תוספת אובדן משמרות 1. בפנינו תביעה לתשלום הפרשי גמלה, ביחס לתוספות ששולמו לתובע, לטענתו, בחוסר על ידי הנתבעת.   2. ואלו העובדות הצריכות לענין: א. התובע הינו גמלאי של הנתבעת (להלן: "העירייה"). התובע עבד במחלקת הכבאות בעירייה בתקופה שבין ינואר 1956 ליולי 1978.   ב. בשנת 1992 הוחלט על ידי העירייה כי יש לכלול בגמלתו של התובע, באופן רטרואקטיבי מיום 1.11.85 ואילך, את הרכיבים הבאים:   10% מאמץ כפיים. "תוספת מבצעית" (לפי ערך 1.25 שעה) על פי 5 ימי עבודה בשבוע. תוספת אובדן משמרות בשיעור 70.4% (קודם לכן שולמה לתובע בשיעור של 40%). (מכתבו של מר עזרא גמליאל - מנהל המחלקה לגמלאות בעירייה, מיום 17.11.92, נספח א' לכתב התביעה).   ג. על הפרשי הגמלה המצויינים לעיל הוחלט לאחר פנייה של התובע, כאשר התברר לו כי רכיבים אלו שולמו במשכורותיהם של אחרים.   ד. בעקבות פנייתו קיבל התובע סכום של 51,481 ש"ח, ללא הסבר ופירוט לגבי הסכום ששולם. סכום זה כלל הצמדה, אך לא כלל ריבית.   3. להלן, בתמצית, טענות התובע, כפי שעלו מכתב התביעה א. תשלום ההפרשים על ידי העירייה נעשה בצירוף הפרשי הצמדה אולם לא כלל את הריבית המגיעה לתובע בגין החזקת הכספים שלא כדין בעירייה.   ב. "תוספת מבצעית" שהינה תוספת המחושבת על פי ערך שעת עבודה, חושבה שלא כנדרש על פי תנאי ההסכמים הקיבוציים והדין החל על הצדדים.   לטענת התובע, הבסיס לחישוב תוספת מבצעית צריך להיות על פי ערך שעת עבודה, הנקבע על פי השכר המשולב + תוספת כבאות + תוספת 10% מיוחדת.   ג. "תוספת אובדן משמרות" שהינה תוספת אחוזית, אמורה להיות מחושבת באחוזים (70.4% כאמור) מהמשכורת הקובעת שמורכבת כלהלן: השכר המשולב + תוספת כבאות + תוספת 10% מיוחדת + תוספת מבצעית (המחושבת על פי המפורט בס"ק ב').   ד. בנוסף נטען כי בחישוב תוספת אובדן משמרות, לגבי החישוב הרטרואקטיבי וכן לגבי התקופות הרלוונטיות, לא נלקחו בחשבון רכיבי "הסכמי המסגרת" ו"הסכמי הביניים" (אשר כיום הם חלק מהשכר המשולב) ולפיכך זכאי התובע לחישוב תוספת זו לגבי אותם הפרשים ותקופות גם ביחס לרכיבים אלה. (מנספח ד' לכתב התביעה אשר אמור לדברי התובע להדגים זאת, נראה כי רכיבים אלו הפכו החל מ- 9.93 לחלק מהשכר המשולב).   ה. התובע טוען כי הוא זכאי להחזרים הבאים: להשבת הריבית בגין הסכומים ששולמו לו בשנת 1992. להפרשי גמלה עבור השנים 1985- 1992 בסך כולל של 25,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש דצמבר 1993 ועד התשלום בפועל. להפרשי גמלה לגבי התקופה שמאז הוחל בתשלום התוספות הנדונות בגמלתו מדי חודש ועד למועד הגשת התביעה (ינואר 93 עד דצמבר 95), בסך של 17,250 ש"ח נכון לסוף חודש דצמבר 1995, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית המגיעים עבור כל חודש וחודש, מהמועד המגיע לתשלומם ועד התשלום בפועל.   4. להלן, בתמצית, טענות העירייה, כפי שעלו מכתב ההגנה א. לא נהוג ולא מקובל ולא הוסכם לשלם ריבית על הפרשים בעקבות הסכמי שכר בכלל ועל ההפרשים הנידונים בפרט. (יצוין כי לאחר הגשת התביעה ובשלבים המוקדמים של בירורה שולמה לתובע ריבית על ההפרשים)   ב. "תוספת מבצעית" המכונה גם "תוספת סיכון" איננה ניתנת בעד עבודה כלשהי בפועל, למרות שהיא מבוססת על ערך שעת עבודה ורבע שעה נוספת, או שעת עבודה, הכל לפי העניין.   בעקבות כך הוסכם על ידי שני הצדדים להסכם הקיבוצי הנוגע לעניין כי התוספת המיוחדת של 10%, המכונה גם מאמץ כפיים, לא תכלל בבסיס החישוב של התוספת המבצעית.   לפיכך, ערך שעת עבודה לצורך תוספת מבצעית יחושב על פי השכר המשולב + תוספת כבאות, בלבד (וללא התוספת המיוחדת - "מאמץ כפיים").   ג. "תוספת אובדן משמרות" היא בשיעור 70.4% מהמשכורת הקובעת, המורכבת מהשכר המשולב + תוספת כבאות + תוספת 10% מיוחדת (וללא התוספת המבצעית "תוספת סיכון").   ד. הפירוש שנתן התובע להסכם הקיבוצי עליו נסמכת תביעתו הוא בלתי סביר וכך גם התשלום הנובע ממנו והנדרש על ידו.   5. במעמד הדיון המוקדם בתיק הוסכם כי המחלוקת בתיק הינה מחלוקת משפטית בלבד והתיק ינוהל על דרך של סיכומים בכתב.   הפלוגתאות שגובשו באותו מעמד הן כדלהלן: א. האם זכאי התובע לריבית והצמדה בגין הסכומים ששולמו לו בשנת 1992 בגין גימלה. (בעקבות תשלום הריבית על ידי העירייה נזנחה פלוגתא זו בהמשך על ידי התובע, אשר שב והעלה אותה רק בשלב הגשת הסיכומים האחרונים, כפי שיפורט להלן) ב. האם הבסיס לחישוב תוספת מבצעית כולל תוספת מיוחדת של 10%.   ג. מהי המשכורת הקובעת לצורך חישוב תוספת אובדן משמרות.   6. בהתאם לפלוגתאות אלו שגובשו הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.   לאחר הגשת סיכומי הצדדים עלה כי למרות ההסכמה, נותרה מחלוקת עובדתית הטעונה הבאת ראיות.   בסיכומיה העלתה העירייה טענה עובדתית חדשה ועל פיה משולמת תוספת אבדן משמרות בשיעור של 70.4% בעקבות הכללת 10% תוספת מאמץ כפיים בבסיס השכר לצורך חישובה; היינו - 70.4% = 110% x 64% (קודם לכן שולמה בשיעור של 64% מ- 100%, ללא התוספת המיוחדת בבסיס השכר).   עוד הוספה, לראשונה, הטענה כי עצם תשלום התוספת בשיעור זה נוגד את הוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב").   7. הצדדים זומנו לתזכורת. במעמד התזכורת שקויימה הוברר כי לתובע שולמה בינתיים ריבית על ההפרשים ששולמו לו בשנת 92', אם כי לטענת התובע חלה טעות בחישוב ולא שולמה לו מלוא הריבית.   ב"כ העירייה התחייב להעביר לתובע פירוט לגבי אופן חישוב הריבית.   בישיבה מיום 18.4.99 ובעקבות הישיבה מיום 10.5.98 בה הסביר לתובע מר ויקטור כהן - חשב שכר בעירייה את שיטת החישוב שנעשתה, זנח התובע את תביעותיו ברכיב זה: "לגבי הסכומים ששולמו לי לרבות ריבית והפרשי הצמדה אין לי עוד תביעה". (עמוד 5 לפרוטוקול) 8. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בפנינו. כמו כן, הוגש מטעמו תצהיר עדות של מר שלום בן אבי - מזכיר ארצי במרכז הסתדרות הפקידים - עובדי המינהל והשירותים שבהסתדרות העובדים הכללית החדשה ומחזיק תיק הכבאים, אשר נחקר גם הוא בפנינו.   מטעם העירייה העידו מר מאיר קמחי ממחלקת המגנון ומר ויקטור כהן - חשב שכר, אשר נחקרו בפנינו.   9. בתצהירו הוסיף התובע טענה וסעד חדש, שלא נכלל מלכתחילה בכתב התביעה ובו דרישה לשלם לו את מלוא ההפרשים, הן בגין שתי התוספות הנ"ל (על פי שיטת החישוב שהוא טוען לה) והן בגין התוספת המיוחדת "מאמץ כפיים" וזאת בדיעבד החל ממועד תשלומן, מעבר לגבולות תקופת ההתיישנות על פי דין.   (לגבי תוספת מבצעית - החל מ- 1.1.79, לגבי תוספת אבדן משמרות בשיעור החדש (70.4%) החל מ- 1.4.84 ולגבי התוספת המיוחדת "מאמץ כפיים" 10% - החל מ- 1.1.79).   על אף שכתב התביעה לא תוקן בענין זה באופן פורמלי, הרי שמטעם העירייה לא הועלתה כל טענה בענין "הרחבת החזית" בתצהירו של התובע. (התובע חזר על דרישתו זו גם במעמד הדיון מיום 10.5.98 בעמ' 3 לפרוטוקול)   יתרה מכך, התובע אף נחקר בחקירה נגדית בענין זה (עמ' 9-8 לפרוטוקול), שוב מבלי שהועלתה מטעם העירייה כל התנגדות להרחבת החזית.   משכך ועל מנת להכריע במלוא הפלוגתאות והמחלוקות שבין הצדדים, תוכרע שאלה זו במסגרת פסק-הדין.   10. נדון להלן בשאלות הטעונות הכרעה בהליך, תוך התייחסות גם למסמכים שהוגשו מטעם הצדדים.   תוספת מבצעית 11. תוספת מבצעית, המכונה גם "תוספת סיכון", מחושבת על בסיס ערך שעת עבודה.   אין מחלוקת בין הצדדים כי תוספת זו נכללת בשכר הקובע לפנסיה. (ראה סעיף 15 להלן)   12. התובע טוען כי בעת שמחשבים את "ערך שעה" לצורך חישוב התוספת המבצעית, יש להביא בחשבון ערך השעה גם את התוספת המיוחדת - 10% ("מאמץ כפיים") כאחד מרכיבי השכר לצורך חישוב התוספת.   העירייה טענה כי התוספת המבצעית איננה ניתנת בעד עבודה כלשהי בפועל, ועל כן הוסכם על ידי הצדדים להסכם הקיבוצי כי התוספת המיוחדת (10%) לא תכלל בערך השעה לצורך תשלום התוספת המבצעית. 13. התובע מפנה להסכם קיבוצי שנערך ביום 26.11.84 בין מרכז השלטון המקומי בישראל לבין הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשרותים (המוצג ב/2), בו נאמר, בסעיף ב', כי על פי הסכם קיבוצי קודם בין הצדדים, מיום 22.4.84, החליטו הצדדים כי: "(1) עובדי הכבאות יהיו זכאים עבור עבודה של כל שמונה שעות משמרת לתשלום נוסף של שעת עבודה אחת. שעה זו היא שכר לכל דבר ועניין. (2) סה"כ השעות הנ"ל לא יעלו על 25 שעות בחודש. (3) התשלום על השעה הנ"ל, הוא עבור עבודה בפועל בלבד. (4) עובדי כבאות אשר כבר מקבלים תשלום נוסף עבור עבודתם, בשעות נוספות או בכל צורה אחרת - אינם זכאים לתשלום של השעה." (ההדגשות לא במקור)   התובע מסיק מן האמור לעיל שההסכם עצמו קובע כי התוספת המבצעית כן משולמת עבור עבודה בפועל ולכן יש לדחות את טענת העירייה.   ביחס לתוספת המיוחדת (מאמץ כפיים), מפנה התובע להודעה משותפת בענייני עובדים למרכז השלטון המקומי ומרכז הסתדרות הפקידים (מספר 88/77), מיום 27.2.77, המוצג ב/1, בו נקבע בסעיף 1 כי: "הוסכם בין מרכז השלטון המקומי ומרכז הסתדרות הפקידים על מתן גמול עידוד לעובדים בעבודות כפיים (פיזיות) - בשעור של עד 10% (עשרה) אחוז מהשכר הכולל".   מכאן, מסיק התובע שמכיוון שהתוספת המבצעית היא, כלשון ההסכם ב/2, "שכר לכל דבר ועניין", הרי שהתוספת המיוחדת (מאמץ כפיים) חייבת להיות מחושבת כבסיס לחישוב התוספת המבצעית. 14. מנגד טוען ב"כ העירייה כי לידתה של התוספת המבצעית (תוספת סיכון), בהסכם (סיכום דיון מיום 29.1.79 שהתקיים בלשכת סמנכ"ל לאמרכלות בעירייה ועליו חתומים נציגי הנהלת העירייה ונציגי ארגון העובדים בעיריית ירושלים וכבאי ירושלים. נספח א' לסיכומים הראשונים מטעם העירייה), בו נקבע כי תאושר "תוספת סיכון" בשיעור של אחד ורבע שעות על משמרת של 12 שעות עבודה בפועל.   ההסכם הקיבוצי מיום 26.11.84, (המוצג ב/2) מתייחס לאותה תוספת, אולם ההתייחסות בהסכם המאוחר (הארצי) היא לבסיס של שמונה שעות משמרת בלבד ולכן הוא נוקב בתוספת של שעה אחת ולא בשעה ורבע.   ב"כ העירייה טוען כי שלא כפי שנקבע בהסכם הארצי, משלמת העירייה תוספת של שעה ורבע (ולא שעה בלבד) לכל משמרת, עד למקסימום של 32 שעות לחודש.   עוד נטען כי תוספת תשלום השעה ורבע כאמור על כל משמרת (ולא שעה, כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי הארצי), לא אושר מעולם על ידי הממונה על השכר באוצר על פי חוק יסודות התקציב.   15. ב"כ העירייה מתייחס למילים "שעה זו היא שכר לכל דבר ועניין" שבהסכם ב/1 עליהן נסמך התובע ומבהיר כי הוסכם כי התוספת המבצעית הינה תוספת פנסיונית, הא ותו לא, וכי אכן התובע מקבל תוספת זו בגמלתו.   עוד נטען כי המילים: "התשלום על השעה הנ"ל היא עבור עבודה בפועל בלבד" משמען כי תשלום השעה הנוספת (שאין חולק כי אינה משולמת עבור ביצועה בפועל) היא עבור עבודה בפועל בלבד; כלומר רק על ביצוע משמרת בפועל תשולם אותה שעה (או שעה ורבע) נוספת.   16. ב"כ העירייה טוען כי למרות שהתוספת המבצעית מבוססת על ערך שעת עבודה, הוסכם בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים כי התוספת המיוחדת 10% לא תכלל בבסיס "ערך השעה" לצורך תשלום התוספת המבצעית.   ב"כ העירייה מפנה למסמך אשר נחתם בין מרכז הסתדרות הפקידים לבין מרכז השלטון המקומי מיום 12.11.82, (נספח ב' לסיכומיה הראשונים של העירייה), המופנה לאיגודי הכבאות ולועדי העובדים באיגודי הכבאות וכותרתו "הסברים להסכם קיבוצי - ראה חוזרנו מה - 29.4.82".   במסמך נכתב, בסעיף ב', כלהלן: "תוספת זו של ה- 10% איננה חלה על השעה הנוספת".   מסמך נוסף אליו מפנה ב"כ העירייה הוא מכתבו של מר דוד חוברה, מנהל המנגנון בפועל, אל גזבר העירייה, מיום 3.2.84, (נספח ג לסיכומיה הראשונים של העירייה), בו נאמר: "למען הסר ספק אין התוספת הנ"ל, בשעור של 10%, חלה על השעה הנוספת המבצעית (שעה ורבע)".   מסמך זה, שכותרתו היא "תוספת 10% עבור עבודה במשמרות- שירותי הכבאות", נסמך אף הוא על חוזר מרכז השלטון המקומי מיום 29.4.82, שבהתיחס אליו נחתמה ההסכמה האמורה מיום 12.11.82 (נספח ב' לסיכומים).   17. אין חולק כי מסמך ההסכמה מיום 12.11.82 (נספח ב' לסיכומיה הראשונים של העירייה), התומך בגרסת העירייה כי הבסיס לחישוב התוספת המבצעית (תוספת סיכון), אינו כולל את התוספת המיוחדת (מאמץ כפיים) בשיעור של 10%, לא הוגש לרישום לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז 1957. (ראה מכתבה של הגב' יעל רייכמן, מרכזת (הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה) במחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה, מיום 7.4.98, ת/2)   בהיותו מסמך שלא הובא לרישום כהסכם קיבוצי - מעמדו כשל הסדר קיבוצי.   ההסדר הקיבוצי אינו נטול נפקות. מקורו במציאות של יחסי העבודה והמעוניינים ביחסי עבודה סדירים נוהגים לכבדו ולקיימו. (דב"ע לו/1-4 הטכניון ואח' נ' ההסתדרות הכללית, פד"ע ז' 313; דב"ע מא/20-4 מ"י נ' ההסתדרות הכללית וועד עובדי משרד הבריאות, פד"ע יג 345)   כבר נפסק כי: "בית דין זה יתכחש לתפקידו ויתעלם מארחות יחסי עבודה קיבוציים אם ישלול כל נפקות מהסדר מוסכם בין ארגון עובדים או הפועלים מכוחו לבין מעביד או ארגון מעבידים, רק בשל כך שאותו הסדר אינו עונה על התנאים שהחוק מחייב להסכם קיבוצי ... הסדרים כאמור הם מעשה שביום יום בחיי המפעל ובמהלך "חייו" של הסכם קיבוצי. ההסכם הקיבוצי במהותו, מופעל פרק זמן ממושך, במהלכו מתעוררות בעיות, במהלכו ניתנים לו פירושים ובמהלכו מחייבת המציאות השלמות, עדכונים ואף שינויים...". (דב"ע לח/61-3 ספקטור נ' רשות הנמלים, פד"ע י 118, בעמ' 129. ההדגשות לא במקור)   בנוסף, כאשר מדובר בהסדר קיבוצי שנחתם על ידי גוף הסתדרותי המוסמך לחתום על הסכם קיבוצי (להבדיל מאלו שנחתמו על ידי ועד עובדים שאינו רשאי לחתום על הסכם קיבוצי ואינו "צד יציג") - משקלו גדול יותר. (דב"ע מז/121-3 תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטרום) בע"מ נ' שלום זל, פד"ע כ' 7)   במקרה של הסדר קיבוצי דו-צדדי, שנכרת על ידי האורגן המוסמך של ההסתדרות ונציג המעסיק המוסמך, ניתן תוקף להוראותיו. (דב"ע לח/3-61 ספקטור ואח' - רשות הנמלים הנהלת נמל אשדוד הנ"ל; דב"ע לט/3-115 חב' ששת הכוכבים בע"מ - שבתאי פישלר, פד"ע יא 169; דב"ע נא/4-4 הסתדרות הכללית ואח' - המועצה לשיווק פרי הדר, פד"ע כב' 445)   כך קובעים אנו גם במקרה זה.   18. אין ולא יכול להיות חולק כי מדובר במכתב משותף לצדדים היציגים ליחסי העבודה הקיבוציים; קרי - מרכז השלטון המקומי מחד ומרכז הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים מאידך.   ככזה, יש בו כדי להעיד ולהצביע על הפרשנות שנתנו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לאופן חישובה של תוספת שהוסכמה, ועל עמדתה של ההסתדרות לעניין בסיס החישוב של התוספת האמורה.   יתרה מכך, הוכח גם כי אותה הסכמה, המהווה הסדר קיבוצי דו-צדדי, אכן יושמה גם בפועל על ידי העירייה (ראה נספח ג' לסיכומיה הראשונים של העירייה), והכל, מבלי שארגון העובדים היציג - הסתדרות הפקידים, תעורר כל השגה בענין זה במשך שנים ארוכות.   19. לעומת מסמכים אלו עליהם נסמכת העיריה, אשר כאמור, מצאנו כי יש ליתן להם נפקות ומשקל, מפנה עוד התובע בסיכומיו למסמך פנימי של העירייה, מכתבו של מר חוברה אל גזבר העירייה מיום 11.11.87 (נספח ב/4 לתצהיר התובע) בו נכתב: "בהתאם להחלטת מועצת העירייה בישיבתה מיום 8.11.87 יש לכלול בחישוב ערך שעה את התוספות כדלהלן:   (1) פיצוי עבור אובדן משמרות... (2) שעה מבצעית בערך של 1.25 שעה (שעה ורבע) ליום עבודה בפועל... (3) 10% מאמץ כפיים בתחילה מ- 1.11.87 (וזאת בהתאם להחלטת מועצת העירייה בישיבתה מיום 8.11.87 לכלל התוספות)". (ההדגשה לא במקור)   אלא, שבמכתב נוסף, מיום 8.1.88, כותב מר חוברה אל גזבר העירייה, (נספח ד' לסיכומיה הראשונים של העירייה), עם סימוכין למכתבו מיום 11.11.87: "בהמשך לאמור במכתבנו אליך שבסימוכין, הריני להבהיר כי חישוב "ערך שעה" כפי שפורט במכתבנו שבסימוכין אינו מתייחס לתוספות הניתנות בהגדרה של "שעות" כגון: (1) תוספת 22 שעות לעובדי התברואה. (2) תוספת 31 שעות לאגף המשכורת. (3) תוספת של שעה וחצי, ליום עבודה בפועל, לעובדי הפקוח העירוני. (4) תוספת של שעה ורבע, ליום עבודה בפועל, לשרותי הכיבוי. (5) ... (6) ..." (ההדגשה לא במקור) מכתב זה, כלשונו, מתקן את האמור בכלליות במכתב הקודם לו, מיום 8.11.87, ומבהיר כי אין לכלול את התוספת המיוחדת (מאמץ כפיים) בשיעור 10% ב"ערך השעה" לצורך התוספת של "שעה ורבע" (התוספת המבצעית).   מכאן שאכן, כטענת העירייה, בחישוב התוספת המבצעית לא נכללה התוספת המיוחדת (מאמץ כפיים) 10%, וזאת בהתאם למה שהוסכם באופן ברור ומפורש בין הצדדים היציגים ליחסי העבודה הקיבוציים.   20. עמדת ההסתדרות בהליך זה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתצהיר שנתן מר בן אבי, היתה כי: "הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשרותים תומכת בתביעתו של התובע שלמה כהן הנוגעת להכללת תוספת 10% מיוחדת לשכר הבסיסי, לצורך חישוב התוספת המבצעית". (סעיף 19 לתצהיר)   מר בן אבי נסמך על זכרון דברים מיום 22.9.80 שנערך בין מרכז השלטון המקומי בישראל לבין מרכז הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשרותים (נספח א' לתצהירו) סעיף ד (1): "כל כבאי יקבל תוספת מיוחדת של 10% משכרו הכולל. שכר כולל - משמעותו לצורך עניין זה, השכר המשולב, תוספת משפחה, גמול הוספה, תוספת כבאות. התוספת המיוחדת הזו תלקח בחשבון לצורך חישוב שעת עבודה (לחישוב כוננות- על)". (ההדגשה לא במקור)   אלא, שזכרון הדברים מיום 22.9.80, המדבר על חישוב שעת עבודה בכלליות (או אף על ערך שעת עבודה לצורך חישוב כוננות-על בלבד), קודם להסכמה בהסדר הקיבוצי מיום 12.11.82 (נספח ב' לסיכומיה הראשונים של העירייה). ההסדר הקיבוצי מיום 12.11.82 לא רק שהוא מאוחר לזכרון הדברים מיום 22.9.80 אלא אף מתייחס באופן ספציפי לתחולתה של התוספת המיוחדת (10%) לגבי חישוב התוספת המבצעית (השעה הנוספת).   מכאן - שמשקלו של ההסדר הקיבוצי מיום 12.11.82 גובר.   עוד מפנה ונסמך מר בן אבי על סיכום במסגרת החלטת ועדה פריטטית שדנה במחלוקות בין ועד עובדי האיגוד לכבאות בני ברק לבין הנהלת האיגוד. על פי הסיכום, נספח ה' לתצהירו (שלא הוגש עותק שלם ומלא ממנו), יחושבו ה- 25 שעות (תוספת מבצעית) "מהמרכיבים של הסכמי המסגרת ..... + 10% כפיים".   עם זאת, אין מדובר בהסכמה הרלבנטית בהכרח לעיריית ירושלים.   די אם יצויין כי בעיריית ירושלים משתלמת התוספת בשיעור של שעה ורבע לכל משמרת (גם לאחר שזו צומצמה מ- 12 ל- 8 שעות), עד לסך של 32 שעות חודשיות (ולא 25).   בנוסף וכפי שכבר צוין לעיל, עמדתו של מר בן אבי אף אינה מתיישבת עם עמדת ההסתדרות לאורך השנים הארוכות בהן הופעלה ושולמה התוספת בעיריית ירושלים (החל משנת 79'), עמדה אשר באה לידי ביטוי הן במסמך המשותף מיום 12.11.82, המהווה הסדר קיבוצי דו-צדדי שיש ליתן לו נפקות והן בהתנהגות במשך השנים הרבות בו הופעלה התוספת, עד לשינוי העמדה במסגרת הליך זה, שאף אינו הליך קיבוצי.   יתרה מכך, גם בישיבת הוועדה הפריטטית מיום 5.11.98 (נ/1) בעניינו של התובע, אשר כונסה בהמלצת בית הדין, בה נכחו בין היתר מר קלעי, מזכיר הסתדרות הפקידים ירושלים ומר בונפיל, יו"ר ארגון העובדים בעיריית ירושלים, נמנעו הם מלתמוך באופן פוזיטיבי וחד-משמעי בתביעתו של התובע. "ה"ה קלעי ובונפיל החליטו כי אין בדעתם להפקיע את התביעה או להצטרף לתובע בתביעה הנ"ל וכי ביה"ד יפסוק בתביעה כפי הבנתו". (ההדגשה לא במקור)   21. כאשר באים אנו לפרש את הוראותיו של ההסכם מכוחו משולמת התוספת המבצעית, יש ליתן משקל חשוב ואף מכריע לאופן בו ראו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים את אופן חישובה של התוספת ויישמו אותה.   עמדתה של ההסתדרות, לאורך השנים בה הופעלה ושולמה התוספת הנדונה, בצירוף המסמכים שצוינו לעיל, לרבות ההסדר הקיבוצי מיום 12.11.82, מובילים למסקנה כי אכן, כעמדת העיריה, לא היתה כוונה לכלול את התוספת המיוחדת (10%) בערך שעת עבודה לצורך חישוב התוספת המבצעית, בעיריית ירושלים.   בנוסף, הוכח גם כי כך נהגו הצדדים בפועל, ולא כללו את התוספת האמורה בחישוב ערך השעה לצורך תשלום התוספת המבצעית בעיריית ירושלים.   22. משכך, דין רכיב תביעה זה, הנוגע להכללתה של התוספת המיוחדת (10%) בבסיס השכר לחישוב התוספת המבצעית - להדחות.   תוספת אובדן משמרות 23. הולדתו של רכיב זה בהסכם קיבוצי מיום 22.3.77, (נ/2), והוא העניק פיצוי למי שלא ניתן לו לעבוד במשמרות ולהנות מתוספות השכר הכרוכה בעבודה מסוג זה. סעיף ג' להסכם קובע כלהלן: "פיצוי על אובדן עבודה במשמרות - לכבאים הנדרשים לעבור למשמרת יום ביוזמת המעביד. בכפוף להסכם מיום 14.2.71 הקובע חובת הכבאי לעבוד על פי צרכי העבודה במשמרות, נקבע בזה, כי כבאי כנ"ל שיידרש על ידי הנהלת האיגוד לעבור לעבוד במשמרת בוקר בלבד ולתפקיד שאין נדרש בו עבודת משמרות ושבתות, יהיה זכאי לתשלום תוספת קבועה של 40% (ארבעים) אחוז ממשכורתו הקובעת". (ההדגשה האחרונה לא במקור)   תוספת זו הינה חלק ממרכיבי השכר הקובע לצורך גמלאות (סעיף ה(1) להסכם).   החל מ- 1.1.84 הוגדל שיעור הפיצוי ל- 64%, על פי החלטה פנימית של עיריית ירושלים, שהתקבלה בעקבות ועדה פריטטית עליונה בראשותו של מנכ"ל העירייה, מיום 29.2.84. (ראה המסמך הנוסף שהתקבל לתיק בעקבות החלטת בית הדין מיום 2.5.02)   על פי האמור במסמך הנוסף שהוגש, העלאת שיעור התוספת מ- 40% ל- 64% נעשתה לאור העובדה כי בעיריית תל-אביב שולמה התוספת בשיעור זה.   בנוסף, על פי האמור במכתבו של מר מאיר קמחי מיום 1.8.96 (נספח ה' לסיכומיה הראשונים של העירייה) הוגדל שיעור התוספת מ- 64% ל- 70.4%, אף הוא בתחולה מ- 1.1.84, וזאת בעקבות הכללת התוספת המיוחדת (10%) בבסיס השכר לחישובה (110% x 64%). (החלטה זו לא הועלתה על הכתב, כעולה מהתרשומת שהוגשה לתיק בעקבות החלטת בית הדין מיום 2.5.02)   24. אין מחלוקת בין הצדדים כי בבסיס השכר לצורך חישוב תוספת אבדן משמרות יש לכלול את התוספת המיוחדת (מאמץ כפיים) 10%.   העירייה טוענת כי התוספת המיוחדת כבר נכללה בבסיס השכר לצורך תשלום תוספת אובדן משמרות, כאשר הוחלט על העלאת שיעור התוספת מ- 64% ל- 70.4%, בעקבות הכללת 10% תוספת מיוחדת (מאמץ כפיים) בבסיסה. קרי - 70.4% = 110% x 64%   התובע טוען כי את מלוא ה- 70.4% תוספת יש לחשב על בסיס השכר, כולל התוספת המיוחדת (10%).   בנוסף חלוקים הצדדים בשאלה - האם יש לכלול בבסיס השכר לצורך חישוב תוספת אבדן משמרות, את התוספת המבצעית.   באשר למחלוקת הנוגעת להכללת התוספת המבצעית בבסיס החישוב של תוספת אובדן משמרות 25. כאמור, סעיף ג' להסכם הקיבוצי מיום 22.3.77 (נ/2) קובע כי התוספת עבור אבדן משמרות תשולם בשיעור של 40% מ"משכורתו הקובעת" של כבאי הנדרש לעבור לעבוד במשמרת יום ביזמת המעביד.   התובע מפנה להסכם הקיבוצי מיום 22.11.84, (ב/2), בו נקבע כי: "עובדי הכבאות יהיו זכאים עבור עבודה של כל שמונה שעות משמרת, לתשלום נוסף של שעת עבודה אחת. שעה זו היא שכר לכל דבר וענין". (ההדגשה לא במקור)   מכאן, שהתוספת המבצעית הינה אכן חלק מה"משכורת הקובעת", שכן ה"משכורת הקובעת" היא מונח המציין את המשכורת הכוללת רכיבים פנסיוניים.   היות ואין מחלוקת כי ה"תוספת המבצעית" היא רכיב פנסיוני (ראה סעיף 4 לסיכומיה הראשונים של העירייה), הרי שבהכרח היא חלק מה"משכורת הקובעת" ולכן צריכה להיות גם חלק בחישוב "פיצוי אובדן משמרות".   התובע מפנה עוד מכתב פנימי של העירייה מיום 14.4.88, (נספח ב/6 לתצהיר התובע), בו נאמר, בסעיף ב' כי: "לצורך חישוב הפיצוי עבור עבודה במשמרת שניה ושלישית... יש להביא בחשבון את השכר המשולב וכל רכיבי השכר המובאים בחשבון לצורך חישוב הגמלאות".   26. עמדת התובע בנוגע לבסיס החישוב של ה"משכורת הקובעת" לצורך תשלום תוספת אובדן משמרות, נתמכת גם בעדותו של מר בן אבי, נציג ההסתדרות: "במחלוקת עקרונית זו, עמדת הסתדרות הפקידים היא כעמדת התובע. הנימוק לכך הוא כי על פי הוראות סעיף ג' להסכם 22.3.77, תוספת המשמרות מחושבת על פי אחוזים מה"משכורת הקובעת". פירושו של דבר - מהמרכיבים הפנסיוניים. מאחר ועל פי הוראות סעיף ב (1) להסכם 22.11.84, השעה ה"נוספת", המהווה את ה"תוספת המבצעית", הינה שכר לכל דבר ועניין, הרי שהיא נכנסת לגדר ה"משכורת הקובעת" ולפי מיטב ידיעתי כך היא מחושבת ביתר האיגודים. על כן היא צריכה להיכלל לבסיס ממנו מחושבת תוספת אובדן המשמרות". (סעיף 25 לתצהיר)   בחקירתו הנגדית הוסיף מר בן אבי ותמך בעמדת התובע: "ש. התובע בא אליך והראה לך את החומר שלו וביקש ממך לחוות דעתך על מה שהציג בפניך. ת. לא. הוא ביקש ממני לדעת איך מחשבים אובדן משמרות ונתתי לו תצהיר איך מחשבים. ... ש. אתה למעשה מה שנתת זה חוות דעתך איך מפרשים את ההסכמים הקיבוצים שהתובע הראה לך. ת. איך אנו מבצעים יום יום את החישוב לשכר קובע לפנסיה על פי ההסכמים וכך אני עונה ששואלים אותנו. גם פירוש ההסכמים הקיבוציים וגם חישוב. בעיקר פירוש והתמונה הקיימת הביצוע הלכה למעשה בשטח". (עמוד 14 לפרוטוקול. ההדגשה לא במקור)   27. מנגד - העירייה לא חלקה למעשה על כך שהתוספת המבצעית אכן צריכה להכלל בבסיס השכר לצורך חישוב אובדן משמרות. (ראה גם עדותו של מר כהן - חשב השכר בעירייה בחקירתו הנגדית, בעמ' 16 לפרוטוקול)   הטענה היחידה שהועלתה בהקשר זה היא כי עצם תשלום התוספת בשיעור של 70.4%, כפי שמשולם בעיריית ירושלים, חורג מהוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולא אושר על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר.   28. משכך, קובעים אנו, כעמדת התובע, כי יש לכלול את התוספת המבצעית בבסיס השכר לצורך חישוב תוספת אובדן משמרות, הכל כפוף לתקרת השכר כפי שיפורט בסעיף 40 לפסק הדין להלן.   באשר למחלוקת הנוגעת להכללת התוספת המיוחדת (10%) בבסיס החישוב של תוספת אובדן משמרות 29. כאמור, העירייה טוענת כי התוספת המיוחדת (10%) כבר נכללת בבסיס השכר לצורך חישוב תוספת אובדן משמרות, וזאת החל מ- 1.1.84, כאשר הועלה שיעור התוספת מ- 64% ל- 70.4% בהתאמה. (ראה סעיף ג' למכתבו של מר קמחי מיום 1.8.96)   על אף שלא הוצגה החלטה בכתב (על פי התרשומת הנוספת שהוגשה - אין החלטה בכתב) הרי שהאמור במכתבו של מר קמחי לא נסתר בחקירתו הנגדית.   מר קמחי אף לא נשאל ישירות בענין זה, אשר עומד למעשה בלב המחלוקת העובדתית בין הצדדים לגבי רכיב התביעה הנדון.   30. בנוסף, נטען על ידי העירייה כי תשלום התוספת בשיעור של 70.4% (היינו- 110% x 64%), אף מנוגד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ועל כן תביעות התובע חורגות מהשכר שהעירייה רשאית לשלם לו.   ב"כ העירייה צירף לסיכומיו את מכתבו של מר שמואל נחמני - מנהל יחידת האכיפה לטיפול בשכר חורג במשרד האוצר, המופנה למר מרדכי - המשנה למנהל הכללי האגף למשאבי אנוש בעירייה, מיום 12.11.97, (נספח ג לסיכומים האחרונים), בו דורש ומנחה הממונה על השכר את העירייה להפחית את שיעור תוספת "אובדן משמרות" מ- 70.4% ל- 40%.   בסעיף 2 למכתב נאמר: "פיצוי על אובדן עבודה במשמרות במכתבי מיום 25/3/97 פרטתי את הזכאות לפיצוי בעד אובדן משמרות וצויין שם כי על פי ההסכמים הארציים הפיצוי הוא בשיעור 40% ולא 70.4% כפי שמשולם בעיריית ירושלים. אבקשכם לשלם פיצוי עבור אובדן משמרות בשיעור של 40%".   ב"כ העירייה טוען כי לו רק מבחינת חוק יסודות התקציב ודרישת הממונה על השכר באוצר, ומעבר לכפילות הנטענת בחישוב (שלטענת העירייה ה- 70.4% כבר כוללים את הכללת התוספת המיוחדת בשיעור של 10% בבסיס השכר), הרי שאין לכלול לא את התוספת המבצעית ולא את התוספת המיוחדת או כל תוספת אחרת בבסיס החישוב לתוספת אבדן המשמרות, המשולמת ממילא באופן ובשיעור החורג ממה שהוסכם לגבי כלל עובדי המדינה ולא קיבל את אישורו של שר האוצר על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.   31. העירייה נסמכת גם על הסכם קיבוצי כללי מיום 3.3.99, שנחתם בין ההסתדרות - האגף לאיגוד מקצועי והסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים, לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, מרכז המועצות האזוריות, חבר המועצות הדתיות ואיגודי ערים לכבאות, ועל פיו, משכורתו של "עובד ותיק" לא תעלה על "שכר גבוה" כהגדרתו באותו הסכם (היינו - לא תעלה על 82.5% משכר מנכ"ל, כולל החזרי הוצאות, גילום וזקיפת תשלומים).   לטענת העירייה, גמלתו של התובע אינה יכולה בכל מקרה לעלות על שיעור זה שאושר על ידי הממונה על השכר בהסכם הקיבוצי הכללי מיום 3.3.99.   32. התובע טען לאי חלותו של חוק יסודות התקציב על אופן חישוב התוספת האמורה, המשולמת על פי הסכם משנת 77' (ההסכם בדבר תוספת אבדן משמרות) והסכמים משנת 79' (ההסכם בדבר תוספת מבצעית וההסכם בדבר התוספת המיוחדת 10% "מאמץ כפיים"), אשר כולם קדמו למועד תחולתה של הההוראה הדומה לזו המצויה בסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב.   33. סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב קובע כי: "גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר..."   סעיף 29 (ב) לחוק קובע כי הסכם בדבר שינוי בשכר ובתנאי שירות שאינו מקיים את התנאים הנדרשים הוא "בטל".   34. תחילתה של ההוראה שבסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, בחוק התקציב לשנת הכספים 1982. חוק התקציב לשנת הכספים 1983 חזר על ההוראה המקבילה שנקבעה בשנה הקודמת והוספה הוראה חדשה לפיה "על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר אחר בטל במידה שהוא נוגד הוראות סעיף זה". על הוראה זו חזר גם סעיף 24 לחוק יסודות התקציב לשנת הכספים 1984, התשמ"ד - 1984.   שינוי במבנה התחוקתי התרחש בתשמ"ה - 1985. תחת הוראות התקפות לשנת תקציב אחת בלבד הוחק חוק יסודות התקציב התשמ"ה - 1985. בחוק זה נכללה הוראת סעיף 29 האמורה בתחילה נקבעה בחוק (סעיף 51) כי תחולתו לשנת הכספים 1985, 1986 ו- 1987. לאחר מספר שנים, בחוק יסודות התקציב (תיקון מספר 4) התשמ"ח - 1988, בוטלה הוראה אחרונה זו. (ראה: בג"ץ 6231/92 אלברט זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749)   35. נמצא איפוא כי ההוראה הכלולה בסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב היתה בתוקפה החל משנת הכספים 1982.   לכאורה, יכול היה להשמע התובע בטענתו בנוגע לתחולת ההוראה לגבי התוספת הנדונה. אלא, שלא כך הדבר: ההסכם משנת 77' (נ/2), בו נקבעה תוספת אבדן המשמרות, מדבר על תוספת בשיעור של 40% בלבד. שיעור התוספת כפי שנקבעה בהסכם הארצי (נ/2), שונה בעיריית ירושלים החל מה- 1.1.84 - על כך אין חולק. מכאן - שבמועד הנהגת שינוי שיעור התוספת, מ- 40% ל- 64% ואף ל- 70.4% בינואר 84', כבר חלה הוראה מקבילה להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, על שני חלקיה, הן ס"ק (א) והן ס"ק (ב). 36. על כך שהנהגת תשלום התוספת האמורה בשיעור העולה על 40% (גם על יסוד בסיס שכר נמוך מזה הנטען על ידי התובע) לא אושר על ידי שר האוצר והממונה על השכר מכוחו - לא יכולה להיות כל מחלוקת, נוכח המכתב שהוצג. (נספח לסיכומי העירייה)   התובע, מצידו, לא הביא כל ראיה לסתור טענה זו של העירייה, שהועלתה עוד בסיכומיה הראשונים, אף בטרם הוגשו תצהירי הצדדים.   משכך, כאשר חרג אותו הסדר ממה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה ולא קיבל אישורו של שר האוצר, הרי שמדובר על פי הוראות החוק בהסדר שהוא בטל.   37. כבר נפסק כי "האינטרס הציבורי למנוע ולבטל הסדרים הנוגדים סדרי עבודה וממשל תקינים, גובר על היסוד החוזי של ביטול תנאי שכר על סמך הסכמה הדדית". (דב"ע שן/92-3 יהושע מזרחי ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות, פד"ע כב עמ' 457)   היסוד לחקיקת ההוראה והכלולה בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב היה נעוץ בצורך להתמודד עם הבעיה של גירעונות ואי-סדרים בניהול תקציבים של גופים שלטוניים, לרבות רשויות מקומיות.   "מגמתה של ההוראה שבסעיף 29 לחוק יסודות התקציב היא למנוע שינויים בלתי מבוקרים בשכר ובתנאי השירות של עובדים בשירות הציבורי, במובן הרחב של מונח זה. כדי להשיג מטרה זו נקבעה בראש ובראשונה התוצאה של בטלות ההסכם או ההסדר שלא אושרו כדין. מדיניות המחוקק היתה להחמיר באכיפת הוראה זו, ולפיכך תוקן חוק יסודות התקציב, ונוספו בו אף הוראות בענין סנקציות מינהליות לגבי מי שפעל בניגוד לסעיף האמור (סעיף 29(ג) ו- (ד) לחוק), וסנקציות משמעתיות אישיות לגבי מי שפעל כאמור (סעיפים 35(5) ו- 35א לחוק)" (דב"ע נא/198-3, שרותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ - זגורי, פד"ע כה עמ' 199)   בדב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי נ' הסתדרות העובדים החדשה, פד"ע לב 1, נסקר המצב והרקע להתערבות משרד האוצר בנושא תנאי השכר החריגים ברשויות המקומיות:   רשויות ועיריות רבות נשאו גירעונות תקציביים ולא שמרו על המסגרת התקציבית שהוקצתה להן בתקציב המדינה ואושרה על ידי המחוקק.   הסיבות לאי עמידה בתקציב היו רבות, בין השאר, בשל העובדה שנחתמו הסכמי שכר בין הרשויות המקומיות לבין ההסתדרות, הסכמים המעניקים לעובדים תנאי שכר שלא נבדקו ולא אושרו על ידי הממונה על השכר, מכוח סמכותו על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, והחורגים מהמסגרת התקציבית.   כתוצאה מהענקת תנאי שכר החורגים ממסגרת התקציב ומאי-סדרים אחרים, נוצרו גירעונות ברשויות מקומיות רבות. הרשויות המקומיות שניהלו תקציב גירעוני פנו לממשלה, אשר נקראה לתת פתרון למשברים הכספיים שפקדו אותן. לעיתים קרובות אף הפסיקו הרשויות המקומיות לשלם שכר לעובדיהן, והשתמשו בעובדים כ"בני ערובה" להשגת תקציבים נוספים. 38. חשיבות עליונה נודעת לקיום סדרי מינהל תקין ובמקרה זה, לעמידתה של העיריה במסגרת התקציבית שנקבעה לה ולהפסקת פעולות הנעשות בניגוד לחוק ובניגוד לאינטרס הציבורי ובכללן, הענקת תנאי שכר חריגים בניגוד לחוק, במיוחד כאשר מדובר בגופים שלטוניים מתוקצבים.   אף אם במקרה זה "נכפתה" על העיריה המדיניות החדשה, (על ידי משרד האוצר) אין הדבר מפחית כהוא זה מכך שבבסיסו של שינוי זה עומד האינטרס הציבורי לחייב את העיריה לפעול במסגרת סדרי ממשל תקיינם ובמסגרת החוקית שהותוותה.   יפים לענין זה הדברים שנקבעו בדב"ע נו/278-3 קיזמן ואח' נ' עירית גבעתיים פד"ע לא 116, בעמ' 131: "תהא אשר תהא הלכה הכללית בענין תורת ההשתק במשפט המינהלי, לא מצאנו כי נעשה שימוש בדוקטרינה זו כנגד רשות הפועלת בחריגה מסמכות, ואף אין אנו סבורים כי שימוש כזה ראוי. בית משפט לא יחייב רשות מנהלית לפעול בניגוד לחוק. בענייננו, העירייה פעלה בניגוד לפקודת העיריות ובניגוד לחוק יסודות התקציב, וכעת כאשר מבקשת היא לתקן זאת, לא נמנע זאת ממנה". (ההדגשות לא במקור)   39. בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי מיום 3.3.99, שנחתם בין ההסתדרות - האגף לאיגוד מקצועי, הסתדרות הפקידים, עובדי המנהל והשרותים לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, מרכז המועצות האזוריות, חבר המועצות הדתיות ואיגודי ערים לכבאות, אושרו בדיעבד על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר הסדרים והסכמים מקומיים אשר חרגו מהוראות 29(א) לחוק יסודות התקציב, אך זאת בלבד שאין בהם כדי לגרום למשכורתו של עובד להפוך ל"שכר גבוה" כמשמעותו באותו הסכם; קרי, שכר העולה על 82.5% משכר מנכ"ל הרשות המקומית בה מועסק העובד. 40. מכאן ונוכח הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, כפי שהיתה עוד בתוקף בינואר 84', עת הועלה שיעור תשלום התוספת בעיריית ירושלים מ- 40% (על פי ההסכם הקיבוצי הארצי) ל- 64% ואף ל- 70.4% - תהא הכרעתנו כפופה להוראותיו של החוק, ועל פי תקרת השכר כפי שאושרה בהסכם הקיבוצי הכללי מיום 3.3.99.   41. לסיכום: א. נוכח העדות שהובאה מטעם העירייה ולא נסתרה על ידי התובע, קובעים אנו כי התוספת המיוחדת 10% ("מאמץ כפיים") נכללת בבסיס השכר לחישוב תוספת אובדן משמרות, כאשר התוספת מחושבת בשיעור של 64%; קרי - 110% x 64% = סה"כ 70.4%, כעמדת העירייה.   ב. יש לכלול את התוספת המבצעית בבסיס השכר לחישוב תוספת אבדן משמרות (כעמדת התובע), כפוף לגבולות שאושרו בדיעבד על ידי שר האוצר בהסכם הקיבוצי הכללי מ- 3.3.99; קרי - בשיעור שלא יביא את השכר הקובע לצורך חישוב גמלתו של התובע על שכר הגבוה מ- 82.5% משכר מנכ"ל עיריית ירושלים, כפי שהיה מעת לעת, לרבות החזרי הוצאות, כולל גילום וזקיפת תשלומים ולמעט תשלומים שאינם חודשיים.   42. הואיל וכל תחשיביו של התובע מבוססים על טענותיו והנחותיו הוא, אשר לא התקבלו במלואם - לא ניתן לפסוק סכום קצוב.   לפיכך מורים אנו לעירייה לערוך את חישוב ההפרשים על פי העקרונות האמורים לעיל ולבצע את תשלום ההפרשים הנדרשים על פיהם (ככל שיהיו), תוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין לעירייה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד שבו אמור היה להתבצע כל תשלום ותשלום בגמלתו של התובע ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעה לגבי השלמת הריבית לגבי התשלומים הרטרואקטיביים ששולמו לתובע בשנת 1992 43. כאמור, התובע זנח באופן ברור ומפורש את טענתו לענין אופן חישוב הריבית לגבי התשלומים הרטרואקטיביים ששולמו לו בשנת 1992, לאחר שאופן החישוב הוסבר לו על ידי מר ויקטור כהן - חשב השכר, אשר שב וחזר על ההסבר גם בפני בית הדין, במעמד הישיבה מיום 10.5.98. (עמ' 2 לפרוטוקול)   לאחר שהובהר לתובע על ידי ב"כ העירייה במעמד הישיבה מיום 18.4.99 כי אין לעירייה תביעה שכנגד על הסכומים ששולמו לו ביתר לטענתה בגין חישוב ריבית והפרשי הצמדה, הצהיר התובע, באופן הברור ביותר, כי אין לו עוד תביעה לגבי הסכומים ששולמו לו, לרבות בגין ריבית והפרשי הצמדה.   בהתאם, לא נחקר גם התובע בענין זה והעירייה לא הביאה ראיות בהתיחס לסוגייה זו, שנזנחה על ידי התובע.   אלא, שבסיכומיו שב התובע ומעלה תביעה זו (סעיף א(ג) לסיכומיו).   44. משלא הובאו כל ראיות בענין זה (לאור עמדתו והצהרתו של התובע עצמו עוד בטרם הוחל בשמיעת ההוכחות), והואיל ונטל ההוכחה הוא על התובע, קובעים אנו כי לא הוכחה טענת התובע בענין זה.   למעשה, רכיב התביעה בענין זה אף לא כומת בכתב התביעה והתובע גם לא נתן כל גרסה, לא בתצהירו ואף לא בסיכומיו (גם המאוחרים), (עמ' 18 לסיכומים וס"ק ב' בעמ' 21) לסכום המגיע לו לטענתו בגין הפרשי ריבית על התשלומים הרטרואקטיביים ששולמו לו ב- 11.92.   לפיכך, דין רכיב תביעה זה להדחות.   דרישת התובע לתשלום הפרשי הגמלה בגין הרכיבים נשוא תביעה זו לתקופה שמאז הוחל בתשלומם ועד ה- 31.10.85 45. כאמור, משכלל התובע את דרישתו בענין זה בתצהירו ואף נחקר בענין זה, הכל מבלי שהובעה כל הסתייגות מטעם העירייה (עמ' 9-8 לפרוטוקול) להרחבת חזית המחלוקת, יש לראות ברכיב זה כחלק מהתביעה ולהכריע בו.   46. החלטת העירייה לשלם לתובע הפרשי גמלה המגיעים לו בגין הרכיבים נשוא תביעה זו התקבלה ב- 11.92. ההחלטה התקבלה בעקבות פניה של התובע.   המועד הרטרואקטיבי שנקבע לתחילת התשלומים היה 1.11.85, בגבולות ההתיישנות על פי דין.   אין חולק כי התוספות נשוא התשלומים (10% תוספת מיוחדת - מאמץ כפיים, תוספת מבצעית, תוספת אבדן משמרות בשיעור של 70.4% - במקום 40%), החלו להיות משולמות לכבאים פעילים של העירייה עוד קודם ל- 1.11.85.   באשר לתוספת המיוחדת ("מאמץ כפיים") - זו החלה להשתלם בשכר העובדים הפעילים החל מ- 1.1.79 (ב/1), "תוספת מבצעית" אף היא מ- 1.1.79 (נספח א' לסיכומיה הראשונים של העירייה) ותוספת "אבדן משמרות" בשיעורה החדש (70.4%), החל מ- 1.1.84 (נספח ה' לסיכומיה הראשונים של העירייה).   47. העירייה לא העלתה כל טענה לענין מועד תחולת התוספות האמורות על תשלומי גמלה.   למעשה, לא התיחסה העירייה כלל, לא בתצהיריה ולא בסיכומיה, לטענתו של התובע בדבר תשלום ההפרשים ממועד הכללתם בגמלאות עובדי העירייה ועד ל- 1.11.85, ואף לא העלתה כלל בהליך טענת התיישנות בענין זה.   48. חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 חל גם על הליכים המתנהלים בבתי הדין לעבודה. (דב"ע נו/45-3, נו/159-9 מיכאל גנדלר נ' תחנת דלק "פז" חוף הכרמל ואח', סעיף 4 לפסק הדין מיום 13.5.96)   תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה, ו"עילת התביעה" פירושה "מכלול העובדות המולידות את זכות התובע לקבלת סעד". (דב"ע מב/61-3 זאב ינאי נ' המועצה המקומית באר טוביה, פד"ע יד 149)   49. עם זאת, אין נזקקים כלל לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות).   בענייננו, לא נטענה כלל בהליך טענת התיישנות על ידי העירייה (לאחר שהתובע העלה תביעה נוספת זו בתצהירו), לא בתצהיריה, לא במעמד הדיונים שקוימו ואף לא בסיכומיה.   50. בנוסף, במצבים שבהם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את העילה, יתכן שתוארך תקופת ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הכלל הוא כי משהעלה צד את טענת ההתיישנות, על בעל דין הטוען כי התמלאו התנאים שנקבעו בסעיף 8 לחוק להוכיח, כי אכן התמלאו התנאים הללו.   בענייננו, כאמור, אף לא הועלתה כלל בהליך עצמו טענת התיישנות מטעם העירייה.   יתרה מכך, אין חולק כי התוספות האמורות היו צריכות להשתלם לתובע בגמלתו קודם לנובמבר 85', אולם העירייה לא עשתה כן, אלא בעקבות פנייה של התובע.   התובע פירט בתצהירו (ועדותו לא נסתרה בחקירתו הנגדית) כי לא ידע כלל על זכאותו לתוספות האמורות, אלא עד לשנת 1992, כאשר העירייה החלה לשלם לו סכומים בגמלה.   בנסיבות אלו, כאשר מדובר בגמלאי מזה שנים רבות (ולא עובד פעיל), של גוף ציבורי, רשות מקומית גדולה, אשר היא האמונה על תשלום גמלתו כראוי, די בכך שפנה לעירייה מיד עם הוודע לו דבר התשלומים (בתלוש גמלתו), כדי לקיים את דרישות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אף אין להזקק להוראותיו בהליך זה, משלא העלתה בו העירייה בהזדמנות הראשונה את טענת ההתיישנות.   51. מכאן, ובהעדר כל הנמקה אחרת לתשלום ההפרשים לתובע בדיעבד החל מ- 1.11.85 בלבד, לבד מכך שמדובר בגבולות ההתיישנות על פי דין, קובעים אנו כי התובע זכאי להשלמת הפרשים לגמלתו בגין התוספות האמורות (תוספת מיוחדת 10%, תוספת מבצעית ותוספת אבדן משמרות) וזאת החל מהמועד בו נכללה כל תוספת ותוספת כרכיב לגמלה, ועד ליום 1.11.85.   הפרשי התוספת המבצעית ותוספת אובדן משמרות יחושבו על פי העקרונות שנקבעו בפסק דין זה לעיל.   למען הסר ספק, ההפרשים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד בו אמור היה להשתלם כל תשלום ותשלום בגמלתו של התובע ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.   התשלום לתובע יבוצע תוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין לעירייה.   רכיב התביעה הנוגע להכללת רכיב השכר "הסכמי מסגרת" בבסיס השכר לתשלום תוספת "אבדן משמרות" 52. רכיב תביעה זה (המתייחס למעשה לתקופה שעד 9.93) לא כומת, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר התובע כשלעצמו, אלא כחלק מדרישת התובע להפרשים (לשנים 93-85) בגין תוספת אבדן משמרות. (סעיפים 38 ו- 40 לתצהירו של התובע)   בסיכומיו האחרונים לא התיחס עוד התובע כלל לרכיב תביעה זה (גם לא בפירוט המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך).   מכאן ובהעדר כל פירוט וכימות ספציפי - נדחית התביעה ברכיב זה. 53. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי, כלהלן: א. התביעה בגין הכללת רכיב התוספת המיוחדת (10%) בבסיס השכר לצורך חישוב התוספת המבצעית - נדחית. (סעיף 22 לפסק הדין לעיל)   ב. התביעה להכללת רכיבי התוספת המבצעית והתוספת המיוחדת (10%) בבסיס השכר לצורך חישוב תוספת אבדן משמרות - מתקבלת באופן חלקי, כמפורט בסעיפים 42-41 לפסק הדין לעיל.   ג. התביעה לתוספת תשלום ריבית לגבי התשלומים הרטרואקטיביים ששולמו לתובע בשנת 92' - נדחית. (סעיפים 44-43 לפסק הדין לעיל)   ד. התביעה לתשלום הפרשי גמלה בגין הרכיבים נשוא תביעה זו (תוספת מבצעית, תוספת אובדן משמרות בשיעור של 70.4%, תוספת מיוחדת 10%) לתקופה שעד ה- 31.10.85 - מתקבלת, כמפורט בסעיף 51 לפסק הדין לעיל.   ה. התביעה בגין הכללת רכיב השכר "הסכמי מסגרת" בבסיס השכר לתשלום תוספת "אובדן משמרות" - נדחית. (סעיף 52 לפסק הדין לעיל)   54. בשים לב לתוצאה זו, תשא העירייה בהוצאות התובע בסך כולל של 1,200 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לעירייה.  שעות עבודה ומנוחה