התובעת, ילידת 15.1.60 נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 25.10.00. הנתבעת אינה חולקת על אירוע התאונה ועל חבותה לפצות את התובעת, והמחלוקת בין הצדדים הנה בשאלת גובה הנזק בלבד. הנכות של התובעת בתאונה נפצעה התובעת פציעה רב מוקדית ורב מערכתית עם שברים רבים. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות לצמיתות כמפורט להלן: בגין הגבלה בינונית בתנועות הירך השמאלי - 20%. בגין אי יציבות בברך השמאלית - 20%. הגבלה בכפיפה בברך ימין - 5%. צלקות נרחבות - 20%. בגין השבר באף - 0%. סה"כ נכות משוקללת בגובה 52%. בנוסף נקבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% מיום התאונה ועד ליום 31.3.02 (17 חודשים). לטענת התובעת, עפ"י חוק שירות המדינה (גמלאות) נקבע כי נכותה הרפואית היא בשיעור של 80% ומאחר ונכות זו נקבעה ביום 15.7.02, דהיינו, אחרי קביעת הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, היא המחייבת לצורך תביעה זו מכוח סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975. לטענת הנתבעת, דין טענה זו של התובעת להדחות, ולא סתם, אלא תוך חיוב התובעת בהוצאות. לטענתה, עד להגשת סיכומי התובעת לא טענה התובעת כי הנכות שנקבעה על ידי המדינה היא הנכות הקובעת, ואין לאפשר את הרחבת החזית בשלב זה של הדיון. בנוסף טוענת הנתבעת כי נכות זו לא הוכחה, לא הוכחו מרכיביה ולא הוכח הקשר בינם ובין התאונה. אני דוחה את טענת התובעת לפיה יש לבסס את נכותה על הנכות הרפואית שנקבעה לה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) מהטעמים הבאים: בכתב התביעה נכתב כי המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 52% (סעיף 9 לכתב התביעה). התובעת אמנם טענה כי היא חולקת על קביעה זו ועותרת לביהמ"ש למנות מומחים רפואיים, אך בשום מקום לא נטען כי הקביעה הרפואית על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) היא המחייבת. יתרה מכך, ביום 14.1.03 ניתנה על ידי כב' השופט כרמל החלטה לפיה בתיק זה נקבעה נכות על פי דין, ובמידה שצד מבקש להגיש בקשה כלשהי לעניין זה, עליו לעשות כן תוך 30 יום. באותה החלטה נקבע כי בהעדר בקשה כלשהי, יראו הצדדים כמי שהסכימו לנכות שנקבעה. למרות הטענות שנטענו בכתב התביעה לא הגישה התובעת כל בקשה בעניין קביעת הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי עד היום. טענת התובעת לפיה הנכות על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) היא המחייבת בתיק עלתה לראשונה בסיכומיה ומהווה שינוי חזית והרחבת חזית אשר אין לאפשר אותם. התובעת לא הגישה את דו"ח הועדה הרפואית המחוזית אשר קבעה לה את הנכות, לא הוכיחה את הנכות שנקבעה והחשוב ביותר, לא הוכיחה את הקשר בין הנכות שנקבעה ובין התאונה. הנכות הרפואית המחייבת בתיק זה היא הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי. אשר לנכות התפקודית, התובעת טוענת כי נכותה התפקודית היא בשיעור של 100%. לעומתה טוענת הנתבעת כי הנכות התפקודית לא הוכחה כלל, ובכל מקרה הנכות בשיעור של 20% אשר הוענקה לתובעת בגין צלקות איננה תפקודית. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא עשתה מאמצים על מנת להשתלב בעבודה, למרות שמבחינת דרגת נכותה יכולה הייתה לעשות כן, ויש לקחת בחשבון אלמנט זה בעת פסיקת הפיצוי. את הפיצוי המגיע לתובעת מציעה הנתבעת לבסס על נכות תפקודית בשיעור של 13%. התובעת הצהירה כי: "מאז התאונה וכתוצאה ממנה אני סובלת מכאבים קשים באגן, כאבים חולשה ואי יציבות בשתי הברכיים, כאבים מגבלות תנועה בירך, קשיים בהליכה ובעיות ניידות. זמן ארוך לאחר התאונה וגם היום אני נזקקת לעזרת קביים. אני מוגבלת בתנועה ובכל מאמץ ונשיאת משקל, אני מתקשה בעמידה ובישיבה ממושכת וחייבת להחליף מדי פעם תנוחות." (סעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). וכן: "מאז התאונה וכתוצאה ממנה אני סובלת מקשיים בריכוז, חרדות, דכאון ומשבר נפשי בעקבות הנכות, אובדן מקום עבודתי ותלותי הרבה באנשים סביבי ובמיוחד בבעלי ועקב התאונה נוצרו בעיות ושחיקה בזוגיות שלנו. (סעיף 13 לתצהיר העדות הראשית). התובעת העידה בפני. במהלך עדותה ישבה התובעת כשגופה מוטה לצד ימין. בשלב מסוים היא ביקשה לעמוד, ולצורך העמידה היא נעזרה בקב ועמדה כשהיא נשענת על הקב. הדיון לא היה רצוף, בשל הפסקת חשמל (עמוד 15 לפרוטוקול), ולמרות זאת, קמה בשלב מסוים התובעת, והעידה בעמידה, תוך שהיא נשענת בצד אחד על הקב ועם היד השנייה נתמכת בדוכן העדים (עמוד 18 לפרוטוקול). כאשר ביקשה התובעת להסתובב לכיוון בא כוחה, בזמן שישבה, היא לא הצליחה לעשות זאת תוך כדי ישיבה ולכן קמה, על מנת לענות בעמידה (עמוד 22 לפרוטוקול). ועדת הרשות לעניין תקנה 15 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות מעבודה, המליצה להפעיל את תקנה 15 ב- ¼. במסמך שערכו, כותבים חברי הועדה כי: "מדובר באישה ילידת 1960 שעבדה כמנהלת בי"ס טרם פגיעתה. טרם חזרה לעבודתה. ממתינה לועדה במשרד החנוך. לדעת ועדת הרשות תוכל לחזור לעבודה כמנהלת בהתאם למגבלותיה, אולם תתקשה לאור פגיעתה בנושא ניידות." הועדה הרפואית מיום 26.6.02, קיבלה את המלצת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 קבעה כי: "התובעת אמנם מוגבלת בעבודה כמנהלת אולם תוכל לחזור לעבוד בהוראה." ערעור שהגישה התובעת על החלטה זו נדחה בוועדת העררים. הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי, לאחר הפעלת תקנה 15, עומדת על 65%. אין בפני ראיה על כך שהתובעת לא תוכל לשוב עוד לכל עבודה שהיא, וטענתה זו אינה מתיישבת עם קביעת הועדות הרפואיות וקביעת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 מהן משתמע שהיא תוכל להשתלב בעבודה בתחום ההוראה. גם מהמסמך של ד"ר שאול שגיב, מנהל יחידת עמוד שדרה במרכז רפואי קפלן מיום 21.2.01, אשר צורף לתצהיר התובעת, עולה כי התובעת רשאית לחזור לעבודה כמידת יכולתה. התובעת נשאלה בעניין זה והשיבה כי: "ש. האם את לא רואה את עצמך חוזרת לעבודה כל שהיא שתתאים לך, למשל שיעורים פרטיים ת. לא, כי אני מאד מרוכזת בכאב שלי, אני מבחינתי נכה 100%. אני גם יצאתי לפרישה ממערכת החינוך בעקבות התאונה, בעקבות ועדת בריאות שקבעה 80%." (עמוד 21 לפרוטוקול). הנכות בתיק זה נקבעה על פי דין, ולהבדיל מתיקים בהם מתמנה מומחה מטעם ביהמ"ש, לא ניתן היה לשלוח שאלות הבהרה או להבהיר את נושא ההשלכות התפקודיות של הנכות. במצב דברים זה יכולים היו הצדדים לבקש מינוי מומחה תפקודי-שיקומי, אולם שניהם העדיפו שלא לעשות כן (לעניין מנוי מומחה תפקודי במקרים בהם נקבעה נכות על פי דין ראה את ע"א 563/88 יצחק אשל נ' "קרנית" ואח' פ"ד מה(5) 520, 524, וכן את ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד פ"ד מה(4) 77, 86). בהעדר מומחה שיקומי אין לי אלא לקבוע את הנכות התפקודית על רקע הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי והראיות העומדות בפני. אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה הנכות שנקבעה לתובעת בגין הצלקות איננה תפקודית. מאידך, העובדה שלתובעת נכות לא קלה הן בברך ימין והן בירך ימין, ובנוסף גם בברך שמאל (למרות שבברך שמאל הנכות נמוכה יותר), הנה בעלת השלכה משמעותית על תפקודה של התובעת וניתן לקבוע כי בעקבות נכויות אלה, לא תוכל התובעת לשוב לעבודתה כמנהלת בית ספר, וכי אם תשתלב בעבודה, הרי תהיה זו עבודה בהוראה. התובעת לא הוכיחה מה הפרש השכר בין מנהלת למורה, אולם יש להניח כי הפרש שכר קיים. לאחר שמיעת התובעת, לאחר שראיתי את תפקודה במהלך הדיונים, בהתחשב בכך שמשרד החינוך הוציא את התובעת לגמלת נכות, עקב מצבה, ובהתחשב באופי הנכויות שנקבעו לה, ומאידך בהתחשב בכך שהתובעת תוכל, ככל הנראה, לעסוק בהוראה, מקצוע אותו ניתן לבצע בישיבה, אני מוצאת כי יש להעמיד את נכותה התפקודית על 50%, ואת הפסדי ההשתכרות שלה מאז פרישתה לפנסיה יש לחשב על בסיס הפסד בשיעור של 50%. כושר ההשתכרות של התובעת מיום 1.9.87 עובדת התובעת במשרד החינוך. בשנתיים האחרונות לפני התאונה היא שימשה כמנהלת בית ספר יסודי, וקודם לכן שימשה כסגנית מנהלת ומחנכת (סעיף 15 לתצהיר העדות הראשית). מתלוש השכר של חודש אוקטובר 2000 עולה כי השכר המצטבר של התובעת בשנת 2000 הגיע, עד לחודש זה, ל- 89,529 ₪, דהיינו שכר ממוצע של 8,953 ₪ לחודש. מס ההכנסה המצטבר שנוכה בגין אותם 10 חודשים היה 13,931 ₪, דהיינו מס בשיעור של 15.56%. השכר החודשי הממוצע נטו (שכר ברוטו בניכוי מס הכנסה) היה 7,559 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה להיום (מסוף חודש מאי 2000) עומד השכר החודשי הממוצע על 8,184 ₪. לטענת התובעת, לצורך חישוב הפסדיה יש להוסיף לשכר זה 25% בגין ותק, שבתון, דמי הבראה הפסד ביגוד ועוד רכיבי שכר. מאחר ושכרה של התובעת חושב על בסיס שכר שנתי מצטבר, נלקחו בחשבון תוספות השכר אשר שולמו לתובעת בקביעת בסיס השכר, ואין מקום להגדלת הסכום. העובדה שהתובעת הייתה זכאית לשבתון, אין בה כדי להגדיל את בסיס השכר, כנטען על ידה. השכר אשר ישמש בסיס לפסיקת הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות הנו השכר הממוצע של התובעת עובר לתאונה (נטו), דהיינו: 8,184 ₪. גובה הנזק פיצוי בגין כאב וסבל אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל לפי נכות רפואית בשיעור של 52% ו- 86 ימי אשפוז בניכוי גיל, כאשר לפיצוי יש להוסיף ריבית מיום התאונה. סה"כ הפיצוי: 106,563 ₪. הפסד השתכרות בעבר אני מקבלת את עדות התובעת, אשר נתמכת בנכויות שנקבעו לה ובעובדת פרישתה ממערכת החינוך, וקובעת כי עד היום לא יכולה הייתה התובעת לשוב לעבוד. התובעת הייתה בחופשת מחלה עד ליום 31.8.02. במועד זה פרשה התובעת לגמלאות בהתאם להחלטה של ועדה רפואית של עובדי המדינה (סעיף 16 לתצהיר). התובעת מקבלת פנסיית נכות החל מחודש ספטמבר 2002. אין מחלוקת בין הצדדים כי עד ליום 1.10.01 לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר, וזאת מאחר והיא קיבלה בתקופה זו דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה. עם זאת, מאחר ובמקרה הנדון עולים סכומי הגמלאות על הנזק, וכפי שיפורט להלן נגזר הפיצוי שתקבל התובעת, בסופו של דבר, מגובה הנזק, יש לשקלל את מלוא נזקיה של התובעת מול כל הניכויים ואין מקום לערוך קיזוז, כפי שעשו הצדדים בסיכומיהם. בגין התקופה שמיום התאונה ועד ליום 1.10.01 (11 חודשים) אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות בסך של 90,024 ₪ בצירוף ריבית מיום 15.4.01 ובסה"כ: 104,788 ₪. מעבר לתקופה זו, יש לטענת התובעת לחשב את הפסדי השכר בעבר לשתי תקופות. מיום 1.10.01 ועד צאתה לגמלאות - 1.9.02, תקופה אשר בה היא קיבלה שכר מופחת, ותקופה שנייה מאז צאתה לגמלאות ועד היום. את ההפסד בגין התקופה הראשונה מבקשת התובעת לבסס על 6,000 ₪ לחודש, את ההפסד לתקופה השנייה מבססת התובעת על 14,193 ₪ לחודש. השכר המצטבר (ברוטו) של התובעת מיום 1.10.01 ועד ליום 1.9.02 על פי תלושי המשכורת שהוגשו במסגרת נ/1, היה 88,320 ₪. השכר הממוצע (ברוטו) בתקופה זו היה: 8,029 ₪. השכר נטו היה 7,213 ₪. שכר זה בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.3.02 ועד היום מגיע ל- 7,502 ₪. ההפרש החודשי הממוצע בין שכרה של התובעת עובר לתאונה ושכרה בתקופה זו היה, אפוא, 682 ש"ח ולא כנטען על ידי התובעת. הפיצוי המגיע בגין 11 חודשים הוא: 7,502 ₪ בצירוף ריבית מיום 15.3.02 ובסה"כ: 8,425 ₪. מעבר לתקופה זו זכאית התובעת לפיצוי על בסיס הפסד בשיעור של 100% ושכרה עובר לתאונה. סה"כ הפיצוי (עבור 25 חודשים): 204,600 ₪ בצירוף ריבית מיום 15.9.03, ובסה"כ: 214,625 ₪. הפסד השתכרות בעתיד את הפסד ההשתכרות בעתיד יש לחשב על בסיס שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה (8,184 ₪) ונכות תפקודית בשיעור של 50%. התובעת מבקשת לקבוע כי גיל הפרישה, לצורך חישוב ההפסדים יהיה 70, אולם התובעת לא הוכיחה כי גיל הפרישה של מנהלות ומורות הוא 70. לאור העלאת גיל הפרישה במשק, יחושב ההפסד עד הגיע התובעת לגיל 67. חישוב אקטוארי המבוסס על 50% משכרה של התובעת עובר לתאונה (8,184 ₪) עד הגיעה לגיל 67 (מקדם היוון: 194.6332) מגיע ל- 796,439 ₪, ואני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום זה. הפסד פנסיה לטענת התובעת יגרם לה הפסד פנסיה. את ההפסד מבססת התובעת על 70% משכרה המלא, לתקופה של 14 שנים, ובהיוון כפול ל- 26 שנים. סה"כ ההפסד הנתבע: 631,000 ₪. ב"כ התובעת מתעלם בדרישתו זו מכך שהתובעת מקבלת פנסיה בשיעור של 45.2% (המוצג נ/8) ולפיכך לא יכול ההפסד לעלות על 24.8%. בחישוב הפסד הפנסיה יש גם לקחת בחשבון כי התובעת לא איבדה את מלוא כושר ההשתכרות שלה, אלא רק 50% הימנו. עם זאת אין לקחת בחשבון את ההפרשות של התובעת עבור פנסיה, כנטען על ידי הנתבעת, שכן התובעת עובדת מדינה, ויש להניח כי מדובר בפנסיה תקציבית. בתלושי השכר (נ/1) לא מופיע ניכוי עבור פנסיה. אשר לשיעור הפנסיה, במועד התאונה הייתה התובעת בת כ- 40, עם וותק של 15 שנה, ולכן עד הגיעה לגיל 60 הייתה צוברת את התקופה הנדרשת על מנת לקבל פנסיה מלאה. התובעת מקבלת פנסיית נכות בסכום של 3,942 ₪ המבוססת על 45.2% משכרה. הפסד פנסיה בשיעור של 24.8%, מגיע ל- 2,163 ₪ לחודש. תחשיב המבוסס על הפסד זה, למשך 13 שנים (מקדם היוון: 129.0454) מאז הגיע התובעת לגיל 67 (היוון כפול: 0.4637) מגיע ל- 129,430 ₪. בהתחשב בכך שהתובעת לא איבדה את מלוא כושר השתכרותה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 90,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר התובעת העידה כי: "עובר לתאונה נהגתי לעשות בעצמי את עבודות הבית, נקיונות, גיהוץ, בישול, קניות וכיו"ב. בגין התאונה אינני מסוגלת יותר לבצע את עבודות הבית ואפילו הפשוטות ביותר כמו החלפת מצעים או הגשת אוכל. עקב כך אני נעזרת בעוזרת בית לנקיונות 3 בשבוע (כך במקור) ובמגהצת פעם בשבוע. גם הוריי, אחותי ובעלי מסייעים לי בטיפול בבתי, בבישול ובקניות בנוסף לעזרה אישית." (סעיף 18 לתצהיר העדות הראשית) התובעת מעריכה את היקף העזרה לה היא זקוקה ב- 8 שעות ליום, כולל סיעוד. לטענת הנתבעת, התובעת לא הציגה ראיות ממשיות התומכות בטענתה אודות היזקקותה לעזרה בעבר, מעבר לעזרה לה נזקקה עובר לתאונה, בוודאי שלא בשכר, ולכן אין מקום לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה, במיוחד כאשר מדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה. עוד לטענת הנתבעת, התובעת, ניסתה בתצהירה ליצור רושם שהיא שבר כלי, אך לא כך הם הדברים. התובעת עשתה עלי רושם מהימן. לא ניתן גם להתעלם מהנכות ממנה היא סובלת, אשר תומכת בעדותה אודות מגבלותיה בביצוע עבודות הבית והצורך שלה בעזרת אחרים. התובעת התקשתה לשבת באולם בית המשפט, התקשתה לפנות מצד לצד, והתקשתה לעמוד באופן עצמאי, ואין ספק כי במצב זה היא נזקקה לעזרה משמעותית בעבודות הבית בעבר, וכן תזקק לעזרה בעתיד. התובעת נשאלה והשיבה כדלקמן: "ש. איך נעשית הכביסה בבית ת. בעקרון זה להכניס למכונה ולהכניס ישר למייבש ש. האם את זה את עושה ת. את זה בדרך כלל בעלי עושה או שאני מנצלת את ההזדמנות שהעוזרת נמצאת ולהוציא מהמייבש זה או בעלי או הילדה, הם שמים את הכביסה על הספה לידי ואני מקפלת. ש. את לא מבשלת בכלל ת. דברים קלים, כמו שניצל מוכן ודברים שלא דורשים הרבה עמידה. ש. מי מבשל ת. בעקרון אמא שלי ובימים שהעוזרת נמצאת אנו מנצלים את טוב ליבה גם בעניין זה. בערב בעלי מכין ארוחת ערב." (עמוד 20 לפרוטוקול). אכן, בעדותה של התובעת התגלתה סתירה בנוגע להעסקת עוזרת ומגהצת. בתחילה היא העידה שלפני התאונה הן היו מגיעות לסירוגין, כאשר בשבוע שהייתה מגיעה העוזרת, לא הייתה מגיעה המגהצת. לאחר מכן אישרה התובעת כי גם העוזרת וגם המגהצת היו מגיעות, לפני התאונה פעם בשבוע, המגהצת לארבע שעות והעוזרת לארבע, חמש שעות (עמוד 19 לפרוטוקול). תשובה שונה, אשר אינה מתיישבת עם תשובות אלה, נתנה התובעת בתשובה לשאלה 16 בשאלון שנשלח אליה על ידי הנתבעת. התובעת נשאלה האם נכון שלא העסיקה כל עזרה בשכר מאז התאונה ועד למתן התשובות והיא השיבה: "המגהצת - מגהצת בביתי מאז 1999, מגיעה פעם בשבוע למשך כ- 4 שעות" (נ/4). אין בתשובה התייחסות לעזרה נוספת לאחר התאונה, פרט למגהצת. התובעת אף לא העידה מטעמה את עוזרת הבית, ולא צירפה מסמכים שיכולים להצביע על ראשית ראייה בעניין זה. גם הסכומים שדורשת התובעת בסיכומיה מופרזים, ואינם נתמכים בחומר הראיות. עם זאת, בהתחשב בנכות של התובעת, בהתחשב ברושם שהיא עשתה בביהמ"ש, ומאחר והתובעת זכאית לפיצוי גם אם בוצעו חלק מעבודות הבית על ידי בני משפחתה, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר. מיום התאונה ועד ליום 20.11.00 הייתה התובעת מאושפזת בבית חולים קפלן (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של התובעת וכן נספח א' לתצהיר). מיום 20.11.00 - 15.1.01 הייתה התובעת מאושפזת בבית החלמה וסיעוד בקיבוץ חצור (נספח ב' לכתב התביעה). בתקופה זו לא נזקקה התובעת לעזרה בבית בשכר. בגין עזרת בני המשפחה בתקופה זו, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 5,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית. התובעת העידה כי לאחר השחרור מאשפוז הייתה מרותקת לביתה ולמיטתה תקופה ארוכה, תפקודה היה לקוי, נזקקה לקביים וסיעוד בכל פעולות היומיום (סעיף 6 לתצהיר). התובעת דורשת בגין תקופה זו פיצוי על בסיס 12,000 ₪ לחודש, כפי שנפסק, לטענתה, לנכים בשיעור של 100%. מאז שחרורה מאשפוז ועד ליום 1.3.01 קיבלה התובעת עזרה סיעודית בהיקף של 18 שעות שבועיות במימון אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (נ/2). מיום 1.3.01 קיבלה התובעת עזרה בהיקף של 12 שעות שבועיות במימון אבנר, וזאת עד ליום 3.6.01 (נ/2). התובעת לא העידה על עזרה נוספת בשכר אשר לה נזקקה בתקופה זו מעבר לעזרה שקיבלה במימון אבנר. לפי עדותה עבדו בביתה עוד לפני התאונה וללא קשר אליה, עוזרת ומטפלת, ואין ראיה על כך שהן הפסיקו לבוא בתקופה זו. בגין עזרת בני משפחה מיום 15.1.01 ועד ליום 3.6.01, ובהתחשב בכך שבתקופה זו קיבלה התובעת עזרה בשכר, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 5,400 ₪. הסכום הנו בערכי פסק הדין. כפי שעולה מהאישור שניתן על ידי המחלקה לשירותים רפואיים, מתן העזרה מטעם אבנר הסתיים ביום 3.6.01 לא מטעמים רפואיים או שיקומיים, אלא בעקבות הכרת המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה (נ/2). התובעת העידה כי במועד בו הפסיקה אבנר לממן את העזרה היא הייתה עדיין מוגבלת. היא התהלכה באופן עצמאי, אולם בעזרת קביים (עמוד 18 לפרוטוקול). מהעדויות אף עולה כי ביום 12.8.01 אושפזה התובעת שוב במחלקה אורטופדית עד ליום 16.8.01 לשם ניתוח לכריתת פיקה ימין והוצאת מתכות ברגל שמאל (סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית ונספח ג' לתצהיר). המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.3.02וגם בקביעה זו יש אינדיקציה לצורך בעזרת צד ג'. מעדותה של התובעת לא ברור מתי החלה להעסיק עוזרת בהיקף של 3 פעמים בשבוע, כנטען על ידה בתצהיר. בהתחשב בכך שגם בתקופה שלאחר הפסקת העזרה במימון אבנר נזקקה התובעת לעזרה מוגברת, היא זכאית לפיצוי, גם אם העזרה ניתנה על ידי בני המשפחה. בגין עזרת צד ג' בתקופה שמיום 3.6.01 ועד ליום 31.3.02 (10 חודשים), כולל עזרת בני המשפחה, אני פוסקת לתובעת פיצוי על בסיס עזרה בהיקף של 12 שעות שבועיות (מעבר לעזרה אשר הייתה לה עובר לתאונה), על בסיס 25 ₪ לשעה (עדות התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול) ובסה"כ: 12,600 ₪, לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 3.11.02 והפיצוי, כולל ריבית, מגיע ל- 13,797 ₪. בגין התקופה שמיום 31.3.02 ועד היום, אני פוסקת לתובעת פיצוי חודשי המבוסס על 10 שעות עזרה שבועיות (העזרה שמעסיקה התובעת לפי עדותה, בניכוי העזרה שהעסיקה עובר לתאונה) למשך 30 חודשים, ובסה"כ: 31,500 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 30.6.03. הפיצוי, כולל ריבית, מגיע ל- 33,453 ₪. התובעת העידה כי כיום היא מתקשה לשאת דברים בגלל שהיא עם קביים (עמוד 19 לפרוטוקול). כמו כן היא העידה כי היא יכולה לבשל דברים קלים, אולם אמא שלה עושה את עיקר הבישולים, וכך גם העוזרת (עמוד 20 לפרוטוקול). בגין עזרת בני המשפחה מיום 31.3.02 ועד היום אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 24,000 ₪. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין. עזרת צד ג' בעתיד בחומר הראיות אין בסיס לדרישת התובעת לפיצוי בסך של 8,400 ₪ לחודש בגין עזרת הזולת. גם הפיצוי שמציעה הנתבעת, אשר מבוסס על 4 שעות עזרה שבועיות במחיר של 17 ₪ לשעה אינו מבוסס ואינו סביר. את העזרה לעתיד אבסס על תוספת של 10 שעות עזרה שבועיות, מעבר לעזרה שהעסיקה התובעת עובר לתאונה, כאשר היקף זה של עזרה כולל גם את עזרת בני המשפחה, אשר בגינו נפסק פיצוי נפרד בגין העבר. התובעת העידה כי היא משלמת היום עבור עזרה 30 ₪ לשעה (עמוד 11 לפרוטוקול). מחיר זה הנו סביר, ולא ברור על סמך מה טוענת הנתבעת כי יש לבסס את השכר על שכר המינימום. פיצוי על בסיס 10 שעות עזרה שבועיות עד סוף תוחלת חיי התובעת (מקדם היוון: 263.9786) מגיע ל- 332,613 ₪. ניידות בעבר לטענת התובעת, אין למעשה מחלוקת כנה על כך שבמצבה היא נזקקת לניידות והיא מסתמכת על כך שגם המוסד לביטוח לאומי מעניק לה קיצבה בסך 339 ₪. עוד טוענת התובעת כי יש לפסוק פיצוי בגין ניידות בהתחשב בכך שהיא מתגוררת באשדוד, טיפולים רפואיים היא מקבלת ברחובות, והיא נזקקת לטיפולים רפואיים רבים. התובעת מוסיפה כי לא הוגשה חוות דעת של מומחה לעלויות רכב מאחר והתובעת לא זכאית לקבל רכב, אולם היא זכאית לתוספת בגין נסיעות, תוספת אותה היא מבקשת לבסס על עלויות נסיעה במוניות. את נזקיה לעבר ולעתיד מבקשת התובעת לבסס על 50 ₪ ליום, או 1,500 ₪ לחודש. לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה את תביעתה בראש נזק זה ולא הביאה עדים לביסוס עתירתה. עוד לטענת הנתבעת, התובעת לא מיצתה את זכויותיה בעניין ניידות מהמוסד לביטוח לאומי, ובכך לא פעלה על מנת להקטין את הנזק. לאור זאת טוענת הנתבעת כי אם היו לתובעת הוצאות בעניין ניידות, הרי אלה מתקזזות עם ההטבות הנוספות שהתובעת לא ניצלה, בניגוד לחובתה להקטין את הנזק. התובעת לא הוכיחה מה היו הוצאותיה בעבר בגין ניידות. היא לא הגישה קבלות, והתחשיב המבוסס על 50 ₪ ליום אינו נתמך בחומר הראיות. עם זאת, בהתחשב בכך שהתובעת אכן נזקקה לנסיעות מרובות לצרכי טיפולים, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין ניידות בעבר. הסכום הנו בערכי פסק הדין. ניידות בעתיד אין ספק כי נכותה של התובעת מגבילה אותה בניידותה, וכי היא זכאית לקבל פיצוי בגין ניידות. בפסיקת הפיצוי בגין ניידות יש לקחת בחשבון את הגורמים הבאים: רישיון הנהיגה של התובעת חודש בשנת 2002 ללא מגבלות או תנאים (עדותה בעמוד 10 לפרוטוקול). לא הוכח כי התובעת נזקקת לאביזרים מיוחדים לצורך הנהיגה. עובר לתאונה היה לתובעת רכב, ולפיכך הפיצוי צריך לשקף את ההפרש בין הוצאות הנסיעה של התובעת במומה ובין הוצאות הנסיעה שהיו לה, ממילא, עובר לתאונה. אין בהוצאות הניידות מאז התאונה ועד היום כדי לשקף את ההוצאות בעתיד, שכן התובעת טרם חזרה לעבוד, ואם תצא לעבוד, יעלו הוצאות הנסיעה שלה בהתאם. לאור השיקולים שפורטו לעיל, יחושב הפיצוי בגין ניידות על פי הפסד חודשי של 500 ₪ עד סוף תוחלת חיי התובעת (מקדם היוון: 263.9786) ובסה"כ: 131,989 ₪. הוצאות בעבר התובעת נזקקה לשיפוץ והתאמת חדר האמבטיה למגבלותיה (סעיף 20 לתצהיר העדות הראשית). בגין השיפוצים הוא דורשת פיצוי בסך של 20,000 ₪. התובעת הציגה קבלות על סך 15,356 ₪ המתייחסות לשיפוץ האמבטיה, ואני פוסקת לה סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.12.00, ובסה"כ: 19,423 ₪. בגין יתר ההוצאות, אשר בגינן הוצגו קבלות אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 3,000 ₪. ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.00 - 3,801 ₪. הוצאות בעתיד התובעת מבקשת פיצוי בגין טיפולים רפואיים אשר לא יהיו מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי, ואפשרות לקבל טיפול רפואי פרטי, בסכום של 100,000 ₪. לטענת הנתבעת, משהכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה, הוא ישא במלוא ההוצאות הרפואיות עבור טיפולים רפואיים ואביזרי נכות. התובעת מקבלת החזר בגין התרופות מהמוסד לביטוח לאומי (עמוד 12 לפרוטוקול). עם זאת היא מקבלת טיפולים הומאופטים, אשר אינם מוכרים על ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת חולים (עמוד 12 לפרוטוקול) ולכן היא אינה מקבלת בגינם החזר כספי. בגין הוצאות רפואיות אשר לא תהינה מכוסות על ידי קופת חולים אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪. סיכום הפיצויים להלן סיכום הפיצויים שנפסקו לתובעת: א. פיצוי בגין כאב וסבל 106,563 ₪ ב. הפסד השתכרות בעבר מיום התאונה ועד ליום 1.10.01 - 104,788 ₪ מיום 1.10.01 - 1.9.02 - 8,425 ₪ מיום 1.9.02 עד היום - 214,625 ₪ ג. הפסד השתכרות בעתיד 796,439 ₪ ד. הפסד פנסיה 90,000 ₪ ה. עזרת צד ג' בעבר מיום 3.6.01 - 31.3.02 - 13,797 ₪ מיום 31.3.02 עד היום - 33,453 ₪ ו. עזרת בני משפחה בעבר מיום התאונה עד ליום 15.1.01 - 5,000 ₪ מיום 15.1.01 עד ליום 3.6.01 - 5,400 ₪ מיום 31.3.02 עד היום - 24,000 ₪ ז. עזרת צד ג' בעתיד 332,613 ₪ ח. ניידות בעבר - 15,000 ₪ בעתיד - 131,989 ₪ ט. הוצאות בעבר שיפוץ הבית 19,423 ₪ הוצאות שונות 3,801 ₪ י. הוצאות בעתיד 20,000 ₪ סה"כ הפיצוי: 1,925,316 ₪. ניכויים מוסכם על שני הצדדים כי מסכום הפיצויים יש לנכות את הסכומים הבאים: תשלומי הפנסיה שקיבלה התובעת מהמדינה ואלה שתקבל בעתיד, בהתאם לחישוב שערך האקטואר שי ספיר (נ/12) - 721,734 ₪. דמי פגיעה - 44,871 ₪ (הערה 1 בחוות הדעת של האקטואר שי ספיר, נ/9). קצבת נכות מעבודה, בהתאם לחישוב האקטוארי (נ/9) - 1,311,097 ₪. קצבת ניידות בהתאם לחישוב האקטוארי (נ/10) - 89,321 ₪. סה"כ הניכויים המוסכמים: 2,167,023 ₪. חוות הדעת מעודכנות ליום 31.10.03. עוד מוסכם כי יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובעת. התובעת קיבלה שני תשלומים תכופים, סכום של 11,000 ₪ ביום 1.7.01 (13,510 ₪ לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום) וסכום של 5,500 ₪ ביום 26.2.01 (6,943 ₪ לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית). סה"כ יש לנכות מהפיצוי סכום כולל של 20,453 ₪. אעיר כי האקטואר שי ספיר ערך את חוות הדעת האקטוארית ביחס לניכוי גמלאות המדינה (נ/12) על בסיס ההנחה שאלמלא התאונה הייתה התובעת עובדת עד גיל 60 (הערה 1 בסיום חוות הדעת). מאחר והחישובים בפסק הדין נערכו בהנחה שהתובעת הייתה עובדת עד גיל 67, יש לעדכן את חוות הדעת בהתאם, ולערוך את החישובים בהתאם (ראה את הערה 2 בסיום חוות הדעת). בין הצדדים ישנה מחלוקת לגבי הניכויים הבאים: קצבה מיוחדת לאחזקת רכב כהשלמה לקצבת הניידות (על פי חוות הדעת האקטואר שי ספיר, נ/10) - 154,699 ₪. קצבה מיוחדת לעזרת הזולת (פירוט המענקים המהוונים בהתאם למידת ההיזקקות לעזרת הזולת מופיע בחוות הדעת של האקטואר שי ספיר (נ/11). מענקים מיוחדים - כמפורט בחוות הדעת של האקטואר שי ספיר, נ/11. שאלה נוספת המתעוררת בנוגע לניכויים היא אופן חישוב הניכויים השונים מהפיצוי, וזאת לאור זכאות התובעת לקבל 25% מהנזק, במקרה שתגמולי המל"ל עולים על גובה הנזק. בסיכומיה ביקשה התובעת רשות להשיב לסיכומי הנתבעת, במידת הצורך, בכל הנוגע לניכויים, אולם מאז שהוגשו סיכומי הנתבעת חלף זמן והתובעת לא חזרה על בקשתה זו. אופן ביצוע הניכויים מאחר ועוד לפני שהכרעתי במחלוקת בין הצדדים בנוגע לניכויים השנויים במחלוקת הגעתי לתוצאה לפיה עולים הניכויים המוסכמים על גובה הפיצוי שנפסק, אתייחס תחילה לאופן חישוב הניכויים השונים. לטענת הנתבעת, מהפיצוי שנפסק יש לנכות תחילה את סכומי הפנסיה, ומהיתרה, יש לנכות את תשלומי הביטוח הלאומי, ואם עולים תשלומי הביטוח הלאומי על היתרה, זכאית התובעת לקבל 25% מהיתרה, דהיינו מהפיצוי בניכוי הסכום הכולל של גמלאות המדינה. הנתבעת מפנה למספר פסקי דין אשר בהם נערך החישוב בדרך זו. בנוסף לדרך החישוב שמציעה הנתבעת, ישנן עוד שתי דרכים אפשריות לחישוב הפיצוי. האחת היא לנכות מהפיצוי שנפסק את התשלומים שמקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, לוודא שהתובעת מקבלת לפחות 25% מהנזק, ומהיתרה, אשר לא תפחת מ- 25% מהנזק, לנכות את גמלאות המדינה. הדרך השנייה, והיא זו אשר נראית לי צודקת ונכונה, נזכרה בע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נ' המוסד לביטוח לאומי פ"ד מו(1) 133, 146. לפי דרך זו, במקרה שגובה הניכויים עולה על גובה הנזק, יש לנכות מהפיצוי שנפסק את גמלאות המדינה, ורק לאחר מכן לנכות את תשלומי הביטוח הלאומי, אלא שהניכוי צריך להיות יחסי, בהתאם לגובה תביעת השיפוי של המדינה, וזאת בהתחשב בכך שסכום גמלאות המדינה וגמלאות המוסד לביטוח לאומי ביחד, עולה על גובה הנזק שנפסק. לפי שיטה זו, יש לקבוע מהו החלק היחסי מהנזק המגיע למדינה ומהו החלק היחסי המגיע למוסד לביטוח לאומי, וזאת לפי היחס שבין שתי התביעות, לנכות מהפיצוי את החלק היחסי שזכאית לקבל המדינה, ומהיתרה, לפסוק לתובעת 25%. בע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נגד המוסד לביטוח לאומי הנ"ל, לא הוכרעה הטענה בדבר הניכוי היחסי, אם כי כב' השופט אור מתייחס אליה כטענה אשר ראוי לקבלה (ראה בעניין זה את ההערה של דוד קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית) הוצאת כרמל עמוד 1005). שיטת חישוב זו של הניכוי היחסי מתיישבת, לטעמי, גם עם הרציונל העומד מאחורי אותם 25% שמקבל נפגע במקרה שתגמולי הביטוח הלאומי עולים על גובה הנזק שנגרם לו, כפי שיפורט בהרחבה להלן. עילת התביעה של המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק מעוגנת בסעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 ועילת התביעה של המדינה כלפי המזיק מעוגנת בסעיף 60(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל - 1970. נוסח שני הסעיפים כמעט זהה, ואין עדיפות לאחת התביעות על פני השנייה. במצב בו עולה סכום הגמלאות שמשלמים המדינה והמוסד לביטוח לאומי על גובה הנזק, ולאור העיקרון לפיו אין לחייב את המזיק לשלם סכום העולה על גובה הנזק, נראה כי הדרך הנכונה והצודקת לחלק את הכספים בהם חייב המזיק בין שני המיטיבים היא לפי היחס שבין סכומי הגמלאות שמשלם כל אחד מהם. כך למשל, אם שילם המוסד לביטוח לאומי גמלאות בסכום כולל של 300 ₪, המדינה שלמה קצבאות בסכום כולל של 200 ₪ והנזק שנגרם לנפגע הנו 420 ₪, כי אז יקבל המוסד לביטוח לאומי 252 ₪ (3/5 מהנזק) והמדינה תקבל 168 ₪ (2/5 מהנזק). דרך אחרת תביא לכך שזה אשר יתבע ראשון הוא זה שיזכה בפיצוי המלא, ואילו השני יקבל פיצוי חסר, וזאת ללא כל הצדקה עניינית וללא בסיס משפטי. אשר לזכות הנפגע לקבל 25% מהנזק, זכות זו מעוגנת בסעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה." הוראה זו באה לפתור אי נוחות במקרים שבהם תגמולי הביטוח הלאומי עולים על גובה הנזק והנפגע אינו מקבל פיצוי מהמזיק (ע"א 552/71 נסים כהן ו-3 אח' נ' אלכסנדר ולד פ"ד כז(1) 201, 205) וכן למלא אחר אינטרס של המוסד לביטוח לאומי שהתביעה תוגש ותנוהל על ידי הנפגע, שכן ברשות הנפגע נמצאות הראיות (ראה בעניין זה את ספרו של דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית) עמוד 1169). עפ"י הוראה זו מוותר המוסד לביטוח לאומי על 25% מתביעתו לטובת הנפגע. זכות הנפגע לקבל 25% מהפיצוי מותנית בכך שלמוסד לביטוח לאומי יש זכות שיפוי, וכאשר אין למוסד לביטוח לאומי זכות שיפוי (נגד מעביד למשל), לא זכאי הנפגע לקבל את אותם 25% (ראה לעניין זה את ע"א 552/71 נסים כהן ו-3 אח' נ' אלכסנדר ולד פ"ד כז(1), 201 הנ"ל בעמוד 205 וכן את ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מסעודי אלגריסי פ"ד מד(2)8, 14). עפ"י אותו הגיון נפסק בע"א 487/80 חרות נגד אליאנס כי כאשר החבות לפיצוי מוטלת על המעביד ועל הצד השלישי, באופן שכל אחד מהם נושא ב- 50% מהפיצוי, יקבל הנפגע רק 12.5% מהפיצוי, דהיינו 25% מתביעת המוסד לביטוח לאומי כלפי הצד השלישי (אזכור של פסק הדין מופיע בספרו של דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית) עמוד 1181). מאחר וזכותו של הנפגע נגזרת מזכותו של המוסד לביטוח לאומי, ומאחר ולשיטתי יקבל המוסד לביטוח לאומי מהמזיק חלק יחסי מתביעתו, בהתאם ליחס שבין הגמלאות שהוא משלם ובין הגמלאות שמשלמת המדינה, הרי את הסכום המגיע לנפגע (25%) יש לגזור מהסכום שיקבל המוסד לביטוח לאומי מהמזיק, וראה לעניין זה את דבריו של מ"מ הנשיא (זוסמן) בע"א 552/71 נסים כהן ו-3 אח' נ' אלכסנדר ולד הנ"ל בעמוד 205: "התוספת של 25% באה לו לניזק מכיסו של הביטוח הלאומי, שעקב כך מפסיד אותו חלק מזכות השיפוי שלו. אלא שאם היה מעבידו של הניזק מזיק, לא ניתן להעניק לניזק אותה תוספת." דרך חישוב זו מביאה לאותה תוצאה אשר אליה מגיעים בשיטת הניכוי היחסי של גמלאות המדינה, אשר נזכרת בע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נגד המוסד לביטוח לאומי הנ"ל, שכן אם מנכים מהפיצוי את החלק היחסי של גמלאות המדינה, מקבלים את החלק היחסי של תביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר ממנה יש לגזור, כאמור, את אותם 25% להם זכאית התובעת. התוצאה הסופית לפי שיטת חישוב זו היא כי המזיק משלם 100% מהנזק, ובדוגמא שנתתי לעיל - 420 ₪, הפיצוי שמשלם המזיק מתחלק בין המיטיבים לפי יחס התביעות, כאשר המוסד לביטוח לאומי מוותר על 25% מתביעתו לטובת הנפגע, ולכן תקבל המדינה 168 ₪, המוסד לביטוח לאומי יקבל 189 ₪ והנפגע יקבל 63 ₪. אעיר כי לפי השיטה שמציעה הנתבעת לפיה ינוכה מהפיצוי הסכום המלא של גמלאות המדינה, יקבל הנפגע, על פי אותם נתונים שבדוגמא, פיצוי בסך של 55 ₪. מאחר ואין בפני חוות דעת מעודכנת אודות ניכוי גמלאות המדינה על פי ההנחה שאלמלא התאונה הייתה התובעת פורשת לפנסיה בגיל 67 (ראה לעניין זה את האמור בסעיף 43 לעיל), ולאור מסקנתי לפיה התובעת טרם מיצתה את זכויותיה במוסד לביטוח לאומי, כפי שיפורט להלן, לא אוכל לערוך חישוב סופי של הפיצוי המגיע לתובעת, ולכן אסתפק בהצגת דרך החישוב, על פי הנתונים המצויים כיום בתיק. אם לאחר קבלת חוות הדעת המעודכנת, לא יצליחו הצדדים להגיע להבנה בדבר דרך החישוב על פי פסק הדין, יגישו את חוות הדעת האקטוארית המעודכנת, והחישוב יערך על ידי. לאור הזמן שחלף מאז שהוכנו חוות הדעת האקטואריות של האקטואר שי ספיר, אני מתירה לנתבעת להגיש חוות דעת עדכניות, אם כי ייתכן שבשלב זה הגשתן מיותרת, שכן הנתון הרלבנטי הוא היחס בין סכומי הגמלאות, ולא הסכומים עצמם. את הפיצוי המגיע, אפוא, לתובעת, יש לחשב כמפורט להלן: יש לחשב את היחס בין הסכום הכולל של הגמלאות שתשלם המדינה ובין הסכום הכולל של הגמלאות שישלם המוסד לביטוח לאומי. לפי הנתונים היום, לפיהם תביעת המדינה עומדת על סך 721,734 ₪ ואילו תביעת המוסד לביטוח לאומי עומדת על סך 1,445,289 ₪, היחס הוא 1:2 (יחס זה ישתנה, כאמור, עם עדכון חוות הדעת בנוגע לגמלאות המדינה). יש לקבוע מהו החלק היחסי של תביעת השיפוי של המדינה ומהו החלק היחסי של תביעת המוסד לביטוח לאומי, בהתאם ליחס בין התביעות. במצב היום, בו היחס בין התביעות הוא 1:2 והפיצוי שנפסק על ידי הנו 1,925,316 ₪, כי אז תביעת המדינה עומדת על 641,772 ₪ ותביעת המוסד לביטוח לאומי עומדת על 1,283,544 ₪. הפיצוי המגיע לתובעת הוא בגובה 25% מתביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי, ולפי הנתונים הקיימים היום, הפיצוי המגיע לה הוא 320,886 ₪. כאמור, לאותה תוצאה נגיע אם נפחית מהנזק (1,925,316 ש"ח) את החלק היחסי מתביעת המדינה (641,772 ₪) והתובעת תקבל 25% מהיתרה. לאחר עדכון חוות הדעת האקטוארית בעניין גמלאות המדינה ישתנה היחס בין התביעות, ולפיכך יהיה מקום לשנות את החישוב בהתאם. הניכויים השנויים במחלוקת אשר לניכויים השנויים במחלוקת, כפי שנפסק לא אחת, נפגע אינו יכול לוותר על הגמלאות והזכויות המגיעים לו מהמוסד לביטוח לאומי. וראה לעניין זה את ע"א 10/89 משה שבו ואח' נ' רינה אילוז פ"ד מו(2) 456, 461, שם נפסק: "אכן אין הנפגע יכול לוותר על הגמלאות והזכויות המגיעים לו מן המוסד לביטוח לאומי. ויתור כזה שם לאל את מטרתו הברורה והגלויה של חוק הביטוח הלאומי. (ר' השופט ברנזון בע"א 255/74, פ"ד כט(1) 11, בעמ' 14 והשופטת נתניהו בע"א 714/80 728 גולדברגר נ' בסה פ"ד לז(3) 109 בעמ' 115). המטרה היא שהנפגע ינצל את המנגנונים המיוחדים שהוקמו מכוח חוק זה, לבל ייותרו מנגנונים אלה. לפיכך קיים נטל מסויים על הנפגע לפעול בסבירות בנסיון לממש את זכויותיו על-פי חוק הביטוח הלאומי. נטל זה איננו מוחלט: "חובתה של המערערת היתה לפעול בסבירות בניסיון לממש זכותה לפי הפרק הדן בביטוח נכות וכך עשתה ... אין כל טענה שהמערערת לא פעלה בתם לב או שלא הביאה לפני המוסד לביטוח לאומי את כל העובדות והטענות הרלבנטיות כדי לשכנע את המוסד שיקבל את תביעתה. משנדחתה תביעתה לגופו של ענין ואין חולק שאין היא מקבלת גימלה מהמוסד, צדק בית המשפט כשקבע שאין לבא עמה בטרוניה רק משום שלא היתה מוכנה להמשיך ולהתדיין עם המוסד." (ע"א 92/87 פד"י מ"ה(2) 604 בעמ' 610 מול האות א'). וכן: "ואולם במה דברים אמורים? בחובה של הנפגע לפנות למימוש זכויותיו ולפעול בענין זה בסבירות ובתום לב. כשפעל כך ותביעתו מהמוסד נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי שהתנהגותו תחשב סבירה." (ע"א 727/87 שור נגד בן הרוש פד"י מד(3) 142 ור' אסמכתאות שצוטטו שם)." מחוות הדעת האקטואריות שערך האקטואר שי ספיר, עולה, לכאורה, כי אם תפנה התובעת בתביעות מתאימות, ייתכן והיא תוכר כזכאית לקצבה מיוחדת לאחזקת רכב כהשלמה לקצבת הניידות (נ/10), קצבה מיוחדת לעזרת הזולת (נ/11) ומענקים מיוחדים (נ/11). גם בנכויות שנקבעו לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי ובאופי הנכויות יש כדי לתמוך בזכות לכאורה כזו של התובעת. לאור הפסיקה שצוטטה על ידי לעיל, ומאחר והנתבעת צפויה לתביעת שיפוי מהמוסד לביטוח לאומי ביחס לקצבאות שישלם המוסד לביטוח לאומי לתובעת, אני סבורה כי על התובעת למצות את זכויותיה במוסד לביטוח לאומי גם ביחס לקצבאות אלה. בדרך כלל מקובל במקרים שכאלה להקפיא את סכום הגמלאות אשר טרם נתבעו, עד להכרעת המוסד לביטוח לאומי בתביעות שתגיש התובעת. במקרה שבפני, ומאחר וסכום הגמלאות עולה על הנזק עוד לפני שמיצתה התובעת את מלוא זכויותיה, המצב שונה ואין מקום להקפאה, ואם תתקבלנה תביעות התובעת או חלקן מהמוסד לביטוח לאומי יהיה מקום לחשב מחדש את הפיצוי, לאור היחס המעודכן בין תביעת הביטוח הלאומי ותביעת המדינה, שכן מאחר ולשיטתי נגזרת זכותה של התובעת מגובה התביעה של המוסד לביטוח לאומי, הרי אם תתקבלנה התביעות שתגיש התובעת למוסד לביטוח לאומי, תגדל תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי ובמקביל יגדל הפיצוי המגיע לתובעת בתיק זה. אם תתקבלנה, אפוא, תביעות התובעת במוסד לביטוח לאומי, יהיה על הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרשים המגיעים לה, לפי דרך החישוב שפורטה לעיל, ועל בסיס הנתונים המעודכנים, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. סיכום אני פוסקת לתובעת פיצוי המבוסס על 25% מתביעת המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל. לסכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ. מהתוצאה שתתקבל יש לנכות את התשלומים התכופים שקיבלה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד למועד פסק הדין, ובסה"כ: 20,453 ₪. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות המשפט בהן נשאה התובעת. ניתן היום ו' בתשרי, תשס"ה (21 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים. עירית כהן, שופטת רפואהפרישהעובדי מדינהועדה רפואית