האם זריקת חפץ מכוונת על רכב מהווה תאונת דרכים ?

האם זריקת חפץ מכוונת על רכב מהווה תאונת דרכים ? 1. ביום 21.6.88 נסעה התובעת, תושבת תל-שבע, ברכבו של הנתבע מס' 4 (להלן: "הנהג"), כאשר בכוונתה להגיע לדהרייה. באיזור חברון הוקם ע"י צה"ל מחסום דרכים. את המחסום איישו חיילי מילואים. הרכב בו נסעה התובעת, ושהיה נהוג ע"י הנהג, לא עצר במחסום. אחד מהחיילים ירה לעבר הרכב בכוונה לגרום לו לעצור. מאחת היריות נפגעה התובעת. 2. כתב התביעה המקורי הוגש ביום .4.4.94 בכתב התביעה המקורי נתבעו הנתבעים 1- 3 בלבד. התובעת טענה כי האירוע המתואר לעיל הוא "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - "החוק"). יוטעם, כי האירוע הנדון התרחש בטרם נכנס לתוקפו חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א - 1990( ס"ח תשנ"א, מס' 1329, עמ' 2). כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8הנ"ל היתה ביום 30.9.90, והוא הביא לידי שינויים מרחיקי לכת בסוגיות הדורשות הכרעה בתיק דנן. האמור בפסק זה מתייחס, איפוא, לדין שקדם למועד כניסת התיקון הנ"ל לתוקף. בכתב התביעה המקורי נטען, כי אחריותה של הנתבעת מס' 3 (להלן - "קרנית") לנזקים שנגרמו לתובעת באירוע הנדון, נובעת מכך שלתובעת אין מידע כלשהו אודות זהותו של הנהג שהסיע אותה (סעיף 12(א)(1) לחוק). בנוסף, כלל כתב התביעה המקורי עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] כנגד הנתבעים 1 ו-2. 3. ביום 5.4.95 הוגשה ע"י התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה (המ' 3676/95), והתיקון הותר, בהסכמת ב"כ הצדדים, ביום .16.5.95 בכתב התביעה המתוקן הוסף הנהג כנתבע נוסף ונטען (בסעיף 4(א) שלו) כי הנהג לא החזיק בביטוח כדין וכי אם היה בידו ביטוח כי אז הביטוח לא כיסה את החבות הנטענת בכתב התביעה שכן: "המכונית הנ"ל, שמספרה הרשום היה 12-373- 34 מסוג פיז'ו 504 סטיישן, היתה מכונית פרטית ושימשה במועד אירוע התאונה להסעת נוסעים בשכר, ובכללם התובעת". דהיינו - עילת התביעה כנגד קרנית לא מבוססת עוד על הטענה שלא ידועה זהות הנוהג ברכב, אלא על שתי טענות חלופיות: שלא היה לנהג ביטוח כלל או שהביטוח לא היה בתוקף מחמת הסעת נוסעים בשכר. 4. בדיון מיום 11.9.95 (עמ' 4 לפרוטוקול), התייצב הנהג בעצמו וב"כ התובעת הודיע כי אינו מבקש פסק דין נגדו על אף שלא הגיש כתב הגנה. הוחלט כי הדיון יפוצל באופן שתחילה תידון השאלה האם מדובר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, והאם קרנית חבה בגין נזקי התובעת (למקרה שייקבע שאכן מדובר בתאונת דרכים). ישיבת ההוכחות בשאלות הנ"ל התקיימה ביום 28.10.96 ובמהלכה העידו הנהג והתובעת (כעדי תביעה) וכן שניים מבין החיילים שאיישו את המחסום (גרשון שמואל ודרור סוראיה). בהסכמה הוגשה הודעה שמסר החייל השלישי שהוצב במחסום (אלי אלינגר) במסגרת חקירת האירוע ע"י המשטרה (מוצג נ/1). הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. 5. מעדויות החיילים עולה כי הרכב בו נסעה התובעת לא עצר במחסום ולא שעה להוראותיהם כי עליו לעצור. החייל אלינגר ירה יריה באוויר ולאחר מכן יריה נוספת לעבר גלגלי הרכב. אז נעצר הרכב והתברר כי התובעת נפגעה. החיילים העידו כי התנהגות הנהג שלא עצר (ואף נסע במהירות גבוהה) עוררה את חשדם. הנהג העיד כי כשהגיע למחסום אמרו לו החיילים להמשיך בנסיעה. לדבריו, המחסום מוכר לו היטב מנסיעות קודמות באיזור והחיילים סימנו לו להמשיך בנסיעה. לצורך הסוגיות הדורשות הכרעה די לקבוע כי לאחר שהחיילים סברו שהרכב אינו עוצר ואינו מציית להוראותיהם, נורו יריות לעבר הרכב במטרה לעצרו, וכי התובעת נפגעה מיריות אלה. השאלה, האם הנהג המשיך בנסיעה מתוך טעות כנה או שהתכוון במודע שלא לציית לחיילים, אינה רלוונטית לעניננו. בין כך ובין כך, מדובר בירי מכווון שמטרתו לגרום לרכב לעצור. המחלוקת היא האם אירוע זה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק (טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8), אם לאו. התובעת וקרנית טוענות שאין מדובר בתאונת דרכים. לעומתן טוענים הנתבעים 1 ו- 2 כי מדובר בתאונת דרכים. אקדים ואומר, כי אף מסקנתי היא שאכן מדובר בתאונת דרכים, כפי שהוגדרה בחוק טרם תיקונו בתיקון מס' 8: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". 6. סלע המחלוקת העיקרי בין בעלי הדין הוא בשאלה האם מדובר בנזק שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי. לא יכול להיות ספק שהתובעת עשתה שימוש ברכב בעת שנורתה, אך השאלה היא, האם הנזק שנגרם לה כתוצאה מהירי לעבר הרכב, הוא נזק שנגרם עקב שימושה זה ברכב. כידוע, פסק הדין המנחה בסוגיה ניתן בפרשת שולמן (ע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2), 844). שם נפסק כי נזק גוף שנגרם כתוצאה מפיצוץ במכונית אשר הופעל על ידי התנעת הרכב, הוא נזק הבא "עקב שימוש" ברכב מנועי. מסקנה זו נובעת מפסיקתו של כב' השופט (כתארו אז) ברק כי אין לצמצם את הסיכונים שהשימוש ברכב יוצר לסיכונים שנובעים משימוש תעבורתי דווקא. ובלשונו של כב' השופט ברק: "... המבחן לקשר הסיבתי-משפטי, הנדרש בין השימוש ברכב המנועי לבין פגיעת הגוף שבאה כתוצאה מכך, הינו שהשימוש מהווה גורם ממשי לנזק הגוף, כלומר, שנזק הגוף נופל למסגרת הסיכון שהשימוש יוצר ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. כפי שראינו, נסיעה היא שימוש עיקרי ברכב. על כן, כל נזק גוף הנופל למסגרת סיכון שהנסיעה יוצרת נגרם 'עקב' אותה נסיעה, וניתן לראותו כגורם ממשי" (שולמן, עמ' 868 מול האות ד'). בענין שולמן נקבעה גם אחריות לנזק גוף שנגרם שלא במסגרת סיכון שהנסיעה עצמה יוצרת (סיכונים הנובעים משימושי לואי ברכב). בהקשר זה נאמר ע"י כב' השופט ברק כי: "סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע, מתוך מטרה לפגוע במצויים בו, הם סיכונים שהשימוש ברכב לצורכי נסיעתו גורר עמו בישראל" (שולמן, עמ' 870-871). ב"כ הצדדים הרחיבו את הדיבור באשר לאופיו של האירוע הנדון כאן כאירוע הדומה למקרים אחרים של זריקת חפצים לעבר רכב נוסע. נראה כי יש לשים את הדגש, בעניננו, על העובדה שהירי בוצע לעבר הרכב כרכב נוסע שלא עצר במחסום דרכים. לא מדובר במצב בו נורו יריות (או נזרקו אבנים) לעבר רכב נוסע שלא מחמת הסיבה שמדובר ברכב נוסע אלא מסיבה אחרת (כגון - רצון לפגוע בבני אדם המצויים בו, לאו דווקא בהיותם נוסעים ברכב, אלא מהיותם, למשל, יהודים או ערבים וכו'). עמד על כך כב' הנשיא זיילר בהחלטתו מיום 21.4.93 בת.א. (י-ם) 731/91 מוחארב נ. מדינת ישראל ואח' (צורפה לסיכומי ב"כ הנתבעים 1ו-2): "... יריה הנורית על מכונית כמכונית (להבדיל מיריה הנעשית על מכונית כשהאחרונה משמשת רק 'אכסניה' לאירוע), היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק כפי שהיה בתוקף בזמן הרלוונטי. אינני סבור שיכול שיהיה חולק על כך שהחיילים ירו על המכונית כעל מכונית ב'כשירותה' כמכונית. הם חששו מפגיעת המכונית בהם וניסו לעצור אותה. 'פעילותה' של המכונית היתה הפעילות שנועדה לה מטבע ברייתה, היינו, לנסוע, ורצון החיילים היה למנוע ממנה לבצע פעילות תעבורתית זו" (עמ' 3 להחלטה, ההדגשות במקור). אינני רואה כל משמעות לאבחנה שנעשית ע"י בא-כוחה של קרנית, בסיכומיו, לפיה בענין מוחארב הנ"ל הדגש הוא על כך שהרכב ניסה לדרוס את החיילים, בעוד שבעניננו לא היה חשש כזה והרכב לא סיכן את החיילים. גם בענין הנדון כאן מטרת החיילים היתה להפסיק את נסיעתו של הרכב. בשל "פריצת" המחסום ע"י הרכב היו נוסעיו חשודים. מטרת החיילים היתה למנוע מהם להמשיך בנסיעה. בשני המקרים המטרה היתה, כפי שניסח זאת כב' הנשיא זיילר, למנוע מהרכב "לבצע פעילות תעבורתית". בכך שונה המקרה דנן מאותם מקרים בהם נפגעו נוסעי הרכב כתוצאה מזריקת חפצים על הרכב שלא במטרה למנוע את המשך נסיעתו, אלא במטרה לפגוע ביושבים בו. במילים אחרות - המקרה דנן הוא מקרה "תאונת דרכים" מובהק הרבה יותר מהמקרים בהם נזרקו חפצים לעבר כלי רכב שלא על מנת לגרום, כמטרה עיקרית ומיידית, לעצירת הרכב, וגם מקרים אלה הוכרו כ"תאונות דרכים" כפי שיפורט להלן. 7. כאמור, גם באותם מקרים, בנסיבות ראויות, נפסק כי מדובר ב"תאונת דרכים". הדוגמה הבולטת לכך היא המקרה שנדון בע"א 198/85 קורקט נ. ירדניה חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(3) .156 במקרה קורקט נפגע המערער עת נהג בטנדר מאבן שנזרקה לעבר אוטובוס שנסע בכיוון הנגדי ואשר בו נסעו אוהדי קבוצת כדורגל. זורקי האבן נמנו על אוהדי קבוצת הכדורגל המתחרה. כב' השופט ברק פסק כי השימוש שעשה המערער ברכב היה הגורם הממשי לתאונה, וזאת על יסוד העקרונות שנקבעו בפרשת שולמן. כב' השופט בך, שהסכים לתוצאה, הדגיש כי במקרה קורקט לא מדובר בנסיון להתנכל לתחבורה בכביש, וניתן לטעון כי כלי הרכב שנקלעו לידוי האבנים היו רק "זירה" לאירוע. ואכן, במקרים אחדים פסקו בתי המשפט שכאשר הרכב אינו אלא "זירה" לאירוע, והיותו של הנפגע בכלי רכב הוא ענין מקרי ואקראי, לא מדובר בתאונת דרכים (ראה: ת.א. (נצ')77/91 אבו עודה נ. הפול, צלטנר, 1884, מפי כב' השופט הס) במקרים אחרים, כאשר נזרקו אבנים לעבר כלי רכב ואפילו שהמגמה לא היתה לגרום לעצירתם, אלא היה מדובר במעשי התנכלות לנוסעים בדרכים, נפסק שמדובר בתאונת דרכים (ת.א. (נצ')2938/89 שרבאתי נ. צור שמיר, צלטנר, 240(כה); ת.א. (שלום י-ם)14651/90 זידאן ואח' נ. אלסעיד ואח’, צלטנר, 240(לח); ת.א. (שלום - נצ')1651/90 אלרוב נ. קרנית, צלטנר, 1604). בת.א. (י-ם)293/93 עמרו נ. שלוש ואח' (לא פורסם, צורף לסיכומי הנתבעים 1 ו-2) נפסק כי ירי מכוון לעבר רכב במטרה לפגוע בנוסעיו הערבים יחשב אף הוא לתאונת דרכים, גם אם אין מטרת היורה לשבש את התנועה הסדירה בדרכים. ניתן לקבוע, מקל וחומר, כי בעניננו מדובר בתאונת דרכים. הקשר בין הירי לבין נסיעתו של הרכב הוא הדוק. הירי נועד לעצור את הרכב. הקשר בין הירי לבין הנסיעה הדוק הרבה יותר במקרה דנן מאשר במקרים בהם הרצון האמיתי היה להתנכל לנוסעי הרכב ממניעים לאומניים, מהיותם אוהדי קבוצת ספורט מתחרה וכו'. בוודאי שאין לומר כי הרכב דנן היה "זירה" בעלמא. לא היתה כוונה לפגוע בתובעת או בנהג המסויימים ללא קשר לנסיעתם ברכב, אלא אך מכוח היותם נוסעים ברכב שלא ציית להוראות החיילים ולא עצר במחסום. התובעת נפגעה עקב כך שנסעה ברכב בו נהג הנהג שלא ציית להוראה לעצור. התובעת נקלעה לסיכון שנוצר עקב אופן השימוש ברכב ע"י הנהג ואין סיכון זה שונה במהותו, מסיכונים אחרים הנגרמים לנוסע עקב טעות או מעשה מכוון מצד נהג הרכב. כפי שנפסק בענין שולמן, כאשר הועדף מבחן הסיכון כמבחן סיבתי-משפטי על פני מבחן הצפיות: "מבחן זה [מבחן הסיכון, צ.ז.] קובע כי הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים 'אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר' ... בהפעילנו מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי" (שולמן, עמ' -866 867). אופן השימוש שעשה הנהג ברכב, שלא עצר במחסום או שפעל כך שנדמה היה לחיילים שאינו עוצר במחסום, הוא זה שיצר את הסיכון שבו היתה נתונה התובעת ואין זה משנה אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל הירי. המסקנה היא שהאירוע הנדון הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, כפי שעמד בתקפו במועד הרלוונטי. 8. נותר לדון בטענת התובעת לפיה קרנית חייבת בפיצוי על נזקי הגוף שלה. כזכור, בכתב התביעה המקורי, התבססה טענה זו על כך שזהות הנוהג אינה ידועה (סעיף 12(א)(1) לחוק). טענה זו, אשר מופיעה שוב בכתב התביעה המתוקן, אינה עומדת עוד לתובעת משהובהרה זהות הנוהג. אגב, הואיל ונערכה חקירה משטרתית לאירוע לא היה אמור להיות קושי לברר את זהותו עוד קודם לכן, אף אם נדרשה לשם כך עזרת בית המשפט. מוסיפה התובעת וטוענת כי לקרנית חבות כלפיה מכח הוראת סעיף 12(א)(2) לחוק, לפיה: "אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה". כזכור, הטענה העיקרית בנדון, כמפורט בכתב התביעה המתוקן, היתה כי הנהג הסיע נוסעים בשכר. על טענה זו לא חזר ב"כ התובעת בסיכומיו. ואכן, הראיה היחידה בענין היא עדות הנהג אשר שלל קבלת שכר עבור הסעת התובעת. לפי עדותו עצר לתובעת ונתן לה "טרמפ" (עמ' 7 שורות 4- 6 לפרוטוקול) ולא לקח ממנה כסף (עמ' 9 שורות 26- 27לפרוטוקול). התובעת כלל לא נשאלה בנדון. עכשיו משליך ב"כ התובעת יהבו על שתי טענות נוספות. האחת נזכרה בכתב התביעה המתוקן והשניה הועלתה לראשונה בסיכומים. 9. הטענה הראשונה מבין השתיים הנ"ל היא, כי לנהג כלל לא היתה פוליסת ביטוח. אכן, על התובעת מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי לנהג לא היה ביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש], תש"ל- 1970. ואולם, בין היתר מכיוון שמדובר בהוכחת יסוד שלילי שאינו מצוי בידיעת התובעת, די לתובעת שתציג ראיות בעלות משקל דל ביותר כדי שנטל הבאת הראיות יעבור על שכמה של קרנית. בפרשה דנן, לא ידעו ב"כ הצדדים את פירטי הביטוח של הנהג. איש מהם לא בירר זאת בהליכים של גילוי מוקדם או בהליכים אחרים. כל שנעשה הוא שב"כ התובעת ביקש מהנהג, בדיון מיום 11.9.95, להציג בישיבת ההוכחות את מסמכי הרכב, וכך הורה גם בית המשפט. ואכן, ביום שמיעת ההוכחות התייצב הנהג ואז, לראשונה, נודעו לבעלי הדין האחרים פרטי הביטוח שלו, כפי שיפורט להלן. איש מבעלי הדין לא ביקש עקב כך רשות לתקן את כתבי הטענות או לאפשר לו להביא ראיות נוספות בנדון. 10. בסוגיה הנדונה העיד הנהג (כעד מטעם התובעת) כך: "בזמן הזה היה לי ביטוח באוטו. יש לי תעודת ביטוח. אני לא התבקשתי קודם להראות אותה. אני מציג את התעודה שהיתה בתוקף אז. אני צילמתי את התעודה. לקחתי את האמת [כנראה הכוונה ל'מקור' צ.ז.] וצילמתי אותה. יש בידי גם את התעודה המקורית ... באתי לבית המשפט ועו"ד קין ביקש ממני צילום של התעודה. הוא ביקש ממני להביא את הביטוח של האוטו מלפני שמונה שנים. ניגשתי לביטוח וצחקו עלי. אמרתי שזה בית המשפט דרש. הוא ביקש שלושה ימים בכדי לחפש. זה בעל הבית איפה שעשיתי ביטוח. הוא אמר שיש לי מזל שמצא ונתן לי את זה והלכתי וצילמתי כדי שיהיה לי רזרבה. הצילום הוא אותו הדבר כמו שהיה במקור" (עמ' 7- 8 לפרוטוקול). עוד העיד הנהג כי שילם עבור הפוליסה (עמ' 9 שורות 15- 16לפרוטוקול); כי הוא מבוטח "באותה חברה" כבר 11שנה, אצל אותו סוכן ביטוח המתגורר בחברון וכי הרכב הנדון עדיין ברשותו (שם, שורות 17-25). רק בחקירה חוזרת ניסה עו"ד קין לערער את דבריו המפורשים הנ"ל של הנהג ועל תשובותיו בחקירה זו מבסס עו"ד קין את טיעונו כי לא היה לנהג ביטוח בתוקף שכן לא שילם עבור ביטוח החובה. מהחקירה החוזרת (עמ' 10לפרוטוקול) משתמע כי אין לנהג קבלה ולא ברור מדבריו אם שילם עבור פוליסת ביטוח החובה אם לאו. ואולם, קיים בכל זאת ספק מסוים בשאלה האם היה לנהג ביטוח תקף. ספק זה מתעורר עקב כך שלא הוצגה תעודת ביטוח חובה הנושאת אישור על תשלום הפרמיה. זאת ועוד, במסמך שהוצג (ת/1) נרשם כי הסכום לתשלום הוא -. 4 ש"ח, שזה סכום "מוזר" על פניו. לענין זה טענה קרנית מספר טענות. ראשית, העדר אישור תשלום ("חותמת בנק") על תעודת הביטוח אינו מלמד בהכרח על אי תשלום, בהתחשב בכך שהוצג צילום של העתק התעודה. ואכן, הנהג העיד שלא היתה עוד ברשותו התעודה (בשל חלוף הזמן) וקיבל מסוכן הביטוח את העותק שנשאר אצלו. פשיטא שאצל הסוכן יימצא העתק שאין עליו חותמת תשלום. שנית, לצילום העתק תעודת הביטוח צורף צילום של מסמך נוסף ששמו "תוספת אינפורמטיבית לפוליסת ביטוח רכב פרטי". במסמך זה כלולים פירטי ביטוח הרכוש (צד ג') כמו גם פירטי ביטוח החובה. תקופת הביטוח אינה שנה כמקובל אלא כתשעה חודשים. גם במסמך זה נזכר כי הפרמיה עבור ביטוח החובה היא -. 4 ש"ח. עוד עולה מהמסך הנ"ל כי מדובר בתוספת לפוליסה וכי היה ביטוח "שנתי קודם". לא נותר סכום לתשלום עבור ביטוח צד שלישי רכוש. המסקנה הסבירה היא שהנהג ערך שינוי לביטוח קודם שהיה לו. דבר זה גם מסביר את הסכום הפעוט לתשלום עבור ביטוח החובה. למותר לציין כי העתק תעודת ביטוח החובה והמסמך הנ"ל מתייחסים לרכב הנדון כאן ולתאריך הרלוונטי. מכאן שאין לקבל את הטענה כי המוצג ת/ 1שולל קיומו של ביטוח, אך מאידך אין בו ראיה של ממש לתשלום הפרמיה. 11. לאחר שיקול הגעתי למסקנה כי בהתחשב בראיות שבפני, לא יהיה זה נכון לקבוע כממצא חיובי כי לנהג היה ביטוח תקף. הראיה הישירה היחידה בענין זה היא עדותו של הנהג עצמו, שהיא עדות בעל פה של צד מעונין. לנהג יש אינטרס ברור להעיד כי שילם עבור הביטוח כדי להרחיק עצמו מחבות אזרחית ומביצוע עבירה פלילית של נהיגה ללא ביטוח. מדובר למעשה בעדות יחידה של בעל דין ובוודאי שאין להסתפק בה כאשר קיימת אפשרות פשוטה לעמוד על מצב הדברים לאשורו ע"י הצגת מסמך מתאים. בצד עדותו של הנהג הוגש המוצג ת/ 1 שתואר בהרחבה לעיל. ממוצג זה כלל לא עולה כי הפרמיה שולמה והוא מהווה נתון ניטרלי בשאלת תקפותו של הביטוח. אין להתעלם גם מ"גימגומיו" של הנהג בתשובותיו לשאלות ב"כ התובעת בחקירה חוזרת. כפי שכבר צויין, הנטל המוטל על התובעת להוכיח העדר ביטוח הוא מינימלי בלבד. מדובר בהוכחת יסוד שלילי שאינו מצוי בידיעתה של התובעת. במצב זה די אם התובעת תציג בפני בית המשפט אפשרות סבירה לפיה לא היה בידי הנהג ביטוח כדי שהנטל להוכיח קיומו של ביטוח יעבור על שכמה של קרנית. העיקר הוא, שקיומו או העדרו של ביטוח הוא ענין שלא צריך להיות כל קושי להוכיח אותו במסמך ברור וחד משמעי. מצב של חוסר ודאות בנדון, כאשר ידועים פרטי הנהג והמבטח, אינו מאפשר לקבוע כי אכן היה ביטוח תקף בידי הנהג. אכן, קרנית לא ידעה עד למועד ההוכחות מיהו המבטח ואולם נתון זה התברר במהלך עדותו של הנהג. משהתברר הנתון וקרנית לא ביקשה להביא כל עד מטעם חברת הביטוח שלכאורה בטחה את התובע על פי המוצג ת/1, עליה לשאת בתוצאות. גם מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, בהתחשב במטרותיה של קרנית כקרן סטטוטורית שתפקידה המרכזי הוא לעזור לנפגע, בעל זכאות לפי החוק, להתגבר על קשיים במימוש זכאותו (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, תש"ן, עמ' 99), לא יהיה זה ראוי לאפשר לקרנית להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את טענת ההגנה שלה (לפיה היה לנהג ביטוח) בהסתמך על ראיות עקיפות או על עדות בעל פה של הנהג, כאשר יש ביכולתה, ללא קושי מיוחד, להביא בנדון ראיה חד משמעית. בהתחשב ב"הפתעה" שנגרמה לבעלי הדין בעדות הנהג ובהצגת המוצג ת/1, היה על קרנית לבקש לאפשר לה להביא ראיות מלאות בענין קיומו או העדרו של ביטוח. כגוף ציבורי אין זה ראוי שקרנית תחמוק מחבותה כלפי נוסע תמים שנפגע בתאונת דרכים על יסוד ראיות כגון אלה שמצויות בפני בתיק דנן. טענת ההגנה של קרנית, לפיה אין עליה חבות הואיל ולנהג היה ביטוח כדין, היתה יכולה להיות מוכחת כראוי בהבאת ראיות או עדים מטעם חברת הביטוח בה מדובר. משלא הביאה קרנית ראיה זו חל עליה הכלל לפיו מי שנמנע מהבאת עד שעשוי היה לתמוך בטענתו, נושא בתוצאות אי הבאתו לעדות. הדבר מעורר חשד כי קרנית חששה מהבאת הראיה האמורה שמא לא תתמוך בטענתה. אינני רואה להטיל זאת על התובעת שעה שהראיות שהוצגו בבית המשפט אינן ראיות חותכות לקיומו של ביטוח, ומבחינת התובעת די בכך. על המגמה להקל עם ניזוק בתביעתו נגד קרנית ניתן ללמוד מההלכות הנוגעות למצב בו זהות הנוהג אינה ידועה, כמפורט בספרו הנ"ל של פרופ. אנגלרד בעמ' 103: "מהו המבחן לקיום התנאי של אי-ידיעת הנוהג האחראי? ... החוק שותק בענין, אך לפי מגמתו הכללית יש להקל עד כמה שניתן על הנפגע. ... אין לחייב את הנפגע לשאת בנטל אי הוודאות של זהות האחראי וזהות מבטחו. כל מה שיש לדרוש מהנפגע היא מידה סבירה של שקידה לאיתור האחראי". בשינויים המתאימים, יפים דברים אלה גם לעניננו. יש להקל עד כמה שניתן עם הנפגע ומי שנושא "בנטל אי הוודאות" באשר לקיומו או העדרו של ביטוח היא קרנית ולא הנפגע. בשאלה אם קיים ביטוח אם לאו, לא סביר שתיוותר אי וודאות לאחר שהובררו פרטי המבטח. על קרנית היה להסיר אי וודאות זו, ומשלא עשתה כן תוכר הזכאות כלפיה. בוודאי שעל יסוד הראיות שבפני לא ניתן לקבוע באופן חיובי כי היה לנהג ביטוח. קביעה כזו היא תנאי לשחרורה של קרנית מחבותה כלפי התובעת בנסיבות התיק דנן. 12. לנוכח האמור לעיל אין צורך להזקק לטענתו השניה של עו"ד קין שמכוחה הוא מבקש לקבוע את חבותה של קרנית. אציין רק כי על פי הטענה קרנית מחוייבת על פי הוראת סעיף 12(א)(א2) לחוק (כאשר למבטח מונה מנהל מורשה) או על פי הוראת סעיף 12(א)(3) לחוק (המבטח נמצא בפירוק). מתוך המוצג ת/ 1ניתן ללמוד כי ביטוח החובה בוצע ע"י אושיות חברה לביטוח בע"מ כמיופת כח של רותם חברה לביטוח בע"מ. בסיכומי התובעת, שם נזכרה הטענה הנ"ל לראשונה, נאמר כי כנגד "אושיות" ניתן צו פירוק ול"רותם" מונה מנהל מורשה וכי: "דברים אלה מצויים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט לנוכח העובדה, שהצווים שניתנו בענינים אלה מתפרסמים ברשומות ומשום כך אינם חייבים בהוכחה". ב"כ התובעת לא טרח לצרף לסיכומיו את מראה המקום של אותם צווים שלכאורה פורסמו ברשומות. טענה זו יש לדחות. ראשית, זכרה של הטענה לא בא בכתבי הטענות. זו טענה עובדתית שיש לאפשר לבעל הדין שכנגד להערך לקראתה ולהכין ראיות להתמודד עימה. שנית, טענה שכזו יש להוכיח בראיות ואין מדובר ב"ידיעה שיפוטית" כלל ועיקר. יתכן שאת עצם מתן צו הפירוק ניתן להוכיח ע"י הפנייה לפרסום רשמי אך בכך לא די, ולו מן הטעם שאין בכך ראיה שהפירוק נמשך גם עובר למתן פסק הדין. 13. על יסוד האמור לעיל, לאחר שקבעתי כי האירוע הנדון הוא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק ולאחר שקבעתי כי לא הוכח קיומו של ביטוח בידי הנהג, המסקנה היא שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1ו- 2(עקב הוראת סעיף 8 לחוק, הוראה בדבר "ייחוד העילה") ושקרנית נושאת בחבות כלפי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, אם נגרמו, עקב אירוע תאונת הדרכים. 14. התביעה נגד הנתבעים 1ו- 2נדחית. על התובעת לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים 1 ו-2, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של - 000, 2 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. 15. בשלב זה יש לקיים את הדיון בשאלת שיעור נזקיה של התובעת וסכום הפיצויים המגיעים לה, אם מגיעים.רכבתאונת דרכיםשאלות משפטיותהכרה בתאונת דרכים