יתעורר הצורך לחבר אותה למכונת הנשמה, ו/או החייאה מתמדת. לחילופי חילופין, להצהיר על זכותה שאם יתממש האירוע כאמור לעיל והיא תחובר, שאז יש להפסיק את החיבור משיתברר כי אין אפשרות לקיים את חייה ללא עזרה מתמדת. המבקשת ביטאה בבקשתה את החרדה שמקננת בלב כולנו, שלא יאריכו את חייה על ידי טיפול רפואי עקר שיביא להארכת החיים הביולוגיים שניטל מהם טעם החיים ובהעדר סיכוי שהטיפול רפואי יביא מזור. הבעיה היא עתיקה אולם החריפה עם התפתחות הרפואה. הבעיה של המוות בעידן המודרני הוצגה בצורה דרמטית על ידי איוון איליץ בספרו Ivan Illich, Medical Nemesis, The Expropriation of Health (pp. 149-150) "Today, the man best protected against setting the stage for his own dying is the sick person in critical condition. Society, acting through the medical system, decides when and after what indignities and mutilations he shall die. The medicalization of society has brought the epoch of natural death to an end. Western man has lost the right to preside at his act of dying. Health, or the autonomous power to cope, has been expropriated down to the last breath. Technical death has won its victory over dying. Mechanical death has conquered and destroyed all other deaths. איווץ איליץ' כתב דברים אלה בשנת 1975. Birth to Death, Sicence and Bioethics. Edited by David C.Thomasma and Thomasine Kushner (pp 170-2) הספר יצא לאור בשנת 1996 בהוצאות אוניברסיטת קיימברידג' ובו אוסף של מאמרים בנושאים של אתיקה ברפואה וגנטיקה והבעיות שמציבה ההתפתחות המודרנית כתוצאה מפיתוח מיכשור רפואי מתקדם. התפתחות הטכנולוגיה הרפואית מעוררת בעיות אתיות ומוסריות שמיוחדות לעידן המודרני. במאמרים של החוקרים והרופאים השונים מובאות דוגמאות רבות על מקרים בהם הטיפול הרפואי היה עקר, גרם להארכת החיים הביולוגיים ללא צורך. המחברים השונים מציגים שאלות נוקבות באשר למדיניות הראויה שיש לנקוט בה, הן בהפסקת טיפול רפואי עקר והן בשאלת המתת חסד. אתייחס בהמשך לרעיונות שמעלים המחברים בספר הנ"ל שיכונה "אוסף מאמרים". הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת יקרה מאוד והשימוש בה במקרים שאין בהם כדי להביא תועלת הוא על חשבון טיפול פחות יקר לשכבה רחבה יותר של אנשים. המשאבים אינם אינסופיים. במקומותינו כללים על ידי ד"ר אורן, מנכ"ל משרד הבריאות בחוזר משרד הבריאות 96/2 מיום 31.1.96 וזאת בהסתמך על פסיקת בתי המשפט בנושא הפסקת הטיפול הרפואי במקרים של חולים טרמינאליים, ועוד אשוב ואתייחס לענין זה בהמשך. יחד עם הגשת התובענה הוגשה בקשה לסעד זמני זהה ואחד המשיבים באותה בקשה היתה חברת שח"ל, שמתפקידה להגיש סיוע מהיר. הבקשה נדחתה והבעתי דעתי למעשה לגופה של התובענה בתמצית. בהמשך ביקש ב"כ המבקשת, עו"ד חושן, לצמצם את מספר המשיבים וויתר על חברת שח"ל. לטענת המשיבים יש לדחות את התובענה וזאת משני טעמים: א. בכל הנוגע לעתירה העיקרית, לפיה מתבקש בית המשפט להצהיר על זכות המבקשת לבל תתחבר או תטופל באמצעי הנשמה מלאכותיים, עקב מחלת הריאות ממנה המבקשת סובלת. אין המבקשת זקוקה להצהרת ביהמ"ש לצורך עיגון זכויותיה. רצונה של המבקשת לבל תחובר או תטופל באמצעי הנשמה מלאכותיים, יכובד במסגרת הדיון והתנאים הקבועים בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. ב. בכל הנוגע לעתירה החלופית, לפיה מתבקש ביהמ"ש להצהיר על זכות המבקשת להפסקת הטיפול בה באם תחובר או תטופל באמצעי הנשמה מלאכותיים, אין המבקשים זכאים לסעד, באשר מעשה הניתוק שיביא למותה מהווה עבירה לפי חוק העונשין. רקע עובדתי בשנת 1991 אובחנה המבקשת, מעשנת כבדה, כסובלת מאמפיזמה (נפחת הריאות), מחלת ריאה חסימתית כרונית וחשוכת מרפא. עפ"י חוו"ד רפואית של ד"ר שפירא: "מאז שנת 1995 היא זקוקה לטיפול בחמצן, לפחות בשעות הלילה. היא מוגבלת ביכולתה לבצע מאמץ פיזי, אבל יכולה לבצע פעולות יומיומיות ללא קושי... ממצאים אלה מצביעים על כך שהגב' ביבס סובלת ממחלת ריאה חסימתית קשה, אבל לא סופנית". לענין "הערכת הסיכון לעתיד" קובע המומחה: "כל בעיה הדורשת תפקוד ריאתי מוגבר יכולה להביא לכשל נשימתי חריף שעלול להצריך הנשמה מלאכותית. בעיה כזו יכולה להיות מחלת חום פשוטה כמו שפעת או הופעת דלקת ריאות. במקרה זה, שתזדקק להנשמה, ישנה אפשרות שלא נוכל לגמול אותה ממכשיר ההנשמה. במקרה כזה היא תהיה מוגבלת ביותר ותזדקק לפתיחת נתיב אויר כירורגי ותהיה מרותקת למכשיר הנשמה. היכולת שלה להתקשר עם סביבתה תהיה מוגבלת והיא תהיה זקוקה לטיפול סיעודי מורכב ולעזרת הסובבים אותה. אפשר שברגע הקריטי, כאשר יהיה צורך בהנשמה, החולה תפתח חרדות בגלל רמות גבוהות של דו-תחמוצת הפחמן בדמה ואז לא תהיה מסוגלת להביע התנגדות לטיפול. עם זאת יש לציין, שבאירוע הראשון הדורש הנשמה מלאכותית, אנו מצליחים, בדרך כלל, לגמול את החולים ולהחזירם למצב התחלתי. הסיכוי לגמילה מושפע, כמובן ממצב הריאה היסודי, אבל גם מהמוטיבציה של החולה עצמו להגמל. כל אירוע נוסף מוריד את הסיכוי לגמילה בצורה משמעותית על פי הנתונים שבידי, צפוי שהגב' ביבס תגמל ממכשיר ההנשמה באירוע הראשון, אבל לא באירועים חוזרים". דיון כב' המישנה לנשיא, השופט מ. אלון ביטא את הקושי שבפניו עומד שופט בבואו להכריע בשאלות שהעלתה המבקשת (בע.א. 88/506 פד"י מח (1) 96): "הנושא שעומד לפנינו קשה הוא, קשה עד מאוד. יורד לשיתין של ערכי אדם ומוסר, עולה לפסגת הגות של דורות עברו ודורנו אנו. עניינו - אושיות המרקם התרבותי והרוחני של חברתנו". בפסה"ד המונומנטלי, השכיל כב' המשנה לנשיא לעלות לפסגות ההגות ולהנחיל לנו משנה סדורה כיצד לטפל בסוגיות הקשות שמעוררות תובענות מן הסוג הנדון. זכות גדולה עומדת לעו"ד חושן שייצג את המערערת באותו תקדים. השאלות שצריך לענות עליהן בתובענה זו הן: א. האם ניתן לתת הצהרה למצב עתידי ולהכשיר "צוואה בחיים". ב. האם ניתוק ממכונת החייאה הוא בבחינת עבירה או שהבקשה החילופית, אם וכאשר תגיע המבקשת למצב סופני, היא לגטימית. ג. מתי אסור לכפות טיפול רפואי. שאלות נוקבות אלה נוגעות לנושאים שעליהם נשברו קולמוסין ואי אפשר שלא לגעת בנושאים אלה על אף שניתן היה לדחות את התובענה על הסף לאור קביעתו של ביהמ"ש העליון שאין להכיר ב"צוואה בחיים" (ראה ע.א. 88/506 בענין יעל שפר). הקושי המיוחד העומד בפנינו בתובענה הנדונה נעוץ בכך שהמבקשת כיום בריאה ברוחה ובנפשה אף כי היא סובלת ממחלה חשוכת מרפא ומבוקשה הוא ליתן הצהרה שצופה פני עתיד, לכשתהיה במצב סופני והטיפול הרפואי שיוגש לה לא יוכל לרפאה אלא להאריך את חייה, וליתר דיוק את קיומה הפיזי. חששה הוא שאו אז הקיום הפיזי יהיה נטול כבוד וזכותה שלא להסכים לקיום שניטל ממנו כבוד האדם. אל הדילמה בין הצוואה בחיים שניתנת במצב דברים מסויים לבין המצב הסופני שבו יצטרכו לממשה, התייחס עמיתי השופט קלינג בה"פ 95/222 (לא פורסם -צורף לעיקרי עמדת היועץ המשפטי לממשלה). כב' השופט קלינג, שדחה את הבקשה בסכמו את הסוגיה במילים אלה: "העולה מן המקובץ הוא שדווקא החרדה על כיבוד רצון החולה, צריך לפסול רעיון "הצוואה בחיים", באשר זו אינה מלמדת על רצון החולה במועד שבו תמומש וימנע ממנו הטיפול שהיה מאריך את חייו". המבקשת היא אשה תאבת חיים ואין לה משאלות מוות. מראה פניה וברק עיניה הכחולות אין בו כדי להסגיר את שנותיה ואת הסבל הכרוך במחלתה. כאמור, היא חוששת לאותו שלב שבו לא תוכל להיות אדון למעשיה, ולסרב לקבל טיפול רפואי. לכן היא מבקשת שכל עוד כישוריה עמה הצהרה שתגאל אותה מפחד אובדן כבודה כאדם, לכשמחלתה תגבר וחייה יהיו תלויים במכונת הנשמה והיא לא תוכל לסרב לקבל את הטיפול. אין חולק שהתקדמות הרפואה בצד הברכה ביכולתה להאריך את תוחלת החיים, הביאה קללה במובן זה שיש אפשרות להארכת חיי הגוף הפיזי של חולה שאיבד את היכולת לתפקד ושאין סיכוי שהטיפול יביא לו מזור. הפסקת הטיפול הרפואי, כמובן יכולה לקרב את מותו של החולה. השאלה היא האם יש זכות להאריך את הקיום כשהחיים הם חיים פיזיים בלבד, אשר קיומם מותנה בחיבור למכונה וטעמם ניטל. אינני רואה לסווג את המקרה בקטגוריה של המתת חסד, על אף שברור שניתוקה של המבקשת מן המכונה עלול להביא למותה. השאלה שצריכה להשאל היא האם יש זכות ליתן טיפול רפואי, בניגוד לרצונו של החולה, במקום שאין בו תקוה שהחולה ירפא. טיפול כזה יש בו רק כדי להאריך את היסורים של החולה. במונח "יסורים" הנני כוללת גם את איבוד הכבוד האנושי כי אין לדעת מה מרגיש אדם שהוא "צמח". חיבור למכונה בנסיבות כאלה, הוא בבחינת מתן טיפול רפואי כפוי. יש ממש בטענה של המבקשת כי חיים כאלה שהם קיום בלבד, יש בהם כדי לפגוע בכבודה כאדם. זכותה כמובן שלא לקבל טיפול רפואי שהוא טיפול עקר וזכות זאת להשקפתי מעוגנת כיום בחוק זכויות החולה, על אף שהדברים לא נאמרו במפורש. מחוק זכויות החולה, התשנ"ו1996- נעקר סעיף 10 של הצעת החוק, וזו לשון הסעיף: "חולה סופני זכאי למות בכבוד ועל פי עיקרי השקפת עולמו ואמונתו, וככל שהדבר אפשרי, בנוכחות אדם שהמטופל רוצה בו, והרופא המטפל והמוסד הרפואי יסייעו לו במימוש זכותו זו וימנעו כל דבר העלול לפגוע בכבודו". סעיף זה לא נכלל, כאמור, בחוק וכיום יכול חולה להאחז בסעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו1996- (להלן: "החוק"): "(א) לא ינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן המטופל לכך הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע... ". אמנם בסעיף 15 נקבע כי על אף ההוראות שבסעיף 13, ניתן לתת טיפול רפואי ללא הסכמה במקרים הבאים: "(א) מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר קבלת הסכמתו מדעת; (ב) לא ידוע למטפל כי המטופל או אפוטרופוסו מתנגד לקבלת הטיפול הרפואי; (ג) אין אפשרות לקבל את הסכמת ב"כ אם מונה בא-כח מטעמו לפי סעיף 16, או אין אפשרות לקבל את הסכמת אפוטרופוסו אם המטופל הוא קטין או פסול דין. (2) בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכמה חמורה והוא מתנגד לטיפול רפואי, שיש לתיתו בנסיבות הענין בהקדם, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל, אם ועדת האתיקה, לאחר ששמעה את המטופל, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי נתקיימו כל אלה: (א) נמסר למטופל מידע כנדרש וקבלת הסכמה מדעת; (ב) צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל; (הדגשה שלי - ש.ס). (ג) קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע." (3) בנסיבות של מצב חירום רפואי רשאי ליתן טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמתו של המטופל, אם בשל נסיבות החירום... ". המחוקק השאיר, איפוא, שיקול דעת שלא לכפות טיפול במקרים המצויינים בס"ק (ב) דלעיל, מלשון הן אתה שומע את הלאו. כלומר, במקרים שבהם הטיפול הרפואי לא ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, אין לתת טיפול רפואי כפוי. כאמור, הוציא מנכ"ל משרד הבריאות ב31.1.96- חוזר מספר 96/2 בענין הטיפול בחולה הנוטה למות ובחוזר זה הצליח המנכ"ל למצוא את האיזון הנכון בין עקרון קדושת החיים כערך עליון ובין כיבוד רצונו האוטונומי של אדם שלא להגיע למצב של 'צמח'. הפסיקה של שופטי ביהמ"ש המחוזיים שדנו בסוגיות קונקרטיות ופס"ד של כב' השופט אלון, עמדו לנגד עיני המנכ"ל אשר עיגן את קביעותיו על פסיקה זו. נקבע בחוזר שאין מכירים בצוואה בחיים וזאת בהתאם לתקדים שהזכרתי לעיל מעטו של כב' השופט אלון וכי בנסיבות מיוחדות לאחר בחינת כשירותו של החולה להכריע בשאלה הגורלית של קבלת טיפול מאריך חיים, לא יכפו עליו טיפול שהוא מסרב לו "במודע ואשר עלול לגרום לו סבל ופגיעה בגופו, ובכבודו ובצלם האדם שלו, כאשר מדובר בטיפול שאין בו אלא הארכה מלאכותית של תהליך סוף החיים" (סעיף 5 לחוזר). הנה כי כן, כל מקרה צריך להבדק באופן קונקרטי בעת שהחולה מגיע למצב "סופני". בע.א. 88/506 הנ"ל, שבו עשה המשנה לנשיא עבודת מחקר מעמיקה, הוא עמד על כל האספקטים המוסריים ועל ההתנגשות שבין ערכים שונים. המישנה לנשיא חיפש ומצא את הסינתיזה הראויה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וערכיה של מדינה דמוקרטית. הוא קבע כי יש לדון בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. לכן אי אפשר לומר שמקרה אחד זהה למשנהו. לכשעצמי, אינני רואה פער גדול שמשתקף בחקיקה של המדינות הדמוקרטיות שאינן יהודיות לבין העקרונות שבהן דוגלת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למיטב ידיעתי כמעט אין מדינה בעולם המערבי שחוקקה חוק המתיר המתת חסד. מי שסבור שבהולנד חוקק חוק כזה, טועה. נקבעה מערכת כללים מוסכמת בין איגוד הרופאים ההולנדי לבין משרד המשפטים, לפיה לא יועמד לדין רופא שסייע לחולה סופני לשים קץ לחייו על פי רצונו וזאת מתוך התחשבות וחסד. ראה לענין זה באוסף המאמרים שהזכרתי לעיל משנת 1996 של תומסמה וקושנר, בעמ' 213, באותו מאמר שמחברו פיטר אדמירל, מביא את תולדות הרעיון של המתת חסד החל מתקופת סוקרטס וכלה בעת החדשה. המחבר מדגיש את הסכנות הנובעות מרעיון המתת החסד והוא מדגים זאת על ידי השימוש הנורא שעשו הנאצים ברעיון הומני כביכול של המתת חסד, שהפך בידיהם למכשיר לרצח חסרי האונים עפ"י החוק. המתת חסד הפכה למודל לרצח הבלתי יעילים והסתיים ברצח היהודים ואחרים. אמנם המחבר מדגיש כי אין להרתע מדיון בנושא ומציאת פתרון בשל הדוגמא הנוראה של מעשי הנאצים, אולם מדינות שהיו מוכנות לחוקק חוקים בענין המתת חסד נרתעו מכך בשל ארועי מלחמת העולם השניה. עינינו הרואות איפוא שקיים היסוס מהתרת הרצועה, כי אין להרשות לבני אדם להחליט בשביל אחרים אם חייהם מיותרים ואם לאו. לכן הדגש בשיטה ההולנדית הוא על המשאלה הוולונטרית של החולה, לאחר שהוא מודע לטיב מחלתו ויודע את האופציות העומדות בפניו. משאלת המוות צריכה לעבור מבחנים והמצב הנפשי והפיזי צריך להיות כזה שלא ניתן לשאתו. אי אפשר לבצע המתת חסד על פי השיטה ההולנדית מבלי להיוועץ עם רופאים אחרים. יש מערכת פרוצדורלית של דיווח שיש בה כדי לשמור על אי חציית הגבול. כאמור, ענייננו איננו נוגע להמתת חסד, אבל ראיתי להתייחס לכך לאור טיעונה של ב"כ היועהמ"ש, הגברת עובדיה המלומדת בסיכומיה מאירי העיניים כי ניתוק מהמכונה היא בבחינת עשיה פוזיטיבית שיש בה משום עבירה על החוק והיא בבחינת סיוע להתאבדות. אינני רואה עמה עין בעין בענין זה. אי חיבור למכונה וניתוק ממנה הם שני צדדים של אותו מטבע והם מעשה פסיבי שיכול להביא בסופו למיתת החולה. אין הניתוק מהמכונה בבחינת סיוע להתאבדות. הגדרה של המתת חסד היא מעשה פוזיטיבי שמסייע לחולה למות, כגון מתן זריקת רעל או כיו"ב. השוני בין הגישה של ההלכה ובין השקפת המדינות המודרניות שמתחבטות בשאלת קיצור חיים היא בנקודת המוצא. על פי ההלכה, המתת חסד אסורה בתכלית האיסור, כי החיים אינם בידי אדם ולא הוא שיכול להחליט להפסיקם, אך מותר להסיר את המונע ליציאת הנשמה. אין מקום על פי ההלכה לשקול את רצונו האוטנומי של החולה וזאת לעומת הגישה של המדינות הדמוקרטיות המערביות. על אף השוני בנקודות המוצא, קיימת רתיעה להתיר סיוע להתאבדות בדרך של המתת חסד. ההתחבטות כמובן קיימת בשאלת מתן טיפול רפואי עקר לחולים סופניים. גישת ההלכה - "הסרת המונע" מן המסופר במסכת עבודה זרה, דף יח' על מותו של רבי חנינא בן תרדיון ניתן ללמוד על מקור הגישה של ההלכה בענין הסרת המונע. על רבי חנינא בן תרדיון, שהיה אחד מחכמי ישראל שנידונו למוות ביסורים, גזרו הרומאים מוות קשה במיוחד שמלווה ביסורים גדולים. גזרו עליו מוות באש אבל עכבו את מותו על ידי הנחת ספוגי צמר טבולים על גופו. הסובבים אותו יעצו לו לפתוח את הפה שהאש תכנס וכך יביא להקדמת מותו. רבי חנינא דחה עצה זו כי היא הפרה של איסור של איבוד לדעת. התליין הרומאי שהיה מופקד על הנחת הספוגים שאל מה יהיה אם הוא יסיר את הספוגים ועל כך השיב לו רבי חנינא כי הוא יזכה לחיי העולם הבא. ואכן בעשותו כן ובקופצו לאש יצאה בת קול שאמרה: רבי חנינא בן תרדיון ותליינו זכו לחיי העולם הבא. מכאן למדו חכמנו כי הסרת המונע לא זו בלבד שאיננו דבר אסור אלא שמצווה הוא. ראוי להביא בהקשר זה את דברי כב' השופט אלון בתקדים שהזכרתי קודם, שציטט מדבריו של הרב דוד חיים הלוי שהיה רבה הראשי של ת"א, שהשיב לשאלה בדבר ניתוק חולה שאפסו סיכוייו לחיות ממכונת הנשמה מלאכותית (ר' מראה המקום בעמ' 136 של פסה"ד). והנני רואה לחזור ולצטט חלק מדברי כב' הרב שצוטטו בפסה"ד, כדלהלן: "הדבר מותר וכל שכן הלא החולים שעסקנו בהם בהלכה הם עדיין נושמים בכוחות עצמם, ואף על פי כן כיוון שרואים שנפשם רוצה לצאת, אלא שאותו גרגר מלח מעכב - מותר לסלקו ולאפשר להם למות. כל שכן בזמננו, שאותו חולה הקשור למכונת ההנשמה אין ביכולתו לנשום כלל בכוחות עצמו וכל חייו באים לו רק מכח מכונה זאת...שכן חולים הקשורים למכונת הנשמה הם חסרי הכרה בבחינת צמח. אלא שעוד יותר נראה לעניות דעתי, שאם גם ירצו הרופאים להמשיך ולהחיותם בעזרת מכונת הנשמה, אינם רשאים לעשות כן. שהלא כבר נתבאר שאסור להאריך חייו של גוסס באמצעים מלאכותיים, כגון לשים מלח על לשונו או לחטוב עצים כאשר אין יותר סיכויים לחייו, מה שאין כן בנידון דידן שאין הוא מרגיש שום כאב וצער. אעפ"י כן נראה לעניות דעתי שלא זו בלבד שמותר לנתקו ממכונת ההנשמה, אלא שיש גם חובה לעשות כן, כי הלא נפשו של אדם שהיא קניינו של הקדוש ברוך הוא, כבר נטלה הקדוש ברוך מאדם זה, שהרי מיד בסילוק המכונה ימות. ואדרבא, על ידי ההנשמה המלאכותית אנו משאירים את נפשו וגורמים לה (לנפש ולא לגוסס) צער שאין היא יכולה ליפרד ולשוב למנוחתה. ולכן נראה לעניות דעתי שמותר לכם כאשר באתם לכלל החלטה ברורה שאין עמה שום ספק ופקפוק שאין יותר סיכוי לאדם זה להתרפא, לנתק אותו ממכונת ההנשמה, ותוכלו לעשות זאת ללא שום נקיפת מצפון". דברים דומים השיב כב' הרב זלמן נחמיה גולדברג (בשו"ת שפורסמה ב"מוריה" מאלול תשל"ח, גליון ד'-ה', מעמ' מח'). תודתי נתונה לכב' הרב אהרון כ"ץ מאוניברסיטת בר-אילן שהואיל בטובו להפנותני למאמר זה. השאלה שהוצגה לכב' הרב התייחסה למקרה שבו הוחזקה אשה בחיים על ידי הצמדתה לריאות מלאכותיות. בביה"ח היה רק מתקן אחד כזה. באותו זמן נפצע אדם באופן אנוש שלא היה סיכוי שישאר בחיים, אולם אפשר היה להציל אדם אחר שהיה בביה"ח בעיר אחרת על ידי הוצאת כליה מהפצוע - לאחר מותו - ולהשתילה בגופו של החולה. ההשתלה צריכה להיות קרובה לזמן מיתתו של אדם עד להכנסתה לגוף השני. לכן צריך היה להחזיק את הפצוע עוד שעות מספר בחיים והאפשרות היחידה לכך היתה על ידי חיבורו למכונת הריאות. השאלה אם מותר להפסיק את החיבור של האשה מהמכונה ולהצמיד את הפצוע במקומה. בדרך זו ניתן להציל חיי אדם שיש לו סיכוי אולם קיימת סכנה שמות האשה יקורב. כב' הרב השיב לאחר עיון מעמיק במקורות, וקבע כי "הסרת המונע אין בו משום איסור רציחה שהרי גוסס דינו כחי לכל דבר וההורג נהרג עליו... הרי מפורש שגוסס בידי שמיים, ההורגו חייב ובע"כ זה שמותר להסיר המונע הוא משום שאין בזה משום רציחה...". בהסתמכו על המקורות מהם שאב כב' הרב דוד חיים הלוי, ציין שאמנם אסור להזיז את ראשו של גוסס ולהשמיט את הכסת מתחתיו שמא יקרבו את מותו. אולם אם יש דבר ש"גורם עיכוב יציאת הנפש כגון כשיש סמוך לאותו בית קול דופק, כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש - מותר להסירו, משום שאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע..." בסוף התשובה קובע כב' הרב גולדברג: "מסקנת הדברים שאם האשה בודאי לא תוכל לחיות יב' חודש מחמת מחלה (ולא מחמת חולשה) מותר להפריד את המתקן של הריאות בכל אופן. (הדגשה שלי - ש.ס). ואם אפשר להזהר באופן שהיא לא תמות תיכף, עדיף, ואם יש לה אפשרות לחיות יב' חודש או אפילו אין סיכוי לחייה יב' חודש אבל הסיבה היא מחמת חולשה ולא מחמת מחלתה - אז טוב מותה מחייה והמכונה נפסקה וצריך להפעילה מחדש או שצריך להחליף צינור הגומי שנכנס לתוך הריאות, אין צורך להפעיל יותר ואפשר לתיתו למי שיש לו סיכוי לחיות חיים גמורים ולא חיי שעה אבל להפריד בידיים בזמן שתמות תיכף, בודאי אסור...". גישתה של ב"כ היועהמ"ש לממשלה נראית לי כמחמירה. היא התעלמה מן הפרובלמטיקה הקיימת בהמשך חיבור למכונת הנשמה שאין כבר סיכוי לחולה הסופני. חיבורו למכונה הוא בבחינת התעמרות בנסיבות אלה. אין ספק כי בנסיבות כגון אלה, אי אפשר יהיה לייחס כוונה פלילית לרופא ולא משום הסכמה מראש של החולה (כי בסיוע להתאבדות, ברי שהמתאבד מבקש נפשו למות ואין בכך משום הגנה) אלא משום שהחיבור למכונה איננו בבחינת ריפוי אלא בבחינת טיפול רפואי עקר. האבחנה בין מחדל שהוכר בשורת פסקי דין שיובאו להלן ובין מעשה, כמבוקש כאן בבקשה החילופית - ניתוק מן המכונה, אינו הבדל משמעותי. אי מתן טיפול רפואי הוכר בנסיבות מיוחדות על ידי בתיהמ"ש כמותר: ר' ה.פ. 92/759 (ת") פס"מ תשנ"ב (2), 485; בנימין אייל ה"פ 90/1141 פ"מ תשנ"א (ג) 187 (שלא לחבר למכונה); ה"פ 93/498 רחל צעדי נ. קופ"ח - בענין טיפול דיאליזה ועוד. עם זאת ביהמ"ש לא התירו מניעת חמצן, מזון ונוזלים כשאלה נועדו להקל על מצוקת החולה. כאמור, אותונזיה - המתת חסד להשקפתי, מתקיימת אך ורק ע"י מעשה אקטיבי המכוון לקיצור החיים. החשת המוות, אם על ידי הרופא עצמו ואם על ידי החולה בסיוע הרופא - אסורה בתכלית. ביחס להמתת חסד פאסיבית, שמשמעותה המנעות מהארכת חיים מלכתחילה או הפסקת אמצעי הארכת חיים לאחר שכבר הוחל בהם, אין איסור. לשיטתי, אין הבדל בין אי חיבורה של המבקשת א-פריורי, דבר שישלול ממנה את הסיכוי שאולי עוד קיים להצילה ולרפאה, לבין ניתוקה לאחר מעשה לכשיהיה ברור שהיא במצב "סופני" ושהחיבור למכונה יש בו כדי להאריך את קיומה הפיזי ללא סיכוי לרפאה. מתשובות הרבנים שצוטטו לעיל, אנו רואים שהגישה של ההלכה היא שוויונית והיא מציבה פתרון שעל פיו יכולים הרופאים לפעול מבלי להתייחס לרצונו האוטונומי של האדם. הדגש על הרצון האוטונומי בא למעשה להגן על הרופאים מתביעות נזיקין של בני המשפחה. הפתרון שאיננו קושר את ההמנעות ממתן טיפול רפואי עקר ברצון החולה, יש בו כדי לענות גם על שאלות של סדרי עדיפות. תקציב הבריאות הוא מוגבל. הרעפת טיפול מיותר ועכוב יציאת הנשמה של חולה נוטה למות בבחינת חולה שנדון למוות, מביא בסופו של דבר לחסר במתן טיפול שיכול להביא לריפוי החולים שניתן להצילם. הבאתי את מלוא הפרובלמטיקה שהוצגה בפני כב' הרב גולדברג כדי להצביע על כך שתמיד חולה סופני שתופס מכונת הנשמה, מונע אותה מחולה אחר שניתן להצילו. באוסף המאמרים שהזכרתי מובאות דוגמאות רבות לטיפול בתנוקות שהושקעו בהם מאמצים תוך חיבורם למכונה ללא תוחלת אבל בחודשי חייהם הקצרים הושקע ממון ומאמץ רפואי ניכר (ראה מאמר בעמ' 80, 84). מאמר אחר של המחברים ננסי ג'קר ולורנס שניידרמן דן בשאלת הפסקת טיפול רפואי עקר, ההיבטים האתיים. המחברים קולעים לגישת המשפט העברי על אף שנקודת המוצא שלהם היא שונה. איבן איליץ' שהנו כופר בעיקר ונלחם בהגמוניה של הממסד הרפואי וטוען כנגד השקעת המשאבים שמשקיע החברה המערבית בטיפול במחלות במקום להשקיע במניעה , מדגיש בספרו NEMESIS MEDICAL - כי בשל עודף טיפול רפואי נטלו מן האדם את מותו הפרטי (ע' 145). במחקרו המעמיק לא פסח על גישת המשפט העברי ומצא אסמכתא לדעתו בדבר מניעת הטיפול, בדברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ (המכונה יהושע לייבוביץ) במאמרו תשובת הרמב"ם בענין הפסקת חיים, לפיו התערבות הרופא בהארכת חיי החולה היא בבחינת חילול שם שמיים (ע' 135 לפסר הנ"ל). ואם הזכרתי את פרופ' לייבוביץ בהקשר הנ"ל ראוי להפנות לדברים שצוטטו מפיו ע"י כב' השופט טלגם בפסק-דינו בה"פ 92/759 (אוזכר לעיל). החוק הפלילי עליו מסתמכת ב"כ היועהמ"ש מפגר עדיין אחרי העומק והתבונה של ההלכה בענין הפסקת טיפול רפואי המונע את יציאת הנשמה, אם כי הוא מגן על עקרון קדושת החיים. הוראות החוק הפלילי: עו"ד עובדיה ציינה כזכור כי ניתוק מהמכונה בכל מקרה הוא מעשה אקטיבי שיש בו משום סייע להתאבדות, עבירה על סעיף 302 לחוק העונשין תשל"ז1977-: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע לאדם להתאבד, דינו מאסר 20 שנים". ואמנם אם רופא יעשה מעשה אקטיבי של החדרת חומר ממית לגופו של החולה וכיו"ב, גם אם נתכוון לקצר את יסוריו, יהיה בכך משום סיוע להתאבדות. נראה לי ניתוק ממכשיר הנשמה של חולה סופני, אינו יכול להוות עבירה של סיוע להתאבדות אם יעשה בנסבות ובדרך שתוארה לעיל בתשובתו של כב' הרב גולדברג ודברי השופט אלון בפסה"ד בענין יעל שפר. בכל מקרה של ניתוק מהמכונה של חולה סופני, שהמכונה רק מעכבת את יציאת נשמתו, ימצא חולה אחר שממתין למכונה שניתן להציל את חייו ולרפאו. אין פסול בכך שהחולה הביע קודם הגיעו למצב סופני משאלה לנתקו מהמכונה. מעשה הניתוק הוא בבחינת הסרת "המונע". לשון אחר הוא בבחינת המנעות ממתן טיפול רפואי כפוי למי שאין צפי שהטיפול ישפר את מצבו הרפואי. ב"כ היועהמ"ש הפנתה בנוסף לסעיף 309 (4) לחוק העונשין המגדיר גרימת מוות מהי. וזו לשון הסעיף: "במעשהו ובמחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה". סעיף זה משמש בדרך כלל מחסום לטענה שהאיש היה מת ממילא במקרים שבהם אדם עושה מעשה מכוון או מעשה פזיזות ומנסה להתגונן בטענה שהאיש היה מת גם ללא התערבותם בשלב מוקדם. ראוי להדגיש כי לאור הפרשנות המחמירה של עו"ד עובדיה, גם במקרים שבהם רופא לא מגיש טיפול רפואי כפוי בהתאם לסייג שבסעיף 15 (ב) לחוק זכויות החולה, יהיה צפוי לכאורה להעמדה לדין. כיוון שמאז 1936 מעת חקיקת פקודת החוק הפלילי לא חל שינוי בסעיפים אותם הזכרתי פרט לשינוי אחד בשנות ה60-' שעניינו ביטול העבירה של נסיון להתאבד (סעיף 225 (א) לפח"פ 1936) - הגיעה השעה להתאים את הוראות חוק העונשין לפחות לחוק זכויות החולה. מכל מקום, ראוי שהיועהמ"ש לממשלה יוציא הנחיה תואמת לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. לטעמי רצוי ללכת צעד קדימה בכיוון תשובותיהם של הרבנים הנכבדים שהובאו לעיל, ולקבוע הנחיה לענין הפסקת טיפול רפואי שאין בו כדי להועיל אלא כדי למנוע את יציאת הנשמה, ללא קשר אם החולה הספיק להביע את רצונו לפעול כך בטרם כניסתו למצב סופני. מהו חולה "סופני" ? "ברגע שאדם בא לעולם, הוא זקן דיו כדי למות" (ציטוט דרשה מימי הביניים מפי הפילוסוף היידיגר, מובא בספרו של ג'ורג' שטיינר "משנתו של היידגר" ובספרו של הפילוסוף "ישות וזמן " ר' תרגום אנגלי בהוצאת בלקוול ע' 309). עו"ד עובדיה צרפה מאמרם של המחברים ג'ון פאוול ואח' החוזרים על רעיון זה JOHN A.POWELL & ADAM S.COHEN "THE RIGHT TO DIE". "ISSUES IN LAW AND MEDICINE 10,(2) 1994, P. 16182. "At the most basic level, all human beings are terminally ill in the sense thet they are mortal and on a progression toward death - as John Maynard Keynes put it "In the long run, we are all dead". כך גם אמר הפרופ' לניאדו בעמ' 5 לפרוטוקול: "באופן פילוסופי כולנו חולים במחלות סופניות. אם ננצל את האמירה של מרק טווין, שאמר שעשירים קיימים מפני שיש עניים אם היו כולם עשירים היו כולם עניים. אם כולם סופניים, אז אף אחד לא סופני. הרפואה משתמשת בהגדרה סופני להגדיר חולים מסויימים כי לכולנו יש סוף. הגב' שכאן מוכיחה בעצם הופעתה שהגדרה זו אינה מתייחסת אליה". אני לא מכיר את מצבה של המבקשת. מחלה של אמפיזמה יכולה ללבוש צורה שקטה במשך הרבה שנים וראיתי אנשים שחיו עם 10% או 15% עם נפח הריאה שלהם ותפקדו בצורה טובה. זה הבדל בין אמפיזמה ומחלה ממאירה. מחלה ממאירה שמתפשטת יודעים שאין מנוס ממוות תוך שנים בודדות מאחר שהיא התפשטה. אני לא חושב שיש לה מחלה סופנית". הקביעה מתי חולה הוא סופני היא נקודת הארכימדס האמיתית. דוגמא לקושי לקבוע מסמרות בענין זה הוא סיפורה של הסופרת הדגולה מרגריט דיראס (הסיפור הובא במוסף "הארץ" לספרות לפני שלושה שבועות): מרגריט דיראס שקעה ב88-/10 בתרדמה למשך חמישה חודשים. בביה"ח הפריזאי בו אושפזה במצב אנוש שקלו הרופאים המתת חסד. כבר הכינו במערכות העיתונים הספדים. ולפתע ב89-/2 שבה הגב' דיראס להכרתה, קמה עירנית ומלאת מרץ מתמיד (ללא כושר דיבור עקב ניתוח טרכטאוטומיה) והמשיכה לחיות עוד 7 שנים. כמובן שלא כל יום קורים ניסים, ובענייננו קבעו הרופאים שאכן יכול שהמבקשת תגיע למצב סופני והזהירות בענין קביעת המצב הזה ניכרת בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. כב' השופט גורן הגדיר מחלה סופנית כדלהלן: "מחלה סופנית = מחלה שעל פי התפתחות מדע הרפואה דהיום, אין כל אפשרות של ריפוי או עיכוב והשהיית התפתחותה השלילית של המחלה. מדובר במחלה המחמירה מיום ליום כאשר הליך החמרה זה איננו הפיך" (ר' ה.פ. 90/1141 בנימין אייל, פס"מ תשנ"א (ג) 187). התיאור של מחלתה של המבקשת מצביע על כך שהיא עלולה להגיע למצב של מחלה סופנית. שופטי בתי המשפט המחוזיים אשר נדרשו לסוגיה זו בחרו שלא להורות לרופאים להמנע מטיפול, גם במקרים בהם נתקבלה עתירת החולה להכיר בזכותו לסרב לטיפול מאריך חיים והשאירו בדרך כלל גורלו של החולה בידי הרופאים המטפלים בהתאם להשתלשלות הנסיבות. ההחלטה אכן בסופו של דבר היא בידי הרופאים כי הם אלה שיכולים לקבוע מהו המצב של החולה לאשורו. אך ההנחיה כיצד לפעול חשובה היא. ההמלצות המעשיות על פי חוזר המנכ"ל: יש לקבוע בוודאות, בצורה ברורה ומפורשת, כי החולה נמצא במצב סופני בלתי הפיך. אבחנות והערכות אלה יתקבלו על ידי שני רופאים שאינם קשורים זה בזה אשר אחד מהם לפחות מנהל מחלקה. כאשר ברור, מבחינה רפואית, כי החולה נמצא במצב כאמור, על הרופאים לשקול, על פי מצבו של החולה מהו טיפול נחוץ שיקל עם סבלו ויאריך את חייו ומהו טיפול חריג ומיותר שרק יאריך את תהליך הטבעי של המוות. עמדה אתית זו ראוי לקבל על ידי צוות ובו לפחות שלושה רופאים שאחד מהם מנהל המוסד הרפואי או רופא בתפקיד מנהל מחלקה בתחום ההתמחות המתאים. מועד הצהרת החולה על סרובו כאמור, עפ"י חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, חולה סופני זכאי לבקש מרופאיו שלא יאריכו את חייו באופן מלאכותי ושלא יתערבו לעצירת התרחשותו של התהליך הטבעי של המוות, משזה כבר החל. הבעת רצון זו היא בגדר משאלה שמצווה לכבדה. יחד עם זאת, לפי החוזר, אין לכפות על מי שמטפל בחולה לעמוד באפס מעשה כשלחולה נגרם סבל מיידי, או כשהוא נמצא במצוקה מיידית. הגשת סיוע להקלה זמנית של סבל, היא זכותו וחובתו האתית של המטפל. ועוד ניתן לשקול את כיבוד רצונו של החולה בהמנעות מהארכה מלאכותית של חייו, רק כשמדובר בחולה סופני אשר שני רופאים, שאינם קשורים זה בזה, ושאחד מהם לפחות מנהל מחלקה בבית החולים, אישרו שאין תרופה למחלתו ושאין סיכוי לשיפור במצבו. "צוואה בחיים", הוראות שאדם נותן בדבר הטיפול בו באחרית ימיו, איננה תקפה ומחייבת בשל עצמה, שכן ידוע מנסיון החיים שאדם המצווה כך בהיותו בריא, רק משער ומדמיין כיצד ירגיש בבוא עליו שעה קשה, כשלא יהיה מסוגל לשלוט בנעשה סביבו. אולם, משהתגברה עליו המחלה שמקודם רק דמיין אותה לעצמו, נשתנו הנתונים ויתכן כי שינה את דעתו, או כי הרצון לחיות התגבר עליו ועל דעתו מול פני המוות. יחד עם זאת, בתי המשפט הכירו ברצונו של החולה, כאשר זה נוצר והתגבש בידיעת כל הנתונים הרלוונטיים, מתוך עמדה של מי שרואה עצמו אל מול פני המוות. כך הכיר בית המשפט בצורך לעשות כל מאמץ לכבד את רצונו של אדם שהובע כשהוא חש שהוא מתדרדר לבהמיות ולאיבוד צלם (ר' ה.פ. 92/752 (ת"א) מרים צדוק נ' בית האלה בע"מ, פ"מ תשנ"ב (2) 485). על רצונו של אדם שאיבד כשירותו, ניתן לעמוד על פי עדויות בני משפחתו הקרובים אליו, אך צריך להיות ערים לאפשרות שאלה מערבים בין רצונם שלהם לבין רצונו של החולה ויש להיות זהירים מאוד בקביעה מהו רצונו האמיתי של החולה. ואולם, כפי שציין כב' השופט טלגם באחרונה בפסק דינו, אין להכפיף את רצונו של החולה לשיקול דעת של אחרים. כל עוד החולה הוא אדם בגיר שאינו מחוסר הכרה על ועדת הרופאים להכריע רק אם מצבו של החולה אכן סופני ואינו מותיר מקום לתקוה ולשיפור. בה.פ. 90/1141 (ת"א) בנימין אייל, פ"מ תשנ"א (ג) 187, כובד רצונו של חולה סופני למנוע ממנו חיבור למכונת הנשמה. נקבע שם כי השלב הרלוונטי להחלטה, באשר החולה יפסיק לנשום בכוחות עצמו, מעיד כשלעצמו על התחלת תהליך הגסיסה. מקובלת עלי גישתו של השופט גורן (זו גם דעתו של פרופ' שפירא ועמדת המשפט האמריקאי) כי גם אם אבד החולה את היכולת להורות על הפסקת טיפול רפואי לא רצוי ניתן לכבד את רצונו כפי שהובע בעבר אם החולה מוכר היטב בביה"ח והרופאים שוכנעו היטב כי זהו רצונו הנחרץ, האמיתי וההחלטי של החולה - ואין לפגוע בזכותו אם אתרע מזלו ואיבד את הכרתו דקות אחדות לפני תחילת התהליך של איבוד הנשימה. אין צורך שחולה שהביע עמדתו ברציפות ובהחלטיות יצטרך לחזור על עמדה זו באותו הרגע של ההכרעה הרפואית. גישה זאת כאמור מוצאת ביטוי בחוזר המנכ"ל. בכל מקרה אי אפשר ליתן סעד הצהרתי מראש. שיקול הדעת של הרופאים לשקול את כיבוד רצונו של החולה יעשה רק בעת שיגיע למצב של חולה סופני, כאשר מדובר בהליך רפואי שאין בו משום תועלת רפואית כלשהיא אלא הארכה מלאכותית של החיים לתקופה קצרה. הארכה מלאכותית תוך מתן ריפוי כפוי אין בה אלא כדי לעכב יציאת הנשמה. מניעת טיפול רפואי עקר לחולה סופני ומתן סיעוד: טיפול רפואי עקר משמעו שימוש באמצעים רפואיים דרסטיים כגון חיבור למכונה או עריכת ניתוח שיכול לגרום לסבל מיותר מבלי סיכוי לרפא את החולה. אין זאת אומרת שיש להזניח את החולה הסופני, יש לתת לו מלוא תשומת הלב על ידי מתן סיעוד ועזרה. השקפה זו מוצאת את ביטויה במאמר שיבוא להלן וראוי להביא חלק מציטוט שמשקף גישה הומנית ראויה: בספר.Thomasma and Thomasine Kushner Birth to Death, Science and Bioethics, Edited by David C במאמר הרלבנטי לעניננו :Stopping futile medical treatment Ethical issues/Nancy S.Jecker, PhD and Lawrence j. Schneiderman, MD (בעמ' 171-172: The emphasis of Hippocratic medicine was to restore the patient's health where possible, and to alleviate the patient's suffering. Sadly, in modern times, health care teams sometimes become preoccupied with life-prolongation efforts and overlook the duty to care for patients. When treatment ceases to provide a benefit, there is no clear reason to continue with it. such treatments are often invasive and burdensome, only adding pointlessly to the patient's pain and discomfort. (p 175) What should health care providers do when life-saving measures are futile? The foregoing discussion suggests what doctors and nurses should be doing WHEN They can no longer cure or ameliorate disease because death is imminent: they should offer comfort to patients and loved ones. Rather than abandoning the patient or those who are close to the patient, health care providers should instead assure their continued support, and should use low technology, care-orinted measures that offer relief and dignity to the patient. Simple acts, such as holding a patient's hand, moistening a patient's lips, talking and listening to a patient and loved ones, are very much a part of health care as are the latest high technology machines and gadgets. Sadly, modern health care has sometimes lost sight of this, and providers have sometimes neglected their obligation to help patients and families in these ways. Rather than viewing the on life as a medical failure, we submit that health professionals should instead regared death as a planned-for and natural event. Rather than understanding the impending loss of a loved one as an occasion to defy death, we have argued that family and friends should instead help patients and each other to face death with courage and dignity. אין מקום להרעיף על חולה טיפול רפואי יקר אך אין לזנוח אותו. למרבה הצער אין במקומותנו מספיק תקציבים להוספיסים שבהם ניתן להקל על החולה הסופני. לא זאת בלבד אלא שאין די מוסדות סיעוד לקשישים שאינם חולים במחלות אלא שבשל זיקנתם זקוקים לסעד והסיבה לכך היא העדר תקציב. לכן יש מקום לשקול בצורה מעמיקה את השימוש במכשור רפואי יקר במקרים שהטיפול איננו יכול להביא ברכה. לסיכום: בהוראות חוזר מנכ"ל משרד הבריאות נמצא הפתרון לעתירה נשוא הדיון ואין המבקשת זקוקה כלל להצהרת ביהמ"ש לצורך עיגון זכויותיה, שכן אם חלילה תגיע למצב "סופני" ישנה מישנה סדורה לפיה ניתן לפעול. ואין צורך במתן פס"ד הצהרתי. ביהמ"ש איננו נותן פס"ד תיאורטיים למצבים שיחולו בעתיד. גם המבקשת עצמה יכולה לשנות את דעתה בחלוף הזמן. כאמור - אין המבקשת זקוקה להצהרת ביהמ"ש. רצונה של המבקשת לבל תחובר או תטופל באמצעי הנשמה מלאכותיים יכובד לבטח בעת שתגיע למצב ממנו היא חרדה. בסופו של דבר יכבדו הרופאים את רצונה בהתאם לנורמות שנקבעו בחוזר המנכ"ל. הוא הדין בבקשה החילופית בדבר הניתוק. כאמור איני רואה להבחין בין אי חיבורה למכונה לבין ניתוקה - בנסיבות שתחייבנה זאת בהתאם לחוו"ד הרופאים, שיגיעו למסקנה שאכן אין למבקשת מזור. סירוב מלכתחילה להתחבר וסירוב להמשיך להיות מחובר למכונה כשאין בכך תועלת - היינו הך הם. כאמור, אבחנה בין שני מצבים אלה תגרום לכך, שאנשים שיפחדו להשאר "תקועים" ומחוברים למכונות החייאה, כי אסור יהיה לנתקם, יתנו הוראה שלא להתחבר מלכתחילה. סיטואציה כזו אינה רצויה כי עלולים לקרות מקרים בהם זו תהיה שגיאה דהיינו אילו היו מתחברים היו ניצלים חייהם, ומשתפרים. אין אפשרות לתת צוים גורפים ולפני זמנם. דעתה של המבקשת יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות. הקביעה מתי תגיע למצב "סופני" אף היא מורכבת כפי שהבהרתי לעיל. אשר על כן הנני דוחה את הבקשה. בהחלטתי בבקשה לסעד זמני ציינתי מבלי להעמיק בנושא כי הניתוק ממכשירים הוא מנוגד לחוק. לאחר שהתעמקתי בנושא כאמור, שיניתי עמדתי. אין צו להוצאות. ניתן היום 97/3/4 בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק לב"כ הצדדים. כמו-כן תודיעם טלפונית. ש. סירוטה, שופטת מקרי מוותאי הארכת חיים / המתת חסד