הפרת חובה חקוקה אין להטיל אשם תורם

הפרת חובה חקוקה אין להטיל אשם תורם
1. התובע יליד 29/8/57, נפגע ביום 6/7/93, בתאונת עבודה שארעה עת הועסק על ידי נתבע מס' 1 בעבודות צבע, באתר בניה בשכונת רמת החיל בת”א.

2. התביעה הוגשה כנגד המעביד, מר ג'זאל וכנגד חברת הביטוח לה נסיונל בע"מ, שהיתה מבטחת המעביד בביטוח חבות מעבידים בתקופה הרלוונטית.



3. כתב התביעה התבסס על שתי עילות:
רשלנות והפרת חובה חקוקה: פקודת הבטיחות בעבודה ו/או חוק ארגון הפיקוח על העבודה.נ

4. הנתבעים הכחישו את אחריותם לתאונה, וייחסו לתובע אשם תורם במידה מכרעת.ב
5. הנתבעים הגישו הודעה כנגד צדדי ג' :
תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ –הקבלן הראשי באתר העבודה וכנגד צדדי ג' 2,3, כמבטחיו של הקבלן הראשי.ו
ההליכים כנגד צדדי ג' 1,3 עוכבו עקב הליכי פירוק.נ

נסיבות התאונה

6. ביום 5/7/93 החל התובע לעבוד כצבעי באתר העבודה ברמת החיל, בשליחות מעסיקו הנתבע מס' 1.ב

ביום 6/7/93 עסק התובע יחד עם עת/2, מר עזמי אברהים בצביעת התקרה בקומה שניה של החניון.ו

7. הצביעה התבצעה בעזרת מכשיר להתזת צבע, שהיה מחובר בצינור לחבית הצבע.נ
מר עזמי עסק במלוי הצבע לחבית והתובע, שהיה עובד מיומן וותיק בעבודות אלא עסק בהתזת הצבע.ב

על פי עדותם של בעלי המקצוע, התובע, עת/1 מר אבו אחמד, עדותו של מר עזמי (עת/2) וכן עדותו של הנתבע הדרך הנהוגה והנכונה להתיז צבע בעזרת המכשיר הנ"ל על התיקרה הינה תוך כדי הליכה אחורה, וכך נהג גם התובע.ו

8. באתר העבודה היה גם נאדר מוקלשי, מנהל העבודה מטעם הנתבע, אך הוא לא היה נוכח בעת שארעה התאונה והגיע למקום רק דקות ספורות לאחר מכן.נ

9. באתר העבודה היה מחסן שבו נשמר הציוד השייך לנתבע מס' 1, ומפתחות המחסן הוחזקו בידי מר נאדר, מנהל העבודה.ב

העובדים נהגו להכנס בבוקרו של יום העבודה למחסן ולקחת את הציוד, נאדר הורה להם היכן לעבוד ואילו מטלות עליהם לבצע בכל יום עבודה.ו

10. מר מקלשי, לא הורה לעובדים איך לבצע את העבודה ומאיזה צד להתחיל בצביעה כפי שניסה התובע לטעון בעדותו.נ

מר עזמי, עת/2 הבהיר בצורה מפורשת שנאדר לא הדריך אותם כיצד לעבוד, והם כאנשי מקצוע מיומנים לא נזקקו להדרכתו (עמ' 13 לפרוטוקול).ב

גם מר מקלשי בעצמו הבהיר שאין הוא נותן הוראות לאנשי המקצוע באיזה אופן לבצע את העבודה ומאיזה כיוון להתחיל בעבודה.ו

התובע בעצמו העיד שמנהל העבודה לא הדריך אותו ולכן קשה לקבל את גרסתו שמנהל העבודה נתן לו הוראות מפורטות מהיכן להתחיל לעבוד.נ
(עמ' 30 בעדותו של התובע).ב

11. על אף שאת העבודה נהוג לבצע תוך הליכה לאחור, אין מניעה להתחיל אותה מהכיוון הפתוח בהליכה לאחור לעבר הקיר הסגור, או אפילו להחליף צד באמצע החדר כך שבכל פעם כיוון ההליכה לאחור הוא אל מרכז החדר.ו

עת/1, מר אבו אחמד שהובא לעדות בשל היותו בעל מקצוע וכדי לתמוך בגרסת התובע שהדרך הנכונה להשתמש במכונת התזת הצבע היה על ידי

הליכה לאחור, העיד בעמ 11,12 לפרוטוקול.נ

"ש. האם יש מניעה שאדם ירסס תוך הליכה
לאחור, ובהגיעו למרכז פחות או יותר משטח
העבודה, הוא ילך עד לקצה השני ויתחיל משם
את הצביעה לאחור?
ת. זה אותו דבר, רק שהוא הולך לאחור".ב

וכך:
"ש. בחדר שבו צד אחד פתוח ובצד השני יש
קיר, מאיזה כיוון הוא יתחיל?
ת. לכיוון הקיר".ו

התובע חזר מספר פעמים על הטענה שהוא הלך לאחור ולא העריך נכון את הזמן ולכן הגיע אל החלל מוקדם מכשציפה.נ

"השטח גדול ואני לא חשבתי שאני אגיע בשעה
כזו לפתח". (עמ' 22 שורות 21).ב

ובהמשך:
"באמצע הרצפה היה פתח. הפתח הזה לחניון.
אני עליתי ממנו אבל לא ידעתי שאני אגיע אליו בשעה כזאת, ידעתי שיש פתח עליתי מקומה ראשונה ויצאתי ממנו לקומה השניה. אני לא ידעתי שאני כל כך מהר אספיק ואגיע עד הפתח.ו
הפועלים שמו יותר מידי חומר ואז הגעתי מהר. ביום הראשון הם עבדו יותר לאט".נ
(עמ' 30 בעדותו של התובע, שורות 26-29).ב
12. התובע החל לפיכך את עבודתו כשגבו מופנה אל החלל, למרות שהיה מודע היטב לקיומו, שכן ממנו הגיע באמצעות סולם, ולמרות זאת הלך לאחור מבלי לעצור ולהתבונן מידי פעם מה המרחק שנותר עד הפתח.ו
התובע לא העריך נכון את הזמן שעבר והמשיך ללכת לאחור עד שנפל.נ

התובע נפל אל מפלס החניון, למקום בו היתה הכניסה לחניון ולכן היה משופע, כפי שניתן לראות בתמונות נ/1.ב

13. התובע לא השתמש במשקפי מגן או מסיכה שהם ציוד הכרחי לשימוש בזמן התזת הצבע.ו

הציוד נמצא, לפי גרסת הנתבע ולפי עדותו של מר נאדר במחסן.נ
הוכח, עם זאת, שהעובדים לוקחים בעצמם את הציוד מהמחסן, מבלי שמנהל העבודה מציע להם לעשות שימוש בציוד המגן ובודאי אינו דורש מהם לעשות בו שימוש שכן גם הוא עצמו אינו נוהג להשתמש בציוד המגן וסבור שכל עובד רשאי לנהוג כרצונו בענין זה.ב

"מסכה ומשקפים תמיד היו במחסן, אני עובד כבר 20 שנה אבל אף פעם לא שמתי משקפים ומסיכה מפני שזה מפריע לי".ו
(עמ' 50 בעדותו של מר מקלשי, שורות 11-12).נ

"כל הפועלים שלנו היו רגילים לעבוד בלי משקפים כי הם רגילים לעשן וצריך לנגב את המשקפים וזה מפריע להם". (עמ' 50 שורות 24-25).ב

התובע ומר עזמי שעבד עימו כלל לא ידעו לפיכך שקיים היה ציוד כזה במחסן, גם אם היו בו משקפים ומסיכות, שכן מנהל העבודה לא הציע להם להשתמש בציוד ולא דאג שיקחו אותו כאשר הם באים לקבל את כלי העבודה בפתח יום העבודה.ו

14. מחלוקת משמעותית נטושה בין העדים באשר לשאלה האם היה מעקה במקום בו נפל התובע.נ

עדי התביעה עמדו על דעתם שלא היה במקום מעקה כלשהו, אלא סולם בלבד.ב

לפי עדותו של מר עזמי, שאיננו בעל ענין בתובענה זו, המעקה הוקם למחרת.ו
גם התובע וגם מר עזמי הדגישו כי אם היה מעקה לא היה התובע נופל.נ

עדי ההגנה לעומת זאת, טענו כי במקום היה מעקה שניבנה עוד לפני שהחלו עובדיו של קבלן הצבע לעבוד במקום, והוא הוקם על ידי מי מטעם הקבלן הראשי.ב

הנתבע מס' 1 לא היה באתר באותו יום, ולא ברור מתי אם בכלל היה באתר קודם לכן.ו

מנהל העבודה מטעמו, מר נאדר מקלשי העיד בודאות שהיה מעקה, ומנהל העבודה מטעם צד ג' 1 מר זכי מחמוד, העיד גם הוא שבכל מקום שגובהו מעל 1.80 מ' היה מעקה בטיחות.



מר חמודה (עד הגנה מס' 4) העיד בעמ' 62 (שורות 12-10).

"בבנין מתקינים מעקות בלי סוף, ונהרסים ומתקינים עוד פעם, כך שלא יודעים מתי התקנת את המעקה הזה או הוא . אך אני יודע שהמעקה הזה לא נהרס ותיקנו אותו בחזרה".

מר חמודה נשאל כיצד נפל התובע אם היה מעקה והשיב:

"המעקה קשור עם חוט שזור לבטון, אם נופל עליו משקל הוא נופל. תלוי איזה משקל נופל עליו". (עמ' 64 שורות 12-14).

עדותו של מר עזמי מהימנה עלי בענין זה, והיא תומכת בעדותו של התובע, ולפיה לא היה מעקה במקום, אלא סולם שדרכו עלו העובדים מקומת החנין אל המפלס בו עבדו הפועלים.

15. גם לו היה מעקה כלשהו, ברור שהוא לא היה בנוי באופן שהבטיח את העובדים במפלס העליון מפני נפילה ולא היה בו כדי להגן על מי שהולך בטעות לאחור בסמוך לחלל.

לשם הבהרה, ניתן להביט ב"מעקה" שצולם בנ/1 והוגש על ידי הנתבעים, ואשר לידו נרשם על ידי החוקר מטעם הנתבעים כי לפי מה שנמסר לו ביום התאונה היה מותקן במקום מעקה שונה אך גם כן מקרש בודד.


האחריות

16. הפרת חובה חקוקה

התובע מפנה לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל –1970 ולתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח –1988 כהוראות החיקוק שהופרו.

בפרט מפנה ב"כ התובע לתקנות 2,5, 10, 79, ותקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה לעיל, הקובעות את חובת הגידור ומפרטות את אופן הגידור.

אין ספק שלא היה במקום גידור כנדרש בהוראות החיקוק, וגם אם היה גידור כלשהו הוא לא עמד בדרישות החיקוק.

17. אשם תורם

הפסיקה קובעת כי אין להטיל אשם תורם על עובד שנפגע, אל מול הפרת חובה חקוקה של מעבידו, אלא במקרים חריגים כאשר בולט לעין אשמו של העובד.
בע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ. רשות הגנים הלאומים כח(1) 197 נקבע:

"לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלא על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה, ואילו בענייננו היה השופט רשאי להסיק שגם המנוח התרשל".

ובע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ. אטדגי פ"ד מא(4) 524 נאמר:

"בית משפט זה פסק פעם אחר פעם כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. (וראה ע"א 655/80, מפעלי קרור בצפון נגד מרציאנו, פד"י ל"ו (2) 592, ואזכורו בע"א 492 ,449/81 בן לב נגד מגד פד"י ל"ח (4),74,70 ובע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם פד"י ל"ח (1) 72, 81).
גישה זו צודקת מטעמים מובנים שאף הם מצאו ביטוי בפסיקת בית משפט זה:

"היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הנו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו". (שם, שם)"

ובהמשך:

"פרופסור אנגלרד, בספר דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית מבהיר כי, שלא כבעוולת הרשלנות, לא ניתן לשקול את אשמו של המעביד כנגד זה של העובד כאשר המעביד הפר חובה חקוקה מן הסוג המטיל אחריות מוחלטת ללא מרכיב של אשם. (שם, בעמ' 267). במקרה כזה, הדרך הנכונה היא לבחון את חלקו של העובד בתאונה מנקודת מבט של מידת האוטונומיה שברשלנותו. (ביטוי שטבע השופט זילברג בע"א 119/58 מזרחי ואח' נגד פרידמן, פד"י י"ג 530 ,529ד)".

במקרה הנדון, הפעיל התובע שקול דעת עצמאי כאשר החליט על אופן הצביעה, ולמרות היותו עובד מיומן ומודע לסיכון שבהליכה לאחור לכיוון החלל הפתוח לא החל את העבודה מכיוון הפתח לצד השני וגם לא היפנה מבטו לאחור כדי לוודא את המרחק שלו מהפתח.

בנסיבות אלה, ועל אף שהמעביד הפר חובה חקוקה ניתן ליחס חלק מן האשמה גם לפעולתו של התובע.
בקביעת שיעור תרומתו של התובע לאשמה, יש ליתן את הדעת לכך שמטרתו של הגידור היתה בעיקר למנוע נפילתו של עובד רשלן אשר לא ישים לב לסכנה, כדוגמת התובע.

אני קובעת לפיכך כי אחריותו של התובע הינה בשיעור 15%.

18. הרשלנות

אין ספק כי גם לולא קיומה של הפרת חובה חקוקה היה המעביד אחראי כלפי התובע בחובת זהירות מושגית וקונקרטית.

חובת הזהירות הקונקרטית לדאוג לבטחונו של עובד במקום בו קיים הפרש גובה ומפלס נמוך יותר הינה ברורה, חובתו של המעביד במקרה כזה לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה על ידי מיגונו מפני נפילה הופרה, ולולא הופרה היה נמנע הנזק.

על אף שלכאורה הפר המעביד גם את החובה לספק לעובד ציוד מגן, מסיכה ומשקפים לא גרם בהפרתה של חובה זו לנזק הנתבע.

לפי עדותו של התובע הוא כלל לא התבונן לאחור, ומה שמנע ממנו לשים לבו לסכנה לא היה קשור להעדר המשקפים או המסיכה.

19. הנזק

עקב הנפילה נחבל התובע בחלקי גוף שונים, ובעיקר נפגע בקרסוליו ואובחן כסובל משברים בשני הקרסוליים.
בוצע ניתוח לקיבוע השברים בקרסול ימני וקרסול שמאל גובס.
התובע המשיך לסבול מכאבים ועבר טיפולי פיזיוטרפיה.

ד"ר וולפין אשר חוות דעתו הוגשה מטעם התובע העריך את מצבו כתואם 19% נכות. (10% בגין מצב שלאחר שברים מרוסקים בקרסול שמאל ובחלק המרוחק של הטיביה עם הגבלות בטווח תנועות קרסול שמאל –10%. ו-10% נוספים בגין מצב שלאחר שברים מרוסקים בקרסול ימין עם הגבלה בטווח הקרסול והתפתחות שינויים ניוונים קלים של המיפרק).

ד"ר סלטי, אשר בדק את התובע מטעם הנתבעים, קבע בחוות דעתו כי נכותו של התובע עקב התאונה עומדת על 10%, וזאת לאור הגבלה בתנועות הכיפוף הגבי של קרסול ימין שמקורה בבורג התחתון שמקבע את שני הפטישונים.
עוד קבע ד"ר סלטי בחוות דעתו שהשברים בשני הקרסולים התחברו היטב ובעמדה תקינה, ולא נראו שינויים ניווניים.

פרופ' סודרי, שמונה על ידי בית המשפט קבע כי קיימת הגבלה ניכרת בתנועתיות קרסול ימין.
תנועות הקרסול השמאלי נמצאו בגדר התקין.
השברים מאוחים היטב ללא פגיעה במשטחים המפרקים או שינויים ניוונים.

לאור מסקנות הבדיקה קבע פרופ' סודרי כי לתובע נותרו 10% נכות עקב הגבלה ניכרת בתנועה של קרסול ימין, לפי סעיף 48(3)א.
ואילו בקרסול שמאל אין הגבלת תנועה ולא נותרה נכות.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדות המל"ל קבעו לתובע נכויות זמניות שיפורטו בהמשך ונכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 48 (3)א מ- 1/11/94 עקב מצב הקרסול הימני.

20. הנכות התפקודית

התובע מבקש לקבוע כי נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית.

לגרסת התובע, הוא עסק לפני התאונה בעבודה פיזית הדורשת כושר גופני גבוה, יציבות וגמישות, עליה וירידה מסולמות , הרמת משקלים ודריכה על הקרסוליים.
עקב התאונה, טוען התובע, נשלל ממנו באופן מוחלט הכושר לעבוד בצביעה ונצטמצם טווח המקצועות בהם הוא יכול לעבוד, בשל הכשרתו הבסיסית, והעובדה שאינו יודע קרא וכתוב.
הנתבעים וצדדי ג' טוענים, עם זאת, כי אין לקשור את אי חזרתו של התובע לעבודה למצבו עקב התאונה ומדגישים כי אין כל ראיה לכך שהתובע אינו מסוגל לחזור לעבודה.

כמו כן, מטילים הנתבעים ספק בטענת התובע שאינו עובד למחיתו ומפנים לכך שבעת עדותו של התובע היו ידיו שחורות (והוא הסביר את צבען בכך שאכל רימונים באותו בוקר).

הנתבעים וצד ג' מייחסים את אי חזרתו של התובע למעגל העבודה באופן מסודר לכך שהתובע מקבל הבטחת הכנסה בסכום העולה על השכר שהרוויח קודם לתאונה.

בתצהירו מסר התובע כי הוא סובל מצליעה על רגל ימין, תנועות כפות הרגלים גורמות לו לכאבים חזקים, והוא מתקשה לעמוד על הרגלים ומתקשה בעליה ובירידה במדרגות ובהליכה.

מחקירתו של התובע הוברר כי הוא מחזיק ברשיון נהיגה וגם סייע לקרוב משפחתו בהסעת פועלים לעבודה (עמ' 24 שורות 7-13).

התובע העיד שבמשך 11 חודש עבד במסגרת השיקום בהרכבת רכיבי חשמל.
עם זאת לא עשה כל נסיון לחפש עבודה מאז התאונה וכך העיד:

"לא, אני לא הלכתי לחפש בגלל שיש לי כאבים ואני לוקח כדורים" (עמ' 26 שורות 17-15).


לשאלה:
"התאונה היתה בשנת 93, עברו שש שנים, לא חיפשת עבודה מאז התאונה ועד היום?"

השיב:
"לא, בגלל שאני מכיר את עצמי. אף אחד לא יתן עבודה לחצי בן אדם" (עמ' 32 שורות 20-24).

מתשובותיו של התובע אכן עולה כי הוא לא עשה נסיון כן לחזור לעבודה או להשתבץ בעבודה אחרת.

לא הוצגה כל ראיה מטעם רופא תעסוקתי או תעודה רפואית אחרת המעידה על כך שהתובע אינו כשיר כלל לעבודה, או שמגבלותיו עקב הנכות הן כאלה המונעות ממנו לשוב לעבודה.
(יש לציין כי ועדת הרשות של המל"ל והועדה הרפואית שדנה בעניינו סברו כי הוא מסוגל לשוב לעבודה).

כאמור, השברים התאחו היטב, למרות זאת, התובע מוגבל באופן ניכר בתנועת הקרסול הימני, והגבלה זו יש להניח משפיעה על יכולתו לעמוד לאורך זמן, להרבות בעליה או בירידה ובהליכה ממושכת.

אני סבורה כי לאור האמור יש ליחס למצבו של התובע נכות תפקודית בשיעור 15%.




הנזקים המיוחדים

21. הפסד שכר בעבר:

שכרו של התובע סמוך לפני התאונה עמד על 2,384 ₪ ברוטו, משוערך להיום מגיע
ערכו ל- 4,013 ₪.
עבור תקופת 6 חודשי אי הכושר שלאחר התאונה זכאי התובע לפיכך ל-
24,078 ₪ = 4,013 ש"ח X 6.

על פי חוות דעתו של פרופ' סודרי נקבעו לתובע תקופות אי כושר זמניות כמפורט להלן:
50% מ- 10/1/94 ועד 10/4/94
40% מ- 10/4/94 ועד 10/7/94
30% מ- 10/7/94 ועד 10/10/94
20% מ- 10/10/94 עד 10/1/95
ומ- 10/1/95 נכות צמיתה בשיעור של 10%.

ביום 6/4/94, הגיש התובע תביעה להבטחת הכנסה מבוססת על העדר כושר השתכרותו מאז התאונה ועל העובדה שאין לו מקור פרנסה עקב כך.

על יסוד האמור, והחל מ- 11/94 שולמה לתובע קיצבה חודשית שסכומה נכון ליום 5/00 עמד על 3,142 ₪.

הנתבעים מבקשים לקזז את סכומי הקצבה מסכום הפיצוים שיפסק לתובע.

בהקשר זה נפסק בע"ח 4180/91 פלס מבנים וקונסטרוקציות בע"מ נ. אלימלך, תק עליון 94(1)570:

"בטענה זו יש ממש, וכבר נקבע על ידי בית משפט זה ש:

"תשלומים אלה לפי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א- 1970, נכללים בגדר שכרו של התובע במומו" (ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב
(3) 578 ,575 מול האות ב').

הכוונה שם היתה למקרה שבו נפגע כושר ההשתכרות של הניזוק ואין הוא יכול למצוא במומו מקום עבודה. בנסיבות אלה, כשהוא מקבל גימלת הבטחת הכנסה בגלל שלא נמצאה לו עבודה מתאימה על ידי שרות התעסוקה על אף שנרשם בשרות לקבלת עבודה, יש לראות את הגימלה כהכנסה במומו. במקרה כזה הפסד ההשתכרות שנגרם לו בפועל הוא ההפרש שבין כושר השתכרותו לולא התאונה לבין הגימלה שהוא מקבל. כזה הוא המקרה בענייננו.

כדי למנוע אי הבנות, יובהר, ששונה המצב כשהגימלה מתקבלת ללא קשר ליכולת השתכרותו של הנפגע עקב התאונה. כזה הוא המקרה, לדוגמה, של הורה יחיד אשר בהחזקתו ילד אשר טרם הגיע לגיל שבע, כאמור בסעיף 2(א)(5) לחוק הבטחת הכנסה (וראו לעניין זה ע"א 92/87 דנן נ' חודרה, פ"ד מה(2)609 ,604 מול האות ו)".

משנמצא כי הגמלה משולמת עקב מומו של התובע עקב התאונה, יש לראות בה שכר המשתלם לתובע במומו, ולברר מה הפסד ההכנסה שנגרם לו, אם בכלל, בזמן שנתקבלה הקצבה.

עד 1/11/94 עקב הנכויות הזמניות הגבוהות שנפסקו לו אני פוסקת לתובע הפסד שכר מלא, דהיינו לתקופה של 9 חודשים ו-23 יום.
הפיצוי בגין תקופה זו עומד על 39,194 ₪.

עבור תקופת אי הכושר מאז 11/94 ועד היום זכאי התובע רק להפרש בין שכרו לולא התאונה ובין הגמלה שקיבל – ובלבד שהוא אינו עולה על נכותו התפקודית.

הואיל וההפרש בין שכרו המשוערך (4,013) לגמלה (3,142) עולה על 15% משכרו, יש לפסוק לתובע הפסד בשיעור 15% בלבד דהיינו
46,956 ₪ = 6.5 X 602 ₪ = 15% X 4,013

סה"כ הפסד השכר בעבר – 110,228 ₪.

22. עזרת צד ג' בעבר

התובע שהה 3 חודשים בגבס.
לאחר מכן התקשה בהליכה ורגלו הושמה במכשיר PTB למשך 6 חודשים.
התובע עבר טיפולי פיזיוטרפיה ממושכים.

בשים לב לכך שמדובר בתאונה שהוכרה כתאונה עבודה ושהתובע נעזר בבני משפחתו אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של 9,000 ₪, עבור עזרת צד ג' בעבר.

23. הוצאות נסיעות וכיוצ"ב הוצאות נלוות

בהתחשב בהיקף הטיפולים שעבר התובע, כולל טיפולי הפיזיוטרפיה, וכן בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה – אני פוסקת לתובע הוצאות בסך של 3,000 ₪.

סה"כ הנזק המיוחד מגיע ל- 122,228 ₪.

נזק כללי

24. כאב וסבל

התובע אושפז ל-30 יום, ונכותו הצמיתה עומדת על 10%. התובע נותח בקרסול ימין, היה נתון בגבס ועבר טיפולים כמפורט לעיל. בהתחשב באמור אני פוסקת לו סך של 40,000 ₪ עבור כאב וסבל.

25. פגיעה בכושר ההשתכרות

חישוב שכרו של התובע לעתיד יערך על בסיס שכרו בעבר. התובע כבר היה בעל נסיון של 20 שנה במקצוע ולכן אין סיבה להניח ששכרו היה עולה במידה משמעותית עם הזמן.
הסיכוי לעליה בשכרו של התובע מתקזז נוכח העובדה שמן העדויות עולה כי התובע לא עבד ברציפות ובין פרויקט לפרויקט נזקק לחפש עבודה.
ההפסד מחושב לתקופה של 21 שנה, עד הגיעו לגיל 65.

112,438 ₪ = 186.79 15% X 4,013

26. ניידות ועזרת צד ג' בעתיד

לא הוכח שהתובע נזקק בפועל לתוספת ניידות, עם זאת, יש להניח לאור מגבלותיו כי עם הגיל עלול התובע להזדקק לתוספת ניידות וכן לעזרת צד ג'.

אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של 8,000 ₪, לפיכך עבור צרכי ניידות בעתיד ועזרת צד ג' בעתיד.

27. הפסד פנסיה

הוכח כי משכרו של התובע הופרש סכום עבור קרן הביטוח.

על פי ההלכה, אם הוכח כי לתובע נגרמו הפסדי פנסיה, הוא זכאי לפיצוי, תוך התחשבות בהפרשות התובע לקרן, והפחתת שכרו בהתאם.
(ראה ע"א 514/88 ישראל נגר נ. א.ד.י. ג תעשיות והרכבות בע"מ פ"ד מז (1)383.
חישוב הפסד הפנסיה מגיל 65 ועד סוף תוחלת חייו של התובע, בהתחשב בחלק שיש ליחס להפסד זה לתאונה ותוך הפחתת הפסד שכרו בהתאם מוביל לפסיקה של סכום מוערך העומד על 16,000 ₪.

סה"כ הנזק הכללי הוא לפיכך 176,438 ₪.
הנזק הכללי המיוחד מגיע לסכום של 298,666 ₪.
בניכוי אחריותו התורמת של התובע בשיעור 15% = 253,866 ₪.
מתוך סכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל משוערכים בסך 63,000 ₪.
הפיצוי המתקבל הוא לפיכך 190,866 ₪.
28. ההודעה לצד ג'

הנתבעים מבקשים לחייב את צדדי ג' 2,3 לשלם את הנזקים שנגרמו לתובע, מתוקף פוליסות ביטוח שהוצאו לצד ג' 1 שהיה הקבלן הראשי באתר ומכח אחריותו לנזק.

הנתבעים מסתמכים על מספר פוליסות:

א. פוליסת חבות מעבידים שהורחבה על פי הנטען לכסות חבותו של המבוטח כלפי קבלנים וקבלני משנה בעת שהם מועסקים על ידו.

ב. פוליסת "קבלנים" שבה הוגדר המבוטח על פי הנטען כ" תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה".

ג. פוליסת אחריות כלפי צד ג'.

29. צד ג' טוענת כי יש לדחות את הדרישה לחייבה בנזקי התובע:

א. בשל העדר חבות וכיסוי ביטוחי כלפי תשלובת הבניה (המבוטח), בשל הפרת תנאי הפוליסה.
ב. העדר חבות או כיסוי ביטוחי ביחס לנתבעת מס' 1.
ג. לחילופין העדר אחריות בנזיקין של תשלובת הבניה.
ד. לחילופין, כפל ביטוח.

אין מחלוקת שצד ג' 2 הוציאה 3 פוליסות.
פוליסת חבות מעבידים, פוליסת קבלנים ופוליסת צד ג', שהיו בתוקף במועד התאונה.

30. הפרת תנאי הפוליסה

טוענת המבטחת כי המבטח היפר את הפוליסה בכך שלא מסר כלל הודעה למבטחת.
אי קיום תנאי זה, על פי הנטען פוטר את המבטחת מתשלום דמי הביטוח בתנאים שנקבעו בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א –1981.

הנתבעת מס' 1 הינה חברת בפירוק, ומשכך חל סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי:
"אירע במבוטח בביטוח אחריות אחד האירועים המפורטים להלן ולפני אירועו או לאחריו התחייב המבוטח כלפי צד שלישי בחבות המכוסה בביטוח, לא יהיו זכויותיו של המבוטח כלפי המבטח בשל אותה חבות חלק מנכסיו, אלא יעברו לצד השלישי והוא יהיה רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה ; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".

בע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. אברהם מצליח, פ"ד מט(3)265 ניתנה למילה "טענה" בסעיף 69(א) פרשנות מצמצמת לכל טענה הנובעת מתנאיו של חוזה הביטוח גופו בלבד להבדיל מטענה שהיא "חיצונית" לחוזה.
הוראה המצויה בסעיף 69 לחוק הינה המשכה של ההוראה המצויה בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח המעניקה זכות תביעה ישירה של הנפגע כלפי המבטח בביטוח אחריות.
נסיון להסתמך על סעיף 24 לחוק כלפי תובע צד ג' נעשה גם בת.א (חיפה)1476/93 מחמוד בולבול נ. עסלי ואח' (תק-מח'98(3)2685 וכב' השופט גריל קבע שם, וחזר על פסיקה דומה לפיה אם לא קיים המבוטח חובת הודעה על קרות מקרה ביטוח רשאית חברת הביטוח להקטין את תגמולי הביטוח בהם היא חייבת, וזאת במידה וחב' הביטוח הוכיחה שאילו קוימו חובות אלה או מי מהן היתה חבותה פחותה.
חובת ההוכחה דורשת מן המבטח להוכיח נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח.
(ראה בענין זה גם ת.א.(עפולה) 3509/97 – עומר כמיל נ.רוגוזה ואח' תק – של 2000 (1), 96).

קל וחומר כאשר מדובר בחברה בפירוק, שהתובע נתקל בקושי לאתר מי היה מבטחה בתקופה הרלוונטית, ואין לו כל מידע לגבי השאלה האם נמסרה הודעה חב' הביטוח, הנטל על המבטחת להוכיח באופן ממשי שנגרם לה נזק עקב העדר הדווח.

מחקירתה של הגב' תמיר, עדת הגנה מס' 3, עלה כי המבטחת לא עשתה אף את המינימום הנדרש כדי לברר כיצד ארעה התאונה גם משנתבעה.

למרות שהמבוטחת אמורה היתה לדווח על הארוע למשרד העבודה – לא בררה המבטחת מה היה תוכנו של אותו דווח.
לא נעשה נסיון לברר אצל המפרק מי הם האנשים שהיו מעורבים בפרויקט ויכולים לסייע במתן מידע עליו, לרבות באמצעות חקירה שהיא דרך פעולה שגורה על חברות הביטוח גם כשאין קושי ממשי בהשגת חומר ומידע.
לא נעשה נסיון גם לקבל מן המפרק מסמכים שילמדו על מה שהתרחש וכן שמהם ניתן היה להבין האם היו גופים נוספים מעורבים.
בנסיבות אלה, לא ניתן לשמוע מפי המבטחת שהעדר ההודעה גרם לה נזק ממשי.
סביר להניח כי הזמן שחלף היקשה על ברור הנסיבות אך מידת הקושי עם בכלל לא הובררה משהוכח שהנתבעת לא עשתה דבר כדי לברר את העובדות.

31. חבותה של צד ג' 1 בנזיקין

החובות החקיקות שהופרו חלות על צד ג' הקבלן הראשי, בהיותו מבצע בניה על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח – 1988.

על פי תקנה 5 לתקנות אלה חייב מנהל עבודה מטעם מבצע העבודה למלא אחר התקנות ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, אלא אם כן החובה מוטלת במפורש על מבצע העבודה.

יחד עם חובתו של המעביד הישיר לדאוג לסביבת עבודה מוגנת לעובד, היתה זו חובתו של הקבלן הראשי או המזמין לדאוג לכך שימולאו כל תנאי התקנות, ובפרט גידור השטח כנדרש.

צד ג' הפרה חובה זו, וגם התרשלה והפרה את חובות הזהירות שיש לה כמחזיקה כלפי העובדים באתר, ולפיכך היא חבה בנזיקין כמעוול משותף עם המעביד.

את חבותה מכסה פוליסת ביטוח קבלני המשנה ולחילופין – הפוליסה לכיסוי חבות כנגד צד ג'.
32. לאור האמור:

אני מחייבת את הנתבעים 1,2 וכן את צד ג' 2 לשלם לתובע את נזקיו בחלקים שווים דהיינו צד ג' 1,2 ישלמו לתובע סך של 95,433 ₪, בצירוף הוצאות משפט
בסך 2,000 ₪ .
וצד ג' 2 תשלם לתובע סך של 95,433 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

בנוסף ישלמו נתבעים 1,2 וצד ג' 2 לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 12.5% מהסכום שנפסק כפיצוי, בהתאמה.

הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון