חתימה על הסכם הפשרה ע''י מי שלא היה צד להליך

חתימה על הסכם הפשרה ע''י מי שלא היה צד להליך
מבוא.
1. המבקשת מס.1 (להלן "החברה") ניהלה בתקופה הרלוונטית לתביעה זו נגריה בחצור הגלילית. המבקש מס.2 (להלן "פנחסי") הינו נגר המחזיק ב-50% ממניותיה של החברה וניהל את הנגריה בפועל. מבקש מס.3 (להלן "אריאל") הינו בנו של פנחסי ובעל 50% ממניות החברה.
 
2. משיב מס.1 (להלן "הבנק"), הגיש נגד המבקשים ביום 11.12.96 תביעה כספית בת.א. 383/96 בבית משפט זה בסכום של 180,759 ₪. התביעה הוגשה בעילה של אי פרעון הלוואה שנטלה החברה בערבותם של פנחסי ושל אריאל.
 
3. ביום 6.2.97 נערך בין הצדדים הסדר פשרה. בו ביום חתמו עליו החברה, פנחסי, הבנק ומשיב מס.2 (להלן "ביטון"). אריאל חתם על ההסדר ביום 12.2.97. בהסדר נקבע בתמצית כדלקמן:נ
 
א. ינתן פסק דין על מלוא סכום התביעה בסך 180,759 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 11,229 ₪.
ב. ע"ח החוב ביטון מתחייב לשלם לבנק 60,000 ₪.
ג. לאחר התשלום הנקוב בס"ק ב. לעיל, יבוטל העיקול והשעבוד על המכונות המצויות בנגריה, והבעלות על המכונות תעבור לביטון.
ד. נקבע הסדר תשלומים, על פיו ישולם החוב על ידי פנחסי. כל עוד יעמוד בהסדר התשלומים לא ינקטו על ידי הבנק הליכי הוצל"פ נגד המבקשים.
ה. העיקולים שהוטלו בהמרצה 276/96 יאושרו.
ו. העיקול על חשבון העו"ש של אריאל יבוטל.
 
להסדר ניתן תוקף של פסק דין ביום 2.3.97. (להלן "הסדר הפשרה").
 
4. בקשת המבקשים בהליך זה הינה להצהיר, כי הסדר הפשרה בטל, מבוטל או לא נכנס לתוקף.
לחילופין, לקבוע כי הופר על ידי המשיבים ובוטל כדין על ידי המבקשים.
לחילופין, להצהיר כי הסדר הפשרה הופר על ידי ביטון ובוטל כדין על ידו.
להכריז כי העיקול הזמני בהמרצה 276/96 שהוטל על המכונות בנגריה פקע בשל העדר המצאה כדין, ומאחר ולא אושר במועד ובדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי.
 
המסגרת הדיונית.
5. הואיל והבקשה הינה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, המסגרת הדיונית נקבעת על פי הכללים, לפיהם ניתן לבטל פסק דין אשר נתן תוקף להסכם בין הצדדים.
 
כפי שקובעת הפסיקה, ניתן לבטל פסק דין המאשר הסכם פשרה, אם נפל פגם בהליך השיפוטי שבו אושר פסק הדין, או אם קיים פגם בחלק ההסכמי, דוגמת טעות, הטעיה, מרמה עושק וכו'. אם נפל פגם בהליך השיפוטי שבו אושר פסק הדין, ניתן לבטל את פסק הדין בדרך של ערעור (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית עמ' 787).
בבקשה שבפני, אין טענה כי נפל פגם בהליך השיפוטי במסגרתו אושר ההסכם בבית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין. בסיכומי המבקשים העלו המבקשים לראשונה טענות בעניין זה, אך משלא נטענו בבקשה, אין מקום לדון בהן. גם אילו נטענו בבקשה, דינן היה להדחות, שכן מקומן בערעור על פסק הדין ולא בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה בפני.
 
הבקשה מתמקדת בטענות, כי נפל פגם בחלק ההסכמי של פסק הדין ובאופן ביצועו.
 
בבקשתם טוענים המבקשים כמה וכמה טענות. אתייחס אליהן אחת לאחת.
 
המו"מ לקראת כריתת הסדר הפשרה.
6. המבקשים טוענים, כי בהסדר הפשרה ובמו"מ לקראת כריתתו נפלו פגמים מהותיים.

בבקשתו ובתצהיר שצורף לה, מתאר פנחסי באריכות את השתלשלות העניינים שקדמו לעריכת הסדר הפשרה והחתימה עליו, ואלה תמציתם:ב
 
במסגרת התביעה שהגיש הבנק נגד המבקשים, הוטל עיקול זמני על המכונות בנגריה. פנחסי החל לנהל מו"מ עם הבנק באמצעות ב"כ הבנק, כדי למנוע את סגירת הנגריה שבבעלותו וקיפוח פרנסתו ופרנסת משפחתו.
 
במקביל החל במו"מ עם ביטון, והגיע להסכמה עמו, כי ביטון יכנס כשותף בנגריה כדי לחלצה מן המשבר אליו נקלעה. בעת ניהול המו"מ עם המשיבים, היה פנחסי במצוקה אישית וכלכלית לאחר שנפגע בתאונת דרכים. הוא חשש גם מהליכים שינקטו נגד בנו, אריאל.
 
הבנק ניצל את מצוקתו וחוסר ניסיונו והחתים אותו על הסדר פשרה חד צדדי ומקפח שהוא בבחינת עושק. המשיבים חברו יחדיו כדי לנשל את פנחסי מהציוד בנגריה.
 
אריאל מתגורר בתל אביב ולא עסק מעולם בנגרות או בעסקים. הוא נדרש על ידי הבנק לחתום על הסדר הפשרה, והופנה להנהלת הבנק בת"א על מנת לחתום על ההסדר. הוא חתם על הסדר הפשרה לאחר שפנחסי חתם על הסכם שותפות עם ביטון, ונוכח שותפות זו.
 
המבקשים הביאו לידיעת הבנק, כי מצאו שותף לנגריה וכי הם מבקשים כי שותפות זו תבוא לידי ביטוי בהסדר הפשרה. לשם כך פנחסי נדרש להציג בפני הבנק את השותף החדש, ביטון, אשר מסר לבנק כי הוא מוכן להשקיע בנגריה 60,000 ₪. תחילה סרב הבנק ודרש סכום גדול יותר, אך בסופו של דבר נוכח מצוקתו של פנחסי, הסכים הבנק כי ביטון יהיה שותף בנגריה, ולגיבוש הסדר הפשרה. פנחסי ביקש לקבל סיכום של הפגישה שנערכה בעניין זה בהנהלת הבנק בת"א, אך הבנק בניגוד להבטחתו, לא מסר לו סיכום של אותה פגישה.
 
ב"כ הבנק, עו"ד מויס דרש את חתימתו של אריאל על ההסדר כתנאי לתקפותו ואיים כי אם לא יחתום, יוציא נגדו צו הבאה. פנחסי נבהל וביקש מאריאל לחתום על ההסדר.
 
אריאל הוטעה על ידי נציגי הבנק, אשר הציגו לפניו מצג, לפיו חתימתו משחררת אותו מכל מחוייבותו בגין החוב, וכי ביטון יכנס בנעליו לאור הסדר השותפות והצהרות המשיבים.
 
הסדר הפשרה נוסח על ידי הבנק, ואינו משקף את כוונת הצדדים. ההסדר מתעלם ממערכת היחסים החוזית בין פנחסי לבין ביטון, אשר שימש בסיס לכל הסכמה של המבקשים, להסדר הפשרה.
המבקשים לא היו מיוצגים ולא היתה להם היכולת לעמוד על זכויותיהם בעת עריכת הסדר הפשרה.
 
בתצהירו של פנחסי הועלתה טענה נוספת והיא, כי במו"מ לקראת כריתת הסדר הפשרה, הבנק הטעה אותו והציג בפניו מצג כוזב ביחס לגובה החוב ותקופת הערבות עליה חתם.
 
7. לבקשה צורף תצהירו של אריאל ונאמר בו, כי בשעה שחתם על הסדר הפשרה הופעלו עליו לחצים כבדים, לפיהם אם לא יחתום על ההסדר ירד כולו לטמיון ויעוקל כל ציוד הנגריה ורכושם הפרטי. בשל מצוקתו חתם על הסדר הפשרה.
 
8. עו"ד מויס אשר ייצג את הבנק במו"מ שהתנהל לקראת הסדר הפשרה, ואף ערך את הסדר הפשרה, הגיש תצהיר תשובה. טרם שאתייחס לתצהיר גופו, יצויין כי בסיכומיו ובבקשה שהגיש ב"כ המבקשים לפני הגשת סיכומיו נטען, כי יש לפסול את התצהיר בטענה, כי בשולי התצהיר חסר יום עריכתו.
 
דינה של טענה זו להדחות.
 
ראשית, היה על ב"כ המבקשים להעלות טענה זו בעת הדיון ולפני שעו"ד מויס נחקר על תצהירו. מדובר בטענה במישור הקבילות, ומשנמנעה ב"כ המבקשים להעלות טענה זו בעת הדיון, יש לראותה כמי שויתרה על טענתה זו בעצם שתיקתה.
 
יתרה מכך, מדובר בפגם שולי שאיננו יורד לשורש העניין. בגוף התצהיר צויין, כי נערך בחודש 6/99 ונשמט התאריך בחודש שבו נערך התצהיר. גם מנימוק זה, אין מקום לפסול את התצהיר בשל פגם זה.

בתצהיר תשובתו לבקשה נטען, כי הבקשה הוגשה כשנה וחצי לאחר אישור הסדר הפשרה, ומטרתה לנסות ולאלץ את הבנק להגיע עם המבקשים להסדר שונה מזה שנחתם ואושר בפסק הדין.
 
לאחר הגשת התביעה ב-ת.א. 383/96, לגביית סך 180,579 ₪ בשל הלוואה שנטלה החברה בערבותם של פנחסי ואריאל, ניתן צו עיקול זמני על המכונות בנגריה, שהיו קודם לכן משועבדות לבנק כבטוחה להחזר ההלוואה.
 
לאחר שהתביעה וצו העיקול הומצאו למבקשים, החל פנחסי לנהל מו"מ כדי להגיע להסדר תשלומים. מויס הסביר לפנחסי כי על פי מדיניות הבנק הדבר ניתן, ובלבד שייקבע בפסק דין.
 
בהמשך פנחסי ביקש כי המכונות לא ימכרו לצד שלישי זר, אלא לביטון, המנהל נגריה אחרת, כנגד תשלום 60,000 ₪ לאחר שהגיע איתו להסכם שותפות, לפיו יעבוד אצל ביטון והמכונות תעבורנה לבעלותו של ביטון. עו"ד מויס הבהיר לפנחסי, כי טיב היחסים בינו לבין ביטון אינו מעניינו של הבנק, אשר מעוניין לגבות את כספו ולקבל תמורת המכונות סכום גבוה ככל שניתן. לכן גם לא הסכים לקבל לידיו את הסכם השותפות שערך פנחסי עם ביטון.
 
פנחסי הציע, כי בנוסף ל-60,000 ₪ שביטון ישלם תמורת המכונות, הוא ישלם את החוב בתשלומים של 1,500 ₪ לחודש למשך 6 חודשים, ואח"כ 2,500 ₪ לחודש. הבנק הסכים להצעה זו נוכח עלות המכונות בסך 94,017 ₪ כשנתיים קודם לכן, והחסכון בהוצאות הכרוכות באחסון המכונות, פרסום, שכ"ט עו"ד ועוד. לאחר מו"מ בין הצדדים, הבנק הסכים להפחתה בהחזר החודשי והעמידו ע"ס 2,300 ₪ לאחר ששת החודשים הראשונים.
 
לפני שנתקבלה הסכמת הבנק, התקשר פנחסי לעו"ד מויס מדי פעם, כדי לקבל את תשובת הבנק להצעה. מויס הבהיר לו, כי העניין מסור לסמכות הבנק. לפיכך ביקש פנחסי לקיים פגישה עם עו"ד זיו-און בהנהלת הבנק בת"א, והתייצב אצלה יחד עם ביטון.
 
הסדר הפשרה נחתם במשרדו של ב"כ הבנק בקרית שמונה. כדי להקל על אריאל, ולחסוך ממנו הצורך להגיע לק"ש, הוסכם כי הוא יחתום על ההסדר בפני עו"ד זיו-און בתל אביב וכך היה.
 
עוד נטען, כי ביטון לקח על עצמו התחייבות לשלם 60,000 ₪, לכן חתם גם הוא על הסדר הפשרה, אף שאינו צד להליכים בתיק.
 
עד למועד אישור ההסדר בפסק דין ביום 2.3.97 לא הועלתה כל טענה כנגד ההסכם.
 
9. לתצהיר התשובה של הבנק צורף גם תצהירה של עו"ד ורד זיו-און, אשר משמשת כמנהלת מחלקה לטיפול משפטי של הבנק. על פי תצהירה, אריאל חתם על הסדר הפשרה בפניה במשרדה בתל אביב לאחר שקרא את ההסדר והבין את משמעותו. לא הופעלו עליו כל לחצים אדרבא, והוא היה מעוניין לחתום על ההסכם.
 
10. ממכלול הראיות שהוצגו, עולה התמונה הבאה, באשר להשתלשלות העניינים עד לעריכת הסדר הפשרה:ו
 
החברה הוקמה בתחילת 1995. בעלי מניותיה - פנחסי ואריאל. ב-3/95 פנחסי עבר תאונת דרכים, כתוצאה ממנה לא עבד תקופה ממושכת והחברה נקלעה לקשיים. דמי השכירות בגין המבנה שבו פעלה הנגריה לא שולמו, וחברת "מבני תעשיה", בעלת המבנה, הגישה תביעה ועיקלה ברישום את המכונות בנגריה.
 
כדי לחלץ עצמה ממצב זה, נטלה החברה הלוואה מהבנק בגובה 110,000 ₪. לשם כך נפתח ביום 31.1.95 חשבון בנק ע"ש החברה, כאשר מורשי החתימה הם פנחסי ואריאל. כבטוחה לפרעון ההלוואה, שיעבדה החברה את כל נכסיה לבנק.
 
ביום 6.12.96 הודיע פנחסי בכתב לבנק (נ/1), על עיקול המכונות בנגריה על ידי "מבני תעשיה". "לא מאהבת מרדכי" עשה כן, אלא כדי למנוע את תפיסת המכונות על ידי "מבני תעשיה".
 
ימים ספורים אח"כ, ביום 11.12.96 הגיש הבנק תביעה נגד המבקשים, שעילתה אי פרעון ההלוואה, על פי לוח הסילוקין של ההלוואה. בד בבד הוטל עיקול זמני על המכונות בנגריה. כאשר פנחסי קיבל את התביעה, לא הגיש בקשת רשות להתגונן, אך פתח במו"מ עם ב"כ הבנק עו"ד מויס כדי להגיע להסדר. במקביל יצר קשר עם ביטון, בעל נגריה בראש פינה, ויחד עמו הגיע לעו"ד מויס.
 
11. מכאן ואילך חלוקים הצדדים בגירסאותיהם. לגרסת פנחסי, הגיע לעו"ד מויס ובישר לו שביטון הולך להיות שותף בנגריה, וכי הוא הולך להשקיע בה 60,000 ₪. עו"ד מויס הפנה אותו להנהלת הבנק בתל אביב, ושם הציג בפני עו"ד ורד זיו-און את ביטון כשותפו בנגריה, וכמי שעומד להשקיע בה סך 60,000 ₪.
 
לאחר פגישה זו, הגיע לעו"ד מויס לחתום על הסדר הפשרה. להפתעתו, לא צויין בהסדר כי ביטון, כשותף בנגריה ישקיע כסף בנגריה, ועו"ד מויס דרש שגם אריאל יחתום על ההסכם. הסכם הפשרה נחתם במשרדו של עו"ד מויס, כאשר אריאל חותם עליו בפני עו"ד זיו-און בהנהלת הבנק בתל אביב. לאחר שביטון חתם על ההסכם, פנחסי בישר לאריאל שהוא אינו שותף עוד בנגריה, וכי יש שותף אחר בשם ביטון.
 
ביום 17.2.97 הגיש לבית המשפט זכרון דברים, אשר נערך ביום 11.2.97 על ידי פנחסי וביטון, המתיימר להיות הסכם שותפות מאולתר. נאמר בו, כי הם ישלמו במשותף את חובות הנגריה, יעבדו יחדיו כאשר ביטון ידאג לקבלת עבודות, ופנחסי יבצע אותן. כן נאמר בו כי פנחסי מתחייב לשלם 30,000 ₪ לביטון "במשך הזמן".
 
לשיטתו של פנחסי, "בית המשפט היה צריך לדון על הבעיה הזו..."
 
אם ירדתי לסוף דעתו של פנחסי, לגרסתו, סבר שחתימתו של ביטון על הסכם הפשרה, די בה, כדי לשחרר את אריאל מחובותיו כלפי הבנק. כמו כן סבר, כי "הסכם השותפות" בינו לבין ביטון, אמור להיות חלק מהסדר הפשרה עם הבנק.
 
12. אריאל העיד בעניין זה, כי בעת שחתם על הסדר הפשרה היה חייל בצבא, בעל מניות בחברה והוא חתם כערב על חובותיה. בעסקי החברה לא היה מעורב. אביו רצה כי כאשר ישתחרר מהצבא, יכנס לעסקיו "... והוא היה צריך מישהו שיתמוך בו וימשיך את העסק לאחר שיזדקן". (ע.14 ש.26-28). הוא התגורר בתל אביב. לפני החתימה על הסדר הפשרה לא דיבר עם אביו, עד אותו בוקר שבו התקשר אליו אביו ומסר לו, כתובת שם יחתום על ההסדר. הוא הגיע למשרדה של עו"ד זיו-און אשר ביקשה ממנו לחתום על ההסכם, והוא שאל אותה:נ "אני יוצא מהשותפות ?" היא השיבה לו, כי אינה יודעת, וכי עליו לחתום על ההסכם.
 
בהמשך העיד, כי הבין כי ללא חתימתו, ההסכם לא יתקיים. הבנק איים עליו, כי יעקל את רכושו ויעשה לו הרבה צרות. אח"כ אמר, כי כששאל את עו"ד זיו-און "אני יוצא מהשותפות ?" תשובתה היתה חמקנית. לכן התקשר לאביו שאמר לו, שהוא יוצא מהשותפות ברגע שיחתום על ההסכם, ושלא יעשו לו עיקולים. בעת החתימה על ההסדר, הציוד בנגריה היה מעוקל ברישום, מצב שעדיין איפשר ביצוע עבודות בנגריה. הוא היה במצוקה בשל העיקולים. מצב זה הפחיד אותו.
 
בהמשך אמר, כי היה מודע לקיומה של ההלוואה עליה חתם לפני הקמת החברה. הבנק החתים אותו על כל הערבויות של החברה ועל כל המסמכים הקשורים לחברה, לרבות הכספים שהבנק מסר כדי לפתוח את הנגריה.
בחקירתו החוזרת הוסיף, כי קיבל מכתבים על עיקול חשבונו, ונאמר לו, כי הבנק יפעל נגדו בהליכים משפטיים. היתה כוונה לעקל את משכורתו ואת כל מה שיש לו. רכב ששבעלותו נלקח ממנו.
 
13. כנגד גרסה זו עומדת גרסתו של עו"ד מויס, עליה העיד גם בחקירתו הנגדית, לפיה לאחר שהוגשה התביעה והומצאה לפנחסי עם צו העיקול, פנחסי החל לנהל מו"מ כדי להגיע להסדר תשלומים. כאשר ביקש כי המכונות לא ימכרו לצד שלישי זר, אלא לביטון כנגד סכום של 60,000 ₪, העביר הצעה זו להנהלת הבנק אשר אישרה את ההצעה, יחד עם הסדר התשלומים שנעשה עם פנחסי. גרסתו היא, כי הבהיר לפנחסי, כי טיב היחסים בינו לבין ביטון אינו מעניינו של הבנק. הבנק מעוניין מטבע הדברים לגבות את כספו, ולקבל תמורת המכונות סכום גבוה ככל שניתן. באשר ל"הסכם השותפות" העיד, כי ההסכם הוגש לבית המשפט על ידי פנחסי, אך הוא לא הסכים לקבל אותו מפנחסי.

באשר ללחץ שגרמו העיקולים שהוטלו על המבקשים העיד, כי פנחסי רצה לגמור את העניין בפשרה, והבנק ברך על יוזמה זו.
 
ביחס למכונות העיד, כי לפני שנעשה ההסדר עם ביטון, פנחסי ביקש להביא קונה אחר, אדם מנצרת שמכר לו את המכונות, ואמר שהוא מוכן לשלם 82,000 ₪. מויס דיבר עם אותו אדם, אשר בסופו של דבר חזר בו מהצעתו זו. הסכום שנדרש מביטון לשלם תמורת המכונות בסך 60,000 ₪ היה סכום סביר. עו"ד מויס סבר שלא ניתן היה לקבל סכום גבוה יותר באותה תקופה, תמורת המכונות.
 
14. פנחסי מבקש לשכנע את בית המשפט, כפי שנטען בבקשה, כי ההסדר עם ביטון נעשה על מנת שיכנס בנעליו של אריאל וישחררו מחיוביו כלפי הבנק, וכי הסכם השותפות בינו לבין ביטון, היה תנאי לחתימה על הסדר הפשרה.
 
השאלה הטעונה הכרעה הינה, אם אכן הבנק הסכים לכך, כי חתימתו של ביטון על הסדר הפשרה, תשחרר את אריאל מקיום חיוביו כלפי הבנק, וכי הסכם השותפות, יהווה חלק מהסדר הפשרה.
 
לא שוכנעתי מהראיות שהוצגו, כי הבנק הסכים, כי תמורת החתימה של ביטון על הסדר הפשרה, הבנק יוותר על חיוביו של אריאל כלפי הבנק, על פי ערבותו להלוואה שנטלה החברה.
 
בהסדר הפשרה שנחתם, אין כל רמז לכך, כי הבנק מוותר על חיוביו של אריאל כנגד חתימתו של ביטון על הסדר הפשרה.
 
הסדר הפשרה עליו חתמו הצדדים, אינו מסמך ארוך ומורכב עם "אותיות קטנות" דוגמת הסכמים עליהם נדרש אדם לחתום בבואו לפתוח חשבון בנק. מדובר בהסכם המנוסח בקצרה, בתמציתיות ובשפה הניתנת להבנה על ידי כל אדם סביר, גם אם אינו מנוסה בעריכת הסכמים.
 
נאמר בו ככל שמדובר בחלקו של ביטון ושל אריאל בהסדר, כי על חשבון סכום החוב, ביטון ישלם 60,000 ₪, וכנגד סכום זה יבוטלו העיקול והשעבוד על המכונות בנגריה, ולאחר ביצוע התשלום, תעבור הבעלות במכונות לביטון.
 
בסעיף 8 להסכם נאמר:ב
"כל עוד יעמוד החייב מס.2 (פנחסי - ב.ס.) בצווי התשלומים... מתחייב התובע שלא לפתוח נגדו או נגד שאר החייבים תיק הוצל"פ בגין פסק הדין בתיק הנ"ל."
 
בסעיף 9 נאמר:ו
"במידה וחייב מס.2 (פנחסי), לא ימלא אחר ההסדר הנ"ל ולא ישלם תשלום כלשהו במלואו, ולכל המאוחר תוך 3 ימים מיום הפרעון המוסכם, תעמוד לתובע בנוסף לאמור בסעיף 6.ג. לעיל את הזכות לפעול בכל דרך חוקית למימוש פסק הדין..."
 
ביחס לאריאל נאמר בסעיף 11:נ
"על אף האמור בסעיף 10 לעיל, העיקול שהוטל על חשבון העו"ש של נתבע מס.3 (אריאל - ב.ס.) יתבטל."
 
מההסכם עולה, כי הבנק התחייב שלא לפעול כנגד המבקשים אם הסדר התשלומים יקויים. לא ניתן להבין ממנו, כי חתימתו של ביטון על ההסכם מבטלת את חיוביו של אריאל כלפי הבנק, מכח ערבותו לפרעון ההלוואה שנטלה החברה.
 
פנחסי אמר בעדותו, כי הופתע לראות כי ההסכם אינו תואם את מה שהוסכם לגרסתו עם עו"ד זיו-און, ובלשונו:ב "לא היה ככה. אני ושמעון ביטון באנו לחתום על הסכם פשרה. ההסכם היה מציאות אחרת לגמרי, ולא מה שדיברתי עם עו"ד זיו-און. לא היה כתוב שהשותף שלי ישקיע כסף, והוא אמר לי שהבן שלי גם צריך לחתום על הסכם פשרה."
 
במילים אחרות, פנחסי היה מודע היטב לתוכן ההסכם לפני שחתם עליו, ולמרות שלגרסתו ההסכם לא תאם את הסיכום עם עו"ד זיו-און, חתם עליו.
 
אם היתה הסכמה, לפיה הסכום שישולם על ידי ביטון ישחרר את אריאל מחיוביו כלפי הבנק, עניין זה היה בא לידי ביטוי ברור ומפורש בהסכם הפשרה. משלא צויין בהסכם, תוך שפנחסי מודע לתוכן ההסכם, יש לקבוע אחת מן השתיים:ו או שמלכתחילה לא היתה הסכמה כזו מצד הבנק, או שפנחסי ויתר על תנאי זה, כאשר חתם על הסדר הפשרה.
 
אני נוטה לדעה, כי לא היתה כזו הסכמה מצד הבנק, אף שהבנק הסכים שלא לנקוט בהליכי גבייה בהוצל"פ כנגד אריאל, אם הסכם הפשרה יקויים על ידי ביטון ועל ידי פנחסי.
 
בין היתר הגעתי למסקנה זו, על בסיס עדותו של אריאל, אשר אמר, כי שאל את עו"ד זיו-און, אם הוא יוצא מהשותפות, והיא אמרה לו כי אינה יודעת. לגרסתו התחמקה מלמסור תשובה.
 
די בכך כדי לשלול את טענת המבקשים, לפיה אריאל הוטעה לחשוב, כי הסדר הפשרה ישחרר אותו מחיוביו כלפי הבנק. למותר לציין, כי גם אילו סבר כי הוא יוצא מהשותפות ובמקומו נכנס ביטון, אין בכך כדי לשחרר את אריאל מהערבות שנתן לפרעון ההלוואה שנטלה החברה.
 
יתרה מכך, מעיון בתצהיר שהוגש על ידי אריאל עולה, כי לא נטען בו, שהוטעה על ידי הבנק לחשוב שחתימתו על הסדר הפשרה משחררת אותו מהתחייבות כלפי הבנק.
 
15. לא שוכנעתי, כי הבנק ניצל את מצוקתו של פנחסי כדי להחתים אותו על הסדר פשרה חד צדדי ומקפח, שהוא בבחינת עושק, כפי שטוענים המבקשים.
 
מובן מאליו, כי לאחר שהבנק תבע את המבקשים והטיל עיקול על המכונות בנגריה, פנחסי היה במצוקה ובלחץ, כפי שנמצא כל אדם נגדו מוגשת תביעה ומוטל עיקול על נכסיו. אין במצוקה זו, כדי להעיד על כך, כי הבנק ניצל מצוקה זו כדי להשיג יתרון שלא היה משיג אותו, לולא מצוקה זו.
 
המבקשים לא הגישו בקשת רשות להתגונן, ואף לא טענו טענה כלשהי לפני או אחרי הסדר הפשרה, ביחס לחוב כלפי הבנק. גם לאחר שנחתם הסדר הפשרה, לא הועלתה כל טענה השוללת את זכאותו של הבנק, לסכום שנקבע בהסדר הפשרה. מכאן, שגם לולא הסדר הפשרה, הבנק היה זכאי לפסק דין על מלוא סכום התביעה. הסדר הפשרה על פי תוכנו, איפשר למבקשים לשלם את החוב בתשלומים, וכן איפשר את מכירת המכונות לביטון, אשר הגיע להסדר עם פנחסי, אשר אמור היה לאפשר לפנחסי להמשיך לעבוד עם המכונות, לייצר ולהרויח את לחמו. אילו קויים הסדר הפשרה על ידי פנחסי ועל ידי ביטון, היה בפועל משחרר את אריאל מהליכי הוצל"פ נגדו והיה מאפשר לפנחסי להמשיך לעבוד כנגר עם המכונות על פי הסכם השותפות בינו לבין ביטון. הטרוניה כנגד ההסדר באה לעולם, רק לאחר שביטון הפר את התחייבויותיו כלפי פנחסי.
 
בין היתר, התקיים הליך בפני ראש ההוצל"פ בצפת ביום 13.8.97, כ-5 חודשים לאחר החתימה על הסדר הפשרה, שבו פנחסי אמר:נ "נבקש אורכה, אני אביא משקיע חדש ואמשיך לעבוד ואשלם את החוב שלי. אני התחייבתי לשלם לבנק 1,500 ₪, ובהמשך 2,300 ₪, אבל בגלל מה שעשו הבנק וביטון, לא יכולתי לעמוד בכך." (ת/4).
 
גם בשלב זה, לא באה מצד פנחסי כל טענה כנגד סכום החוב, על פי כתב התביעה.
לפיכך מסקנתי הינה, כי לא הוכחה טענת המבקשים, לפיה הוסכם בין הצדדים, כי חתימתו של ביטון על הסדר הפשרה תשחרר את אריאל מחיוביו כלפי הבנק, וכי הבנק הטעה את פנחסי או את אריאל לחשוב כי בהסדר הפשרה תצויין עובדה זו.
 
16. מהראיות שהוצגו עולה גם, כי התנהל בין הצדדים מו"מ באשר לתנאי ההסכם. בעניין זה תואמת גרסתו של פנחסי את גרסתה של עו"ד ורד זיו-און, לפיה ביטון הציע 60,000 ₪, והבנק רצה תחילה סכום גבוה יותר, אך בסופו של דבר הסכים לסכום זה. כך גם ביחס לתשלום החודשי שהוטל על פנחסי בהסדר הפשרה. תחילה דרש הבנק 2,500 ₪ לחודש לאחר ששת החודשים הראשונים, ואח"כ הסכים להפחית סכום זה ל-2,300 ₪ לחודש. גם עובדות אלה מלמדות על כך, כי אין המדובר בתכתיב מצד הבנק או בהסכם חד צדדי, אלא בהסכם שהתגבש בין הצדדים לאחר שניהלו ביניהם מו"מ לאורך תקופה.
התביעה הוגשה ביום 11.12.96, ועד לעריכת הסדר הפשרה חלפו כחודשיים. גם במועד חתימת ההסדר על ידי פנחסי ועד למועד חתימת ההסדר על ידי אריאל חלפו כ-6 ימים. פסק הדין אשר נתן תוקף להסדר הפשרה ניתן ביום 2.3.97.
 
מכאן, שאילו סבר פנחסי כי ההסכם איננו תואם את ההסכמה בין הצדדים, היתה לו שהות סבירה למסור על כך הודעה עד לאותו מועד שבו אושר ההסכם בבית המשפט. המנעותו מלהביע את התנגדותו בדרך כלשהי לאישור ההסכם על ידי בית המשפט עד למועד אישורו, מלמדת אף היא על כך, שההסדר נערך בהסכמתו לאחר המו"מ שהתנהל בין הצדדים.

17. פנחסי חזר והתרעם גם על כך, כי "הסכם השותפות" בינו לבין ביטון, לא בא לידי ביטוי בהסכם הפשרה. טענה זו הועלתה לראשונה, לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בינו לבין ביטון בהסדר שהושג ביניהם.
 
ניתן להבין מנקודת מבטו של פנחסי, כי היה מעוניין בכך, שהסדר הפשרה עם הבנק, יהווה גם הסכם שותפות בינו לבין ביטון, באופן שיגן על זכויותיו כלפי ביטון. הטענה כי הבנק הסכים לכך, נראית לי בלתי סבירה על פניה.
 
אין כל הגיון בטענה, לפיה הבנק יסכים להיות צד, או ערב בדרך כלשהי לחיוביו של ביטון כלפי פנחסי, על פי הסכם שהושג ביניהם.
 
מטבע הדברים, הבנק היה מעוניין לקבל את כספו, לאחר שנתן לחברה הלוואה בתנאים שלא קויימו על ידה. אין להעלות על הדעת, שהבנק יהיה מוכן להתערב ביחסים שבין פנחסי לבין ביטון. הגיונית יותר גרסתו של עו"ד מויס, לפיה פנחסי ביקש שלא למכור את המכונות אשר היו משועבדות לטובת הבנק, לצד שלישי זר, אלא היה מעוניין להביא קונה, את ביטון, ואח"כ להגיע עמו להסדר, באופן שיוכל להמשיך להפעיל את הנגריה עם המכונות, ללא צורך במכירתן וחיסול העסק.
 
ניתן גם להבין את החשיבות שפנחסי ייחס ל"הסכם השותפות" עם ביטון, שכן בדרך זו סבר, כי יוכל להציל את הנגריה מפני חיסול, ולהמשיך להפעיל אותה יחד עם ביטון. מכאן ועד להסקת המסקנה, לפיה הבנק הסכים להיות אחראי בדרך כלשהי לקיום חיוביו של ביטון כלפי פנחסי - הדרך ארוכה. גרסתו של פנחסי בעניין זה, אינה אמינה עלי ואיני מקבלת אותה.
 
מסקנתי הינה, כי לא ניתנה הסכמה מצד הבנק, לכלול בהסדר הפשרה הסכם שותפות בין פנחסי לבין ביטון, וכי הסדר הפשרה שיקף את כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במועד החתימה על ההסדר. כמו כן, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהליכי המו"מ שקדמו לחתימת הסדר הפשרה. אני סבורה, כי פנחסי ואריאל קראו את הסדר הפשרה לפני שחתמו עליו, וחתמו עליו, לאחר שהבינו את תוכנו והסכימו לו.
 
טענת המבקשים לעניין פגמים בהסדר הפשרה גופו.
18. לאחר שהגעתי למסקנה, שלא נפל פגם במו"מ לקראת חתימת הסדר הפשרה, וכי המבקשים חתמו עליו לאחר שהבינו את תוכנו ואת משמעותו, הסדר הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין מהווה מעשה בית דין, ולמעשה מנועים המבקשים לטעון כלפי תוכנו.
 
למעלה מן הצורך אתייחס לטענות שהועלו על ידי המבקשים בבקשתם, בעניין הסדר הפשרה גופו.
 
בטענתם זו טוענים המבקשים, כי הסדר הפשרה פגום מבחינת חוסר הגיון כלכלי, אשר גרם לכך כי ביטון עשק את המבקשים, ומוטט אותם לחלוטין.
 
לטענת המבקשים, חתמו על הסדר הפשרה מתוך תקווה וכוונה שפנחסי וביטון יחדיו, יחזירו את החובות לבנק, תוך שמירה על המשך הפעלתה הסדירה של הנגריה.
ההסכם במתכונתו מקפח את המבקשים, ורוקן מתוכן את עסקי הנגריה ולא איפשר את המשך הפעלתה. ההסדר הינו חד צדדי, והיווה עבור ביטון תמריץ באורח שאינו מקיים את השותפות, שכן הוענקו לביטון מכונות חדשות במחיר מציאה, מבלי שתוטל עליו סנקציה אם לא יקיים את ההסדר, ולא יפרע את החובות כלפי הבנק.
 
19. כפי שכבר ציינתי, לא הוכחה הטענה, לפיה הבנק הסכים להפוך את הסדר הפשרה באופן שיכלול גם הסכם שותפות בין פנחסי לבין ביטון. מובן, כי אילו הבנק היה מסכים לכך, היה הדבר נוח לפנחסי, אשר היה "הורג שני זבובים במכה", אך כאמור, אין כל הגיון בטענה זו, ולא ברור על בסיס מה טוען פנחסי, כי הבנק היה צריך לערוך עבורו הסכם שותפות עם ביטון ולכלול הסכם זה בהסדר הפשרה.
פנחסי טוען כאמור, כי הסכים עם ביטון, כי שניהם ביחד יחזירו את החובות של המבקשים כלפי הבנק.
 
ביטון לא התייצב לכל הדיונים שהתקיימו, ולא זומן על ידי פנחסי כעד מטעמו.
 
פנחסי מתבסס בטענה זו על נספח ב' לבקשה אלא, שבמסמך זה לא נאמר כי ביטון מתחייב לשלם את חובות החברה כלפי הבנק. על פי אותו מסמך, התחייבו שני הצדדים לשלם את חובות הנגריה כגון:ב מים, ארנונה וחשמל למבני תעשיה, והתשלום למכונות הנגרות.
 
בטענה כי ביטון התחייב להחזיר את חובות החברה לבנק, מדובר בעדות יחידה של בעל דין. נספח ב' לבקשה, לא רק שאיננו תומך בגרסה זו של פנחסי, אלא סותר את עדותו בנקודה זו.
 
מכאן, שטענתו של פנחסי, לפיה ביטון אמור היה לשלם לבנק את חובות הנגריה מעבר לסכום של 60,000 ₪ על פי הסדר הפשרה לא הוכחה, ודינה להדחות.
 
20. גם אילו סברתי, כי ביטון אכן התחייב כלפי פנחסי, לחלוק עמו את חובות החברה כלפי הבנק על פי התביעה שהוגשה נגד המבקשים, אין לומר, כי הפרת התחייבויותיו של ביטון כלפי פנחסי, מעידה על פגם בהסדר הפשרה גופו. לא נטען, כי ההסכם היה פגום, לולא הופר על ידי ביטון, אלא בטענה כי ביטון קיבל מכונות חדשות במחיר מציאה.
 
גם טענה זו לא הוכחה. לא הובאה כל ראיה להוכחת שווי המכונות בתקופה הרלוונטית. עו"ד מויס העיד, כי הן נרכשו שנה קודם לכן בסכום של 94,000 ₪, ועדות זו לא נסתרה. לגרסתו, פנחסי הביא תחילה קונה אחר אשר היה מוכן לשלם סכום גבוה יותר מ-60,000 ₪, אך קונה פוטנציאלי זה חזר בו מהצעתו. מויס סבר, כי הסכום שנקבע בהסדר הפשרה הינו סביר בהתחשב בחסכון בהוצאות הכרוכות באחסון המכונות, פרסום ושכ"ט עו"ד.
 
גרסתו זו של עו"ד מויס נראית לי סבירה והגיונית, כאשר להוצאות שהוזכרו על ידו, יש להוסיף מטבע הדברים, בלאי במכונות ומכירתן כמשומשות.
 
מכל מקום, הנטל להוכיח כי התמורה שנקבעה בהסדר הפשרה למכירת המכונות לביטון בסך 60,000 ₪ הינה נמוכה באופן קיצוני, באופן שניתן להגדירה כמקפחת את פנחסי, מוטל על המבקשים. נטל זה לא הורם.
 
21. טענה נוספת של המבקשים הינה, כי הסדר הפשרה מהווה הסכם על תנאי, המותנה בתנאי מתלה כמשמעותו בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.
 
לא מצאתי כל ממש בטענה זו.
 
בשום מקום בהסדר הפשרה לא נאמר, כי אם ביטון לא ישלם הסכומים בהם התחייב בהסדר הפשרה, בטל כל הסדר הפשרה גם ביחס למבקשים. הואיל וכך, טענה זו דינה להדחות.
 
22. טענה נוספת של המבקשים הינה, כי בהתאם לסעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 יש לקבוע, כי בטלים כל חיוביהם של המבקשים.
 
סעיף 55 קובע, כי הוא חל במקרה של חיוב יחד ולחוד. בהסדר הפשרה לא נקבע, כי ביטון והמבקשים חבים יחדיו ולחוד בכל הסכום אשר נקבע כחובם של המבקשים כלפי הבנק על פי כתב התביעה.
 
כל שנאמר ביחס לביטון הינו, כי הוא רוכש את המכונות אשר עוקלו על ידי הבנק בסכום של 60,000 ₪ ותו לא. לפיכך, סעיף 55 איננו רלוונטי במקרה הנדון.
 
23. הבקשה הנוכחית הוגשה נגד הבנק ונגד ביטון. משלא הוגשה תשובה לבקשה מטעם ביטון, ביקש וקיבל ב"כ המבקשים פסק דין בהעדר תשובה ובהעדר התייצבות כנגד ביטון.
 
ב"כ המבקשים טוען, כי משניתן פסק דין כנגד ביטון המבטל את הסדר הפשרה, אין מקום להשאיר על כנו את פסק הדין כנגד המבקשים.
 
אין בידי לקבל טענה זו. פסק הדין שניתן כנגד ביטון איננו מחייב אלא את מי שצד לו, ולפיכך אין לקבוע כי הוא חל גם על המבקשים ביחסים שבינם לבין הבנק.
 
במקרה זה, הסדר הפשרה ניתן לחלוקה, וביטול ההסדר ביחס לביטון, אינו מחייב את ביטול הסדר הפשרה עם המבקשים. פתוחה הדרך בפני המבקשים לנקוט כנגד ביטון בכל הליך ככל שימצאו לנכון, נוכח פסק הדין אשר ניתן כאמור נגד ביטון.
 
24. המבקשים טוענים עוד, כי ההסכם נוגד את תקנת הציבור ואת הדין.
 
לעניין זה, מגייס ב"כ המבקשים את סעיף 13 להסכם הפשרה, אשר עומד לטענתו בניגוד לסעיף 17 לחוק הבנקאות (שרות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן "חוק הבנקאות").
 
סעיף 13 להסכם קובע, כי החייבים מוותרים בעצם חתימתם על ההסדר, על כל טענה שיש להם או תהיה להם כלפי הבנק, בנוגע לאותו הסדר.
 
סעיף 17 לחוק הבנקאות קובע, כי החוק חל על אף כל וויתור או הסכם נוגד, ובמילים אחרות, כי לא ניתן להתנות על חוק הבנקאות.
 
בפועל לא נעשה שימוש בסעיף זה. הבנק אף לא טען כי על בסיס סעיף זה, מנועים המבקשים מלטעון טענותיהם. הגם שסעיף 13 בהסכם סותר את סעיף 17 לחוק הבנקאות, אין לומר כי סעיף זה יורד לשורש ההסכם וכי בעתיו יש לקבוע כי ההסכם אינו חוקי. לכל היותר ניתן לקבוע, כי סעיף 13 בהסכם, דינו להתבטל.
 
25. טענת המבקשים, כי הסדר הפשרה קויים בחוסר תם לב ושלא בדרך מקובלת.
 
המבקשים טוענים, כי לאחר החתימה על הסדר הפשרה, נודע להם כי מטרתו של ביטון היתה להוליך אותם שולל, ולגרוף רווח קל בדרך של רכישת מכונות הנגריה במחיר אפסי. תכנית זו צלחה בסיועו של הבנק.
 
באשר לארועים שהתרחשו לאחר חתימת הסדר הפשרה, מהראיות שהובאו עולה, כי ביטון שילם תשלום ראשון בסך 30,000 ₪, אך לא שילם את התשלום השני אותו התחייב לשלם ביום 7.3.97. בנוסף, נתגלעו מחלוקות בינו לבין פנחסי, זמן קצר לאחר חתימת הסדר הפשרה, כאשר פנחסי פנה לבית המשפט וטען, כי ביטון מפר את ההסכם ולפיכך יש לבטל את הסדר הפשרה.
הבנק לא הסכים לבטל את הסדר הפשרה עם המבקשים, אך פנה לביטון בכתב, והודיע לו, כי ההסדר מבוטל נוכח הפרתו על ידי ביטון. ביטון נדרש לקבל לידיו את 30,000 ₪ ששילם לבנק על פי ההסדר.
 
לפיכך טוענים המבקשים, כי ההסכם בוטל, "ולא ניתן להחיותו מחדש".
 
עוד טוענים המבקשים, כי התנהגות הבנק מוכיחה משוא פנים וחוסר תם לב, שכן לא יתכן מצד אחד לבטל את ההסכם עם ביטון, ומצד שני לקיים את ההסכם עם המבקשים.
 
26. בהחלטת ביניים בהליך שהתקיים בפני קבעתי, כי להודעת הביטול שמסר הבנק לביטון אין נפקות, שכן לא ניתן בדרך של הודעה, לבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
 
עו"ד מויס העיד כי סבר, כי מאחר וביטון אינו צד להליך בתביעה שהבנק הגיש נגד המבקשים, וחלקו בהסכם מצטמצם בכך שהוא רוכש את המכונות בתמורה הנקובה בהסדר, היה רשאי לבטל את ההסכם עם ביטון, ולנקוט בהליכי הוצל"פ נגד המבקשים, למימוש פסק הדין ומכירת המכונות בהוצל"פ.
 
בנוסף הוגשה על ידו בקשה לראש ההוצל"פ לקיים דיון במעמד הצדדים, ליתן צו להוצאת מעוקלים ומכירתם, אשר התייחסה למכונות בנגריה. בקשה זו הוגשה בתיק הוצל"פ 9-97-00568-06 ביום 8.4.97 (נספח א' לתצהירו של עו"ד מויס), ובה מפורטת השתלשלות העניינים עד לאותו מועד.
 
בין לבין, ביטון הביע נכונות לשלם את הסכום הנוסף בסך 30,000 ₪, והבנק הגיש בקשה נוספת לאישור המכירה לביטון, בכפוף לתשלום סכום זה. בבקשה זו מסביר עו"ד מויס, כי מכירה פומבית של המכונות לאחר מייקרת את ההליך, ולכן מבוקש לאשר את המכירה לביטון. כב' הרשם החליט, כי יש לבצע את המכירה כפי שנקבע בפסק הדין, ולמעשה החזיר את הצדדים לתנאים שנקבעו בהסדר הפשרה.
 
27. פנחסי בשלב זה ביקש לבטל את ההסדר כולו, נוכח טענותיו כלפי ביטון, אשר הפר את ההסכם כלפיו, לטענתו.
 
מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 21.7.97 בפני ראש ההוצל"פ בצפת עולה, כי פנחסי לא הסכים להשלים את עסקת המכר עם ביטון, וביקש שההליכים נגדו יעוכבו על מנת:ו "שאביא משקיע חדש. אני מבקש זמן עד סוף השנה כדי שאני אחזיר את הכסף."
 
בדיון נוסף בפני ראש ההוצל"פ איסמעיל, ביום 13.8.97, עיקר הויכוח התנהל בין ב"כ הבנק לבין בא כוחו של ביטון, אשר טען כי פסק הדין שריר וקיים, וכי זכותו של ביטון לקיים את חיוביו על פי פסק הדין, ויש לאפשר לו לשלם את יתרת הסכום של 30,000 ₪ ולקבל את המכונות לבעלותו.
 
פנחסי אמר באותו דיון, כי ביקש מהבנק להעביר לו את המכונות למקום השייך לו בחצור, במקום שביטון יקח אותן, שכן הוא הקים שותפות עם ביטון, ועל סמך השותפות ביטון "נכנס להסכם הפשרה". הוצאת המכונות היתה בלתי חוקית, נלקחו מהנגריה פריטים נוספים ללא צו של בית משפט. המכונות נמצאו באותו זמן בנגריה של ביטון, ולסיכום אמר:נ "אני רוצה לפתוח נגריה ולהשתקם".
 
במילים אחרות, לאחר שביטון הפר לטענתו של פנחסי את הסכם השותפות, פנחסי סבר, כי זו עילה לביטול ההסדר, המקנה לביטון בעלות במכונות בתמורה ל-60,000 ₪. לא היתה כל טענה מצד פנחסי, כי יש לבטל את הסדר הפשרה, ככל שהוא מתייחס לחלקו בהסדר, כלפי הבנק. טענותיו הצטמצמו אך ורק לטענות כלפי ביטון, ולהתנגדותו כי ביטון יקבל לבעלותו את המכונות.
 
28. אינני סבורה כי ב"כ הבנק נהג בחוסר תם לב. סברתי אז ואני סבורה גם כיום, כי הוא שגה בכך שמסר הודעה לביטון על ביטול ההסכם עמו, שכן אין זו הדרך לבטל פסק דין המאשר הסכם פשרה. ספק בעיניי, אם נכון היה לתת תוקף של פסק דין להסדר עם צד שאיננו צד להליך, אך עניין זה לא הועלה על ידי המבקשים בבקשה. גם אם היתה מועלית, מקומה של טענה זו בערעור על פסק הדין ולא בבקשה דנן.
טעות זו של ב"כ הבנק, אינה מעידה על חוסר תם לב. כמי שייצג את הבנק, הלך המחשבה עליו העיד, לפיו סבר כי נוכח הפרת ההסכם על ידי ביטון מן הראוי לבטל את ההסדר עמו ולממש את המכונות, בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר, לא היה בלתי הגיוני או נגוע בחוסר תם לב, אם כי הדרך הפרוצדורלית היתה כאמור בלתי נכונה.
 
עו"ד מויס פנה בעניין זה לראש ההוצל"פ, מסר את מלוא האינפורמציה הרלוונטית, וביקש צו כדי להוציא את המכונות ולמכור אותן. אין מקום להטיל עליו או על הבנק אחריות לכך, שביטון לא עמד בהתחייבותו בהסדר הפשרה, או לא עמד בהתחייבויותיו כלפי פנחסי, התחייבויות שהבנק אינו צד להן, ואין זה סביר שיהיה צד להן.
 
בניגוד לטענות המבקשים, עו"ד מויס לא הסתיר מראש ההוצל"פ את העובדה, כי שלח הודעת ביטול של הסדר הפשרה. בבקשתו מיום 8.4.97 (נספח א' לתצהירו) נאמר באופן מפורש (בסעיף 4 לבקשה), כי ביום 30.6.97 נשלחה לביטון הודעה על ביטול הסדר הפשרה, וכי ביום 1.4.97 פתח נגד החייבים - המבקשים, תיק הוצל"פ.
 
29. טענה נוספת של המבקשים הינה, כי הבנק נהג בחוסר תם לב ובדרך שאינה מקובלת, ככל שהדבר נוגע לעיקולים ולהוצאת המעוקלים.
 
ראשית יש לציין בעניין זה, כי אין המדובר בקיום ההסכם, שכן ההסכם הופר על ידי ביטון, ונוכח הפרה זו, הבנק היה רשאי לפנות להוצאה לפועל כדי להוציא את פסק הדין לפועל.
 
נטען, כי הוצאו מעוקלים מהנגריה, מבלי שהיה צו עיקול בגינם. המדובר במקדחה ובמכונת שלייף גדולה, אשר נרכשו על ידי החברה ביום 22.2.95 בעלות של 36,000 ₪. בנוסף, הוצאו שלא כדין מהנגריה ציוד ומכונות נוספים כגון:ב מקרר קטן, מכונת סון רגרז, צינורות. חלק מהציוד הוחזר למבקשים לאחר פניות רבות מצד פנחסי. ביום 17.2.98 הוחזרה מכונת צינקים אשר הוחזקה שלא כדין על ידי ביטון. נטען, כי ביטון עדיין אוחז במכונה השייכת לחברה, ואשר נמסרה לחזקתו על ידי הבנק, והוא מסרב להשיבה למבקשים.
 
המקום הראוי לתקוף פעולות שנעשו על ידי הבנק במטרה להוציא לפועל את פסק הדין, הינו בלשכת ההוצאה לפועל. המבקשים אכן פנו לראש ההוצל"פ ושטחו בפניו את טענותיהם. איני סבורה, שבית משפט זה, בהליך המתקיים בפני, אמור לדון בשנית בכל אותן טענות שהעלו המבקשים בפני ראש ההוצל"פ ושעניינן, פעולות שנעשו לטענת המבקשים שלא כדין. תרופתם של המבקשים בטענות אלה, בלשכת ההוצל"פ ובפני ראש ההוצל"פ.
 
גם אם הייתי סבורה כי הבנק נהג שלא כדין בהליכי הוצל"פ בהם נקט, אין בכוחם של אלה לבטל את הסדר הפשרה. מובן, כי אילו הסדר הפשרה היה מקויים, לא היה כל צורך בנקיטת הליכי הוצל"פ, וכך התחייב הבנק בהסדר.
 
30. המבקשים טוענים עוד, כי העיקול הזמני פקע בהעדר המצאה כדין ולא אושר במועד ובדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי.
 
עם הגשת התביעה ב-ת.א. 383/96 הוגשה בקשה לעיקול זמני בתיק המרצה 276/96. מעיון בנספחים ב-נ/2 עולה, כי החברה שיעבדה לטובת הבנק את כל נכסיה. הבנק לא בחר בדרך של מימוש משכון, אלא הטיל עיקול זמני. בהסדר הפשרה נקבע בסעיף 10, כי בכפוף לאמור בסעיף 3 (תשלום 60,000 ₪), ולסעיף 11 (ביטול העיקול על חשבון העו"ש של אריאל), העיקולים שהוטלו בתיק המרצה 276/96 יאושרו במסגרת פסק הדין בהתאם לאמור בסעיף 1 (לפיו ינתן פסק דין על מלוא סכום התביעה).

העיקול אושר איפא בפסק דין שאישר את הסכם הפשרה. משאושר העיקול, אין לדעתי משמעות לעובדה כי לא נמסר מלכתחילה למבקשים, כפי שטוען ב"כ המבקשים. בהסדר הפשרה, ויתרו המבקשים על כל טענות ההגנה שאולי עמדו להם אילו הגישו בקשת רשות להתגונן, לרבות טענותיהם כנגד העיקול הזמני שהוטל.
 
31. למעלה מן הצורך אציין, כי הוסכם, כי ת.א. 383/96 יהווה חלק מחומר הראיות בתיק. מעיון בהמרצה 276/96 עולה, כי הבקשה מתייחסת לכל המכונות המצויות בנגריה עד לגובה סכום התביעה. הואיל והבקשה מתייחסת לכלל המכונות בנגריה, וביום 12.12.96 ניתן צו עיקול זמני כמבוקש, הרי שהעיקול התייחס לכלל המכונות בנגריה, ולא רק לחלק מהן. הואיל והבנק לא נקט בדרך של מימוש משכון, אלא בחר להטיל עיקול, הוא איננו מוגבל לאותו ציוד אשר מושכן על ידו כבטוחה לפרעון ההלוואה.
 
32. בבקשתם טוענים המבקשים טענה נוספת כנגד כתב התביעה, ובין היתר נטען, כי הבנק קיבל מהחשב הכללי סכום של 115,700 ₪, מכח ערבות מדינה להלוואה.
 
מבלי להכנס לטענה זו לגופה, אני סבורה כי אין מקום לדון בה במסגרת הדיונית של הבקשה שבפני. בית המשפט אינו אמור בבקשה לביטול פסק דין המאשר הסדר פשרה, לדון מחדש בכל אותן טענות שעמדו אולי למבקשים כנגד כתב התביעה לולא ערכו את הסדר הפשרה. יתרה מכך, למותר לציין, כי אם אכן החוב נפרע בחלקו על ידי המדינה, תרופתם של המבקשים בטענת פרעתי בפני כב' ראש ההוצל"פ.
 
33. בסיכומיו מעלה ב"כ המבקשים מספר טענות חדשות, אשר לא נטענו בבקשה. בין היתר נטען, כי בפני אריאל הוצג מצג כוזב לפני חתימתו על הסדר הפשרה, בכך שביטון שילם 30,000 ₪ ע"ח החוב לפני החתימה על הסדר הפשרה. העלאת הטענה בסיכומים ולא בבקשה, די בה כדי לדחותה.
 
גם לגופה, אין בטענה זו כל ממש. העובדה שביטון קיים את החיוב הראשון שהוטל עליו על פי הסדר הפשרה, לפני שנחתם על ידי אריאל, חסר משמעות ואינו מהווה מצג כוזב. ההסדר נערך ביום 6.7.97, ביטון שילם על פי הסדר הפשרה תשלום ראשון ביום 7.2.97, וביום 12.2.97 נחתם ההסכם על ידי אריאל. משמע, מקריאת ההסדר יכל היה אריאל להבין, כי על פי הנקוב בהסדר, ביטון אמור היה לשלם את התשלום הראשון לפני חתימת ההסדר על ידי אריאל. אין בכך כדי להוות מצג כוזב כלפי אריאל.
 
34. כך גם ביחס לטענה שהועלתה בסיכומים לפיה, חרף ביטול העיקול על משכורתו של אריאל בהסדר הפשרה, המשיך הבנק בנקיטת הליכים נגד אריאל. גם טענה זו לא הועלתה בבקשה, לא נזכרת בתצהירו של אריאל ודי בכך כדי לדחותה. בנוסף, מקומה של טענה זו בלשכת ההוצל"פ.
 
35. כמו כן טוען ב"כ המבקשים, כי התיק בהוצל"פ נפתח על סכום המתעלם מן התשלום שבוצע על ידי ביטון ועל ידי פנחסי בסך כולל של 31,500 ₪. גם טענה זו אין מקומה בהליך שבפני, אלא בלשכת ההוצל"פ.
 
לאור כל האמור מסקנתי הינה, כי לא הוכחו טענות המבקשים, ולפיכך הבקשה נדחית.
 
עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בגין פסק הדין - בטל.
המבקשים ישלמו יחדיו ולחוד למשיב מס.1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פשרה במשפט

  2. פשרה במשפט העברי

  3. פסק דין בדרך של פשרה

  4. תשלום חלק מהסכם פשרה

  5. ביטול חלק מהסכם פשרה

  6. פסק דין על דרך הפשרה

  7. בקשה לביטול הסדר פשרה

  8. האם אפשר לבטל הסכם פשרה

  9. סירוב לחתום על הסכם פשרה

  10. תביעה חדשה לאחר הסכם פשרה

  11. הודעה על הסדר פשרה - דוגמא

  12. הסכם פשרה בין שוכר למשכיר

  13. פסיקת הוצאות במקרה של פשרה

  14. אישור הסכם פשרה בתביעה נגזרת

  15. חתימה ללא הרשאה על הסכם פשרה

  16. גבייה מנהלית בניגוד להסכם פשרה

  17. אישור הסדר פשרה בין נושה לחייב

  18. פסק דין בפשרה בניגוד לדין המהותי

  19. סנקציות על איחור בתשלום הסכם פשרה

  20. חתימה על הסכם פשרה ללא הסכמת הלקוח

  21. ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה

  22. הסדר פשרה בשלב אישור תובענה ייצוגית

  23. פתיחת תיק הוצאה לפועל למרות הסדר פשרה

  24. פשרה או הסדר לפי סעיף 350(ט) לחוק החברות

  25. דוגמא לפסק דין בפשרה בבית הדין לעבודה

  26. ערעור על פסק דין בפשרה בבית הדין לעבודה

  27. אי הגשת הסכם פשרה לאחר קבלת ארכה להגשתו

  28. תביעה כספית המבוססת על הסכם פשרה שנחתם בעבר

  29. חתימה על הסכם הפשרה ע''י מי שלא היה צד להליך

  30. אישור הסכם פשרה של רוכש דירה לאחר פרשת חפציבה

  31. האם חייבים להודיע להוצאה לפועל על הסדר פשרה ?

  32. פשרה: סעיף 79א' חוק בית המשפט / סעיף 4ג' חוק הפיצויים

  33. אי פינוי דירה בשכירות מוגנת תוך הפרת הסכם פשרה

  34. מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים

  35. דחיית הסדר פשרה בתביעה ייצוגית בהעדר "פיצוי הולם"

  36. התנגדות לפשרה בתביעה ייצוגית: העדר פיצוי ממשי לקבוצה

  37. פיצוי בגין עוגמת נפש והפרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים

  38. האם רשאי בית המשפט (הדן בסכסוך) להכריע בשאלה עם הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה ?

  39. עתירה לבג"ץ בטענה כי אין זה ראוי שבית הדין לעבודה יכפה פשרה על צד שאיננו מעוניין

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון