עוגמת נפש בגין פתיחת חקירה פלילית

עוגמת נפש בגין פתיחת חקירה פלילית

  1. התובעת, ילידת 1968 שעלתה לישראל מרוסיה בשנת 1991, פנתה בקיץ 1991 למנהל לעניני סטודנטים (להלן: המנהל) המופעל ע"י משרד הקליטה והעליה, בבקשה לסיוע במימון לימודיה האקדמאים. בהתאם לדרישות המנהל, וכתנאי לקבלת הבקשה לסיוע, הפקידה התובעת את תעודת העולה המקורית שלה אצל המנהל בחודש אפריל 1992. כעבור חודש, אושרה בקשתה של התובעת לסיוע במימון הלימודים, אולם תעודת העולה לא הוחזרה לה. היא פנתה מספר פעמים למשרדי המנהל, שם נאמר לה כי יחפשו את התעודה שלה ויודיעו לה. לטענתה, היא נתקלה ביחס מזלזל של פקידות המנהל כלפיה. באחד מביקוריה, הפנתה אותה פקידת המנהל בשם שושנה מזרחי לחפש בעצמה בארכיון שבבנין. היא ניגשה לבדה ונכנסה לארכיון שאליו הפנו אותה, שם מצאה תיקים שונים המונחים בארונות ועל מדפים. התובעת ראתה כי בחלק מהתיקים שבארכיון היו תעודות עולה מקוריות של עולים חדשים אחרים. את התעודה שלה, היא לא מצאה. התובעת העידה כי היא נכנסה לארכיון לבדה באופן חופשי. המקום לא היה נעול. לא היה אף אחד אחר בארכיון ולא היה שומר בפתחו.
  2. כעבור מספר שבועות, הודיע המנהל לתובעת כי תעודת העולה שלה נגנבה, והמנהל הנפיק לה תעודת עולה חלופית זמנית הנקראת "תעודת טיפול". בהמשך, הודה המנהל במכתב מיום 1.10.92 כי התעודה נגנבה ממשרדי המנהל, ביחד עם מספר תעודות עולה נוספות (נספח א' לתצהיר התובעת).


3. בקיץ 1992, נסעה התובעת לבקר את אמה בחו"ל. באותה תקופה, התחילו להגיע לביתה בישראל הודעות על שיקים שנמשכו כביכול על ידה ושלא כובדו. התברר לה מאוחר יותר שמשרד הפנים הנפיק תעודת זהות על שמה, ככל הנראה על סמך תעודת העולה הגנובה, למתחזה, שאחר כך השתמשה בשמה של התובעת ובתעודות המזויפות כדי לפתוח חשבון בנק ולמשוך שיקים ללא כיסוי.

4. זו תחילתו של סיפור של 7 שנים של הטרדות, איומים חקירות משטרה והליכים משפטיים שנאלצה התובעת לעבור בשל מעשיה הפליליים של המתחזה שיוחסו לתובעת. בתצהיריה ובעדותה, העידה התובעת על ריבוי של מכתבי עורך-דין, אזהרות מלשכות ההוצאה לפועל והליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדה בעקבות שיקים ללא כיסוי שנמשכו על שמה ע"י המתחזה. היא נאלצה בכל פעם לפנות, בטלפון, ישירות ו/או בכתב כדי להסביר כיצד נפלה קורבן למתחזה ולבקש את ביטול ההליכים. חלק מעורכי הדין לא קבלו את הסבריה והמשיכו לנהל נגדה הליכים.
כתוצאה ממשיכת שיקים ללא כיסוי ע"י המתחזה, הגביל בנק ישראל בשנת 1993 את חשבון הבנק של התובעת. חשבון הבנק שלה מעוקל עד היום. בשנת 1995, היא עוכבה בשדה התעופה עם בנה בן השלוש, לעיני ציבור הנוסעים והעובדים, בשל צו עיכוב יציאה מן הארץ באחד התיקים שנפתחו עקב מעשי המתחזה. היא נלקחה לתחנת משטרה בשדה התעודה, ולא איפשרו לה לנסוע עד שלא שילמה את החוב.
בשנת 1997, כאשר עבדה במשרד עורכי-דין, קיבל מעבידה הודעת עיקול על המשכורת שלה.

התברר שהמתחזה גם פתחה עסק של שמה של התובעת בנתניה, והשאירה חובות אצל שלטונות המס. נשלחו אליה דרישות לתשלום ולמתן דיווחים. מס הכנסה קיזז פעמיים את קצבת הילדים שלה. רק בשנת 1997, לאחר שהתובעת ניהלה שיחות והתכתבויות עם רשויות המס, נסגרו תיקי המס שנפתחו נגדה.נ

התובעת נחקרה אודות הפרשה במשך 3 שעות במשטרת באר שבע. היא נחשדה תחילה כחברה של המתחזה, שהלוותה לה את תעודת העולה .אחר-כך, נאלצה התובעת לנסוע מביתה בירושלים לבאר שבע כדי לקבל אישור בכתב על תוצאות החקירה, לאחר שהמשטרה סירבה לשלוח לה מסמך כזה בדואר.

לתצהיריה של התובעת, צורפו מסמכים רבים שנשמרו על ידה במשך השנים אשר מתעדים את מסכת הרדיפות נגדה בשל מעשי המתחזה ומאמציה של התובעת כדי להחלץ ממנה.

5. התובעת היום עורכת דין ואם לשלושה ילדים. אין לה כל עבר פלילי. הפרשה גרמה לה לעוגמת נפש רבה במשך השנים, כאשר הוצגה ברבים כנוכלת. הבושה היתה רבה כלפי עורכי דין, אנשי משטרה, פקידי הבנק שלה, מעבידה וכל גורם אחד שבפניו נחשפו החשדות נגדה. היא נאלצה להתמודד עם הפרשה, לסבול את עוגמת הנפש ולמחוק את הכתם שדבק בשמה הטוב, הכל במהלך שנותיה הראשונות בארץ, כאשר היא גם מתמודדת עם הקשיים הרגילים שבדרך כלל מלווים קליטה של עולה חדש, ביחד עם הקשיים שמלווים כל אם ואישה עובדת בראשית דרכה בחיים (צורכי פרנסה, גידול ילדים וכיו"ב).

6. התובעת טוענת כי עובדי המנהל, שהם עובדי מדינה, התרשלו כלפיה וגרמו לנזקיה בעקבות הפרשה. הנזק נגרם כתוצאה מגניבת תעודת העולה המקורית, שהמנהל דרש שתופקד ברשותו כדי לטפל בבקשת התובעת לסיוע למימון הלימודים שהיא זכאית לו בשל היותה עולה חדשה. עובדי המנהל התרשלו בשמירה על התעודה באופן שאפשר את הגניבה.ב
אני מסכים עם ב"כ התובעת כי בנסיבות המקרה, חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו כאשר הדבר מעיד על עצמו, חובת הראיה על הנתבע שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות מטעמו. מתקיימים שלושת התנאים לתחולתו של סעיף 41 לפקודה:

א. לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. נסיבות השמירה על תעודת העולה של התובעת ונסיבות הגניבה אינן ידועות לה ולא יכלו להיות ידועות לה. כל הנסיבות הללו נמצאות בשליטתם של עובדי הנתבעים ו/או של הגנב.
ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. למנהל היתה שליטה מלאה על תעודת העולה שהופקדה ברשותו. גם תעודת הזהות המזויפת, שהונפקה על סמך תעודת העולה הגנובה, היתה בשליטה בלעדית של משרד הפנים.
ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. תעודת עולה היא מסמך זיהוי רשמי של המדינה. ברגע שדרש המנהל את הפקדת התעודה המקורית, מחובתה היתה לשמור על התעודה כדי שלא תגנב ושלא יעשה בה שימוש לצורך התחזות. אף על פי כן, תעודת העולה של התובעת נגנבה מרשות המנהל, ביחד עם תעודות עולה אחרות. בכתב ההגנה, טענו הנתבעים כי "גניבת תעודת העולה של התובעת נעשתה באופן בו לא היה לנתבעים ו/או למי מטעמם היכולת או האפשרות למנוע גניבה כאמור" (סעיף 3.3 לכתב ההגנה). מלבד אמירה סתמית זו, לא נטען בכתב ההגנה כי הנתבעים נקטו אמצעי זהירות כלשהם כדי לשמור על התעודה.
במהלך ההוכחות, לא הביאו הנתבעים כל ראיות מטעמם. ב"כ הנתבעים בקש, יום לפני מועד ההוכחות (נקבע זמן רב מראש), לדחות את הדיון בשל היותה של מבקרת פנימית במשרד הקליטה חולה בשל מחלה ממארת. בקשתו נדחתה. באותה בקשה, הצהיר ב"כ הנתבעים בקשר לאותה עדה כי "...רק לה הידיעה האישית הנדרשת כדי להצהיר על הנהלים ועל סדרי העבודה נשוא תביעה זו." כפי שטען ב"כ התובעת בסיכומיו, נמנעו הנתבעים להעיד עדים אחרים שיכלו להעיד על אמצעי אבטחה שננקטו לשמירה על תעודות העולה שהופקדו בידי המנהל. הנתבעים נמנעו להזמין לעדות את גב' שושנה מזרחי מהמנהל כדי להדוף את הטענות שהתובעת העלתה נגדה בתצהירה. כמו-כן, אילו הנהלים וסדרי העבודה, שאליהם התיחס ב"כ הנתבעים בבקשה לדחיה ההוכחות, ידועים למבקרת הפנים של משרד הקליטה בלבד, הרי ניתן להסיק מכך כי אותם נוהלי וסדרי עבודה אינם ידועים לעובדים האחרים במנהל או במשרד הקליטה והעליה. המשמעות היא כי לא יושמו נהלים לשמירה על תעודות העולה שהופקדו בידי המנהל, דבר המעיד על אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים.

הנתבעים לא הרימו את נטל הראיה שלא התרשלו, ומכאן שהם חבים ברשלנות.ו

7. מעבר לצורך, גם אלמלא השימוש בסעיף 41 לפקודה, הוכחה רשלנות הנתבעים. התובעת העידה, כאמור, על אמצעי הזהירות הלקויים והעדר השמירה על הארכיון שבו הוחזקו תעודות העולה שהופקדו בידי המנהל. עדותה היתה מהימנה ולא נסתרה.נ

8. ב"כ הנתבעים טען (בקיצור) בסעיף 8 לסיכומיו כי מעשיהם של גנב התעודה והמתחזה מנתקים את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובעת. ב"כ התובעת הפנה, בצדק, לע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ. הסנה, פ"ד נ' (1) 866, שם נקבע כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי בין התרשלות אדם לבין הנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא ינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו (שם, בעמ' 871). במקרה הנדון, השימוש הפלילי לצורך התחזות בתעודה מזהה גנובה היה צפוי. כפי שכבר נאמר, לא הוכח כי ננקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את המעשים הפליליים הללו.

9. עוד טען ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי הנזקים הנתבעים ע"י התובעת לא היו צפויים ולא באו במישרין מעוולת הנתבעים. אינני מקבל טענה זו. טבעי שמתחזה באמצעות תעודה מזהה מזויפת ינסה לעשות באמצעות ההתחזות רווח כספי, לרבות באמצעות פיזור שיקים ללא כיסוי ופתיחת עסק על שם מי שהוא מתחזה להיות. טבעם של מהלכים פסולים שכאלה להמשך כל עוד המתחזה אינו נתפס. במקביל, צפוי מי שמזייפים את זהותו לסבול ממושכות בכל מקרה חדש שבו פונה אליו קורבן להתחזות.

10. אני גם דוחה את הטענה כי התובעת לא פעלה כדי להקטין את נזקיה.
ב"כ הנתבעים הלין על כך שהתובעת לא התלוננה מיד למשטרה כאשר נודע לה על גניבת תעודת העולה. לא הוכח כיצד הודעה מוקדמת יותר למשטרה היתה יכולה למנוע את הנזקים שנגרמו. כמו-כן, כפי שהתובעת בעצמה אמרה בחקירתה הנגדית, מחובתו של המנהל היתה לדווח למשטרה על הגניבה ברגע שנודע לו עליה, והמנהל ידע על הגניבה לפני שהתובעת ידעה עליו.

11. במסגרת תביעתה, תבעה התובעת פיצוי בגין נזקים ממוניים ופיצוי בגין עוגמת נפש.ב
הנזקים הממוניים כוללים הוצאות נסיעה למקומות שבהן פעלה המתחזה, הוצאות טלפונים ומכתבים רשומים והפסד ימי עבודה. התובעת לא העידה כל עדות ספציפית בנוגע לנזקים אלה. היא העידה על מספר נסיעות שעשתה מחוץ לעיר (פעמיים לבאר שבע באוטובוס ופעמיים לנתניה ברכב פרטי), מבלי שנקבה בעלות הנסיעות. לא צורפו קבלות בגין נסיעות, טלפונים או דואר. בחקירתה הנגדית, הודתה התובעת כי לא בוצע ניכוי ממשכורתה בשל הפסד ימי עבודה. היא גם לא העידה כמה ימי עבודה הפסידה. היא גם הודתה כי סכומי נזקיה הממוניים שנתבעו הם אומדנים בלבד.
התובעת העידה ששילמה 700 ש"ח כדי לבטל את צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדה, וכי קיזזו לה פעמיים קצבת ילדים, אולם נזקים אלה לא נתבעו במסגרת התביעה.
לסיכום פרק זה בתביעה, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח את נזקיה הממוניים ואת גובהם, ולפיכך, דין התביעה לגבי הנזקים ממוניים להדחות.ו

12. לעומת זאת, הוכח כי התובעת סבלה עוגמת נפש רבה וממושכת כתוצאה מרשלנות הנתבעים, המזכה אותה בפיצוי בגין נזק ללא ממוני. טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי מדובר ב"זוטי דברים" מקוממת ומוטב שלא היתה נטענת כלל.
בבואי לפסוק את הפיצוי, הבאתי בחשבון את היחס המזלזל של פקידי המנהל כלפיה כאשר דרשה לקבל את התעודה, את הזמן שהקדישה לדרישות וחיפושים אחר התעודה, הזמן והטרחה בכך שנאלצה לפעול, לאורך שנים, כדי לבטל אתראות והליכי הוצאה לפועל ופעולות שלטונות המס שננקטו נגדה בעקבות מעשיה של המתחזה, עוגמת הנפש מהליכים שננקטו נגדה בפועל, לרבות נסיבות עיכוב היציאה מן הארץ, העיקול על משכורתה, וקיזוז קצבת הילדים, ההגבלה בחשבון הבנק, והחקירות במשטרה, הבושה בשל כך שהוצגה שוב ושוב כנוכלת, בפני מקורבים וזרים, ונאלצה בכל פעם להקדיש זמן ואנרגיה לנקות את שמה וחששות שעמם נאלצה לחיות בפני נקיטתם של הליכים חדשים נגדה בגין חובות המתחזה שעתידים להתגלות.
אני פוסק לתובעת, בדרך של אומדן, פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 20,000 ש"ח.נ

13. באשר להוצאות המשפט, הבאתי בחשבון כי ב"כ התובעת נאלץ לנהל הוכחות ולהגיש סיכומים, למרות החבות הברורה של הנתבעים במקרה הזה. בית המשפט הציע עוד בקדם המשפט הראשון לפסוק בהתאם לסמכותו לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. ב"כ התובעת הסכים להצעה. ב"כ הנתבעים, לעומת זאת, דחה את ההצעה, וטען שהמדינה אינה מסכימה להכרעה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט "כעניין שבמדיניות". אם אכן קיימת "מדיניות" כזו בפרקליטות, אני סבור כי ראוי שהיא תשקל מחדש. היא נראית בעיני כבלתי סבירה במקרים כגון המקרה דנן. כתוצאה מאותה "מדיניות", יאלץ משלם המסים לשלם כעת עוד כמה אלפי שקלים בהוצאות משפט, הנפסקות עקב הוצאות ניהול משפט מיותר שנכפה על התובעת.

14. אשר על כן, אני מחייב את מדינת ישראל (שהנתבעים הם משרדים שלה) לשלם לתובעת סך של 20,000 ש"ח בצירוף אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ.ב

המזכירות תשלח העתקים מפסק-הדין לב"כ הצדדים.ו

ניתן היום, ט"ז בתשרי התש"ס, 26.9.99, בהעדר הצדדים.

שמעון פיינברג, שופט      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. כאב וסבל בתאונת דרכים

  2. עוגמת נפש בירח דבש

  3. עוגמת נפש ליקויי בניה

  4. עוגמת נפש בתביעות רכוש

  5. עוגמת נפש בתביעות קטנות

  6. פיצוי על עוגמת נפש עקב פיטורים

  7. עוגמת נפש בגין פתיחת חקירה פלילית

  8. פיצוי על עוגמת נפש בוועדות רפואיות

  9. פיצוי על עוגמת נפש בבית דין לעבודה

  10. תביעה נגד אל על - סבל גופני ועוגמת נפש

  11. תביעה לפיצוי בגין ליקויי בניה ועוגמת נפש

  12. פיטורים ללא שימוע פיצויים בגין עוגמת נפש

  13. פיצויים בגין עוגמת נפש בעקבות הליך תפיסת רכב

  14. פיצויים על עוגמת נפש בגין תשלומי ארנונה ביתר

  15. נזק שאינו נזק ממוני (עוגמת נפש) עקב הפרת חוזה

  16. פיצויי עוגמת נפש על אי ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ

  17. תביעה לביטול עסקה, פיצוי בגין פגמים במוצר ועוגמת נפש

  18. פיצוי בגין עוגמת נפש והפרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים

  19. המגמה בפסיקה בשנים האחרונות: העלאת הפיצוי על עוגמת נפש

  20. פיצוי מחברת ביטוח על עוגמת הנפש שנגרמה למבוטח על הליך סרק

  21. פיצויים בגין עוגמת נפש והוצאות כספיות בטיול מאורגן באירופה

  22. האם תביעה רק על "עגמת נפש" נחשבת "נזקי גוף" ? - הלכת מנסור

  23. תביעה בגין פחיתת ערך, דמי שימוש ראויים ועוגמת נפש במסגרת סכסוך בין שכנים

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון