תשלום ימי חופשה לעובד שעתי

תשלום ימי חופשה לעובד שעתי
מבוא.

1. "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". סעיף 1 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.



מעיקרון זה לפיו זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על היותו בן-חורין, נגזרת התפיסה שעובד איננו קניין של המעביד; ומכאן שאין לאכוף את חוזה העבודה על העובד.

תפיסה זו הקושרת בין כבוד האדם לאי אכיפתו של חוזה עבודה על עובד, יש לה ביטוי יפה במשפט העברי. כך קובע גדול ישראל, הרמב"ם במשנה תורה, הלכות שכירות פרק 9 הלכה ד':

"... אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום, חוזר, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים. וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל..."

2. פתחנו בדברים אלה משמבקשים אנו להסתייג הסתייגות מוחלטת מעמדתה של הנתבעת. עמדה אשר קיבלה ביטוי לאורך ההליך נשוא פסק דין זה ובפרט בפתח הסיכומים שהגישה לבית הדין ביום 2.9.04 כדלקמן:

"התביעה בתיק זה הינה תביעה קנטרנית וטרדנית, של עובד זר, שהינו בחזקת "ברחן", השוהה עד היום במדינה באופן בלתי חוקי, ללא 'ויזת עבודה', למרות שהוא עובד בפועל (ר' חקירתו הנגדית - פרו' 13.5.04, עמ' 3 שו' 16, על אף ניסיונותיו להכחיש זאת), שהונה את שלטונות המדינה עד היום, משך כ-4 שנים.נ

כב' בית הדין אינו יכול להתעלם מנתון זה בהפעילו את שיקול דעתו בנוגע לתביעתו של התובע, המתיימר להיות "הקוזאק הנגזל", ובפועל - מתייצב בפני בית הדין בחוסר ניקיון כפיים ממשי".ב

3. כאמור לעיל, עובד ובכלל זה עובד זר, איננו קניינו של המעביד. משכך עובד זר אשר מבקש לסיים את הקשר בינו לבין המעביד, איננו בחזקת "ברחן". זכויותיו של עובד זה, זכויות אשר מוקנות לו בדין, אינן נשללות ממנו מקום שביקש להפסיק את ההתקשרות עם מעבידו. לעובד כאמור עומדת הזכות לפנות לבית הדין ולבית הדין קמה החובה לשמוע את טענותיו.ו

העובדה כי "העובד הזר" התובע בבית הדין הוא שוהה לא חוקי, יש לה השלכות במישורים אחרים של המשפט - אך ממנה אין להשליך לזכויותיו כעובד ואותן הוא דורש ממעבידו.נ

התביעה.ב

4. על בסיס האמור נפנה עתה לבחינת טענות התובע בכתב התביעה נשוא פסק דין זה.ו

לעניין זה ביקש התובע בכתב התביעה תשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות, תשלום עבור ימי חג, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה. הכל כמפורט להלן.נ

5. נקצר ונאמר, כי לדעת הנתבעת יש לדחות את התביעה לגופה מטענות שונות. כך טענה הנתבעת, כי התובע לא הוכיח את תביעתו לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, והתעלם מהסכם העסקה אשר קבע את שכרו ואת זכותה שלה לנכות משכרו הוצאות שונות, לרבות שכר דירה והוצאות מגורים.ב

הנתבעת טענה עוד, כי שילמה לתובע את מלוא זכויותיו לחופשה ודמי חגים ונשאה בעלויות של טיולים בהם השתתף התובע כעובד הנתבעת, על חשבונה, באות עלויות אלו על חשבון תשלום דמי הבראה.ו

6. לאור אופי הטענות נקבע תחילה את המסגרת העובדתית ולאחריה נתייחס לכל אחת מעילות התביעה וטענות הנתבעת בהקשר להן, כסדרן.נ

העובדות.ב

7. מתוך הראיות ששמענו העובדות הן כדלקמן:

א. הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר פועלת בענף הבניין.ו

ב. התובע עבד אצל הנתבעת מחודש אפריל 96' ועד ל-28.1.01.נ

ג. העסקתו של התובע הוסדרה בהסכם בכתב. הסכם אשר קובע בין היתר, כי:

(1) התובע יעבוד 6 ימים בשבוע לא פחות מ-10 שעות ביום.ב

(2) תמורת עבודתו יקבל התובע שכר השווה ל-2.5 $ לשעת עבודה.ו

(3) המיסים ישולמו ע"י המעביד.נ

(4) הנתבעת (המעביד) מתחייבת לשאת בהוצאות הדיור והמגורים באתר העבודה (על חשבונה).ב

(5) הנתבעת תספוג את הוצאות הטיסה הלוך ושוב ומתחייבת לשלם ביטוח רפואי.ו

ראה:
הסכם עבודה (התרגום) נספח ד/1 לתצהיר התובע.נ

ד. במהלך תקופת העסקתו, שילמה הנתבעת לתובע שכר המפורט בתלושי השכר אשר צורפו אף הם לתצהיר התובע.ב

ה. השכר שולם בדרך קבע באיחור של כחודש, עובדה אשר מקבלת ביטוי בנספחים ה' ו-ו' לתצהיר התובע.ו

כך עולה מנספח ה', כי השכר לחודש פברואר 98' הועבר רק ביום 29.3.98 ושכר ינואר 98' הועבר רק לקראת סוף חודש פברואר אותה שנה.נ

ו. מתוך תלושי השכר עולה, כי לתובע שולם שכר על בסיס שעתי.ב

עוד עולה מאותם תלושים, כי התובע עבד הרבה מעבר למשרה רגילה, שעה שבמרבית החודשים עבד התובע מעל ל-250 שעות בחודש.ו

ז. תלושי השכר מאשרים את העובדה לפיה לא שולם לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות.נ

כך למדנו מאותם תלושים, כי לתובע שולם שכר בגין כל שעות העבודה שביצע במהלך החודש, על בסיס אותו תעריף לשעה.ב

ח. במקביל לתלושי השכר ניהלה הנתבעת רישום של שעות העבודה בכרטיס עבודה אשר הנפיקה לתובע.ו

ט. רישום השעות בכרטיס העבודה תואם את הרישום בתלושי השכר של מספר שעות שעבד התובע מידי חודש.נ

י. במהלך כל תקופת ההתקשרות לא שולמו לתובע דמי הבראה.ב

יא. התובע לא יצא לחופשה בתשלום לאורך כל תקופת העסקתו אצל הנתבעת.ו

יב. התובע עבד במרבית ימי החג, למעט כ-4 ימי חג אשר אף בגינם לא קיבל תשלום "דמי חגים".

התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות.נ

8. על בסיס העובדות לעיל, ניגש עתה לבחון את תביעת התובע לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות.ב

התשתית לבחינת תביעת התובע לתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות מצויה בחוק שכר מינימום תשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"), חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א- 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") וחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), כפי שנפרט להלן.ו

9. חוק שכר מינימום קובע את עיקרון היסוד לפיו עובד בישראל זכאי לשכר שלא יפחת משכר המינימום הקבוע בחוק. מקום שהועסק התובע על בסיס שכר לשעה, זכאי הוא לחישוב השכר שלא יפחת משכר המינימום בשעה המוגדר בסעיף 1 לחוק זה.נ

ראה:
דב"ע נו/282-3, אמירה ח'אטר ואח' נ' סלטקס טקסטיל פד"ע לא' בעמ' 322.ב

אשר על כן ומכוח הוראותיו של חוק שכר מינימום, זכאי התובע לשכר על בסיס שכר המינימום לשעה נכון למועדים השונים להעסקתו וזאת על אף קיומו של כל הסכם נוגד בין הצדדים.ו

10. מכוח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה זכאי התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות בשיעור של 125% לשעתיים הראשונות להעסקתו מעבר לתחומו של יום העבודה ובשיעור של 150% להעסקה בגין כל שעה נוספת.נ

ראה:
חוק שעות עבודה, סעיף 16.ב

11. על בסיס הוראות חוק הגנת השכר נאסר על המעביד לקבוע לעובד שכר כולל אשר במסגרתו נכלל גמול בגין העסקה בשעות נוספות.ו

ראה:
סעיף 5 לחוק הגנת השכר.נ

12. מכוח אותו חוק, חוק הגנת השכר, נאסר על המעביד לבצע ניכויים משכר העובד שלא הותרו במפורש בחוק.ב

ראה:
סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר.ו

נדגיש, כי אין בסעיף 25 א' לחוק הגנת השכר היתר לניכוי הוצאות המחיה ובכלל זה הוצאות המגורים ושכר הדירה בהם נשאה הנתבעת לטענתה - משכרו של העובד התובע כאן, בהעדר הסכם בכתב.

רק נזכיר, כי ההסכם היחיד שהוצג בפנינו קובע כי על הנתבעת לשאת בהוצאות המחייה של התובע.

13. על יסוד האמור לעיל, זכאי התובע לשכר על בסיס שכר המינימום לשעה ולגמול בגין העסקה בשעות נוספות, כמפורט בחוק שעות עבודה ומנוחה. עוד נמצא, כי בהעדר הסכם בכתב אין הנתבעת רשאית לנכות משכרו של התובע הוצאות מחיה ומגורים - כטענתה.

14. את הנתונים לגבי שעות העבודה בפועל המשמשים בסיס לתביעה להפרשי שכר למדנו מתוך תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת.

לעניין זה טוענת הנתבעת, כי בכרטיס העבודה נרשמו שעות עבודה ביתר כ"פרמיה" תמורת "מאמץ". אשר על כן, ממשיכה הנתבעת וטוענת כי הרישום בכרטיס העבודה איננו תואם את שעות עבודתו של התובע בפועל.

טענה זו אין לה בסיס בעדויות משאין בידי הנתבעת להצביע על מקרה אחד מתוך עשרות כרטיסי העבודה שצירף התובע התומך בטענה כי הרישום בכרטיסי הנוכחות איננו מדויק.

בהקשר זה נבקש להוסיף את הדברים הבאים:

א. עד הנתבעת, מר חיים שביט, לא היה באתרי הבניה בהן עבד התובע ומשכך אין בידו לאשר את שעות העבודה בפועל בהם עבד האחרון.

ראה:
עדותו של מר שביט, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 13.5.04.

ב. מתוך העיון בכרטיסי העבודה עולה. כי במקרים בהם הוספו שעות עבודה לשם פיצוי התובע על מאמץ, נרשם הדבר בכרטיס הנוכחות עצמו.

ראה:
כרטיסי נוכחות לחודשים מאי ויוני 99'.

ג. במקצת החודשים בהם טענה הנתבעת, כי לתובע שולם שכר ביתר, דוגמת חודש ינואר 2001, לא הוצגו כרטיסי נוכחות התומכים בטענה.

15. בהתאם לעקרונות לעיל, זכאי התובע לשכר וגמול בגין העסקה בשעות נוספות כמפורט בטבלה המצורפת כנספח א' לפסק דין זה ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

הטבלה מפרטת את מספר השעות הכולל בהם עבד התובע מידי חודש על בסיס תלושי השכר, את שכר המינימום למשרה מלאה (משרה בת 200 שעות חודשיות ו/או 186 שעות חודשיות בהתאם להגדרה בחוק שכר מינימום לחודש הרלוונטי לתשלום השכר) ואת הגמול בגין העסקה בשעות נוספות המחושב על ההפרש שבין מספר שעות העבודה בפועל, לשעות של משרה מלאה על בסיס ערך שעה של 125%, לפי תעריף של שכר מינימום לשעה.

ערים אנו לכך, כי מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, זכאי התובע על מקצת מהשעות הנוספות לגמול בשיעור של 150% לכל שעה נוספת. עם זאת, מקום שצמצם התובע את תביעתו והעמיד את הגמול לו הוא זכאי על סך של 125% לכל שעה - אין אנו רואים עצמנו רשאים לתקן את סכום התביעה.

16. מהטבלה המצורפת כנספח א' לפסק דין זה, סך כל הפרשי השכר בין השכר ברוטו לו זכאי התובע, על בסיס חוק שכר מינימום ובהתחשב בהעסקתו בשעות נוספות, לשכר ברוטו אשר שולם בפועל (כמפורט בתלושי השכר), מגיע לסך של 12,738 ₪.

אשר על כן, זכאי התובע להפרשי שכר נכון למועד סיום העסקתו בסך של 12,738 ₪.

17. במסגרת כתב התביעה תבע התובע פיצויי הלנה על הפרשי השכר הנתבעים על ידו.

בשים לב למחלוקת בשאלת זכאותו של התובע להפרשי שכר ומשלא הייתה התייחסות מצד התובע לטענת ההתיישנות של התביעה לפיצויי הלנה, טענה שמתייחסת למרבית התקופה בגינה נתבעים הפרשי השכר - הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שנפסק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה.

התביעה לתשלום דמי חופשה.

18. בפרק העובדות ציינו, כי התובע לא יצא לחופשה בתשלום לאורך כל תקופת העסקתו בשירות הנתבעת.

לעניין זה נרחיב כעת ונוסיף, כי לא הוצג בפנינו פנקס חופשה המעיד על ניצול החופשה בשכר בידי התובע.

כך גם מנכ"ל הנתבעת כלל לא טען בתצהירו כי התובע ניצל את זכותו לחופשה, כולה או חלקה במהלך עבודתו בשירות הנתבעת.

עוד נוסיף, כי מתוך השוואת כרטיסי הנוכחות לחודשים אפריל ומרץ 2000 לתלושי השכר לחודשים אלה, עולה כי לתובע שולם במהלך אותם חודשים שכר בגין שעות עבודתו בפועל, ותו לא. אשר על כן, אין מקום לטענה העולה מסיכומי הנתבעת לפיה, ניצל התובע את מקצת זכותו לחופשה בשכר במהלך החודשים מרץ ואפריל 2000 (סעיף 3.3 לסיכומי הנתבעת).

19. מכוח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") זכאי התובע לדמי פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משולמים לו אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד.

20. סעיף 6 לחוק חופשה שנתית קובע, כי ניתן לתת חופשה לעובד בשנת העבודה שאחרי השנה בה התגבשה הזכות לחופשה.

לאור הוראת סעיף 6 ומקום שניתנת החופשה לצבירה, זכאי התובע לתבוע זכויות לחופשה המגיעות לו עבור שנת העבודה החמישית שלפני הגשת התביעה; זאת אף אם תקופת ההתיישנות על פי חוק חופשה שנתית, היא של 3 שנים.

21. בענייננו, הוגשה תביעת התובע בחודש ספטמבר 2001; ומכאן שזכאי התובע לתבוע דמי פדיון ימי חופשה, עבור ימי החופשה להם היה זכאי מתחילת העסקתו באפריל 96'.

22. אשר על כן, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה כדלקמן:

מס' ימי החופשה בתשלום להם היה זכאי התובע בהתחשב בתקופת העסקה שאיננה במחלוקת - 56.

ערך יום חופשה על בסיס שכר המינימום ליום במועד סיום העסקתו של התובע, 118.6 ₪.

סה"כ זכאי התובע לדמי פדיון חופשה בסך של - 6,641.6 ₪.

23. משהעמיד התובע את התביעה לתשלום פדיון ימי חופשה על סכום של 5,377 ₪, הרינו פוסקים לתובע את סכום התביעה, 5,377 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.2.01.

תביעה לדמי הבראה.

24. כאמור בפרק העובדות לא שולמו לתובע דמי הבראה לאורך כל תקופת העסקתו אצל הנתבעת.

מכאן שזכאי התובע לדמי הבראה מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה לשנתיים האחרונות להעסקתו, כאמור בכתב התביעה בסך של 3,588 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.01.

25. אין מקום לטענת הנתבעת, כי זכותו של התובע לדמי הבראה נבלעה/מוצתה משיצא התובע לטיולים על חשבון וביוזמת הנתבעת.

בהקשר זה יש לציין, כי:

א. טענת הנתבעת על יציאתו של התובע לטיולים על חשבונה, לא הוכחה. למעט יציאה לטיול בודד חד יומי.

ב. אין מקום לקזז את הוצאותיו של המעביד בפעילות חברתית אשר הסדיר לעובדיו, על חשבון זכות העובד לתשלום דמי הבראה. בפרט כאשר לא התבקשה ולא ניתנה הסכמת העובד לכך מראש.

תביעה לתשלום דמי חגים.

26. מודה הנתבעת, כי לא אפשרה לתובע לנצל את זכותו לחופשה בימי חג בתשלום.

עם זאת טוענת הנתבעת, כי אין התובע זכאי לתשלום עבור ימי חג משהועסק התובע בפועל באותם ימים ושולם לו שכר בעד העסקתו.

27. טענה זו כל כולה נגועה בחוסר תום לב. כך מבקשת הנתבעת להיבנות מכך שהיא עצמה נמנעה מלאפשר לתובע לנצל את זכותו כעובד, להעדר בתשלום במהלך 10 ימי חג לאורך השנה.

28. אשר על כן ובנסיבות אלה, זכאי התובע לפיצוי בגובה התשלום עבור ימי חג אשר היו עומדים לו אילו איפשרה לו הנתבעת לנצל את זכותו להעדר בתשלום במהלך ימי החג.

29. כפי שמצאנו וציינו בפרק העובדות שולם לתובע שכר בגין שעות עבודה בפועל ותו לא (למעט מקרים חריגים בהם צוין בכרטיס העבודה כי הוספו שעות עבור מאמץ).

מכאן שזכאי התובע לפיצוי בגובה שכר עבודה ל-10 ימים, לכל אחד מהשנים בהם עבד ובסה"כ לסכום של 4,744 ₪, המבוסס על שכר המינימום ליום בעת סיום העסקתו.

טענת הקיזוז.

30. פתחנו ואמרנו, כי התובע אינו קניינו של המעביד.

אשר על כן, רשאי התובע לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת ואין הוא חייב בפיצוי בעקבות רצונו זה.

עוד נציין, כי בחוזה העבודה התחייב התובע לעבוד בשירות הנתבעת לתקופה של שנה. לפיכך ומקום שעבד התובע תקופה של 4 שנים בשירות הנתבעת, אין לראות בתובע כמי שהפר את חוזה העבודה בעקבות סיום העסקתו בשירות הנתבעת - בנסיבות אלו אין הוא חייב בפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה העבודה על הפרת החוזה.

רק נוסיף, כי לא הובאו כל ראיות של ממש לנזקים בפועל שנגרמו לנתבעת בעקבות סיום העסקתו של התובע בשירותה.

בהקשר זה נציין, כי בהתאם להסכם העבודה עלות כרטיסי הטיסה מישראל לרומניה היא על הנתבעת ומכאן שאין היא זכאית לקזז את עלות הכרטיסים, כאמור בסיכומיה.

לאור האמור, לא מצאנו יסוד לטענות הנתבעת לקיזוז ובכלל זה לטענות לתשלום פיצוי מוסכם מכוח חוזה העבודה.

סוף דבר.

31. מהמקובץ עולה, כי דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. הפרשי שכר עבודה וגמול בגין העסקה בשעות נוספות בסך של 12,738 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

ב. דמי פדיון חופשה בסכום של 5,377 ₪.

ג. דמי הבראה בסך של 3,588 ₪.

ד. פיצוי בגין אי תשלום ימי חג בסכום של 4,744 ₪.

ה. לסכומים המפורטים בסעיפים קטנים ב' עד ד' יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.01.

32. משהתקבלה התביעה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.

33. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון