קרע ברצועה הקולטרלית המדיאלית

מבוא 1. התובע, יליד 15.6.1971, הגיש תובענה זו על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). התובע מבקש כי הנתבעת תפצה אותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 6.12.96 שעה ששיחק כדורסל במגרש הכדורסל אשר בבעלותה של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. 2. הצדדים נחלקו הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק, ולאחר שנשמעו ראיות הצדדים והוגשו סיכומים בכתב עלינו לפסוק את פסוקינו, שכן נסיונות הפשרה לא העלו דבר. העובדות 3. בתצהיר עדותו הראשית תיאר התובע את אופן פציעתו: "3. בתאריך 6.12.96 שהיה יום ו' בשבוע, שיחקתי כדורסל במגרש הכדורסל בצמוד לאצטדיון הצמוד לקמפוס בגבעת רם ירושלים (להלן: "האצטדיון"). 4. .... 5. הכניסה למגרש הכדורסל ולאצטדיון הכדורגל היתה חופשית ופתוחה לכל מי שרצה להיכנס - נכנס עם רכבו עד לשער האצטדיון. 6. בתאריך 6.12.96, בערך 2 דקות לאחר שהתחלתי לשחק במגרש, כאשר הכדור נמסר אלי התחלתי לרוץ לעבר הסל הדרומי, נתקלתי במרצפת שקועה, איבדתי את שיווי משקלי, הרגל שלי נתקעה בתוך החריץ שנוצר עקב שקיעת המרצפת, נפלת ונחבלתי בברך שמאל". עד ראיה לארוע הנפילה של התובע היה חברו יובל אלבלק, ששיחק עימו אותה שעה במגרש הכדורסל ואף הוא תיאר במילים דומות את פציעתו של התובע. התובע הגיש לבית המשפט מספר תמונות (ת/2), שצולמו על ידו כשנה לאחר האירוע, וסימן את מקום נפילתו וכן את החריץ שבין המרצפות ששם נתקעה רגלו וגרמה לנפילתו ולפגיעתו, לטענתו. 4. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי התובע אומנם נפל במגרש הכדורסל, אולם זאת תוך כדי ריצה לסל ולא כתוצאה מהיתקלות רגלו במרצפת השקועה ובחריץ שנוצר עקב כך, כגירסת התובע. לשיטתו, גירסה זו ניתנה לראשונה לצורך הגשת התובענה, והצביע בין השאר, על התיאור שנרשם על ידי המומחה מטעם התובע, דר' אורי פרנקל, בעת שביקר במרפאתו של דר' פרנקל כתשעה ימים לאחר האירוע (נ/2), שם נרשם בתמצית - "כדורסל לפני תשעה ימים, בריצה, סובב את ברך שמאל חש כאב חריף, הרגיש אי יציבות, שמע "קליק"...". במסמך זה, כך הטענה, אין כלל איזכור של המרצפת השקועה, וכי רגלו של התובע נתקלה במרצפת זו. לענין זה ביקש ב"כ הנתבעת אף לזמן את דר' פרנקל למתן עדות. וכך העיד דר' פרנקל (פר' עמ' 36 ש' 4 ואילך): "ש. האם הוא מסר לך שהוא נפל או נחבל כתוצאה מזה שהוא נתקל במרצפת שבורה . ת. לא.לא ידוע לי. אני אומר ככה, שלא זוכר שהוא אמר לי דבר כזה, זה לא רשום אצלי. ש. סביר מאד להניח שאם הוא היה אומר לך זה היה נרשם. ת. לא בהכרח. לא תמיד אני יורד לפירוט עד כדי כך. אם אני מתרשם שזה חשוב אני חושב שיש סיכוי שזה היה נכתב. ש. אתה יכול להעריך את הסיכוי הזה, לרוב אתה כן רושם. ת.כן. ש. יש לך גם תרשומות של שיחה עם התובע. ת. כן. היא נמצאת פה. ש. אתה יכול לעיין בה ולהגיד אם שם רשום משהו לגבי מרצפת שבורה. ת. אני יודע שלא. ש. לענין הפציעה של התובע. האם היא מתאימה למקרה שבו אדם נופל ונחבל בברך, יכול להיות שהפגיעה שלו נגרמה כתוצאה מזה שהברך שלו נחבטת ברצפה. ת. אולי מרכיב אחד אפשר לייחס לזה בסימן שאלה. להערכתי רוב הדברים הם תוצאה של מנגנון סיבובי בזמן החבלה עצמה ולא כתוצאה ממכה ישירה. ש. אני אקריא לך מתוך התצהיר של התובע סעיף 6. זה לא מתאים לתיאור של הפגיעה שאתה בדקת. ת. כשהוא סיפר את הסיפור הוא סיפר שזה קרה תוך כדי ריצה במשחק כדורסל, אני לא זוכר את הנושא של המרצפת זה לא רשום לי. אני נתקל בהרבה מקרים שבהם פציינטים מבקשים לתאר במדוייק את מה שקרה, ולייחס את הפגיעה לצורה זו או אחרת של הפגיעה. לכן, באופן כללי לא חריג לשמוע תיאור כזה גם אם הוא לא מדוייק" (ההדגשות אינן במקור - א.פ.). בהמשך עדותו קובע דר' פרנקל דברים אלו (שם, עמ' 38 ש' 13 ואילך): "ת. כדי לגרום לפגיעה כזאת בדרך כלל צריך אחת משתיים: או עצירת פתאום תוך כדי הריצה, ממש הרגל נעצרת בבת אחת, או תנועה חדה על הציר של הרגל, כשהרגל מקובעת והגוף עושה תנועה סיבובית. הסיכוי שיקרה כזה דבר כתוצאה משתי רגלים שמסתבכות הוא קלוש יותר, כי צריך משהו שיקבע את הרגל לרצפה ומשהו שהתנופה עצמה או הפעלה סיבובית שתרחיק את שני חלקי הברך זו מזו מספיק כדי לגרום לה נזקים ". ובהמשך (שם, שם, בש' 23 ואילך): "התיאור שהוא נתן לי הסביר לי לחלוטין את הפגיעה שאבחנתי לכן לא מצאתי לנכון לרדת לרמת הפירוט של המגרש וכו' . זה תיאור של מנגנון קלאסי, ממש תיאור של טקסטבוק של הפגיעה שמצאתי בברך לכן לא מצאתי צורך לחפש דברים אחרים...". דר' פרנקל אישר גם שדבריו של התובע (פר' עמ' 16 ש' 25 - 26) - "רצתי צעד וחצי, הרגל נתקלה במרצפת שבורה, הרגל הסתובבה והרגשתי שבר רציני בברך" מתאימים למכניזם הפגיעה (שם, עמ' 39 ש' 5 - 6). העולה מהקבץ הדברים הוא, כי תיאורו של התובע את אופן פציעתו מתאים לסוג הפגיעה בברכו, אשר אושר על ידי דר' פרנקל, ולא נמצאה לכך עדות סותרת. 5. בסיכומיו טען עוד ב"כ הנתבעת, כי מלבד העובדה שלא מסר לדר' פרנקל את הסיבה לנפילתו - היינו ההתקלות בחריץ שבין המרצפות - לא עשה זאת גם במסגרת הודעתו וחתימתו על טופס תביעה במסגרת ביטוח תאונות אישיות שהיה לו בציון חברה לביטוח בע"מ (נ/3), ששם נרשם אירוע התאונה כך: "סובבתי את הברך בעת משחק כדורסל חברותי". בחקירתו הנגדית טען התובע,כי סיפר לסוכן הביטוח כי נפל כתוצאה מהחריץ במרצפת, אך סוכן הביטוח, שהינו גם חברו, לא מצא לנכון לרשום זאת (פר' עמ' 18 ש' 23 - 24). איני סבור כי יש לפקוד על התובע עוון אי רישום הדברים בנוגע למרצפת על ידי דר' פרנקל ועל ידי סוכן הביטוח, שכן יתכן והללו סברו כי אין לכך כל חשיבות וכל אחד שם דגש מנקודת ראותו על היבט אחר של הפגיעה. 6. ב"כ הנתבעת טען עוד כי התובע וחברו הצביעו על מקומות שונים כעל מקום הפגיעה של התובע - זה מימין לסל וחברו משמאל לסל שאליו רץ התובע בנסיון לזרוק הכדור לתוכו. סבורני, כי גם סתירה זו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן יש בכך אף להצביע על יתר אמינות של הגירסה וכי השניים, על אף היותם חברים, לא תיאמו את גירסאותיהם (ראה: י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, עמ' 9 - 1357והאסמכתאות הנזכרות שם). 7. מטעם הנתבעת העידו שניים: גבי שריג, המשמש כמנהל מתקני הספורט שם, וישראל בריקנר המשמש כמנהל מרכז קוסל לחינוך גופני באוניברסיטה העברית. השנים העידו כי מגרש הספורט היה באחזקה שוטפת של עובד ואף נערכו שם ביקורות תכופות, שכללו רישום של פעולות אחזקה והערות לתיקון. לבית המשפט הוגשו גם דוגמאות - מיום 23.7.96 ומיום 20.3.97 - שבהם אין אזכור להערות למגרש הכדורסל. דא עקא, כזכור, התאונה של התובע היתה בחודש דצמבר 1996 ובסמוך למועד זה אין כל דו"ח בדבר ביקורת שנערכה במגרש, מה גם שגבי שריג העיד, כי על אף הפיקוח שהיה לא בדקו "בלטה, בלטה" (פר' עמ' 3 ש' 27). 8. סיכומו של פרק זה הוא, כי מקבל אני את גירסת התובע, עדות שהיתה אחידה ואמינה עליי, והתובע בעצמו עשה עליי רושם של אדם אמין, כאשר לעדות זו מצטרפת עדות ראיה של חברו, ששיחק עימו יחד באותה שעה, יובל אלבלק, שגם עדותו היתה אמינה עליי, ואשר פינה את התובע לאחר הפגיעה לביתו. גם מנגנון הפגיעה אושר על ידי דר' פרנקל, אשר על אף היותו המומחה מטעם התובע נקט לשון כנה וזהירה, כי סביר שמקור הפגיעה הינו בהיקלות במרצפת. מנגד, מטעם הנתבעת לא זומן מומחה לסתור את דבריו של דר' פרנקל, ואף העדים מטעם הנתבעת לא יכלו לשלול קיומה של האפשרות למרצפות השקועות שתוארו על ידי התובע. מאחר שבמישור האזרחי עסקינן, מידת ההוכחה הדרושה היא במידה של "הטיית מאזן ההסתברויות" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1308; ע"א 745/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, 604) . תביעתו של התובע הוכחה במאזן זה, ואני מקבל טענתו לפיה נגרמה פציעתו כתוצאה מהיתקלות רגלו במרצפת שקועה, כפי שתיאר בתצהירו. הפן המשפטי; עוולת הרשלנות 9. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. הרי זו התרשלות, ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כדי לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות יש להשיב על שלוש שאלות: א. האם הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובע. התשובה לשאלה זו היא לפי מבחן הצפיות ובו שני היבטים: היבט העקרוני - קיומה או העדרה של "חובת הזהירות המושגית", וההיבט הספציפי - קיומה או העדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". ב. האם הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. ג. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 122,113 להלן - "עניין ועקנין"). חובת הזהירות המושגית 10. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים שאליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים, שאליו משתייך הניזוק בגין סוג הנזק שהתרחש (ראה עניין ועקנין הנ"ל). טוען ב"כ הנתבעת כי מגרש הספורט היה ברשות הנתבעת והכניסה אליו היתה מותרת לסטודנטים ולמנויים בלבד,ולכן אין הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע שאינו סטודנט או מנוי. אין לקבל טענה זו. הכניסה למגרש הספורט היתה אפשרית לכל, כך עולה מהעדויות השונות, גם של התובע וחברו וגם מטעם הנתבעת. כך למשל בעדות מנהל מתקני הספורט של הנתבעת: "היתה כניסה והיה שומר. נתן לאנשים חופשי להיכנס, היה לו אישורים להכניס קבוצות. חופשי נכנסו אנשים..." (עמ' 2, שו' 14-15 לפר'), ואף ב"כ הנתבעת הסכים כי בפועל הכניסה היתה אפשרית לכל. חובת הזהירות של בעל מקרקעין כלפי מבקר בהם העלול להינזק על ידי המצב הפגום של המקרקעין נקבעה כבר בענין ועקנין (בעמ' 124 ז' - 125 א'), שם קבע השופט א. ברק (כתארו אז): "נמצא כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקרים זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו". אולם הנתבעים מעלים טענה לפיה, מאחר שהתובע היה למעשה מסיג גבול אין הם חבים כלפיו בנזיקין (ס' 3(א) לסיכומיהם). טענה זו אינה עומדת להם. סעיף 37 לפקודת הנזיקין קובע כי - "האחריות לפי סעיפים 35 ו - 36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה" (ההדגשה שלי - א.פ.). לענין זה נקבע בת"א (ירושלים) 730/94 גב' מלכה בלויא נ. מדינת ישראל, תקדין - מחוזי 99(3), 29276, מפי כב' השופט עדיאל, כי "מאז ביטולה של החסינות שהיתה מוקנית למחזיק כלפי מסיג גבול על פי סעיף 50(2) לפקודת הנזיקין בנוסחה הקודם על - פי החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), תש"ל - 1970, חב המחזיק במקרקעין חובת זהירות גם כלפי מסיג גבול. עם זאת, היקפה של חובה, להבדיל מעצם קיומה זו עשוי להצטמצם, במקום שבו נוכחותו של מסיג הגבול אינה ידועה ואינה צפוייה"... . כך גם בפסה"ד המחוזי, ת"א (ירושלים) 766/88 משה קובי נ' מרדכי קופ, תקדין-מחוזי 91 (2) 1022, (כב' השופט צ' טל) באומרו: "כיום מחזיק שהתרשל בתחזוקת מקרקעין אחראי אפילו כלפי מסיג-גבול תם-לב, כל שכן כלפי מוזמן (אם אבחנה זו עדיין קיימת)". ראה גם בת"א (ב"ש) 380/88, עזבון המנוח אייל קרחש ואח' נ' המועצה המקומית מזכרת בתיה, תק-מח 91 (2) 1001. משמע, כי בעל מקרקעין חייב בחובת זהירות מושגית אף כלפי מסיגי גבול, בסייגים המנויים בסעיף 37 הנ"ל, אם כי במקרה דנן יש לקבוע כי התובע לא היה כלל מסיג גבול, שכן כל מי שרצה להיכנס ולשחק יכול היה לעשות זאת ולא היתה כל מניעה שיעשה זאת. ואף אם תמצי לומר כי מסיג גבול היה, ברי כי נכנס לשם בתום-לב ומבלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה, ולפיכך חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובע. חובת זהירות קונקרטית 11. במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי - הנתבעת - האוניברסיטה העברית- חבה חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי - התובע - בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה (ע"א 862/80 עירית חדרה נגד זוהר ואח', פ"ד לז (3) 757, 766). שני היבטים בשאלה זו: האחד, "הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. השני, "הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ענין ועקנין, עמ' 6 - 125). הצפיות הטכנית: האם יכולה היתה הנתבעת לצפות את הנזק שנגרם לתובע? נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701 712). עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כענין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפיה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 128, 129 ד - ה). לענייננו, השאלה שעלינו לשאול היא האם ניתן היה וצריך היה לצפות נפילה של שחקן במגרש הכדורסל בעקבות מרצפת שבורה? האם יש לראותו במידה כזו המצדיקה נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו? מאחר שייעודו של המגרש למשחק כדורסל, משחק הכרוך בריצה וקפיצה והסיכון לנפילה במהלכו רב, חשיבות יתרה יש לייחס לתקינות המרצפות בו (כראיה במגרשים מקצועיים רצפת המגרש היא מיקשה אחת, עשויה פלטת עץ אחת ולא מרצפות מרצפות), ומשעשויה רצפתו של מגרש זה מרצפות, היתה הנתבעת מחוייבת לדאוג לתקינותו, ואולי היה מקום דווקא לבדוק "מרצפת מרצפת" ("בלטה, בלטה" בלשון מר שריג מטעם הנתבעת) כפי שלא עשו האחראים של המגרש, לפי עדותם והודאתם. האם כאנשים סבירים ניתן וצריך היה לצפות את הסכנה? לדעתי, ניתן היה לצפות כי אם המרצפות אינן תקינות, ייפול מי מהמשחקים וכאמור אם ניתן לצפות את הנזק אף צריך לצפותו. ודוק. אין אנו עוסקים במקרה דנן בפגיעה כתוצאה מפעילות ספורטיבית גרידא, שאז המשתתף עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות זו, עד כמה שהם טבעיים ורגילים לאותה פעילות, ואזי אין בגינם אחריות (ענין ועקנין הנ"ל בעמ' 126 ג - ד). אלא עסקינן בנזק שנגרם מנפילה, כתוצאה מליקוי במשטח הכדורסל, שהיה בנוי ממרצפות שאחת או יותר מהן שקעו, וגרמו להתקלות התובע בעת ריצה, נפילתו והנזק לרגלו. על כן המסקנה היא כי הנתבעת חבה גם חובת זהירות קונקרטית לתובע. הפרת חובת זהירות. 12. לא בכל מקרה תוטל אחריות על המזיק, אף אם בית המשפט הגיע למסקנה כי חלה עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית. בע"א 145/80 הנ"ל בעמ' 131, נאמר ע"י השופט ברק (כתארו אז): "חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באימרה, כי על מזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין". בע"א 429/82 מ"י נ' סוהן, פ"ד מב (3) 733, 742, הוסיף השופט ברק: "אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו ושל נתונים נוספים העשויים לא פעם להביא לידי כך שאפילו קיימת חובת זהירות, אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי". 13. סבורני, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, בכך שלא דאגה לתקינות המרצפות במגרש הכדורסל, ולא בדקה האם אין מרצפות שקועות או בולטות האחת מרעותה, והאם לא נוצרו חריצים בין המרצפות היכולות לגרום להיתקלות ונפילה. אכן מטעם התובעת היה פיקוח, וכן היה עובד תחזוקה, שאף תיקן דברים מסוימים לבקשת השחקנים לרבות בקשתו של יובל אלבלק (סעיף 7 לתצהירו), אולם פיקוח זה לא היה מספק לדעתי, שכן כמסתבר, פעולות אלה לא הניבו בדיקה של המרצפות האם שקועות הן אם לאו, ואם היו מבוקעות, פעולות שהן פשוטות, סבירות וחיוניות כדי למנוע נפילת שחקני-כדורסל המשחקים במגרש. משלא עשתה הפעולות הללו, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה. האם הפרת החובה גרמה לנזק? 14. מסקירת העדויות השונות ומחוות דעתו של המומחה, עולה כי הפרת החובה על ידי הנתבעת לדאוג לתקינות המרצפות היא שגרמה לנפילת התובע ולנזק שנגרם לו, שאילו לא היתה מפירה חובתה האמורה, והיתה דואגת לתקינות המרצפות, כל אחת בפני עצמה וכולן יחדיו, סביר להניח כי הפגיעה של התובע, באופן בה אירעה, היתה נמנעת. אשם - עצמי - תורם 15. התובע טוען, כי אין להטיל עליו אשם תורם שכן הסיכון במגרש היה סמוי מן העין, הוא לא ידע ולא ראה את הפגם עד שנפל (ס' 9 לסיכומי התשובה מטעם התובע). לעומתו טוענת הנתבעת (בעמ' 15 לסיכומיה), כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100 אחוזים. האם יש מקום להטיל אשם-עצמי-תורם על התובע? 16. המקור לקביעת אשם-עצמי-תורם מצוי בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. החובה להוכיח את הרשלנות התורמת מוטלת על הנתבעת (ע"א 227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב(1) 313, 329; וע"א 49/77 טננבוים נ' גיטר ואח', פ"ד לב(3) 185). אימתי רשלנות הנפגע היא בגדר אשם-עצמי-תורם, שיש לראות בו אחד מן הגורמים שהסבו את הנזק? לענין זה נאמר בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא' 602, 605, כך - "מהו המבחן שאפשר לקבוע על פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמה לתאונה? נראה לנו, כי בני סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת, ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידיו להמנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקטם באותן נסיבות והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו. לענין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה - כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". (ההדגשה אינה במקור - א.פ.). המבחן שעל פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הוא מבחן "מידת האשמה", כאשר בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך בחינת התנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני בית המשפט. אולם יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ראה: ע"א 316/75 שור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 299, 305; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 - והאסמכתאות המובאות שם). בחינה כמתואר איננה בגדר מדע מדוייק אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 316/75 הנ"ל, שם, שם). מן הכלל אל הפרט 17. נסיבותיו של התובע דנן שונות מהמקובל. התובע הצהיר בסעיף 4 לתצהירו כי - "שחקתי כדורסל מאז היותי בן 8 ועד הגיוס לצה"ל. בין היתר שחקתי במשך כ- 4 שנים בקבוצת הפועל ירושלים". משמע, כ - 10 שנים לפני גיוסו לצה"ל שיחק התובע כדורסל באורח רצוף ושמא נאמר "מקצועני", כך שמגרש הכדורסל אינו זר לו לחלוטין. גם לאחר מכן המשיך התובע לשחק כדורסל, אם כי לא בצורה מסודרת ולא במסגרת כלשהי, וזו היתה הפעילות הספורטיבית העיקרית שבה עסק (ראה עדות רעייתו - פר' עמ' 24 ש' 6 - 13). התובע ידע היטב באילו מגרשים נוהגים לשחק כדורסל, ואלו המגרשים שאינם מרוצפים, אלא רצפתם היא רצפת עץ או חומר אחר בעל שכבה אחידה וחלקה, אשר מתפקידה למנוע היתקלות רגלו של השחקן בחריץ שבין המרצפות. מכיוון שכך, סבורני, כי ניתן היה לצפות מהתובע, ודווקא ממנו, בניגוד לשחקנים חובבים והדיוטות אחרים שאינם מבינים בטיב רצפת המגרש, לבחון תחילה את המגרש ולהתאים את קצב משחקו לתנאי המגרש. שכן, לדוגמא, אין דומה משחק כדורגל המשוחק על פני דשא למשחק כדורגל המשוחק על מגרש כורכר או חול, שאז מטבע הדברים השחקנים נזהרים יותר בהתאימם עצמם לתנאי השטח. דברים אלו אמורים במיוחד כלפי התובע שלא היתה לו זו הפעם הראשונה שבא לשחק במגרש זה, אלא בפעם הרביעית או החמישית, לדבריו (פר' עמ' 13 ש' 14). עם זאת, אין מקום לקבל טענת הנתבעת כי יש לקבוע אשם-עצמי-תורם של 100%, שכן בלהט המשחק, תוך כדי ריצה במטרה לקלוע לסל, אין השחקנים שתים ליבם לריצוף המגרש, אלא למטרה שעומדת בפניהם, היינו קליעת הכדור לסל. סבורני, כי בשקלול הנתונים האלו, במקרה דנן, יש מקום להטיל אשם-עצמי-תורם על התובע דנן בשיעור של 25%. הנזק הנכות הרפואית 18. התובע נפגע בברכו השמאלית. בניתוח ארתרוסקופי של הברך נמצא כי לתובע נגרם קרע מלא של הרצועה הצולבת הקדמית בברך, קרע חלקי קל ברצועה הצולבת האחורית, קרע חלקי ברצועה הקולטרלית המדיאלית, קרע במיניסקוס הלטרלי ושבר כונדרלי של רוב הקונדרלי-הפמורלי-הלטרלי עם גופיים חופשיים, ונמצאה אי-יציבות קדמית אחורית. 19. המומחה מטעם התובע, ד"ר א. פרנקל, קבע כי לתובע 30% נכות צמיתה בתחום האורטופדי בגין הפציעה בברך, לפי סעיף 35 (1) (ד') מותאם, של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרכת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). . המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר ר. גלר, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 35 (1) (ג) לתקנות הנ"ל, כשהיא כוללת שינויים ניווניים שיכולים להיגרם בעתיד כתוצאה מקרע שלם של הרצועה הצולבת הקדמית וקרע חלקי של המיניסקוס. ב"כ הצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה על חוות דעתם, מה גם שמתברר שההבדל בין קביעותיהם אינו רב . סבורני, כי יש לקבוע את הנכות הרפואית הצמיתה של התובע כממוצע שבין שתי חוות הדעת, ולהעמידה על 25%. נזק לא ממוני 20. ב"כ התובע הציע בסיכומיו כי התובע יפוצה לפי מכפלת הסכום המתקבל מהנוסחה הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, ואילו ב"כ הנתבעת הציע בסיכומיו לפצות את התובע בהתאם לחוק הנ"ל לפי נכות של 20%. כיוון שהתובענה איננה על פי החוק הנזכר, אין בית המשפט מוגבל בפסיקתו של הנזק הלא-ממוני על פי החוק והתקנות שהותקנו לפיו ואף לא ממכפלות הסכומים הללו. התובע נפגע קשות בברכו ונגרמו לו חבלות ממשיות בתוך הברך וכן נזקק לטיפולי פיזיוטרפיה. על דרך האומדן אפסוק לתובע בגין הנזק הלא ממוני סך של 70,000 ₪. הפסדי שכר בעבר 21. התובע הוא בעל שתי מכבסות - האחת במבשרת ציון והשניה בפסגת זאב . לטענתו, עקב התאונה לא יכול היה להמשיך בעבודתו במכבסה ונאלץ למסור עבודות שהגיעו למכבסות לקבלן משנה בתקופה שבין חודש דצמבר 1996 ועד לחודש יולי 1997. לטענתו, עקב היעדרותו מהמכבסות הפסיד לקוחות של מספרות ומסעדות ומחזור עסקיו ירד למחצית (סעיפים 14 - 15 לתצהירו). עוד הוסיף, כי בחודש יולי 1997 הפסיק להעביר כביסה לקבלן משנה והתחיל להעסיק פועל מיומן שהשכר ששולם לו היה בסך 5,000 ₪ נטו (סעיף 16 לתצהירו), ואף משחזר הוא עצמו לעבודה, לא עשה זאת כפי שעשה קודם לכן אלא עסק בעיקר בעבודות פיקוח ניהולי, כיוון שהוא מתקשה לעמוד על רגליו באופן רצוף למעלה משעה (סעיף 17 לתצהירו). בתחשיב הנזק שהגיש בא כח התובע נטען, כי הפסדי שכרו של התובע לעבר מגיעים לסך של כ - 200,000 ₪. 22. ב"כ הנתבעת טען לעומתו, כי לתובע לא נגרם כל הפסד, שכן ממילא לא יכול היה לעבוד בשתי המכבסות בעת ובעונה אחת ועל פי דוחו"ת המס שהגיש מסתבר כי לא נגרמו לו הפסדים כלל. 23. לתצהיר עדותו הראשית צירף התובע שתי חשבוניות המאשרות כי שולם למכבסות חיצוניות - בצור באחר ובאל-רם - תמורת כביסה, ניקוי יבש וגיהוץ, ביום 19.6.97 וביום 4.7.97 סך כולל של 53,312 ₪. התובע לא השכיל להוכיח כי מספרות ומסעדות הפסיקו להעביר לו כביסה וכי עקב כך נגרמו לו הפסדי הכנסות, ואף לו היה כך לא הוכיח כי הדבר נעשה בעקבות פציעתו והעדרותו מהעבודה בחודשים הראשונים לאחר הפגיעה. התובע גם אישר, כי בשנת 1996, השנה שקדמה לתאונה, וגם בשנת 1997, השנה שבאה בעקבות התאונה, ואשר בחודשיה הראשונים נעדר התובע מעבודתו, היה היקף העבודה במכבסותיו שווה (פר' עמ' 21 ש' 22 - 23). יתר על כן. הוא אף אישר כי בפועל ביצע עבודה רבה יותר בשנת 1997, וזאת בעקבות הציוד שנרכש על ידו בשנת 1996 לאחר היפרדו משותפו (שם, ש' 12 - 27). גם טענתו, כי העסיק פועל מיומן תחתיו, לא הוכחה, שכן בעקבות פציעתו ניהל את העסק שותפו בעוד הוא מספק הסברים מקצועיים (שם, עמ' 22 ש' 18 - 20), והוא פיטר עובדת אחת ולא פיטר עובדים מקצועיים (שם, שם, ש' 25 - 27), ואם שכר עובד מקצועי היה זה בעקבות התרחבות העסק ולא מטעם אחר. לאור האמור, וכיוון שהמדובר ב"נזק מיוחד" שנטל ההוכחה מוטל על התובע, סבורני, כי התובע השכיל להוכיח אך את ההוצאות ששילם לקבלני משנה בסך של 53,312 ₪. סכום זה, כשהינו משוערך להיום, כולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מגיע ל - 72,650 ₪, והתובע זכאי להשבתו מהנתבעת. מעבר לתקופה זו לא הוכיח התובע כי נגרמו לו נזקים נוספים. עזרת הזולת בעבר 24. התובע טען כי במשך 7 חודשים שאחרי התאונה סעדו אותו אשתו ובני משפחה אחרים, ובכלל העזרה - רחצה, הבאת אוכל למיטה, חבישות של הרגל, ליווי לרופאים וכו'. את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה השאיר לשיקול דעתו של בית המשפט. מטעם התובע העידה גם אשתו שאישרה את טענותיו לעזרה שהושיטה לו (ראה תצהירה וכן פר' עמ' 23 - 24). 25. הנתבעת מציעה בגין עזרה מוגברת של בני המשפחה בעבר פיצוי בשיעור של 3,000 ₪, כאשר הטענה המרכזית הינה כי התובע לא נזקק לעזרה בשכר ושב לעבודתו בהיקף מלא . 26. הלכה פסוקה היא, כי יכול בית המשפט להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך ואף יכול לערוך אומדנא ובלבד שישתכנע כי העזרה שהושטה ניתנה מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה (ע"א 93/73 שושני נ. קראוז, פ"ד כח(1) 277; ע"א 370/99 פרפלוצ'יק נ. מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551; ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד ואח', פ"ד מ (1) ע' 225; ע"א 142/89 גמליאל ואח' נ. אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90 (3) 683, 685). עם זאת היו מקרים בהם היה סבור בית המשפט כי אם העזרה ניתנה כ" עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינה" לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין כך. (ע"א 327/81 ברמלי נ. חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588; ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1) 477, 493). אין ספק כי התובע, בעקבות פציעתו בברכו, נזקק לעזרת אשתו וקרוביו, למעלה מזו הנהוגה להיות מושטת לבן משפחה. בהתחשב בסוג הפציעה, באיסור לדרוך על רגלו בהוראת רופאיו פרק זמן לא קצר, באורך התקופה לה נזקק לעזרה זו לפי דבריו ולפי דברי אשתו, ובהתחשב בכך שחלפו כ- 5 שנים ממועד התאונה, אני פוסק לו על דרך האומדן בגין ראש נזק זה - 10,000 ₪. הוצאות שונות 27. בכתב התביעה מבקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות שונות שנגרמו לו ובהן: הוצאות נסיעה לטיפולים פיזיותרפיים במשך 4 חודשים בתדירות של 4-5 פעמים בשבוע, סך של 3,000 ₪. בגין מכשיר להחזקת הברך - 400 ₪, תחבושות אלסטיות - 1,000 ₪, משככי כאבים - כ- 200 ₪, חוו"ד ד"ר פרנקל - 2,500 ₪, ייעוץ דר' הלפרין - 400 ₪. סה"כ - 7,500 ₪. התובע צירף קבלה אך עבור הייעוץ האורטופדי ולא צירף קבלות בגין שאר ההוצאות. הנתבעת מוכנה לפצות בגין הוצאות על פי קבלות. 28. בשים לב לפציעתו של התובע נראות לי ההוצאות המבוקשות בגדר הסביר, על אף העדר קבלות לאימותן (מלבד ההוצאה בסך 2,500 ₪ עבור חוות דעתו של דר' פרנקל - שכן אלו בכלל הוצאות משפט , להן זכאי התובע בנפרד), ולפיכך הנני פוסק לתובע סך של 5,800 ₪, נכון להיום. אובדן כושר השתכרות 29. התובע טוען כי בעבר היה פעיל ודינמי ועבד לפחות 12 שעות ביום. כיום, אינו מסוגל למאמץ פיסי ומסתפק בתפקיד של פיקוח בלבד. הוא מסוגל לעמוד על רגליו זמן מוגבל בלבד ונאלץ להעסיק עובד נוסף שממלא את תפקידו. לפי חישוב אקטוארי, מבקש התובע לפסוק לו 500,000 ₪. 30. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי התובע לא גילה את נתוני שכרו מעבר לשנת 1998 ויש להניח, כי אלו עלו מעבר לנתונים שהציג לאותה שנה והציע להעמיד בסיס השכר על 3,000 ₪ לחודש. עוד הוסיף, כי המומחה מטעם התובע, דר' פרנקל, מצא הגבלה מינימלית בתנועה ואי-יציבות בברך, היינו, המדובר בממצא שמשמעותו התפקודית מינימלית, והגיע למסקנה כי אין שום משמעות תפקודית לנכות הרפואית. 31. שני מרכיבים מובילים לקביעת הפיצוי לנפגע בגין אובדן כושר השתכרות: בסיס השכר והשפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע. אשר לבסיס השכר. כאמור התובע הינו הבעלים של שתי מכבסות באמצעות חברה הנמצאת בבעלותו, לאחר שרכש את חלקו של שותפו, ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של ב"כ הנתבעת, מדוע זה ועל סמך מה, ביקש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על 3,000 ₪ בלבד, כאשר הנתונים מלפני התאונה ולאחריה מורים אחרת, וכאשר אף הוא סבור, כי העובדה שהתובע לא הציג הכנסותיו לשנים האחרונות, מצביעות דווקא על עלייה בשכרו. על פי טופס 106 לשנת 1996 (ת/4) שכרו החודשי הממוצע של התובע ברוטו היה 6,944 ₪ ואילו על פי טופס 106 לשנת 1997 (צורף לתחשיב הנזק של התובע), היה שכרו החודשי הממוצע של התובע בסך 8,323 ₪. התובע לא הציג לבית המשפט את הכנסותיו לשנים שלאחר מכן, על מנת שבית המשפט יוכל להתרשם האם חל שינוי משמעותי בהכנסותיו, נתון שהיה יכול להשפיע על קביעתו של בית המשפט. ברי, כי שכרו של התובע, קודם לתאונה, עלה על השכר הממוצע במשק בישראל, ולפיכך, בהעדר נתונים מעודכנים, נראה לי לשערך את בסיס שכרו החודשי של התובע כאמור לשנת 1996 שמלפני התאונה, ולהעמידו על 8,630 ₪ לחודש. אשר להשפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע. אין ספק כי פגיעתו בברך הינה משמעותית ואף המומחה מטעם הנתבעת מצא כי "למרות הטיפול הניתוחי והפיזיוטרפי נותר עם הפרעות בתפקוד ברכו השמאלית ובעיקר אי-יציבות קדמית-אחורית", ולפיכך זיכה אתו בנכות צמיתה בשיעור של 20%, על פי הסעיף התפקודי אשר בתקנות המל"ל - סעיף 35 - בקובעו כי "קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה", בעוד שהמומחה מטעם התובע קבע כי בבדיקתו את התובע מצא כי קיימת רגישות, הגבלה מינימלית בתנועה ואי יציבות, וסבר כי ההשפעה על כושר הפעולה היא יותר מבינונית , ועל כן קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30%. 32. עבודתו של התובע אינה עבודה פיזית בעיקרה, שכן את עבודת הכביסה, הגיהוץ, הקיפול וכו' אינו עושה בעצמו, והוא, כבעבר, מתרכז בצד הניהולי-מקצועי - מתן הוראות לעובדיו, אם כי הוא נדרש לעמוד על רגליו שעות מרובות מדי יום. התובע שב לעבודתו ואין כל הוכחה כי אמנם נגרמו לו הפסדי שכר בעבר. התובע כיום כבן 30 וחצי, ולפניו עוד שנות עבודה למעלה משנות חייו עד היום. בשקלול הנתונים הללו - שובו של התובע לעבודתו הקודמת, העדר הוכחה פוזיטיבית בדבר הפסדי שכר, וניתן לומר כי חלה עלייה בהשתכרותו בשנת 1997, בסמוך לאחר התאונה, גילו הצעיר יחסית של התובע, נכותו בברכו (אי-יציבות קדמית-אחורית) , כאשר עבודתו דורשת עמידה ממושכת - נראה לי להעמיד את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע על מחצית מנכותו הרפואית - 12.5%. כאמור, התובע כיום שכיר אך בחברה השייכת לו, ולפיכך יש מקום לשער, כי יתמיד בעבודתו עד לגיל 70 כנהוג כלפי עצמאי. לפיכך, החישוב בגין אובדן כושר השתכרותו (מקדם ההיוון הינו - 277.5205), יועמד על סך של - 299,375 ₪ = 277.5205 X 12.5% X 8,630. עזרת הזולת לעתיד 33. בסעיף 22 לתצהירו הצהיר התובע כי בשל מוגבלותו אינו ממלא את כל התפקידים שמילא בבית בעבר, כגון, עזרה באחזקת הבית, קניות, סידורים ועוד. רעייתו של התובע הצהירה (סעיף 4 לתצהירה), כי בעבר היה התובע עושה את כל הקניות הדרושות לבית, וכן היה עוזר לה בנקיון ובכל עבודות הבית, ואילו כיום הוא נמנע מכל מאמץ פיזי וכמעט אינו עוזר לה במטלות הקשורות בהחזקת הבית. בחקירתה הנגדית הוסיפה, כי עבודות הבית התחלקו ביניהם כמו כל זוג (פר' עמ' 24 ש' 5). ב"כ התובע הותיר לשיקול דעת בית המשפט קביעת גובה הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד, בעוד ב"כ הנתבעת טוען כי אין לפסוק לתובע מאומה בשל כך. 34. התובע מוגבל במידה מסוימת עקב הפגיעה בברכו. יש להניח, כי מטלות מסוימות בעבודות הבית, או בעבודות אחרות שנהוג לבצען באורח עצמאי, אינו יכול לבצע, אף כי נהג לעשותן קודם לפציעתו, ואני סבור, כי יש מקום לפצותו בגין הצורך להיעזר באחרים, בהתחשב בגילו הצעיר, בנכותו ובאיבר שנפגע והשפעת הנכות הזו על התפקוד, על דרך האומדן אפסוק לתובע סך של 40,000 ₪, נכון להיום. הוצאות נסיעה מוגברות 35. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע עבור הוצאות נסיעה מוגברות סכום של 28,000 ₪ לפי חישוב של 100 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 70. ב"כ הנתבעת טען כי הצהרתו של התובע כי הוא נזקק להוצאות מוגברות הינה בעלמא, מה גם שהוא בעל רכב פרטי ואינו נזקק לנסיעה במוניות. 36. אין מקום לקבל טיעונו של ב"כ הנתבעת. עקב הפגיעה ברגלו יהא על התובע ליסוע, אף אם ברכבו, במקום לילך ברגליו, ובכך יגרמו לו הוצאות נסיעה מוגברות . הסכום המבוקש על ידי בא כוחו נראה לי בגבולות הסכום הסביר, לאור חומרת הפציעה ברגלו (השווה: ע"א 4256 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. שידלובסקי, פ"ד מט (5) 139). לפיכך, אני פוסק לתובע בגין הוצאות נסיעה מוגברות כמבוקש, סך של 28,000 ₪, נכון להיום. סיכום 37. לאור האמור הסכום הכולל על פי ראשי הנזק שנקבעו הוא : א. נזק לא ממוני (סעיף 20 לעיל) - 70,000 ₪ ב. הפסדי שכר לעבר - (סעיף 27 לעיל) - 72,650 ₪ ג. עזרת הזולת לעבר (סעיף 26 לעיל) - 10,000 ₪ ד. הוצאות שונות (סעיף 28 לעיל) - 5,800 ₪ ה. אובדן כושר השתכרות (סעיף 32 לעיל) - 299,375 ₪ ו. עזרת הזולת לעתיד (סעיף 34 לעיל) - 40,000 ₪ ז. הוצאות נסיעה מוגברות (סעיף 36 לעיל) - 28,000 ₪ סה"כ: 525,825 ₪ 38. מהסכום האמור לעיל יש לנכות אשם-עצמי-תורם בשיעור של 25% (סעיף 17 לעיל), ולפיכך על הנתבעת לפצות את התובע ביתרת הסכום - 394,369 ₪ כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ כחוק. 39. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום י"דבכסלו, תשס"ב (29 בנובמבר 2001) בהעדר הצדדים. אהרן פרקש, שופט קרע